בגרות בתנ"ך 1215 - קיץ 2025
תנ"ך – שאלון 1215 (מסלול גמיש) · קיץ · 8 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בתנ"ך, קיץ 2025, כל 8 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה עם הפסוקים שהיא נשענת עליהם, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
תוכנית הבגרויות הגמישה
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק ראשון – (40×1) – 40 נקודות
פרק שני – (40×1) – 40 נקודות
פרק שלישי – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך שלם בלי פירושים, בלי תוספות ובלי תרגום. מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ד. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוֹב את מספרה בלבד. (2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
כללי המענה במועד זה (קיץ תשפ״ה): לפי המסמך הכולל למורים על תכנית הבגרויות הגמישה (מנהלת תחום דעת תנ״ך ממ׳, 24.09.24, כ״א אלול תשפ״ד; נספח 1, "בחינה חיצונית – מתווה חדש", מבנה הבחינה וחוקי המענה, אפשרות ב׳ – פרק ראשון סיפור התהוות האומה ופרק שני נושא בחירה, כמו בשאלון 1215): פרק ראשון – שאלה אחת מתוך 1–2, כל הסעיפים (א׳ 12, ב׳ 14, ג׳ 14) = 40; פרק שני – נושא בחירה אחד, כל הסעיפים בשאלה (א׳ 12, ב׳ 14, ג׳ 14) = 40; פרק שלישי – סעיף א׳ חובה ועוד סעיף אחד מתוך ב׳–ד׳ = 20. בנספח חלוקת הנקודות בפרק השלישי היא 10 + 10, ובשאלון מודפס 12 + 8; כאן מובא הניקוד המודפס. בפרק השני מודפסות בתוך כל שאלה גם השורות "ענו על סעיף א – חובה" ו"ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג", אך הוראת הפרק המודפסת והנספח מורים לענות על כל הסעיפים (12 + 14 + 14 = 40), ולכן כל הסעיפים פתורים כאן.
הערה לפתרונות: בפסוקים המצוטטים השם המפורש נכתב בצורת ה׳. בשמות כ, ט״ו–ט״ז נשמרת מספור הפסוקים שבשאלון, והמספור האחר מובא בסוגריים.
פרק ראשון – התהוות האומה
ענו על אחת מן השאלות 1–2.
בשאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לסעיף א – 12 נקודות; לסעיף ב – 14 נקודות, ולסעיף ג – 14 נקודות).
שאלה 1 · קריעת ים סוף
השאלה זהה לשאלה 4 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו שמות, פרק י״ד.
קראו פסוקים ה׳–י״ד.
(1) מה גרם לעם לצעוק אל ה׳, ובמה הם האשימו את משה? (6 נקודות)
(2) מה הבטיח משה לבני ישראל כדי להרגיע אותם? (6 נקודות)
קראו פסוקים ה׳–ח׳.
(1) מהי הסתירה בין הנאמר בפסוקים ה׳–ז׳ ובין הנאמר בפסוק ח׳ בנוגע לחופש הבחירה של פרעה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
(2) קראו גם את פירושו של רש״י לפסוק ח׳ שלפניכם.
"וַיְחַזֵּק... - שהיה תולה [מתלבט] אם לרדוף אם לאו, וחיזק את ליבו לרדוף".
לדעתכם, האם על פי פירושו של רש״י היה לפרעה חופש בחירה בהחלטה לרדוף אחר בני ישראל? נמקו את דבריכם. (7 נקודות)
קראו פסוקים ל׳–ל״א.
(1) מה ראה העם, ומהי התובנה שלו בנוגע לאלוהים ובנוגע למשה בעקבות מה שראה? (7 נקודות)
(2) קראו גם שמות, פרק כ׳, פסוקים ט״ו–ט״ז (בנוסחים אחרים הפסוקים עשויים להיות שונים. קראו את הקטע המתחיל במילים: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" ומסתיים במילים: "פֶּן נָמוּת").
הסבירו כיצד האמונה של העם במשה באה לידי ביטוי בפסוקים אלה בפרק כ׳. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(שמות יד, י)וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, אֶל־ה׳.
(שמות יד, יא)וַיֹּאמְרוּ, אֶל־מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.
(שמות יד, יב)הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.
(שמות יד, יג)וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם, אַל־תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה׳, אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד־עוֹלָם.
(שמות יד, יד)ה׳, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.
(1) ראו את מצרים רודפים אחריהם ויראו מאוד; האשימו את משה שהוציאם למות במדבר ולא הניח להם לעבוד את מצרים. (2) ה׳ יושיע וילחם לכם, ואת מצרים לא תראו עוד.
מה נשאלים: שני סעיפי מידע: הגורם לצעקה + תוכן ההאשמה; ותוכן ההבטחה של משה – עם פסוקים.
תשובה לדוגמה: (1) העם ראה את צבא מצרים מתקרב: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, אֶל־ה׳" (שמות יד, י). מיד אחר כך הם מאשימים את משה שהוציא אותם ממצרים כדי למות: "הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד, יא), ושלא שמע להם כשביקשו להישאר עבדים: "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יב).
(2) משה מרגיע ומבטיח ישועה מאת ה׳: "אַל־תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה׳, אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" (שמות יד, יג), ושהאיום ייעלם לגמרי: "כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד־עוֹלָם" (שמות יד, יג); וה׳ עצמו יילחם: "ה׳, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד).
למה זו תשובה מלאה: בכל סעיף הוצגו כל רכיבי השאלה (בסעיף 1: גורם + האשמה) עם ציטוט מדויק.
סעיף ב
(שמות יד, ה)וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל־הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.
(שמות יד, ו)וַיֶּאְסֹר, אֶת־רִכְבּוֹ; וְאֶת־עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ.
(שמות יד, ח)וַיְחַזֵּק ה׳, אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.
(שמות יד, ד)וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי ה׳; וַיַּעֲשׂוּ־כֵן.
(1) ה׳–ז׳: פרעה ועבדיו מתחרטים ומחליטים בעצמם לרדוף (בחירה חופשית); ח׳: "ויחזק ה׳ את לב פרעה" – ההחלטה מיוחסת לה׳. (2) כן (בעיקר): פרעה כבר רצה לרדוף והתלבט; ה׳ רק חיזק את מה שרצה. אפשר גם: בחירה חלקית בלבד.
מה נשאלים: ב-(1) – להציג את שני התיאורים ולהסביר במה הם סותרים. ב-(2) – להסביר את פירוש רש״י ולחוות דעה מנומקת על חופש הבחירה.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוקים ה׳–ז׳ ההחלטה לרדוף היא של פרעה ועבדיו: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל־הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (שמות יד, ה) – שיקול כלכלי של מי שאיבד את עבדיו, ומיד פרעה פועל בעצמו: "וַיֶּאְסֹר, אֶת־רִכְבּוֹ" (שמות יד, ו). לעומת זאת בפסוק ח׳ נאמר "וַיְחַזֵּק ה׳, אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יד, ח) – כאן הרדיפה נראית תוצאה של התערבות אלוהית. הסתירה: האם פרעה בחר לרדוף, או שה׳ קבע זאת ונשלל ממנו חופש הבחירה?
(2) לפי רש״י, פרעה "היה תולה [מתלבט] אם לרדוף אם לאו", וה׳ "חיזק את ליבו לרדוף". לדעתי לפי פירוש זה היה לפרעה חופש בחירה: הרצון לרדוף נולד אצלו – כפי שמתואר בפסוקים ה׳–ז׳ – וה׳ לא שינה את רצונו אלא רק הסיר את ההיסוס ונתן לו אומץ לבצע את מה שכבר רצה. כך רש״י מיישב את הסתירה: פסוקים ה׳–ז׳ מתארים את בחירתו של פרעה, ופסוק ח׳ – את החיזוק שאפשר לבחירה להתממש.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שני הצדדים עם ציטוטים, והסתירה נוסחה במפורש במונחי חופש בחירה. ב-(2) – הסבר של רש״י, עמדה ברורה ונימוק המקשר בין הפירוש לבין פסוקים ה׳–ז׳.
אפשר גם: חופש הבחירה היה חלקי בלבד: ברגע ההכרעה, כשפרעה עדיין התלבט, ה׳ הוא שהטה את הכף – ולכן ההחלטה הסופית אינה בחירה חופשית מלאה. זה מתאים לתכנית שה׳ הודיע מראש: "וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה" (שמות יד, ד).
סעיף ג
(שמות יד, ל)וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת־יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם, מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם.
(שמות יד, לא)וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת־ה׳; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה׳, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.
(שמות כ, טו [בחלוקה אחרת: כ, יד])וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת־הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.
(שמות כ, טז [בחלוקה אחרת: כ, טו])וַיֹּאמְרוּ, אֶל־מֹשֶׁה, דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן־נָמוּת.
(שמות יט, ט)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם, אֶל־ה׳.
(1) ראו את מצרים מתים על שפת הים ואת "היד הגדלה"; יראו את ה׳ והאמינו בה׳ ובמשה עבדו. (2) העם מבקש שמשה ידבר איתם במקום אלוהים ומתחייב "ונשמעה" – מקבלים אותו כמתווך נאמן לדבר ה׳.
מה נשאלים: ב-(1) – מה ראו, ותובנה כפולה (על אלוהים ועל משה). ב-(2) – להסביר כיצד בקשת העם בסיני מבטאת אמון במשה.
תשובה לדוגמה: (1) העם ראה את סוף האויב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם, מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, ל), והבין שזו פעולה אלוהית: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם" (שמות יד, לא). התובנה: "וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת־ה׳; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה׳, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) – כלפי אלוהים: יראה ואמונה בכוחו להושיע; כלפי משה: הכרה בו כ"עבד ה׳", שליח נאמן. זה היפוך גמור להאשמה שבפסוק י״א ("מה זאת עשית לנו").
(2) במעמד הר סיני "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת" (שמות כ, טו [בחלוקה אחרת: כ, יד]) והם נבהלים ועומדים מרחוק, ואומרים למשה: "דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן־נָמוּת" (שמות כ, טז [בחלוקה אחרת: כ, טו]). העם מבקש שמשה יהיה המתווך בינם לבין אלוהים, ומתחייב "ונשמעה" – לקבל כל מה שיאמר כדבר ה׳. זהו ביטוי לאמונה במשה כנביא: הם סומכים עליו שימסור את דבר ה׳ במדויק. כך מתממש מה שה׳ אמר קודם: "וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שני מראות + שתי תובנות (אלוהים, משה) עם ציטוט. ב-(2) – ציטוט מהקטע בפרק כ׳ והסבר מפורש איך הבקשה מעידה על אמון במשה. (הערה למספור: בחלק מן המהדורות הקטע מסומן כ, יד–טו.)
שאלה 2 · חטא העגל
השאלה זהה לשאלה 5 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו שמות, פרק ל״ב.
קראו פסוקים א׳–ו׳.
(1) מה דרש העם מאהרון ומדוע? (6 נקודות)
(2) הסבירו כיצד נענה אהרון לדרישת העם, אך ניסה לדחות את מימושה. בססו את דבריכם על הכתוב. (6 נקודות)
קראו פסוקים ט״ו–כ׳.
(1) ציינו שתי פעולות תקיפות שעשה משה. פעולה אחת בנוגע ללוחות הברית ופעולה אחת בנוגע לעגל, והסבירו מהי מטרתה של כל אחת מן הפעולות. בססו את דבריכם על הכתוב. (9 נקודות)
(2) קראו פסוקים ל׳–ל״ב.
מה משה מבקש מה׳, והאם לדעתכם בקשה זו מעידה על היותו מנהיג אחראי? נמקו את דבריכם. (5 נקודות)
קראו פסוקים כ״א–כ״ה.
(1) הסבירו במה האשים משה את אהרון. (4 נקודות)
(2) כיצד ניסה אהרון להקטין את מידת אחריותו לדברים שבהם הואשם?
הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על שתי דוגמאות מן הכתוב. (10 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(שמות לב, א)וַיַּרְא הָעָם, כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ.
(שמות לב, ב)וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי.
(שמות לב, ד)וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(שמות לב, ה)וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה׳ מָחָר.
(1) "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" – כי משה בושש לרדת ולא ידעו מה היה לו. (2) ביקש את נזמי הנשים והילדים ועשה עגל; בנה מזבח והכריז "חג לה׳ מחר" – דחייה למחר והפניה לה׳.
מה נשאלים: ב-(1) – הדרישה וסיבתה. ב-(2) – שני היבטים: ההיענות, והניסיון לדחות – עם פסוקים.
תשובה לדוגמה: (1) "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א). הסיבה: "כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר" (שמות לב, א), והעם אומר "כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ" (שמות לב, א) – בהיעדר המנהיג הם מבקשים מנהיג מוחשי שיוביל אותם במדבר.
(2) אהרון נענה: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי" (שמות לב, ב), ולבסוף "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). אך יש סימנים לניסיון לדחות: הוא דורש דווקא את תכשיטי הנשים והילדים – אולי בתקווה שיסרבו או שהאיסוף יימשך; ובעיקר, כשראה את העגל "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה׳ מָחָר" (שמות לב, ה) – הוא קובע את החגיגה ל"מחר", כנראה כדי להרוויח זמן עד שמשה ירד, ומכנה אותה "חג לה׳" כדי להפנות את הפולחן לה׳ ולא לעגל.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) דרישה + סיבה עם ציטוט. ב-(2) הוצגה ההיענות וגם הדחייה ("מחר"), עם פסוקים והסבר הכוונה.
סעיף ב
(שמות לב, יט)וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.
(שמות לב, כ)וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר־דָּק; וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(שמות לב, לב)וְעַתָּה, אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם־אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.
(שמות לב, י)וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.
(שמות לב, לא)וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־ה׳, וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב.
(1) שבר את הלוחות – סמל להפרת הברית; שרף, טחן ופיזר את העגל והשקה את העם – השמדה והשפלה של האליל. (2) לשאת את חטא העם, ואם לא – "מחני נא מספרך"; כן – הוא קושר את גורלו בגורל העם ולוקח אחריות.
מה נשאלים: ב-(1) – שתי פעולות (לוחות, עגל) ומטרת כל אחת, עם פסוקים. ב-(2) – תוכן הבקשה ועמדה מנומקת.
תשובה לדוגמה: (1) לוחות הברית: "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). הלוחות הם תעודת הברית בין ה׳ לעם; העם הפר את הברית בעבודת העגל, ושבירת הלוחות מסמלת שהברית בטלה – ואין טעם למסור את הלוחות לעם שעובד אליל.
העגל: "וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר־דָּק; וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ). המטרה: להשמיד את האליל עד היסוד ולהראות שאינו אלא חומר שאפשר לשרוף ולטחון – אין בו כוח; ההשקיה גורמת לעם "לבלוע" את חטאו – השפלה ועונש.
(2) משה מבקש: "וְעַתָּה, אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם־אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב) – לסלוח לעם, ואם לא, למחוק אותו עצמו. לדעתי זו עדות למנהיג אחראי: הוא אינו מתנער מהעם (אף שה׳ הציע לו קודם "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י)), אלא קושר את גורלו בגורלם. עם זאת אינו מטשטש את החטא: "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה" (שמות לב, לא) – אחריות כוללת גם הודאה כנה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שתי פעולות עם ציטוט ומטרה לכל אחת. ב-(2) – תוכן הבקשה, עמדה ונימוק מן הכתוב.
אפשר גם: עמדה שאין זו מנהיגות אחראית מלאה: משה מציב לאלוהים אולטימטום רגשי, ואחריות של מנהיג אמורה להתבטא קודם כול בתיקון התנהגות העם ובחינוכו, ולא בהקרבה עצמית.
סעיף ג
(שמות לב, כא)וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה.
(שמות לב, כב)וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם, כִּי בְרָע הוּא.
(שמות לב, כג)וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֹא יָדַעְנוּ, מֶה־הָיָה לוֹ.
(שמות לב, כד)וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.
(שמות לב, ד)וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(1) שהביא על העם "חטאה גדלה". (2) מטיל את האשמה על טבע העם ("כי ברע הוא"); מציג עצמו כמי שרק נענה לדרישתם; מתאר את העגל כאילו יצא מעצמו ("ויצא העגל הזה") – לעומת פסוק ד׳.
מה נשאלים: ב-(1) – תוכן ההאשמה. ב-(2) – שתי דוגמאות להתחמקות מאחריות, עם הסבר וציטוט לכל אחת.
תשובה לדוגמה: (1) "מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה" (שמות לב, כא) – משה מאשים את אהרון שהוא, כמנהיג, הביא את העם לחטא גדול, כאילו העם עשה לו רעה ובתגובה הכשיל אותו.
(2) דוגמה ראשונה – הטלת האשמה על העם: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שמות לב, כב). אהרון מציג את החטא כנובע מטבעו הרע של העם, ומשה עצמו מכיר זאת – כלומר הוא אינו אשם.
דוגמה שנייה – הצגת עצמו כמי שרק נענה ותיאור פסיבי של מעשה העגל: "וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות לב, כג), ואחר כך "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כד) – כאילו העגל "יצא" מעצמו. לעומת זאת בפסוק ד׳ נאמר שאהרון פעל בעצמו: "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). הוא גם משמיט את בניית המזבח ואת הכרזת החג.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) ההאשמה צוטטה והוסברה. ב-(2) שתי דוגמאות נפרדות, כל אחת עם ציטוט והסבר; ההשוואה לפסוק ד׳ מראה את פער האחריות ומחזקת את התשובה.
פרק שני – נושאי הבחירה
ענו על אחת מן השאלות 3–7.
בשאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לסעיף א – 12 נקודות; לסעיף ב – 14 נקודות, ולסעיף ג – 14 נקודות).
שאלה 3 · שיבת ציון – בניית המזבח ויסוד הבית
השאלה זהה לשאלה 6 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו עזרא, פרק ג׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ה׳.
על פי פסוק ב׳, הפעולה הראשונה של שבי ציון הייתה בניית מזבח לאלוהי ישראל.
הסבירו מה הן שתי הסיבות שבגללן הזדרז העם לבנות את המזבח. בססו את דבריכם על הכתוב. (12 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו עזרא, פרק ג׳, פסוקים ו׳–ט׳.
(1) הביאו שתי דוגמאות להכנות לבניית בית המקדש השני, והסבירו כיצד הן מעידות על חשיבותו של המקדש בעבור שבי ציון. הסבירו את דבריכם. (9 נקודות)
(2) קראו גם חגי, פרק א׳, פסוקים ב׳–ד׳.
לדברי פרשנים רבים המשמעות הנוספת של המילה "סְפוּנִים" בהקשר זה היא "בנויים מעצי ארזים".
על פי פירוש זה, הסבירו מהי הביקורת המשתמעת מדברי חגי על התנהלותם של שבי ציון בנוגע לבניית היכל ה׳. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״א–י״ג וגם את דבריה של דליה מרקס שלפניכם.
"התגשמות חלום היא רגע של תחושת חסד מופלאה, אבל במקרים רבים בצידה אנו חווים גם אכזבה מובנית, שעליה לא נהוג לדבר".
(ד׳ מרקס, עזרא ג׳, "מה, זה הכול?", בתוך אתר 929)
(1) כיצד באה לידי ביטוי בפסוקים אלה תחושת החסד, וכיצד באה בהם לידי ביטוי האכזבה? מה גרם לכל אחת מן התחושות האלה של שבי ציון? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (9 נקודות)
(2) קראו גם תהלים, פרק קכ״ו.
הביאו מן המזמור דוגמה אחת לתחושת החסד שחוו שבי ציון. הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(עזרא ג, ג)וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ, עַל־מְכוֹנֹתָיו, כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת
(עזרא ג, ג)עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב
(עזרא ג, א)וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים; וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל־יְרוּשָׁלִָם.
(עזרא ג, ב)וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּזְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ, אֶת־מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--לְהַעֲלוֹת עָלָיו, עֹלוֹת, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים.
(עזרא ג, ד)וַיַּעֲשׂוּ אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת, כַּכָּתוּב; וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר, כְּמִשְׁפַּט דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ.
פחד מעמי הארצות – ביקשו את הגנת ה׳ ("כי באימה עליהם מעמי הארצות"); הגיע החודש השביעי, חודש המועדים – כדי לקיים את מצוות התורה (עולות התמיד וחג הסוכות "ככתוב").
מה נשאלים: שתי סיבות, כל אחת עם פסוק והסבר.
תשובה לדוגמה: סיבה ראשונה – פחד מן העמים השכנים: "וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ, עַל־מְכוֹנֹתָיו, כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (עזרא ג, ג). השבים היו מעטים וחלשים מול תושבי הארץ; הקמת המזבח והקרבת קורבנות קבועים – "עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב" (עזרא ג, ג) – נועדו לבקש את קרבת ה׳ ואת הגנתו, וגם להראות שהם מתבססים במקום.
סיבה שנייה – הגעת החודש השביעי, חודש המועדים, והרצון לקיים את התורה: "וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (עזרא ג, א), והמזבח נבנה "לְהַעֲלוֹת עָלָיו, עֹלוֹת, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים" (עזרא ג, ב). מיד אחר כך "וַיַּעֲשׂוּ אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת, כַּכָּתוּב" (עזרא ג, ד). העם רצה לחדש את עבודת ה׳ ולחגוג את מועדי החודש השביעי כפי שמצווה בתורה, עוד לפני שהיה אפשר לבנות את המקדש עצמו.
למה זו תשובה מלאה: הוצגו שתי סיבות נפרדות (ביטחונית ודתית־חוקית), כל אחת עם ציטוט מדויק והסבר כיצד היא מסבירה את הזריזות.
אפשר גם: אפשר לנסח את הסיבה השנייה כחידוש הקשר עם ה׳ והפולחן כסמל להתחדשות העם בארצו – בתנאי שהיא מעוגנת ב"ככתוב בתורת משה".
סעיף ב
(עזרא ג, ז)וַיִּתְּנוּ־כֶסֶף--לַחֹצְבִים, וְלֶחָרָשִׁים; וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן, לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם.
(עזרא ג, ח)וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְבוֹאָם אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי--הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְכָל־הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲמִידוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְנַצֵּחַ עַל־מְלֶאכֶת בֵּית־ה׳.
(עזרא ג, ט)וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי־יְהוּדָה, כְּאֶחָד, לְנַצֵּחַ עַל־עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה, בְּבֵית הָאֱלֹהִים: בְּנֵי, חֵנָדָד, בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם, הַלְוִיִּם.
(עזרא ד, ד)וַיְהִי, עַם־הָאָרֶץ--מְרַפִּים, יְדֵי עַם־יְהוּדָה
(חגי א, א)בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ--הָיָה דְבַר־ה׳ בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא, אֶל־זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל־יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, לֵאמֹר.
(חגי א, ב)כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, לֵאמֹר: הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ, לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה׳ לְהִבָּנוֹת.
(חגי א, ד)הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים--וְהַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב.
(1) כסף לחוצבים ולחרשים; מזון ושמן לצידונים ולצורים תמורת עצי ארזים מהלבנון; העמדת הלוויים לנצח על המלאכה – השקעת משאבים יקרים וארגון כלל העם. (2) הם בונים לעצמם בתים מפוארים מארזים (החומר שנועד למקדש) ואומרים "לא עת" לבנות את בית ה׳ – סדר עדיפויות פגום וצביעות.
מה נשאלים: ב-(1) – שתי דוגמאות להכנות והסבר כיצד הן מעידות על חשיבות המקדש. ב-(2) – הסבר הביקורת של חגי לאור הפירוש "ספונים = בנויים מארזים".
תשובה לדוגמה: (1) דוגמה ראשונה – רכישת חומרים ובעלי מלאכה: "וַיִּתְּנוּ־כֶסֶף--לַחֹצְבִים, וְלֶחָרָשִׁים; וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן, לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם" (עזרא ג, ז). שבי ציון היו עניים, ובכל זאת השקיעו כסף ומזון כדי להביא עצי ארזים מהלבנון – החומר היוקרתי ששימש בבית הראשון. זה מעיד על רצון לבנות מקדש מכובד ועל נכונות לוותר על משאבים למענו.
דוגמה שנייה – ארגון העבודה: "וַיַּעֲמִידוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְנַצֵּחַ עַל־מְלֶאכֶת בֵּית־ה׳" (עזרא ג, ח), ובפסוק ט׳ "וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו" (עזרא ג, ט) לנצח על העושים במלאכה. המנהיגים עצמם וכל השבים ("וְכָל־הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם" (עזרא ג, ח)) מגויסים לעבודה כבר בשנה השנייה – המקדש הוא פרויקט לאומי בראש סדר העדיפויות.
(2) רקע: אחרי היסוד נעצרה הבנייה בגלל התנגדות השכנים – "וַיְהִי, עַם־הָאָרֶץ--מְרַפִּים, יְדֵי עַם־יְהוּדָה" (עזרא ד, ד) – וחגי מתנבא שנים אחר כך, "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ" (חגי א, א). העם טוען "לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה׳ לְהִבָּנוֹת" (חגי א, ב), וחגי משיב "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים--וְהַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב" (חגי א, ד). אם "ספונים" פירושו בנויים מעצי ארזים, הביקורת חריפה: לבתים הפרטיים שלהם יש זמן וכסף לחומר היקר ביותר – אולי אף מעצי הארזים שהובאו מלכתחילה לבית ה׳ (עזרא ג, ז) – ואילו לבית ה׳ "אין עת". זו צביעות וסדר עדיפויות הפוך: נוחות פרטית לפני המקדש, שעדיין "חרב".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שתי דוגמאות שונות, כל אחת עם ציטוט והסבר מפורש של "מה זה מלמד על החשיבות". ב-(2) הרקע (הפסקת הבנייה), הקישור בין ארזי עזרא ג לבתים "ספונים" והביקורת על סדר העדיפויות.
טעות נפוצה: לא להכיר את הרקע לנבואת חגי – הבנייה נעצרה אחרי הנחת היסוד והמקדש נשאר חרב – ולכן לא לחבר את פירוש "ספונים" לביקורת של הנביא על אי־בניית המקדש.
סעיף ג
(עזרא ג, יא)וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה׳, כִּי טוֹב--כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, עַל־יִשְׂרָאֵל; וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל, לַה׳, עַל, הוּסַד בֵּית־ה׳.
(עזרא ג, יב)וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ--זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל; וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה, לְהָרִים קוֹל.
(חגי ב, ג)מִי בָכֶם, הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה, בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן; וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ, עַתָּה--הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן, בְּעֵינֵיכֶם.
(עזרא ג, יג)וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל, בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד־לְמֵרָחוֹק.
(תהלים קכו, א)שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה׳, אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן-- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.
(תהלים קכו, ב)אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ-- וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה: אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם-- הִגְדִּיל ה׳, לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה.
(תהלים קכו, ג)הִגְדִּיל ה׳, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ-- הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
(1) חסד – הלל, "כי לעולם חסדו" ותרועה גדולה על הוסד בית ה׳: הגשמת החלום; אכזבה – הזקנים שראו את הבית הראשון בוכים בקול גדול: הבית החדש נראה דל לעומתו. (2) "היינו כחלמים" / "אז ימלא שחוק פינו".
מה נשאלים: ב-(1) – ביטוי לחסד ולאכזבה, והגורם לכל תחושה, עם פסוקים. ב-(2) – דוגמה אחת מתהלים קכ״ו והסבר.
תשובה לדוגמה: (1) תחושת החסד: "וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה׳, כִּי טוֹב--כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, עַל־יִשְׂרָאֵל; וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל, לַה׳, עַל, הוּסַד בֵּית־ה׳" (עזרא ג, יא). הגורם: הנחת היסוד היא, כדברי מרקס, "התגשמות חלום" אחרי עשרות שנות גלות – ה׳ גמל חסד עם עמו והחזירו לבנות את ביתו.
האכזבה: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ--זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (עזרא ג, יב). הגורם: הזקנים זכרו את פאר הבית הראשון, והיסוד החדש נראה בעיניהם דל ועלוב לעומתו – "אכזבה מובנית, שעליה לא נהוג לדבר". חגי מתאר אותה תחושה: "הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן, בְּעֵינֵיכֶם" (חגי ב, ג). שתי התחושות התערבבו: "וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל, בְּכִי הָעָם" (עזרא ג, יג).
(2) "בְּשׁוּב ה׳, אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן-- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו, א) – השיבה הייתה כה מופלאה עד שנראתה כחלום; זו בדיוק "התגשמות חלום" – תחושת חסד שה׳ עשה עם העם. (אפשר גם: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ-- וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב) או "הִגְדִּיל ה׳, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ-- הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהלים קכו, ג).)
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שתי התחושות, ציטוט לכל אחת והגורם לכל אחת (חלום שהתגשם לעומת השוואה לבית הראשון), בקישור לדברי מרקס. ב-(2) – דוגמה מצוטטת והסבר.
אפשר גם: לפרש את הבכי כבכי של התרגשות ושמחה מעורבת בגעגועים – אך המילים "זה הבית בעיניהם" מצביעות על השוואה מאכזבת.
שאלה 4 · ירמיהו מול חנניה בן עזור
השאלה זהה לשאלה 7 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו ירמיה, פרק כ״ח.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ד׳.
(1) מהו האירוע ההיסטורי שחנניה בן עזור מזכיר בפסוקים אלה, ומהי נבואתו בנוגע לאירוע זה? (6 נקודות)
(2) הסבירו מה בדבריו של חנניה עשוי לשכנע את קהל שומעיו שהבטחתו תתגשם. (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ה׳–י״א.
מצד אחד ירמיהו מקווה שנבואת חנניה תתגשם, ומצד אחר הוא מטיל בה ספק.
(1) כיצד באה לידי ביטוי תקוותו של ירמיהו שנבואת חנניה תתגשם? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) הוכיחו כי ירמיהו מטיל ספק בנבואת חנניה באמצעות ההבחנה שהוא יוצר בין נביא שקר לנביא אמת. (9 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י׳–י״ד וגם את דברי רבקה נריה בן שחר שלפניכם.
"גם היום מופיעים עושי המופתים [עושים מעשים סמליים] בשעות של שבר וקושי. הנמצאים במשבר נאחזים בניסים המובטחים להם כדי לצאת מהמצב הבלתי נסבל שבו הם נמצאים".
(ר׳ נריה בן שחר, ירמיה כ״ח, בתוך אתר 929)
(1) לפי פסוקים י׳–י״א, מהו המעשה הסמלי שעשה חנניה לעיני העם, ומהי מטרתו לפי הקטע שקראתם ולפי דברי חנניה? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
(2) לפי פסוקים י״ג–י״ד, כיצד המעשה הסמלי שה׳ מבקש מירמיהו לעשות משמש מענה לחנניה, ומהו המסר לעם המשתמע מדבר ה׳ לירמיהו בפסוק י״ד? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(ירמיהו כח, ג)בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֶת־כָּל־כְּלֵי, בֵּית ה׳--אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם, בָּבֶל.
(ירמיהו כח, ד)וְאֶת־יְכָנְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־כָּל־גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה--נְאֻם־ה׳: כִּי אֶשְׁבֹּר, אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.
(ירמיהו כח, א)בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה
(ירמיהו כח, ב)כֹּה־אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--לֵאמֹר: שָׁבַרְתִּי, אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.
(ירמיהו כח, א)בְּבֵית ה׳, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל־הָעָם
(1) גלות יהויכין (יכניה): נבוכדנאצר לקח את כלי בית ה׳ והגלה את המלך ואת גלות יהודה לבבל; חנניה מתנבא שבתוך שנתיים ה׳ ישבור את עול בבל וישיב את הכלים, את יכניה ואת הגולים. (2) נוסחת "כה אמר ה׳ צבאות", לשון עבר ודאית "שברתי", זמן מוגדר "בעוד שנתים ימים", פרטים מוחשיים, ובמקדש לעיני הכהנים וכל העם.
מה נשאלים: ב-(1) – האירוע ההיסטורי ותוכן הנבואה. ב-(2) – מאפיינים בדברי חנניה שמשכנעים, עם הסבר.
תשובה לדוגמה: (1) האירוע: גלות יהויכין (יכניה) – נבוכדנאצר כבש את ירושלים, לקח את כלי המקדש והגלה את המלך ואת הנכבדים לבבל: "אֶת־כָּל־כְּלֵי, בֵּית ה׳--אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם, בָּבֶל" (ירמיהו כח, ג), "וְאֶת־יְכָנְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־כָּל־גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה" (ירמיהו כח, ד). הנבואה ניתנת "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה" (ירמיהו כח, א). חנניה מבשר שהשעבוד יסתיים במהרה: "שָׁבַרְתִּי, אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח, ב), ובתוך "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים" (ירמיהו כח, ג) יוחזרו הכלים, המלך וכל הגולים.
(2) כמה דברים עשויים לשכנע: (א) הוא מדבר בנוסחה של נביא אמת: "כֹּה־אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו כח, ב) ומסיים "נְאֻם־ה׳: כִּי אֶשְׁבֹּר, אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח, ד); (ב) לשון עבר – "שברתי" – מציגה את הישועה כעובדה שכבר נקבעה; (ג) הוא נוקב בזמן קצר ומוגדר ובפרטים מוחשיים שהעם התגעגע אליהם – הכלים והמלך; (ד) הוא מדבר בפומבי, במקדש, "בְּבֵית ה׳, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל־הָעָם" (ירמיהו כח, א). וגם – זה מה שהעם רוצה לשמוע.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהה האירוע ההיסטורי בשמו וצוטט, ותוכן הנבואה הוצג. ב-(2) הוצגו לפחות שני גורמי שכנוע עם ציטוט והסבר.
טעות נפוצה: לא לדעת מהו האירוע ההיסטורי שעליו נסובה הנבואה (גלות יהויכין); בלי הרקע הזה אי אפשר לענות על הסעיף.
סעיף ב
(ירמיהו כח, ו)וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָה הַנָּבִיא, אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳; יָקֵם ה׳, אֶת־דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה׳ וְכָל־הַגּוֹלָה, מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה.
(ירמיהו כח, ז)אַךְ־שְׁמַע־נָא הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ, וּבְאָזְנֵי, כָּל־הָעָם.
(ירמיהו כח, ח)הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ--מִן־הָעוֹלָם: וַיִּנָּבְאוּ אֶל־אֲרָצוֹת רַבּוֹת, וְעַל־מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת, לְמִלְחָמָה, וּלְרָעָה וּלְדָבֶר.
(ירמיהו כח, ט)הַנָּבִיא, אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם--בְּבֹא, דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר־שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת.
(דברים יח, כב)אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה׳, וְלֹא־יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ ה׳: בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.
(1) "אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך". (2) "אך" – הסתייגות; הנביאים שקדמו ניבאו למלחמה ולרעה; נביא שמתנבא לשלום יוכח כנביא אמת רק כשדברו יתקיים – עד אז נבואת חנניה מוטלת בספק.
מה נשאלים: ב-(1) – ציטוט והסבר לתקווה. ב-(2) – להציג את ההבחנה (נביאי פורענות לעומת נביא שלום, מבחן ההתגשמות) ולהראות שהיא מטילה ספק בחנניה.
תשובה לדוגמה: (1) ירמיהו עונה בפומבי "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳; יָקֵם ה׳, אֶת־דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה׳ וְכָל־הַגּוֹלָה, מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כח, ו). המילה "אמן" והברכה "יקם ה׳" מבטאות משאלה כנה – גם ירמיהו, כאיש מעמו, היה רוצה שהגולים והכלים ישובו.
(2) מיד הוא מוסיף "אַךְ־שְׁמַע־נָא הַדָּבָר הַזֶּה" (ירמיהו כח, ז) – המילה "אך" פותחת הסתייגות. ההבחנה: "הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ--מִן־הָעוֹלָם: וַיִּנָּבְאוּ אֶל־אֲרָצוֹת רַבּוֹת, וְעַל־מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת, לְמִלְחָמָה, וּלְרָעָה וּלְדָבֶר" (ירמיהו כח, ח), ואילו "הַנָּבִיא, אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם--בְּבֹא, דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר־שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת" (ירמיהו כח, ט). כלומר, נבואת פורענות תואמת את מסורת הנביאים, ואילו נביא שמבשר שלום חורג ממנה – ולכן רק התגשמות דבריו תוכיח שהוא נביא אמת. חנניה מתנבא לשלום, ולכן עד שיתקיים דברו הוא בחזקת חשוד. (מבחן ההתגשמות מופיע גם בדברים: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה׳, וְלֹא־יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ ה׳" (דברים יח, כב).)
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) ציטוט והסבר. ב-(2) הוצגו ה"אך", שני צדי ההבחנה וההסבר כיצד היא מכוונת נגד חנניה.
טעות נפוצה: לא להבין על מה נסוב העימות בין חנניה לירמיהו – השאלה מיהו נביא אמת ואיך מכריעים בה.
סעיף ג
(ירמיהו כז, ב)כֹּה־אָמַר ה׳, אֵלַי, עֲשֵׂה לְךָ, מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם, עַל־צַוָּארֶךָ.
(ירמיהו כח, י)וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, אֶת־הַמּוֹטָה, מֵעַל, צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא; וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.
(ירמיהו כח, יא)וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה׳, כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, מֵעַל צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם; וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לְדַרְכּוֹ.
(ירמיהו כח, יג)הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־חֲנַנְיָה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה׳, מוֹטֹת עֵץ, שָׁבָרְתָּ; וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן, מֹטוֹת בַּרְזֶל.
(ירמיהו כח, יד)כִּי כֹה־אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל־צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת־נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל--וַעֲבָדֻהוּ; וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה, נָתַתִּי לוֹ.
(1) שבר את המוטה מעל צוואר ירמיהו – המחשה ששבירת עול בבל קרובה; לפי בן שחר – לתת לעם במצוקה "נס" מוחשי שייאחזו בו. (2) מוטות ברזל במקום מוטות עץ – שבירת העול רק מחמירה אותו; המסר: עול בבל נגזר מאת ה׳, הוא מוחלט ("וגם את חית השדה") ויש לקבלו ולא למרוד.
מה נשאלים: ב-(1) – המעשה ומטרתו בשני מקורות (דברי חנניה + הקטע). ב-(2) – כיצד מוטות הברזל עונים לחנניה, ומהו המסר לעם בפסוק י״ד.
תשובה לדוגמה: (1) ירמיהו נשא על צווארו מוטה בציווי ה׳ ("עֲשֵׂה לְךָ, מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם, עַל־צַוָּארֶךָ" (ירמיהו כז, ב)) כסמל לכניעה לבבל. חנניה "וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, אֶת־הַמּוֹטָה, מֵעַל, צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא; וַיִּשְׁבְּרֵהוּ" (ירמיהו כח, י). לפי דבריו המטרה היא להמחיש את נבואתו: "כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים, מֵעַל צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם" (ירמיהו כח, יא) – וגם לבטל בפומבי את הסמל של ירמיהו. לפי בן שחר, מי שנמצאים במשבר "נאחזים בניסים המובטחים" כדי לצאת ממצב בלתי נסבל; חנניה עושה מעשה דרמטי "לעיני כל העם" כדי לתת לעם הנואש אות מוחשי לישועה הקרובה ולמשוך אותו אחריו.
(2) ה׳ שולח את ירמיהו להשיב לחנניה: "מוֹטֹת עֵץ, שָׁבָרְתָּ; וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן, מֹטוֹת בַּרְזֶל" (ירמיהו כח, יג). הסמל שחנניה שבר מוחלף בסמל חמור ממנו – מוטות ברזל, שאי אפשר לשבור. זה מענה ישיר למעשה של חנניה: שבירת הסמל אינה מבטלת את המציאות שהוא מסמל, ומי שמנסה לשבור את עול בבל (או מבטיח שחרור מיידי ומעודד מרד) רק מחמיר אותו – עול העץ יוחלף בעול ברזל. המסר בפסוק י״ד: "עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל־צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת־נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל--וַעֲבָדֻהוּ; וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה, נָתַתִּי לוֹ" (ירמיהו כח, יד) – שלטון בבל נגזר מאת ה׳ ("נתתי"), הוא כולל את כל הגויים ואפילו את חיות השדה, ולכן על העם לקבל אותו ולעבוד את מלך בבל, ולא להאמין להבטחות לשחרור מיידי.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תיאור המעשה + שתי זוויות למטרה (דברי חנניה, הקטע) עם ציטוט. ב-(2) הסבר הניגוד עץ/ברזל כמענה לחנניה, ומסר מפורש מפסוק י״ד עם ציטוט.
אפשר גם: יש המפרשים את "ועשית" כפנייה לחנניה עצמו – בשבירת המוטה ובנבואת השקר הוא שגרם להחמרת העול; ויש המפרשים שירמיהו נצטווה לעשות מוטות ברזל ולשאת אותם. בשתי הקריאות המסר זהה: עול בבל אינו ניתן לשבירה.
טעות נפוצה: לתאר את המעשים הסמליים בלי להסביר את משמעותם ואת המסר שלהם לעם.
שאלה 5 · קדושים תהיו – חוק וחברה
השאלה זהה לשאלה 8 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו ויקרא, פרק י״ט, פסוקים א׳–ד׳ וגם פסוקים ט׳–י״ח.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ט׳–י׳ וגם פסוק ט״ו.
(1) בפסוקים אלה אפשר לראות שלעיתים המחוקק המקראי דורש להפלות לטובה קבוצות מסוימות בחברה, ולפעמים הוא דורש לנהוג באופן שוויוני כלפי כולם.
על פי פסוקים אלה, הביאו הוכחה לכל אחת מן הדרישות האלה, והסבירו את דבריכם (סך הכול – שתי הוכחות). (8 נקודות)
(2) מהי הסיבה לדרישות השונות האלה של המחוקק? נמקו את דבריכם. (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״א–י״ב ופסוקים י״ז–י״ח וגם את דבריו של בן־עזאי שלפניכם.
"בן עזאי אומר... מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה".
(משנה, אבות ד, ב)
(1) על פי פסוק י״א, הסבירו כיצד בא לידי ביטוי הרעיון ש"עבירה גוררת עבירה", ולאיזו תוצאה חמורה עבירות אלה מובילות על פי פסוק י״ב? (7 נקודות)
(2) על פי פסוקים י״ז–י״ח, הסבירו מהו הקושי בדרישה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (פסוק י״ח), וכיצד שניים מן החוקים הנזכרים בפסוקים י״ז–י״ח עשויים לסייע להתמודד עם קושי זה? (7 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק י״ד.
חז״ל טענו כי הביטוי "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" נאמר בנוגע למקרים שבהם האחרים אינם יכולים לדעת אם האדם חטא, ורק הוא עצמו יודע בליבו אם נהג באופן מוסרי.
(1) על פי טענת חז״ל, מדוע השתמש המחוקק בביטוי "ויראת מאלהיך" בנוגע לחוקים המובאים בפסוק י״ד? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
(2) קראו גם דברים, פרק י״ז, פסוקים י״ח–כ׳.
מדוע המלך לעתיד נדרש "לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו" כאשר הוא מנהיג את עמו? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הפסוקים ועל טענת חז״ל. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(ויקרא יט, ט)וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט.
(ויקרא יט, י)וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם.
(ויקרא יט, טו)לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט--לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
(1) העדפה – פאה, לקט, עוללות ופרט "לעני ולגר"; שוויון – במשפט "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול". (2) תחומים שונים: בתחום הכלכלי־חברתי יש לסייע לחלשים; בתחום המשפט הצדק חייב להיות עיוור, אחרת נעוות הדין.
מה נשאלים: ב-(1) – שתי הוכחות: אחת להעדפה מתקנת ואחת לשוויון, עם הסבר. ב-(2) – הסבר לסיבה להבדל.
תשובה לדוגמה: (1) העדפה לטובה: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט, ט), ובכרם "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י). בעל השדה חייב להשאיר חלק מיבולו לקבוצות מוגדרות – העני והגר, שאין להם נחלה – כלומר יחס מועדף לחלשים.
שוויון: "לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). בבית המשפט אסור להטות את הדין לטובת העני (מרחמים) או לטובת העשיר (מכבוד או מפחד) – כולם שווים בפני החוק.
(2) ההבדל נובע מתחומי החיים השונים. בתחום הכלכלי־חברתי החברה אחראית לקיומם של החלשים, והתורה מטילה חובת נתינה שמצמצמת פערים – העזרה באה מרכושו של הנותן. בתחום המשפט מוטלת הכרעה בין שני צדדים; אם השופט יעדיף את הדל, הוא יעשוק את הצד השני ויעוות את האמת, ואמון הציבור במשפט ייפגע. לכן את העני עוזרים בצדקה – ולא בעיוות הדין.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שתי הוכחות מצוטטות, כל אחת עם הסבר המראה איזו דרישה היא מוכיחה. ב-(2) נימוק המבחין בין שני התחומים.
סעיף ב
(ויקרא יט, יא)לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
(ויקרא יט, יב)וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה׳.
(ויקרא יט, יז)לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ, וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
(ויקרא יט, יח)לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה׳.
(1) גניבה ← כחש ← שקר – עבירה אחת מושכת את הבאה; הסוף: שבועת שקר בשם ה׳ – חילול השם. (2) אי אפשר לצוות על רגש, ובוודאי לא כלפי מי שפגע בך; "לא תשנא... הוכח תוכיח" ו"לא תקם ולא תטר" – צעדים מעשיים שמסירים את המחסומים לאהבה.
מה נשאלים: ב-(1) – להראות את שרשרת העבירות בפסוק י״א ואת התוצאה בפסוק י״ב. ב-(2) – לנסח את הקושי, ולהסביר שני חוקים מפסוקים י״ז–י״ח כדרך התמודדות.
תשובה לדוגמה: (1) "לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא) – הסדר מתאר שרשרת: מי שגנב, כשיתבע אותו הבעלים יכחש שהחפץ אצלו, ואחר כך ישקר כדי לחפות. עבירה אחת גוררת את הבאה, כדברי בן־עזאי. התוצאה החמורה בפסוק י״ב: "וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה׳" (ויקרא יט, יב) – השקר מגיע לשבועת שקר בשם ה׳, כלומר מעבירה בין אדם לחברו לחילול שם ה׳.
(2) הקושי: אהבה היא רגש, ולכאורה אי אפשר לצוות על רגש; וקשה עוד יותר לאהוב "כמוך" – גם את מי שפגע בך. החוקים שבפסוקים מסייעים: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) – במקום לשמור שנאה בלב, יש לומר לחבר בגלוי מה פגע; הבירור מונע הצטברות שנאה ופותח פתח לפיוס. "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט, יח) – גם אם נפגעת, אל תשיב רעה ואל תשמור טינה. כך התורה מתרגמת את האידיאל לצעדים מעשיים: כשמסירים את השנאה, הנקמה והטינה, נוצר מקום לאהבה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שרשרת שלושת השלבים, הקישור לבן־עזאי והתוצאה (חילול השם) עם ציטוט. ב-(2) ניסוח הקושי ושני חוקים מוסברים כאמצעי התמודדות.
סעיף ג
(ויקרא יט, יד)לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה׳.
(דברים יז, יט)וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת־ה׳ אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.
(דברים יז, כ)לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
(דברים יז, יז)וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד.
(1) החרש אינו שומע את הקללה והעיוור אינו רואה מי הניח מכשול – הנפגע אינו יודע, אין עדים ואין אכיפה; רק העושה יודע, ולכן המחוקק פונה ליראת אלוהים. (2) למלך אין סמכות אנושית מעליו; רק הוא יודע אם ניצל את כוחו לרעה – יראת ה׳ היא הבלם היחיד "לבלתי רום לבבו מאחיו".
מה נשאלים: ב-(1) – ליישם את טענת חז״ל על שני החוקים בפסוק י״ד. ב-(2) – להסביר מדוע דווקא המלך נדרש ליראה, בקישור לפסוקים ולטענת חז״ל.
תשובה לדוגמה: (1) "לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה׳" (ויקרא יט, יד). החרש אינו שומע את הקללה, והעיוור אינו רואה מי הניח לפניו את המכשול. הנפגע עצמו אינו יודע שנפגע או מי פגע בו, אין עדים, ולכן בית משפט אנושי אינו יכול לאכוף את החוק. רק העושה יודע בליבו מה עשה – ולכן המחוקק פונה למצפונו: "ויראת מאלהיך" – גם אם בני אדם אינם רואים, אלוהים רואה.
(2) המלך נדרש לכתוב לו ספר תורה: "וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת־ה׳ אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם" (דברים יז, יט), והמטרה – "לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, כ). המלך עומד בראש השלטון ואין מעליו סמכות אנושית שתשפוט אותו; כמו במקרים שחז״ל מתארים, רק הוא יודע אם הוא מנצל את כוחו לרעה. לכן הבלם היחיד הוא פנימי – יראת ה׳ – שתמנע ממנו התנשאות ושחיתות (כמו ריבוי נשים וזהב, "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז)).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יישום טענת חז״ל על שני המקרים, עם הפסוק. ב-(2) ציטוט מדברים יז, הסבר מצבו המיוחד של המלך (אין פיקוח אנושי) וחיבור מפורש לטענת חז״ל.
שאלה 6 · שיר המעלות לדוד – ירושלים הבנויה
השאלה זהה לשאלה 9 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו תהלים, פרק קכ״ב.
ענו על סעיף א – חובה.
במזמור שלפניכם המשורר מתאר עלייה לרגל לירושלים.
(1) הביאו דוגמה אחת להתרגשותו של המשורר לפני העלייה לרגל ודוגמה אחת להתפעלותו מן העיר עם הגעתו אליה. הסבירו את דבריכם. (6 נקודות)
(2) מה המשורר מבטיח כאשר הוא נפרד מן העיר ירושלים? (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
את משמעות הביטוי "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (פסוק ג׳) אפשר להסביר מנקודת מבט דתית, מנקודת מבט לאומית ומנקודת מבט חברתית.
(1) בחרו בשתיים מנקודות המבט האלה, והסבירו את משמעות הביטוי על פי כל אחת מהן. (9 נקודות)
(2) כיצד החזרה על הביטוי "בית ה׳" בתחילת המזמור ובסופו מדגישה את אחת מנקודות המבט שהסברתם? (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו את דבריו של דוד כהן־צמח על מזמור קכ״ב.
"המשורר דובר הן בגוף יחיד הן בגוף רבים, ובכך הוא משמש פֶּה לציבור כולו. ירושלים עבורו איננה רק עיר, ירושלים מצטיירת בעיניו כאהובה".
(ד׳ כהן־צמח, תהלים, פרק קכ״ב, "שיר אהבה לירושלים", בתוך אתר 929)
(1) הביאו דוגמה אחת מן המזמור הממחישה את אהבתו של המשורר לירושלים, והסבירו אותה. (9 נקודות)
(2) על פי דבריו של ד׳ כהן־צמח ועל פי המזמור, הסבירו כיצד באה לידי ביטוי אחדותו של העם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(תהלים קכב, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית ה׳ נֵלֵךְ.
(תהלים קכב, ב)עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
(תהלים קכב, ג)יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו.
(תהלים קכב, ח)לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
(תהלים קכב, ט)לְמַעַן, בֵּית־ה׳ אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
(1) "שמחתי באמרים לי בית ה׳ נלך"; "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם" / "ירושלם הבנויה". (2) לדבר שלום בה ולבקש טוב לה – "אדברה נא שלום בך", "אבקשה טוב לך".
מה נשאלים: ב-(1) – שתי דוגמאות (לפני העלייה, בהגעה) עם הסבר. ב-(2) – ההבטחה בסיום המזמור.
תשובה לדוגמה: (1) לפני העלייה: "שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית ה׳ נֵלֵךְ" (תהלים קכב, א) – עצם ההזמנה לעלות לבית ה׳ ממלאת אותו שמחה.
בהגעה: "עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכב, ב) – הוא מתאר את רגע העמידה בשערי העיר, ופונה אליה ישירות ("שערייך") בהתרגשות של מי שהגיע סוף סוף; ומיד מתפעל מבנייתה: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה" (תהלים קכב, ג).
(2) בסיום המזמור, כנפרד מן העיר, המשורר מתחייב להמשיך לדאוג לשלומה: "לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ" (תהלים קכב, ח), "לְמַעַן, בֵּית־ה׳ אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (תהלים קכב, ט). הוא מבטיח לברך אותה ולבקש את טובתה – גם בשובו לביתו.
למה זו תשובה מלאה: כל רכיב בשאלה קיבל ציטוט והסבר קצר; ב-(2) צוטטה ההבטחה במפורש.
סעיף ב
(תהלים קכב, ד)שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי־יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה׳.
(תהלים קכב, ה)כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
(תהלים קכב, ח)לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
(תהלים קכב, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית ה׳ נֵלֵךְ.
(תהלים קכב, ט)לְמַעַן, בֵּית־ה׳ אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
(1) דתית – העיר מחברת את העם עם ה׳: בה בית ה׳ ואליה עולים "להדות לשם ה׳"; לאומית – העיר מאחדת את כל השבטים לעם אחד ובה כיסאות בית דוד (אפשר גם חברתית – העולים הופכים ל"חברים" שווים, "אחי ורעי"). (2) "בית ה׳" בפסוקים א׳ ו־ט׳ – מסגרת המדגישה את נקודת המבט הדתית: לב העיר ותכלית העלייה הוא בית ה׳.
מה נשאלים: ב-(1) – שתי נקודות מבט לבחירה, ולכל אחת הסבר של הביטוי בעיגון בפסוקים. ב-(2) – להסביר את מבנה המסגרת ואיזו נקודת מבט הוא מדגיש.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת מבט דתית: העיר "מחוברת" לאלוהים – בה בית ה׳, ואליה עולים השבטים "לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה׳" (תהלים קכב, ד). ירושלים היא המקום שבו העם נפגש עם אלוהיו, והפולחן המשותף הוא שמלכד אותה לשלם אחד (ולפי חז״ל – ירושלים של מטה מחוברת לירושלים של מעלה).
נקודת מבט לאומית: ירושלים "מחברת" את כל שבטי ישראל לעם אחד – "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי־יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהלים קכב, ד). בה גם מרכז השלטון: "כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד" (תהלים קכב, ה) – בירת הממלכה המאוחדת.
(אפשר לבחור גם בנקודת המבט החברתית: השורש ח־ב־ר רומז לחברוּת – העיר הופכת את העולים, עשירים ועניים מכל השבטים, ל"חברים" שווים; המשורר מדבר על "אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכב, ח), ובעיר יושבים "כסאות למשפט" – צדק חברתי.)
(2) המזמור נפתח ב"בֵּית ה׳ נֵלֵךְ" (תהלים קכב, א) ומסתיים ב"לְמַעַן, בֵּית־ה׳ אֱלֹהֵינוּ" (תהלים קכב, ט). החזרה יוצרת מסגרת (מבנה מעגלי) שבתוכה נמצאים כל ההיבטים האחרים – השבטים, המשפט, השלום. המסגרת מדגישה את נקודת המבט הדתית: מה שמחבר את העיר ומעניק לה את ערכה הוא בית ה׳, והוא תכלית העלייה לרגל.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שתי נקודות מבט שונות, כל אחת עם פירוש ברור של הביטוי וציטוט מהמזמור. ב-(2) זיהוי המסגרת, ציטוט שני המופעים והסבר איזו נקודת מבט היא מדגישה.
טעות נפוצה: להתקשות בהסבר "כעיר שחברה לה יחדו" מנקודות מבט שונות – יש לפרש את הביטוי מבחינה דתית, לאומית או חברתית ולעגן כל פירוש בפסוק.
סעיף ג
(תהלים קכב, ו)שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ.
(תהלים קכב, ז)יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
(תהלים קכב, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית ה׳ נֵלֵךְ.
(תהלים קכב, ב)עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
(תהלים קכב, ד)שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי־יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה׳.
(תהלים קכב, ח)לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
(1) "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך" – פנייה לעיר בגוף שני נקבה כאל אהובה, משאלת שלום ל"אוהבייך". (2) מעבר מיחיד ("שמחתי") לרבים ("נלך", "רגלינו") – המשורר דובר הציבור; כל השבטים עולים יחד; "אחי ורעי".
מה נשאלים: ב-(1) – דוגמה אחת מצוטטת והסבר כיצד היא מבטאת אהבה. ב-(2) – יישום דברי כהן־צמח (יחיד/רבים, דובר הציבור) על המזמור.
תשובה לדוגמה: (1) "שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ" (תהלים קכב, ו). המשורר פונה לירושלים בגוף שני נקבה, כמו אל אישה אהובה (האנשה), ומברך את "אוהבייך" – כלומר מי שאוהב אותה זוכה לשלווה. זה ממשיך ב"יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז) – משאלות לב לשלומה של האהובה. כדברי כהן־צמח, ירושלים בעיניו "אינה רק עיר" אלא "מצטיירת בעיניו כאהובה".
(2) לפי כהן־צמח המשורר מדבר "הן בגוף יחיד הן בגוף רבים" ומשמש "פה לציבור כולו". במזמור: "שָׂמַחְתִּי" (תהלים קכב, א) ביחיד, ומיד "נלך" ברבים; וגם "עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ" (תהלים קכב, ב) – השמחה האישית הופכת לחוויה משותפת. האחדות ניכרת גם בכך ש"שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי־יָהּ" (תהלים קכב, ד) – כל השבטים עולים יחד, ובפנייה "לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכב, ח).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) דוגמה מצוטטת עם הסבר ספרותי (פנייה לאהובה) וקישור לדברי כהן־צמח. ב-(2) שימוש ברעיון יחיד/רבים מהמקור והדגמתו בפסוקים.
טעות נפוצה: לחזור על דברי הפרשן המודרני בלי ליישם אותם בטקסט – צריך להראות היכן הרעיון שלו מתבטא בפסוקים.
שאלה 7 · איוב – הניסיון
השאלה זהה לשאלה 10 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו איוב, פרק א׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ד׳.
מהי תפיסת הגמול "צדיק וטוב לו", וכיצד היא באה לידי ביטוי בפסוקים א׳–ד׳? הסבירו את דבריכם. (12 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ז׳–י״ב.
(1) מהי המחלוקת בין ה׳ ובין השטן בנוגע לצדיקותו של איוב? כתבו שני טיעונים שהשטן מביא לחיזוק דבריו. הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
(2) קראו איוב, פרק א׳, פסוק ה׳.
מצד אחד אפשר לטעון כי התנהגותו של איוב בפסוק ה׳ עולה בקנה אחד עם דברי השטן (שאותם כתבתם בתת־סעיף 1), ומצד אחר אפשר לטעון כי התנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם דברי השטן. נמקו כל אחת מן הטענות. (7 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
הביטויים "בשורת איוב" (בשורה קשה) ו"ייסורי איוב" נהפכו לביטויים שגורים בשפה העברית.
(1) קראו פסוקים י״ג–י״ט.
הביאו שני אמצעים רטוריים מפסוקים אלה, והסבירו כיצד הם מעצימים את חומרת הבשורות שקיבל איוב. (9 נקודות)
(2) קראו איוב, פרק ג׳, פסוקים כ׳–כ״ו.
על פי פסוקים אלה, מהי תגובתו הרגשית של איוב על ייסוריו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(איוב א, א)אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ־עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים--וְסָר מֵרָע.
(איוב א, ב)וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת.
(איוב א, ג)וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי־צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד־בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶדֶם.
(איוב א, ד)וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ, וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, עִמָּהֶם.
הגמול הישיר: מעשי האדם קובעים את גורלו – הצדיק זוכה לטוב בעולם הזה. איוב מוצג כצדיק (פסוק א׳) ומיד אחר כך כמבורך בבנים ובבנות, ברכוש עצום ובמשפחה מאוחדת (ב׳–ד׳); הסמיכות מבטאת קשר סיבתי.
מה נשאלים: שני רכיבים: הגדרת תפיסת הגמול, והראיה שהיא מובלעת בפסוקים א׳–ד׳ (עם ציטוטים).
תשובה לדוגמה: תפיסת הגמול "צדיק וטוב לו" היא התפיסה שיש התאמה ישירה בין מעשי האדם לגורלו: הצדיק זוכה בעולם הזה לשכר – עושר, משפחה, בריאות – והרשע נענש. בפסוקים א׳–ד׳ התפיסה אינה נאמרת במפורש, אלא עולה מהמבנה: פסוק א׳ מתאר את צדקתו של איוב – "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים--וְסָר מֵרָע" (איוב א, א), ומיד אחר כך באים השכר והברכה: "וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת" (איוב א, ב) (מספרים של שלמות), רכוש עצום – "וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי־צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים" (איוב א, ג), עד ש"וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶדֶם" (איוב א, ג) – ומשפחה מאוחדת ומאושרת: "וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ" (איוב א, ד). הסמיכות בין הצדקות לבין השפע יוצרת אצל הקורא תחושה של סיבה ותוצאה: איוב מבורך כי הוא צדיק.
למה זו תשובה מלאה: הוגדר המושג, והוסבר איך הוא מובלע בטקסט – באמצעות הסמיכות בין פסוק א׳ לפסוקים ב׳–ד׳ – עם ציטוט לכל צד.
טעות נפוצה: קושי בהבנת המושג "תפיסת הגמול" כשהוא מובלע בטקסט – יש להגדיר את המושג ולהסביר שהסמיכות בין צדקת איוב לבין ברכתו היא שמבטאת אותו.
סעיף ב
(איוב א, ח)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל־עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
(איוב א, ט)וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה׳, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.
(איוב א, י)שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ--מִסָּבִיב
(איוב א, י)מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ
(איוב א, יא)וְאוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ--אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ.
(איוב א, ה)וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם--כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם: כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל־הַיָּמִים.
(1) ה׳: איוב צדיק אמיתי, "אין כמהו"; השטן: "החנם ירא איוב אלהים" – צדקתו תלויה בטובה. טיעונים: ה׳ גונן עליו ("שכת בעדו... מסביב"); ה׳ בירך את מעשה ידיו ומקנהו. (2) עולה בקנה אחד – עבודה טקסית מתוך חרדה לשמור על ברכתו ("ככה יעשה כל הימים"); לא עולה – דאגה כנה גם לחטא נסתר שבלב, בלי לבקש דבר לעצמו.
מה נשאלים: ב-(1) – לנסח את המחלוקת ולהביא שני טיעונים של השטן עם ציטוט. ב-(2) – שתי טענות הפוכות על פסוק ה׳, ולכל אחת נימוק.
תשובה לדוגמה: (1) ה׳ טוען שצדקתו של איוב אמיתית ויוצאת דופן: "הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל־עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, ח). השטן טוען שיראת האלוהים של איוב אינה לשמה: "הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים" (איוב א, ט) – הוא ירא את ה׳ כי משתלם לו. טיעון ראשון – ההגנה: "שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ--מִסָּבִיב" (איוב א, י) – ה׳ גונן עליו מכל צרה. טיעון שני – הברכה החומרית: "מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ" (איוב א, י). ומכאן ההצעה לבחון: "וְאוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ--אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ" (איוב א, יא). המחלוקת: האם קיימת יראת אלוהים שאינה תלויה בשכר.
(2) הפסוק: "כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם: כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל־הַיָּמִים" (איוב א, ה).
עולה בקנה אחד עם השטן: איוב מקריב קורבנות "ליתר ביטחון" על חטא שאולי לא היה, ועושה זאת באופן קבוע ("כל הימים") – עבודה טקסית שנראית כמו ביטוח: חשש לאבד את הברכה (את ילדיו) מניע אותו, כטענת השטן שיראתו תלויה בטובה.
אינו עולה בקנה אחד: איוב דואג לחטא נסתר שבלב ילדיו ("בלבבם") – רגישות דתית עמוקה לכבוד ה׳; הוא אינו מבקש דבר לעצמו, ומתמיד בכך מתוך מחויבות – זו יראת אלוהים כנה, ולא "בחינם".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) מחלוקת מנוסחת משני הצדדים + שני טיעונים נפרדים עם ציטוט. ב-(2) שתי טענות מנוגדות, כל אחת עם נימוק המעוגן במילים מפסוק ה׳.
סעיף ג
(איוב א, טו)וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם, וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב; וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ.
(איוב א, טז)עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר, אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן־הַשָּׁמַיִם, וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם; וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ.
(איוב ג, כ)לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ.
(איוב ג, כא)הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים.
(איוב ג, כב)הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי־גִיל-- יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ־קָבֶר.
(איוב ג, כד)כִּי־לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי.
(איוב ג, כה)כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
(איוב ג, כו)לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.
(איוב ג, כג)לְגֶבֶר, אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
(1) חזרה על משפט קבוע "ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" – קצב של אסון בלתי נמנע; "עוד זה מדבר וזה בא" – בשורות חופפות בלי הפוגה; (גם: הדרגה עד מות הילדים, ניגוד המשתה). (2) ייאוש ומרירות, כמיהה למוות ("המחכים למות ואיננו"), אנחות ושאגות, פחד שהתממש ואין מנוחה.
מה נשאלים: ב-(1) – לזהות שני אמצעים רטוריים בשמם, לצטט ולהסביר כיצד כל אחד מעצים את הבשורה. ב-(2) – לתאר את התגובה הרגשית ולעגן בפסוקים.
תשובה לדוגמה: (1) אמצעי ראשון – חזרה (רפרן): כל שליח מסיים במשפט זהה – "וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ" (איוב א, טו) (בפסוקים ט״ו, ט״ז, י״ז, י״ט). החזרה יוצרת קצב קבוע, כמו הלמות תוף: כל בשורה נגמרת באותה בדידות של ניצול יחיד, והקורא חש שהאסונות בלתי נמנעים ושאין מהם מוצא.
אמצעי שני – "עוד זה מדבר וזה בא": "עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר" (איוב א, טז) (גם בפסוקים י״ז, י״ח). השליחים "נכנסים זה לדברי זה" – אין לאיוב רגע לעכל בשורה אחת לפני שבאה הבאה, והאסונות מצטברים במהירות מהממת.
(אפשר גם: הדרגה – מהבקר, דרך הצאן והגמלים ועד מות הבנים והבנות, השיא; או ניגוד בין המשתה השמח בפסוק י״ג לבין האסון.)
(2) תגובתו של איוב היא ייאוש עמוק ומרירות, עד כמיהה למוות: "לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ" (איוב ג, כ), "הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ" (איוב ג, כא), ואף "יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ־קָבֶר" (איוב ג, כב). הסבל מלווה אותו בכל רגע: "כִּי־לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי" (איוב ג, כד), והחרדה שליוותה אותו התממשה – "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי" (איוב ג, כה) – ואין לו מנוחה: "לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג, כו). הוא חש שאלוהים כלא אותו – "וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ" (איוב ג, כג) – היפוך מר של "שכת בעדו" של השטן: מה שהיה גדר מגוננת הפך לכלא.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שני אמצעים בשמם, עם ציטוט והסבר כיצד כל אחד מגביר את חומרת הבשורה. ב-(2) תיאור רגשי ברור (ייאוש, כמיהה למוות) מעוגן בכמה ציטוטים.
טעות נפוצה: לצטט בלי לזהות את האמצעי הרטורי ואת המסר המועבר בו – יש לתת שם לאמצעי ולהסביר את תרומתו.
פרק שלישי – קטע להבנה ולניתוח
ענו על סעיף א – חובה (12 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ד (8 נקודות).
שאלה 8 · אליהו בנחל כרית ובצרפת
השאלה זהה לשאלה 11 בשאלון 1261 של אותו מועד.
קראו מלכים א, פרק י״ז.
ענו על סעיף א – חובה.
בפסוק א׳ אליהו מכריז שתהיה בצוֹרת בארץ בעקבות חטאי האלילות של ישראל.
קראו פסוקים א׳–ז׳.
הסבירו שני דברים שעשה ה׳ כדי להציל את אליהו מן הבצורת. (12 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים ז׳–י׳.
(1) לאן שלח אלוהים את אליהו ומדוע? (3 נקודות)
(2) קראו את דבריה של יאירה אמית שלפניכם.
"העלילה מתרחשת הפעם בתחום האמור להיות בשליטתו של הבעל [אל הגשם], והנה גם שם שוֹררת בצוֹרת".
(י׳ אמית, "מלכים א׳, פרק י״ז", עולם התנ״ך, עמ׳ 169)
על פי דברי י׳ אמית, מהו הרעיון התאולוגי (דתי־אמוני) שבא לידי ביטוי בפסוקים אלה? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים י׳–י״ד.
(1) מה ביקש אליהו מן האלמנה מצידון בפסוק י״א, ומדוע על פי פסוק י״ב היה לה קשה להיענות לבקשה זו? (3 נקודות)
(2) על פי פסוקים י״ג–י״ד, מהו הקושי בבקשה הנוספת של אליהו מן האישה, וכיצד הוא שכנע אותה להיענות לבקשה זו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים י״ז–כ״ד.
(1) לפי פסוקים י״ז–י״ח, מהי טענתה של האישה כלפי אליהו, ומהי הסיבה לדבריה אלה? (3 נקודות)
(2) יחסה של האישה אל אליהו בפסוק כ״ד שונה מיחסה אליו בפסוק י״ח.
מהו השוני, ומה גרם לו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(מלכים א יז, ג)לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.
(מלכים א יז, ד)וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת־הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.
(מלכים א יז, ו)וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן־הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה.
שלח אותו להסתתר בנחל כרית ולשתות ממי הנחל; ציווה את העורבים להביא לו לחם ובשר בבוקר ובערב.
מה נשאלים: שני דברים שעשה ה׳, כל אחד עם פסוק והסבר כיצד הוא מציל מן הבצורת.
תשובה לדוגמה: הדבר הראשון – מקור מים: ה׳ שולח את אליהו "וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן" (מלכים א יז, ג), ומבטיח לו "וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה" (מלכים א יז, ד). בזמן בצורת, כשאין גשם, הנחל מספק לו מים לשתייה (וגם מקום מסתור מפני אחאב).
הדבר השני – מזון: "וְאֶת־הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם" (מלכים א יז, ד), ואכן "וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב" (מלכים א יז, ו). כשאין יבול בארץ, ה׳ דואג לו לאוכל באופן נסי ובקביעות.
למה זו תשובה מלאה: שני אמצעים נפרדים (מים ומזון), כל אחד עם ציטוט מדויק והסבר כיצד הוא מתמודד עם הבצורת.
סעיף ב
(מלכים א יז, ז)וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל: כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ.
(מלכים א יז, ט)קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ.
(מלכים א טז, לא)וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ, בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט; וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל, בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ.
(1) לצרפת אשר לצידון, אל אישה אלמנה שה׳ ציווה לכלכלו – כי הנחל יבש בגלל הבצורת. (2) שלטון ה׳ אוניברסלי: הבצורת שורה גם בצידון, ארץ הבעל אל הגשם – הבעל חסר אונים בתחומו, וה׳ שולט בגשם ובחיים בכל מקום.
מה נשאלים: ב-(1) – מקום וסיבה. ב-(2) – לנסח את הרעיון התאולוגי על פי אמית ולהסביר.
תשובה לדוגמה: (1) "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל: כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ" (מלכים א יז, ז) – מקור המים של אליהו יבש. לכן ה׳ אומר לו "קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ" (מלכים א יז, ט) – לצרפת שבארץ צידון, שם אלמנה תדאג למזונו.
(2) לפי אמית, העלילה מתרחשת בצידון – בתחום שאמור להיות בשליטת הבעל, האל הכנעני־צידוני של הגשם (משם באה איזבל, "וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל, בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל" (מלכים א טז, לא)). ובכל זאת גם שם שוררת בצורת. הרעיון התאולוגי: ה׳ הוא האל השולט בגשם ובטבע בכל העולם, לא רק בארץ ישראל; הבעל חסר אונים אפילו בארצו שלו. ה׳ אף מצווה ("צויתי") אישה צידונית לכלכל את נביאו – גם בני אדם בארץ הבעל כפופים לו. זהו פולמוס נגד עבודת הבעל.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) מקום מדויק + סיבה עם ציטוט. ב-(2) ניסוח מפורש של הרעיון (שלטון ה׳ בגשם גם בתחום הבעל) והסבר המבוסס על דברי אמית ועל הפסוקים.
טעות נפוצה: לא לאתר בפסוקים לאן נשלח אליהו ומדוע, ולסכם את העלילה במקום לנסח רעיון תאולוגי – רעיון על אלוהים ועל שלטונו.
סעיף ג
(מלכים א יז, יא)וַתֵּלֶךְ, לָקַחַת; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי־נָא לִי פַּת־לֶחֶם בְּיָדֵךְ.
(מלכים א יז, יב)וַתֹּאמֶר, חַי־ה׳ אֱלֹהֶיךָ אִם־יֶשׁ־לִי מָעוֹג, כִּי אִם־מְלֹא כַף־קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט־שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ.
(מלכים א יז, יג)וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל־תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי־לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה.
(מלכים א יז, יד)כִּי כֹה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת־ה׳ גֶּשֶׁם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה
(1) פת לחם; נותר לה רק מעט קמח ושמן לסעודה אחרונה לה ולבנה לפני שימותו. (2) לתת לו עוגה ראשונה – לפני בנה הרעב; שכנע ב"אל תיראי" ובהבטחת ה׳ שכד הקמח לא יכלה וצפחת השמן לא תחסר עד הגשם.
מה נשאלים: ב-(1) – הבקשה והקושי. ב-(2) – מה קשה בבקשה הנוספת, ואיך שכנע אותה.
תשובה לדוגמה: (1) "לִקְחִי־נָא לִי פַּת־לֶחֶם בְּיָדֵךְ" (מלכים א יז, יא). קשה לה להיענות כי אין לה כמעט כלום: "אִם־יֶשׁ־לִי מָעוֹג, כִּי אִם־מְלֹא כַף־קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט־שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת" (מלכים א יז, יב), והיא מתכננת להכין ממנו ארוחה אחרונה: "וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ" (מלכים א יז, יב).
(2) הבקשה הנוספת: "אַךְ עֲשִׂי־לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה" (מלכים א יז, יג). הקושי: לתת את המעט האחרון קודם לאיש זר – לפני בנה הרעב – בקשה שנראית אנוכית ואף אכזרית. הוא שכנע אותה בהרגעה "אַל־תִּירְאִי" (מלכים א יז, יג) ובהבטחה בשם ה׳: "כִּי כֹה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת־ה׳ גֶּשֶׁם" (מלכים א יז, יד) – אם תיתן קודם, לא יחסר לה ולבנה מזון עד שיחזור הגשם.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שני רכיבים עם ציטוט. ב-(2) הקושי מוסבר במפורש ("בראשונה" – לפני בנה), ודרך השכנוע (הרגעה + הבטחה בשם ה׳) מצוטטת.
סעיף ד
(מלכים א יז, יח)וַתֹּאמֶר, אֶל־אֵלִיָּהוּ, מַה־לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים: בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת־עֲוֺנִי, וּלְהָמִית אֶת־בְּנִי.
(מלכים א יז, יז)וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן־הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת; וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא־נוֹתְרָה־בּוֹ נְשָׁמָה.
(מלכים א יז, כד)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל־אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה; וּדְבַר־ה׳ בְּפִיךָ, אֱמֶת.
(מלכים א יז, כב)וַיִּשְׁמַע ה׳, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד עַל־קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי.
(מלכים א יז, כג)וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת־הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן־הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִמּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ.
(1) אליהו בא להזכיר את עוונה ולהמית את בנה – כי בנה חלה עד שלא נותרה בו נשמה. (2) מהאשמה ועוינות ("מה לי ולך") להכרה ואמונה ("עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה׳ בפיך אמת") – בעקבות החייאת בנה בתפילת אליהו.
מה נשאלים: ב-(1) – הטענה והסיבה. ב-(2) – השוני בין שני הפסוקים, והגורם לו.
תשובה לדוגמה: (1) "מַה־לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים: בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת־עֲוֺנִי, וּלְהָמִית אֶת־בְּנִי" (מלכים א יז, יח). האישה טוענת שנוכחות איש האלוהים בביתה גרמה לכך שחטאיה נזכרו לפני ה׳, ובעונש מת בנה. הסיבה: "וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא־נוֹתְרָה־בּוֹ נְשָׁמָה" (מלכים א יז, יז).
(2) בפסוק י״ח היחס עוין ומאשים: "מה לי ולך" – אליהו נתפס כמביא מוות. בפסוק כ״ד: "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה; וּדְבַר־ה׳ בְּפִיךָ, אֱמֶת" (מלכים א יז, כד) – הכרה, אמון ואמונה בו כנביא אמת. הגורם: אליהו לקח את הילד, התפלל, ו"וַיִּשְׁמַע ה׳, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד עַל־קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי" (מלכים א יז, כב), ואז "וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ" (מלכים א יז, כג). המילה "עתה" מלמדת שרק החייאת בנה – ולא נס הקמח – הביאה אותה להכרה מלאה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) טענה + סיבה עם ציטוט. ב-(2) תיאור שני היחסים עם ציטוט מכל פסוק, והגורם לשינוי מעוגן בכתוב.