מתכונת 2 בתנ"ך (שאלון 1225) - פתרון מלא

מה נשאלים: ב-(1) – להביא שתי דוגמאות של תיאורי זמן, חושך ואור. ב-(2) – להסביר את תרומת המעבר מחושך לאש להבנת הנבואה.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק י״ב: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא" (בראשית טו, יב) ו"וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית טו, יב). בפסוק י״ז: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה" (בראשית טו, יז), ובתוך העלטה "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ" (בראשית טו, יז).
(2) החושך מתגבר בהדרגה: השמש עומדת לשקוע, אחר כך היא שוקעת, ועמה בא חושך כבד ומפחיד. בתוך החושך הזה נשמעת הבשורה הקשה: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג) – החושך הוא הביטוי החזותי של הגלות והשעבוד. אבל הנבואה אינה נגמרת בחושך: "וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד), ו"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, טז). כך גם במראה: בתוך העלטה מופיע לפיד אש, סמל לנוכחות ה׳, והוא עובר בין הגזרים וחותם את הברית. המעבר מחושך אל אש מבטא את המסר של הנבואה: הסבל של הזרע ממשי וארוך, אך ה׳ נוכח בתוכו, והאור – הגאולה וקיום ההבטחה – יבוא בסופו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי דוגמאות מצוטטות. ב-(2) הוסבר הקשר בין החושך לחלק הקשה בנבואה (שעבוד) ובין האש לחלק המבטיח (שיפוט, יציאה, שיבה), עם פסוקים, ונוסח המסר.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה מסמלים העיט ומעשה אברם לפי רמב״ן. ב-(2) – להסביר את ההתאמה בין הפירוש הסמלי ובין פסוקים י״ג–י״ד.

תשובה לדוגמה: (1) רמב״ן מבחין בין שתי רמות. ברמת הפשט, "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים" (בראשית טו, יא) "לאכל אותם כמנהג העופות". אבל המעשה של אברם, "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם" (בראשית טו, יא), נושא רמז: "נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחום". כלומר הבתרים שהוכנו לברית מייצגים את עבודת ה׳ של צאצאי אברם, העיט – עמים שינסו לפגוע בה, ואברם המגרש את העיט – צאצאיו שיגנו עליה וידחו את התוקפים.
(2) הנבואה בפסוקים י״ג–י״ד בנויה באותו מבנה: תחילה פגיעה – "כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו, יג) – כמו העיט היורד על הבתרים; ואחר כך הצלה – "וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד) – כמו העיט המגורש. כך הסצנה הקטנה של העיט מקדימה בסמל את מה שה׳ אומר אחר כך במילים: זרע אברהם יותקף ויסבול, אבל לא יאבד. זה גם מתאים לעיקרון שרמב״ן מנסח בפרק י״ב – מה שקורה לאב הוא סימן למה שיקרה לבניו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו הפשט והרמז לפי רמב״ן, והוסבר מה מסמל כל רכיב (עיט, בתרים, אברם). ב-(2) הוצגה התאמה מבנית (פגיעה ואחריה הצלה) עם ציטוטים מפסוקים י״ג–י״ד.

מה נשאלים: פרשנות: (1) לזהות את הפרטים ואת הקושי; (2) להסביר את פירוש רש"י ואת בסיסו בפרק כ"ד, ולהכריע בנימוק אם הוא מתיישב עם המשך פרק כ"ט.

תשובה לדוגמה: (1) רש"י מעיר על שלושה פעלים בפסוק: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ" (בראשית כט, יג). הקושי: לבן, אדם מבוגר ובעל בית, רץ, מחבק ומנשק אחיין שמעולם לא ראה. קבלת הפנים נלהבת במיוחד, והשאלה היא מה מניע אותה.
(2) רש"י מסביר שהמניע של לבן הוא ממון: הוא רץ "כסבור ממון הוא טעון", כי זכר שעבד אברהם הגיע "בעשרה גמלים טעונים"; כשלא ראה דבר – חיבק, כדי לבדוק אם יש זהב בחיקו; ונישק – כדי לבדוק אם יש מרגליות בפיו. הבסיס בפרק כ"ד: עבד אברהם הגיע עשיר – "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ" (בראשית כד, י), ולבן רץ אליו רק אחרי שראה את התכשיטים: "וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן" (בראשית כד, כט), "וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ" (בראשית כד, ל). רש"י מסיק מן הסיפור הקודם על אופיו של לבן.
לדעתי הפירוש מתיישב עם המשך הסיפור. אחרי חודש בלבד לבן מגדיר את יעקב כפועל: "הֲכִי־אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (בראשית כט, טו) – כשלא בא עם רכוש, לבן מבקש להפיק ממנו תועלת בדרך אחרת, בעבודה. בהמשך הוא אף מרמה אותו בנישואים ומרוויח עוד שבע שנות עבודה. אפשר גם: הפירוש אינו הכרחי – הכתוב מתאר קבלת פנים משפחתית חמה, ולבן אומר "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" (בראשית כט, יד). לפי עמדה זו רש"י מייחס ללבן כוונה שהכתוב אינו מזכיר, על סמך מה שאנחנו יודעים עליו מפרק כ"ד.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו הפרטים והקושי (קבלת פנים מוגזמת – מה המניע). ב־(2) פירוש רש"י מוסבר לפי שלבי הפסוק, הבסיס בפרק כ"ד מצוטט, ויש הכרעה מנומקת עם ראיה מהמשך פרק כ"ט.

מה נשאלים: פרשנות: (1) הסיבה לבכי לפי כל פרשן; (2) הכרעה מנומקת – איזה פירוש מתאים יותר לפסוקים ט׳–י״א.

תשובה לדוגמה: (1) על הבכי נאמר: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא). לפי רש"י זה בכי של צער: יעקב בא "בידים רקניות". הוא נזכר שעבד סבו בא אל אותה משפחה עם "נזמים וצמידים ומגדנות", ואילו הוא – "אין בידי כלום". הוא מצטער שאין לו מה לתת לרחל ולמשפחתה. לפי רד"ק זה בכי של שמחה: "בכיה של שמחה ומרוב אהבה המית הלב" – רגש עז של אהבה, שהתפרץ כשמצא את בת משפחתו.
(2) לדעתי פירוש רד"ק מתאים יותר למפגש. הפסוקים מתארים רצף של מעשים נלהבים: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט, י) – יעקב גולל לבדו אבן שהרועים יכולים לגלול רק יחד, ומיד "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל" (בראשית כט, יא). זה תיאור של התרגשות ושל כוח שנובע מאהבה, והבכי הוא שיאה הרגשי – וגם הקלה של בורח שהגיע סוף סוף אל משפחתו.
אפשר גם: פירוש רש"י מתאים – ההשוואה לעבד אברהם טבעית, כי גם הוא פגש את רבקה ליד באר ונתן לה מיד "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב). יעקב אינו יכול לתת דבר, ובהמשך אכן אין לו מוהר, ולכן הוא מציע את עבודתו: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט, יח).

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) כל אחד מן הפירושים מוסבר (צער על ידיים ריקות / שמחה ואהבה). ב־(2) יש הכרעה מנומקת עם ציטוט מן הפסוקים; אפשר לבחור כל אחד מן הפירושים בתנאי שהנימוק מבוסס על הכתוב.

מה נשאלים: שאלת פרשנות. ב־(1) להסביר את מטרת התחבולה לפי כל אחד משני הפרשנים; ב־(2) להכריע איזה פירוש מתאים יותר לפסוק י״ז ולנמק בביסוס על הכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) לפי רד״ק, יוסף עשה זאת «כדי להקניטם כל אשר יוכל»: להעמיד את האחים במצוקה ובצער – אולי כדי שיחושו משהו ממה שחווה הוא – אבל בגבולות ברורים: «שלא יגע לא בגופם ולא בממונם». לפי ספורנו, המטרה היא מבחן: הגביע הושם באמתחת הקטן «לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו». יוסף רוצה לדעת אם האחים, שמכרו בעבר את בן רחל האחד, יהיו מוכנים להקריב את עצמם למען בן רחל השני.
(2) לדעתי פירוש ספורנו מתאים יותר. יוסף דוחה את הצעת יהודה שכולם יהיו עבדים, ואומר: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם" (בראשית מד, יז). יוסף פותח לאחים דרך מילוט נוחה: הם יכולים לחזור הביתה בלי שום עונש ולהשאיר את בנימין מאחור. זהו בדיוק מבחן של מסירות: האם ינטשו את אחיהם, כפי שנטשו בעבר את יוסף, או יעמדו לצדו. אילו רצה רק להקניט אותם, לא היה צורך לפתוח להם דרך יציאה. ואכן, יהודה ניגש ומבקש להחליף את בנימין: "וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי" (בראשית מד, לג) – האחים עומדים במבחן שתיאר ספורנו.
אפשר גם: פירוש רד״ק מתאים – ההצעה ״ואתם עלו לשלום״ מעמידה את האחים בפני בחירה מייסרת בין הפקרת אחיהם ובין חזרה אל אביהם בלעדיו, וזו ״הקנטה״ קשה מאוד – ובכל זאת, כדברי רד״ק, היא אינה פוגעת בגופם ובממונם, שהרי איש מהם אינו נענש.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברה מטרת התחבולה לפי כל פרשן (הקנטה בגבולות לעומת מבחן מסירות); ב־(2) נבחר פירוש אחד, ונומקה ההתאמה לפסוק י״ז בציטוט ובהסבר, ונוספה האפשרות האחרת.

מה נשאלים: שאלת עמדה. ב־(1) עמדה ברורה ושני נימוקים מבוססים על הכתוב; ב־(2) טענה אחת של הצד שכנגד ותשובה עליה.

תשובה לדוגמה: (1) עמדתי: המטרה של יוסף מצדיקה את התחבולה, משום שהיא נועדה לתקן את המשפחה ולא לפגוע בה.
נימוק ראשון – המטרה אינה נקמה אלא בירור ותיקון. יוסף אינו יכול להתפייס עם אחיו לפני שיידע אם השתנו מאז מכרו אותו. התחבולה יוצרת מצב דומה למכירה – בן רחל עומד להפוך לעבד, והאחים יכולים לחזור הביתה – ומאפשרת לראות את תגובתם. התוצאה מוכיחה שהמבחן היה הכרחי ומועיל: יהודה מציע "וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו" (בראשית מד, לג), ומיד אחר כך יוסף מתוודע לאחיו והמשפחה מתאחדת.
נימוק שני – יוסף הגביל את הנזק. הוא אינו לוקח מהם דבר, ואף מחזיר להם את כספם: "וְשִׂים כֶּסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ" (בראשית מד, א). כשהגביע נמצא, הוא אינו מעניש איש מהם, אלא מציע להם לחזור בשלום: "וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם" (בראשית מד, יז). גם את בנימין לא התכוון להעניש באמת – הוא אחיו מאמו.
(2) טענה נגדית: התחבולה פוגעת בחפים מפשע – האחים הואשמו בגנבה שלא עשו, נבהלו וקרעו את שמלותיהם, והיא סיכנה את האב הזקן. יהודה עצמו מזהיר: "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת" (בראשית מד, לא). ואין מטרה, טובה ככל שתהיה, שמצדיקה מעשה לא מוסרי. תשובה: הסכנה לאב היא אמיתית, אבל יוסף לא התכוון להביא אותה לידי מימוש: ברגע שנוכח שהאחים השתנו, הוא עוצר את התחבולה – "וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית מה, א) – ומבקש מיד להביא את אביו אליו. הצער של האחים היה זמני, והוא הוביל לתיקון שלא היה מושג בלעדיו.
אפשר גם: עמדה הפוכה – המטרה אינה מצדיקה את האמצעים. יוסף יכול היה להתוודע ולבקש מאחיו לספר את האמת; עלילת שקר, הפחדה והעמדת האב הזקן בסכנת מוות (פסוקים כ״ט, ל״א) אינן דרך מוסרית לבחון אנשים, ומהמשך הסיפור עולה שאמון מלא בין האחים לא נבנה גם אחר כך.

למה זו תשובה מלאה: הוצגה עמדה ברורה; היא נומקה בשני נימוקים שונים (מטרת התיקון; הגבלת הנזק), כל אחד בציטוט מן הפרק; הוצגה טענה נגדית מבוססת והושב עליה. ניתנה גם עמדה הפוכה אפשרית, שכן בשאלת עמדה כל עמדה מנומקת ומבוססת מתקבלת.

מה נשאלים: ב־(1) – לציין את סיבת החשש. ב־(2) – שתי טענות של מרדכי, כל אחת עם הסבר.

תשובה לדוגמה: (1) אסתר מסבירה: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא־יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" (אסתר ד, יא), ומוסיפה "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד, יא). מי שנכנס בלי הזמנה מסתכן במוות, ואין לה סיבה להניח שהמלך ירצה בה.
(2) טענה ראשונה: "אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִים" (אסתר ד, יג) – גם היא יהודייה, והגזרה תגיע גם אליה; מעמדה בארמון לא יגן עליה. טענה שנייה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד, יד) – ייתכן שכל עלייתה למלכות הייתה בשביל הרגע הזה, ולכן יש לה אחריות מיוחדת להשתמש במעמדה.

אפשר גם: אפשר לבחור גם בטענה: "כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד, יד) – ההצלה תבוא בכל מקרה, והשאלה היא רק אם אסתר תהיה חלק ממנה.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינה הסיבה עם ציטוט. ב־(2) נבחרו שתי טענות, כל אחת צוטטה והוסברה.

מה נשאלים: ב־(1) – לזהות את המצווה ואת המצווֶּה בשני הפסוקים. ב־(2) – להסביר את השינוי באסתר, עם ביסוס בפסוק ט״ז.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ח׳ מרדכי שולח את התק "וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ" (אסתר ד, ח) – מרדכי מצווה על אסתר. בפסוק י״ז התמונה מתהפכת: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר ד, יז) – אסתר מצווה, ומרדכי מבצע.
(2) השינוי מלמד שאסתר עוברת מהיסוס למנהיגות. היא אינה רק נענית לבקשה, אלא מנהלת את המהלך: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי" (אסתר ד, טז); היא מחליטה ללכת אל המלך בניגוד לחוק, ומקבלת את הסכנה: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז). מי שבתחילת הפרק שלחה בגדים ונימקה מדוע אינה יכולה לפעול – מובילה בסופו את העם כולו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) זוהו שני הכיוונים עם ציטוטים. ב־(2) הוסבר השינוי (מהיסוס למנהיגות ולנכונות להסתכן), עם ציטוט מפסוק ט״ז.

מה נשאלים: ב־(1) – דמיון אחד מבוסס בשני הטקסטים. ב־(2) – הבדל אחד מבוסס והסבר שלו.

תשובה לדוגמה: (1) שניהם מגיבים בצום ומתכוננים לפנות אל המלך. אסתר: "גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ" (אסתר ד, טז). נחמיה: "וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם" (נחמיה א, ד), והוא מבקש להצליח "וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ" (נחמיה א, יא) – כלומר גם הוא מתכוון לפנות אל המלך שהוא משרת.
(2) נחמיה מתפלל במפורש אל ה׳ ומבקש את עזרתו, ואילו אסתר מצווה על צום – "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד, טז) – ותפילה ושם ה׳ אינם מוזכרים. ההבדל מתאים לסגנון של מגילת אסתר, שבה שם ה׳ אינו נזכר כלל; לפי קריאה מקובלת, הסיפור רומז לפעולת ה׳ בלי לומר זאת במפורש, והצום עשוי לרמוז לפנייה אל ה׳. אצל נחמיה, לעומת זאת, הקשר עם ה׳ גלוי.

אפשר גם: ב־(2) אפשר להצביע על הבדל אחר: נחמיה צם ומתפלל לבדו: "וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל" (נחמיה א, ד) – ואילו אסתר מכנסת את כל היהודים בשושן לצום משותף – "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (אסתר ד, טז) – וכך הופכת את המעשה למאמץ של העם כולו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצג דמיון עם ציטוט משני הטקסטים. ב־(2) הוצג הבדל מבוסס והוסבר.