מתכונת 5 בתנ"ך (שאלון 1225) - פתרון מלא

מה נשאלים: שאלת השוואה: (1) נקודת דמיון ונקודת שוני, כל אחת מבוססת על שני הכתובים; (2) מה לומדים מן השוני על מעמד הגר ובנה.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון – בשני הסיפורים מלאך פוגש את הגר במדבר, סמוך למקור מים, ומבטיח לה עתיד גדול לזרעה. בפרק ט״ז: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה׳ עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר" (בראשית טז, ז), והמלאך מבטיח "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית טז, י). בפרק כ״א: "וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט), וההבטחה היא "כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (בראשית כא, יח).
שוני – בפרק ט״ז המלאך מחזיר את הגר אל הבית: "שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ" (בראשית טז, ט). בפרק כ״א אין שום ציווי לשוב; המלאך מורה לה לטפל בבנה במקום שבו היא נמצאת: "קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ" (בראשית כא, יח).
(2) מן השוני לומדים שבפרק ט״ז מקומם של הגר ושל הבן שבבטנה עדיין בבית אברהם – אמנם במעמד של שפחה הכפופה לשרה, אבל כחלק מן המשפחה. בפרק כ״א הפרידה סופית: הגר ובנה כבר אינם חלק מבית אברהם, ועתידו של הנער – להיות לגוי גדול – יתממש מחוץ לבית, במדבר. הנער ממשיך להיות מושגח בידי אלוהים, אבל דרכו נפרדת מדרכו של יצחק.

למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הובאו דמיון ושוני, כל אחד עם ציטוט מפרק ט״ז ומפרק כ״א. בתת־סעיף (2) הוסקה מהשוני מסקנה ברורה על שינוי המעמד (מחזרה לבית בכפיפות – לפרידה סופית), הקשורה לשוני שצוין.

אפשר גם: שוני אחר: בפרק ט״ז המלאך פונה להגר בשמה ובתפקידה – "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי" (בראשית טז, ח) – ואילו בפרק כ״א הוא פונה אליה בשמה בלבד: "מַה־לָּךְ הָגָר" (בראשית כא, יז). מכאן אפשר ללמוד שבפרק כ״א היא כבר אינה מוגדרת כשפחתה של שרה.

מה נשאלים: (1) להסביר מה מבטא ההבדל בין הגר המדברת (ט״ז) לבין הגר השותקת (כ״א); (2) להסביר כיצד היחסים בין שרה להגר השפיעו על מסלול חייהם של הגר ובנה, על פי שני הסיפורים.

תשובה לדוגמה: (1) בפרק ט״ז הגר היא דמות פעילה. היא עונה למלאך תשובה ברורה – "וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת" (בראשית טז, ח) – ואף נותנת שם לאל שנגלה אליה: "וַתִּקְרָא שֵׁם־ה׳ הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי" (בראשית טז, יג). היא יצאה מן הבית בבחירתה, ועדיין יש בה כוח לדבר ולפרש את מה שקרה לה. בפרק כ״א היא שבורה: היא מגורשת, המים אזלו, והיא יושבת מרחוק ממתינה למות בנה – "וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כא, טז). אחרי דברי המלאך היא אינה אומרת דבר; היא רק פועלת להשקות את הנער. השתיקה מבטאת את עוצמת המשבר ואת חוסר האונים שלה, ואת זה שההצלה כולה באה מאלוהים.
(2) בפרק ט״ז המתח בין שרה להגר הוביל לבריחה, ובסופה לחזרה אל הבית במעמד של שפחה כפופה לשרה – הגר ובנה הוסיפו לחיות בבית אברהם. בפרק כ״א המתח הוביל לגירוש סופי, והוא קבע את מסלול חייו של הנער מחוץ לבית: "וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (בראשית כא, כ), ו"וַתִּקַּח־לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כא). כלומר, היחסים בין שתי הנשים הם שהפרידו את הנער מבית אביו וקבעו שיגדל במדבר ויקים משפחה משלו, בזיקה לארץ מוצאה של אמו.

למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסבר ההבדל בין הגר המדברת לגר השותקת, עם ציטוט משני הפרקים, והוסבר מה הוא מבטא (בחירה וכוח לעומת משבר וחוסר אונים). בתת־סעיף (2) הוסברה השפעת היחסים בשני השלבים (חזרה בכפיפות; גירוש סופי) עם ציטוטים על מסלול חייו של הנער.

מה נשאלים: מילה מנחה: (1) לצטט הופעה אחת לפני החלום ואחת אחריו; (2) להסביר כיצד החזרה מבליטה את השינוי – במקום ובתודעת יעקב.

תשובה לדוגמה: (1) לפני החלום: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא). אחרי החלום: "מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, יז).
(2) "מקום" היא מילה מנחה בקטע. בפסוק י"א היא מופיעה שלוש פעמים, תמיד כמקום סתמי ובלי שם: "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) – מקום שבו נעצרים ללילה רק משום שהשמש שקעה. אחרי החלום המילה חוזרת עם כינוי רומז ותיאור רגשי: "אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, טז), "מה נורא המקום הזה" – המקום כבר אינו סתמי אלא מקום שבו האל נוכח, והוא מעורר יראה. בסוף המקום מקבל שם: "וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל" (בראשית כח, יט). החזרה על אותה מילה מאפשרת לקורא לעקוב אחר הדרך שעובר המקום – מ"מקום" חסר זהות למקום קדוש בעל שם. במקביל היא משקפת את השינוי ביעקב: האדם הבורח, שלא ראה במקום אלא מקום לינה, מגלה שגם בדרכו הבודדת האל נמצא איתו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שתי ההופעות מצוטטות ומשויכות נכון (לפני/אחרי). ב־(2) האמצעי מזוהה כמילה מנחה, מתואר התהליך בשלבים (סתמי ← "המקום הזה", "נורא" ← שם חדש) עם ציטוטים, ומוסבר הקשר לשינוי ביעקב.

מה נשאלים: (1) תפקיד האבן בשלושת הפסוקים ומה מלמד השינוי על יעקב; (2) לפי רש"י – לאן הגיע יעקב, כיצד "מקום" מקשר בין הסיפורים, ומה הלקח.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק י"א: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כח, יא) – האבן היא אחת מאבני המקום, כרית מאולתרת לשינה. בפסוק י"ח: "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל־רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח) – אותה אבן הופכת למצבה, אבן זיכרון שהשמן מקדיש אותה. בפסוק כ"ב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כח, כב) – היא עתידה להיות מקום פולחן. האבן עוברת מחפץ שמשרת צורך גופני מיידי לחפץ מקודש ולבסוף למוקד של עבודת האל. השינוי משקף את יעקב: בערב הוא עסוק בהישרדות – איפה לישון ועל מה; בבוקר, אחרי ההתגלות, הוא מקדש את המקום ומתחייב לאל לטווח ארוך.
(2) רש"י שואל מדוע כתוב "במקום" בה"א הידיעה, כאילו מדובר במקום מוכר, ומשיב: "הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה". בסיפור העקדה: "וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, ג), "וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד). גם סיום שני הסיפורים דומה: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא ה׳ יִרְאֶה" (בראשית כב, יד) לעומת "וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל" (בראשית כח, יט). המילה "מקום" ונוסח מתן השם יוצרים קשר בין הסיפורים: יעקב מגיע, בלי לדעת, למקום שבו עמד סבו בניסיון ושם נשבע לו האל. הלקח: הברית עוברת מדור לדור – מה שקרה לאברהם במקום הזה חוזר אצל נכדו; יעקב הבורח אינו מנותק משושלת האבות, אלא ממשיך אותה באותו מקום עצמו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) תפקיד האבן מוסבר בשלושת הפסוקים, עם ציטוט, והשינוי מקושר לשינוי ביעקב. ב־(2) מוצגת תשובת רש"י (הר המוריה), הקשר המילולי מבוסס על שני הכתובים (המקום; "ויקרא... שם המקום ההוא"), ומנוסח לקח.

מה נשאלים: (1) להציג את הקושי שבצירוף ואת תשובת רש״י; (2) להסביר את ההבדל בין פתרון החרטומים לפתרון יוסף.

תשובה לדוגמה: (1) הכתוב אומר שפרעה "וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" (בראשית מא, ח). קשה להבין כיצד כל חרטומי מצרים וכל חכמיה, שעיסוקם בכך, לא הציעו שום פתרון; בנוסף, המילה "לפרעה" נראית מיותרת – היה די לומר "ואין פותר אותם". רש״י מיישב: "פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה" – החכמים הציעו פתרונות, אבל הפתרונות לא נכנסו לאוזני פרעה ולא היה לו בהם "קורת רוח". כלומר, "אין פותר" פירושו: אין פתרון שמניח את דעתו של פרעה.
(2) לפי רש״י, החרטומים פירשו את החלום כעניין אישי: "שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר" – אירוע משפחתי בחייו הפרטיים של פרעה. יוסף, לעומתם, ראה בחלום עניין של הממלכה כולה: "וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל־הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית מא, ל). הוא גם הבין שהחלום הוא אזהרה שמחייבת מעשה, והציע: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, לג). ההבדל הוא בהיקף הראייה: החרטומים ראו את פרעה כאדם פרטי, ויוסף ראה בו מלך האחראי לגורלה של ארץ שלמה – ולכן פתרונו היה ההולם.

למה זו תשובה מלאה: הוצג הקושי ("אין פותר" אף שיש חכמים רבים; ייתור המילה "לפרעה") עם ציטוט, והוסברה תשובת רש״י. בסעיף (2) הושוו שני הפתרונות (אישי מול ממלכתי) והוסבר מדוע פתרון יוסף התקבל, עם ציטוטים.

אפשר גם: הקושי אפשר לנסח גם כך: כיצד ייתכן שחכמי מצרים, שזה עיסוקם, לא ידעו לפתור את החלום, ואילו עבד עברי צעיר פתר אותו מיד?

מה נשאלים: (1) להסביר כיצד פסוק ל״ז מחזק את פירוש רש״י; (2) לחוות דעה אם הפירוש מיישב את הקושי, עם נימוק וביסוס.

תשובה לדוגמה: (1) אחרי שיוסף פתר את החלומות והציע תוכנית, נאמר: "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל־עֲבָדָיו" (בראשית מא, לז). זה הניגוד ל"אין פותר אותם לפרעה": לפני כן היו פתרונות, אבל אף אחד מהם לא "ייטב בעיני פרעה"; פתרון יוסף הוא הראשון שנכנס לאוזניו וגרם לו "קורת רוח". הפסוק מאשר שהשאלה לא הייתה רק אם יש פתרון, אלא אם יש פתרון שפרעה מקבל – בדיוק כפירוש רש״י.
(2) לדעתי הפירוש מיישב את הקושי. הוא מסביר את המילה "לפרעה" (הפתרונות לא היו "לפרעה", כלומר לא שכנעו אותו), ומסביר מדוע חכמים מקצועיים לא הצליחו: לא חסרו להם פתרונות, אלא ראייה רחבה. גם תשובת יוסף מתאימה לכך: הוא מדגיש שהחלום עוסק בעתיד הארץ, "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה" (בראשית מא, כו) – שנים ולא בנות. פרעה חש שמדובר בעניין גדול ממנו, ולכן לא נחה דעתו מפתרון אישי.

למה זו תשובה מלאה: בסעיף (1) הוסבר הקשר בין "וייטב הדבר בעיני פרעה" לבין "קורת רוח" שבפירוש רש״י. בסעיף (2) הוצגה עמדה ברורה עם נימוק מן הפסוק ("לפרעה") ומפתרון יוסף.

אפשר גם: לטעון שהפירוש אינו מיישב לגמרי: פרעה עצמו מספר ליוסף "וָאֹמַר אֶל־הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי" (בראשית מא, כד) – משמע שהחרטומים לא אמרו לו דבר, ולא שאמרו פתרונות שלא מצאו חן בעיניו. פשט הכתוב מתאר כישלון של החכמים, ורש״י מוסיף פרט שאינו בכתוב.

מה נשאלים: ב־(1) – הסבר רמב״ן מדוע הדיווח על העם ועל הערים לא היה חטא. ב־(2) – מהו החטא שבמילה "אפס" לפי רמב״ן, וכיצד היא משנה את משמעות הדיווח.

תשובה לדוגמה: (1) לפי רמב״ן, המרגלים "השיבו על מה שנצטוו": משה שאל אותם במפורש "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה" (במדבר יג, יח) ו"הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג, יט), ולכן כשאמרו שהעם עז והערים בצורות הם רק השיבו "אמרי אמת לשולחם". דיווח אמת על מה שנשאלו אינו חטא.
(2) לפי רמב״ן, "רשעם במלת אפס": "אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד" (במדבר יג, כח). המילה "אפס" מורה על דבר ש"אי אפשר בשום ענין". המרגלים פתחו בחיוב – "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה־פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כז) – אבל המילה "אפס" מבטלת את כל מה שנאמר לפניה והופכת את הדיווח למסקנה: הארץ טובה, אך אין שום סיכוי לכבוש אותה. כך דיווח עובדתי הפך להבעת עמדה מייאשת, שאין להם רשות להביע ושאינה חלק משליחותם.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הנימוק של רמב״ן (נשאלו ולכן חייבים לענות אמת) מנוסח ומקושר לשאלות של משה בפסוקים. ב־(2) מוסבר מובן המילה "אפס" לפי רמב״ן (דבר שאי אפשר), והשפעתה על הדיווח כולו (מעובדות למסקנה מייאשת), עם ציטוט.

מה נשאלים: ב־(1) – לזהות את נקודת המחלוקת בין כלב לשאר המרגלים. ב־(2) – להסביר את דימוי החגבים ומה הוא מלמד על מקור הפחד.

תשובה לדוגמה: (1) כלב אומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל), והאנשים שעלו עמו אומרים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, לא). הם אינם חלוקים על העובדות (גם כלב ראה את הערים הבצורות), אלא על המסקנה: כלב בטוח שאפשר לכבוש את הארץ, והאחרים בטוחים שאי אפשר. הניגוד מודגש באותו הפועל – "יכול נוכל" לעומת "לא נוכל".
(2) "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). החגב הוא חרק זעיר וחסר אונים, שאפשר לדרוס אותו בקלות. המרגלים מתארים את עצמם קטנים כחגבים לעומת "הנפילים בני ענק". סדר הדברים חשוב: קודם "בעינינו" ורק אחר כך "בעיניהם" – תחילה הם ראו את עצמם קטנים, ומכאן הסיקו שגם יושבי הארץ רואים אותם כך. הדימוי מלמד שמקור הפחד הוא פנימי: תחושת קטנות וחוסר ביטחון ביכולתם (ובעזרת ה׳), ולא רק גודלם של יושבי הארץ.

אפשר גם: ב־(2): הדימוי מלמד על הגזמה מכוונת – המרגלים מגדילים את האויב ומקטינים את עצמם כדי לשכנע את העם שאין טעם לעלות; כך גם "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ" (במדבר יג, לב).

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שני הדברים מצוטטים, ונקודת המחלוקת (יכולת לכבוש, לא העובדות) מנוסחת במפורש. ב־(2) הדימוי מוסבר (קטנות וחוסר אונים), ומוסבר מה הוא מלמד על מקור הפחד, תוך שימוש בסדר "בעינינו" – "בעיניהם".

מה נשאלים: ב־(1) – דמיון אחד בין שני המצבים. ב־(2) – השוואה בין דרך העידוד של משה לזו של כלב, והסבר ההבדל.

תשובה לדוגמה: (1) בשמות י״ד העם רואה את צבא מצרים רודף אחריו: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמות יד, י), ובפרקנו המרגלים מתארים אויב חזק: "אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם־יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר יג, כח). בשני המקרים העם עומד מול כוח צבאי חזק ממנו, והתגובה הראשונה היא פחד.
(2) משה מעודד את העם בהבטחה שה׳ יילחם בשבילם: "אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה׳" (שמות יד, יג), "ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד). העם אינו נדרש לעשות דבר – רק לעמוד ולראות. כלב, לעומתו, קורא לעם לפעול: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל). הוא מדגיש את יכולתו של העם עצמו לעלות ולכבוש. ההבדל: אצל משה הישועה היא נס שה׳ עושה והעם פסיבי; אצל כלב העם הוא הפועל, מתוך ביטחון שיצליח.

אפשר גם: ב־(2): לשים לב גם לדמיון – שניהם מתחילים בהשתקת הפחד: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת־הָעָם אֶל־מֹשֶׁה" (במדבר יג, ל), ואצל משה "ואתם תחרשון". משה משתיק כדי שהעם יחכה לישועת ה׳, וכלב משתיק את המהומה כדי שהעם ישמע את הקריאה לעלות.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) נוסח דמיון אחד, מבוסס על שני הקטעים. ב־(2) שתי התגובות מצוטטות, וההבדל ביניהן (פסיביות וישועת ה׳ לעומת פעולה אקטיבית של העם) מנוסח במפורש.