מתכונת 1 בתנ"ך (שאלון 1215) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1215 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 8 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
תוכנית הבגרויות הגמישה.
משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים. פרק ראשון – 40 נקודות (40×1); פרק שני – 40 נקודות (20×2); פרק שלישי – 20 נקודות (20×1); סך הכול – 100 נקודות.
חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך שלם בלי פירושים, בלי תוספות ובלי תרגום. מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
הוראות מיוחדות: (1) אל תעתיקו את השאלה; כתבו את מספרה בלבד. (2) התרכזו בנושא. שימו לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
הערה: בקטעים מן התנ״ך השם המפורש בא בצורת ה׳.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – התהוות האומה
ענו על אחת מן השאלות 1–2.
בשאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לסעיף א – 12 נקודות; לסעיף ב – 14 נקודות; לסעיף ג – 14 נקודות).
שאלה 1 · קול ענות וחרון אף
קראו שמות, פרק ל״ב, פסוקים ז׳–כ״ד.
קראו פסוקים ט״ו–י״ח.
(1) כיצד פירש יהושע את הקול שעלה מן המחנה, וכיצד תיקן אותו משה? בססו את דבריכם על הכתוב. (6 נקודות)
(2) בפסוק י״ח חוזר הצירוף "קוֹל עֲנוֹת" שלוש פעמים. הסבירו את המשמעות של הצירופים "עֲנוֹת גְּבוּרָה", "עֲנוֹת חֲלוּשָׁה" ו"קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי". (6 נקודות)
קראו פסוקים ט׳–י״ד ופסוקים י״ט–כ״ב.
(1) הביטויים "וְיִחַר־אַפִּי", "יֶחֱרֶה אַפְּךָ" ו"מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" מופיעים בפסוקים י׳–י״ב, והביטויים "וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה" ו"אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי" מופיעים בפסוקים י״ט ו־כ״ב. מי כועס, ומי מבקש לשכך את הכעס, בכל אחד משני הקטעים? (7 נקודות)
(2) הסבירו מה תורמת החזרה על הביטוי להבנת דמותו של משה בסיפור. (7 נקודות)
קראו גם שמות, פרק ט״ו, פסוקים כ׳–כ״א.
(1) המילה "וּמְחֹלֹת" מופיעה בפסוק י״ט, ומילה דומה מופיעה בשמות, פרק ט״ו, פסוק כ׳. ציינו נקודת דמיון אחת והבדל אחד בין שני התיאורים. בססו את דבריכם על הכתובים. (7 נקודות)
(2) הסבירו מה מוסיף הקשר בין שני התיאורים להבנת חומרת המעשה בפרק ל״ב. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(שמות לב, יז)וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה
(שמות לב, יח)וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ
(1) יהושע שמע "קול העם ברעה" ופירש: "קול מלחמה במחנה". משה מתקן: אין זה קול מלחמה – לא קול של מנצחים ולא קול של מנוצחים – אלא קול של שירה וחגיגה. (2) "ענות גבורה" – קריאות הניצחון של המנצחים במלחמה; "ענות חלושה" – צעקות המובסים; "קול ענות אנכי שמע" – קול שירה וצהלה (של חג), לא של מלחמה.
מה נשאלים: (1) להציג את פירוש יהושע ואת תיקונו של משה, בביסוס; (2) להסביר כל אחד משלושת הצירופים בפסוק י״ח.
תשובה לדוגמה: (1) יהושע שומע את הרעש העולה מן המחנה: "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה" (שמות לב, יז). הוא מפרש את הקול כקול של קרב. משה מתקן אותו: "וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמות לב, יח) – אין זה קול של מלחמה, לא של מנצחים ולא של מובסים, אלא קול אחר.
(2) "ענות גבורה" – הקריאות של הצד המנצח במלחמה, קולות של גבורה וניצחון. "ענות חלושה" – הצעקות של הצד החלש, המובס. "קול ענות אנכי שמע" – משה שומע קול של שירה וקריאות שמחה, כמו בחג. כלומר מה שנשמע מן המחנה אינו מלחמה אלא חגיגה, ובהמשך מתברר שזו החגיגה סביב העגל.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצגו הפירוש של יהושע והתיקון של משה, כל אחד בציטוט. ב־(2) הוסבר כל אחד משלושת הצירופים בנפרד.
סעיף ב
(שמות לב, י)וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל
(שמות לב, יא)וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה
(שמות לב, יב)לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ
(שמות לב, יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
(שמות לב, כב)וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא
(1) בפסוקים י׳–י״ב ה׳ כועס, ומשה מבקש לשכך את כעסו ("למה ה׳ יחרה אפך", "שוב מחרון אפך"). בפסוקים י״ט–כ״ב משה כועס, ואהרן מבקש לשכך את כעסו ("אל יחר אף אדני"). (2) משה מתפקד בשני צדדים: מול ה׳ הוא מגן על העם ומבקש לשכך את הכעס, ומול העם הוא עצמו מתמלא כעס כשהוא רואה את החטא בעיניו. החזרה מראה שמשה עומד בתווך – מייצג את העם לפני ה׳ ואת ה׳ לפני העם – ושאחרי שראה את העגל הוא מבין את כעסו של ה׳; ואהרן תופס עכשיו את המקום שמשה תפס קודם.
מה נשאלים: (1) לזהות בכל קטע מי כועס ומי מבקש לשכך את הכעס; (2) להסביר את תרומת החזרה על הביטוי להבנת דמותו של משה.
תשובה לדוגמה: (1) בקטע הראשון ה׳ כועס על העם: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י), ומשה הוא שמבקש לשכך את הכעס: "לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (שמות לב, יא), ו"שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב, יב). בקטע השני משה עצמו כועס: "וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת" (שמות לב, יט), ואהרן הוא שמבקש לשכך את כעסו: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי" (שמות לב, כב).
(2) החזרה על הביטוי יוצרת היפוך: משה, שביקש מה׳ לא לכעוס על העם, כועס בעצמו ברגע שהוא רואה את העגל במו עיניו. כך הכתוב מאיר את דמותו של משה כמי שעומד בתווך. מול ה׳ הוא מייצג את העם ומגן עליו; מול העם הוא מייצג את ה׳, ומגיב כפי שה׳ הגיב. ההיפוך גם מראה שכעסו של ה׳ היה מוצדק – גם משה, הסנגור, אינו יכול להישאר רגוע מול המראה. ואהרן, שמבקש "אל יחר אף אדני", נמצא עכשיו במקום שבו עמד משה מול ה׳ – אלא שמשה ביקש על העם, ואהרן מבקש על עצמו.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) זוהו הכועס והמבקש לשכך בשני הקטעים, כל אחד בציטוט. ב־(2) הוסבר ההיפוך שהחזרה יוצרת, ונגזרה ממנו מסקנה על דמותו של משה (עומד בתווך, מייצג את שני הצדדים).
סעיף ג
(שמות טו, כ)וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת
(שמות טו, כא)וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה׳ כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם
(שמות לב, ו)וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק
(שמות לב, יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
(1) דמיון: בשני התיאורים העם (או הנשים) רוקד במחולות ושר בחגיגה המונית. הבדל: בפרק ט״ו המחולות הם שירת הודיה לה׳ על ההצלה בים ("שירו לה׳"), ובפרק ל״ב הם מחולות סביב העגל. (2) ההד מבליט את ההיפוך: אותו עם, שרקד ושר לה׳ על הצלתו, רוקד עכשיו לפני פסל שעשה בידיו – השמחה שנועדה להודות לה׳ הופנתה אל העגל, והחטא נראה חמור ומכאיב עוד יותר.
מה נשאלים: (1) נקודת דמיון והבדל בין שני התיאורים, בביסוס; (2) להסביר מה מוסיף הקשר ביניהם להבנת חומרת המעשה.
תשובה לדוגמה: (1) דמיון: בשני התיאורים יש חגיגה המונית במחולות. בפרק ט״ו "וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ), ובפרק ל״ב משה רואה "אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת" (שמות לב, יט).
הבדל: בפרק ט״ו המחולות הם הודיה לה׳ על ההצלה בים: "שִׁירוּ לַה׳ כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כא). בפרק ל״ב המחולות נערכים סביב העגל, כחלק מן החג שבו "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו).
(2) הקשר בין התיאורים יוצר היפוך מכאיב. אותו עם שרקד ושר לה׳ על שהציל אותו מן המצרים, רוקד עכשיו – זמן קצר אחר כך – לפני פסל זהב שעשה בעצמו. השמחה והשירה, שהיו ביטוי של אמונה והכרת טובה, מופנות אל העגל. ההד מדגיש שהחטא אינו רק מעשה פסול, אלא גם כפיות טובה ושכחה מהירה של ההצלה, וכך מתברר מדוע משה מגיב בכעס כה עז ומשבר את הלוחות דווקא ברגע שהוא רואה את המחולות.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו נקודת דמיון והבדל, מבוססות בציטוטים משני הפרקים. ב־(2) הוסבר מה ההד בין התיאורים מוסיף (היפוך, כפיות טובה), עם קשר לתגובת משה.
שאלה 2 · "ואיש לא יעלה עמך" – הלוחות השניים
קראו שמות, פרק ל״ד, פסוקים א׳–ט׳.
קראו פסוקים א׳–ח׳.
(1) השוו את הציווי בפסוקים א׳–ב׳ למעשיו של משה בפסוק ד׳. הביאו מפסוק ד׳ שני ביטויים המלמדים שמשה ביצע את הציווי במדויק, והסבירו כל אחד מהם. (6 נקודות)
(2) על פי פסוקים ה׳–ח׳, מה קרה כשמשה עמד על ראש ההר, וכיצד הגיב משה? בססו את דבריכם על הכתוב. (6 נקודות)
קראו פסוקים ב׳–ג׳ וגם שמות, פרק י״ט, פסוקים ט״ז–י״ז ושמות, פרק כ״ד, פסוק ט׳, ואת דברי רמב״ן שלפניכם.
"ואיש לא יעלה עמך שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות [...] וגם איש אל ירא בכל ההר גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה [...] והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו"
(רמב״ן על שמות, פרק ל״ד, פסוק ג׳)
("מקום מעמד ישראל בראשונה" – המקום שבו עמדו בני ישראל במעמד הר סיני; "בזכותו ובתפלתו" – בזכות משה ובזכות תפילתו)
(1) על פי דברי רמב״ן ועל פי הכתובים, ציינו שני הבדלים בין המעמד בהר סיני בפעם הראשונה ובין המעמד בעת נתינת הלוחות השניים. בססו כל הבדל על הכתובים. (7 נקודות)
(2) על פי סוף דברי רמב״ן, מה הטעם להבדלים האלה? מה אפשר ללמוד מכך על היחסים בין ה׳ ובין העם אחרי חטא העגל? הסבירו את דבריכם. (7 נקודות)
קראו את דברי רש״י שלפניכם.
"ואיש לא יעלה עמך. הראשונות ע״י שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה – אין לך יפה מן הצניעות"
(רש״י על שמות, פרק ל״ד, פסוק ג׳)
("הראשונות" – הלוחות הראשונים; "תשואות" – תרועות, רעש גדול; "עין רעה" – קנאה וצרות עין, ובהשאלה – נזק הבא בעקבות פרסום רב)
(1) על פי רש״י, מדוע ניתנו הלוחות השניים בלי קהל? הסבירו מהו הקשר שרש״י רואה בין האופן שבו ניתנו הלוחות הראשונים ובין מה שקרה להם. (7 נקודות)
(2) לפי רמב״ן (סעיף ב) ההרחקה של העם נובעת מכך שהמעמד השני הוא "למשה בלבד בזכותו ובתפלתו" – כלומר היא קשורה למצב העם אחרי החטא, ולפי רש״י היא מבטאת ערך – צניעות. איזה מן ההסברים מתאים יותר לדעתכם להוראות בפסוקים ב׳–ג׳? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(שמות לד, א)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ
(שמות לד, ב)וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר
(שמות לד, ד)וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים
(שמות לד, ה)וַיֵּרֶד ה׳ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה׳
(שמות לד, ו)וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת
(שמות לד, ח)וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ
(1) שניים מתוך: "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים" – כמו "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (א); "וישכם משה בבקר" – כמו "והיה נכון לבקר" (ב); "ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה׳ אתו" – כמו "ועלית בבקר אל הר סיני" (ב). (2) ה׳ ירד בענן ונתייצב עם משה, קרא בשם ה׳, עבר על פניו והכריז על מידותיו (ה–ז); משה מיהר, קד ארצה והשתחווה (ח).
מה נשאלים: (1) להביא מפסוק ד׳ שני ביטויים התואמים את הציווי ולהסביר כל אחד; (2) לתאר מה קרה על ההר ואת תגובת משה, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) ביטוי ראשון: "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, ד) – משה עושה בדיוק את מה שנצטווה בפסוק א׳: "פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א); אותן מילים חוזרות, ומשמען שמשה לא שינה דבר מן הציווי. ביטוי שני: "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל־הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֹתוֹ" (שמות לד, ד) – ה׳ ציווה "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי" (שמות לד, ב), ומשה משכים ועולה בבוקר; הצירוף "כאשר צוה ה׳ אתו" מדגיש במפורש את הציות המלא, ואף את הזריזות שבו.
(2) כשמשה עמד על ההר, ה׳ התגלה אליו: "וַיֵּרֶד ה׳ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה׳" (שמות לד, ה), ו"וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא" (שמות לד, ו) – ה׳ עבר לפני משה והכריז על מידותיו (פסוקים ו׳–ז׳). משה הגיב מיד בהשתחוויה: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שמות לד, ח) – המהירות וההשתחוויה מבטאות יראה וכבוד כלפי ההתגלות.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הובאו שני ביטויים מפסוק ד׳, וכל אחד הוצמד לציווי המקביל והוסבר. בתת־סעיף (2) תוארו ההתגלות ותגובת משה, כל אחת עם ציטוט.
סעיף ב
(שמות לד, ב)וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל־הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל־רֹאשׁ הָהָר
(שמות לד, ג)וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא
(שמות יט, טז)וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה
(שמות יט, יז)וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר
(שמות כד, ט)וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל
(1) זקני ישראל: בפעם הראשונה עלו עם משה (כד, ט), עכשיו "ואיש לא יעלה עמך"; העם: בפעם הראשונה עמד בתחתית ההר (יט, יז), עכשיו "וגם איש אל ירא בכל ההר" – אפילו לא למטה. (2) לפי רמב״ן: המעמד הראשון היה "בעבור כל ישראל", והשני "למשה בלבד בזכותו ובתפלתו". מכאן: אחרי החטא העם איבד את מעמדו כשותף ישיר; הברית מתחדשת רק דרך משה ובזכותו – ריחוק שהוא תוצאה של החטא (וכמוהו "כי לא אעלה בקרבך" בפרק ל״ג).
מה נשאלים: (1) שני הבדלים בין המעמדות לפי רמב״ן, כל אחד מבוסס על הכתובים; (2) להסביר את הטעם שרמב״ן נותן להבדלים, ולהסיק ממנו מסקנה על היחסים בין ה׳ ובין העם אחרי החטא.
תשובה לדוגמה: (1) הבדל ראשון – הזקנים: בפעם הראשונה עלו עם משה גם זקני העם: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, ט). עכשיו ה׳ מצווה "וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ" (שמות לד, ג) – ורמב״ן מפרש: "שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות".
הבדל שני – העם: בפעם הראשונה כל העם השתתף במעמד ועמד למרגלות ההר: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז). עכשיו נאמר "וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר" (שמות לד, ג), ורמב״ן מדגיש: "גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה" – אפילו המקום שבו עמד העם בפעם הראשונה סגור עכשיו בפניו.
(2) רמב״ן עצמו מסביר את ההבדלים: "כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו". המעמד הראשון היה של העם כולו, ולכן כולם השתתפו בו; הלוחות השניים ניתנים בזכות משה ובזכות תפילתו בעד העם אחרי החטא, ולכן רק הוא עולה, ואיש אינו נראה אפילו למרגלות ההר. מכאן שאחרי חטא העגל נוצר ריחוק בין ה׳ ובין העם: העם איבד את מעמדו כשותף ישיר במעמד, ומשה נשאר הגשר היחיד ביניהם – הברית מתחדשת, אבל דרך המנהיג ובזכותו. זה ממשיך את הריחוק שבפרק ל״ג – "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" (שמות לג, ג) – ומלמד שלחטא יש השלכות גם אחרי הסליחה.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוצגו שני הבדלים (הזקנים; העם), כל אחד עם ציטוט מן המעמד הראשון, מפרקנו ומדברי רמב״ן. בתת־סעיף (2) הוסבר הטעם של רמב״ן (המעמד השני למשה בלבד, בזכותו ובתפילתו) והוסקה ממנו מסקנה מנומקת (ריחוק בעקבות החטא; משה כגשר יחיד), עם קישור לפרק ל״ג.
סעיף ג
(שמות לד, ג)וְאִישׁ לֹא־יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם־אִישׁ אַל־יֵרָא בְּכָל־הָהָר גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא
(שמות יט, טז)וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה
(שמות לב, יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
(שמות לד, א)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ
(1) הלוחות הראשונים ניתנו בפרסום גדול – "קולת וברקים ... וקל שפר חזק מאד" לעיני כל העם – ולכן "שלטה בהן עין רעה" והם לא החזיקו מעמד (נשברו, לב, יט). את השניים ה׳ נותן בצנעה, "אין לך יפה מן הצניעות", כדי שיתקיימו. (2) עמדה מנומקת, למשל: רש״י מתאים יותר – הפסוקים אינם מזכירים עונש או חטא, ואף הבהמות מורחקות (ג), כלומר מדובר באופי המעמד כולו; או רמב״ן – ההוראות באות מיד אחרי החטא, ו"אשר שברת" (א) מזכיר אותו.
מה נשאלים: (1) להסביר לפי רש״י מדוע ניתנו הלוחות השניים בלי קהל, ואת הקשר בין הפרסום של הראשונים לגורלם; (2) להכריע בין שני ההסברים ולנמק בעזרת הכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) לפי רש״י, הלוחות הראשונים ניתנו בפרסום גדול – "בתשואות וקולות וקהלות": "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד" (שמות יט, טז), לעיני העם כולו. דווקא הפרסום הזה גרם לכך ש"שלטה בהן עין רעה" – דבר שמוצג בראווה רבה מושך אליו קנאה ופגיעה, ואכן הלוחות הראשונים לא החזיקו מעמד: "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). לכן את הלוחות השניים ה׳ נותן בצנעה, בלי קהל, ורש״י מסכם: "אין לך יפה מן הצניעות" – מה שנעשה בשקט ובלי ראווה, נשמר ומתקיים.
(2) לדעתי ההסבר של רש״י מתאים יותר. ההוראות בפסוקים ב׳–ג׳ אינן נוקטות לשון של עונש ואינן מזכירות את החטא; הן מתארות את אופיו של המעמד כולו: "גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא" (שמות לד, ג). אפילו הבהמות מורחקות, ולא מפני שחטאו – המטרה היא שהמעמד כולו יהיה שקט ומוצנע. גם ההתגלות שבפסוקים ה׳–ו׳ שקטה, בענן ובדיבור, בלי קולות וברקים.
מצד אחר, אפשר לטעון כרמב״ן, שהמעמד השני הוא "למשה בלבד בזכותו ובתפלתו": ההוראות באות מיד אחרי החטא, וה׳ מזכיר אותו בפסוק א׳ – "אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד, א); לכן ההרחקה היא תוצאה של החטא. אבל גם לפי זה, דברי רש״י מוסיפים משמעות חיובית: ממה שנראה כעונש צומח ערך – הצניעות.
אפשר גם: הכרעה לטובת הסבר רמב״ן (המעמד "למשה בלבד בזכותו ובתפלתו"): ההוראות באות מיד אחרי חטא העגל, והן ממשיכות את הריחוק שבפרק ל״ג ("כי לא אעלה בקרבך", האוהל מחוץ למחנה); העם אינו ראוי עוד לעמוד במקום שבו עמד בפעם הראשונה. גם הכרעה זו מתקבלת כשהיא מבוססת בכתוב.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסבר נימוקו של רש״י (פרסום → עין רעה → שבירה; צניעות → קיום), עם ביסוס בפרק י״ט ובפרק ל״ב. בתת־סעיף (2) ניתנה הכרעה ברורה, נומקה בעזרת פסוק ג׳ (הרחקת הבהמות) ואופי ההתגלות, ונעשתה התייחסות להסבר האחר.
פרק שני – נושאי הבחירה
ענו על שתיים מן השאלות 3–7 (לכל שאלה – 20 נקודות).
בכל שאלה שבחרתם, ענו על סעיף א – חובה (10 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (10 נקודות).
שאלה 3 · שני עצים לעץ אחד – אחדות וזהות
קראו יחזקאל, פרק ל״ז, פסוקים ט״ו–כ״ח.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ט״ו–כ״ב.
(1) על העץ השני נכתב "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם". הסבירו מדוע ממלכת ישראל הצפונית נקראת בשם אפרים. (5 נקודות)
(2) על פי פסוק כ״ב, אילו שני מצבים של פילוג יבוטלו בעתיד? הסבירו מה היה המצב ההיסטורי שעליו מדבר הנביא. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ט״ז–כ״ב.
במעשה הסמלי שני העצים נעשים "עץ אחד" ביד הנביא, אבל הכתובות שנכתבו על כל אחד מן העצים אינן נמחקות (פסוק כ׳).
יש הסבורים שאחדות של עם מחייבת כל קבוצה לוותר על זהותה הנפרדת, ויש הסבורים שאחדות אמיתית אפשרית גם כאשר כל קבוצה שומרת על ייחודה.
מהי עמדתכם בשאלה זו? נמקו את עמדתכם בשני נימוקים לפחות, בססו אותם על הכתוב, והתייחסו גם לעמדה האחרת. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים כ״ב–כ״ח ואת דבריו של מלבי״ם שלפניכם. הקטע לקוח מפירוש אחד ארוך של מלבי״ם על פסוקים כ״ג–כ״ח, ובו הוא מפרש את פסוק כ״ו.
"וכרתי להם ברית שלום זה כולל אם השלום שבין ה׳ ובין ישראל, שלא יחטאו עוד ולא יסתיר פנים מהם, אם השלום בין העם, אם השלום לכ״א בגוף ובנפש ובנכסים, וברית הזה יהיה ברית עולם ונתתים, ר״ל ונתתי להם את הברית שלום [...] שיש הבדל בין הברית הנכרת, ובין הברית הניתן, הברית הנכרת החיוב הוא משני הצדדים, והברית הניתן החיוב הוא רק מצד הנותן שיקיים הברית בכל אופן ובלי שום תנאי"
(מלבי״ם על יחזקאל, פרק ל״ז, פסוקים כ״ג–כ״ח)
לכ״א – לכל אחד; ר״ל – רוצה לומר.
(1) על פי מלבי״ם, "ברית שלום" כוללת שלושה סוגים של שלום. ציינו אותם, והביאו לאחד מהם ביסוס מפסוקים כ״ב–כ״ח. (5 נקודות)
(2) הסבירו את ההבדל שמלבי״ם מציין בין "ברית נכרת" ובין "ברית ניתן". מה המשמעות של הבטחה כזו בעבור עם בגלות, שחושש שחטאיו גרמו לחורבן? (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(יחזקאל לז, טז)וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו
(יחזקאל לז, כב)וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ־עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד
(מלכים א יא, כו)וְיָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֶפְרָתִי מִן־הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ
(1) המלך הראשון של ממלכת ישראל, ירבעם בן נבט, היה משבט אפרים (בן יוסף), ולכן הממלכה – עשרת השבטים – נקראת על שם אפרים. (2) "ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות": אחרי מות שלמה נחלקה הממלכה לשתיים – יהודה (מלכות בית דוד) וישראל (מלכות ירבעם); ממלכת ישראל הוגלתה בידי אשור, ויהודה בידי בבל. העם נשאר מפולג גם בגלות.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקשר בין ממלכת ישראל ובין אפרים. ב-(2) – לציין את שני מצבי הפילוג ולתאר את הרקע ההיסטורי.
תשובה לדוגמה: (1) על העץ השני נכתב "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו" (יחזקאל לז, טז). אחרי מות שלמה מרדו עשרת השבטים בבית דוד והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, שהיה משבט אפרים – "וְיָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֶפְרָתִי" (מלכים א יא, כו). מאחר שהמלך הראשון של הממלכה הצפונית בא מאפרים, ואפרים היה השבט החשוב בצפון (בנו של יוסף), הממלכה כולה נקראת על שמו – "עץ אפרים".
(2) בפסוק כ״ב נאמר "וְלֹא יִהְיוּ־עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז, כב). שני מצבים יבוטלו: הפילוג לשני "גוים" – שני עמים נפרדים בזהותם, והפילוג לשתי "ממלכות" – שתי מסגרות שלטון נפרדות. ברקע עומד פילוג הממלכה אחרי מות שלמה: ממלכת יהודה, שבה מלכו בני דוד, וממלכת ישראל, שבה מלכו ירבעם וממשיכיו. ממלכת ישראל הוגלתה בידי אשור, ובני יהודה הוגלו לבבל – כך שגם בגלות נשאר העם מפולג. הנביא מבטיח שבעתיד הפילוג הזה יסתיים לגמרי.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר שהשם נובע ממוצאו של ירבעם, המלך הראשון של הממלכה, משבט אפרים, עם ביסוס. ב-(2) צוינו שני מצבי הפילוג (גוים, ממלכות) עם ציטוט, ותואר הרקע ההיסטורי (פילוג הממלכה אחרי שלמה, וגלות שתי הממלכות).
סעיף ב
(יחזקאל לז, יז)וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ
(יחזקאל לז, כ)וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר־תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם
(יחזקאל לז, כב)וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ־עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד
(יחזקאל לז, כד)וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם
עמדה מנומקת, למשל: אחדות אפשרית עם שמירה על ייחוד. נימוק 1: הכתובות "ליהודה" ו"ליוסף" נשארות על העצים גם אחרי החיבור ("והיו העצים אשר תכתב עליהם בידך") – האחדות אינה מוחקת את הזהויות. נימוק 2: "והיו לאחדים בידך" – לשון רבים: שני חלקים שנעשים אחד בלי להיבלע זה בזה. התייחסות לעמדה האחרת: "לגוי אחד", "ומלך אחד", "ורועה אחד" – אחדות מדינית ודתית מלאה; אבל הזהות השבטית יכולה להתקיים בתוך מסגרת אחת. (אפשר גם עמדה הפוכה, מנומקת מ"לגוי אחד... ולא יהיו עוד לשני גוים".)
מה נשאלים: לנקוט עמדה ברורה, להביא שני נימוקים לפחות המבוססים על הכתוב, ולהתייחס לעמדה האחרת.
תשובה לדוגמה: עמדתי היא שאחדות אמיתית של עם אפשרית גם כשכל קבוצה שומרת על ייחודה, ואף נבנית מכך.
נימוק ראשון – הכתובות נשארות. ה׳ מצווה "וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר־תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל לז, כ): גם אחרי שהעצים חוברו, ה׳ מבקש שהעם יראה את הכתובות "ליהודה" ו"ליוסף". לו היה המסר מחיקת הזהויות, אפשר היה לקחת עץ חדש וחלק; אבל החיבור נעשה דווקא בין שני עצים שכל אחד מהם נושא את שמו. האחדות אינה מבטלת את ההיסטוריה ואת הזהות של כל חלק.
נימוק שני – לשון החיבור. ה׳ אומר "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז, יז). הביטוי "לאחדים" – בלשון רבים – מבטא אחדות שנוצרת משני חלקים: הם נעשים יחידה אחת ביד הנביא, אבל איש מהם אינו נבלע בחברו. זו אחדות של שותפות, לא של היעלמות.
התייחסות לעמדה האחרת: מי שסבור שהאחדות מחייבת ויתור על זהות נפרדת יכול להסתמך על "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ" (יחזקאל לז, כב) ועל "וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם" (יחזקאל לז, כד) – בעתיד לא יהיו עוד שני עמים ושתי הנהגות. אכן, הנביא דורש לבטל את הפילוג המדיני והדתי: מלך אחד, מקדש אחד, דרך אחת בתורה. אבל ביטול הפילוג אינו ביטול הייחוד – אפשר לחיות תחת מלך אחד ובברית אחת ועדיין לזכור "ליהודה" ו"ליוסף". דווקא אחדות כזו יציבה יותר, כי אינה דורשת מאיש למחוק את עצמו.
אפשר גם: עמדה הפוכה מתקבלת באותם תנאים: למשל, שהנביא מבקש אחדות מלאה – "ולא יהיו עוד לשני גוים" (פסוק כ״ב), ושהחיבור "נס" שבו העצים נעשים עץ אחד ממש; והכתובות נשארות רק כדי שהעם יבין את המשל – בתנאי שיש התייחסות לעמדה שכנגד.
למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה; הובאו שני נימוקים נפרדים (הכתובות שנשארות; הלשון "לאחדים"), כל אחד עם ציטוט והסבר; הוצגה העמדה האחרת עם ביסוס בכתוב (גוי אחד, מלך אחד, רועה אחד) ונענתה בנימוק.
סעיף ג
(יחזקאל לז, כב)וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ־עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד
(יחזקאל לז, כג)וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים
(יחזקאל לז, כו)וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת־מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם
(יחזקאל לז, כז)וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם
(1) שלום בין ה׳ לישראל (לא יחטאו עוד, ה׳ לא יסתיר פניו); שלום בתוך העם; שלום לכל אחד בגופו, בנפשו וברכושו. ביסוס: "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" (כב) – שלום בתוך העם; או "והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים" (כג, כז) – שלום בין ה׳ לעם. (2) ברית נכרת – חיובים לשני הצדדים, ותלויה בקיום התנאים; ברית ניתן – מתנה חד־צדדית שהנותן מתחייב לקיים "בכל אופן ובלי שום תנאי". לעם בגלות – ודאות: הברית לא תופר שוב בגלל חטא, ולכן יש בסיס לתקווה.
מה נשאלים: ב-(1) – לציין שלושה סוגי שלום ולבסס אחד מהם על הכתוב. ב-(2) – להסביר את ההבחנה ואת משמעותה בעבור עם בגלות.
תשובה לדוגמה: (1) לפי מלבי״ם "ברית שלום" כוללת: שלום בין ה׳ ובין ישראל – "שלא יחטאו עוד ולא יסתיר פנים מהם"; שלום בתוך העם – בין חלקיו השונים; ושלום לכל אדם – "בגוף ובנפש ובנכסים", כלומר בריאות, שלוות נפש ופרנסה. את השלום בתוך העם אפשר לבסס על "וְלֹא יִהְיוּ־עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז, כב) – הסכסוך בין יהודה לישראל, שפילג את העם במשך דורות, יסתיים.
(2) מלבי״ם מבחין בין שני סוגי ברית. "ברית נכרת" היא הסכם הדדי: "החיוב הוא משני הצדדים" – כל צד מתחייב, ואם צד אחד מפר את חלקו, גם הצד השני משוחרר. "ברית ניתן" היא מתנה: "החיוב הוא רק מצד הנותן", שמתחייב לקיים אותה "בכל אופן ובלי שום תנאי". מלבי״ם מפרש כך את המילה "ונתתים" בפסוק "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים" (יחזקאל לז, כו) – ה׳ אינו רק כורת ברית אלא נותן אותה. בעבור עם בגלות, שמאמין שהחורבן בא בגלל שהפר את הברית, זו הבטחה מנחמת מאוד: הברית העתידית לא תהיה תלויה שוב בהתנהגות העם, ולכן לא תופר. החורבן לא יחזור, ו"וְנָתַתִּי אֶת־מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, כו) – המקדש יעמוד לעולם.
אפשר גם: ב-(1) אפשר לבסס את השלום בין ה׳ לעם על "וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם... וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (יחזקאל לז, כג).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שלושת סוגי השלום מתוך דברי מלבי״ם, ואחד מהם בוסס בציטוט מפסוק כ״ב. ב-(2) הוסבר ההבדל בין שתי הבריתות (הדדיות ותנאי לעומת מתנה ללא תנאי), נקשר למילה "ונתתים" ונגזרה משמעות מפורשת לעם בגלות (ודאות שהברית לא תופר).
שאלה 4 · "אמן" והליכה לדרכו – תגובתו של ירמיהו
קראו ירמיה, פרק כ״ח.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ב׳–ו׳.
השוו בין נבואת חנניה בפסוקים ב׳–ד׳ ובין דברי ירמיהו בפסוק ו׳: על אילו חלקים מנבואת חנניה חוזר ירמיהו בדבריו, ואילו חלקים הוא משמיט? הסבירו מה מלמדת ההשמטה על עמדתו של ירמיהו כלפי נבואת חנניה. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ה׳–י״ד.
ירמיהו אינו מתעמת עם חנניה מיד: הוא עונה "אמן" לנבואתו, וכאשר חנניה שובר את המוטה הוא הולך לדרכו. רק לאחר שמגיע אליו דבר ה׳ הוא חוזר ומשיב לחנניה.
(1) הסבירו מה תורמת התנהגות זו של ירמיהו לאמינותו בעיני העם. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) מהי עמדתכם: כאשר אדם המשמיע ביקורת שאינה מקובלת נתקל בהתנגדות פומבית, האם עליו להשיב מיד, או להתאפק ולהשיב רק כשהוא בטוח בדבריו? נמקו את עמדתכם, ובססו אותה על התנהגותו של ירמיהו בפרק. (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ה׳–ו׳ וגם את דבריו של מלבי״ם שלפניכם.
מלבי״ם על פסוקים ה׳–ו׳: "השאלות: למה אמר ב״פ ויאמר ירמיה הנביא, ואיך אמר אמן על נבואת נביא שקר? [...] כי מה שאמר יושבו הכלים אל המקום הזה זה היה אמת, כי גם ירמיה נבא שבעוד שבעים שנה יושבו הכלים רק מה שאמר שבעוד שנתים יושבו, זה היה שקר [...] וע״כ השיב אליו ירמיה אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך שהוא מלתא דמשתמע לתרי אפי, בצד א׳ משמע שעונה אמן על דבריו ורוצה בקיומם, ובצד אחר היה כונתו לאמר אמת הדבר וה׳ יקם את דברך להשיב כלי בית ה׳ וכל הגולה כי כן יהיה באמת שיושבו, רק לא כמו שאמרת שיהיה בעוד שנתים כי זה יהיה אחר שבעים שנה [...] לכן אמר ויאמר ויאמר, אמירה אחת היה לעיני הכהנים שהם הבינו כפשוטו שמסכים עמו, אבל ויאמר ירמיה הנביא הוא בפ״ע אמר אמירה אחרת לסתור דבריו"
(מלבי״ם על ירמיה, פרק כ״ח, פסוקים ה׳–ו׳)
(מלתא דמשתמע לתרי אפי – דבר שאפשר להבינו בשני אופנים; בפ״ע – בפני עצמו)
(1) מהם שני הקשיים שמלבי״ם מעלה בפסוקים ה׳–ו׳? (4 נקודות)
(2) הסבירו כיצד מלבי״ם מיישב את שני הקשיים: כיצד, לפי פירושו, אפשר להבין את דברי ירמיהו בפסוק ו׳ בשני אופנים, ומדוע נאמר פעמיים "ויאמר ירמיה הנביא". (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(ירמיהו כח, ב)כֹּה־אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל
(ירמיהו כח, ג)בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת־כָּל־כְּלֵי בֵּית ה׳ אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל
(ירמיהו כח, ד)וְאֶת־יְכָנְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־כָּל־גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־ה׳ כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל
(ירמיהו כח, ו)וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה׳ וְכָל־הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה
חוזר על: השבת כלי בית ה׳ מבבל ושיבת הגולה אל המקום הזה. משמיט: את שבירת עול מלך בבל ("שברתי", "כי אשבר את על מלך בבל"), את הזמן – "בעוד שנתים ימים" – ואת השבת יכניה המלך. ההשמטה מלמדת שירמיהו מקבל רק את מה שגם הוא מאמין בו – שהכלים והגולה ישובו בבוא העת – ואינו מקבל את מה שסותר את נבואתו: שעול בבל יישבר מיד ושהשיבה תהיה בתוך שנתיים. ה"אמן" שלו הוא ברכה זהירה, לא הסכמה לנבואה כולה.
מה נשאלים: לציין אילו חלקים מנבואת חנניה ירמיהו חוזר עליהם ואילו הוא משמיט, ולהסביר מה ההשמטה מלמדת על עמדתו.
תשובה לדוגמה: חנניה ניבא "שָׁבַרְתִּי אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח, ב), "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת־כָּל־כְּלֵי בֵּית ה׳" (ירמיהו כח, ג), וגם "וְאֶת־יְכָנְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־כָּל־גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־ה׳" (ירמיהו כח, ד), "כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח, ד). ירמיהו עונה "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה׳ וְכָל־הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כח, ו). הוא חוזר רק על השבת הכלים ועל שיבת הגולה, ומשמיט שלושה דברים: את שבירת עול מלך בבל, את מועד השיבה – "בעוד שנתים ימים" – ואת השבת יכניה המלך. ההשמטה מלמדת שה"אמן" של ירמיהו אינו הסכמה לנבואת חנניה כולה. ירמיהו מתפלל שמה שגם הוא מאמין בו יתקיים – שהכלים והגולה ישובו בבוא העת – אבל אינו מוכן לחזור על החלקים הסותרים את דבר ה׳ שבפיו: שעול בבל יישבר עכשיו ושהשיבה תהיה מהירה. כך, כבר בתשובתו הראשונה, ירמיהו מבחין בין התקווה, שהוא שותף לה, ובין ההבטחה הקרובה, שאינו מאמין בה.
למה זו תשובה מלאה: צוינו החלקים שירמיהו חוזר עליהם והחלקים שהוא משמיט, עם ציטוט משני הקטעים, והוסבר מה ההשמטה מלמדת על עמדתו (תקווה משותפת לשיבה, דחיית שבירת העול והמועד הקרוב).
סעיף ב
(ירמיהו כח, ו)וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה׳ וְכָל־הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה
(ירמיהו כח, יא)וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל־הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ
(ירמיהו כח, יב)וַיְהִי דְבַר־ה׳ אֶל־יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת־הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר
(ירמיהו כח, טו)וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע־נָא חֲנַנְיָה לֹא־שְׁלָחֲךָ ה׳ וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת־הָעָם הַזֶּה עַל־שָׁקֶר
(1) ירמיהו מראה שאינו שמח לאיד ואינו מדבר מתוך עקשנות – הוא היה רוצה שנבואת חנניה תתקיים ("אמן"); ושהוא אינו מדבר מלבו – הוא משיב רק כשיש לו דבר ה׳. לכן כשהוא משיב, דבריו אמינים יותר. (2) עמדה מנומקת: למשל, להתאפק – תגובה מיידית עלולה להיות רגשית ולא מבוססת, וההמתנה מעניקה תוקף; או: להשיב מיד – שתיקה בפומבי נתפסת כהודאה, והעם עלול להשתכנע בינתיים; שני נימוקים מן הפרק והתייחסות לעמדה הנגדית.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מדוע ההתאפקות מחזקת את אמינות ירמיהו, עם ביסוס. ב-(2) – לנקוט עמדה, לנמק בשני נימוקים מן הפרק ולהתייחס לעמדה הנגדית.
תשובה לדוגמה: (1) כשירמיהו אומר "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת־דְּבָרֶיךָ" (ירמיהו כח, ו) הוא מראה לעם שאין לו עניין אישי בפורענות: גם הוא היה רוצה שהגולה תשוב. וכשהוא הולך לדרכו בלי להשיב (פסוק י״א), הוא מראה שאינו מדבר מלבו. רק כאשר "וַיְהִי דְבַר־ה׳ אֶל־יִרְמְיָה" (ירמיהו כח, יב) הוא חוזר ומשיב. לכן, כשהוא אומר לבסוף "שְׁמַע־נָא חֲנַנְיָה לֹא־שְׁלָחֲךָ ה׳" (ירמיהו כח, טו), העם יודע שאין זה ויכוח אישי או קנאה בין נביאים, אלא דבר ה׳.
(2) לדעתי, ראוי להתאפק ולהשיב רק כשהדברים בדוקים ומבוססים. נימוק ראשון: ההתאפקות מבדילה בין טיעון אמיתי לבין תגובה רגשית. ירמיהו יכול היה להשיב לחנניה מיד, אבל דבריו היו נשמעים כעלבון אישי של מי שהמוטה שלו נשברה לעיני כולם. ההמתנה לדבר ה׳ הפכה את התשובה לבעלת סמכות. נימוק שני: ההתאפקות מאפשרת להכיר במה שיש אמת בדברי היריב – ירמיהו אמר "אמן" על התקווה לשיבת הגולה, ובכך הראה הגינות, ורק אחר כך ביקר את מה שראוי לביקורת. אכן, אפשר לטעון שבשתיקתו נתן ירמיהו לחנניה לנצח לעיני העם, ושבינתיים העם עלול להשתכנע ולפעול על פי ההבטחה הכוזבת. אבל שתיקה קצרה עד לבירור עדיפה על תשובה נמהרת שאין לה בסיס; וירמיהו אכן חזר והשיב בתקיפות – ההתאפקות לא הייתה ויתור.
אפשר גם: עמדה הפוכה מנומקת: יש להשיב מיד – שבירת המוטה הייתה מעשה פומבי ודרמטי, וכשירמיהו הלך לדרכו העם נשאר עם מסר אחד בלבד, של חנניה; מי שנושא אזהרה חיונית אינו רשאי להשאיר את הבמה ליריב. נדרשים שני נימוקים מן הפרק והתייחסות לעמדה הנגדית.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר כיצד שני מרכיבי ההתנהגות ("אמן" וההליכה עד דבר ה׳) מחזקים את האמינות, עם ציטוטים. ב-(2) הוצגה עמדה ברורה, שני נימוקים מבוססים על הפרק (סמכות לעומת תגובה רגשית; הגינות כלפי היריב), והתייחסות לעמדה הנגדית עם מענה.
סעיף ג
(ירמיהו כח, ה)וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל־הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה׳
(ירמיהו כח, ו)וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה׳ וְכָל־הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה
(1) מדוע נאמר פעמיים "ויאמר ירמיה הנביא"; ואיך ירמיהו אומר "אמן" על נבואה של נביא שקר. (2) "אמן... יקם ה׳ את דבריך" נשמע כהסכמה ותפילה שדברי חנניה יתקיימו; אבל כוונת ירמיהו: אמת הדבר שהכלים והגולה ישובו – אך לא בעוד שנתיים אלא לאחר שבעים שנה. הכפילות: אמירה אחת – כפי שהבינו הכוהנים והעם, הסכמה; ואמירה שנייה – כוונתו האמיתית של ירמיהו, הסותרת את דברי חנניה.
מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את שני הקשיים. ב-(2) – להסביר את יישוב שני הקשיים: הדו־משמעות של "אמן" והסבר הכפילות.
תשובה לדוגמה: (1) הקושי הראשון לשוני: בפסוק ה׳ נאמר "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא" (ירמיהו כח, ה), ובפסוק ו׳ שוב "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן" (ירמיהו כח, ו) – מדוע חוזר הכתוב על פתיחת הדיבור? הקושי השני עקרוני: איך ירמיהו, היודע שנבואת חנניה שקר, אומר עליה "אמן" ומתפלל שתתקיים?
(2) לפי מלבי״ם, בנבואת חנניה יש חלק אמיתי – הכלים והגולה אכן ישובו, וגם ירמיהו ניבא זאת – וחלק שקרי: המועד, "בעוד שנתים". לכן דברי ירמיהו הם "מלתא דמשתמע לתרי אפי": מצד אחד הם נשמעים כהסכמה – "אמן... יקם ה׳ את דבריך" – כאילו הוא מבקש שהנבואה תתקיים כפי שנאמרה; ומצד אחר כוונתו "אמת הדבר" – הכלים והגולה אכן ישובו, "רק לא כמו שאמרת שיהיה בעוד שנתים", אלא לאחר שבעים שנה. כך מתיישב גם הקושי הלשוני: שתי פתיחות הדיבור מבטאות שתי אמירות – אחת "לעיני הכהנים", שהבינו את דבריו כפשוטם, כהסכמה; ואחת של "ירמיה הנביא... בפ״ע" – כוונתו האמיתית, הסותרת את דברי חנניה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהו שני הקשיים (הכפילות; "אמן" על נבואת שקר), עם ציטוטים. ב-(2) הוסבר היישוב: ההבחנה בין החלק האמיתי לחלק השקרי, שתי המשמעויות של "אמן" ושתי האמירות המסבירות את הכפילות – על פי לשון מלבי״ם.
שאלה 5 · "ביומו תתן שכרו" – שכר השכיר העני
קראו דברים, פרק כ״ד, פסוקים י׳–כ״ב.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים י״ד–ט״ו.
(1) על פי פסוק י״ד, על מי מגן החוק? ציינו שתי קבוצות שהחוק חל עליהן. (5 נקודות)
(2) על פי פסוק ט״ו, מתי יש לשלם לשכיר את שכרו? הביאו שני נימוקים שהכתוב נותן לחוק. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק ט״ו ואת דבריהם של רש״י ושל רשב״ם שלפניכם.
רש״י: "ואליו הוא נשא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן"
רשב״ם: "ואליו הוא נושא את נפשו – מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו"
(רש״י ורשב״ם על דברים, פרק כ״ד, פסוק ט״ו)
(1) הסבירו את הפירוש של כל אחד מן הפרשנים לביטוי "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ". (5 נקודות)
(2) כיצד כל אחד מן הפירושים מחזק את הדרישה לשלם לשכיר "בְּיוֹמוֹ"? איזה מן הפירושים משכנע אתכם יותר? נמקו את דבריכם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״ד–ט״ו וגם ירמיהו, פרק כ״ב, פסוקים י״ג–ט״ז.
בפסוקים אלה בספר ירמיהו הנביא מוכיח את המלך יהויקים בן יאשיהו.
(1) הסבירו כיצד המלך המתואר בירמיהו נוהג בניגוד לחוק שבדברים, פרק כ״ד, פסוקים י״ד–ט״ו. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (5 נקודות)
(2) ירמיהו מעמיד מול יהויקים את אביו, ש"דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן". מה אפשר ללמוד מדברי הנביא על מעמדו של החוק המגן על העני – האם הוא חל גם על המלך – ועל המידה שבה נמדד צדקו של שליט? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(דברים כד, יד)לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ
(דברים כד, טו)בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל־ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא
(1) על השכיר העני והאביון – גם מבני ישראל ("מאחיך") וגם מן הגרים ("או מגרך אשר בארצך"). (2) באותו יום, לפני שקיעת השמש ("ביומו... ולא תבוא עליו השמש"). נימוקים: "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" – הוא תלוי בשכר; "ולא יקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא" – צעקתו תגיע לה׳ והמעסיק יישא בחטא.
מה נשאלים: בחלק (1) – לציין על מי מגן החוק ושתי קבוצות. בחלק (2) – לציין את מועד התשלום ושני נימוקים מן הכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) החוק מגן על "שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן" (דברים כד, יד) – פועל שכיר שמצבו הכלכלי קשה. הוא חל על שתי קבוצות: "מֵאַחֶיךָ" (דברים כד, יד) – בני ישראל, "אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים כד, יד) – גרים החיים בארץ. החוק אינו מבחין ביניהם.
(2) יש לשלם את השכר באותו יום: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" (דברים כד, טו). הנימוק הראשון נוגע לשכיר: "כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ" (דברים כד, טו) – הוא עני, וקיומו תלוי בשכר של היום. הנימוק השני נוגע למעסיק: "וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל־ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד, טו) – אם יעכב את השכר, העני יצעק אל ה׳ והמעסיק יישא בחטא.
למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) צוין על מי מגן החוק (שכיר עני ואביון) ושתי הקבוצות (אחים וגרים), עם ציטוט. בחלק (2) צוין מועד התשלום (ביומו, לפני השקיעה), והובאו שני נימוקים מצוטטים: מצבו של העני והחטא של המעסיק.
סעיף ב
(דברים כד, טו)בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל־ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא
(1) רש״י: "נושא את נפשו" = מסכן את חייו – בשביל השכר הזה הפועל עולה על כבש (סולם, מקום גבוה) ונתלה באילן; הוא מסתכן בעבודתו. רשב״ם: "נושא את נפשו" = מתאווה, משתוקק – נפשו מצפה לשכר כדי שיוכל לאכול. (2) רש״י: מי שסיכן את חייו בעבור השכר – זכאי לו מיד; עיכוב הוא זלזול במחיר ששילם. רשב״ם: השכר הוא האוכל של היום – עיכוב משאיר אותו רעב. עמדה מנומקת על איזה פירוש משכנע יותר (למשל רשב״ם – מתאים ל"כי עני הוא", לצורך הקיומי היומיומי; או רש״י – מדגיש את המאמץ והסכנה בעבודה).
מה נשאלים: בחלק (1) – להסביר את שני הפירושים. בחלק (2) – להסביר כיצד כל פירוש מחזק את הדרישה לשלם ביומו, ולקבוע איזה משכנע יותר, בנימוק.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק נאמר "כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ" (דברים כד, טו). רש״י מפרש "נושא את נפשו" במשמעות של סיכון החיים: "אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות" – כדי להרוויח את השכר הפועל עושה עבודה מסוכנת, "עלה בכבש ונתלה באילן", כלומר טיפס למקומות גבוהים ומסוכנים. רשב״ם מפרש "נושא את נפשו" במשמעות של תשוקה וציפייה: "מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו" – העני מצפה לשכר כל היום, כי בו יקנה את מזונו.
(2) לפי רש״י, השכר הוא תמורה למאמץ ולסיכון שהפועל לקח על עצמו; מי שסיכן את חייו בעבור השכר ראוי לקבל אותו מיד, ועיכוב התשלום הוא זלזול במחיר ששילם. לפי רשב״ם, השכר הוא האוכל של אותו ערב; אם המעסיק יעכב אותו, העני ומשפחתו יישארו רעבים – ולכן "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" (דברים כד, טו). לדעתי פירושו של רשב״ם משכנע יותר: הוא מתאים להמשך הפסוק "כִּי עָנִי הוּא" (דברים כד, טו) – הנימוק עוסק בעוניו של השכיר, כלומר בתלותו בשכר לקיומו היומיומי, ולא בסכנה שבעבודה. גם הדרישה לשלם לפני שקיעת השמש מתאימה לפירוש זה – לפני הלילה, כדי שיהיה לו מה לאכול.
אפשר גם: בחלק (2) לבחור ברש״י: הפירוש מדגיש שהשכר אינו טובה של המעסיק אלא תמורה למאמץ שיש בו סכנה ממשית; כך החוק מכבד את עבודת הפועל ואת גופו, ולא רק את צורכי הקיום שלו.
למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) הוסברו שני הפירושים (רש״י – סיכון החיים; רשב״ם – תשוקה וציפייה לשכר לצורך מזון). בחלק (2) הוסבר כיצד כל פירוש מחזק את הדרישה לשלם ביומו, ונקבעה עמדה מנומקת ומבוססת בכתוב.
סעיף ג
(דברים כד, יד)לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ
(דברים כד, טו)בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל־ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא
(ירמיהו כב, יג)הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ
(ירמיהו כב, יד)הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר
(ירמיהו כב, טו)הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ
(ירמיהו כב, טז)דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא־הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם־ה׳
(1) יהויקים בונה את ארמונו "בלא צדק": "ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו" – הוא מעביד פועלים ואינו משלם להם כלל, ואילו החוק דורש "ביומו תתן שכרו" ואוסר "לא תעשק שכיר עני ואביון". והוא עושה זאת לשם מותרות – "בית מדות ועליות מרווחים... וספון בארז". (2) החוק חל גם על המלך: הנביא פותח ב"הוי" ורואה בהלנת השכר עוול שאין לו הצדקה. צדקו של שליט נמדד ביחסו לחלש – "דן דין עני ואביון אז טוב" – אותו צירוף "עני ואביון" שבחוק; לא בפאר הבניינים.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד המלך בירמיהו נוהג בניגוד לחוק השכיר, עם ביסוס בשני הכתובים. ב-(2) – להסיק מדברי הנביא אם החוק המגן על העני חל גם על המלך, ובמה נמדד צדקו של שליט.
תשובה לדוגמה: (1) החוק בדברים קובע: "לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ" (דברים כד, יד) ו"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" (דברים כד, טו). המעסיק חייב לשלם לפועל, ולשלם מיד, באותו יום. יהויקים נוהג הפוך: "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ" (ירמיהו כב, יג) – הוא מעביד את רעהו "חנם" ואינו נותן לו את שכרו כלל; זה לא רק עיכוב שכר אלא עושק גמור. ויותר מזה: הוא עושה זאת כדי לבנות לעצמו ארמון מפואר – "הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים" (ירמיהו כב, יד) – בעוד הפועל, שהחוק מתאר כ"עני" ש"אליו הוא נשא את נפשו", נשאר בלי שכר.
(2) מדברי הנביא אפשר ללמוד שהחוק המגן על העני חל גם על המלך: ירמיהו פותח ב"הוי" ומכנה את מעשיו "בלא צדק" ו"בלא משפט" – גם מלך אינו רשאי לעשוק את פועליו. צדקו של שליט אינו נמדד בגודל ארמונו – "הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז" (ירמיהו כב, טו) – אלא ביחסו לחלשים: על יאשיהו נאמר "דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב" (ירמיהו כב, טז). הצירוף "עני ואביון" הוא בדיוק הצירוף שבחוק השכיר בדברים; הנביא מלמד שהשליט הראוי הוא מי שמגן על "העני והאביון", ולכן גם "טוב לו".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר כיצד יהויקים מפר את החוק (מעביד חינם, אינו משלם כלל, לשם מותרות), עם ציטוטים משני הכתובים. ב-(2) הוסק שהחוק חל גם על המלך (הוי, בלא צדק), והוסבר שצדקו של שליט נמדד ביחסו לעני ולאביון – עם ביסוס בצירוף המשותף לשני הכתובים.
שאלה 6 · "קויתי ה׳ קותה נפשי" – כוחה של התקווה
קראו תהלים, פרק ק״ל.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ה׳–ו׳.
(1) הביאו מפסוקים אלה שלושה פעלים או ביטויים המבטאים ציפייה ותקווה. (5 נקודות)
(2) בפסוק ו׳ המשורר משווה את עצמו ל"שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר". מי הם השומרים לבוקר, ולמה הם מחכים? מה מוסיפה המילה "מִשֹּׁמְרִים" (יותר מן השומרים) לתיאור הציפייה של המשורר? (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים א׳–ו׳.
יש הטוענים כי ציפייה ותקווה, כמו זו המתוארת בפסוקים ה׳–ו׳, הן עמדה סבילה (פסיבית): האדם ממתין, ואינו פועל לשינוי מצבו.
ויש הטוענים כי התקווה היא כוח פעיל, המאפשר לאדם לעמוד במצוקה ולא להתייאש.
איזו עמדה קרובה יותר לדעתכם? נמקו את עמדתכם בשני נימוקים, בססו נימוק אחד לפחות על המזמור, והתייחסו גם לעמדה המנוגדת. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק ה׳ ואת דבריו של מלבי״ם על פסוק זה.
"יש הבדל בין תקוה ובין יחול, סבת התקוה היא בנפש המקוה, שהגם שלא הובטח בבירור על הדבר, נפשו תקוה אליו, וסבת היחול הוא מצד הדבר שאליו מיחל והוא ע״י הבטחה שהבטיחו לעזור לו והוא בלתי מסתפק שימלא דברו והבטחתו"
(מלבי״ם על תהלים, פרק ק״ל, פסוק ה׳)
(1) על פי מלבי״ם, מהו ההבדל בין "תקווה" ובין "יחול" (ייחול)? (5 נקודות)
(2) הראו כיצד כל אחד משני סוגי הציפייה שמלבי״ם מתאר בא לידי ביטוי בפסוק ה׳. הסבירו. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(תהלים קל, ה)קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי
(תהלים קל, ו)נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר
(1) שלושה מתוך: "קויתי", "קותה נפשי", "הוחלתי", "שמרים לבקר". (2) שומרי הלילה (שומרי החומות) המחכים שיעלה הבוקר ותסתיים משמרתם; "משמרים" – נפשו מצפה לה׳ יותר משהם מצפים לבוקר: ציפייה עזה ודרוכה עוד יותר.
מה נשאלים: ב-(1) – להביא שלושה ביטויים של ציפייה. ב-(2) – לזהות את השומרים ואת מושא ציפייתם, ולהסביר מה מוסיפה ההשוואה "משמרים".
תשובה לדוגמה: (1) "קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים קל, ה) – "קויתי", "קותה נפשי" ו"הוחלתי" הם שלושה ביטויים של תקווה וציפייה. בפסוק ו׳ מופיע גם הביטוי "שמרים לבקר".
(2) "נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהלים קל, ו) – השומרים לבוקר הם שומרי הלילה, למשל שומרי החומות, הערים כל הלילה ומחכים לעלות השחר, שבו תסתיים משמרתם והחושך והסכנה יחלפו. המילה "משמרים" פירושה "יותר מן השומרים": נפשו של המשורר מצפה לה׳ יותר משהשומרים מצפים לבוקר. כך המשורר מתאר ציפייה עזה במיוחד – גדולה מן הציפייה הדרוכה ביותר שהוא מכיר.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שלושה ביטויים של ציפייה, עם ציטוט. ב-(2) זוהו השומרים ומושא ציפייתם (הבוקר, סוף הלילה) והוסבר מה מוסיפה ההשוואה "משמרים" (ציפייה עזה יותר), עם ציטוט.
סעיף ב
(תהלים קל, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳
(תהלים קל, ב)אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי
(תהלים קל, ה)קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי
(תהלים קל, ו)נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר
עמדה ברורה + שני נימוקים (אחד לפחות מן המזמור) + התייחסות לעמדה המנוגדת. לדוגמה (כוח פעיל): המשורר אינו שותק במצוקה אלא קורא וצועק – "ממעמקים קראתיך", "שמעה בקולי"; התקווה מחזיקה אותו ער ודרוך כשומר בלילה – "נפשי לאדני משמרים לבקר" – השומר אינו ישן, הוא ממלא תפקיד עד הבוקר; התקווה מונעת ייאוש ומאפשרת להמשיך לפעול. עמדה מנוגדת: המשורר אינו פועל לשנות את מצבו אלא מחכה לה׳ ("ולדברו הוחלתי"); תשובה – הציפייה עצמה היא בחירה פעילה שלא להתייאש, והיא מלווה בתפילה.
מה נשאלים: לנקוט עמדה בשאלה אם התקווה סבילה או פעילה, לנמק בשני נימוקים (אחד לפחות מן המזמור) ולהתייחס לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: לדעתי התקווה המתוארת במזמור היא כוח פעיל.
נימוק ראשון (מן המזמור): המשורר אינו ממתין בשקט. גם מן המצוקה העמוקה ביותר הוא פועל – קורא, מבקש ודורש תשומת לב: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳" (תהלים קל, א), "אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי" (תהלים קל, ב). התקווה היא שמניעה אותו לפנות ולהתפלל, במקום לשקוע בייאוש.
נימוק שני (מן המזמור ומן החיים): הדימוי שהמשורר בוחר הוא דימוי של שומר: "נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהלים קל, ו). השומר אינו ישן ואינו מוותר; הוא ער, דרוך וממלא את תפקידו עד שיעלה הבוקר. כך גם בחיים: מי שמקווה מוצא כוח להמשיך לעבוד, ללמוד ולהתמודד, משום שהוא מאמין שהמצב יכול להשתנות. מי שאיבד תקווה מפסיק לפעול.
התייחסות לעמדה המנוגדת: אפשר לטעון שהמשורר אינו עושה דבר כדי לשנות את מצבו, אלא מחכה שה׳ יפעל: "וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים קל, ה). אבל המתנה כזו אינה חוסר מעש: הבחירה להמשיך לצפות ולא להתייאש היא מאמץ פנימי, והיא מלווה בתפילה ובקריאה. התקווה היא מה שמאפשר לאדם לעמוד במצוקה עד שתבוא הישועה.
אפשר גם: עמדה הפוכה: התקווה במזמור סבילה – המשורר תולה הכול בה׳ ובדברו ("ולדברו הוחלתי", פסוק ה׳) ואינו מתאר שום פעולה שלו לשינוי מצבו; ועם זאת אפשר להודות שהתקווה מונעת ממנו ייאוש.
למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה; הובאו שני נימוקים נפרדים, שניהם מבוססים על המזמור (פסוקים א׳–ב׳; פסוק ו׳) והשני גם על החיים; הוצגה העמדה המנוגדת עם ציטוט ונענתה.
סעיף ג
(תהלים קל, ה)קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי
(1) תקווה – מקורה בנפשו של המקווה: הוא מקווה גם בלי שהובטח לו דבר. ייחול – מקורו בדבר שמחכים לו: הבטחה שניתנה, והמייחל בטוח שתתקיים. (2) "קויתי ה׳ קותה נפשי" – תקווה הנובעת מנפשו ("נפשי") גם בלי הבטחה; "ולדברו הוחלתי" – ייחול הנשען על דבר ה׳, כלומר על הבטחתו.
מה נשאלים: ב-(1) – להציג את ההבחנה של מלבי״ם בין תקווה לייחול. ב-(2) – להראות כיצד כל סוג בא לידי ביטוי בפסוק ה׳ ולהסביר.
תשובה לדוגמה: (1) מלבי״ם מבחין לפי מקור הציפייה. בתקווה, "סבת התקוה היא בנפש המקוה": האדם מקווה "שהגם שלא הובטח בבירור על הדבר" – הציפייה נובעת מתוכו, מן האמונה והרצון שלו. בייחול, "סבת היחול הוא מצד הדבר שאליו מיחל": יש "הבטחה שהבטיחו לעזור לו", והמייחל "בלתי מסתפק" – בטוח – שההבטחה תתקיים. התקווה פנימית ואין לה ערובה; הייחול נשען על התחייבות שניתנה.
(2) בפסוק "קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים קל, ה) באים שני הסוגים זה אחר זה. "קויתי ה׳ קותה נפשי" הוא תקווה: המשורר מדגיש "נפשי" – הציפייה באה מתוך נפשו, גם אם לא הובטח לו דבר. "ולדברו הוחלתי" הוא ייחול: הציפייה נשענת על "דברו" של ה׳, כלומר על הבטחה שה׳ נתן. כך המשורר מבסס את ציפייתו על שני יסודות – על האמונה הפנימית שלו ועל ההבטחה שקיבל.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה ההבחנה (מקור פנימי בלי הבטחה / הבטחה חיצונית ובטחון בקיומה) עם ציטוט מדברי מלבי״ם. ב-(2) הותאם כל סוג לחלק בפסוק ("קותה נפשי" – תקווה; "ולדברו הוחלתי" – ייחול), עם ציטוט והסבר.
שאלה 7 · איך מנחמים אדם סובל?
קראו איוב, פרק ד׳, פסוקים א׳–ט׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו גם איוב, פרק ב׳, פסוקים י״א–י״ג.
(1) לשם מה באו רעי איוב אליו, לפי פרק ב׳, פסוק י״א? הביאו את הביטוי, והסבירו אותו. (4 נקודות)
(2) כיצד נהגו הרעים באיוב בשבעת הימים הראשונים, ומדוע (פרק ב׳, פסוק י״ג)? מה משתנה בפסוק ב׳ בפרק ד׳? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על שני הכתובים. (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ג׳–ו׳.
בפסוקים ג׳–ה׳ אליפז מזכיר לאיוב כיצד חיזק אחרים בשעת צרתם, ומעמיד מולו את מצבו עכשיו.
לדעתכם, האם הוגן לצפות מאדם הנמצא בעיצומו של סבל לנהוג בעצמו כפי שהדריך אחרים? נמקו את עמדתכם בשני נימוקים, ובססו אותה על הכתוב. התייחסו גם לעמדה המנוגדת. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו גם איוב, פרק מ״ב, פסוק ז׳, ואיוב, פרק א׳, פסוק ח׳. בסוף הספר ה׳ כועס על אליפז ועל רעיו, אף שהם הגנו בדבריהם על צדקתו של ה׳.
(1) הסבירו איזה רעיון בדברי אליפז בפסוקים ז׳–ט׳ עשוי להיות ״לא נכון״, על פי מה שהקורא יודע מאיוב, פרק א׳, פסוק ח׳. (5 נקודות)
(2) לדעתכם, האם הגנה על עיקרון אמוני או מוסרי מצדיקה לומר לאדם הסובל שסבלו הוא עונש? נמקו את עמדתכם, והתייחסו גם לעמדה המנוגדת. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(איוב ב, יא)וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ
(איוב ב, יג)וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד
(איוב ד, ב)הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל
(1) "לנוד לו ולנחמו" – להביע השתתפות בצערו (לנוד – להניע את הראש באבל) ולנחם אותו. (2) הרעים ישבו איתו על הארץ שבעה ימים ושבעה לילות ולא דיברו כלל, "כי ראו כי גדל הכאב מאד" – הם כיבדו את כאבו בשתיקה. בפרק ד׳ אליפז שובר את השתיקה: "הנסה דבר אליך תלאה ועצר במלין מי יוכל" – הוא פונה בזהירות, אך אינו יכול עוד להתאפק, ועובר מנחמה שקטה לדברים.
מה נשאלים: (1) להביא את הביטוי המתאר את מטרת הרעים ולהסבירו; (2) לתאר את התנהגות הרעים בשבעת הימים ואת סיבתה, ולהסביר את השינוי בפסוק ב׳ בפרק ד׳, בביסוס על שני הכתובים.
תשובה לדוגמה: (1) הרעים באו "לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא). "לנוד" פירושו להניע את הראש לאות השתתפות בצער – להראות לאיוב שהם כואבים איתו; "לנחמו" – להקל על צערו. כלומר, מטרתם הייתה להשתתף באבלו ולנחם אותו.
(2) בפרק ב׳ נאמר "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב, יג): הרעים ישבו עם איוב על הארץ, כמנהג אבלים, שבעה ימים ושבעה לילות, ואיש מהם לא דיבר. הסיבה: הם ראו שכאבו גדול מכדי שמילים יוכלו לנחם, ולכן ניחמו בנוכחות ובשתיקה. בפרק ד׳ אליפז הוא הראשון ששובר את השתיקה: "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל" (איוב ד, ב). הוא פותח בזהירות – כמי שחושש שהדיבור יקשה על איוב – "תִּלְאֶה" (איוב ד, ב) – אבל מודיע שאינו יכול עוד לעצור את דבריו. כך המעבר הוא משתיקה של השתתפות בצער אל דיבור, ומן הדיבור הזה מתחיל הוויכוח בין איוב לרעיו.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הובא הביטוי "לנוד לו ולנחמו" והוסברו שני חלקיו. בתת־סעיף (2) תוארה התנהגות הרעים (ישיבה ושתיקה) וסיבתה ("כי גדל הכאב מאד"), והוסבר השינוי בפרק ד׳ – אליפז שובר את השתיקה – בביסוס על שני הכתובים.
סעיף ב
(איוב ד, ג)הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק
(איוב ד, ד)כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ
(איוב ד, ה)כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל
(איוב ד, ו)הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ
עמדה ברורה + שני נימוקים מעוגנים בכתוב + התייחסות לעמדה המנוגדת. למשל: לא הוגנת – (א) קל לייעץ לאחרים וקשה לעמוד בסבל בגופך: "כי עתה תבוא אליך" – הצרה של איוב גדולה מכל מה שראה; (ב) מנחם אמור "לנוד לו ולנחמו" ולא לבחון אותו. התייחסות: אמנם יש היגיון בציפייה שאדם יהיה עקבי ("הלא יראתך כסלתך"), אבל לא ברגע השבר. או: הוגנת – עקביות, ותזכורת לכוחו מחזקת.
מה נשאלים: שאלת עמדה: עמדה ברורה בשאלה אם הדרישה של אליפז הוגנת, שני נימוקים מבוססים על הכתוב, והתייחסות לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: לדעתי זו אינה דרישה הוגנת. נימוק ראשון: יש הבדל גדול בין מי שמייעץ לאחרים ובין מי שהצרה פוגעת בו עצמו. אליפז עצמו מנסח זאת: "כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל" (איוב ד, ה) – הצרה "נוגעת עד" איוב, בגופו ובמשפחתו. הצרות שאיוב ניחם עליהן בעבר לא היו בהכרח כמו אבדן כל ילדיו ובריאותו, ולכן אין ללמוד מחוסר עמידתו עכשיו שהוא צבוע או חלש. נימוק שני: הרעים באו "לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא), כלומר להשתתף בצערו, ולא לבחון אם הוא מקיים את מה שלימד. מנחם שמעמיד את האבל מול עברו מוסיף לו אשמה על כאבו.
העמדה המנוגדת טוענת שהדרישה הוגנת: מי שלימד אחרים לעמוד בצרה יודע שאפשר לעמוד בה, ואליפז רק מזכיר לו את מקורות הכוח שלו – "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" (איוב ד, ו). אני מסכים שתזכורת לכוחו של אדם יכולה לחזק, אבל לא כשהיא באה כהשוואה מאשימה בין "אז" ל"עתה". בשעת הסבל דרוש קודם כול שיתוף בצער; הדרישה לעקביות יכולה לבוא, אם בכלל, מאוחר יותר.
למה זו תשובה מלאה: ניתנה עמדה ברורה (הדרישה אינה הוגנת), שני נימוקים מבוססים על הכתוב (הצרה "נוגעת עד" איוב; מטרת הרעים "לנוד לו ולנחמו"), והייתה התייחסות עניינית לעמדה המנוגדת (תזכורת לכוחו) עם תשובה עליה.
אפשר גם: עמדה שהדרישה הוגנת: מי שהיה מורה לאחרים צריך להיות דוגמה אישית; אליפז אינו משפיל את איוב אלא מזכיר לו את כוחו – "כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ" (איוב ד, ד) – ומבקש שיחזור להיות האדם שהיה. גם עמדה זו מתקבלת עם שני נימוקים והתייחסות לעמדה המנוגדת.
סעיף ג
(איוב מב, ז)וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה׳ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־אִיּוֹב וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב
(איוב א, ח)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל־עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע
(איוב ד, ז)זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ
(איוב ד, ח)כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ
(1) אליפז טוען "מי הוא נקי אבד" – כלומר מי שסובל כנראה חטא. אבל ה׳ עצמו העיד על איוב "איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" – איוב סובל אף שהוא צדיק; ההכללה של אליפז אינה נכונה במקרה של איוב. (2) עמדה מנומקת והתייחסות למנוגדת, למשל: אינה מצדיקה – העיקרון אינו מתאים לכל מקרה, והאמירה פוגעת באדם ומוסיפה לסבלו; מנגד – כנות ואמונה בעיקרון; אבל ה׳ עצמו מעדיף את דברי איוב הכנים ("כעבדי איוב").
מה נשאלים: (1) להסביר את הרעיון בדברי אליפז שעשוי להיות "לא נכון", על פי המידע שבפרק א׳; (2) עמדה מנומקת בשאלה הערכית והתייחסות לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: (1) אליפז טוען "מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז), ובפסוק ח׳ "חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח) – מכאן שכל סבל הוא תוצאה של חטא, ואיוב הסובל כנראה חטא. אבל הקורא יודע שה׳ העיד על איוב "כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, ח). במקרה של איוב הקשר בין חטא לסבל אינו מתקיים, ולכן הכלל של אליפז – שהסבל מעיד על אשמה – אינו נכון. זה עשוי להסביר את דברי ה׳ "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב, ז).
(2) לדעתי הגנה על עיקרון אינה מצדיקה לומר לאדם סובל שסבלו הוא עונש. נימוק: איננו יודעים מה הסיבה לסבלו של אדם, וכמו במקרה של איוב – הכלל עלול להיות שגוי ולהטיל אשמה על חף מפשע. נימוק נוסף: אמירה כזאת מוסיפה לאדם כאב על כאבו, במקום לנחם אותו. העמדה המנוגדת תטען שאליפז היה כן, ושמי שמאמין בעיקרון צריך לומר אותו גם כשקשה לשמוע. אבל בסוף הספר דווקא דברי איוב, שהיו כנים ונאמנים לניסיונו, נחשבים "נכונה" – ומכאן שכנות כלפי המציאות חשובה יותר מהגנה על עיקרון.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסבר הרעיון של אליפז (סבל מעיד על חטא) והוצג הפער מול עדות ה׳ על איוב (א, ח), עם קישור לפרק מ״ב, פסוק ז׳. בתת־סעיף (2) ניתנה עמדה ברורה עם נימוקים והתייחסות לעמדה המנוגדת.
אפשר גם: עמדה שהדבר מוצדק לפעמים: מי שמאמין שהעולם מתנהל בצדק ורואה בסבל קריאה לתיקון – ראוי שיאמר זאת, בעדינות, כדי לעזור לאדם לבדוק את דרכיו. גם עמדה זו מתקבלת כשהיא מנומקת ומתייחסת לעמדה המנוגדת.
פרק שלישי – קטע להבנה ולניתוח
ענו על סעיף א – חובה (12 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ד (8 נקודות).
שאלה 8 · דבורה, ברק ויעל במלחמה בסיסרא
קראו שופטים, פרק ד׳, פסוקים א׳–כ״ד.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ז׳.
(1) על פי פסוקים א׳–ג׳, תארו את מצבם של בני ישראל בתקופה זו, ואת הסיבה למצב זה. (5 נקודות)
(2) על פי פסוקים ד׳–ז׳, מה היה מעמדה של דבורה בעם, ומהי התוכנית שהציגה לברק בשם ה׳? (7 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים ו׳–ט׳ ופסוקים י״ד–ט״ז.
בפסוק ח׳ ברק מתנה את יציאתו למלחמה בכך שדבורה תלך עמו.
יש הרואים בדבריו של ברק חולשה וחוסר ביטחון בדבר ה׳, ויש הרואים בהם ביטוי של אמונה – רצון שהנביאה, שדרכה מדבר ה׳, תהיה עמו במלחמה.
(1) הביאו מן הפסוקים ראיה אחת לכל אחת משתי הדעות, והסבירו אותן. (5 נקודות)
(2) איזו דעה משכנעת אתכם יותר? נמקו את עמדתכם. (3 נקודות)
קראו פסוק ט׳ ופסוקים י״ז–כ״ב.
(1) דבורה אומרת לברק: "כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר ה׳ אֶת־סִיסְרָא" (פסוק ט׳).
למי עשוי הקורא לחשוב בתחילה שהכוונה, וכיצד מתממשים הדברים בסוף הסיפור? (3 נקודות)
(2) הביאו שתי פעולות או אמירות של יעל שגרמו לסיסרא להרגיש בטוח באוהלה, והסבירו כיצד כל אחת מהן תרמה לכך. (5 נקודות)
קראו פסוקים י״ב–ט״ז וגם שמות, פרק י״ד, פסוקים כ״ג–כ״ח.
(1) הביאו שני פרטים דומים בתיאור התבוסה של סיסרא ובתיאור התבוסה של מצרים בים. (3 נקודות)
(2) מה מבקש הכתוב ללמד באמצעות ההקבלה בין שני הסיפורים? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(שופטים ד, א)וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וְאֵהוּד מֵת
(שופטים ד, ב)וַיִּמְכְּרֵם ה׳ בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ־כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר־צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם
(שופטים ד, ג)וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳ כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב־בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה
(שופטים ד, ד)וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא
(שופטים ד, ה)וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת־תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט
(שופטים ד, ו)וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה׳ אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן
(שופטים ד, ז)וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן אֶת־סִיסְרָא שַׂר־צְבָא יָבִין וְאֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ
(1) הסיבה: אחרי מות אהוד שבו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳. המצב: ה׳ מכר אותם ביד יבין מלך כנען, ושר צבאו סיסרא, שהיו לו תשע מאות רכב ברזל, לחץ אותם בחוזקה עשרים שנה – והם צעקו אל ה׳. (2) דבורה – אישה נביאה ששפטה את ישראל; העם עלה אליה למשפט תחת תומר דבורה. התוכנית: ברק ייקח עשרת אלפים איש מנפתלי ומזבולון אל הר תבור, וה׳ ימשוך את סיסרא, רכבו והמונו אל נחל קישון ויתן אותו בידו.
מה נשאלים: ב־(1) – שני רכיבים: המצב והסיבה (3 נקודות). ב־(2) – שני רכיבים: מעמדה של דבורה, והתוכנית שהציגה לברק (4 נקודות).
תשובה לדוגמה: (1) הסיבה למצב: "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וְאֵהוּד מֵת" (שופטים ד, א). המצב: "וַיִּמְכְּרֵם ה׳ בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ־כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר" (שופטים ד, ב), "כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב־בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים ד, ג). כלומר, בעקבות החטא ישראל משועבדים לאויב בעל עוצמה צבאית גדולה (רכב ברזל) במשך זמן רב, ובמצוקתם הם צועקים אל ה׳.
(2) מעמדה של דבורה: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד, ד) – היא גם נביאה וגם שופטת, ו"וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד, ה). התוכנית שהציגה לברק: "לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן" (שופטים ד, ו), וה׳ יפעל מצדו: "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן אֶת־סִיסְרָא שַׂר־צְבָא יָבִין וְאֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ" (שופטים ד, ז). ברק יכנס צבא בהר תבור, וה׳ ימשוך את סיסרא אל נחל קישון וימסור אותו בידו.
למה זו תשובה מלאה: בשני חלקי הסעיף כל רכיב מנוסח בנפרד ומבוסס בציטוט; ב־(2) התוכנית כוללת גם את חלקו של ברק וגם את חלקו של ה׳.
סעיף ב
(שופטים ד, ו)וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה׳ אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן
(שופטים ד, ח)וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם־תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם־לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ
(שופטים ד, ט)וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר ה׳ אֶת־סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם־בָּרָק קֶדְשָׁה
(שופטים ד, יד)וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל־בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה׳ אֶת־סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה׳ יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו
(שופטים ד, טו)וַיָּהָם ה׳ אֶת־סִיסְרָא וְאֶת־כָּל־הָרֶכֶב וְאֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה לְפִי־חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו
(שופטים ד, טז)וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל־מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי־חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד־אֶחָד
(1) חולשה: ה׳ כבר ציווה ("הלא צוה ה׳"), ובכל זאת ברק מציב תנאי ("ואם לא תלכי עמי לא אלך"); דבורה מגיבה בהסתייגות – התפארת לא תהיה שלו, כי ביד אישה ימכור ה׳ את סיסרא. אמונה: ברק תלוי בהכוונת הנביאה – ברגע המכריע היא אומרת "קום כי זה היום... הלא ה׳ יצא לפניך", והוא יורד מיד מהר תבור ורודף עד הסוף. (2) עמדה מנומקת לפי בחירה.
מה נשאלים: ב־(1) – ראיה אחת מן הפסוקים לכל אחת משתי הדעות, עם הסבר. ב־(2) – עמדה אישית מנומקת.
תשובה לדוגמה: (1) ראיה לדעה הראשונה (חולשה): דבורה פונה לברק בשם ה׳ – "הֲלֹא צִוָּה ה׳ אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לֵךְ" (שופטים ד, ו) – וברק עונה בתנאי: "אִם־תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם־לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ" (שופטים ד, ח). מי שבוטח בציווי ה׳ אינו צריך להתנות את יציאתו. גם תגובת דבורה נשמעת כהסתייגות: "אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר ה׳ אֶת־סִיסְרָא" (שופטים ד, ט) – בגלל התנאי, הכבוד על הניצחון לא יהיה שלו.
ראיה לדעה השנייה (אמונה): ברק אינו מבקש עוד חיילים או נשק, אלא את נוכחות הנביאה. ואכן, ברגע המכריע דבורה היא שמוסרת לו את דבר ה׳: "קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה׳ אֶת־סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה׳ יָצָא לְפָנֶיךָ" (שופטים ד, יד), וברק פועל מיד: "וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו" (שופטים ד, יד). הוא רצה שהנביאה תהיה עמו כדי לפעול על פי דבר ה׳ בזמן הנכון.
(2) לדוגמה: הדעה השנייה משכנעת אותי יותר. ברק אינו נמנע מן המלחמה ואינו בורח ממנה – הוא יוצא, מחכה לדבר ה׳ ופועל מיד כשהוא נאמר, ואף "וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם" (שופטים ד, טז). מי שרודף אחרי תשע מאות רכב ברזל אינו פחדן; הבקשה שדבורה תלך עמו מלמדת שהוא רואה במלחמה מלחמת ה׳ ורוצה שדבר ה׳ ילווה אותה.
אפשר גם: ב־(2): להעדיף את הדעה הראשונה – דבורה עצמה מבינה את התנאי כחסרון ("לא תהיה תפארתך"), וזכות הניצחון אכן עוברת לאישה, יעל; כלומר הכתוב מבקר את היסוס של ברק.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) לכל דעה הובאה ראיה מצוטטת, ומוסבר כיצד היא תומכת בדעה. ב־(2) נבחרה עמדה ברורה, והיא מנומקת בראיה נוספת מן הפרק.
סעיף ג
(שופטים ד, ט)וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר ה׳ אֶת־סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם־בָּרָק קֶדְשָׁה
(שופטים ד, יז)וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל־אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי
(שופטים ד, יח)וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה
(שופטים ד, יט)וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ
(שופטים ד, כא)וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת
(שופטים ד, כב)וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת־סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ
(1) בתחילה נראה שהכוונה לדבורה, שהולכת עם ברק; בסוף מתברר שהכוונה ליעל אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא באוהלה. (2) שתיים מתוך: יצאה לקראתו והזמינה אותו "סורה אדני סורה אלי אל תירא" – פנייה מכבדת ומרגיעה; כיסתה אותו בשמיכה – דאגה ומחסה; ביקש מים ונתנה לו חלב – הכנסת אורחים נדיבה מעבר לנדרש; (רקע: שלום בין יבין לבית חבר הקיני).
מה נשאלים: ב־(1) – הציפייה הראשונית של הקורא לגבי "אשה", והמימוש בפועל. ב־(2) – שתי פעולות או אמירות של יעל, והסבר כיצד כל אחת הקנתה לסיסרא תחושת ביטחון.
תשובה לדוגמה: (1) כשדבורה אומרת "כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר ה׳ אֶת־סִיסְרָא" (שופטים ד, ט), ומיד "וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם־בָּרָק קֶדְשָׁה" (שופטים ד, ט), הקורא עשוי לחשוב שהאישה היא דבורה עצמה. בסוף הסיפור מתברר שהכוונה ליעל: "וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל" (שופטים ד, כא) – והיא שהרגה את סיסרא. ברק מגיע רק אחרי מעשה: "וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ" (שופטים ד, כב).
(2) פעולה ראשונה – ההזמנה: "וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא" (שופטים ד, יח). יעל יוצאת לקראתו, פונה אליו בכבוד ("אדני") ומרגיעה אותו במפורש ("אל תירא"), כך שסיסרא הנמלט מרגיש שמצא מקלט. פעולה שנייה – הכנסת האורחים: "הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ" (שופטים ד, יט). הוא מבקש מעט מים, והיא נותנת לו חלב ומכסה אותו – נדיבות ודאגה מעבר לנדרש, שמרדימות את חשדו ומביאות אותו לישון.
אפשר גם: ב־(2): לציין גם את הרקע שאיפשר את הביטחון – "כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי" (שופטים ד, יז) – סיסרא סבר שהוא בבית בעלי ברית.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצגו שתי האפשרויות – הציפייה (דבורה) והמימוש (יעל) – עם ציטוטים. ב־(2) שתי פעולות שונות מצוטטות, ולכל אחת מוסבר כיצד הקנתה ביטחון.
סעיף ד
(שופטים ד, יג)וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת־כָּל־רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל־נַחַל קִישׁוֹן
(שופטים ד, יד)וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל־בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה׳ אֶת־סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה׳ יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו
(שופטים ד, טו)וַיָּהָם ה׳ אֶת־סִיסְרָא וְאֶת־כָּל־הָרֶכֶב וְאֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה לְפִי־חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו
(שופטים ד, טז)וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל־מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי־חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד־אֶחָד
(שמות יד, כד)וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה׳ אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם
(שמות יד, כה)וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה׳ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם
(שמות יד, כח)וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד
(1) שניים מתוך: "ויהם ה׳" – ה׳ מבלבל את האויב בשני המקרים; כוחו של האויב הוא הרכב (מרכבות); הקרב ליד מים (נחל קישון / ים סוף); האויב בורח ("וינס ברגליו" / "אנוסה"); "לא נשאר עד אחד" בשני הסיפורים. (2) הניצחון הוא של ה׳ ולא של צבא ישראל – כמו בים סוף, ה׳ נלחם לישראל, ורכב הברזל חסר תועלת מולו; ה׳ ממשיך להושיע את עמו כפי שהושיע ביציאת מצרים.
מה נשאלים: ב־(1) – שני פרטים דומים בשני התיאורים. ב־(2) – המסר שבהקבלה, עם הסבר.
תשובה לדוגמה: (1) פרט ראשון – ה׳ מבלבל את האויב: "וַיָּהָם ה׳ אֶת־סִיסְרָא וְאֶת־כָּל־הָרֶכֶב וְאֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה" (שופטים ד, טו), ובשמות: "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (שמות יד, כד). פרט שני – איש לא שרד: "וַיִּפֹּל כָּל־מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי־חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד־אֶחָד" (שופטים ד, טז), ובשמות: "לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד" (שמות יד, כח).
(2) בשני הסיפורים לאויב יש עליונות צבאית ברורה – מרכבות – וישראל חלשים ממנו. ההקבלה הלשונית ("ויהם", "לא נשאר עד אחד") מעצבת את הניצחון על סיסרא כחזרה על קריעת ים סוף: מי שמכריע את המלחמה הוא ה׳, כפי שדבורה אומרת לברק – "הֲלֹא ה׳ יָצָא לְפָנֶיךָ" (שופטים ד, יד). גם המצרים הבינו זאת: "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה׳ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות יד, כה). המסר: תשע מאות רכב הברזל של סיסרא אינם חזקים יותר ממרכבות פרעה; ה׳ שהושיע את ישראל ביציאת מצרים ממשיך להושיע אותם גם בתקופת השופטים, כשהם צועקים אליו.
אפשר גם: ב־(1): גם בריחת האויב מן הרכב – "וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו" (שופטים ד, טו), ובשמות "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו" (שמות יד, כה) – המרכבות שהיו מקור הכוח הופכות לנטל.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שני פרטים דומים מצוטטים משני הקטעים. ב־(2) מנוסח מסר ברור (הניצחון הוא של ה׳, כמו בים), ומוסבר כיצד ההקבלה הלשונית והעניינית מבססת אותו.