מתכונת 4 בתנ"ך (שאלון 1225) - פתרון מלא

מה נשאלים: ב-(1) – שני כינויים מצוטטים והסבר מה מלמד המעבר ביניהם. ב-(2) – להסביר את משמעות הכינויים בדברי המלאך.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ג׳ שרי נותנת את הגר לאברם "לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית טז, ג) – הגר מועלית למעמד של אישה לאברם. אבל אחרי שהגר מזלזלת בגבירתה, שרי אומרת "אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ" (בראשית טז, ה), ואברם עונה "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ" (בראשית טז, ו). המעבר מ"אשה" ל"שפחתי/שפחתך" מלמד שהיחס אל הגר תלוי בתפקידה: כל עוד היא אמורה ללדת בן לשרי היא "אשה"; כשהיא מאיימת על מעמדה של שרי היא חוזרת להיות רכוש. גם אברם אינו מכנה אותה "אשתי", אלא מחזיר אותה לרשות שרי. זו מערכת יחסים של תועלת, לא של אהבה ומחויבות.
(2) המלאך פונה אליה בשמה, "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי" (בראשית טז, ח) – זו הפעם הראשונה שמישהו בסיפור פונה אל הגר בשמה, והפנייה מבטאת יחס אישי והכרה בה כאדם. אבל באותה נשימה הוא מכנה אותה "שפחת שרי", ובפסוק ט׳ "שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ" (בראשית טז, ט). הכינויים מזכירים לה שהקשר לשרי לא נותק, ומכינים את הציווי לשוב. כלומר המלאך מכיר בהגר כאדם, אך אינו מבטל את מעמדה החברתי: גאולתה תבוא דרך עתיד בנה ולא דרך שחרור מיידי.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שני כינויים מצוטטים והוסבר מה מלמד המעבר (יחס תלוי תועלת, לא אהבה). ב-(2) הוסברו שני רכיבי הפנייה (שם – יחס אישי; שפחת שרי/גברתך – מעמד וקשר שלא נותק) ומשמעותם בהקשר הציווי.

מה נשאלים: ב-(1) – נקודת דמיון ביוזמה ונקודת שוני בתוצאה, כל אחת עם ביסוס בשני הכתובים. ב-(2) – להסביר מה מלמד השוני על הקשר בין שרי להגר.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון: שתי הנשים, עקרות, נותנות את שפחתן לבעלן כדי להיבנות ממנה, ובאותה לשון. שרי אומרת "בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז, ב), ורחל אומרת "בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (בראשית ל, ג).
שוני בתוצאה: אצל רחל התוכנית מצליחה – בלהה יולדת, ורחל עצמה קוראת לבן בשם ורואה בו את בנה: "וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן" (בראשית ל, ו). אצל שרי התוכנית מתנפצת: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד) – הגר מזלזלת בגבירתה, ובסופו של דבר "וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן" (בראשית טז, טו) ואברם, לא שרי, קורא לו בשם.
(2) השוני מלמד שהקשר בין שרי להגר לא החזיק מעמד. שרי ראתה בהגר כלי שדרכו "תיבנה", אבל הגר, ברגע שהרתה, תפסה את עצמה כמי שעליונה על גבירתה העקרה, ולא הסכימה להישאר כלי בלבד. מערכת יחסים שנבנתה על מעמד ועל תועלת, בלי אמון וקרבה, התפרקה ברגע שהאיזון השתנה. התוצאה היא שהבן אינו נעשה "בנה" של שרי – היא אף אינה מוזכרת בלידתו – והמשבר בין הנשים נמשך גם לדורות הבאים.

אפשר גם: שוני בתגובת הבעל: יעקב כועס על רחל ("וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל" (בראשית ל, ב)), ואילו אברם שותק ומציית ("וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית טז, ב)); הלקח – שרי נושאת לבדה את ההחלטה ואת תוצאותיה, ואברם אינו מעורב בבניית הקשר בין הנשים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו דמיון ביוזמה ושוני בתוצאה, כל אחד עם ציטוט משני הכתובים. ב-(2) נוסח לקח על הקשר בין שרי להגר (יחסי תועלת ומעמד שקרסו; שרי לא נבנתה), הנובע מן השוני.

מה נשאלים: בסעיף (1) – להסביר מה מלמדים דברי רבקה בפסוק מ״ה על יחסה כעת למעשה. בסעיף (2) – להשוות בין הסיבה שרבקה מוסרת ליצחק לבין הסיבה שהיא מוסרת ליעקב, ולהסיק על דרך פעולתה.

תשובה לדוגמה: (1) רבקה מכנה את מה שקרה "את אשר עשית לו" – כלומר היא מכירה בכך שיעקב (בהדרכתה) עשה לעשו מעשה פוגע. היא אינה מנסה להצדיק את המעשה ואינה מאשימה את עשו, אלא מקווה שהזמן ישכיח את הפגיעה. היא גם מבינה את המחיר הכבד של מה שקרה: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" (בראשית כז, מה) – רצח יעקב יגרום לה לאבד את שני בניה, את האחד שיירצח ואת האחר שיהיה רוצח (או ייענש).
(2) ליעקב רבקה מוסרת את הסיבה האמיתית: "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" (בראשית כז, מב), ולכן "וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כז, מג). ליצחק היא מציגה סיבה אחרת: "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם־לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת־חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כז, מו). היא אינה מספרת ליצחק על איום הרצח, אלא מציגה את הנסיעה כמסע לחיפוש אישה. הדבר מלמד שרבקה פועלת שוב בעקיפין ובתחבולה: היא אינה מעמידה את יצחק מול האמת, אלא משיגה את מטרתה (הצלת יעקב) בדרך שתתקבל עליו – כפי שעשתה בעניין הברכה.

למה זו תשובה מלאה: בסעיף (1) הוסבר הביטוי "את אשר עשית לו" כהכרה בפגיעה ובמחיר, עם ציטוט. בסעיף (2) הוצגו שתי הסיבות עם פסוקים, נוסח ההבדל, והוסקה מסקנה על דרך פעולתה של רבקה.

מה נשאלים: בסעיף (1) – לקשר בין מה שנאמר לרבקה לפני הלידה (כה, כ״ג) לבין דברי יצחק לעשו אחרי התרמית (כז, ל״ז), ולבסס על שני הכתובים. בסעיף (2) – שאלת עמדה: לקבוע אם המטרה מצדיקה את האמצעים, להביא שני נימוקים מפרק כ״ז, ולהתייחס לעמדה המנוגדת.

תשובה לדוגמה: (1) לפני הלידה נאמר לרבקה: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג). אחרי התרמית יצחק אומר לעשו, הבכור: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת־כָּל־אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים" (בראשית כז, לז). "רב" – הבן הגדול, עשו – נעשה עבד ל"צעיר", ליעקב, שהוא עכשיו "גביר" עליו. כך התרמית השיגה בדיוק את מה שנאמר לרבקה, וזו הייתה מטרתה: שהבן הצעיר יקבל את ההנהגה במשפחה. יצחק גם מבהיר לעשו שאין דרך לבטל זאת: "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי" (בראשית כז, לז).
(2) לדעתי המטרה אינה מצדיקה את הדרך שבה פעלה רבקה. נימוק ראשון: הדרך עצמה פסולה – רבקה מנצלת את עיוורונו של יצחק ומלבישה את יעקב בבגדי אחיו ובעורות גדיים כדי להונות את הבעל והאב: "וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו" (בראשית כז, טז). יעקב נאלץ לשקר במפורש – "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט). נימוק שני: תוצאות המעשה הרסניות למשפחה – עשו שונא את אחיו ומתכנן לרצוח אותו: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַעֲקֹב עַל־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו" (בראשית כז, מא), ויעקב נאלץ לברוח מן הבית. רבקה עצמה מבינה שהיא עלולה לאבד את שני בניה (פסוק מ״ה).
העמדה המנוגדת טוענת שרבקה פעלה לא מתוך העדפה אישית בלבד, אלא כדי לממש את מה שנאמר לה בשם ה׳, ושהיא נטלה על עצמה את האחריות – "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (בראשית כז, יג). זו טענה חשובה, אך גם מטרה ראויה אינה מתירה רמייה של אב עיוור ושקר של בן לאביו. אפשר היה לנסות לשכנע את יצחק בגלוי, ולא בתחבולה שהותירה את המשפחה מפורקת.
אפשר גם: עמדה שהמטרה מצדיקה את הדרך – הברכה הגיעה לבן הראוי לה (ויצחק עצמו מאשר זאת: "גם ברוך יהיה", כז, ל״ג), ורבקה הייתה מוכנה לשלם את המחיר האישי בעצמה.

למה זו תשובה מלאה: בסעיף (1) הוצג הקשר בין מה שנאמר לרבקה לבין דברי יצחק לעשו (הרב עובד את הצעיר), עם פסוק מכל אחד משני הכתובים, והוסבר שזו הייתה מטרת רבקה. בסעיף (2) נקבעה עמדה ברורה, הובאו שני נימוקים נפרדים מפרק כ״ז (פסול הדרך; התוצאות למשפחה), והייתה התייחסות עניינית לעמדה המנוגדת ותשובה לה.

מה נשאלים: (1) לזהות את הדובר ואת הבנתו בכל פסוק; (2) להסביר את תרומת האמצעי (שאלה רטורית + כפל פועל) ואת מה שהוא מלמד על יחס הדובר.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ח׳ האחים שואלים: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז, ח) – הם מבינים שהחלום מבטא שאיפה של יוסף לשלוט בהם. בפסוק י׳ האב שואל: "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה" (בראשית לז, י) – הוא מבין שהחלום השני מרחיב את השלטון לכל המשפחה, כולל ההורים.
(2) שאלה רטורית אינה מבקשת תשובה; התשובה המובנת מאליה היא "לא". כך הדובר מציג את החלום כדבר מופרך. כפל הפועל ("המלך תמלך", "משול תמשל", "הבוא נבוא") מחזק את הטון: הוא מדגיש את הפועל ויוצר תמיהה מוגברת – "האמנם באמת תמלוך עלינו?!". אצל האחים זה ביטוי של לעג ושל עוינות, והכתוב מוסיף שהשנאה גברה "עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו" (בראשית לז, ח). אצל האב השאלה היא גערה: "וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו" (בראשית לז, י) – הוא דוחה את החלום בגלוי, אולי כדי להרגיע את האחים. אבל הכתוב מגלה שבלבו יחסו שונה: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר" (בראשית לז, יא). האמצעי מדגיש אפוא את ההתנגדות הגלויה, ובמבט לאחור גם יוצר אירוניה: מה שנשמע מופרך יתממש בהמשך – "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית מב, ו).

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) זוהו שני הדוברים והבנתם, עם ציטוט; ב־(2) הוסבר האמצעי (שלילה רטורית והעצמה באמצעות כפל הפועל) וכיצד הוא מבטא את יחס הדובר – לעג ועוינות אצל האחים, גערה גלויה ושמירה בלב אצל האב.

מה נשאלים: (1) להסביר את האירוניה שבחזרה על השורש ש־ל־ם; (2) להסביר כיצד היא מכינה את ההמשך, עם ביסוס מפסוקים י״ח–כ׳.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ד׳ נאמר על האחים: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד) – השנאה כה עמוקה שאינם מסוגלים אפילו לדבר עם יוסף בשלום. בפסוק י״ד יעקב שולח את יוסף: "לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ" (בראשית לז, יד). החזרה על השורש יוצרת אירוניה: יוסף נשלח לבדוק את "שלומם" של אחים שאין ביניהם ובינו שלום כלל. הקורא, שזוכר את פסוק ד׳, יודע שהשליחות מסוכנת, ואילו יעקב שולח את יוסף לבדו, ויוסף עונה "הִנֵּנִי" (בראשית לז, יג) – זו אירוניה דרמטית: הדמויות פועלות כאילו אינן יודעות מה שהקורא כבר יודע.
(2) האירוניה מעוררת אצל הקורא חשש, ואכן הוא מתממש: במקום מפגש של שלום, האחים "וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז, יח), ומתכננים "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ" (בראשית לז, כ). השליחות שנועדה לבדוק את השלום מובילה לניסיון רצח.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצגו שני הפסוקים עם ציטוט, והוסברה האירוניה (שליחות "שלום" אל מי ש"לא יכלו דברו לשלם", פער הידיעה בין הקורא לדמויות); ב־(2) הוסבר כיצד הדבר מכין את ההמשך, עם ביסוס מפסוקים י״ח–כ׳.

מה נשאלים: ב־(1) – נימוק אחד מן הכתוב לקושי להכריע. ב־(2) – להסביר את התחבולה של שלמה ומה גילתה, עם ביסוס.

תשובה לדוגמה: (1) לא היו עדים למה שקרה: "וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין־זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם־אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת" (מלכים א ג, יח). לכן יש רק טענה מול טענה – "לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת" (מלכים א ג, כב) – ואין ראיה שתכריע ביניהן.
(2) שלמה מצווה: "גִּזְרוּ אֶת־הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת־הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א ג, כה). הפקודה נועדה לחשוף את רגשות הנשים. האם האמיתית מוותרת על הילד כדי שיחיה: "כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל־בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל־תְּמִיתֻהוּ" (מלכים א ג, כו), ואילו האחרת מסכימה: "גַּם־לִי גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ" (מלכים א ג, כו). שלמה מבין שאם אמיתית מעדיפה שבנה יחיה אצל אחרת ובלבד שיחיה, ופוסק: "תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ" (מלכים א ג, כז).

אפשר גם: ב־(1) אפשר לנמק שהמעשה התרחש בלילה בשעה שהאישה ישנה – "וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה" (מלכים א ג, כ) – ולכן גם היא אינה עדה למה שקרה.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובא נימוק מבוסס (היעדר עדים / טענה מול טענה). ב־(2) הוסברו התחבולה, תגובות שתי הנשים והמסקנה של המלך, עם ציטוטים.

מה נשאלים: להצביע על המופעים של השורשים בחלום ובסוף המשפט, להסביר את הקשר ביניהם ומה הוא מלמד.

תשובה לדוגמה: בחלום שלמה מבקש "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ" (מלכים א ג, ט), וה׳ חוזר על כך: "וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא), ומבטיח: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן" (מלכים א ג, יב). בסוף סיפור הנשים חוזרות אותן מילים: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי־חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, כח). החזרה יוצרת מסגרת: מה שהתבקש והובטח בחלום מתממש במשפט הראשון שמסופר עליו. שלמה הקשיב ("שמע") לטענות שתי הנשים, ועכשיו כל ישראל "שומעים" את המשפט. הסיום "חָכְמַת אֱלֹהִים" (מלכים א ג, כח) מלמד שהחוכמה אינה רק תבונה אישית של שלמה אלא מתנה מאת ה׳ – והעם מכיר בכך, ולכן "וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א ג, כח).

למה זו תשובה מלאה: הובאו מופעים של השורשים גם בחלום וגם בסוף המשפט, הוסבר הקשר ביניהם (בקשה והבטחה – ומימושן), והוסבר מה הוא מלמד על מקור חוכמתו של שלמה.

מה נשאלים: ב־(1) – לציין את התנאי ואת השכר. ב־(2) – להסביר את הרעיון המשותף לשני הטקסטים, עם ביסוס משניהם.

תשובה לדוגמה: (1) "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֺתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת־יָמֶיךָ" (מלכים א ג, יד). התנאי: ללכת בדרכי ה׳ ולשמור את חוקיו ואת מצוותיו כמו דוד; השכר: אריכות ימים.
(2) גם בחוק המלך המלך נדרש לקרוא בתורה "לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם" (דברים יז, יט), והשכר דומה: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, כ). בשני הטקסטים המלך אינו שליט עליון שאין מעליו דבר: הוא כפוף לחוקי ה׳, ומשך מלכותו תלוי בשמירתם. גם המלך החכם והעשיר ביותר – שלמה – מקבל את ההבטחה בתנאי של ציות, כמו כל מלך לפי חוק המלך.

אפשר גם: ב־(2) אפשר להדגיש את הדמיון בלשון: "חֻקַּי" (מלכים א ג, יד) בפסוק י״ד ו"הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים יז, יט) בדברים, ואת המטרה בחוק המלך – "לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ) – שהמלך לא יתנשא מעל העם.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו התנאי והשכר עם ציטוט. ב־(2) הוצג הרעיון המשותף (המלך כפוף לחוק ה׳; אריכות הימים מותנית), עם ציטוט משני הטקסטים.