מתכונת 1 בתנ"ך (שאלון 1225) - פתרון מלא

מה נשאלים: שאלת מורכבות דמות: שני הסברים – חיובי ושלילי – להתנהגות שרה (הצחוק וההכחשה), כל אחד מבוסס על הכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) באופן חיובי: שרה צוחקת "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית יח, יב) – בלבה, לא בגלוי ולא כלפי האורחים. אחרי שנים ארוכות של עקרות, והיא כבר זקנה ("אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב)), הבשורה נשמעת לה בלתי אפשרית; הצחוק הוא תגובה אנושית של מי שהתרגלה לאכזבה ואינה מעזה לקוות. גם ההכחשה מוסברת בכתוב באופן מקל: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" (בראשית יח, טו) – היא הכחישה מתוך פחד, כשהבינה שמי שמדבר יודע את מחשבותיה, ולא מתוך זלזול.
(2) באופן שלילי: הצחוק מבטא ספק ביכולתו של ה׳ לקיים את הבטחתו. כך מבין אותו ה׳ עצמו, והוא מגיב בשאלה מוכיחה: "הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר" (בראשית יח, יד). בנוסף, שרה אינה מודה בצחוקה אלא אומרת דבר שאינו נכון – "לא צחקתי" – וה׳ דוחה את דבריה במפורש: "וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית יח, טו). היא מצטיירת כמי שמתקשה להאמין ואף מסתירה את האמת.

למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף ניתן הסבר מלא (חיובי / שלילי) להתנהגות שרה – גם לצחוק וגם להכחשה – עם ציטוטים והסבר כיצד הם תומכים בקריאה.

מה נשאלים: (1) נקודת דמיון ונקודת שוני בין שני הצחוקים, עם ביסוס בשני הכתובים; (2) הסבר השינוי במשמעות הצחוק בפרק כ״א.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון – גם אברהם וגם שרה צוחקים בתוכם, בגלל הזקנה שנראית סותרת את הבשורה. אברהם: "וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה־שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם־שָׂרָה הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז, יז). שרה: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב). שניהם מעלים את אותו נימוק – הגיל.
שוני – אברהם צוחק בשעת ההתגלות עצמה, לאחר ש"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו" (בראשית יז, יז), והאל אינו מוכיח אותו על הצחוק. שרה צוחקת בצד, שומעת את הבשורה רק בעקיפין, וה׳ מוכיח אותה: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה" (בראשית יח, יג).
(2) בפרק י״ח הצחוק של שרה היה צחוק של ספק ושל ייאוש, והיא אף הכחישה אותו. בפרק כ״א, אחרי הלידה, היא עצמה מכריזה: "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים" (בראשית כא, ו) – הצחוק הוא עכשיו מתנה מאלוהים, צחוק של שמחה ושל פליאה. היא גם אינה מסתירה אותו אלא מזמינה את כולם להשתתף בו: "כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי" (בראשית כא, ו). המילה "צחק" חוזרת, אבל משמעותה מתהפכת – מן הספק לשמחה על התגשמות ההבטחה – והיא מונצחת בשמו של הבן, יצחק.

למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הובאו דמיון ושוני, כל אחד עם ציטוט משני הכתובים. בתת־סעיף (2) הוסבר השינוי במשמעות הצחוק (מספק להודיה ולשמחה) עם ציטוט מפרק כ״א והשוואה מפורשת לפרק י״ח.

אפשר גם: שוני אחר בתת־סעיף (1): אברהם מגיב גם בבקשה "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית יז, יח) – הוא מתייחס לבשורה ומציע חלופה, ואילו שרה אינה אומרת דבר לאל עד שהיא נשאלת.

מה נשאלים: בסעיף (1) – לזהות בכל אחד משלושת הפסוקים מי עושה חסד (או מתבקש לעשות) ועם מי. בסעיף (2) – להסביר את תרומת המילה המנחה "חסד" להבנת הסיפור.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק י״ב העבד מתפלל שה׳ יעשה חסד עם אברהם: "ה׳ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (בראשית כד, יב). בפסוק כ״ז, אחרי שנודע לו מי הנערה, העבד מודה לה׳ על החסד שעשה עם אברהם: "בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, כז). בפסוק מ״ט העבד מבקש מבני המשפחה לעשות חסד עם אברהם: "וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי" (בראשית כד, מט).
(2) "חסד" היא מילה מנחה בסיפור. בתחילה החסד מבוקש מה׳, ובסוף הוא מבוקש מבני אדם. בתווך החסד נעשה בפועל בידי רבקה, הנותנת לזר יותר משביקש – "וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית כד, יט). החזרה מלמדת שחסד ה׳ מתממש דרך מעשי חסד של בני אדם: ה׳ "עושה חסד" עם אברהם בכך שהוא מזמן לפני העבד נערה שעושה חסד, ומשפחה שמסכימה לעשות חסד. כך החסד הוא גם הסימן שלפיו נבחרת האם הבאה במשפחת אברהם, וגם הבסיס שעליו נבנה בית אברהם בדור הבא.

למה זו תשובה מלאה: בסעיף (1) נקבע לגבי כל פסוק מי ועם מי, עם ציטוט מכל אחד. בסעיף (2) זוהתה המילה כמילה מנחה, והוסברה תרומתה (מעבר החסד מן האל לבני האדם; החסד כאמת המידה לבחירת רבקה), עם ביסוס בכתוב.

מה נשאלים: בסעיף (1) – השוואה: שני פעלים או ביטויים משותפים לשני הקטעים והסבר הדמיון. בסעיף (2) – להסיק מן הדמיון מסקנה על רבקה כאם בבית אברהם.

תשובה לדוגמה: (1) פועל ראשון – מהירות: רבקה "וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (בראשית כד, יח), ושוב "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת" (בראשית כד, כ); אברהם "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל־שָׂרָה" (בראשית יח, ו), ו"וַיִּתֵּן אֶל־הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית יח, ז). פועל שני – ריצה: רבקה "וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב" (בראשית כד, כ), ואברהם "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל" (בראשית יח, ב). (ביטוי משותף נוסף: "מעט מים" – העבד מבקש "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז), ואברהם מציע "יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (בראשית יח, ד).)
הדמיון: שניהם מכניסי אורחים הממהרים ורצים לשרת אנשים זרים, ושניהם נותנים יותר מן המעט שנזכר – אברהם מבטיח פת לחם ומגיש סעודה שלמה, ורבקה מתבקשת לתת מעט מים ומשקה גם את כל הגמלים.
(2) הדמיון מלמד שרבקה נוהגת כמו אברהם עצמו – מידת החסד שאפיינה את אברהם מאפיינת גם אותה. לכן היא מתאימה להיות אם במשפחה שאברהם מייסד: היא תמשיך את דרכו בדור הבא, ולא רק את ייחוסו. המבחן שהעבד קבע בדק בדיוק את התכונה הזאת.

למה זו תשובה מלאה: בסעיף (1) הובאו שני פעלים משותפים, כל אחד עם פסוק משני הכתובים, והוסבר מהו הדמיון במעשים. בסעיף (2) הוסקה מסקנה מנומקת: רבקה נושאת את מידת החסד של אברהם ולכן ראויה להמשיך את דרכו.

מה נשאלים: (1) נקודת דמיון אחת והבדל אחד, כל אחד מבוסס על שני הכתובים; (2) להסביר את פירוש המדרש לקשר ואת הגמול שהוא מתאר.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון: בשני הסיפורים נשלח חפץ אישי אל דמות סמכותית, והשולח מבקש ממנה לזהות אותו באותן מילים. האחים שולחים ליעקב את הכתונת: "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא" (בראשית לז, לב), ותמר שולחת ליהודה את העירבון: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ ... וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, כה). בשני המקרים הנמען אכן מזהה: "וַיַּכִּירָהּ" (בראשית לז, לג) / "וַיַּכֵּר יְהוּדָה" (בראשית לח, כו).
הבדל: בפרק ל״ז ה"הכר נא" משמש להטעיה – הכתונת טבולה בדם שעיר, ויעקב מגיע למסקנה שקרית: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית לז, לג). בפרק ל״ח ה"הכר נא" חושף את האמת, ויהודה מודה בה: "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו).
(2) לפי המדרש, הדמיון הלשוני אינו מקרי: "אתה אמרת לאביך הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא". המדרש מייחס את ה"הכר נא" של פרק ל״ז ליהודה – שהוביל את מכירת יוסף ("לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז, כז)) – וקובע שהוא נענש מידה כנגד מידה: מי שגרם לאביו "להכיר" את בגד בנו ולהתאבל, נאלץ עכשיו "להכיר" את חפציו שלו ולהודות בפומבי בטעותו. הגמול תואם את החטא בלשונו ובתוכנו, והוא גם מוביל את יהודה להודאה.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצגו נקודת דמיון והבדל, כל אחד עם ציטוט משני הכתובים; ב־(2) הוסבר הקשר שהמדרש יוצר (אותן מילים, אותו מעשה בכיוון הפוך) והגמול – מידה כנגד מידה.

מה נשאלים: להביא שתי דוגמאות מפסוקים י״ב–כ״ג, מלבד "הכר נא", לפרטים המקשרים לסיפור ההטעיה בפרק ל״ז, ולהסביר כיצד כל אחת מחזקת את רעיון מידה כנגד מידה.

תשובה לדוגמה: דוגמה ראשונה – גדי העזים: האחים הטעו את יעקב באמצעות דם של עז: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז, לא). בפרק ל״ח יהודה, שאינו יודע שמולו כלתו, מבטיח לשלם "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן" (בראשית לח, יז), ואחר כך "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי" (בראשית לח, כ). העז, שבעזרתה הוטעה האב, היא עכשיו המחיר שיהודה משלם במעשה שבו הוא עצמו מוטעה. הגמול "חוזר" אל יהודה דרך אותו פרט.
דוגמה שנייה – הבגד כאמצעי הטעיה: יעקב הוטעה באמצעות בגד – כתונת הפסים הטבולה בדם. יהודה מוטעה גם הוא באמצעות בגד: "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף" (בראשית לח, יד), ולכן "וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (בראשית לח, טו). כמו שיעקב לא ידע את האמת מפני הבגד, כך יהודה אינו מזהה את כלתו מפני הבגד. מי שהטעה בבגד מוטעה בבגד – מידה כנגד מידה.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי דוגמאות שונות מן הטווח (גדי העזים; הבגד כאמצעי הטעיה), כל אחת עם ציטוט משני הפרקים והסבר של ההקבלה בין החטא לגמול.

אפשר גם: הדמות המוטעית אינה מזהה את האמת אף שהיא מולה: יעקב אינו יודע שבנו חי, ויהודה "כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא" (בראשית לח, טז).

מה נשאלים: ב־(1) – שני רכיבים: הציפייה של נעמן והסיבה לכעסו. ב־(2) – הטיעון של העבדים.

תשובה לדוגמה: (1) אלישע אינו יוצא אל נעמן אלא שולח שליח: "הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן" (מלכים ב ה, י). נעמן כועס, כי ציפה ליחס אחר: "הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־ה׳ אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע" (מלכים ב ה, יא). הוא, השר הגדול, ציפה שהנביא יפגוש אותו בעצמו ויעשה מעשה מרשים; ההוראה הפשוטה, שנמסרה בידי שליח, נראתה לו כזלזול. הוא גם מזלזל בירדן: "הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ה, יב).
(2) העבדים פונים אליו בכבוד ובהיגיון: "אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר" (מלכים ב ה, יג) – אילו דרש ממך הנביא מעשה קשה, היית עושה אותו; קל וחומר שתעשה מעשה פשוט. הם אינם מתווכחים עם כבודו, אלא מראים לו שאין לו מה להפסיד.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצגו הציפייה והסיבה לכעס, עם ציטוטים. ב־(2) הוסבר הטיעון (קל וחומר, פנייה מכבדת) בציטוט.

מה נשאלים: להצביע על המופעים של "גדול" ו"קטן", ולהסביר כיצד הניגוד מבליט את השינוי בנעמן.

תשובה לדוגמה: הסיפור נפתח בנעמן כ"אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו" (מלכים ב ה, א), אבל הדרך לרפואתו באה דווקא מ"נַעֲרָה קְטַנָּה" (מלכים ב ה, ב) – שבויה חסרת מעמד. גם הרפואה עצמה אינה "גדולה": העבדים אומרים "אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה" (מלכים ב ה, יג) – אך הנביא ביקש דבר פשוט. וכשנעמן מקבל את ההוראה "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (מלכים ב ה, יד).
הניגוד מבליט את השינוי: האיש הגדול והגאה צריך לוותר על כבודו, לשמוע לעצת נערה קטנה ולעבדיו, ולטבול בירדן כפשוטו. בסוף הוא נעשה כ"נער קטן" – לא רק גופו מתחדש כגוף של ילד, אלא גם הוא עצמו לומד ענווה ומכיר בה׳ (פסוק ט״ו).

למה זו תשובה מלאה: הובאו מופעים של שתי המילים בתחילת הסיפור ובשיאו, עם ציטוטים, והוסבר כיצד הניגוד מבטא את השינוי – מגאווה לענווה, ממחלה לגוף חדש.

מה נשאלים: ב־(1) – להסביר את הסירוב, עם ביסוס. ב־(2) – להראות את הדמיון בין החטא של גיחזי ובין עונשו.

תשובה לדוגמה: (1) נעמן מכריז: "הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח־נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ" (מלכים ב ה, טו), ואלישע משיב: "חַי־ה׳ אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם־אֶקָּח" (מלכים ב ה, טז). אלישע רואה את עצמו משרתו של ה׳, והריפוי הוא מעשה ה׳ ולא שירות בתשלום. אילו לקח מתנה, היה נעמן עשוי לחשוב שהנביא הוא שריפא אותו ושאפשר לקנות את עזרת ה׳ בכסף.
(2) גיחזי רץ אחרי נעמן, משקר ומקבל ממנו "כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים" (מלכים ב ה, כג). אלישע אומר לו: "הַעֵת לָקַחַת אֶת־הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים" (מלכים ב ה, כו), ומודיע: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב ה, כז). העונש תואם את החטא: גיחזי רצה לקחת משהו מנעמן – והוא אכן מקבל משהו מנעמן, אבל את המחלה שממנה נרפא. כך עובר אליו "רכושו" של נעמן מן הצד הרע.

אפשר גם: ב־(2) אפשר להוסיף שגיחזי ניסה להסתיר את מעשיו – "לֹא־הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה" (מלכים ב ה, כה) –, ועונשו גלוי לעין כול: "וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג" (מלכים ב ה, כז).

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר הסירוב עם ציטוט. ב־(2) הוצגו החטא והעונש, כל אחד בציטוט, והוסבר הדמיון ביניהם לפי ההגדרה.