מתכונת 5 בתנ"ך (שאלון 1215) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1215 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 8 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
תוכנית הבגרויות הגמישה.
משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים. פרק ראשון – 40 נקודות (40×1); פרק שני – 40 נקודות (20×2); פרק שלישי – 20 נקודות (20×1); סך הכול – 100 נקודות.
חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך שלם בלי פירושים, בלי תוספות ובלי תרגום. מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
הוראות מיוחדות: (1) אל תעתיקו את השאלה; כתבו את מספרה בלבד. (2) התרכזו בנושא. שימו לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
הערה: בקטעים מן התנ״ך השם המפורש בא בצורת ה׳.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – התהוות האומה
ענו על אחת מן השאלות 1–2.
בשאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לסעיף א – 12 נקודות; לסעיף ב – 14 נקודות; לסעיף ג – 14 נקודות).
שאלה 1 · אלוהים אחרים או משה אחר?
קראו שמות, פרק ל״ב, פסוקים א׳–כ׳ ופסוק ל״ד.
קראו פסוק א׳ ופסוק ל״ד.
(1) על פי פסוק ל״ד, מה ה׳ מצווה על משה, ומי ילך לפני העם? (6 נקודות)
(2) הביאו מפסוק א׳ את המילים שבהן העם מתאר את מה שהוא מבקש מאהרן, והסבירו כיצד דברי ה׳ בפסוק ל״ד עונים על בקשה זו. (6 נקודות)
קראו את פירושו של רמב״ן לפסוק א׳ שלפניכם. (לפננו – לפנינו; חולק – מתנגד, חולק על המעשה)
(1) מהו הקושי שמעלה רמב״ן בדברי העם בפסוק א׳? (5 נקודות)
(2) הסבירו כיצד רמב״ן מיישב את הקושי, ועל איזה ביטוי בפסוק א׳ הוא מבסס את פירושו. (9 נקודות)
(1) רמב״ן מביא ראיה לפירושו ממה שקרה כשמשה הגיע אל המחנה. קראו פסוקים י״ט–כ׳, והסבירו את הראיה. (7 נקודות)
(2) קראו פסוקים ז׳–ח׳. האם דברי ה׳ למשה בפסוקים אלה תומכים בפירוש של רמב״ן או מערערים אותו? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(שמות לב, א)וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ
(שמות לב, לד)וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם
(1) "לך נחה את העם אל אשר דברתי לך" – משה ימשיך להנהיג את העם אל המקום שה׳ הבטיח; "הנה מלאכי ילך לפניך" – מלאך ה׳ ילך לפני העם. (2) "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" – העם מבקש מי שילך לפניו ויוביל אותו. ה׳ עונה באותה לשון, "ילך לפניך": הצורך במי שיוביל את העם נענה – אבל לא בעגל שעשו בני אדם, אלא במשה שימשיך להנהיג ובמלאך ששולח ה׳.
מה נשאלים: (1) לציין מה ה׳ מצווה על משה בפסוק ל״ד ומי ילך לפני העם; (2) להביא מפסוק א׳ את תיאור הבקשה ולהסביר את הקשר בינה ובין דברי ה׳ בפסוק ל״ד.
תשובה לדוגמה: (1) ה׳ אומר למשה: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ" (שמות לב, לד). משה מצטווה להמשיך ולהוביל את העם אל המקום שה׳ הבטיח, ומלאך ה׳ ילך לפני העם בדרך.
(2) בפסוק א׳ העם אומר לאהרן: "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א) – הם מבקשים מי שילך לפניהם ויוביל אותם בדרך, משום שמשה, שעשה זאת עד אז, נעדר. בפסוק ל״ד ה׳ אומר למשה "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ" (שמות לב, לד). הביטוי "ילך לפניך" מהדהד את בקשת העם "אשר ילכו לפנינו". ה׳ נענה לצורך עצמו – לעם באמת דרוש מי שיוביל אותו – אבל בדרך שונה לגמרי: לא עגל שעשו בני אדם בידיהם, אלא משה שימשיך להנהיג ("נחה את העם") ומלאך ששולח ה׳. כך הכתוב מראה שהצורך בהנהגה היה לגיטימי, אבל הדרך שבה העם ניסה למלא אותו הייתה פסולה.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו הציווי למשה ("לך נחה את העם") ומי ילך לפני העם (מלאך), בציטוט. ב־(2) הובאו מילות הבקשה ("אשר ילכו לפנינו"), הוצג הקשר הלשוני ("ילך לפני"), והוסבר מה הוא מלמד (הצורך נענה, אך לא בעגל).
סעיף ב
(שמות לב, א)וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ
(1) העם לא חשב שמשה הוא אלוהים או שעשה את האותות בכוחו; אם כן, מדוע היעדרו של משה גורם לו לבקש "אלהים"? (2) לפי רמב״ן העם לא ביקש אל במקום ה׳, אלא "משה אחר" – מנהיג ומתווך שיורה לו את הדרך. ראייתו: העם אומר "משה האיש אשר העלנו", ולא "האל אשר העלנו" – מה שחסר לעם הוא "איש אלהים".
מה נשאלים: שאלת פרשנות: (1) לנסח את הקושי שמעלה רמב״ן; (2) להסביר את יישוב הקושי ואת הביטוי בפסוק א׳ שעליו הוא מבוסס.
תשובה לדוגמה: (1) רמב״ן קובע ש"בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים", ולא חשבו שמשה עשה את האותות והמופתים בכוחו. אם כן, אין היגיון בתגובת העם: "וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר" (שמות לב, א), ומיד הוא מבקש "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות לב, א). מדוע היעדרו של אדם – משה – יגרום לעם לבקש אלוהים חדשים? בלשון רמב״ן: "ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים".
(2) רמב״ן מיישב שהעם לא ביקש אל שיחליף את ה׳, אלא "היו מבקשין משה אחר": משה הוא ש"הורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה", והוא נעלם, ולכן הם רוצים מתווך חדש "שיורה הדרך לפננו". הוא מבסס זאת על הביטוי "כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, א): העם מזכיר את משה, "לא האל אשר העלם". מכאן שמה שחסר לעם הוא האדם שהוביל אותו – "כי יצטרכו לאיש אלהים" – ואת החלל הזה הוא מבקש למלא בעגל. לפי זה הבקשה "אלהים אשר ילכו לפנינו" היא בקשה למנהיג ולמדריך, ולא לאל אחר.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) נוסח הקושי בציטוט מפסוק א׳ ומדברי רמב״ן. ב־(2) הוסבר היישוב ("משה אחר" – מורה דרך ומתווך) והובא הביטוי שעליו הוא מבוסס ("משה האיש אשר העלנו", לא האל), עם הסבר.
סעיף ג
(שמות לב, יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
(שמות לב, כ)וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(שמות לב, ז)וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
(שמות לב, ח)סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
(1) משה שרף את העגל, טחן אותו, זרה אותו על המים והשקה את העם – ואיש לא התנגד ("ולא היה מהם חולק עליו כלל"). אילו היה העגל אלוהיהם, היו מגינים עליו; מכאן שהעגל היה רק תחליף למשה, וכשמשה חזר – ויתרו עליו מיד. (2) עמדה מנומקת, למשל: מערערים – לפי ה׳ העם השתחווה וזבח לעגל ואמר "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך" – ייחס לעגל את יציאת מצרים, כלומר עבד אותו כאל; או: תומכים חלקית – "סרו מהר מן הדרך" מתאר סטייה בדרך העבודה ולא החלפת האל.
מה נשאלים: (1) להסביר את הראיה של רמב״ן מפסוקים י״ט–כ׳; (2) לקבוע אם פסוקים ז׳–ח׳ תומכים בפירוש רמב״ן או מערערים אותו, לנמק ולבסס.
תשובה לדוגמה: (1) כשמשה הגיע אל המחנה "וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ). רמב״ן מדגיש שהעם לא עשה דבר כדי למנוע זאת: "ולא היה מהם חולק עליו כלל", ואף "מיד הניחו את העגל". ההיגיון של הראיה: עם שמאמין שהעגל הוא אלוהיו היה מגן עליו ולא נותן לשרוף אותו. העובדה שברגע שמשה חזר העם ויתר על העגל בלי התנגדות מלמדת שהעגל שימש רק תחליף למשה – וכשהמקור חזר, לא היה צורך בתחליף.
(2) לדעתי דברי ה׳ בפסוקים ז׳–ח׳ מערערים את פירושו של רמב״ן. ה׳ מתאר את מעשי העם: "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ח). העם לא רק עשה מורה דרך: הוא השתחווה לעגל, זבח לו וייחס לו את יציאת מצרים – כלומר התייחס אליו כאל. גם הביטוי "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז) מתאר חטא חמור, ולא רק טעות בבחירת מתווך. לכן קשה לקבל שהעם ביקש רק "משה אחר".
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברה הראיה של רמב״ן (שריפת העגל בלי התנגדות) בציטוט מפסוק כ׳ ומדברי רמב״ן, והוסבר ההיגיון שלה. ב־(2) נקבעה עמדה, היא בוססה על ציטוט מפסוקים ז׳–ח׳, והוסבר כיצד הם משפיעים על הפירוש.
אפשר גם: ב־(2) לטעון שהפסוקים תומכים בפירוש, לפחות בחלקו: ה׳ אומר "סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם" (שמות לב, ח) – העם סטה מן הדרך שנצטווה, כלומר עבד את ה׳ בדרך פסולה (באמצעות פסל), ולא החליף אותו באל אחר; והעגל נקרא בפי העם "אשר העלוך" – כמו משה "אשר העלנו". גם תשובה זו מתקבלת כשהיא מנומקת.
שאלה 2 · "כי טוב לנו עבד את מצרים" – בין עבדות לחירות
קראו שמות, פרק י״ד, פסוקים ה׳–י״ד.
קראו פסוקים ח׳–י׳ ואת דברי רמב״ן שלפניכם.
"וזה טעם ‘ובני ישראל יצאים ביד רמה’ [...] שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשרים בתף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחרות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם"
(רמב״ן על שמות, פרק י״ד, פסוק ה׳)
(1) על פי רמב״ן, מה פירוש הביטוי "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (פסוק ח׳)? (4 נקודות)
(2) הסבירו את השינוי במצבם הנפשי של בני ישראל בין פסוק ח׳ ובין פסוק י׳, ומה גרם לשינוי זה. בססו את דבריכם על הכתוב. (8 נקודות)
קראו פסוקים י״א–י״ב ואת דברי ספורנו לפסוק י״א שלפניכם.
"לקחתנו למות במדבר. כי אפלו לא יתגר בנו מלחמה פרעה וחילו, הנה בעמדם לפנינו לשמר את דרך כל מחיה, נמות במדבר ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל"
(ספורנו על שמות, פרק י״ד, פסוק י״א)
("יתגר בנו מלחמה" – יילחם בנו; "בעמדם לפנינו לשמר את דרך כל מחיה" – בעוד הם חוסמים את דרכנו אל מקורות המזון; "עירם" – עירום, בלי לבוש.)
(1) על פי ספורנו, ממה חששו בני ישראל כשאמרו "לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר"? (5 נקודות)
(2) הסבירו כיצד פירושו של ספורנו משפיע על הערכת תלונת העם: האם על פי פירושו התלונה נראית כחוסר אמונה או כחשש מובן? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על פסוקים י״א–י״ב. (9 נקודות)
בני ישראל אומרים למשה: "הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם" (פסוק י״ב).
קראו את דברי רש״י לפסוק י״ב שלפניכם וגם שמות, פרק ה׳, פסוקים כ׳–כ״א.
"אשר דברנו אליך בארץ מצרים. והיכן דברו? ‘ירא ה׳ עליכם וישפט’"
(רש״י על שמות, פרק י״ד, פסוק י״ב)
(1) על פי רש״י ועל פי שמות, פרק ה׳, פסוק כ״א, מתי אמרו בני ישראל למשה את הדברים שהם מזכירים, ומה מלמד הדבר על יחסם לשליחות משה מתחילתה? (5 נקודות)
(2) לדעתכם, האם אפשר להבין עם המעדיף עבדות בטוחה על פני חירות מסוכנת? נמקו את עמדתכם בשני נימוקים, והתייחסו לעמדה המנוגדת לעמדתכם. (9 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(שמות יד, ח)וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה
(שמות יד, ט)וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן
(שמות יד, י)וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳
(1) יצאו בגלוי ובגאווה, עם דגל ונס, בשמחה ובשירה בתוף ובכינור – כמשוחררים מעבדות לחירות, ולא כעבדים שעתידים לחזור. (2) מביטחון ושמחה ("ביד רמה") לפחד גדול ולצעקה ("וייראו מאד ויצעקו"); הגורם: הם ראו את צבא מצרים רודף ומתקרב אליהם כשהם חונים על הים ("והנה מצרים נסע אחריהם").
מה נשאלים: ב-(1) – לפרש את "ביד רמה" לפי רמב״ן. ב-(2) – לתאר את השינוי בין פסוק ח׳ לפסוק י׳ ולהסביר מה גרם לו, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) לפי רמב״ן, "ביד רמה" מתאר את אופן היציאה: בני ישראל "עשו להם דגל ונס להתנוסס" ויצאו "בשמחה ובשרים בתף ובכנור". הם יצאו בגלוי ובגאווה, "כדמות הנגאלים מעבדות לחרות", ולא כמו עבדים שיוצאים לזמן קצר ועתידים לשוב לעבודתם.
(2) בפסוק ח׳ העם יוצא בביטחון ובשמחה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ח). בפסוק י׳ מצבם מתהפך: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳" (שמות יד, י) – הגאווה מתחלפת בפחד גדול ובצעקה. הגורם לשינוי: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם" (שמות יד, ט), ואז "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, י) – המראה של צבא המצרים, האדונים של אתמול, המתקרב אליהם כשהים לפניהם, מבטל ברגע אחד את תחושת החירות.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר "ביד רמה" לפי רמב״ן (יציאה גלויה, שמחה, כמשוחררים). ב-(2) תוארו שני המצבים (ביטחון בפסוק ח׳; פחד וצעקה בפסוק י׳) עם ציטוטים, והוסבר הגורם לשינוי (מראה המצרים הרודפים).
סעיף ב
(שמות יד, יא)וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם
(שמות יד, יב)הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר
(1) לא רק ממלחמה: גם אם פרעה לא יילחם בהם, צבאו יחסום את דרכם אל מקורות המחיה, והם ימותו במדבר ברעב, בצמא ובחוסר כול. (2) לפי ספורנו התלונה נשענת על הערכה מציאותית – עם גדול לכוד במדבר בלי מזון ומים – ולכן היא חשש מובן; הדגש בפסוקים על "למות במדבר" (פעמיים) תומך בכך. אפשר גם: גם לפי ספורנו יש בה חוסר אמונה – הם מתעלמים מן הניסים שראו ומעדיפים עבדות ("טוב לנו עבד את מצרים").
מה נשאלים: ב-(1) – לציין ממה חששו לפי ספורנו. ב-(2) – להכריע אם לפי ספורנו התלונה היא חוסר אמונה או חשש מובן, ולנמק על פי פסוקים י״א–י״ב.
תשובה לדוגמה: (1) לפי ספורנו, בני ישראל לא חששו רק ממלחמה עם צבא פרעה. גם "אפלו לא יתגר בנו מלחמה פרעה וחילו", הצבא המצרי עומד לפניהם וחוסם את הדרך אל מקורות המזון והמים, ולכן "נמות במדבר ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל". החשש הוא ממוות איטי של מצור במדבר.
(2) לדעתי פירוש ספורנו מציג את התלונה כחשש מובן ולא כחוסר אמונה בלבד. ראשית, הוא מסביר את הדגש בדברי העם על המדבר: "לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יא), ושוב בסוף פסוק י״ב: "מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יב) – החשש אינו ממצרים בלבד אלא מן התנאים הקשים של מדבר לעם גדול שאין לו מזון ומים. שנית, לפי ספורנו התלונה מבוססת על הערכה מעשית של המצב – צבא חוסם, ים מלפנים, אין אספקה – ולא על כפירה. מנקודת מבט כזאת, גם המשפט "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יב) נשמע כבחירה של אנשים מבוהלים בין שתי רעות, ולא כדחייה עקרונית של האלוהים.
אפשר גם: הכרעה הפוכה: גם לפי ספורנו התלונה מבטאת חוסר אמונה – העם ראה זה עתה את מכות מצרים ואת עמוד הענן, ובכל זאת אינו מעלה על דעתו שה׳ יוכל לפרנס אותו במדבר; יתר על כן, הוא מעדיף לחזור לעבדות. גם הכרעה זו מתקבלת כשהיא מנומקת בכתוב.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג החשש לפי ספורנו (מצור, רעב וצמא, גם בלי מלחמה). ב-(2) נקבעה הכרעה ברורה ונומקה בשני נימוקים, עם ציטוטים מפסוקים י״א–י״ב.
סעיף ג
(שמות יד, יב)הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר
(שמות ה, כא)וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה׳ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ
(שמות יד, יג)וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה׳ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם
(1) כשפרעה הכביד את העבודה אחרי פגישתו הראשונה עם משה, אמרו השוטרים למשה ולאהרן "ירא ה׳ עליכם וישפט" – כבר אז ראו בשליחות סכנה שמחמירה את מצבם; הספק ליווה את השליחות מראשיתה, ובכל משבר הם חוזרים אליו. (2) עמדה + שני נימוקים + התייחסות לעמדה המנוגדת: למשל – אפשר להבין: דורות של עבדות לימדו אותם לחשוש ולהעדיף את המוכר; הסכנה מיידית והחירות מופשטת; ועם זאת, חירות היא ערך שראוי להסתכן למענו.
מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפי רש״י ופרק ה׳ מתי נאמרו הדברים, ולהסביר מה הדבר מלמד על יחס העם לשליחות. ב-(2) – עמדה ברורה, שני נימוקים, התייחסות לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: (1) רש״י שואל "והיכן דברו?" ומשיב: בשמות, פרק ה׳. אחרי שמשה ואהרן ביקשו מפרעה לשלח את העם, פרעה הכביד את העבודה, והשוטרים אמרו למשה ולאהרן: "יֵרֶא ה׳ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה" (שמות ה, כא). כלומר, כבר בתחילת הדרך, בפעם הראשונה שהשליחות גרמה להם סבל, הם ראו בה סכנה ובקשו שמשה יחדל. הדבר מלמד שהאמון של העם בשליחות היה רעוע מראשיתו: בכל משבר הם חוזרים לאותה טענה – שהיה עדיף להשאיר את המצב כמו שהוא.
(2) לדעתי אפשר להבין עם כזה, אף שאין להצדיק את בחירתו. נימוק ראשון: העם חי דורות בעבדות. מי שגדל כעבד למד לחשוש מאדוניו ולהעדיף את המוכר והצפוי, גם אם הוא קשה, על פני הלא נודע. לכן ברגע שהמצרים הופיעו, הפחד הישן חזר – "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יב). נימוק שני: הסכנה הייתה מיידית ומוחשית – צבא מאחור וים מלפנים – ואילו החירות עדיין הייתה הבטחה. קשה לבני אדם להעדיף ערך מופשט על פני הישרדות.
העמדה המנוגדת טוענת שעם שמעדיף עבדות על חירות מוותר על כבודו ועל עתידו, ושהעם כבר ראה די ניסים כדי לבטוח בהבטחה. אני מקבל שהבחירה בעבדות אינה ראויה, ושמשה צודק כשהוא דורש מהם "אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ" (שמות יד, יג); אבל להבין את הפחד אינו פירושו להצדיק אותו. דווקא ההבנה מסבירה מדוע היה צריך את המראה הגדול של קריעת הים כדי שהעם ישתחרר מבפנים, ולא רק מבחוץ.
אפשר גם: עמדה הפוכה ב-(2): אי אפשר להצדיק העדפה כזאת – חירות היא תנאי לקיום של עם, ומי שמוכן לחזור לעבדות מוותר על ייעודו; העם ראה את המכות ואת עמוד הענן והאש, ולכן פחדו אינו מוצדק. גם עמדה זו מתקבלת כשהיא מנומקת ומתייחסת לעמדה המנוגדת.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין לפי רש״י ופרק ה׳ מתי נאמרו הדברים ("ירא ה׳ עליכם וישפט"), והוסבר מה הדבר מלמד (ספק מתמשך בשליחות). ב-(2) הוצגה עמדה ברורה, שני נימוקים נפרדים (הרגלי העבדות; סכנה מיידית מול הבטחה), והתייחסות מנומקת לעמדה המנוגדת.
פרק שני – נושאי הבחירה
ענו על שתיים מן השאלות 3–7 (לכל שאלה – 20 נקודות).
בכל שאלה שבחרתם, ענו על סעיף א – חובה (10 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (10 נקודות).
שאלה 3 · קול בכי וקול תרועה – רגע היסוד
קראו עזרא, פרק ג׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ח׳–ט׳.
(1) על פי פסוק ח׳, מתי החלה עבודת הבנייה, ומי השתתפו בה? (5 נקודות)
(2) על פי פסוקים ח׳–ט׳, הסבירו מה מלמד הכתוב על היקף ההשתתפות של העם בבנייה. הביאו שתי ראיות. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״א–י״ג.
בפסוקים אלה חוזרות המילים "קוֹל" ו"תְּרוּעָה".
(1) הביאו שתי היקרויות של כל אחת מן המילים, והסבירו מה מתארת כל אחת מהן. (5 נקודות)
(2) הסבירו כיצד החזרה על המילים, והסיום "וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד־לְמֵרָחוֹק", מעצבים את תמונת רגע היסוד, ומה התמונה מלמדת על הלך הרוח של העם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים א׳–ג׳ ו־ח׳–י״א.
בפרק חוזר רעיון האחדות של העם.
(1) הביאו שני ביטויים מפסוקים א׳–י״א המתארים את העם כמאוחד, והסבירו כל אחד מהם. (5 נקודות)
(2) הסבירו מדוע, לדעתכם, הכתוב מדגיש את אחדות העם דווקא בפרק זה. בססו את דבריכם על המצב של שבי ציון כפי שהוא מתואר בפרק. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(עזרא ג, ח)וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל־הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל־מְלֶאכֶת בֵּית־ה׳
(עזרא ג, ט)וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי־יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל־עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם
(1) בשנה השנייה לבואם לירושלים, בחודש השני; זרובבל בן שאלתיאל, ישוע בן יוצדק, שאר הכהנים והלוויים וכל הבאים מן השבי. (2) השתתפות רחבה: "וכל הבאים מהשבי ירושלם" – כל השבים; "מבן עשרים שנה ומעלה" – כל הלוויים הבוגרים; "כאחד" – משפחות שלמות (ישוע, קדמיאל, בני חנדד) פעלו יחד.
מה נשאלים: ב-(1) – לציין את המועד ואת המשתתפים. ב-(2) – להביא שתי ראיות להיקף ההשתתפות ולהסביר כל אחת.
תשובה לדוגמה: (1) "וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל־הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם" (עזרא ג, ח). הבנייה החלה בשנה השנייה לשיבה, בחודש השני. השתתפו בה המנהיגים – זרובבל וישוע – הכהנים והלוויים, וכל השבים מן הגלות.
(2) ראיה ראשונה – הכתוב מונה לא רק מנהיגים אלא גם "וְכָל־הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם" (עזרא ג, ח): הבנייה היא מפעל של כל השבים, לא רק של ההנהגה. ראיה שנייה – "וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי־יְהוּדָה כְּאֶחָד" (עזרא ג, ט): משפחות שלמות, אבות ובנים, פעלו יחד, והמילה "כאחד" מדגישה את שיתוף הפעולה ביניהן.
אפשר גם: ראיה אחרת: הלוויים הועמדו "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" (עזרא ג, ח) – כל הלוויים הבוגרים גויסו למלאכה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו המועד והמשתתפים, עם ציטוט. ב-(2) הובאו שתי ראיות שונות עם ציטוט, וכל אחת הוסברה כעדות להשתתפות רחבה.
סעיף ב
(עזרא ג, יא)וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה׳ עַל הוּסַד בֵּית־ה׳
(עזרא ג, יב)וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל
(עזרא ג, יג)וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד־לְמֵרָחוֹק
(1) תרועה: "וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה׳" (יא) – קריאת שמחה של כל העם; "ורבים בתרועה בשמחה" (יב); "קול תרועת השמחה" (יג). קול: "בכים בקול גדול" (יב) – בכי הזקנים; "להרים קול" (יב); "קול תרועת השמחה לקול בכי העם" (יג); "והקול נשמע עד למרחוק" (יג). (2) החזרה יוצרת תמונה של רעש עצום, שבה קולות השמחה והבכי מתערבבים עד שאי אפשר להבחין ביניהם; הסיום – קול אחד שנשמע למרחוק. הלך הרוח: רגשות מעורבים – שמחה על הגשמת החלום לצד צער וגעגוע אל העבר (הבית הראשון); שניהם יחד יוצרים קול אחד של העם.
מה נשאלים: ב-(1) – להביא שתי היקרויות של כל מילה ולהסביר מה מתארת כל אחת. ב-(2) – להסביר כיצד החזרה והסיום מעצבים את התמונה ומה הם מלמדים על הלך הרוח.
תשובה לדוגמה: (1) "תרועה": "וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה׳ עַל הוּסַד בֵּית־ה׳" (עזרא ג, יא) – קריאת שמחה והלל של כל העם על הנחת היסוד; "וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל" (עזרא ג, יב) – רבים מבטאים בתרועה את שמחתם. "קול": "בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (עזרא ג, יב) – בכי בקול רם של הזקנים שראו את הבית הראשון; "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (עזרא ג, יג) – שני סוגי הקולות, השמחה והבכי, נשמעים יחד.
(2) החזרה על "קול" ו"תרועה" יוצרת תמונה שמיעתית של רעש גדול: לא מתואר מה ראו האנשים, אלא מה שמעו. בתחילה הקולות נפרדים – תרועת השמחה של העם ובכי הזקנים – אבל בהמשך הם מתערבבים עד ש"אין העם מכירים" ביניהם, והפרק מסתיים ב"וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד־לְמֵרָחוֹק" (עזרא ג, יג) – כבר לא "קולות" אלא "הקול", אחד. התמונה מלמדת שהלך הרוח של העם היה מורכב: שמחה על הגשמת החלום – יסוד הבית – לצד צער וגעגוע של מי שזכרו את הבית הראשון ואת גדולתו. הכתוב אינו מכריע בין הרגשות, אלא מציג אותם כקול אחד של העם כולו, שנשמע הרחק מעבר לירושלים.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי היקרויות של כל מילה, עם ציטוט והסבר מה כל אחת מתארת. ב-(2) הוסבר האמצעי (תמונה שמיעתית; מעבר מקולות נפרדים לקול אחד) ונגזר ממנו הלך הרוח (רגשות מעורבים של שמחה וצער), עם ציטוט מפסוק י״ג.
סעיף ג
(עזרא ג, א)וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־יְרוּשָׁלִָם
(עזרא ג, ג)וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל־מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה׳ עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב
(עזרא ג, ט)וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי־יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל־עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם
(עזרא ג, יא)וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה׳ עַל הוּסַד בֵּית־ה׳
(1) "ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלם" (א) – כולם באו יחד ובמהירות, כגוף אחד; "כאחד" (ט) – המשפחות פיקחו על המלאכה יחד; "וכל העם הריעו תרועה גדולה" (יא) – כל העם שותף בשמחה. (2) העולים מעטים, מפוזרים "בערים", חסרי אמצעים ומאוימים – "כי באימה עליהם מעמי הארצות" (ג); רק אחדות מאפשרת להם לעמוד מול האיום ולהשלים משימה גדולה כמו בניית הבית. האחדות היא גם המשך לחזון האחדות (עם אחד בארצו) ותנאי לתקומת העם.
מה נשאלים: ב-(1) – להביא שני ביטויים ולהסביר כל אחד. ב-(2) – להסביר את הסיבה להדגשת האחדות בפרק, על סמך מצבם של שבי ציון כפי שמתואר בו.
תשובה לדוגמה: (1) ביטוי ראשון: "וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־יְרוּשָׁלִָם" (עזרא ג, א) – השבים, שישבו בערים שונות, מתכנסים לירושלים כמו אדם אחד: יחד, במהירות ובכוונה אחת. ביטוי שני: "וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי־יְהוּדָה כְּאֶחָד" (עזרא ג, ט) – משפחות שונות של לוויים ממונות יחד על המלאכה, "כאחד", בלי מחלוקת על כבוד או סמכות.
(2) לדעתי הכתוב מדגיש את האחדות משום ששבי ציון היו חלשים ומאוימים. הם היו מעטים ופזורים – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים" (עזרא ג, א) – ועמדו מול שכנים עוינים: "כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (עזרא ג, ג). במצב כזה האחדות היא הכוח היחיד שיש להם: רק עם מלוכד יכול להתמודד עם האיום, ורק שיתוף פעולה של כולם – מנהיגים, כהנים, לוויים וכל השבים – מאפשר משימה גדולה כמו בניית בית ה׳. לכן גם בשיא, כשהונח היסוד, נאמר "וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה" (עזרא ג, יא) – ההישג שייך לכל העם.
אפשר גם: ב-(2) אפשר גם להסביר שהאחדות מדגישה את הניגוד לימי הבית הראשון, שבהם העם נחלק לשתי ממלכות – השבים מתחילים פרק חדש של עם אחד; בתנאי שהדברים מבוססים על הכתוב.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שני ביטויים שונים עם ציטוט, וכל אחד הוסבר. ב-(2) ניתן הסבר מנומק (חולשה, פיזור ואיום – ולכן אחדות כתנאי להצלחה), המבוסס על ציטוטים מן הפרק.
שאלה 4 · נביא כמשה – ירמיהו, דברים י״ח ושמות ד׳
קראו ירמיה, פרק א׳, פסוקים ד׳–י׳, וגם דברים, פרק י״ח, פסוקים ט״ו–י״ט.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) על פי ירמיה, פרק א׳, פסוקים ה׳ ו־י׳, אל מי נשלח ירמיהו? הביאו מן הכתוב את הביטויים המתארים זאת. (4 נקודות)
(2) על פי דברים, פרק י״ח, פסוקים ט״ו–י״ח, מאין יקום הנביא שה׳ מבטיח, למי הוא יהיה דומה, ומה יהיה תפקידו? (6 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו ירמיה, פרק א׳, פסוקים ז׳–ט׳, וגם דברים, פרק י״ח, פסוק י״ח.
(1) הביאו שתי הקבלות לשוניות בין דברי ה׳ לירמיהו ובין הפסוק בדברים, והסבירו מה הן מלמדות על מקור דבריו של הנביא. (5 נקודות)
(2) קראו את פירושו של רש״י לפסוק ה׳ שלפניכם.
"בטרם תצא מרחם הקדשתיך, עליך אמרתי למשה: ״נביא אקים להם כמוך״ [...] זה הוכיחם וזה הוכיחם, זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה"
(רש״י על ירמיה, פרק א׳, פסוק ה׳)
הסבירו את טענתו של רש״י, וכתבו כיצד ההקבלות שהבאתם בתת־סעיף (1) מחזקות אותה. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו ירמיה, פרק א׳, פסוקים ו׳–ט׳, וגם שמות, פרק ד׳, פסוקים י׳–י״ב.
(1) הצביעו על נקודת דמיון אחת ועל הבדל אחד בין החשש שמביע משה ובין החשש שמביע ירמיהו. בססו את דבריכם על שני המקורות. (5 נקודות)
(2) הסבירו כיצד ה׳ מגיב לחשש בכל אחד מן המקורות, ומה מלמד ההבדל בין התגובות על הדרך שבה ה׳ מכשיר כל אחד מן הנביאים לשליחותו. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(ירמיהו א, ה)בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ
(ירמיהו א, י)רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ
(דברים יח, טו)נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן
(דברים יח, טז)כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל ה׳ אֱלֹהָי וְאֶת־הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא־אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת
(דברים יח, יז)וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ
(דברים יח, יח)נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ
(1) אל הגויים והממלכות: "נביא לגוים נתתיך" (פסוק ה׳), "הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות" (פסוק י׳). (2) מקרב העם – "מקרבך מאחיך" / "מקרב אחיהם"; הוא יהיה כמו משה ("כמני", "כמוך"); תפקידו – לומר לעם את כל מה שה׳ מצווה ("ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו"), והעם צריך לשמוע לו ("אליו תשמעון").
מה נשאלים: (1) לציין אל מי נשלח ירמיהו, עם ציטוט משני הפסוקים; (2) לציין שלושה פרטים על הנביא המובטח: מוצאו, דמיונו למשה, ותפקידו.
תשובה לדוגמה: (1) ירמיהו נשלח אל הגויים והממלכות, ולא רק אל עמו: "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א, ה), ובפסוק י׳: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת" (ירמיהו א, י).
(2) מוצאו – מתוך העם: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, טו). דמיונו – הוא יהיה כמו משה: "כמני" (פסוק ט״ו), ובפסוק י״ח ה׳ אומר למשה "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים יח, יח). תפקידו – להיות שליח של דבר ה׳ אל העם: "וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח, יח); ולכן על העם לשמוע לו: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, טו). הנביא נועד למלא את מקומו של משה, אחרי שהעם ביקש בחורב לא לשמוע עוד את קול ה׳ ישירות (פסוק ט״ז).
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוין שירמיהו נשלח אל הגויים והממלכות, עם שני ציטוטים. ב־(2) צוינו שלושת הפרטים – מקרב העם, כמו משה, ותפקידו לומר את דברי ה׳ – עם ביסוס בכתוב.
סעיף ב
(ירמיהו א, ה)בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ
(ירמיהו א, ז)וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל־תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל־כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר
(ירמיהו א, ט)וַיִּשְׁלַח ה׳ אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ
(דברים יח, יח)נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ
(1) "הנה נתתי דברי בפיך" (בירמיה) – "ונתתי דברי בפיו" (בדברים); "ואת כל אשר אצוך תדבר" (בירמיה) – "ודבר אליהם את כל אשר אצונו" (בדברים). מכאן: דברי הנביא אינם שלו – ה׳ שם אותם בפיו, והנביא מוסר את כולם בלי לגרוע. (2) רש״י: ירמיהו הוא הנביא "כמוך" שה׳ הבטיח למשה; שניהם הוכיחו את העם, ושניהם ניבאו ארבעים שנה. ההקבלות הלשוניות מראות שהקדשת ירמיהו מנוסחת במילים של ההבטחה בדברים, כלומר שבה מתממשת ההבטחה.
מה נשאלים: שאלת השוואה: (1) שתי הקבלות לשוניות בין המקורות והסבר מה הן מלמדות על מקור דברי הנביא; (2) הסבר טענת רש״י והקשר בינה ובין ההקבלות.
תשובה לדוגמה: (1) הקבלה ראשונה – הדברים בפי הנביא: לירמיהו נאמר "הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א, ט), ובדברים "וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו" (דברים יח, יח). הקבלה שנייה – הנביא אומר את כל מה שה׳ מצווה: לירמיהו נאמר "וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר" (ירמיהו א, ז), ובדברים "וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח, יח). בשני המקורות מקור הדברים הוא ה׳: הוא שם אותם בפי הנביא, והנביא חייב למסור את כולם – "כל אשר" – בלי לגרוע ובלי להוסיף. הנביא הוא שליח נאמן, ולא מחבר הדברים.
(2) רש״י טוען שעל ירמיהו נאמרה ההבטחה למשה "נביא אקים להם כמוך": ירמיהו דומה למשה בתפקידו – "זה הוכיחם וזה הוכיחם" – ובמשך שליחותו – "זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה". ההקבלות הלשוניות מחזקות את דבריו: הקדשת ירמיהו מנוסחת כמעט באותן המילים של ההבטחה בדברים, ולכן אפשר לקרוא את פרק א׳ כמימוש של ההבטחה – ה׳ מקים נביא חדש "כמו משה", ונותן את דבריו בפיו כפי שהבטיח.
אפשר גם: להוסיף הבדל שמסייג את ההשוואה: בדברים הנביא קם "מקרבך מאחיך" ונשלח אל עמו, ואילו ירמיהו נקרא "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א, ה) – שליחותו רחבה יותר.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו שתי הקבלות לשוניות, כל אחת עם ציטוט משני המקורות, והוסבר מה הן מלמדות (הדברים מקורם בה׳, והנביא מוסר את כולם). ב־(2) הוסברה טענת רש״י (ירמיהו כמשה: תוכחה וארבעים שנה), והוסבר כיצד ההקבלות מחזקות אותה.
סעיף ג
(ירמיהו א, ו)וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה׳ הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי־נַעַר אָנֹכִי
(ירמיהו א, ז)וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל־תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל־כָּל־אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר
(ירמיהו א, ח)אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם־ה׳
(ירמיהו א, ט)וַיִּשְׁלַח ה׳ אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ
(שמות ד, י)וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ה׳ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי
(שמות ד, יא)וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה׳
(שמות ד, יב)וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר
(1) דמיון: שניהם טוענים שאינם יודעים לדבר ("לא איש דברים אנכי" / "לא ידעתי דבר"). הבדל: משה מנמק בקושי גופני בדיבור ("כבד פה וכבד לשון"); ירמיהו – בגילו ובמעמדו ("כי נער אנכי"). (2) למשה ה׳ עונה בטענה כללית ("מי שם פה לאדם... הלא אנכי ה׳") ובהבטחה "אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" – ה׳ ילווה את דיבורו של משה; לירמיהו ה׳ עונה בציווי ("אל תאמר נער אנכי"), בהבטחה "כי אתך אני להצלך" ובמעשה סמלי – נגיעה בפיו ו"נתתי דברי בפיך". ההבדל: משה ידבר בעזרת ה׳ ובהדרכתו; ירמיהו מקבל את הדברים עצמם מוכנים בפיו.
מה נשאלים: שאלת השוואה: (1) נקודת דמיון והבדל בין החששות, עם ביסוס; (2) הסבר תגובת ה׳ בכל מקור, ומה מלמד ההבדל.
תשובה לדוגמה: (1) דמיון – שני הנביאים חוששים מתפקיד הדיבור: משה אומר "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (שמות ד, י), וירמיהו אומר "הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר" (ירמיהו א, ו). הבדל – הסיבה לחשש: משה מתאר מגבלה בכושר הדיבור עצמו: "כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י); ירמיהו מנמק בגילו ובמעמדו: "כִּי־נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א, ו).
(2) למשה ה׳ עונה תחילה בשאלה רטורית: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם" (שמות ד, יא) – ה׳ ברא את הפה ושולט בו – ואחר כך מבטיח: "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות ד, יב). לירמיהו ה׳ עונה בציווי, "אַל־תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א, ז), בהבטחת הגנה, "כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ" (ירמיהו א, ח), ובמעשה מוחשי: "וַיִּשְׁלַח ה׳ אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי" (ירמיהו א, ט), ואומר "הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א, ט).
ההבדל מלמד על שתי דרכים להכשרת הנביא. משה יישאר הדובר, וה׳ ילווה אותו וילמד אותו בכל פעם מה לומר – "והוריתיך". ירמיהו מקבל בבת אחת את הדברים עצמם, במעשה סמלי שבו ה׳ נוגע בפיו; לכן אין משמעות לגילו או לכושר הדיבור שלו – הדברים שבפיו הם דברי ה׳. נוסף על כך, לירמיהו ה׳ מבטיח גם הצלה, כי החשש שלו קשור לעמידה מול העם, ולא רק לכושר הדיבור.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו נקודת דמיון (חשש מן הדיבור) והבדל (מגבלה בפה לעומת גיל ומעמד), עם ציטוטים משני המקורות. ב־(2) הוסברה תגובת ה׳ בכל מקור, עם ציטוט, והוסבר מה מלמד ההבדל (ליווי והדרכה לעומת נתינת הדברים בפה).
שאלה 5 · איש כמתנת ידו – נתינה לפי היכולת
קראו דברים, פרק ט״ז, פסוקים ט׳–י״ז.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ט׳–י״ז.
(1) על פי פסוק י׳ ופסוק י״ז, לפי מה נקבע גודל המתנה שאדם מביא בחג? בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) על פי פסוקים י״ג–ט״ו, מתי חוגגים את חג הסוכות וכמה ימים, ומהי, על פי פסוק ט״ו, הסיבה לשמחה בחג? (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ט״ז–י״ז ואת דברי רש״י ודברי ספורנו שלפניכם.
רש״י: "איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים"
ספורנו: "איש כמתנת ידו. לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות כמחשבות פתאי האוילים כאמרם ז״ל [...] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"
(רש״י וספורנו על דברים, פרק ט״ז, פסוק י״ז)
(1) הסבירו מה מוסיף כל אחד מן הפרשנים להבנת הביטוי "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ". (5 נקודות)
(2) יש הסבורים שראוי לקבוע לכל אדם מתנה בשיעור קבוע, שווה לכולם. לדעתכם, האם עדיף חוק הקובע מתנה שווה לכולם או חוק הקובע מתנה לפי היכולת, כמו בפסוק י״ז? נמקו את עמדתכם, בססו אותה על הכתוב, והתייחסו לעמדה המנוגדת. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ט׳–י״ז וגם שמות, פרק כ״ג, פסוקים י״ד–י״ז.
(1) ציינו נקודת דמיון אחת ושני הבדלים בין שני הכתובים בנוגע לשלושת החגים. בססו את דבריכם על הכתובים. (6 נקודות)
(2) מה אפשר ללמוד מאחד ההבדלים שציינתם על הדגשים של החוק בספר דברים? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(דברים טז, י)וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ
(דברים טז, יג)חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ
(דברים טז, טו)שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה׳ כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ
(דברים טז, יז)אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ
(1) לפי הברכה שה׳ נתן לאדם – לפי יבולו ויכולתו: "כאשר יברכך ה׳ אלהיך", "איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלהיך"; אין סכום קבוע. (2) בעת האסיף – "באספך מגרנך ומיקבך"; שבעה ימים; הסיבה – "כי יברכך ה׳ אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך".
מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפי מה נקבע גודל המתנה ולבסס על שני הפסוקים. ב-(2) – מועד חג הסוכות, אורכו והסיבה לשמחה.
תשובה לדוגמה: (1) הכתוב אינו קובע שיעור קבוע למתנה. בחג השבועות: "מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, י) – המתנה היא נדבה, והיא נמדדת לפי הברכה שקיבל האדם. וכך בכל שלושת החגים: "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ" (דברים טז, יז). מי שהתברך ביבול רב מביא הרבה, ומי שהתברך מעט מביא מעט – כל אחד לפי יכולתו.
(2) חג הסוכות נחוג בסוף עונת האסיף: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז, יג) – אחרי שאספו את התבואה מן הגורן ואת היין מן היקב, והוא נמשך שבעה ימים. הסיבה לשמחה: "כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו) – האדם שמח על ברכת היבול ועל הצלחת עבודתו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין העיקרון (המתנה לפי הברכה והיכולת) ובוסס על שני הפסוקים. ב-(2) צוינו המועד (האסיף), האורך (שבעה ימים) והסיבה לשמחה, כל אחד עם ציטוט.
סעיף ב
(דברים טז, טז)שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי ה׳ רֵיקָם
(דברים טז, יז)אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ
(1) רש״י: יש כאן גבול תחתון – מי שיש לו הרבה צריך להביא הרבה ולא להסתפק במעט. ספורנו: יש כאן גבול עליון – לא לתת את כל רכושו ולהיות נזקק לבריות; "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". (2) עמדה + נימוקים + התייחסות: למשל, עדיף לפי היכולת – הוגן כלפי העני ("ולא יראה... ריקם" – כל אחד מביא משהו, אך לא מעבר לכוחו), והמתנה משקפת הודיה על הברכה האישית; מנגד, מתנה שווה מבטאת שוויון ואינה מבליטה עושר – אך היא מכבידה על העני ומקלה על העשיר.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את תרומת כל אחד משני הפרשנים (שני רכיבים). ב-(2) – עמדה ברורה, נימוק מבוסס על הכתוב והתייחסות לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: (1) הביטוי "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, יז) קובע עיקרון של נתינה לפי היכולת, והפרשנים מוסיפים לו שני גבולות. רש״י מדגיש את הגבול התחתון: "מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים" – העשיר אינו יכול להסתפק במתנה קטנה; עליו לתת לפי עושרו. ספורנו מדגיש את הגבול העליון: "לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות" – אסור לאדם להגזים בנתינה עד שהוא עצמו יהיה תלוי באחרים, ולכן "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". יחד הם מלמדים ש"כמתנת ידו" פירושו לא פחות ממה שהאדם יכול, ולא יותר ממה שהוא יכול.
(2) לדעתי עדיף חוק הקובע מתנה לפי היכולת. נימוק ראשון: הוגנות. מתנה שווה לכולם תהיה נטל כבד על העני ונטל קל מדי על העשיר. החוק בפרק דורש שכל אחד יבוא – "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי ה׳ רֵיקָם" (דברים טז, טז) – אבל אינו דורש מן העני יותר ממה שיש לו. נימוק שני: המתנה בחג היא ביטוי של הודיה על הברכה, ולכן טבעי שתהיה ביחס לברכה – "כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ" (דברים טז, יז). מתנה קבועה הייתה הופכת למס, ולא להודיה אישית.
העמדה המנוגדת טוענת שמתנה שווה מבטאת שוויון בין כל העולים לרגל ומונעת מן העשירים להתגאות במתנות גדולות. יש בכך צדק, אבל שוויון אמיתי אינו בהכרח סכום שווה, אלא מאמץ שווה: מתנה קטנה של עני יכולה להיות שווה בערכה למתנה גדולה של עשיר, כאשר כל אחד נותן "כמתנת ידו".
אפשר גם: עמדה בעד מתנה קבועה ושווה – היא פשוטה, אינה מבליטה הבדלי מעמדות ואינה תלויה בהערכה עצמית של כל אדם – בתנאי שהעמדה מנומקת, מבוססת על הכתוב ומתייחסת לטענת ההוגנות כלפי העני.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה תרומת כל אחד מן הפרשנים (גבול תחתון אצל רש״י, גבול עליון אצל ספורנו), עם ציטוט. ב-(2) הוצגה עמדה ברורה, היא נומקה בשני נימוקים המבוססים על הכתוב, והתשובה התמודדה עם העמדה המנוגדת.
סעיף ג
(דברים טז, י)וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ
(דברים טז, יא)וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם
(דברים טז, יג)חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ
(דברים טז, טז)שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי ה׳ רֵיקָם
(שמות כג, יד)שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה
(שמות כג, טו)אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם
(שמות כג, טז)וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה
(שמות כג, יז)שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן ה׳
(1) דמיון: שלוש פעמים בשנה כל זכר נראה לפני ה׳, ולא ריקם. הבדלים (שניים מתוך): שמות החגים – בשמות "חג הקציר", "חג האסף", בדברים "חג השבעות", "חג הסכת"; בדברים – "במקום אשר יבחר ה׳"; בדברים – ציווי לשמוח ורשימת המשתתפים (עבד, לוי, גר, יתום, אלמנה); בדברים – המתנה לפי הברכה. (2) למשל: ההבדל של השמחה המשותפת – דברים מדגיש את הממד החברתי של החג, שיתוף החלשים בשמחה; או: המקום – ריכוז הפולחן במקום אחד ואחדות העם.
מה נשאלים: ב-(1) – נקודת דמיון אחת ושני הבדלים, כל אחד מבוסס על שני הכתובים. ב-(2) – להסיק מאחד ההבדלים על הדגשים של ספר דברים.
תשובה לדוגמה: (1) דמיון: בשני הכתובים כל זכר עולה שלוש פעמים בשנה ומביא עמו מתנה. בשמות: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן ה׳" (שמות כג, יז) וכן "וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג, טו); בדברים: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ... וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי ה׳ רֵיקָם" (דברים טז, טז).
הבדל ראשון – מקום החג: בשמות אין ציון של מקום, ואילו בדברים העלייה היא "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (דברים טז, טז). הבדל שני – השמחה ומשתתפיה: בשמות החגים מתוארים כמועדים חקלאיים – "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ... וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כג, טז) – בלי ציווי על שמחה; בדברים מופיע ציווי מפורש לשמוח, יחד עם רשימה ארוכה של משתתפים: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים טז, יא).
אפשר גם: הבדל בשמות החגים – בשמות "חג הקציר" ו"חג האסף", ובדברים "חַג שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, י) ו"חַג הַסֻּכֹּת" (דברים טז, יג); או הבדל במידת המתנה – בדברים היא נקבעת "כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, י).
(2) ההבדל בשמחה ובמשתתפיה מלמד שספר דברים מדגיש את הממד החברתי של החג. בשמות החג הוא בעיקר מפגש בין האדם (הזכר) ובין ה׳, והודיה על היבול. בדברים החג הופך לאירוע משותף של כל החברה: האדם אינו שמח לבדו, אלא חייב לשתף בשמחתו את בני ביתו, את עבדיו ואת השכבות החלשות – הלוי, הגר, היתום והאלמנה. החוק בדברים מבקש להפוך את החג לכלי לצמצום הפערים בחברה ולחיזוק הסולידריות בה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו נקודת דמיון אחת ושני הבדלים, כל אחד עם ציטוטים משני הכתובים. ב-(2) נבחר הבדל אחד והוסק ממנו דגש ברור של ספר דברים (הממד החברתי), עם הסבר.
שאלה 6 · "ששם עלו שבטים" – העלייה לרגל
קראו תהלים, פרק קכ״ב.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ב׳ ופסוק ד׳.
(1) על פי פסוק א׳, מי הם "הָאֹמְרִים", ומה הם אומרים למשורר? כיצד הוא מגיב לדבריהם? (5 נקודות)
(2) על פי פסוק ד׳, מי עלה לירושלים, ולשם מה? (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק ד׳ וגם דברים, פרק ט״ז, פסוק ט״ז. קראו גם את פירושו של אבן עזרא לפסוק ד׳ במזמור.
"ששם, שבטים - שהם שבטי השם עדות וחק ומצוה לבא שלש פעמים והיו מודים השם בראותם מלכות דוד קיימת"
(אבן עזרא על תהלים, פרק קכ״ב, פסוק ד׳)
(1) על פי אבן עזרא, מהי ה"עדות" שבפסוק ד׳? איזו מצווה מן התורה עומדת ברקע העלייה המתוארת במזמור? בססו את דבריכם על הפסוק בספר דברים. (5 נקודות)
(2) הביאו מן המזמור שני דברים שהמשורר מוסיף על המצווה שבספר דברים – מה הוא מרגיש או מה הוא עושה בעלייתו לירושלים – והסבירו כל אחד מהם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ב׳–ד׳ ואת פירושו של אבן עזרא לפסוק ב׳.
"עומדות - הטעם עמדנו להסתכל בנייני החומות ויופי השערים. והנכון: כי היא היתה מלאה אדם והיינו מתערבים בשערים לא נוכל להכנס מרוב העם הבאים והיוצאים"
(אבן עזרא על תהלים, פרק קכ״ב, פסוק ב׳)
(1) הציגו את שני ההסברים שאבן עזרא מביא לביטוי "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ". (5 נקודות)
(2) איזה הסבר מעדיף אבן עזרא? הביאו ראיה מפסוקים ג׳–ד׳ התומכת בהסבר זה, והסבירו אותה. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(תהלים קכב, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ
(תהלים קכב, ב)עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם
(תהלים קכב, ד)שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה׳
(1) האומרים – אנשים מן הסביבה (שכנים, עולי רגל אחרים) המזמינים אותו לעלות יחד: "בית ה׳ נלך"; המשורר מגיב בשמחה – "שמחתי". (2) השבטים, שבטי יה – כלל ישראל; הם עלו "להדות לשם ה׳" – להודות ולשבח, וזו "עדות לישראל".
מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את האומרים, את דבריהם ואת תגובת המשורר. ב-(2) – לציין מי עלה ולאיזו מטרה.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ" (תהלים קכב, א) "האומרים" הם אנשים אחרים – שכנים, בני משפחה או עולי רגל – שאומרים למשורר "בית ה׳ נלך": הם מזמינים אותו להצטרף אליהם לעלייה לבית ה׳. העלייה היא אפוא חוויה משותפת. המשורר מגיב בשמחה: "שמחתי" – ההזמנה עצמה משמחת אותו, עוד לפני שיצא לדרך.
(2) על פי "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה׳" (תהלים קכב, ד), עלו לירושלים השבטים – "שבטי יה", כלומר כל שבטי ישראל. מטרתם הייתה "להדות לשם ה׳" – להודות לה׳ ולשבח אותו. העלייה היא גם "עדות לישראל" – ציווי, או סימן לזהותם כעם ה׳.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהו האומרים, צוטטו דבריהם ("בית ה׳ נלך") ותוארה תגובת המשורר (שמחה). ב-(2) צוין מי עלה (השבטים, כל ישראל) ולשם מה (להודות לה׳), עם ציטוט.
סעיף ב
(תהלים קכב, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ
(תהלים קכב, ד)שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה׳
(תהלים קכב, ו)שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ
(דברים טז, טז)שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי ה׳ רֵיקָם
(1) "עדות" = "חק ומצוה לבא שלש פעמים" – מצוות העלייה לרגל: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר" (בחג המצות, השבועות והסוכות). (2) שניים מתוך: שמחה – "שמחתי באמרים לי" (העלייה כרצון ולא רק כחובה); הודיה – "להדות לשם ה׳"; אחדות השבטים – "ששם עלו שבטים"; תפילה לשלום העיר – "שאלו שלום ירושלם".
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר על פי אבן עזרא את המילה "עדות" ולזהות את המצווה, בביסוס על דברים טז, טז. ב-(2) – להביא שני דברים שהמזמור מוסיף על המצווה ולהסביר כל אחד.
תשובה לדוגמה: (1) אבן עזרא מפרש את "עדות לישראל" כ"חק ומצוה לבא שלש פעמים" – העלייה של השבטים אינה מקרית; היא מצווה. ברקע המזמור עומדת מצוות העלייה לרגל: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז). "המקום אשר יבחר" הוא, לפי המזמור, ירושלים ובית ה׳ שבה.
(2) תוספת ראשונה – שמחה: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ" (תהלים קכב, א). בספר דברים העלייה מנוסחת כחובה ("יראה כל זכורך"); במזמור היא חוויה רגשית – המשורר שמח כבר כשמזמינים אותו. המצווה הופכת לרצון. תוספת שנייה – הודיה: השבטים עולים "לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה׳" (תהלים קכב, ד). התורה מצווה להיראות לפני ה׳ "ולא יראה... ריקם" – עם קורבן; המזמור מדגיש את ההודיה והשבח, כלומר את היחס הפנימי של העולים לה׳.
אפשר גם: תוספות אחרות: אחדות העם – "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים" (תהלים קכב, ד) – כל השבטים נפגשים במקום אחד; או תפילה לשלום העיר – "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכב, ו).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר פירוש אבן עזרא ל"עדות" (חוק ומצווה), זוהתה המצווה (עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה) וצוטט הפסוק מדברים. ב-(2) הובאו שתי תוספות (שמחה; הודיה), כל אחת עם ציטוט מן המזמור והסבר של ההבדל מן הנוסח בדברים.
סעיף ג
(תהלים קכב, ב)עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם
(תהלים קכב, ג)יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו
(תהלים קכב, ד)שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה׳
(1) הסבר א׳: עמדו בשערים כדי להסתכל ביופי החומות והשערים – עמידה של התפעלות. הסבר ב׳: עמדו משום שהעיר הייתה מלאה אנשים ולא יכלו להיכנס מרוב העם הבאים והיוצאים. (2) את השני ("והנכון"). ראיה: "ששם עלו שבטים" (פסוק ד׳) – כל השבטים עולים יחד, ולכן העיר מלאה ויש צפיפות בשערים; או "שחברה לה יחדו" (פסוק ג׳) – כולם מתקבצים בה יחד.
מה נשאלים: ב-(1) – להציג את שני ההסברים של אבן עזרא. ב-(2) – לזהות את ההסבר המועדף ולהביא ראיה מפסוקים ג׳–ד׳ עם הסבר.
תשובה לדוגמה: (1) הביטוי "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכב, ב) מתפרש אצל אבן עזרא בשתי דרכים. בהסבר הראשון העמידה היא עמידה של התפעלות: "עמדנו להסתכל בנייני החומות ויופי השערים" – עולי הרגל נעצרו בשער כדי להתבונן ביופייה של העיר. בהסבר השני העמידה נכפתה עליהם: העיר "היתה מלאה אדם", והם עמדו בשערים משום שלא יכלו להיכנס "מרוב העם הבאים והיוצאים".
(2) אבן עזרא מעדיף את ההסבר השני – הוא מציג אותו במילה "והנכון". ראיה לכך אפשר למצוא בפסוק "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ" (תהלים קכב, ד): כל שבטי ישראל עולים יחד לירושלים באותו זמן, ולכן ברור שהעיר מלאה בהמון אדם ושיש צפיפות בשעריה. העמידה בשערים מבטאת אפוא את גודל ההמון ואת החוויה של עם שלם המתקבץ במקום אחד.
אפשר גם: ראיה מפסוק ג׳: "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב, ג) – העיר שבה כולם מתחברים ומתקבצים יחד, ולכן היא מלאה אדם.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שני ההסברים (התבוננות ביופי; צפיפות ההמון) עם ציטוט מדברי אבן עזרא. ב-(2) זוהה ההסבר המועדף (על פי המילה "והנכון"), והובאה ראיה מפסוק ד׳ עם הסבר.
שאלה 7 · שמחה בעמל
קראו קהלת, פרק ב׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ט׳–י״א.
(1) לפי פסוק י׳, איזו הרגשה הייתה לקהלת בזמן שעסק במעשיו, ומה היה ״חלקו״ מכל עמלו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) בפסוק י״א קהלת ״פונה״ ומתבונן במעשיו אחרי שהסתיימו. הסבירו את ההבדל בין נקודת המבט שבפסוק י׳ ובין נקודת המבט שבפסוק י״א. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
לפי פסוק י׳ ״וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי״, ולפי פסוק י״א ״וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״.
לדעתכם, האם ערכה של עבודה או של מאמץ נמדד בשמחה שבזמן העשייה, או במה שנשאר ממנה בסוף? נמקו את עמדתכם בשני נימוקים, ובססו אחד מהם על פרק ב׳. התייחסו גם לעמדה המנוגדת. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים ט״ז–י״ז ופסוק כ״ד.
בפסוק י״ז קהלת אומר ״וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים״, ובפסוק כ״ד הוא ממליץ ליהנות מן האכילה, מן השתייה ומן העמל.
לדעתכם, האם המודעות לכך שהחיים קצרים ושהכול נשכח צריכה להוביל את האדם לייאוש או להנאה מן החיים? נמקו את עמדתכם בשני נימוקים, ובססו אחד מהם על פרק ב׳. התייחסו גם לעמדה המנוגדת. (10 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(קהלת ב, י)וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי
(קהלת ב, יא)וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
(1) "לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי" – בזמן העשייה היה שמח; "וזה היה חלקי מכל עמלי" – השמחה עצמה הייתה החלק, הרווח שקיבל. (2) פסוק י׳ – מבט מבפנים, בזמן העשייה: שמחה. פסוק י״א – מבט מבחוץ ובדיעבד, על התוצאה: "הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון" – לא נשאר דבר מתמשך.
מה נשאלים: (1) להסביר את ההרגשה בזמן העשייה ואת "חלקו" לפי פסוק י׳; (2) להסביר את ההבדל בין נקודות המבט בפסוקים י׳ ו־י״א.
תשובה לדוגמה: (1) קהלת מספר "לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי" (קהלת ב, י) – בזמן שעסק בבנייה, בנטיעה ובאיסוף, לבו היה שמח. ועוד: "וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי" (קהלת ב, י) – השמחה עצמה הייתה ה"חלק", הרווח שקיבל מכל העמל.
(2) בפסוק י׳ קהלת מתאר את החוויה מבפנים, בזמן העשייה: הוא שמח. בפסוק י״א הוא מתבונן במעשיו מבחוץ, אחרי שהסתיימו: "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי" (קהלת ב, יא), ומסיק "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב, יא). כלומר, בזמן העשייה הייתה שמחה, אבל כשהוא בודק מה נשאר – אין "יתרון", אין דבר מתמשך. ההבדל הוא בין הערכת התהליך ובין הערכת התוצאה.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסברה השמחה בזמן העשייה והוסבר "חלקי" (השמחה היא הרווח). בתת־סעיף (2) הוסבר ההבדל – מבט מבפנים על התהליך לעומת מבט בדיעבד על התוצאה – עם ציטוטים.
סעיף ב
(קהלת ב, י)וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי
(קהלת ב, יא)וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
(קהלת ב, יח)וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי
עמדה + שני נימוקים (אחד מפרק ב׳) + התייחסות למנוגדת. למשל: השמחה שבתהליך – קהלת עצמו אומר "וזה היה חלקי"; התוצאות אינן בידינו ("שאניחנו לאדם שיהיה אחרי", יח), ולכן אם הערך תלוי רק בתוצאה – הכול הבל; העשייה עצמה מפתחת את האדם. מנגד – מה שנשאר (יתרון) הוא מה שנותן משמעות לאחרים ולעתיד.
מה נשאלים: שאלת עמדה: עמדה ברורה, שני נימוקים שאחד מהם מבוסס על פרק ב׳, והתייחסות לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: לדעתי ערכה של עבודה נמדד בעיקר בשמחה ובמשמעות שבזמן העשייה. נימוק ראשון, מן הפרק: קהלת עצמו מודה "כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי" (קהלת ב, י) – השמחה הייתה אמיתית, והוא קורא לה "חלק", כלומר רווח של ממש. נימוק שני: התוצאה אינה בידינו – קהלת מתלונן שהעמל יעבור "לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי" (קהלת ב, יח). אם הערך תלוי רק בתוצאה, הוא תלוי בדברים שאיננו שולטים בהם; ואילו העשייה עצמה – הלמידה, היצירה, ההתמדה – משנה את האדם ונשארת בו.
העמדה המנוגדת היא עמדת קהלת בפסוק י״א: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב, יא) – אם לא נשאר דבר, השמחה הייתה רגעית ואין בה ממש. אני מסכים שתוצאה מתמשכת חשובה, במיוחד לאחרים; אבל דרישה שכל מאמץ ישאיר "יתרון" נצחי היא דרישה שאף מעשה אנושי אינו יכול לעמוד בה, ולכן עדיף למדוד את הערך גם בתהליך.
למה זו תשובה מלאה: ניתנה עמדה ברורה (הערך בתהליך), שני נימוקים – אחד מבוסס על פרק ב׳ (פסוקים י׳, י״ח) – והתייחסות עניינית לעמדה המנוגדת (פסוק י״א) עם תשובה עליה.
אפשר גם: עמדה שהערך נמדד במה שנשאר: עבודה נועדה להשפיע – לבנות, לעזור, להשאיר משהו לאחרים; שמחה רגעית בלי תוצאה דומה ל"לשחוק אמרתי מהולל" (פסוק ב׳). גם עמדה זו מתקבלת עם שני נימוקים והתייחסות לעמדה המנוגדת.
סעיף ג
(קהלת ב, טז)כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל
(קהלת ב, יז)וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
(קהלת ב, כד)אֵין־טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא
עמדה + שני נימוקים (אחד מפרק ב׳) + התייחסות למנוגדת. למשל: להנאה – קהלת עצמו מגיע בסוף הפרק ל"אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו... מיד האלהים היא"; דווקא כי הזמן מוגבל, כל רגע יקר. מנגד – "ושנאתי את החיים... כי הכל הבל": מי שרואה שהכול נשכח עלול לאבד מוטיבציה; אבל הייאוש אינו משנה את המוות, רק מוותר על החיים.
מה נשאלים: שאלת עמדה: עמדה ברורה, שני נימוקים שאחד מהם מבוסס על פרק ב׳, והתייחסות לעמדה המנוגדת.
תשובה לדוגמה: לדעתי המודעות לקוצר החיים צריכה להוביל להנאה מהם, ולא לייאוש. נימוק ראשון, מן הפרק: קהלת עצמו, אחרי הייאוש של פסוק י״ז, מגיע למסקנה אחרת: "אֵין־טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ" (קהלת ב, כד), ומוסיף "כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא" (קהלת ב, כד). ההנאה מן החיים היא מתנה, ומי שיודע שהזמן מוגבל לומד להעריך אותה. נימוק שני: הייאוש אינו משנה את העובדה שהחיים קצרים – הוא רק מוותר על הזמן שיש. דווקא משום שאין לדעת מה יקרה אחרינו, כדאי לחיות את ההווה במלואו.
העמדה המנוגדת תאמר, כמו קהלת בפסוקים ט״ז–י״ז, ש"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (קהלת ב, טז), ולכן "וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים" (קהלת ב, יז) – אם הכול נשכח, אין טעם במאמץ ובהנאה. אני מבין את הכאב שבדברים האלה, אבל הם מודדים את החיים רק לפי מה שיישאר מהם אחרי המוות; מי שמודד אותם לפי מה שיש בהם עכשיו, מוצא בהם טוב.
למה זו תשובה מלאה: ניתנה עמדה ברורה (הנאה ולא ייאוש), שני נימוקים – אחד מבוסס על פרק ב׳ (פסוק כ״ד) – והתייחסות עניינית לעמדה המנוגדת (פסוקים ט״ז–י״ז) עם תשובה עליה.
אפשר גם: עמדה שהמודעות מובילה בצדק לתחושת ייאוש, לפחות בשלב ראשון: אי אפשר להתעלם מן הכאב שבידיעה שהכול נשכח, וקהלת עצמו עובר דרך "ושנאתי את החיים" לפני שהוא מגיע להנאה. גם עמדה זו מתקבלת כשהיא מנומקת ומתייחסת לעמדה המנוגדת.
פרק שלישי – קטע להבנה ולניתוח
ענו על סעיף א – חובה (12 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ד (8 נקודות).
שאלה 8 · יתרו בא אל משה ומייעץ לו למנות שופטים
קראו שמות, פרק י״ח, פסוקים א׳–כ״ז.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–י״ב.
(1) על פי פסוקים א׳–ח׳, מה שמע יתרו עוד לפני שבא אל משה, ומה הוסיף משה וסיפר לו כשנפגשו? (5 נקודות)
(2) על פי פסוקים ט׳–י״ב, כיצד הגיב יתרו על הדברים ששמע? הביאו שני ביטויים לתגובתו, והסבירו מה למד יתרו מן הדברים. (7 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים ה׳–ז׳ ופסוקים י״ז–כ״ו.
(1) הביאו מן הפסוקים שתי דוגמאות ליחס של כבוד שמשה מגלה כלפי יתרו. (3 נקודות)
(2) משה, מנהיג העם שה׳ מדבר אליו, מקבל עצה מחותנו, כוהן מדין. מה מלמדת נכונותו לקבל את העצה על דמותו כמנהיג? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)
קראו פסוקים י״ג–י״ח ואת דברי רש״י שלפניכם.
"וישב משה וגו׳ ויעמד העם. יושב כמלך וכלן עומדים, והקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר (פסוק יד) מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים"
(רש״י על שמות, פרק י״ח, פסוק י״ג)
(1) על פי רש״י, מה הקשה על יתרו במראה שראה? הסבירו כיצד תיאור הישיבה והעמידה בפסוקים י״ג–י״ד מבסס את פירושו. (3 נקודות)
(2) בפסוקים י״ז–י״ח יתרו עצמו מנמק את ביקורתו. מהו הנימוק שלו, ובמה הוא שונה מן הנימוק שרש״י מייחס לו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
קראו פסוקים י״ט–כ״ו וגם דברים, פרק ט״ז, פסוקים י״ח–כ׳.
(1) על פי פסוק כ״א, ציינו שתיים מן התכונות שיתרו דורש מן השופטים, והסבירו מדוע כל אחת מהן חשובה לשופט. (3 נקודות)
(2) בחרו תכונה אחת מפסוק כ״א, והסבירו כיצד היא יכולה לסייע לשופט לקיים אחד מן הציוויים שבדברים, פרק ט״ז, פסוק י״ט. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(שמות יח, א)וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא ה׳ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם
(שמות יח, ח)וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה׳
(שמות יח, ט)וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה ה׳ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם
(שמות יח, י)וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת־הָעָם מִתַּחַת יַד־מִצְרָיִם
(שמות יח, יא)עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל ה׳ מִכָּל־הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם
(שמות יח, יב)וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
(1) יתרו שמע את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל – שה׳ הוציא את ישראל ממצרים. משה הוסיף וסיפר לו בפירוט מה עשה ה׳ לפרעה ולמצרים, ועל כל התלאה שמצאה את העם בדרך ועל ההצלה ממנה. (2) שניים מתוך: "ויחד יתרו" – שמח על הטובה; בירך את ה׳ על ההצלה ("ברוך ה׳ אשר הציל"); הכריז "עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים"; הקריב עולה וזבחים לאלוהים. למד: ה׳ גדול מכל האלים – הכרה חדשה וודאית בכוחו.
מה נשאלים: ב־(1) – שני רכיבים: מה שמע יתרו לפני בואו, ומה הוסיף משה (3 נקודות). ב־(2) – שני ביטויים לתגובת יתרו, ומה למד מן הדברים (4 נקודות).
תשובה לדוגמה: (1) לפני שבא, יתרו שמע באופן כללי: "אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא ה׳ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א). כשנפגשו, משה הוסיף פרטים: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה׳" (שמות יח, ח). כלומר, יתרו שמע על היציאה ממצרים, ומשה סיפר לו גם על מה שעשה ה׳ לפרעה ולמצרים ועל הקשיים שבדרך ועל ההצלה מהם.
(2) הביטוי הראשון – שמחה: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה ה׳ לְיִשְׂרָאֵל" (שמות יח, ט). הביטוי השני – הכרזה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל ה׳ מִכָּל־הָאֱלֹהִים" (שמות יח, יא). יתרו, כוהן מדין, מכיר בעקבות הסיפור שה׳ גדול מכל האלים. המילה "עתה" מלמדת שהסיפור חיזק בו ידיעה חדשה וּודאית – ההצלה ממצרים הוכיחה לו את כוחו של ה׳.
אפשר גם: בירכת ה׳: "בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה" (שמות יח, י); או הקרבת קרבנות: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים" (שמות יח, יב) – מעשה של הודיה לאלוהים.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שני הרכיבים מופרדים (מה שמע לפני הבואה / מה הוסיף משה), וכל אחד מבוסס בציטוט. ב־(2) שני ביטויים שונים מצוטטים, ומנוסח מה למד יתרו (גדולת ה׳ על פני כל האלים).
סעיף ב
(שמות יח, ז)וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ־לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה
(שמות יח, יז)וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה
(שמות יח, יח)נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ
(שמות יח, כד)וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר
(שמות יח, כה)וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת
(1) שתיים מתוך: יצא לקראתו, השתחווה ונישק לו ושאל לשלומו (ז); שמע בקולו ועשה כל אשר אמר (כד). (2) ענווה ופתיחות: משה אינו רואה בעצמו יודע־כול, מקבל ביקורת מאדם זר, ומיישם את העצה במלואה ("וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר") – טובת העם והמערכת חשובה לו יותר ממעמדו.
מה נשאלים: ב־(1) – שתי דוגמאות ליחס של כבוד, מתוך הפסוקים. ב־(2) – מה מלמדת קבלת העצה על דמות המנהיג, עם הסבר וביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) דוגמה ראשונה: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק־לוֹ" (שמות יח, ז) – משה יוצא בעצמו לקבל את פני יתרו ומשתחווה לו. דוגמה שנייה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות יח, כד) – משה מתייחס לדבריו ברצינות ומקיים אותם.
(2) יתרו מבקר את משה ישירות: "לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (שמות יח, יז), ומזהיר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יח). משה אינו נעלב ואינו מתגונן, אלא מקבל את הביקורת ופועל לפיה במלואה: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם" (שמות יח, כה). מכאן שמשה הוא מנהיג עניו ופתוח, שאינו רואה בעצמו יודע־כול ואינו חושש שמעמדו ייפגע אם יחלק את סמכויותיו. טובת העם חשובה לו יותר מכבודו, והוא מוכן ללמוד גם מאדם שאינו מבני ישראל.
אפשר גם: ב־(2): מנהיג המבין את גבולות כוחו ויודע לחלק אחריות – הוא מבין שגם העם נפגע מן העומס ("גם העם הזה אשר עמך"), ולכן משנה את דרכו לטובת הכלל.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שתי דוגמאות שונות מצוטטות, ולכל אחת מוסבר מה מבטא בה כבוד. ב־(2) מנוסחת תכונת מנהיגות (ענווה ופתיחות לביקורת), מוסברת, ומבוססת על הביקורת של יתרו ועל היישום המלא של העצה.
סעיף ג
(שמות יח, יג)וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב
(שמות יח, יד)וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב
(שמות יח, יז)וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה
(שמות יח, יח)נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ
(1) לפי רש״י, משה יושב כמלך וכל העם עומד לפניו – יתרו ראה בכך זלזול בכבוד העם; משה "יושב" והעם "נצב" / "עומד" מן הבוקר עד הערב. (2) הנימוק בפסוקים: עומס ושחיקה – "נבל תבל גם אתה גם העם", "כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך". רש״י – פגיעה בכבוד העם (פער מעמדות בין המנהיג לעם); הכתוב – בעיה מעשית של יכולת ועייפות, הפוגעת גם במשה וגם בעם.
מה נשאלים: ב־(1) – מה הקשה על יתרו לפי רש״י, וכיצד הישיבה והעמידה בפסוקים מבססות זאת. ב־(2) – הנימוק של יתרו בפסוקים י״ז–י״ח, וההבדל בינו ובין הנימוק לפי רש״י.
תשובה לדוגמה: (1) לפי רש״י, יתרו ראה את משה "יושב כמלך וכלן עומדים", והפריע לו שמשה "מזלזל בכבודן של ישראל". רש״י נשען על הניגוד שבפסוק: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב" (שמות יח, יג), ועל שאלת יתרו: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָרֶב" (שמות יח, יד). משה יושב, והעם כולו עומד לפניו שעות ארוכות – מצב שמבליט פער בין המנהיג לעם ופוגע בכבוד העם.
(2) יתרו מנמק את ביקורתו בעומס: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יח). לפי הכתוב, הבעיה מעשית: התפקיד כבד מכדי שאדם אחד יישא אותו, ובסופו של דבר גם משה וגם העם יישחקו ויתעייפו. לפי רש״י הבעיה היא בעיה של כבוד ויחס – משה מתנהג כמלך מול נתיניו. ההבדל: אצל רש״י הביקורת עוסקת בפגיעה בכבוד העם, ואילו בכתוב היא עוסקת ביכולת וביעילות – במחיר הגופני והנפשי של השיטה.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) מנוסח הקושי לפי רש״י (זלזול בכבוד העם) ומוסבר כיצד הניגוד בין "יושב" ובין "נצב/ויעמד" בפסוקים מבסס אותו. ב־(2) הנימוק של הכתוב מצוטט, ושני הנימוקים מושווים במפורש (כבוד לעומת עומס ויכולת).
סעיף ד
(שמות יח, כא)וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת
(שמות יח, כב)וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ
(דברים טז, יח)שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק
(דברים טז, יט)לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם
(1) שתיים מתוך: אנשי חיל – כשירים וחזקים, שיעמדו בלחצים; יראי אלוהים – יודעים שהם אחראים לפני ה׳ ולא לפני בני אדם; אנשי אמת – נאמנים ודבריהם אמת; שונאי בצע – אינם רודפים אחר ממון, ולכן לא יימשכו לטובות הנאה. (2) למשל: "שנאי בצע" מסייעת לקיים "ולא תקח שחד"; "יראי אלהים" / "אנשי חיל" מסייעות לקיים "לא תכיר פנים"; "אנשי אמת" מסייעת לקיים "לא תטה משפט".
מה נשאלים: ב־(1) – שתי תכונות מפסוק כ״א, וחשיבותה של כל אחת לשופט. ב־(2) – קישור בין תכונה אחת ובין ציווי אחד בדברים ט״ז, י״ט, עם הסבר.
תשובה לדוגמה: (1) יתרו מורה למשה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא). "יראי אלהים" – שופט כזה יודע שהוא אחראי לפני ה׳, ולכן ישפוט ביושר גם כשאיש אינו רואה. "שנאי בצע" – שופט שאינו להוט אחר ממון לא יפסוק לטובת מי שמציע לו רווח.
(2) בדברים נאמר: "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דברים טז, יט). התכונה "שנאי בצע" מסייעת לשופט לקיים את הציווי "ולא תקח שחד": מי ששונא בצע אינו מתפתה למתנות ולטובות הנאה, ולכן השוחד לא "יעוור" את עיניו, והוא יוכל לשפוט לפי האמת בלבד. כך התכונה שיתרו דורש בבחירת השופטים היא הבסיס האישי לקיום החוק שבדברים.
אפשר גם: ב־(2): "אנשי חיל" או "יראי אלהים" מסייעות לקיים "לא תכיר פנים" – שופט אמיץ, הירא מה׳ ולא מבני אדם, אינו נרתע מאדם חזק או נכבד ואינו מעדיף אותו במשפט; או "אנשי אמת" מסייעת לקיים "לא תטה משפט".
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שתי תכונות מצוטטות, ולכל אחת מוסבר מדוע היא חשובה לשופט. ב־(2) נבחרו תכונה אחת וציווי אחד, שניהם מצוטטים, ומוסבר הקשר ביניהם (מדוע התכונה מקלה לקיים את הציווי).