מתכונת 5 בספרות (שאלון 8282) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" כיצד באות לידי ביטוי הפגיעות והמצוקה שעליזה מסתירה, ו"הדגימו". יש להראות גם מה מוסתר וגם כיצד השיר חושף אותו, ולבסס זאת בלפחות שתי דוגמאות עם הפניה לשורות.

תשובה מלאה:
בשיר "נערה מן הקטמונים (חתך אורך)" מאת מירי בן־שמחון, עליזה אלפנדרי מוצגת כבחורה מסודרת וחזקה, שממלאת את חובותיה "לְפִי הַסֵּדֶר" (שורה 13). אבל מתחת לחזות המסודרת השיר חושף פגיעות ומצוקה, שהיא מסתירה גם מן הסביבה וגם, כנראה, מעצמה.
התמונה המרכזית של ההסתרה היא האיפור: "הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים / הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל 'מֵיק אַפּ' / וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ" (שורות 9–11). שורה 9 משתמשת בביטוי "לֹא שָׂמָה עַל" במובן היומיומי שלו, לא אכפת לה. שורה 10 הופכת אותו למילולי: היא שמה על הפגם שכבה עבה. היא מעמידה פנים שלא אכפת לה, אבל עושה הכול כדי שלא יראו. והחשוב ביותר: "וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ". הפגם אינו נעלם, הוא רק מוסתר. זו תמונה מוקטנת של כל חייה.
הפגיעה העמוקה ביותר היא היתמות: "אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה" (שורה 21). העובדה הקשה הזאת נאמרת באותו טון של פרטי הלבוש והעבודה, בין התיאור של מי "שֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם" לבין האב השרת. השיר עצמו "מאפר" את האבל, כמו שעליזה מאפרת את פניה. ילדה שגדלה בלי אם, עם אב "שָׁרָת" (שורה 22), נשאה את הבית על כתפיה: היא מכבסת, מדיחה רצפה ומתקנת פרחים (שורות 4–7).
המצוקה מתגלה גם בכעס שפורץ: "מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק" (שורה 15). מה שנדחק אינו נעלם, אלא פורץ, ומיד מקבל הצדקה ("בְּצֶדֶק"), כדי שלא ייראה כחולשה. לצדו עומדת פגיעה חברתית: השיר נפתח בתיוג "נַעֲרָה שְׁחוֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים" (שורה 1), כפי שהסביבה רואה אותה. ההקפדה שלה על "כָּבוֹד" (שורה 20) ועל ש"הַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי" (שורה 41) היא הגנה מפני ההשפלה הזאת. ויש גם בדידות: את אשר, שמתקשר מן המוסך, היא מרחיקה, "הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ" (שורה 35), וכשהיא יוצאת לבלות, היא יוצאת לסרט עם אחיה.
מדוע המצוקה מוסתרת? כי בחברה של השיר מצוקה היא "רבב", והבחורה הרצויה היא "בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב" (שורה 42). השיר בנוי כדו"ח ענייני ויבש, ודווקא בגלל זה הקורא רואה דרכו את מה שעליזה מכסה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) מהו קו השבר בחייהן של הדוברת ושל אמה; (2) כיצד הוא משפיע על מציאות חייהן, עם הסבר והדגמה; (3) שלוש דוגמאות מן הלשון הציורית הממחישות את המציאות הזאת. לכל דוגמה צריך לזהות את סוג הלשון הציורית ולהסביר מה היא ממחישה.

תשובה מלאה:
בשיר של אמירה הס הבת, הדוברת, זוכרת את ילדותה במעברה ואת אמה, סלימה. קו השבר בחייהן הוא ההגירה אל הארץ והחיים במעברה: "זֶה הָיָה בִּצְרִיף הַפַּח" (בית 1). אצל האם השבר מתחיל עוד קודם: "מַה לָּךְ סָלִימָה טֶרֶם נוֹלַדְתְּ נִסְפֵּית אֶל יָמִים נֻקְשִׁים" (בית 5). היא הייתה יתומה מאב, ונישאה כשהייתה עוד ילדה. ההגירה הוסיפה שבר על שבר.

השבר משפיע על האם ועל הבת בדרכים שונות. האם נשארה בכאב: היא דומעת "שָׁם עֲדַיִן" (בית 1), שמחתה נעשתה חורבות (בית 6), ו"אֵין לָהּ חוֹבֵק" (בית 5). הבת חווה מועקה וכאב, אבל גם התאהבות בנוף החדש: "הוֹ רֵיחַ נַרְקִיסִים מְשַׁכֵּר" (בית 3). ובעקבות השבר התפקידים מתהפכים: הבת שומרת על האם, "מְאַסֶּפֶת אוֹתָךְ אֶל תּוֹכִי" (בית 5).

הלשון הציורית ממחישה את המציאות הזאת. הדוגמה הראשונה היא הדימוי "וְלַיְלָה בַּמַּעְבָּרָה חָלַף מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ צֵל כָּבֵד" (בית 1). צל אינו כבד; הדימוי הופך את החושך למשא פיזי שמונח על האם והבת יחד. לשון הרבים, "מֵעָלֵינוּ", מראה ששתיהן חוו אותו. הדוגמה השנייה היא המטפורה "מְמֻסְמֶרֶת נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תִּפְרַח" (בית 1). הנפש מתוארת כצמח, אבל צמח שמסמרו אותו: הוא קבוע במקומו ואינו יכול לגדול ולפרוח. המטפורה ממחישה את הילדות במעברה כמצב של תקיעות. הדוגמה השלישית היא המטפורה "נִצָּן מִתְהַפֵּךְ לְאִשָּׁה בְּעוּלַת אִישׁ" (בית 5). גם כאן לשון של צמיחה: האם הייתה ניצן, פרח שעוד לא נפתח, והפכה לאישה נשואה לפני שפרחה. הפועל "מִתְהַפֵּךְ" מבטא שינוי חד ולא טבעי. הדוגמה הרביעית היא בבית 6: "בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת שִׂמְחָתֵךְ". השמחה של האם מתוארת כעיר שנחרבה, ערמות של הריסות. אבל באותו בית יש גם דימויים של עוצמה: עיניה "כְּמוֹ חֹד חֲנִית / כְּמוֹ יַהֲלוֹם מְלֻטָּשׁ", ו"עוֹד בָּךְ דְּקָלִים וַעֲסִיס הַתָּמָר".

הלשון הציורית חוזרת אל עולם הצמחים: נפש שלא תפרח, ניצן שנהפך לאישה, ולבסוף דקלים ותמרים. הדימויים ממחישים שהשבר קטע צמיחה, אצל האם ואצל הבת. אבל הם גם מראים שבתוך החורבן נשארו חיים: הדקלים של ארץ המוצא עדיין באם, והבת למדה לנשום את נוף הארץ החדשה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" את הקשר בין תיאורי הגוף בשיר (הדם, העיניים, הלב, העורקים והגידים) ובין תחושות השייכות והזרות של המשורר. צריך לעבור על תיאורי הגוף, להסביר כל אחד (מה הוא מבטא ובאיזה אמצעי), ולנסח את הקשר הכללי.

תשובה מלאה:
בשיר "והגירת הורי" מאת יהודה עמיחי ההגירה אינה רק זיכרון או רעיון; היא נמצאת בגוף. המשורר מתאר את גופו איבר אחר איבר, ודרך התיאורים האלה מבטא את המתח בין הרצון להשתייך לבין הזרות שאינה נעלמת.

הדם מבטא את הזרות הפנימית: "דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדָפְנוֹתַי / גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ" (שורות 2–3). הגוף מתואר ככלי, והדם כנוזל שבתוכו. הכלי כבר הונח במקומו: המשפחה הגיעה, היא חיה בארץ. אבל הנוזל ממשיך להיטלטל. המטפורה ממחישה שהשייכות החיצונית הושגה, והזרות ממשיכה לנוע בפנים.

העיניים מבטאות שייכות חלקית: "עֵינַי שֶׁהִסְתַּכְּלוּ זְמַן רַב לְתוֹךְ מִדְבָּר גָּדוֹל / וְנִרְגְּעוּ מְעַט" (שורות 9–10). דרך המבט הממושך בנוף, במדבר הגדול, נוצרת מעט שייכות. אבל רק "מְעַט", ורק בעיניים.

הלב מבטא שייכות דרך האהבה: "עוֹד עַכְשָׁו לִבִּי, בְּקֹשִי יִשְׂתַּכֵּר / בְּלֶחֶם אַהֲבָתוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית" (שורות 12–13). האהבה היא מזון יומיומי, "לֶחֶם", שאמור להשכיח. אבל הלב משתכר "בְּקֹשִי": גם האהבה אינה מצליחה להרגיע את הזרות.

הגוף כולו מבטא עייפות: "וַעֲיֵפוּת חוֹצֵב וְרֵיקָנוּת הַמַּחְצָבָה בְּגוּף אֶחָד" (שורה 16). הגוף הוא גם מי שעובד קשה, החוצב, וגם המקום שמתרוקן, המחצבה. המאמץ להשתייך שוחק את הגוף.

העורקים והגידים מבטאים את הזרות שנקשרה בגוף לתמיד: "וּכְבָר עוֹרְקַי וְגַם גִּידַי כִּסְבַךְ / שֶׁל חֲבָלִים שֶׁלֹּא אַתִּיר" (שורות 22–23). הדימוי לקוח מעולם הספנות: סבך של חבלים, כמו באונייה. חבלי האונייה, סמל המסע של ההורים, נעשו העורקים והגידים של הבן. ההגירה כבר אינה מסע מחוצה לו; היא חלק מן המבנה של גופו. ולכן רק סוף הגוף יביא את הסוף: "מוֹתִי וְסוֹף לַהֲגִירַת הוֹרַי" (שורה 24).

מן התיאורים עולה קשר ברור. האיברים שפונים אל העולם, העיניים והלב, מגיעים לשייכות חלקית: העיניים מסתכלות בנוף, והלב אוהב. החלקים העמוקים, הדם, העורקים והגידים, נושאים את הזרות, והם אינם נרגעים. השייכות נמצאת על פני השטח, והזרות בעומק. כך השיר מראה שהגירה שעוברת בירושה אינה עניין של מקום, אלא של גוף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" כיצד המשפט "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" תורם להבנת המורכבות של יחס המשורר לסיפור ההתיישבות. צריך לפרש את המשפט (מה מושמט, למי הוא פונה, מה הטון), ולהראות כיצד הוא מבטא שני צדדים ביחס המשורר, עם דוגמאות מן השיר.

תשובה מלאה:
השיר "סיפור על הסבתא" מאת אריה סיון מסתיים במשפט קצר: "וְאֶת הַשְּׁאָר אַתָּה יוֹדֵעַ, בְּוַדַּאי" (שורה 13). המשפט נשמע כמו סיום רגיל של סיפור שמספרים לילד, אבל הוא מגלה את היחס המורכב של המשורר לסיפור ההתיישבות.

ראשית, המשפט הוא השמטה. הסיפור נעצר בדיוק ברגע ההחלטה: "וְזֶה הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְיַשֵּׁב פֹּה, בַּמָּקוֹם הַזֶּה —" (שורה 12). הקו המפריד בסוף השורה יוצר עצירה, ואחריה בא המשפט שמוותר על ההמשך. כל מה שקרה אחרי ההתיישבות, "הַשְּׁאָר", אינו מסופר.

שנית, "אַתָּה יוֹדֵעַ". השומע אינו צריך שיספרו לו, משום שהוא חי בתוך התוצאות. ההמשך גלוי לעיניו, ושורה 2 כבר הציגה אותו: "הַכְּבִישׁ וְהַבָּתִּים וְאִילָנוֹת הַסְּרָק". השומע שואל מה היה כאן "פַּעַם" (שורה 1), ומה שיש כאן היום ידוע לו.

שלישית, "בְּוַדַּאי". המילה מוסיפה ודאות, וגם אירוניה. אם זה כל כך ודאי, למה לא לספר? המשמעות היא שהמשך הסיפור ידוע לכולם, ובכל זאת איש אינו מספר אותו.

מה הוא "השאר"? השיר כבר רמז לו באמצעו: הציפורים מצייצות "אֶת צִיּוּצֵי הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה מִכֹּל — / הַמִּלְחָמָה עַל שֶׁטַח הַמִּחְיָה" (שורות 6–7). מי שקרא את השורות האלה יודע מה מושמט: המאבק על המקום, שהחל כבר בראשית ההתיישבות ונמשך אחריה.

המשפט מבטא את המורכבות של יחס המשורר. מצד אחד, יש בו חיבה. המשורר מספר באהבה את החלק היפה של הסיפור: את הסבתא, "עַלְמָה תַּמָּה" (שורה 8), ואת הציוץ ששמעה כ"סִימְפוֹנְיוֹת מֻפְלָאוֹת" (שורה 9). הוא אינו הורס את החלום שלה במילים קשות על מה שבא אחריו. מצד אחר, יש בו פיכחון וביקורת. ההשמטה עצמה היא אמירה: הסיפור המשפחתי על ראשית ההתיישבות מספר את החלום ומשתיק את המחיר. כשהמשורר נעצר דווקא כאן, הוא מראה איך הסיפור הזה מסופר בדרך כלל, ומה חסר בו.

כך המשפט מאפשר למשורר להחזיק בשני הצדדים יחד: לשמור על החיבה לסבתא ולסיפור, ובו בזמן לרמוז שהסיפור אינו שלם. הקורא, כמו הנכד, מתבקש להשלים בעצמו את מה שלא נאמר.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו" את הקביעה שהניגוד בין העבר להווה משקף את שאלות הזהות והשייכות של הדובר, ו"הדגימו". יש להציג את שני צדי הניגוד, ולהסביר כיצד כל אחד מהם קשור לזהות ולשייכות.

תשובה מלאה:
בשיר "נעילה" מאת פרץ דרור בנאי, הניגוד בין העבר להווה בנוי באופן מיוחד: ההווה מתואר בפירוט, ואילו העבר כמעט אינו מתואר. הוא מופיע רק כשלילה וכהיעדר, ודווקא בכך הוא משקף את שאלות הזהות והשייכות של הדובר.
ההווה בעיר מוצג בגאווה: "לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי" (בית 1), "אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב / יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט" (בית 2), "אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" (בית 3). העבר, לעומתו, מופיע רק בשלילות: "לֹא עוֹד זָר" אומר שפעם היה זר; "וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה" אומר שפעם היה מותנה; "כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי" (בית 2) אומר שהעבר היה כמו התמכרות. אין בשיר אף פרט על מאין בא הדובר, על שפתו הראשונה או על משפחתו.
כיצד הניגוד משקף את שאלת הזהות? הזהות של הדובר בהווה מוגדרת דרך מה שהוא כבר לא. הוא "לא עוד" זר, הוא "נגמל". אבל מה שנמחק אינו נעלם: הוא נוכח בכל שלילה. גם הצירוף "כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּהּ" מזכיר שהדובר נולד במקום אחר ובשפה אחרת. הזהות שלו בנויה אפוא על ויתור, והשאלה מי הוא באמת נשארת פתוחה.
כיצד הניגוד משקף את שאלת השייכות? הדובר מבסס את שייכותו על הזמן שעבר ועל העדות שלו: "כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה / עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים" (בית 1). הוא והעיר גדלו יחד: הוא היה שם כשנבנתה, ולכן היא "עִירִי". אבל השייכות זקוקה לאישור מבחוץ. הדובר פותח שני בתים בפנייה "תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי" (בתים 1–2). מי שבטוח בשייכותו אינו צריך לבקש שיראו אותו, ואינו צריך להכריז עליה פעמיים.
כך הניגוד בין עבר מחוק לבין הווה מוצהר חושף את המתח שבחייו: הדובר השתלב, אבל במחיר של מחיקת חלק מעצמו, ושייכותו עדיין נשענת על מבטם של אחרים.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
"הסבירו והדגימו" כיצד בא לידי ביטוי בשיר המתח בין נקודת מבט נלהבת כלפי העולם החדש ובין נקודת מבט מפוכחת כלפיו. יש להציג את שתי נקודות המבט בציטוטים, ולהסביר כיצד הן מתקיימות יחד.

תשובה מלאה:
בשיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון, הדובר מתאר את העולם המערבי והמעודן שהוא "לומד" אחרי ילדותו בלוד. הוא מתאר אותו בהתלהבות, אבל הפרטים שהוא בוחר חושפים גם מבט מפוכח ואירוני.
נקודת המבט הנלהבת עולה מן ההצהרה "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד" (בית 1), ומן הרשימה שבאה אחריה. במילה "עַכְשָׁו" (בתים 1–2) הדובר פותח רשימת הישגים, כמו תלמיד שמתגאה במה שלמד. העולם החדש מתואר בצירופים של עדינות ויוקרה: "גְּלִידָה מִבְּדֹלַח", "תֵבוֹת נְגִינָה עַתִּיקוֹת" (בית 1), "חָתוּל סִיָּמִי / בְּתוֹךְ סָלוֹן יָרֹק" (בית 2). יש בהם קסם של עולם יקר וישן, ותחושה של מי שזכה להיכנס אליו.
נקודת המבט המפוכחת נשמעת בתוך הפרטים עצמם. הדובר לומד "לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר / מִן הַמֵּאָה הַשְּׁבַע עֶשְׂרֵה" (בית 2). הוא אינו לומד לקרוא את שקספיר, אלא להריח את כריכות הספרים. הוא לומד את המעטפת של התרבות, את היוקרה שלה, ולא את תוכנה. כך גם "לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת / בְּתֵבוֹת נְגִינָה" (בית 1): אלה דלתות זעירות של צעצוע, שאינן מובילות לשום מקום. המשורר מעמיד גם שני משחקים זה מול זה: בילדותו היה הילד בין "רַגְלַיִם שֶׁמְּשַׂחֵק סְנוֹקֶר" (בית 1), משחק של חברה, של גברים בבית קפה. עכשיו מלמדים אותו "לְשַׂחֵק בְּחָתוּל סִיָּמִי" (בית 2). זה משחק של סלון, של בדידות מנומסת. ובפתיחה הריח הישן "צוֹרֵב" (בית 1) בלשון הווה. הדובר אומר שאינו אותו ילד, אבל העבר עדיין צורב בו.
גם המסגרת של השיר מפוכחת. הוא נפתח בשאלה מתגוננת, "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי" (בית 1), של מי שמרגיש שתובעים ממנו משהו. הוא מסתיים בפנייה בודדה, "חֲבֵרִים." (בית 3), בלי משפט אחריה. ההתלהבות אינה מגיעה לשום מסקנה.
המתח בין שתי נקודות המבט נוצר אפוא דרך אירוניה. ההתלהבות היא של התלמיד, שמונה את מה שלמד. הפיכחון הוא של המשורר, שבוחר פרטים שחושפים את השטחיות של העולם החדש ואת מה שהתלמיד משאיר מאחור. הקורא שומע את שניהם יחד.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שלושה רכיבים: (1) "תארו" את הסיבוך המרכזי במחזה; (2) "תארו" את הסיום; (3) "הסבירו" אם בסיום יש התרה, ומה תורם הסיום למשמעות המחזה. מי שטוען שאין התרה צריך להראות שהסיבוך מחריף עד הסוף, ולהסביר מה משמעות היעדר ההתרה.

תשובה מלאה:
המחזה "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר מתרחש בפנסיון קטן בעיירת חוף. בעליו, מג ופטי, מארחים דייר אחד, סטנלי וובר, שמג מטפלת בו כמעט כמו באם. הסיבוך המרכזי מתחיל כשמגיעים לפנסיון שני זרים, גולדברג ומקאן. מהר מאוד מתברר שהם באו בשביל סטנלי, אבל איש אינו מסביר למה. הסיבוך הזה אינו נפתר; הוא מחריף עד הסוף.

ההחרפה הראשונה היא הפחד. סטנלי מבוהל עוד לפני שהזרים נכנסים, ונראה שהוא יודע, או חושש, ממשהו שהקהל אינו יודע. באותו זמן מג מתעקשת לערוך לו מסיבת יום הולדת, אף שסטנלי טוען שזה לא יום הולדתו. כבר כאן נוצר פער בין מה שנאמר לבין מה שאמת.

ההחרפה השנייה היא החקירה. גולדברג ומקאן מושיבים את סטנלי ומטיחים בו מטר של שאלות והאשמות. השאלות מבלבלות, חלקן סותרות זו את זו ואין ביניהן קשר, ואין לו זמן לענות. המילים אינן כלי להבנה אלא כלי של כוח. בסוף החקירה סטנלי נשבר וצורח.

ההחרפה השלישית היא המסיבה. היא מתחילה כחגיגה, אבל במהלכה, בזמן משחק, המשקפיים של סטנלי נשברים, הוא מנסה לחנוק את מג, ובחושך הוא מתנפל על לולו, צעירה שהוזמנה למסיבה. האלימות הסמויה של החקירה מתפרצת דרך סטנלי עצמו.

בסיום, בבוקר שאחרי, סטנלי יורד מן החדר מגולח ולבוש חליפה, ואינו מסוגל לדבר. גולדברג ומקאן לוקחים אותו איתם, לאדם בשם מונטי. פטי קורא לו שלא יניח להם לומר לו מה לעשות, אבל אינו עוצר אותם. ומג, שלא ראתה דבר, מדברת על המסיבה ועל כך שהייתה בה מלכת הנשף.

האם יש בסיום התרה? לא. התרה פירושה שהסיבוך נפתר, ושהסודות נחשפים. כאן הסיבוך אינו נפתר אלא מגיע לשיאו: סטנלי, שהיה אדם עם קול ועם פחדים, נעשה גוף שותק בחליפה. והסודות נשארים סגורים: הקהל אינו יודע מי הם גולדברג ומקאן, מי שלח אותם, ומה עשה סטנלי.

הסיום תורם למשמעות המחזה דווקא בהיעדר ההתרה. ראשית, הוא יוצר תמונת עולם מאיימת: כוח חסר פנים, שאינו מסביר את עצמו, יכול להגיע אל אדם ולמחוק אותו, ואין מי שיגן עליו. פטי חלש מכדי לעצור, ומג אינה מבינה דבר. שנית, היעדר ההסבר מעביר את הפחד אל הקהל. אילו היה המחזה מגלה מה עשה סטנלי, הקהל היה יכול להירגע ולשפוט. בלי ההסבר, הקהל נשאר עם אותה אי־ודאות של סטנלי, ועם השאלה המטרידה: האם זה יכול לקרות לכל אחד.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) לבחור דמות מרכזית שפועלת מתוך שאיפה למעמד, לכסף או לכבוד (או מתוך שאיפה אחרת), ולהציג את השאיפה; (2) "הסבירו" כיצד פעולותיה משפיעות על הדמויות הסובבות אותה, ו"הדגימו". צריך לקשור כל פעולה להשפעה מסוימת על דמות אחרת.

תשובה מלאה:
במחזה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד, קומדיה על החברה הגבוהה בלונדון, ליידי ברקנל היא אמה של גוונדולן ודודתו של אלג'רנון. השאיפה שמניעה אותה היא שאיפה למעמד ולייחוס. בעיניה נישואים הם עסקה חברתית: חשובים ההכנסה, הנכסים, המשפחה והמוצא, ולא האהבה.

הפעולה הראשונה שלה היא החקירה של ג'ק. כשג'ק מציע נישואים לגוונדולן, ליידי ברקנל מודיעה לבתה שאינה מאורסת לאיש, משום שאת זה יחליטו הוריה, ומיד מתחילה לחקור את המחזר. היא שואלת על הכנסתו, על ביתו ועל השקפותיו, וכמו ברשימת תנאים של עסקה, מסמנת את התשובות. ולבסוף היא שואלת על הוריו. ג'ק מודה שאינו יודע מי הם: הוא נמצא כתינוק בתיק יד בתחנת רכבת. ליידי ברקנל פוסלת אותו מיד, ומציעה לו להשיג לעצמו קרובים, ולפחות הורה אחד, לפני תום העונה.

ההשפעה על הדמויות הסובבות אותה גדולה. ג'ק וגוונדולן אינם יכולים להינשא: גוונדולן אוהבת את ג'ק, אבל היא בתה של ליידי ברקנל וזקוקה להסכמתה. כך ליידי ברקנל נעשית המכשול המרכזי בעלילה.

הפעולה השנייה היא הבדיקה של ססילי. במערכה האחרונה ליידי ברקנל מגיעה לאחוזה בכפר, ושומעת שאלג'רנון, אחיינה, התארס לססילי, חניכתו של ג'ק. בתחילה היא מתנגדת. אבל כשהיא שומעת שלססילי יש הון גדול, היא משנה את יחסה בבת אחת, ומגלה בה פתאום מעלות. ההשפעה: ג'ק, האפוטרופוס של ססילי, מבין שיש בידו קלף. הוא מסרב להסכים לנישואי ססילי ואלג'רנון, עד שליידי ברקנל תסכים לנישואיו עם גוונדולן. שני הזוגות נתקעים, ושוב ליידי ברקנל היא המפתח.

הפעולה השלישית היא הגילוי. ליידי ברקנל מזהה את מיס פריזם, האומנת של ססילי, כמי שעבדה בעבר אצל משפחתה ונעלמה עם תינוק. מיס פריזם מודה שהניחה את התינוק בתיק יד בטעות, ומתגלה שג'ק הוא בן אחותה של ליידי ברקנל, ואחיו הבכור של אלג'רנון. כך מי שחסמה את הנישואים היא גם זו שמאפשרת אותם: עכשיו לג'ק יש ייחוס.

לדמות של ליידי ברקנל יש תפקיד חשוב במשמעות המחזה. היא סאטירה על החברה הוויקטוריאנית, שבה הכסף והייחוס קובעים את גורלם של בני אדם. הקהל צוחק על החקירה שלה, שהופכת את הנישואים לרשימת תנאים. והאירוניה של הסיום מחריפה את הביקורת: הבעיה נפתרת לא משום שליידי ברקנל משתנה או לומדת דבר, אלא משום שג'ק "משתנה": מתברר שהוא בעל ייחוס. המוסכמות נשארות בדיוק כפי שהיו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
שני רכיבים: (1) "תארו" שני קטעים שבהם דמות מרכזית (או שתיים) מקבלת החלטה חשובה; (2) "הסבירו" מה הקטעים מלמדים על הדמות ומה תרומתם להתקדמות העלילה. לכל קטע צריך להציג את ההחלטה, את הנסיבות ואת התוצאה.

תשובה מלאה:
"מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן בנוי משני סיפורים שמתחלפים: הסיפור של תמר, והסיפור של אסף. בכל אחד מהם יש החלטה שמשנה את חייה של הדמות ומניעה את העלילה.

הקטע הראשון הוא ההחלטה של תמר. תמר היא נערה בת 16 מירושלים וזמרת מוכשרת. אחיה שי, נגן מוכשר, נעלם, ומתברר שנפל לסמים, ושהוא נמצא בחסותו של פסח, אדם שמחזיק בני נוער מוכשרים, שולח אותם להופיע ברחובות ומנצל אותם. תמר מחליטה לא לחכות שמישהו אחר יציל את שי. היא עוזבת בסתר את ביתה, מגלחת את ראשה, יוצאת לשיר ברחובות, ומגיעה אל המקום של פסח כדי להגיע אל אחיה.

הקטע מלמד על תמר כמה דברים. הוא מלמד על אומץ: נערה מבית מסודר נכנסת בכוונה לעולם מסוכן של נערי רחוב ומכורים. הוא מלמד על אחריות ועל נאמנות למשפחה: היא עושה את מה שהמבוגרים סביבה לא עשו. והוא מלמד גם על בדידות: היא אינה מספרת לאיש, ונושאת את הסוד לבדה. ההחלטה תורמת להתקדמות העלילה: היא פותחת את הסיפור של תמר, שמוביל להוצאת שי מן המקום של פסח ולגמילה הקשה שלו במקום מסתור. והיא שמובילה, בסופו של דבר, אל אסף: הכלבה של תמר היא הקשר בין הסיפורים.

הקטע השני הוא ההחלטה של אסף. אסף, נער בן 16, ביישן ושקט, עובד בעירייה בחופשת הקיץ. הוא מקבל כלבה אבודה, ומוטל עליו למצוא את בעליה. הוא יכול היה להסתפק בחיפוש קצר ולהחזיר את הכלבה. אבל הוא מחליט ללכת אחריה, לאן שהיא מובילה, ברחבי ירושלים. בדרך הוא פוגש אנשים שהכירו את תמר, ובהם תאודורה, נזירה שלא יצאה ממקומה שנים רבות, והוא מעז להיכנס למקומות זרים ומאיימים. וכשהוא מוצא את תמר, הוא מחליט להישאר ולעזור לה.

הקטע מלמד על אסף שהוא מתמיד, רגיש ואחראי. הנער הפסיבי מגלה אומץ שלא ידע שיש בו. הסקרנות שלו כלפי הנערה שאינו מכיר הופכת לאחריות. ההחלטה תורמת להתקדמות העלילה: היא מחברת בין שני הסיפורים, ומאפשרת את המפגש בין שני הנערים, שבלעדיו כל אחד מהם היה נשאר לבד.

שתי ההחלטות קשורות זו בזו. שתיהן הן החלטות של נערים שנוטלים אחריות בעולם שבו המבוגרים אדישים או מנצלים, ושתיהן מובילות זו אל זו. כך הספר מראה שאומץ של יחידים, ונכונות ללכת עד הסוף בשביל אחר, יכולים ליצור קשר אמיתי גם בעיר זרה ומאיימת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
לתאר שתי הפתעות (שתי התרחשויות, או התרחשות והתנהגות של דמות), ולהסביר מה כל אחת חושפת על הדמויות או על העולם של הספר. יש לתאר כל הפתעה במדויק, ולהסביר מה בה מפתיע ומה היא מלמדת.

תשובה מלאה:
הספר "האישה בלבן" מאת וילקי קולינס הוא רומן מתח אנגלי מן המאה ה־19. הוא מסופר בידי כמה מספרים, ורובו בידי וולטר הארטרייט, מורה צעיר לציור, שמתקבל לעבודה בבית משפחת פיירלי. הוא מלמד שם את לורה פיירלי ואת אחותה למחצה, מריאן הלקומב. הספר בנוי על הפתעות, ושתיים מהן חשובות במיוחד.
ההפתעה הראשונה פותחת את הסיפור. בלילה שלפני נסיעתו למשפחת פיירלי, כשוולטר הולך ברגל בדרך ללונדון, נוגעת יד בכתפו, והוא רואה אישה לבושה כולה לבן. היא שואלת על הדרך, מדברת בפחד, ומזכירה את משפחת פיירלי, שאליה הוא נוסע. וולטר עוזר לה להגיע לעיר. אחרי שהיא נעלמת, הוא שומע אנשים שואלים שוטר אם ראה אישה שברחה מבית משוגעים. ההפתעה היא בעצם המפגש: אישה זרה, לבדה בלילה, שקשורה בדרך לא מובנת למשפחה שוולטר עומד להכיר. כשוולטר מגיע ללימרידג', הוא מגלה שלורה דומה לאישה בלבן. מה ההפתעה חושפת? היא הזרע של העלילה כולה. בעולם של הספר יש סודות, ויש אנשים, כמו אן קתריק, שנכלאים כדי שהסודות לא יתגלו. וולטר, אדם רגיל ממעמד נמוך יחסית, מתגלה כבר בסצנה הזאת כמי שמוכן לעזור לחלש.
ההפתעה השנייה היא הגילוי שלורה חיה. בינתיים לורה נישאה לסר פרסיבל גלייד, לפי רצונו של אביה, ווולטר, שאהב אותה, עזב את אנגליה ויצא למסע במרכז אמריקה. כשהוא חוזר, הוא שומע שלורה מתה, והולך אל קברה בלימרידג'. ליד הקבר הוא רואה את מריאן, ואיתה אישה רעולה. כשהיא מסירה את הרעלה, מתברר שזו לורה, חיה. ההפתעה גדולה במיוחד, כי גם הקורא האמין שלורה מתה. בהמשך מתברר מה קרה: מי שמתה ונקברה בשמה של לורה היא אן קתריק, הדומה לה. סר פרסיבל והרוזן פוסקו, ידידו, החליפו בין שתי הנשים, ולורה הוכנסה לבית משוגעים בשמה של אן. מריאן מצאה אותה שם והצליחה להוציא אותה. מה ההפתעה חושפת? על העולם של הספר: האצילים המכובדים, הבעל והרוזן המנומס, הם הנבלים. החוק, המסמכים והמעמד אינם מגינים על החלשים, ואפילו זהות ומוות אפשר לזייף. על הדמויות: היא חושפת את הנאמנות ואת האומץ של מריאן, ואת האהבה של וולטר, שמכאן יילחם כדי להחזיר ללורה את שמה.
שתי ההפתעות קשורות זו בזו. הראשונה מציגה את "האישה בלבן" כדמות מסתורית, והשנייה מגלה עד כמה גורלה ניתן להחלפה עם גורלה של לורה. כך הספר מראה עולם שבו נשים חסרות הגנה, ושרק נאמנות ואומץ יכולים להציל אותן.

למה זו תשובה מלאה: