מתכונת 4 בתנ"ך (שאלון 1215) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1215 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 8 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
תוכנית הבגרויות הגמישה.
משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים. פרק ראשון – 40 נקודות (40×1); פרק שני – 40 נקודות (20×2); פרק שלישי – 20 נקודות (20×1); סך הכול – 100 נקודות.
חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך שלם בלי פירושים, בלי תוספות ובלי תרגום. מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
הוראות מיוחדות: (1) אל תעתיקו את השאלה; כתבו את מספרה בלבד. (2) התרכזו בנושא. שימו לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
הערה: בקטעים מן התנ״ך השם המפורש בא בצורת ה׳.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – התהוות האומה
ענו על אחת מן השאלות 1–2.
בשאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לסעיף א – 12 נקודות; לסעיף ב – 14 נקודות; לסעיף ג – 14 נקודות).
שאלה 1 · נעשה – עוד לפני ששומעים?
קראו שמות, פרק י״ט, פסוקים ג׳–ט׳.
קראו פסוקים ג׳–ט׳ ואת פירושו של רש״י לפסוק ח׳ שלפניכם.
(1) על פי פסוקים ז׳–ח׳, לפני מי שם משה את דברי ה׳, ומי ענה עליהם? הסבירו מה מלמד הדבר על מי שקיבל על עצמו את הברית. (6 נקודות)
(2) על פי רש״י, מה מעורר תמיהה בכך שמשה משיב לה׳ את דברי העם, ומה לומדים מכך? (6 נקודות)
העם התחייב "כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (פסוק ח׳) עוד לפני ששמע את עשרת הדיברות ואת שאר החוקים.
לדעתכם, האם ראוי שעם יתחייב לקיים חוקים לפני שהוא יודע מה בדיוק נאמר בהם? הציגו עמדה ברורה, נמקו אותה בשני נימוקים, בססו אותם על פסוקים ג׳–ט׳, והתייחסו גם לעמדה המנוגדת. (14 נקודות)
קראו גם שמות, פרק כ״ד, פסוקים ג׳–ז׳.
(1) גם בפרק כ״ד העם מתחייב לקיים את דברי ה׳. ציינו הבדל אחד בין הנסיבות של ההתחייבות בפרק י״ט, פסוק ח׳ ובין הנסיבות של ההתחייבות בפרק כ״ד, פסוקים ג׳–ז׳. בססו את דבריכם על הכתובים. (7 נקודות)
(2) האם ההתחייבות בפרק כ״ד מחזקת את העמדה שהצגתם בסעיף ב או מחלישה אותה? נמקו את דבריכם. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(שמות יט, ז)וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה׳
(שמות יט, ח)וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה׳
(1) משה שם את הדברים לפני "זקני העם" (ז), אבל העונה הוא "כל העם יחדו" (ח). כלומר הזקנים העבירו את הדברים, והעם כולו – ולא רק מנהיגיו – קיבל על עצמו את הברית, בקול אחד. (2) ה׳ יודע את תשובת העם, ולכן לכאורה אין צורך להשיב לו; לומדים "דרך ארץ": שליח מחזיר תשובה למי ששלח אותו, גם אם השולח כבר יודע אותה.
מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפני מי שם משה את הדברים ומי ענה, ולהסביר מה מלמד הדבר על מקבלי הברית. ב-(2) – לפי רש״י, מה מעורר תמיהה בהשבת דברי העם אל ה׳, ומה לומדים מכך.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ז׳ נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה׳" (שמות יט, ז) – משה פונה תחילה אל הזקנים, נציגי העם. אבל התשובה אינה של הזקנים בלבד: "וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). הדברים עברו מן הזקנים אל העם כולו, והעם כולו – "כל העם", "יחדו" – הוא שענה. מכאן שהברית אינה הסכם בין ה׳ ובין ההנהגה בלבד: כל העם שותף לה ומחויב לה, וההתחייבות היא החלטה משותפת שלו.
(2) רש״י שואל: "וכי צריך היה משה להשיב?" – ה׳ יודע הכול, ובוודאי שמע את תשובת העם, ולכן לכאורה אין טעם שמשה יחזור ויאמר לו אותה. תשובתו: הכתוב בא "ללמדך דרך ארץ ממשה" – שליח צריך להחזיר תשובה למי ששלח אותו, ואל לו לומר "הואיל ויודע מי ששלחני איני צריך להשיב". משה ממלא את שליחותו עד סופה, מתוך כבוד לשולח.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין שמשה שם את הדברים לפני הזקנים, ושהעונה הוא העם כולו, והוסבר מה מלמד הדבר (הברית היא של העם כולו), עם ציטוטים. ב-(2) הוצג הקושי לפי רש״י והלקח ("דרך ארץ"), עם ביסוס בפסוק ח׳.
סעיף ב
(שמות יט, ד)אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי
(שמות יט, ה)וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ
(שמות יט, ו)וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(שמות יט, ח)וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה׳
(שמות יט, ט)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה׳
עמדה + שני נימוקים מן הכתוב + התייחסות לעמדה המנוגדת. למשל: ראוי – ההתחייבות נשענת על ניסיון העבר ("אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", ד), ועל אמון ביחסים ("ואבא אתכם אלי", ד; "סגלה", ה); לעמדה המנוגדת: התחייבות עיוורת מסוכנת – אבל זו אינה עיוורת, כי היא נשענת על היכרות. או: אינו ראוי – הברית מותנית ("אם שמוע תשמעו", ה), ולכן צריך לדעת מה התנאים.
מה נשאלים: שאלת עמדה: לקבוע אם ראוי להתחייב לחוקים לפני שיודעים את תוכנם, לתת שני נימוקים המבוססים על פסוקים ג׳–ט׳, ולהתייחס לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: לדעתי במצב המתואר בפרק ראוי היה שהעם יתחייב עוד לפני ששמע את החוקים.
נימוק ראשון – ההתחייבות נשענת על ניסיון. ה׳ פותח את דבריו ב"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם" (שמות יט, ד): העם לא מתחייב כלפי מישהו זר, אלא כלפי מי שהוציא אותו ממצרים לנגד עיניו. מי שהוכיח את נאמנותו במעשים זוכה באמון גם לפני שפרטי הברית ידועים.
נימוק שני – ההתחייבות היא קבלה של מערכת יחסים ולא רק של רשימת חוקים. ה׳ מתאר את הברית כקשר קרוב: "וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד), ומבטיח "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים" (שמות יט, ה). העם עונה בהתאם – "כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח) – כלומר הוא מקבל את עצם הקשר ואת המחויבות שבו, ואת הפרטים ילמד בהמשך.
העמדה המנוגדת טוענת שהתחייבות לפני שיודעים את התוכן היא התחייבות עיוורת, ושאין לחתום על מה שלא קראת, במיוחד כשהברית מותנית: "אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי" (שמות יט, ה). יש בטענה זו צדק כשמדובר בצד שאין לך היכרות איתו. אבל כאן העם כבר ראה את מעשי ה׳, ולכן ההתחייבות שלו אינה עיוורת אלא מבוססת על אמון שנבנה בעבר.
למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה; הוצגו שני נימוקים נפרדים, כל אחד עם ציטוט מפסוקים ג׳–ט׳ והסבר; הוצגה העמדה המנוגדת עם ביסוס, והוסבר מדוע העמדה שנבחרה עדיפה בכל זאת.
אפשר גם: עמדה הפוכה: לא ראוי. הברית מותנית – "אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות יט, ה) – ומי שמתחייב לתנאים שאינו מכיר עלול להפר אותם בלי משים; ההתחייבות המהירה "כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח) לפני ששמעו דבר עלולה להעיד על התלהבות רגעית ולא על מחויבות עמוקה. גם עמדה זו מתקבלת כשהיא מנומקת ומתייחסת לעמדה המנוגדת.
סעיף ג
(שמות יט, ח)וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה׳
(שמות כד, ג)וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה׳ וְאֵת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה
(שמות כד, ד)וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה׳ וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
(שמות כד, ז)וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע
(1) בפרק י״ט העם מתחייב לפני ששמע את החוקים; בפרק כ״ד משה "ויספר לעם את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים" (כד, ג), כתב אותם וקרא את ספר הברית באוזני העם (כד, ד, ז) – וההתחייבות באה אחרי שהעם שמע את התוכן ("נעשה ונשמע"). (2) תשובה מנומקת המתאימה לעמדה מסעיף ב, למשל: מחזקת – ההתחייבות הראשונה הייתה נכונה, כי העם חזר עליה גם אחרי ששמע את החוקים; או: מחלישה – הכתוב עצמו מראה שנדרשה התחייבות שנייה על סמך ידיעה.
מה נשאלים: (1) לציין הבדל אחד בין נסיבות ההתחייבות בשני הפרקים, בביסוס על הכתובים; (2) לקבוע אם פרק כ״ד מחזק או מחליש את העמדה מסעיף ב, ולנמק.
תשובה לדוגמה: (1) בפרק י״ט העם מתחייב אחרי שמשה שם לפני הזקנים רק את דברי ההבטחה והתנאי הכללי – ועוד לפני שנאמר אף חוק אחד: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). בפרק כ״ד ההתחייבות באה אחרי שהעם שמע את התוכן: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה׳ וְאֵת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כד, ג), ומשה אף כתב את הדברים וקרא אותם: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם" (שמות כד, ז). כלומר בפרק כ״ד ההתחייבות מבוססת על ידיעת החוקים, ובפרק י״ט היא קודמת לידיעתם.
(2) לדעתי פרק כ״ד מחזק את העמדה שהצגתי בסעיף ב (שראוי היה להתחייב). העם שמע את כל המשפטים, ובכל זאת חזר על אותה התחייבות כמעט מילה במילה: "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ג). מכאן שההתחייבות הראשונה לא הייתה התלהבות רגעית – אחרי שהעם הכיר את החוקים הוא לא חזר בו אלא אישר אותה, ואף הוסיף "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). האמון שעליו התבססה ההתחייבות בפרק י״ט התברר כמוצדק.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצג הבדל ברור (לפני ידיעת החוקים / אחרי שמיעתם וקריאת ספר הברית) עם ציטוט משני הפרקים. ב־(2) ניתנה תשובה ברורה שקשורה לעמדה מסעיף ב, ונומקה בביטוי מפרק כ״ד.
אפשר גם: מי שטען בסעיף ב שאין ראוי להתחייב לפני שיודעים, יכול לכתוב שפרק כ״ד מחזק את עמדתו: הכתוב עצמו מתאר טקס שני שבו העם מתחייב רק אחרי ש"ויספר לעם את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים", וכך מראה שהתחייבות של ממש צריכה להיות מבוססת על ידיעה. גם תשובה זו מתקבלת.
שאלה 2 · הדבר הרע והסרת העדי
קראו שמות, פרק ל״ג, פסוקים א׳–י״א.
קראו פסוקים א׳–ו׳ וגם שמות, פרק ל״ב, פסוק ט׳.
(1) על פי פסוק ה׳, מה ה׳ מצווה על בני ישראל לעשות? הסבירו מה מלמדות המילים "וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ" על מצבו של העם אחרי ההודעה של ה׳. (6 נקודות)
(2) בפסוק ג׳ ובפסוק ה׳ חוזר הביטוי "עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף". הסבירו את משמעות הביטוי, והסבירו כיצד הוא קשור למעשה העם בפרק ל״ב. (6 נקודות)
קראו פסוקים ד׳–ה׳ ואת דברי אבן עזרא שלפניכם.
"וישמע העם את הדבר הרע. ומהו, הוא הכתוב אחריו"
(אבן עזרא על שמות, פרק ל״ג, פסוק ד׳)
(1) הסבירו מהו הקושי העולה מן הסדר של פסוק ד׳ ופסוק ה׳. (7 נקודות)
(2) הסבירו כיצד אבן עזרא מיישב את הקושי, ומה מלמד פירושו על דרך הסיפור במקרא. (7 נקודות)
קראו פסוקים ד׳–ו׳ ואת דברי רמב״ן שלפניכם.
"וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה [...] וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם"
(רמב״ן על שמות, פרק ל״ג, פסוק ו׳)
("ויתפרקו" – הסירו מעליהם; "חרטה" – צער על מעשה רע שנעשה)
(1) לפי רמב״ן, מה ההבדל בין מה שעשה העם על פי פסוק ד׳ ובין מה שעשה על פי פסוק ו׳? הביאו מכל אחד מן הפסוקים ביטוי המבטא את ההבדל, והסבירו. (7 נקודות)
(2) אבן עזרא ורמב״ן מציעים שתי דרכים שונות לקרוא את פסוקים ד׳–ו׳. איזו מהן משכנעת אתכם יותר? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(שמות לג, ג)אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ
(שמות לג, ד)וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו
(שמות לג, ה)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ
(שמות לג, ו)וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב
(שמות לב, ט)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא
(1) הציווי: להסיר את העדי (התכשיטים) – "הורד עדיך מעליך". "ואדעה מה אעשה לך" – גורל העם עדיין לא הוכרע: ה׳ יחליט מה לעשות לעם אחרי שיראה את תגובתו; העונש אינו סופי, ויש פתח לשינוי (לפי רש״י: ה׳ ישקול את העונש שעוד נותר על החטא). (2) עם קשה עורף = עם עקשן, שאינו מטה את עורפו ואינו מקבל הכוונה, כבהמה המסרבת לעול; ה׳ אמר זאת על העם מיד אחרי מעשה העגל (לב, ט), והעקשנות הזאת היא הסיבה לכך שה׳ לא יעלה בקרבם.
מה נשאלים: (1) לציין את הציווי שבפסוק ה׳ ולהסביר מה מלמדות המילים "ואדעה מה אעשה לך" על מצב העם; (2) להסביר את משמעות הביטוי "עם קשה ערף" ולקשור אותו לחטא העגל (שני רכיבים).
תשובה לדוגמה: (1) ה׳ מצווה על בני ישראל: "וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ" (שמות לג, ה) – להסיר מעליהם את התכשיטים, כמעשה של אבלות והכנעה אחרי החטא. ומיד הוא מוסיף: "וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ" (שמות לג, ה). המילים מלמדות שגורלו של העם עדיין לא הוכרע: ה׳ אינו מודיע על עונש סופי, אלא אומר שיחליט מה לעשות לעם לפי מה שיתברר – כלומר לפי תגובת העם. העם נמצא אפוא במצב של המתנה ואי־ודאות, אבל גם יש לו פתח: מעשיו עכשיו (הסרת העדי, האבל) עשויים להשפיע על ההחלטה.
(2) הביטוי "כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אַתָּה" (שמות לג, ג) לקוח מעולם הבהמות: בהמה שעורפה קשה אינה מטה את ראשה לעול ואינה נענית למי שמכוון אותה. עם "קשה עורף" הוא אפוא עם עקשן, שאינו מקבל הכוונה ומתעקש ללכת בדרכו. ה׳ אמר את אותם דברים מיד אחרי מעשה העגל: "רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא" (שמות לב, ט) – ההתנהגות של העם בחטא העגל, שבו סרו מהר מן הדרך שנצטוו, היא שמלמדת על עקשנותו. בגלל התכונה הזאת ה׳ אומר שלא יעלה בקרב העם: "רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ" (שמות לג, ה) – אם יחטא העם שוב כשה׳ שוכן בקרבו, העונש יהיה כליה.
אפשר גם: בתת־סעיף (1) אפשר גם להסביר "ואדעה מה אעשה לך" כרש״י על אתר: ה׳ יודע מה בדעתו לעשות לעם כשיפקוד את "שאר העון" – החטא לא נמחק לגמרי, ועונשו עוד עתיד לבוא.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) צוין הציווי (הסרת העדי) עם ציטוט, והוסבר מה מלמד "ואדעה מה אעשה לך" על מצב העם (ההכרעה עוד פתוחה ותלויה בתגובתו). בתת־סעיף (2) הוסברה משמעות הביטוי (עקשנות, סירוב להכוונה) ונקשר לחטא העגל בעזרת פרק ל״ב, פסוק ט׳, וגם הוסבר תפקידו בנימוק להחלטת ה׳.
סעיף ב
(שמות לג, ד)וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו
(שמות לג, ה)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ
(1) בפסוק ד׳ העם כבר שמע את "הדבר הרע" והתאבל ולא ענד עדי; רק בפסוק ה׳ ה׳ אומר למשה מה לומר לעם, ומצווה "הורד עדיך מעליך" – כאילו לא נעשה הדבר. גם לא ברור היכן שמע העם את הדבר הרע, שהרי פסוקים ב׳–ג׳ נאמרו למשה. (2) אבן עזרא: "הדבר הרע" שהעם שמע הוא הדברים הכתובים אחריו, בפסוק ה׳; כלומר פסוק ה׳ התרחש לפני פסוק ד׳. הכתוב מקדים את תגובת העם ורק אחר כך מביא את הדברים שגרמו לה. מכאן: הסיפור במקרא אינו תמיד מסודר לפי סדר הזמנים.
מה נשאלים: שאלת פרשנות: (1) לנסח את הקושי העולה מסדר הפסוקים; (2) להסביר את יישוב הקושי בפירוש אבן עזרא, ולהסיק ממנו מסקנה על דרך הסיפור.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ד׳ מסופר שהעם כבר שמע את הבשורה הקשה והגיב עליה: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שמות לג, ד). אבל רק בפסוק ה׳ ה׳ אומר למשה מה למסור לעם: "וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף" (שמות לג, ה), ובכלל זה הציווי "וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ" (שמות לג, ה). נוצר קושי כפול: מדוע ה׳ מצווה להסיר את העדי אם העם כבר אינו עונד אותו, ומה היה "הדבר הרע" שהעם שמע לפני שמשה נצטווה לומר לו דבר – הרי הדברים בפסוקים ב׳–ג׳ נאמרו למשה.
(2) אבן עזרא קובע: "ומהו, הוא הכתוב אחריו" – "הדבר הרע" שהעם שמע בפסוק ד׳ הוא בדיוק הדברים המובאים בפסוק ה׳. לפי זה, בפועל ה׳ אמר למשה את דברי פסוק ה׳, משה מסר אותם לעם, ורק אז העם התאבל. הכתוב הקדים את תיאור תגובת העם (פסוק ד׳) ורק אחר כך חזר אחורה והביא את תוכן הדברים ששמע (פסוק ה׳). כך אין סתירה: הציווי להוריד את העדי קדם להתנהגות העם, והעם פשוט קיים אותו.
מן הפירוש עולה שהסיפור המקראי אינו מסודר תמיד לפי סדר ההתרחשות. לעיתים המספר מקדים תוצאה לסיבה, כדי להבליט את מה שחשוב לו – כאן, את האבל של העם ואת השפעת הבשורה עליו.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) נוסח הקושי עם ציטוטים משני הפסוקים (ציווי על דבר שכבר נעשה; מקור "הדבר הרע"). בתת־סעיף (2) הוסבר היישוב של אבן עזרא (פסוק ה׳ קדם בזמן לפסוק ד׳) והוסקה מסקנה על דרך הסיפור – סדר הכתובים אינו תמיד סדר הזמנים.
סעיף ג
(שמות לג, ד)וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו
(שמות לג, ה)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ
(שמות לג, ו)וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב
(1) בפסוק ד׳ – "ולא שתו איש עדיו עליו": רק נמנעו מלענוד עדי (מנהג אבלות); בפסוק ו׳ – "ויתנצלו ... את עדים": אחרי ציווי ה׳ (ה) הסירו מעליהם בפועל את כל העדי, "יותר ממה שעשו תחלה" – ביטוי ל"תשובה גדולה וחרטה". לפי רמב״ן הפסוקים מתארים שני שלבים בזה אחר זה, ולכן סדרם מתאים לסדר הזמנים. (2) עמדה מנומקת: למשל רמב״ן משכנע יותר, כי הלשון "ויתנצלו" חזקה מ"לא שתו" ומלמדת על שלב נוסף; או אבן עזרא, כי פסוק ו׳ נשמע כביצוע הציווי, ובלי פירושו לא ברור מה העם שמע בפסוק ד׳.
מה נשאלים: (1) להסביר לפי רמב״ן את ההבדל בין מעשה העם בפסוק ד׳ ובפסוק ו׳, עם ביטוי מכל פסוק; (2) להכריע בין שתי הקריאות ולנמק בעזרת הכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ד׳ נאמר "וְלֹא־שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שמות לג, ד) – העם רק נמנע מלשים עליו תכשיטים, כמנהג אבלים. בפסוק ו׳, אחרי שה׳ ציווה "וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ" (שמות לג, ה), נאמר "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג, ו) – זהו מעשה פעיל וחזק יותר: הם הסירו מעליהם את כל העדי שהיה להם מאז מעמד הר סיני. רמב״ן מדגיש שהעם הסיר את העדי "יותר ממה שעשו תחלה", ורואה בכך "תשובה גדולה וחרטה בחטאם". לפי קריאתו, הפסוקים מתארים שני שלבים זה אחר זה – אבל ראשוני, ואחרי ציווי ה׳ ויתור מלא על העדי – ולכן אין צורך לשנות את סדר הזמנים.
(2) לדעתי פירוש רמב״ן משכנע יותר. הוא קורא את הפסוקים לפי סדרם, ומסביר את ההבדל בין הלשונות: "לא שתו" הוא הימנעות, ואילו "ויתנצלו" הוא הסרה פעילה וגמורה. כך הסיפור מתאר התפתחות בתגובת העם – מאבל לחרטה עמוקה – שנולדה מדברי ה׳ "וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ" (שמות לג, ה): העם מבין שגורלו תלוי במעשיו, ומגיב בתשובה. פירוש זה גם נותן משמעות לכל אחד מן הפסוקים, ואינו הופך את פסוק ו׳ לחזרה על פסוק ד׳.
אפשר גם: הכרעה לטובת אבן עזרא: פסוק ו׳ נשמע כביצוע ישיר של הציווי "הורד עדיך", ובלי פירושו נשארת השאלה מה היה "הדבר הרע" שהעם שמע בפסוק ד׳, לפני שמשה נצטווה לדבר אליו. פירוש אבן עזרא פותר את שתי השאלות בהנחה אחת. גם הכרעה זו מתקבלת כשהיא מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסבר ההבדל לפי רמב״ן (הימנעות לעומת הסרה מלאה), הובא ביטוי מכל פסוק, והוסבר שבכך נשמר סדר הזמנים. בתת־סעיף (2) ניתנה הכרעה ברורה, נומקה בהבדלי הלשון ובמבנה הסיפור, וגובתה בכתוב.
פרק שני – נושאי הבחירה
ענו על שתיים מן השאלות 3–7 (לכל שאלה – 20 נקודות).
בכל שאלה שבחרתם, ענו על סעיף א – חובה (10 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (10 נקודות).
שאלה 3 · "והבית הזה חרב" – שארית העם
קראו חגי, פרק א׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ב׳–ו׳.
(1) בפסוק ד׳ הנביא מעמיד זה מול זה את "בתיכם ספונים" ואת "הבית הזה חרב".
מה מסמל כל אחד מן הבתים? (5 נקודות)
(2) בפסוק ו׳ הנביא מתאר את השכיר באמצעות התמונה "וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב" (חגי א, ו). מה מסמלת התמונה, וכיצד היא קשורה לדברים שבפסוק ד׳? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ב׳ ו־י״ב–י״ד.
בפרק זה העם מכונה בכינויים שונים: "הָעָם הַזֶּה" (חגי א, ב) ו"וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם" (חגי א, יב), ובפסוק י״ג ה׳ אומר לעם "אֲנִי אִתְּכֶם".
הסבירו מהו המסר הדתי ומהו המסר הלאומי שהנביא מבקש להעביר באמצעות המעבר בין הכינויים. בססו את דבריכם על הכתוב. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ח׳–י״ד.
(1) מהי החשיבות של בניית בית ה׳ בעבור העם, ומהי חשיבותה בעבור יחסו של ה׳ אל העם? בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) קראו גם זכריה, פרק ח׳, פסוקים ט׳–י״ב, שנאמרו לשבי ציון בימי בניית הבית.
הסבירו כיצד דברי זכריה מלמדים על חשיבות הבית בעבור העם, ובססו את דבריכם על שני הכתובים. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(חגי א, ב)כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה׳ לְהִבָּנוֹת
(חגי א, ד)הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב
(חגי א, ה)וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל־דַּרְכֵיכֶם
(חגי א, ו)זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין־לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב
(1) "בתיכם ספונים" – בתים מחופים בעץ, מהודרים: מסמלים את הדאגה של העם לרווחתו ולנוחותו האישית; "הבית הזה חרב" – בית ה׳ ההרוס: מסמל את הזנחת הקשר עם ה׳ ואת הסדר המעוות של העדיפויות. (2) השכיר שם את שכרו בצרור (שק קטן) שיש בו חור, והכסף נופל ונעלם: הוא עובד ומרוויח, אבל אינו נשאר עם דבר. התמונה מסמלת עמל שאינו מביא תועלת – כמו "זרעתם הרבה והבא מעט". הקשר לפסוק ד׳: העם משקיע את כל כוחו בבתיו שלו, ומזניח את בית ה׳; לכן כל מה שהוא צובר "בורח" ממנו – ההשקעה בבית הפרטי, על חשבון בית ה׳, אינה מחזיקה.
מה נשאלים: שני תתי־סעיפים. (1) מה מסמל כל אחד משני הבתים בפסוק ד׳. (2) מה מסמלת תמונת "הצרור הנקוב", וכיצד היא קשורה לדברים שבפסוק ד׳.
תשובה לדוגמה: (1) "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב" (חגי א, ד). "בתיכם ספונים" הם בתים מחופים בעץ, נוחים ומהודרים – סמל לדאגה של העם לעצמו, לרווחתו ולנוחותו. "הבית הזה חרב" הוא בית ה׳ ההרוס – סמל להזנחת הקשר עם ה׳. העמדת שני הבתים זה מול זה חושפת את הסדר המעוות של העדיפויות: העם טוען "לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה׳ לְהִבָּנוֹת" (חגי א, ב), אבל לבתים שלו העת דווקא הגיעה.
(2) "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין־לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב" (חגי א, ו). השכיר עובד ומקבל שכר, ומכניס אותו לצרור – שק קטן – שיש בו חור. הכסף נופל ונעלם, והוא נשאר בידיים ריקות. התמונה מסמלת עמל שאינו מביא תועלת: כמו בחלקו הראשון של הפסוק, העם עובד הרבה ונהנה מעט. הקשר לפסוק ד׳: העם משקיע את כוחו ואת כספו בבתיו שלו ומזניח את בית ה׳, ולכן מה שהוא צובר אינו נשאר בידו – "שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל־דַּרְכֵיכֶם" (חגי א, ה). הנביא מלמד שהדאגה לבית הפרטי על חשבון בית ה׳ היא כמו שמירת כסף בצרור נקוב.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר מה מסמל כל אחד מן הבתים (רווחה אישית מול הזנחת הקשר עם ה׳), עם ציטוט. ב־(2) הוסברה התמונה (עמל ששכרו נעלם) ונקשרה לפסוק ד׳ (השקעה בבית הפרטי על חשבון בית ה׳), עם ציטוטים.
סעיף ב
(חגי א, ב)כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה׳ לְהִבָּנוֹת
(חגי א, יב)וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְעַל־דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה׳
(חגי א, יג)וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה׳ בְּמַלְאֲכוּת ה׳ לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־ה׳
(חגי א, יד)וַיָּעַר ה׳ אֶת־רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת־רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם
דתי: בפסוק ב׳ ה׳ מכנה את העם "העם הזה" – לשון של ריחוק והסתייגות, כשהעם מתרץ "לא עת בא"; אחרי שהעם שומע בקול ה׳ ו"וייראו העם מפני ה׳", הוא מכונה "שארית העם", וה׳ אומר לו "אני אתכם" – הריחוק מתחלף בקרבה: השמיעה בקול ה׳ מחזירה את נוכחותו בקרב העם. לאומי: "שארית" – המעטים שנותרו אחרי החורבן והגלות; הכינוי מציג את השבים הקטנים כהמשך של העם כולו, כמי שנושאים את עתידו; "כל שארית העם" פועלים יחד עם זרובבל ויהושע – "ויבאו ויעשו מלאכה" – ציבור מאוחד שקם לבנות, ולא אוסף פרטים שכל אחד "רץ איש לביתו".
מה נשאלים: להסביר את המסר הדתי ואת המסר הלאומי העולים מן המעבר בין הכינויים "העם הזה", "שארית העם" ו"אני אתכם" – בביסוס על הכתוב.
תשובה לדוגמה: מסר דתי: בפתח הנבואה ה׳ מכנה את העם בלשון של ריחוק: "כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא" (חגי א, ב). "העם הזה" – לא "עמי" – מבטא הסתייגות מעם שמתרץ ודוחה את בניית הבית. אחרי שהעם מקשיב: "וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְעַל־דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא" (חגי א, יב), "וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה׳" (חגי א, יב) – ה׳ מבטיח: "אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־ה׳" (חגי א, יג). המעבר מ"העם הזה" ל"אני אתכם" מלמד שהשמיעה בקול ה׳ מחזירה את הקרבה: ה׳ שוב נמצא עם עמו.
מסר לאומי: הכינוי "שארית העם" מזכיר שהשבים הם המעטים שנותרו אחרי החורבן והגלות. הנביא מציג אותם לא כקבוצה שולית, אלא כהמשך של העם כולו – מי שעתיד העם תלוי בהם. ועוד: "וַיָּעַר ה׳ אֶת־רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת־רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה" (חגי א, יד) – המנהיגים והעם פועלים יחד, כציבור מאוחד. במקום עם שבו כל אחד "רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ" (חגי א, ט), קמה "שארית" שבונה יחד את הבית המשותף.
למה זו תשובה מלאה: הוסבר המסר הדתי (מריחוק "העם הזה" לקרבה "אני אתכם" בעקבות השמיעה בקול ה׳) והמסר הלאומי ("שארית" כהמשך העם ושיתוף פעולה בין העם למנהיגיו), כל אחד בציטוטים.
סעיף ג
(חגי א, ח)עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה־בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה׳
(חגי א, י)עַל־כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ
(חגי א, יג)וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה׳ בְּמַלְאֲכוּת ה׳ לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־ה׳
(זכריה ח, ט)כֹּה־אָמַר ה׳ צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית־ה׳ צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת
(זכריה ח, יב)כִּי־זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת־כָּל־אֵלֶּה
(1) לעם: הבנייה תסיר את הקללה הכלכלית – הבצורת והמחסור נובעים מן ההזנחה ("על כן עליכם כלאו שמים מטל"); כשהעם שומע ובונה – "וייראו העם מפני ה׳". ליחס ה׳: "וארצה בו ואכבדה" – ה׳ ירצה בעם ויתכבד בבית; ואחרי שהעם נענה – "אני אתכם נאם ה׳": ה׳ שב להיות עם עמו. (2) זכריה מתאר מהפך מאז "יום יסד בית ה׳": לפני כן "שכר האדם לא נהיה"; מעתה "הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם" – היפוך מדויק של "כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה" בחגי. כלומר, בניית הבית מחזירה לעם את ברכת הארץ ואת השלום, כפי שחגי הבטיח.
מה נשאלים: שני תתי־סעיפים. (1) חשיבות בניית הבית בעבור העם ובעבור יחס ה׳ אל העם – עם ביסוס. (2) כיצד דברי זכריה מלמדים על חשיבות הבית בעבור העם – בביסוס על שני הכתובים.
תשובה לדוגמה: (1) בעבור העם: הבנייה היא הדרך לצאת מן המשבר. לפי חגי, המחסור הוא תוצאה של ההזנחה: "עַל־כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ" (חגי א, י). כשהבית ייבנה, הקללה תוסר. בעבור יחס ה׳ אל העם: "וְאֶרְצֶה־בּוֹ וְאֶכָּבְדָה" (חגי א, ח) – ה׳ ירצה בעם ובמעשיו ויתגלה בכבודו. ואכן, ברגע שהעם שומע לנביא, מגיעה ההבטחה: "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה׳ בְּמַלְאֲכוּת ה׳ לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־ה׳" (חגי א, יג). הבית מבטא את שיבת ה׳ להיות עם עמו.
(2) זכריה מתאר את המצב "ביום יסד בית ה׳": "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית־ה׳ צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת" (זכריה ח, ט), ומבטיח: "כִּי־זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם" (זכריה ח, יב). דבריו הם היפוך מדויק של דברי חגי: אצל חגי "כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה", ואצל זכריה "השמים יתנו טלם והארץ תתן את יבולה". מכאן שבניית הבית היא נקודת המפנה: היא מחזירה לעם את ברכת הארץ, את השפע ואת השלום. כך שני הנביאים מלמדים יחד שהבית אינו מותרות דתיות אלא תנאי לחיי העם בארצו.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברה החשיבות בעבור העם (הסרת הקללה) ובעבור יחס ה׳ ("וארצה בו", "אני אתכם"), עם ציטוטים. ב־(2) הוצגו דברי זכריה והיפוך הלשון לעומת חגי, ונוסחה המסקנה על חשיבות הבית לעם.
שאלה 4 · "ואשכנה אתכם" ו"אתם בטחים" – מילים מנחות בנאום המקדש
קראו ירמיה, פרק ז׳, פסוקים א׳–ט״ו.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים י״ב–י״ג.
(1) לאן קורא ה׳ לעם ללכת בפסוק י״ב, ומה עליהם לראות שם? (4 נקודות)
(2) על פי פסוק י״ג, כיצד פנה ה׳ אל העם, ומה הייתה תגובת העם? בססו את דבריכם על הכתוב. (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ג׳, ז׳ ו־י״ב.
השורש ש־כ־ן חוזר בפסוקים אלה.
(1) הביאו את שלושת המופעים של השורש, וכתבו בכל אחד מהם מי שוכן או מי משכין. (4 נקודות)
(2) הסבירו מה הקשר בין השכנת העם במקום (פסוקים ג׳, ז׳) ובין שכינת שם ה׳ בשילה (פסוק י״ב), ומה מלמדת המילה המנחה על התנאי לישיבה בארץ ובמקדש. (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ד׳, ח׳–ט׳ ו־י״ד.
השורש ב־ט־ח חוזר בנאום המקדש כמה פעמים.
(1) הביאו את המופעים של השורש בפסוקים ד׳, ח׳ ו־י״ד, וכתבו במה בוטח העם בכל אחד מהם. (4 נקודות)
(2) הסבירו כיצד החזרה על השורש בונה את טיעונו של הנביא מתחילת הנאום ועד פסוק י״ד, ומה תורמת לכך גם החזרה על המילה "שקר" בפסוקים ד׳, ח׳ ו־ט׳. (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(ירמיהו ז, יב)כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
(ירמיהו ז, יג)וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם־ה׳ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם
(1) אל שילה – המקום שבו שיכן ה׳ את שמו בתחילה; עליהם לראות מה עשה ה׳ לו בגלל רעת ישראל. (2) ה׳ דיבר אליהם בהתמדה ("השכם ודבר") וקרא להם; העם לא שמע ולא ענה.
מה נשאלים: (1) לציין את המקום ואת מה שיש לראות בו; (2) לתאר את פניית ה׳ ואת תגובת העם, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) ה׳ אומר: "כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה" (ירמיהו ז, יב) – אל שילה, מקום המשכן לפני ירושלים. עליהם לראות "אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ז, יב) – את חורבנו.
(2) ה׳ פנה אל העם שוב ושוב: "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר" (ירמיהו ז, יג) – בהשכמה ובהתמדה, כמו מי שמקדים בבוקר. וגם "וָאֶקְרָא אֶתְכֶם" (ירמיהו ז, יג). אבל העם לא הגיב: "וְלֹא שְׁמַעְתֶּם" (ירמיהו ז, יג), ו"וְלֹא עֲנִיתֶם" (ירמיהו ז, יג).
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו המקום (שילה) ומה שיש לראות בו (מה שעשה לו ה׳), עם ציטוט. ב־(2) תוארו פניית ה׳ (דיבור בהשכמה וקריאה) ותגובת העם (לא שמעו ולא ענו), עם ציטוט.
סעיף ב
(ירמיהו ז, ג)כֹּה־אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה
(ירמיהו ז, ז)וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם
(ירמיהו ז, יב)כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
(1) "ואשכנה אתכם במקום הזה" (ג׳) ו"ושכנתי אתכם במקום הזה" (ז׳) – ה׳ משכין את העם במקום; "אשר שכנתי שמי שם בראשונה" (י״ב) – ה׳ שיכן את שמו בשילה. (2) אותו פועל מתאר גם את ישיבת העם במקום וגם את שכינת ה׳ בו: שתיהן תלויות באותו תנאי. כמו ששכינת השם בשילה לא מנעה את חורבנה "מפני רעת עמי ישראל", כך השכנת העם בירושלים מותנית ב"היטיבו דרכיכם ומעלליכם"; הישיבה בארץ ובמקדש אינה מובטחת מכוח המקום, אלא מכוח המעשים.
מה נשאלים: (1) להביא את שלושת המופעים ולזהות בכל אחד את הנושא; (2) להסביר את הקשר בין המופעים, ומה מלמדת המילה המנחה על התנאי.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ג׳: "וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז, ג) – ה׳ ישכין את העם, כלומר יאפשר לו לשבת במקום. בפסוק ז׳: "וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז, ז) – שוב ה׳ משכין את העם. בפסוק י״ב: "אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה" (ירמיהו ז, יב) – ה׳ שיכן את שמו בשילה.
(2) המילה המנחה קושרת בין שני סוגי "שכינה": ישיבת העם במקום, ושכינת שם ה׳ במקום. בשני המקרים מי שמשכין הוא ה׳, ובשני המקרים השכינה אינה קבועה מכוח עצמה. בפסוקים ג׳ ו־ז׳ ההשכנה באה אחרי תנאי: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו ז, ג). ובפסוק י״ב הנביא מזכיר מקום שבו ה׳ כבר שיכן את שמו – ובכל זאת "וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ז, יב). מכאן שהמילה המנחה מלמדת: גם השכינה של ה׳ וגם הישיבה של העם תלויות במעשי העם. העם חושב שאם ה׳ שוכן בירושלים, גם העם ישכון בה בבטחה; הנביא משתמש באותו פועל כדי להראות שהשכינה עצמה אינה ערובה – שילה היא ההוכחה.
אפשר גם: אפשר לקרוא את "ואשכנה אתכם" גם במשמעות "אשכון אתכם" – ה׳ ישכון בתוך העם; בקריאה זו המילה המנחה מבליטה שהשכינה תלויה בעם ובמעשיו, ולא בבניין.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו שלושת המופעים, ולכל אחד צוין מי שוכן או משכין. ב־(2) הוסבר הקשר בין השכנת העם ובין שכינת השם, עם ציטוטים, והוסבר מה מלמדת המילה המנחה (שתיהן מותנות במעשים; שילה כהוכחה).
סעיף ג
(ירמיהו ז, ד)אַל־תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל־דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵמָּה
(ירמיהו ז, ח)הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל־דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל
(ירמיהו ז, ט)הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם
(ירמיהו ז, יד)וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ
(1) ד׳: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר" – בדברי השקר ("היכל ה׳..."); ח׳: "הנה אתם בטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל" – שוב בדברי השקר; י״ד: "לבית... אשר אתם בטחים בו" – בבית עצמו. (2) הטיעון מתקדם: אזהרה ("אל תבטחו"), קביעה שהעם אכן בוטח בשקר שאינו מועיל, ולבסוף – חשיפת מושא הביטחון האמיתי, הבית, וגזר הדין: ה׳ יעשה לו כאשר עשה לשילה. "שקר": העם בוטח בדברי שקר וגם "נשבע לשקר" – השקר בדיבור על המקדש קשור לשקר במעשים.
מה נשאלים: (1) להביא את שלושת המופעים ולציין את מושא הביטחון בכל אחד; (2) להסביר כיצד החזרה בונה את הטיעון, ומה מוסיפה החזרה על "שקר".
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ד׳: "אַל־תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל־דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר" (ירמיהו ז, ד) – מושא הביטחון הוא הסיסמה "היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה". בפסוק ח׳: "הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל־דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (ירמיהו ז, ח) – שוב דברי השקר. בפסוק י״ד: "וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ" (ירמיהו ז, יד) – מושא הביטחון הוא הבית עצמו.
(2) החזרה על השורש בונה את הטיעון בשלבים. בפסוק ד׳ הנביא מזהיר: "אל תבטחו". בפסוק ח׳ הוא קובע שהעם כבר בוטח, ומוסיף שהביטחון הזה "לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (ירמיהו ז, ח) – הוא לא יציל. בפסוק י״ד הנביא חושף את מושא הביטחון האמיתי – הבית – ומודיע מה יקרה לו: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ" (ירמיהו ז, יד). כך המילה המנחה מובילה מן האזהרה אל גזר הדין: הדבר שבו העם בוטח הוא בדיוק מה שה׳ יחריב.
גם החזרה על "שקר" תורמת לטיעון. בפסוקים ד׳ ו־ח׳ העם בוטח ב"דברי השקר", ובפסוק ט׳ מתברר שהוא גם "וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר" (ירמיהו ז, ט). החזרה מקשרת בין השקר שבסיסמת המקדש ובין השקר בחיי היום־יום: העם משקר בשבועותיו, ובאותה מידה הוא מאמין לשקר על המקדש. הביטחון שלו אינו רק טעות – הוא חלק מאורח חיים של שקר.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו שלושת המופעים, ולכל אחד צוין מושא הביטחון (דברי השקר; הבית). ב־(2) הוסבר כיצד החזרה בונה את הטיעון (מאזהרה, דרך קביעה, אל גזר הדין), והוסבר הקשר שיוצרת החזרה על "שקר" בין הסיסמה ובין מעשי העם, עם ציטוטים.
שאלה 5 · "עד מות הכהן הגדול" – משך הישיבה בעיר המקלט
קראו במדבר, פרק ל״ה, פסוקים ט׳–ל״ד.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים כ״ה–כ״ח.
(1) על פי פסוק כ״ה, עד מתי ישב הרוצח בשגגה בעיר המקלט? כיצד מתואר בפסוק הכוהן הגדול? (5 נקודות)
(2) על פי פסוק כ״ח, מה יקרה לרוצח לאחר מות הכוהן הגדול? מה מלמד הביטוי "אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" על מעמדו מאותו רגע? (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק כ״ה ואת דברי רש״י שלפניכם.
"עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול [...] דבר אחר — לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו"
(רש״י על במדבר, פרק ל״ה, פסוק כ״ה)
(1) מהו הקושי בפסוק כ״ה שרש״י מנסה ליישב? (4 נקודות)
(2) הסבירו את שני ההסברים שמביא רש״י. לפי איזה מן ההסברים הכוהן הגדול נושא באחריות למה שקרה? נמקו את דבריכם. (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ט׳–ל״ד וגם שמות, פרק כ״א, פסוקים י״ב–י״ד.
(1) ציינו נקודת דמיון אחת והבדל אחד בין החוק בשמות ובין החוק בספר במדבר. בססו את דבריכם על הכתובים. (5 נקודות)
(2) בשמות נאמר על ההורג בשגגה "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ". הסבירו את הביטוי, ומה אפשר ללמוד מן ההבדל בינו ובין התיאור של ההורג בשגגה בפסוקים כ״ב–כ״ג. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(במדבר לה, כה)וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת־הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל־עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר־נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר־מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ
(במדבר לה, כח)כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ
(1) עד מות הכוהן הגדול; הכוהן מתואר כמי "אשר משח אתו בשמן הקדש" – נמשח בשמן המשחה, בעל מעמד של קדושה. (2) הרוצח ישוב אל ארץ אחוזתו; "אחוזתו" – הנחלה שלו, הקרקע המשפחתית: הוא חוזר להיות אדם חופשי בעל זכויות מלאות, ואין עוד היתר לפגוע בו.
מה נשאלים: בחלק (1) – לציין עד מתי יושב הרוצח ואת תיאור הכוהן הגדול. בחלק (2) – לציין מה קורה אחרי מות הכוהן ולהסביר את משמעות הביטוי "ארץ אחוזתו".
תשובה לדוגמה: (1) הרוצח בשגגה יושב בעיר המקלט "עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר לה, כה). הכוהן הגדול מתואר כמי "אֲשֶׁר־מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר לה, כה) – הוא נמשח בשמן המשחה, ולכן מעמדו מקודש; הוא העומד בראש עבודת המקדש.
(2) לאחר מות הכוהן הגדול "וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" (במדבר לה, כח). "אחוזה" היא הנחלה של האדם ושל משפחתו – הקרקע שהוא מחזיק בה בזכות. השיבה אל האחוזה מלמדת שהרוצח חוזר למעמדו הקודם: הוא אינו עוד גולה, הוא אדם חופשי ששב לביתו ולרכושו, ותקופת העונש והמחסה הסתיימה.
למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) צוין משך הישיבה (עד מות הכוהן הגדול) ותיאור הכוהן (נמשח בשמן הקודש), עם ציטוטים. בחלק (2) צוין מה קורה לאחר מות הכוהן (שב אל ארץ אחוזתו) והוסברה משמעות הביטוי (שיבה למעמד מלא של אדם חופשי בנחלתו).
סעיף ב
(במדבר לה, כה)וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת־הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל־עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר־נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר־מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ
(1) לא ברור מה הקשר בין הכוהן הגדול ובין הרוצח בשגגה – מדוע תקופת הגלות תלויה דווקא במותו של אדם שאין לו קשר למקרה. (2) הסבר ראשון: הכוהן הגדול מביא שכינה ומאריך את ימי ישראל, והרוצח מסלק שכינה ומקצר חיים – הוא אינו ראוי להיות לפני הכוהן (ניגוד בין שניהם). הסבר שני: הכוהן היה צריך להתפלל שלא תקרה תקלה כזו בימיו – ולכן יש לו חלק באחריות. לפי ההסבר השני הכוהן נושא באחריות; בהסבר הראשון הכוהן הוא סמל של חיים, והרוצח הוא ההפך ממנו.
מה נשאלים: בחלק (1) – להציג את הקושי. בחלק (2) – להסביר שני הסברים ולקבוע באיזה מהם הכוהן אחראי, בנימוק.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק נאמר שהרוצח בשגגה ישב בעיר המקלט "עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר־מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר לה, כה). הקושי: אין לכאורה כל קשר בין הכוהן הגדול ובין ההריגה בשגגה – הכוהן לא היה מעורב במקרה. מדוע אפוא סוף הגלות תלוי דווקא במותו?
(2) ההסבר הראשון מעמיד את הכוהן והרוצח זה מול זה: הכוהן הגדול "בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם", ואילו הרוצח, גם בשגגה, "בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים". מי שגרם למוות "אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול" – אינו ראוי להסתובב חופשי בתקופת כהונתו של מי שמייצג את החיים והקדושה. ההסבר השני ("דבר אחר") רואה בכוהן הגדול מנהיג רוחני: "היה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". אם בכל זאת קרה אסון בימיו, משהו בתפקידו לא הושלם. לפי ההסבר השני הכוהן הגדול נושא באחריות למה שקרה – אחריות של מנהיג לשלום עמו, ולכן הגלות קשורה בחייו. לפי ההסבר הראשון אין לכוהן אחריות; הוא רק סמל לחיים, שהרוצח עומד בניגוד אליו.
אפשר גם: בחלק (1) אפשר להציג קושי נוסף: התלות במות הכוהן יוצרת תקופות גלות שונות לרוצחים שונים – מי שהרג סמוך למות הכוהן יושב זמן קצר, ומי שהרג בתחילת כהונתו יושב שנים רבות.
למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) הוצג הקושי (אין קשר נראה בין הכוהן ובין המקרה). בחלק (2) הוסברו שני ההסברים (ניגוד בין משרה שכינה למסלק שכינה; הכוהן היה צריך להתפלל), ונקבע בנימוק שלפי ההסבר השני הכוהן נושא באחריות.
סעיף ג
(במדבר לה, יא)וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה
(במדבר לה, טז)וְאִם־בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
(במדבר לה, כב)וְאִם־בְּפֶתַע בְּלֹא־אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ־הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל־כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה
(במדבר לה, כג)אוֹ בְכָל־אֶבֶן אֲשֶׁר־יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא־אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ
(במדבר לה, כה)וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת־הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל־עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר־נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר־מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ
(שמות כא, יב)מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת
(שמות כא, יג)וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה
(שמות כא, יד)וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת
(1) דמיון: הבחנה בין הורג במזיד (מות יומת) להורג בשגגה, ולהורג בשגגה ניתן מקום לנוס אליו (מקום אשר ינוס שמה / ונס שמה). הבדל (אחד מתוך): בשמות "מקום" כללי ולא מוגדר, בספר במדבר שש ערים מוגדרות (שלוש מעבר לירדן, שלוש בכנען); בספר במדבר יש משפט בפני העדה ומשך ישיבה (עד מות הכוהן) – בשמות לא; בשמות המזיד נלקח גם מן המזבח. (2) "והאלהים אנה לידו" – ה׳ זימן את המקרה; ההריגה מתוארת כמעשה שמחוץ לשליטת האדם. בספר במדבר התיאור עובדתי ומשפטי – "בפתע בלא איבה", "בלא ראות", "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" – קריטריונים שבית הדין יכול לבדוק. הלקח: בספר במדבר החוק מפורט ומעשי, והשגגה נקבעת על ידי בירור משפטי של העדה.
מה נשאלים: בחלק (1) – נקודת דמיון אחת והבדל אחד, מבוססים בשני הכתובים. בחלק (2) – להסביר את הביטוי בשמות ואת הלקח מן ההבדל בין שני התיאורים.
תשובה לדוגמה: (1) דמיון: בשני החוקים יש הבחנה בין ההורג במזיד, שעונשו מוות, ובין ההורג בלי כוונה, שמקבל מקום מקלט. בשמות: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יב) ו"וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יג). בספר במדבר: "רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ" (במדבר לה, טז) ו"וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה, יא).
הבדל: בשמות המקום אינו מוגדר – "מקום" סתמי. בספר במדבר מקום המקלט מוגדר בפירוט: "שֵׁשׁ־עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם" (במדבר לה, יג), שלוש בעבר הירדן ושלוש בארץ כנען. החוק בספר במדבר הופך את ההבטחה הכללית למוסד ממשי.
(2) הביטוי "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כא, יג) פירושו שה׳ זימן את המקרה לידי ההורג – המוות קרה בלי שהאדם התכוון אליו, כמעשה שמחוץ לשליטתו. בספר במדבר התיאור שונה: "וְאִם־בְּפֶתַע בְּלֹא־אֵיבָה הֲדָפוֹ" (במדבר לה, כב), "בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר לה, כג) ו"וְהוּא לֹא־אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" (במדבר לה, כג). כאן אין הסבר תאולוגי של המקרה, אלא תיאור עובדתי של הנסיבות – הפתעה, היעדר שנאה, היעדר ראייה. מן ההבדל אפשר ללמוד שבספר במדבר החוק מעמיד קריטריונים שבני אדם יכולים לבדוק: העדה שופטת "עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" (במדבר לה, כד). בשמות השגגה מוסברת מנקודת המבט של מה שקרה "מלמעלה"; בספר במדבר היא נקבעת בבירור משפטי של מעשה האדם.
אפשר גם: הבדל בדין ההורג במזיד: בשמות "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד) – גם המזבח אינו מגן עליו; בספר במדבר נקבע תהליך משפטי – "עַד־עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (במדבר לה, יב) – והוצאה להורג רק "לְפִי עֵדִים" (במדבר לה, ל).
למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) הוצגו נקודת דמיון (הבחנה בין מזיד ושוגג; מקום לנוס אליו) והבדל (מקום כללי לעומת שש ערים מוגדרות), עם ציטוטים משני הכתובים. בחלק (2) הוסבר הביטוי (ה׳ זימן את המקרה) והוצג הלקח מן ההבדל (בספר במדבר – קריטריונים עובדתיים לבירור משפטי).
שאלה 6 · העץ והמוץ – הצדיק והרשע ומה שהם מביאים לסובבים
קראו תהלים, פרק א׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ב׳–ד׳.
(1) על פי פסוק ג׳, האיש נמשל לעץ "שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם". הסבירו מה מלמדת המילה "שָׁתוּל" על מקומו של העץ, ומה מייצגים פלגי המים בחייו של האיש. היעזרו בפסוק ב׳. (5 נקודות)
(2) על פי פסוק ד׳, מה מניע את המוץ ממקום למקום? הסבירו מה מלמד הדבר על הרשעים, בניגוד לעץ השתול. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ג׳–ד׳ ואת דברי רד״ק שלפניכם.
רד״ק על פסוק ג׳: "והנה ימצאו בו מרגוע בני אדם העוברים ושבים וינוחו תחתיו לצל העלים, וישתו מן המים אשר תחתיו ויאכלו מפריו [...] כן האדם הטוב יקחו [...] בני אדם פריו ומוסרו, והוא שילמדו ממנו תורתו ומעשיו הטובים. ועלהו לא יבול שיחסו בצל דרכיו הטובים"
רד״ק על פסוק ד׳: "כי הרשעים, ובכללם החטאים והלצים, אינם כן, כי לא יהנו מהם בני אדם ומטובתם, אבל יזיקו להם. ותנועתם לרע היא כמו המוץ, והוא הקש הדק שבתבן שלא יהנו ממנו בני אדם והרוח תדפנו קל מהרה ויזיק בתנועתו, שיכה העוברים בפניהם ובעיניהם"
(רד״ק על תהלים, פרק א׳, פסוקים ג׳–ד׳)
(1) על פי רד״ק, מי נהנה מן העץ השתול על פלגי מים ומי נפגע מן המוץ? הסבירו מה מלמד כל אחד מן הדימויים, לפי רד״ק, על השפעתם של הצדיק ושל הרשע על הסובבים אותם. (5 נקודות)
(2) הביאו מפסוק ג׳ פרט אחד בדימוי העץ שרד״ק מפרש כתועלת לזולת, והסבירו את פירושו. לדעתכם, האם הפירוש מתאים ללשון הפסוק? נמקו את תשובתכם. (5 נקודות)
קראו פסוק א׳ ופסוקים ה׳–ו׳.
(1) הסבירו את המושג "מידה כנגד מידה". (2 נקודות)
(2) הביאו שתי דוגמאות לכך שגורלם של הרשעים והחטאים בפסוקים ה׳–ו׳ מתואר במילים שמחזירות אל דרכם, כפי שהיא מתוארת בפסוק א׳. הסבירו כיצד כל דוגמה מבטאת את העיקרון "מידה כנגד מידה". (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(תהלים א, ב)כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה
(תהלים א, ג)וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ
(תהלים א, ד)לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ
(1) "שתול" – נטוע בידי מישהו, במקום שנבחר בכוונה ליד המים, ומושרש בו דרך קבע (לא צמח בר שעלה במקרה): יציבות ושורשים. פלגי המים – מקור חיות קבוע שאינו פוסק; לפי פסוק ב׳ – תורת ה׳, שהאיש חפץ בה והוגה בה "יומם ולילה". (2) הרוח – כוח חיצוני; למוץ אין שורשים ואין לו שליטה על מקומו: הרשעים חסרי יציבות, נגררים אחר כוחות שמחוצה להם ונעלמים – בניגוד לעץ הנטוע במקומו ליד המים.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה מלמדת המילה "שתול" על מקום העץ, ולהסביר מה מייצגים פלגי המים בחיי האיש, בעזרת פסוק ב׳. ב-(2) – לציין מה מניע את המוץ ולהסביר מה הדבר מלמד על הרשעים לעומת העץ.
תשובה לדוגמה: (1) "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם" (תהלים א, ג). העץ אינו צמח בר שעלה במקרה במקום כלשהו; הוא "שתול" – נטוע בכוונה במקום שנבחר בשבילו, ליד תעלות מים, ומושרש שם דרך קבע. כך גם האיש: חייו יציבים ומושרשים, ויש להם מקום קבוע. פלגי המים הם מקור החיות של העץ, שאינו פוסק גם כשאין גשם. בחיי האיש הם מייצגים את תורת ה׳: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, ב). כמו שהעץ שואב מים כל הזמן, האיש שואב כוח מן התורה שהוא הוגה בה ביום ובלילה.
(2) "לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ" (תהלים א, ד). את המוץ מניעה הרוח – כוח חיצוני; למוץ אין שורשים, והוא אינו קובע לאן ינוע. הדימוי מלמד שהרשעים חסרי יציבות ושורשים: הם נגררים אחר כוחות שמחוצה להם, ובסוף נעלמים. זה ההפך מן העץ ה"שתול", הנטוע במקומו ליד מקור החיים ואינו זז ממנו.
אפשר גם: ב-(1): "שתול" – שתיל שהועבר ממקומו ונשתל ליד המים: האיש "שתל" את עצמו ליד מקור החיים, וזו תוצאה של הבחירה המתוארת בפסוקים א׳–ב׳ – להתרחק מן הרשעים ולחפוץ בתורת ה׳.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה המילה "שתול" (נטוע בכוונה, מושרש במקום קבוע) והוסבר מה מייצגים פלגי המים (תורת ה׳ – מקור חיות מתמיד), עם ציטוט מפסוקים ב׳–ג׳. ב-(2) צוין מה מניע את המוץ (הרוח) והוסבר המסר על הרשעים (חוסר שורשים ויציבות) בניגוד לעץ, עם ציטוט.
סעיף ב
(תהלים א, ג)וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ
(תהלים א, ד)לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ
(1) מן העץ נהנים העוברים ושבים – נחים בצלו, שותים מן המים ואוכלים מפריו; מן המוץ נפגעים העוברים – הוא מכה בפניהם ובעיניהם. לפי רד״ק הצדיק מיטיב עם הסובבים (לומדים ממנו תורה ומעשים טובים, חוסים בצל דרכיו), והרשע אינו מועיל לאיש ואף מזיק. (2) למשל "פריו יתן בעתו" – הפרי הוא תורתו ומעשיו הטובים שאחרים לומדים מהם; או "ועלהו לא יבול" – צל דרכיו. עמדה מנומקת: מתאים – פרי ועלים של עץ נועדו גם לאחרים; או: הפסוק עצמו מדבר על הצלחת האיש ("וכל אשר יעשה יצליח"), ורד״ק מרחיב.
מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפי רד״ק מי נהנה מן העץ ומי נפגע מן המוץ, ולהסביר מה כל דימוי מלמד על השפעת הצדיק והרשע על סביבתם. ב-(2) – להביא פרט מפסוק ג׳ שרד״ק מפרש כתועלת לזולת, להסביר את פירושו, ולחוות דעה מנומקת על התאמתו ללשון הפסוק.
תשובה לדוגמה: (1) לפי רד״ק, מן העץ נהנים בני אדם אחרים: "ימצאו בו מרגוע בני אדם העוברים ושבים" – הם נחים בצל העלים, שותים מן המים שתחתיו ואוכלים מפריו. מן המוץ, לעומת זאת, נפגעים העוברים: הרוח נושאת אותו "ויזיק בתנועתו, שיכה העוברים בפניהם ובעיניהם". מכאן שהדימויים אינם מתארים רק את גורלם של הצדיק והרשע, אלא גם את השפעתם על הסביבה: הצדיק הוא מקור של תועלת לאחרים – הם לומדים ממנו "תורתו ומעשיו הטובים" וחוסים "בצל דרכיו הטובים"; ואילו הרשעים "לא יהנו מהם בני אדם ומטובתם, אבל יזיקו להם".
(2) הפרט: "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל" (תהלים א, ג). רד״ק מפרש את הפרי כתורתו ומעשיו הטובים של הצדיק: בני אדם יקחו "פריו ומוסרו", "שילמדו ממנו תורתו ומעשיו הטובים"; ואת העלים שאינם נובלים כצל שבו חוסים אחרים – "שיחסו בצל דרכיו הטובים". לדעתי הפירוש מתאים ללשון הפסוק: הפסוק אומר שהעץ "יתן" את פריו – נתינה היא פעולה כלפי אחר, ופרי ועלים של עץ אכן משמשים בעיקר את מי שבא אליו: העץ עצמו אינו אוכל את פריו. לכן טבעי להבין שהצדיק, כמו העץ, מעניק מטובו לסובבים אותו.
אפשר גם: ב-(2) אפשר לטעון שהפירוש מרחיב מעבר לפשט: הפסוק מסתיים ב"וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג) – כלומר מוקד הדימוי הוא הצלחתו של האיש עצמו ולא התועלת לאחרים. רד״ק עצמו מביא גם פירוש כזה ("דרך ברכה ושלום ושכר טוב"). תשובה כזאת מלאה אם היא מנומקת בלשון הפסוק.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין מי נהנה מן העץ (העוברים ושבים: צל, מים, פרי) ומי נפגע מן המוץ (העוברים שהמוץ מכה בפניהם), והוסבר המסר לפי רד״ק: הצדיק מועיל לסביבתו והרשע מזיק לה. ב-(2) הובא פרט מן הפסוק (פרי / עלים) עם פירוש רד״ק, וניתנה עמדה ברורה ומנומקת בלשון הפסוק ("יתן").
סעיף ג
(תהלים א, א)אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב
(תהלים א, ה)עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים
(תהלים א, ו)כִּי־יוֹדֵעַ ה׳ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד
(1) הגמול (עונש או שכר) מותאם בתוכנו לחטא או למעשה. (2) שתיים מתוך: "ובדרך חטאים לא עמד" / "לא יקמו רשעים במשפט" – מי שעמדו בדרך החטא לא יעמדו (לא תהיה להם תקומה) במשפט; "ובמושב לצים" / "וחטאים בעדת צדיקים" – מי שהתקבצו בחבורת לצים לא יזכו להיות בחבורת הצדיקים; "בעצת רשעים... ובדרך חטאים" / "ודרך רשעים תאבד" – הדרך שבחרו בה היא שתאבד.
מה נשאלים: ב-(1) – להגדיר את המושג. ב-(2) – להביא שתי דוגמאות להקבלה בין דרכם של הרשעים (פסוק א׳) לגורלם (פסוקים ה׳–ו׳), ולהסביר כיצד כל אחת מבטאת "מידה כנגד מידה".
תשובה לדוגמה: (1) "מידה כנגד מידה" – עיקרון של גמול שלפיו העונש (או השכר) מותאם בתוכנו ובצורתו למעשה של האדם: האדם נענש באותו תחום שבו חטא, ולעתים אף באותן מילים.
(2) דוגמה ראשונה – עמידה וקימה. בפסוק א׳ נאמר על האיש המאושר: "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהלים א, א); החוטאים, אם כן, הם אלה שעומדים בדרך החטא. בפסוק ה׳ נאמר: "עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט" (תהלים א, ה) – מי שעמד בדרך החטאים לא יוכל "לקום" ולעמוד במשפט: העמידה שבחרו בה מתהפכת לחוסר יכולת לעמוד. העונש מנוסח בלשון קרובה ללשון החטא: מול העמידה בדרך החטאים – חוסר היכולת לקום ולעמוד.
דוגמה שנייה – החבורה. בפסוק א׳ הרשעים מתוארים כחבורה: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א, א) – מקום שבו יושבים יחד לצים. בפסוק ה׳ נאמר שהחטאים לא יהיו "בַּעֲדַת צַדִּיקִים" (תהלים א, ה). מי שבחר לשבת בחבורת הלצים מורחק מחבורת הצדיקים: כנגד "מושב לצים" – הרחקה מ"עדת צדיקים".
אפשר גם: דוגמה של הדרך: הרשעים הלכו "בַּעֲצַת רְשָׁעִים" (תהלים א, א) ועמדו "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים" (תהלים א, א), ובסוף המזמור "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ו) – הדרך שבחרו בה היא עצמה שתאבד ולא תוביל לשום מקום.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוגדר המושג (התאמה בין הגמול למעשה). ב-(2) הובאו שתי דוגמאות, בכל אחת ציטוט מפסוק א׳ וציטוט מפסוקים ה׳–ו׳, והוסבר כיצד הגורל משקף את הדרך.
שאלה 7 · נאה בטובה ונאה בפורענות
קראו איוב, פרק א׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים י״ג–כ״ב.
(1) ארבעה שליחים מבשרים לאיוב על ארבעה אסונות. מיינו את האסונות לשתי קבוצות: אסונות שגרמו בני אדם ואסונות שגרמו כוחות הטבע. הביאו מן הכתוב דוגמה אחת לכל קבוצה. (5 נקודות)
(2) על פי פסוקים כ׳–כ״א, ציינו שתי פעולות אבל שעשה איוב ופעולה אחת שאינה פעולת אבל. מה מלמד הצירוף ביניהן על תגובתו של איוב? (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ט׳–י״א ואת דברי רמב״ן שלפניכם.
רמב״ן על פסוק ט׳: "והנה נתנסה איוב בשתי המדות, כי יש בועט מתוך העושר והשלוה כענין וישמן ישורון ויבעט, ויש כופר מתוך הצער או אינו עובד כראוי מתוך הצער והדוחק, והנה איוב נאה בטובה ונאה בפורענות, והנה השטן ילמד על איוב כל חובה שיוכל ולא ספר בגנותו שיהיה עליו חטא או פשע, וזה יורה כי היה צדיק גמור וייסוריו על לא חמס בכפיו"
(1) על פי רמב״ן, באילו שני מצבים נבחנת עבודת האלוהים של אדם, ומה הסכנה בכל אחד מהם? (5 נקודות)
(2) רמב״ן מסיק מדברי השטן שאיוב היה "צדיק גמור". הסבירו כיצד הוא מסיק זאת, ובססו את ההסבר על דברי השטן בפסוקים ט׳–י״א. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים כ׳–כ״ב, וגם פסוק ה׳, ואת דברי רמב״ן שלפניכם.
רמב״ן על פסוק כ״ב: "תפלה, דבר שאינו בטעם, כמו היאכל תפל מבלי מלח. והענין כי בכל זאת הרעה הבאה אליו עד הנה לא חשב שיהיה במעשה האלהים דבר בלא טעם, לגמול רע לעושי רצונו [...] רק הצדיק חשב כי מתו בניו בעוונם, אולי חטאו בניו וברכו אלהים בלבבם"
(1) על אילו מילים בפסוק כ״ב מפרש רמב״ן, ומהו פירושו להן? (5 נקודות)
(2) על פי רמב״ן, כיצד הבין איוב את מות בניו? הסבירו את הקשר שרמב״ן יוצר בין פסוק כ״ב ובין פסוק ה׳. לדעתכם, האם הסבר זה מתאים לדברי איוב בפסוק כ״א? נמקו את דבריכם. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(איוב א, טו)וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ
(איוב א, טז)עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ
(איוב א, יז)עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל־הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת־הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי־חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ
(איוב א, יט)וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל־הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק־אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ
(איוב א, כ)וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת־מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת־רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ
(איוב א, כא)וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ
(1) בני אדם: שבא (טו), כשדים (יז); כוחות הטבע: "אש אלהים נפלה מן השמים" (טז), "רוח גדולה" (יט). (2) אבל: קרע את מעילו, גזז את ראשו; לא אבל: "ויפל ארצה וישתחו" וברכת "יהי שם ה׳ מברך". הצירוף: איוב אינו מסתיר את כאבו ומתאבל באמת, ובכל זאת מקבל את הגזרה ומשתחווה לה׳.
מה נשאלים: (1) למיין את ארבעת האסונות לשתי קבוצות (בני אדם / כוחות הטבע) ולהביא דוגמה מן הכתוב לכל קבוצה. (2) לציין שתי פעולות אבל ופעולה אחת שאינה פעולת אבל, ולהסביר מה מלמד הצירוף.
תשובה לדוגמה: (1) אסונות שגרמו בני אדם: "וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם" (איוב א, טו) ו"כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" (איוב א, יז) – שודדים שלקחו את הבקר, את האתונות ואת הגמלים והרגו את הנערים. אסונות שגרמו כוחות הטבע: "אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים" (איוב א, טז), ו"וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר" (איוב א, יט) שהפילה את הבית על בני איוב. האסונות מתחלפים – אדם, טבע, אדם, טבע – וכך נראה שאין לאיוב מקום מוגן בעולם.
(2) פעולות האבל: "וַיִּקְרַע אֶת־מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת־רֹאשׁוֹ" (איוב א, כ) – קריעת הבגד וגזיזת השיער הם מנהגי אבל מוכרים. הפעולה שאינה פעולת אבל: "וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (איוב א, כ) – השתחוויה היא מעשה של כבוד ועבודה כלפי ה׳, ובפסוק כ״א היא מתפרשת במילים "יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ" (איוב א, כא). הצירוף מלמד שאיוב אינו מדחיק את הכאב – הוא מתאבל כמו כל אדם – אבל האבל אינו מוביל אותו להתרחק מה׳: באותו רגע ממש הוא משתחווה ומברך.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נעשה מיון לשתי קבוצות, ולכל קבוצה הובאה דוגמה מצוטטת. ב-(2) צוינו שתי פעולות אבל ופעולה אחת שאינה פעולת אבל (השתחוויה), והוסבר מה מלמד הצירוף: אבל אמיתי יחד עם קבלת הדין.
סעיף ב
(איוב א, ט)וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה׳ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים
(איוב א, י)הֲלֹא־אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ
(איוב א, יא)וְאוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ
(1) עושר ושלווה – סכנה "לבעוט" (לשכוח את ה׳ מתוך שובע); צער ודוחק – סכנה לכפור או לעבוד שלא כראוי. איוב "נאה בטובה ונאה בפורענות" – עמד בשניהם. (2) השטן מחפש כל חובה שיוכל, ובכל זאת אינו מזכיר שום חטא: הוא טוען רק שהיראה "בחנם" אינה – שהיא בשכר ההגנה והברכה ("שכת בעדו", "מעשה ידיו ברכת"). מאחר שהמקטרג לא מצא חטא – איוב צדיק גמור, וייסוריו אינם עונש.
מה נשאלים: (1) להציג את שני המצבים שבהם, לפי רמב״ן, נבחנת עבודת האלוהים ואת הסכנה שבכל אחד. (2) להסביר את דרך ההסקה של רמב״ן (השטן לא הזכיר חטא) ולבסס אותה על דברי השטן.
תשובה לדוגמה: (1) רמב״ן מבחין בין שני מצבים: המצב הראשון הוא עושר ושלווה, והסכנה בו היא ש"יש בועט מתוך העושר והשלוה" – אדם שכל טוב לו עלול לשכוח את מי שנתן לו ולהתנשא. המצב השני הוא צער ודוחק, והסכנה בו היא ש"יש כופר מתוך הצער" או שאינו עובד כראוי – אדם שסובל עלול להתמרד. לדברי רמב״ן איוב נבחן בשני המצבים: בפסוקים א׳–ה׳ הוא עשיר ובכל זאת ירא אלוהים, ובהמשך הפרק הוא מאבד הכול. לכן הוא "נאה בטובה ונאה בפורענות".
(2) רמב״ן רואה בשטן מקטרג שתפקידו לחפש חובה – "ילמד על איוב כל חובה שיוכל". והנה, בדברי השטן אין אף טענה על מעשה רע של איוב. השטן אינו מכחיש שאיוב ירא אלוהים, אלא שואל רק על המניע: "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים" (איוב א, ט). הוא מסביר את היראה בשכר שאיוב מקבל: "הֲלֹא־אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ" (איוב א, י) ו"מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ" (איוב א, י), ומנבא מה יקרה אם הברכה תיפסק: "וְאוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ" (איוב א, יא). אילו היה לאיוב חטא, המקטרג היה מזכיר אותו. השתיקה של השטן היא אפוא ראיה שאיוב "צדיק גמור", ולכן, כדברי רמב״ן, ייסוריו באו "על לא חמס בכפיו" – הסבל שיבוא עליו אינו עונש על חטא.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שני המצבים (עושר / צער) והסכנה בכל אחד, וצוין שאיוב עמד בשניהם. ב-(2) הוסברה ההסקה של רמב״ן (המקטרג מחפש חטא ואינו מוצא), והיא בוססה על שלושה ציטוטים מדברי השטן.
סעיף ג
(איוב א, ה)וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל־הַיָּמִים
(איוב א, כא)וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ
(איוב א, כב)בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב וְלֹא־נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים
(1) "ולא נתן תפלה לאלהים" – תפלה כמו תפל (בלי מלח): דבר חסר טעם. איוב לא ייחס למעשה האלוהים דבר בלי טעם – לא חשב שה׳ גומל רע לעושי רצונו. (2) איוב חשב שבניו מתו בעוונם – כמו שחשש בפסוק ה׳ "אולי חטאו בני". האם מתאים לפסוק כ״א: אפשר לטעון שכן (ברכה מתוך הבנה שיש צדק במה שקרה) או שלא (בפסוק כ״א אין זכר לחטא; איוב מקבל את הגזרה גם בלי הסבר – "ה׳ נתן וה׳ לקח").
מה נשאלים: (1) לציין את המילים שרמב״ן מפרש ואת פירושו להן. (2) להסביר כיצד הבין איוב את מות בניו לפי רמב״ן ואת הקשר לפסוק ה׳, ולהביע עמדה מנומקת האם הפירוש מתאים לפסוק כ״א.
תשובה לדוגמה: (1) רמב״ן מפרש את המילים "וְלֹא־נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים" (איוב א, כב). המילה "תפלה" אינה במשמעות של תפילה, אלא קרובה למילה "תפל" – כמו מאכל בלי מלח, "דבר שאינו בטעם". לפי רמב״ן, הכתוב משבח את איוב בכך שלא ייחס לאלוהים מעשה חסר טעם: גם לאחר כל האסונות הוא לא חשב שה׳ גומל רע לאנשים שעושים את רצונו.
(2) לפי רמב״ן, איוב יכול היה לא לייחס לה׳ "דבר בלא טעם" משום שמצא הסבר לאסון: הוא חשב שבניו מתו בגלל חטא שלהם. רמב״ן קושר זאת לפסוק ה׳, שבו איוב מקריב עולות על בניו אחרי כל משתה מתוך חשש: "אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם" (איוב א, ה). החשש הקבוע שליווה את איוב נעשה לו עכשיו הסבר למותם.
לדעתי ההסבר אינו מתאים לגמרי לפסוק כ״א. בפסוק זה איוב אינו מזכיר חטא כלל, אלא מקבל את מה שקרה כזכותו של ה׳ לתת ולקחת: "ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ" (איוב א, כא). ובחלקו הראשון של הפסוק הוא מסביר את האובדן בכך שהאדם נולד בלי כלום וכך הוא שב: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א, כא). מכאן שאיוב מקבל את הגזרה גם בלי לדעת את סיבתה, וזו גדולתו. רמב״ן מוסיף הסבר שאינו כתוב בפסוק.
אפשר גם: אפשר לטעון שההסבר מתאים לפסוק כ״א: איוב מברך את ה׳ – "יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ" (איוב א, כא) – ואדם מברך רק כשהוא משוכנע שמה שקרה צודק. ההנחה שבניו חטאו מאפשרת לו לראות באסון משפט צודק ולא מעשה שרירותי, ולכן הברכה שלו כנה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו המילים המפורשות, והוסבר פירוש "תפלה" כדבר חסר טעם ומשמעות השבח. ב-(2) הוסבר ההסבר של רמב״ן (מות הבנים בעוונם) והקשר לפסוק ה׳ עם ציטוט, והובעה עמדה מנומקת עם ביסוס בפסוק כ״א.
פרק שלישי – קטע להבנה ולניתוח
ענו על סעיף א – חובה (12 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ד (8 נקודות).
שאלה 8 · כרם נבות
קראו מלכים א׳, פרק כ״א.
הפרק מספר על אחאב, מלך ישראל, ועל אשתו איזבל, ועל נבות היזרעאלי, שהיה לו כרם סמוך לארמון המלך.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ד׳.
(1) מה הציע אחאב לנבות, ומדוע סירב נבות להצעה? (7 נקודות)
(2) כיצד הגיב אחאב על הסירוב, ומה תגובתו מלמדת עליו? בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים ב׳–ז׳.
בפסוק ו׳ מספר אחאב לאיזבל על השיחה שלו עם נבות.
(1) הביאו שני הבדלים בין השיחה כפי שהיא מתוארת בפסוקים ב׳–ג׳ ובין האופן שבו אחאב מוסר אותה בפסוק ו׳. (3 נקודות)
(2) הסבירו כיצד ההבדלים משנים את התמונה של נבות, ומה הם עשויים להסביר בתגובה של איזבל בפסוק ז׳. (5 נקודות)
קראו פסוקים ז׳–כ״ו.
יש הטוענים כי האחריות לרצח נבות מוטלת בעיקר על איזבל, ויש הטוענים כי היא מוטלת בעיקר על אחאב.
מה עמדתכם? הביאו שתי ראיות מן הכתוב לביסוס עמדתכם, והתייחסו גם לראיה אחת התומכת בעמדה האחרת.
קראו פסוקים ח׳–י״ג, וגם ויקרא, פרק י״ט, פסוקים ט״ו–ט״ז.
(1) הביאו שני מעשים במשפטו של נבות המנוגדים לחוקים שבויקרא, פרק י״ט, פסוקים ט״ו–ט״ז, והסבירו כל אחד מהם. (5 נקודות)
(2) מה מלמדת ההשוואה על התנהגותם של זקני העיר ושל חוריה? (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(מלכים א כא, ב)וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל־נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ וִיהִי־לִי לְגַן־יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה־לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה
(מלכים א כא, ג)וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל־אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה׳ מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ
(מלכים א כא, ד)וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל־בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל־מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו וְלֹא־אָכַל לָחֶם
(1) הציע להחליף את הכרם בכרם טוב ממנו או לשלם את מחירו בכסף; נבות סירב כי זו "נחלת אבתי" – ירושה משפחתית שאסור לו, לדעתו, למכור ("חלילה לי מה׳"). (2) "סר וזעף", שכב במיטה, הסב את פניו ולא אכל – מתנהג כמי שנעלב ומתבכיין, מתמסר לרצונותיו (ועם זאת אינו לוקח את הכרם בכוח).
מה נשאלים: ב־(1) – שני רכיבים: ההצעה של אחאב, והנימוק לסירוב. ב־(2) – לתאר את התגובה ולהסיק ממנה על אחאב.
תשובה לדוגמה: (1) אחאב מציע עסקה הוגנת: "תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ וִיהִי־לִי לְגַן־יָרָק" (מלכים א כא, ב), ובתמורה "וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה־לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה" (מלכים א כא, ב). נבות מסרב: "חָלִילָה לִּי מֵה׳ מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (מלכים א כא, ג). הכרם אינו בשבילו נכס רגיל שאפשר לסחור בו, אלא נחלה שעברה במשפחה מדור לדור; למכור אותה נחשב בעיניו לדבר האסור מצד ה׳.
(2) "וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל־בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף" (מלכים א כא, ד) – "וַיִּשְׁכַּב עַל־מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו וְלֹא־אָכַל לָחֶם" (מלכים א כא, ד). אחאב מגיב כמו ילד שלא קיבל את מבוקשו: נעלב, מסתגר ומסרב לאכול. התגובה מלמדת שהוא מונע בידי רצונותיו ותלוי במצב רוחו, ואין בו כוח להשלים עם סירוב.
אפשר גם: ב־(2) אפשר גם לראות בתגובה צד חיובי: אחאב כועס, אך אינו לוקח את הכרם בכוח – הוא מכיר בכך שגם מלך אינו יכול לקחת נחלה של אדם בניגוד לרצונו.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצגו גם ההצעה וגם הנימוק לסירוב (נחלת אבות), עם ציטוטים. ב־(2) תוארה התגובה בלשון הכתוב והוסבר מה היא מלמדת על אחאב.
סעיף ב
(מלכים א כא, ב)וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל־נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ וִיהִי־לִי לְגַן־יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה־לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה
(מלכים א כא, ג)וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל־אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה׳ מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ
(מלכים א כא, ו)וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי־אֲדַבֵּר אֶל־נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם־חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה־לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־כַּרְמִי
(מלכים א כא, ז)וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל־לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי
(1) אחאב משמיט את "חלילה לי מה׳" ואת "נחלת אבתי" ואומר "לא אתן לך את כרמי"; הוא מקדים את הכסף להחלפת הכרם ומוסיף "אם חפץ אתה". (2) נבות נראה כנתין עקשן שמסרב למלך בלי סיבה, ולא כמי שמחויב לנחלת אבותיו ולה׳; לכן איזבל רואה בכך פגיעה בכבוד המלוכה – "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל".
מה נשאלים: ב־(1) – שני הבדלים בין המקור (פס׳ ב–ג) ובין הדיווח (פס׳ ו). ב־(2) – להסביר את השפעת ההבדלים על דמות נבות ועל תגובת איזבל.
תשובה לדוגמה: (1) נבות אמר: "חָלִילָה לִּי מֵה׳ מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (מלכים א כא, ג). אחאב מוסר את דבריו כך: "וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־כַּרְמִי" (מלכים א כא, ו). הבדל ראשון: נעלם הנימוק הדתי "חָלִילָה לִּי מֵה׳" (מלכים א כא, ג). הבדל שני: "נַחֲלַת אֲבֹתַי" (מלכים א כא, ג) הפכה ל"כַּרְמִי" (מלכים א כא, ו) – רכוש רגיל ולא ירושת אבות. ייתכן שזה מכוון, שהרי בפסוק ד׳ אחאב עצמו חוזר על המילים המדויקות: "לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־נַחֲלַת אֲבוֹתָי" (מלכים א כא, ד).
(2) בלי הנימוק של נחלת האבות ושל יראת ה׳, נבות נראה כנתין עקשן שמסרב למלך מתוך זלזול. כך התגובה של איזבל מובנת: "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל" (מלכים א כא, ז) – בעיניה זו פגיעה בכבוד המלך, שמחייבת תגובה. אילו שמעה שנבות מסרב מטעמי אמונה ומסורת משפחתית, היה קשה יותר להציג אותו כמורד.
אפשר גם: ב־(1) אפשר לציין גם הבדל בסדר ההצעה: בפסוק ב׳ אחאב מציע קודם כרם ורק אחר כך כסף, ובפסוק ו׳ – "תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם־חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה־לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו" (מלכים א כא, ו), כך שההצעה נשמעת נדיבה עוד יותר והסירוב חמור יותר.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו שני הבדלים מבוססים בין שני הנוסחים. ב־(2) הוסבר כיצד ההבדלים משנים את דמות נבות, והם נקשרו לתגובת איזבל בציטוט.
סעיף ג
(מלכים א כא, ז)וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל־לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי
(מלכים א כא, ח)וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־הַזְּקֵנִים וְאֶל־הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת־נָבוֹת
(מלכים א כא, טז)וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ
(מלכים א כא, יט)וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת־דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת־דָּמְךָ גַּם־אָתָּה
(מלכים א כא, כה)רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ
עמדה מנומקת. בעד איזבל: "אני אתן לך את כרם נבות", היא כותבת את הספרים ומתכננת את המשפט, "אשר הסתה אתו איזבל אשתו". בעד אחאב: הספרים נשלחו "בשם אחאב" ונחתמו "בחתמו", הוא יורד לרשת את הכרם, ודבר ה׳ מופנה אליו: "הרצחת וגם ירשת". ראיה אחת לצד האחר.
מה נשאלים: לנקוט עמדה, לבסס אותה בשתי ראיות מן הכתוב, ולהתייחס לראיה אחת של העמדה האחרת.
תשובה לדוגמה: עמדתי היא שהאחריות העיקרית מוטלת על אחאב. ראיה ראשונה: המכתבים שהביאו למות נבות נשלחו בסמכותו: "וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ" (מלכים א כא, ח) – אחאב נתן לאיזבל להשתמש בכוח המלוכה ולא שאל מה בכוונתה לעשות. ראיה שנייה: כשנודע לו שנבות מת, לא שאל דבר אלא מיהר ליהנות מן הפשע: "וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ" (מלכים א כא, טז). ואכן הנביא פונה בשם ה׳ אל אחאב עצמו: "כֹּה אָמַר ה׳ הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט).
נכון שהעמדה האחרת יכולה להסתמך על כך שאיזבל היא שיזמה ותכננה את הכול – "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי" (מלכים א כא, ז) – ועל דברי הכתוב "אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (מלכים א כא, כה). אבל גם מי שמוסת אחראי למעשיו: אחאב הוא המלך, בשמו נעשה המעשה, והוא שירש את הכרם.
אפשר גם: עמדה שהאחריות העיקרית על איזבל: היא יוזמת ("אֲנִי אֶתֵּן לְךָ" (מלכים א כא, ז)), היא כותבת את הספרים ומתכננת עדי שקר, והכתוב אומר במפורש "אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (מלכים א כא, כה); וגם לה נגזר עונש משלה (פסוק כ״ג). כראיה לעמדה האחרת – "הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט) מופנה אל אחאב.
למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה, הובאו לה שתי ראיות מצוטטות ומוסברות, והוצגה ראיה של העמדה האחרת עם מענה.
סעיף ד
(מלכים א כא, ט)וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ־צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם
(מלכים א כא, י)וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת
(מלכים א כא, יא)וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם
(ויקרא יט, טו)לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ
(ויקרא יט, טז)לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה׳
(1) עדות שקר מתוכננת ("בני בליעל... ויעדהו") – "לא תעשו עול במשפט", "לא תלך רכיל"; הזקנים עשו "כאשר שלחה אליהם איזבל" – "ולא תהדר פני גדול"; הוציאו להורג אדם חף מפשע – "לא תעמד על דם רעך". (2) הזקנים, שתפקידם לשמור על הצדק, נכנעו לכוח השלטון והפכו את בית המשפט לכלי לרצח; איש לא התנגד.
מה נשאלים: ב־(1) – שני מעשים, כל אחד עם החוק שהוא מפר והסבר. ב־(2) – מסקנה על הזקנים והחורים.
תשובה לדוגמה: (1) מעשה ראשון: איזבל מורה להושיב "שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ" (מלכים א כא, י) – עדות שקר שתוכננה מראש. זה מנוגד לחוק "לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו) ולחוק "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז) – אסור לעוות את הדין ולהעליל על אדם.
מעשה שני: הזקנים פעלו "כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם" (מלכים א כא, יא) – הם שפטו לפי רצון המלכה. זה מנוגד ל"וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו): השופט אינו רשאי להעדיף את בעל הכוח.
(2) הזקנים והחורים הם האחראים לצדק בעיר, אבל הם צייתו לפקודה של השלטון בלי לשאול שאלות. ההשוואה מראה שהם הפרו את עקרונות היסוד של משפט צדק, ושבית המשפט שהיה אמור להגן על נבות הפך לכלי להריגתו.
אפשר גם: ב־(1) אפשר להביא גם את "לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז): אנשי העיר ידעו שנבות חף מפשע, ובכל זאת "וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת" (מלכים א כא, יג).
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו שני מעשים, כל אחד עם ציטוט מן הפרק ומן החוק בויקרא, והוסבר הניגוד. ב־(2) הוסקה מסקנה על הזקנים והחורים.