בגרות בתנ"ך 1261 - מועד מיוחד 2020

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה ה׳ מבטיח לאברהם בבראשית יג, יז. ב-(2) – לנקוט עמדה (יש / אין סתירה) בין ההבטחה ובין דברי אברהם בכג, ד, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) ה׳ מבטיח לאברהם את הארץ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז). אברהם מצווה לעבור בארץ לאורכה ולרוחבה – מעשה סמלי של חזקה – כי כל הארץ תינתן לו.
(2) לדעתי אין סתירה של ממש, אף שיש מתח בין הדברים. אברהם אומר לבני חת "גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג, ד) – הוא מתאר את מצבו בפועל: הוא חי בארץ אך אינו בעל קרקע בה. ההבטחה, לעומת זאת, מכוונת לעתיד, ובעיקר לזרעו: "כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם" (בראשית יג, טו). ההבטחה אינה אומרת שאברהם יחזיק בארץ כולה בימי חייו, ולכן הוא נוהג כגר – ומבקש לקנות. יותר מזה: קניית מערת המכפלה היא הצעד הראשון במימוש ההבטחה – אחיזה ראשונה וחוקית בארץ, שהזרע יירש בבוא העת.
העמדה שכנגד: אפשר לטעון שיש סתירה – מי שה׳ אמר לו "לך אתננה" מגדיר את עצמו "גר", ואינו יכול אפילו לקבור את אשתו בלי לקנות קרקע במחיר מלא. אך הסתירה מתיישבת אם מבחינים בין ההבטחה לטווח הרחוק ובין המציאות בהווה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) ההבטחה הוצגה בציטוט והוסברה. ב-(2) יש עמדה ברורה, נימוק מבוסס על שני הכתובים (יג, טו–יז; כג, ד) והתייחסות לעמדה שכנגד.

אפשר גם: לטעון שיש סתירה: אברהם, שהובטחה לו הארץ, מתאר את עצמו כ"גר ותושב" ונאלץ לשלם "ארבע מאות שקל כסף" על חלקת קבר – הפער בין ההבטחה לבין מצבו בפועל בולט. גם תשובה זו מלאה אם היא מנומקת משני הכתובים.

מה נשאלים: ב-(1) – ראיה אחת לנימוס וראיה אחת לנחישות (שתיים בסך הכול), כל אחת עם הסבר. ב-(2) – להסביר מדוע אברהם מתעקש לשלם.

תשובה לדוגמה: (1) נימוס: "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת" (בראשית כג, ז). אברהם קם ומשתחווה לבני חת – מחווה של כבוד והכרה במעמדם כבעלי הארץ; הוא חוזר על כך גם לפני שהוא מדבר עם עפרון (כג, יב).
נחישות: כאשר עפרון מציע לתת לו את השדה במתנה, אברהם אינו מוותר על דרישתו לשלם: "אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג, יג). כבר בתחילת המשא ומתן הוא מבהיר שהוא רוצה לקנות "בְּכֶסֶף מָלֵא" (בראשית כג, ט), ובסוף הוא אכן משלם את מלוא הסכום: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת" (בראשית כג, טז). הוא חוזר על דרישתו שוב ושוב ואינו נסוג.
(2) אברהם מתעקש לשלם כדי שהמערה תהיה קניינו הגמור, בבעלות חוקית שאין עליה עוררין. מתנה אפשר לבטל או לערער עליה, ובעיקר אצל "גר ותושב" שאין לו זכויות קרקע; קנייה בכסף מלא בפני עדים יוצרת בעלות קבועה. לכן מודגש בסוף: "לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ" (בראשית כג, יח) – הקנייה נעשתה בפומבי, לעיני כל באי השער. כך יש לאברהם ולזרעו אחוזה של קבע בארץ.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי ראיות נפרדות – אחת לכל תכונה – עם ציטוט והסבר. ב-(2) הוסבר הטעם: בעלות חוקית וקבועה (ולא מתנה), מבוסס על הכתוב.

אפשר גם: ב-(2): אברהם אינו רוצה להיות חייב טובה לבני חת או תלוי בחסדם, ומבקש לשמור על עצמאותו – גם זה הסבר מקובל.

מה נשאלים: ב-(1) – לתאר את דרך הפעולה של כל אחד מן השניים (יצחק ואברם) בעקבות עקרות אשתו. ב-(2) – לבחור איזו דרך עדיפה ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) יצחק פנה לה׳ בתפילה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, כא). הוא התפלל "לנוכח אשתו" – למענה ואולי לצידה – והתפילה נענתה: "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה׳ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא).
אברם, לעומתו, לא פעל ביוזמתו; שרי הציעה פתרון אנושי – לתת לו את שפחתה – ואברם קיבל את הצעתה: "בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית טז, ב), ובא אל הגר והיא הרתה (טז, ד).
(2) לדעתי דרכו של יצחק עדיפה. ראשית, היא הובילה לתוצאה שקיוו לה בלי לפגוע באיש – רבקה עצמה הרתה. שנית, דרכו של אברם יצרה מתיחות קשה בבית: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד), שרי האשימה את אברם – "חֲמָסִי עָלֶיךָ" (בראשית טז, ה) – ובסוף "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ו). הפתרון האנושי פגע בשלוש הדמויות. מנגד, אפשר לומר שאברם ושרי נקטו פתרון מקובל בתקופתם ופעלו באופן מעשי; אך התוצאות מראות שהמחיר היה כבד.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תוארו שתי דרכי הפעולה, כל אחת עם פסוק. ב-(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים מן הכתובים והתייחסות לעמדה שכנגד.

אפשר גם: להעדיף את דרכו של אברם: הוא פעל באופן מעשי ופעיל לפי מנהג התקופה, ושיתף פעולה עם אשתו, שיזמה את הפתרון ("וישמע אברם לקול שרי") – בעוד יצחק "רק" התפלל. גם עמדה זו מתקבלת אם היא מנומקת.

מה נשאלים: ב-(1) – ראיה אחת מפסוקים כט–לד לביקורת מרומזת על יעקב, והסבר. ב-(2) – להסביר את ההקשר בסיפור שממנו צמחה האמרה, ואת משמעותה כיום.

תשובה לדוגמה: (1) הביקורת על יעקב רמוזה בכך שהוא מנצל את מצוקת אחיו. עשו חוזר מן השדה "וְהוּא עָיֵף" (בראשית כה, כט) ומבקש לאכול, ויעקב אינו מגיש לו אוכל כפי שאח היה עושה, אלא מתנה את האוכל בעסקה: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי" (בראשית כה, לא). המילה "כיום" – מיד, עכשיו – מראה שיעקב לוחץ לנצל את הרגע שבו אחיו חלש; וכך גם "הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם" (בראשית כה, לג). הכתוב אינו מבקר במפורש, אבל הפער בין אח רעב ובין אח שדורש תמורה מעורר ביקורת.
(2) ההקשר המקראי: עשו, עייף ורעב, ויתר על זכות הבכורה – מעמד ונחלה כפולה לעתיד – תמורת ארוחה אחת: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים" (בראשית כה, לד), והכתוב מסכם "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה" (בראשית כה, לד). בימינו "מכר את בכורתו בנזיד עדשים" נאמר על מי שמוותר על דבר בעל ערך רב וקבוע (עיקרון, זכות, הזדמנות) תמורת הנאה או רווח מיידיים ופעוטים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה אחת מן הטווח והוסבר מה בה רומז לביקורת על יעקב (ניצול מצוקת האח). ב-(2) הוצגו גם ההקשר בסיפור (עם פסוק) וגם המשמעות בימינו.

אפשר גם: ב-(1): הניגוד בין "ויזד יעקב נזיד" לבין סירובו לתת לאחיו לאכול בלי תמורה, או ההתעקשות על שבועה ("השבעה לי כיום") – כאילו יעקב אינו סומך על אחיו ומקבע את העסקה הלא שוויונית.

מה נשאלים: לפי ספורנו, "לב ארי" הוא אומץ ותעוזה שאינם נכנעים לפחד (גם כשהיא מוצאת לשריפה, היא פועלת להצדיק את עצמה). יש להביא שתי דוגמאות נוספות (לא פסוק כה) מפסוקים ו–ל להתנהגות אמיצה כזו, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: ספורנו מפרש את "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ" (בראשית לח, כה): גם ברגע שבו היא מוצאת לשריפה, תמר אינה נשברת אלא פועלת בנחישות להצדיק את עצמה – יש לה לב של אריה, אמיץ ובלתי מתייאש.
דוגמה ראשונה – היוזמה המסוכנת: "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" (בראשית לח, יד). תמר אינה ממתינה בשקט בבית אביה עד שיעשו לה צדק; היא מסכנת את שמה ואת חייה (מי שנמצאה הרה מזנות דינה מוות, כפי שמתברר בפסוק כד), ויוזמת מהלך נועז כדי להשיג את זכותה. זו תעוזה של "לב ארי".
דוגמה שנייה – העמידה מול יהודה: כשיהודה מבקש לבוא אליה, היא אינה נבהלת מן האיש החזק ממנה אלא מנהלת משא ומתן: "מַה־תִּתֶּן־לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי" (בראשית לח, טז), וכשהוא מבטיח גדי, היא דורשת ביטחון: "אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ" (בראשית לח, יז), ובוחרת דווקא בסימני הזהות של יהודה – "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ" (בראשית לח, יח). היא חושבת קדימה, מתעקשת ומשיגה את הראיה שתציל אותה בהמשך.

למה זו תשובה מלאה: הוסבר מה פירוש "לב ארי" אצל ספורנו, והובאו שתי דוגמאות נוספות (פסוק יד; פסוקים טז–יח), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא ממחישה אומץ ונחישות.

אפשר גם: דוגמה נוספת: הדרך שבה היא חושפת את האמת – "הכר נא" בלי להאשים את יהודה בפומבי – משלבת אומץ עם תבונה; אך היא חלק מפסוק כה עצמו, ולכן עדיף לבחור בדוגמאות אחרות.

מה נשאלים: ב-(1) – מעשה אחד לגנאי ומעשה אחד לשבח מפסוקים ו–יא, יד, עם הסבר. ב-(2) – מעשה נוסף לשבח מפסוקים יב–ל, ונימוק.

תשובה לדוגמה: (1) מעשה לגנאי: יהודה שולח את תמר לבית אביה בהבטחה "עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, יא), אך לא התכוון לקיימה, מפחד "פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו" (בראשית לח, יא), ואכן "וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית לח, יד). הוא מאשים אותה בלב במות בניו, מרחיק אותה ומשאיר אותה אלמנה בלי עתיד – הטעיה ופגיעה בחלשה.
מעשה לשבח: לאחר מות ער הוא דואג להמשכיות שם אחיו של אונן: "בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (בראשית לח, ח) – אחריות משפחתית כלפי הבן המת ועל ידי כך גם כלפי האלמנה.
(2) כשתמר שולחת לו את החותמת, הפתילים והמטה, יהודה מכיר בהם ומודה בגלוי: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו). הדבר ראוי לשבח כי יהודה היה יכול להכחיש ולהציל את כבודו, אך הוא מודה בטעות ובאשמה לפני כולם, מציל בכך את חייה של תמר ואת שני התאומים, ואף מסביר את חלקו – "כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, כו). לקיחת אחריות כזו היא סימן למנהיגות מוסרית.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שני מעשים מן הטווח – אחד לגנאי ואחד לשבח – עם ציטוט והסבר. ב-(2) צוין מעשה נוסף מן הטווח הנדרש ונומק מדוע הוא ראוי לשבח.

אפשר גם: ב-(2): יהודה מקיים את התחייבותו לשלם: "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן" (בראשית לח, כ) – הוא עומד בדיבורו גם כלפי אישה שנחשבה לזונה.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מהי ההבטחה בפסוק יב. ב-(2) – לנקוט עמדה מדוע דווקא בדיבר זה ניתנת הבטחה, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) ההבטחה היא "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יב): מי שמכבד את הוריו יזכה לאריכות ימים, ובקריאה לאומית – העם יחיה זמן רב בארץ שה׳ נותן לו.
(2) לדעתי ההבטחה ניתנת דווקא כאן משום שיש התאמה בין המצווה ובין שכרה – מידה כנגד מידה. ההורים הם מקור החיים של האדם; מי שמכבד את מקור חייו זוכה שחייו יוארכו. נימוק נוסף: כיבוד הורים שומר על הרצף בין הדורות. ההורים מעבירים לילדים את זיכרון יציאת מצרים ואת חוקי הברית; דור שמכבד את הוריו מקבל מהם את המסורת וממשיך אותה, ולכן העם כולו יאריך ימים "עַל הָאֲדָמָה" (שמות כ, יב). אפשר גם לטעון שכיבוד הורים הוא מצווה קשה – בעיקר כשההורים מזדקנים ותלויים בילדיהם – ולכן התורה מוסיפה הבטחה כדי לעודד את קיומה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) ההבטחה צוטטה והוסברה (אריכות ימים על האדמה). ב-(2) הוצגה עמדה עם שני נימוקים לפחות (מידה כנגד מידה; העברת המסורת בין הדורות), כנדרש בשאלת "לדעתך".

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקושי שאבן עזרא מעלה בדיבר "לא תחמד". ב-(2) – להביא פתרון אחד לקושי מתוך פרשנות שנלמדה.

תשובה לדוגמה: (1) הדיבר אומר "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" (שמות כ, יד). שאר הדיברות עוסקים במעשים (לא לרצוח, לא לגנוב), אבל חמדה היא רגש – תשוקה שמתעוררת בלב מעצמה כשאדם רואה דבר יפה. אבן עזרא שואל: "איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו" – אי אפשר, לכאורה, לשלוט ברגש ספונטני, ולכן קשה להבין איך התורה מצווה עליו.
(2) פתרון אחד (דרשת חז״ל): החמדה האסורה אינה רק תחושה בלב, אלא רצון שמוביל לפעולה – אדם שחושק בדבר של חברו ומתחיל לפעול להשיגו (בלחץ, בתחבולות או בהפצרות). לכן "לא תחמד" אינו אוסר רגש חולף אלא את המעבר מן הרגש אל מעשה של השגה, וזה בשליטת האדם.
אבן עזרא עצמו מיישב במשל: איש כפרי אינו חומד את בת המלך, כי הוא יודע שהיא רחוקה ממנו ואינה בהישג ידו. כך אדם שמפנים שרכוש חברו אינו שלו ואינו יכול להיות שלו, לא יחמוד אותו; המצווה מחנכת לראות את רכוש הזולת כמחוץ לתחום.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג הקושי (ציווי על רגש שאינו בשליטה), בצמוד לדיבר ולדברי אבן עזרא. ב-(2) הובא פתרון מנומק אחד (והשני כחלופה).

מה נשאלים: ב-(1) – לציין מי עשה את הלוחות הראשונים ומי את השניים, לפי הפרקים שצוינו. ב-(2) – להסביר, על פי טולוב, מדוע שרדו הלוחות השניים.

תשובה לדוגמה: (1) את הלוחות הראשונים עשה האל: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא" (שמות לב, טז). את הלוחות השניים עשה משה: ה׳ מצווה "פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א), ומשה מבצע – "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, ד); ובפסוק כח נאמר "וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד, כח). (את הכתיבה על הלוחות השניים ה׳ מייחס לעצמו: "וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א); אבל את הלוחות עצמם – את האבן – פסל משה, וזה העיקר בשאלה "מי עשה".)
(2) לפי טולוב, הלוחות הראשונים היו כולם "מעשה אלוהים" – מושלמים, אך לא השאירו מקום לאדם. הם ניתנו לעם מוכנים, בלי שהעם או משה השתתפו ביצירתם, ולכן לא היו "שלהם": העם חטא בעגל עוד לפני שקיבלם, והם נשברו. הלוחות השניים הם יצירה משותפת: האדם פוסל את האבן, והאל כותב עליה את דבריו. שותפות זו – יצירתיות האדם ואמונה ביכולתו להיות שותף לציווי – יוצרת מחויבות: מה שאדם השקיע בו הוא שומר עליו ומחזיק בו. לכן הלוחות השניים שרדו לאורך זמן – הם מבטאים ברית שהאדם לוקח בה חלק ואחריות, ולא רק מקבל אותה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נענו שני חלקי השאלה (הראשונים – האל; השניים – משה), כל אחד עם פסוק. ב-(2) הוסבר רעיון השותפות של טולוב והקשר בינו ובין השרידות לאורך זמן.

מה נשאלים: ב-(1) – לנסח את הסתירה בין ההוראה בשמות כ, ד ובין ההוראה בשמות לד, א. ב-(2) – להסביר, לפי הרבי מרוז׳ין, כיצד מקום המילה "לך" בכל פסוק מיישב את הסתירה.

תשובה לדוגמה: (1) בדיבר השני נאמר "לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה" (שמות כ, ד) – אסור לפסול (לחצוב, לגלף) פסל. ואילו לאחר חטא העגל ה׳ עצמו מצווה את משה "פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות לד, א). אותו שורש, פ־ס־ל, ואותה פעולה – חציבה באבן – נאסרת בפסוק אחד ומצוּוה בפסוק אחר.
(2) לפי הרבי מרוז׳ין, ההבדל הוא בסדר המילים. בשמות לד, א נאמר "פְּסָל־לְךָ": הפעולה באה קודם, ו"לך" – האדם – אחריה. כשהמעשה עצמו (קיום ציווי האל) עומד במרכז, והאדם הוא רק מי שמבצע אותו, המעשה קדוש: הלוחות נועדו לשאת את דבר ה׳. בשמות כ, ד נאמר "תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל": "לך" בא לפני "פסל" – האדם וצרכיו קודמים, הוא עושה את הדבר לעצמו, וכך המעשה הופך לחולין ואף לעבודה זרה. לכן אין סתירה: הפסילה מותרת וקדושה כשהיא לשם ציווי האל, ואסורה כשהיא לשם האדם עצמו. הרבי מוסיף ש"הוא הדין בכל מעשה" – כל מעשה נמדד לפי מה שקודם בו: הייעוד או האני.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסחה הסתירה במדויק, עם ציטוט משני הפסוקים. ב-(2) הוסבר העיקרון של הרבי ("לך" אחרי = קודש, "לך" לפני = חול) ויושם על כל אחד משני הפסוקים.

מה נשאלים: ב-(1) – לתאר את הפער בין הרגשות במזמור ובין התמונה בדברי חגי, עם ביסוס משני הטקסטים. ב-(2) – להסביר מה גרם לפער.

תשובה לדוגמה: (1) במזמור שוררת שמחה גדולה, כמעט שלא תיאמן: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב), והשבים מכירים בחסד ה׳: "הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהלים קכו, ג). גם הגויים מתפעלים מן הנס. אצל חגי התמונה הפוכה: אין שמחה אלא מצוקה ותסכול. העם עמל ואינו רואה ברכה: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה" (חגי א, ו), ואפילו השכר אובד – "וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב" (חגי א, ו). ובמקום הכרת תודה – אדישות: "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה׳ לְהִבָּנוֹת" (חגי א, ב).
(2) הסיבה לפער לפי חגי היא התנהגות העם: הם דאגו לעצמם והזניחו את המקדש – "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב" (חגי א, ד). משום כך הברכה נעצרה והעמל אינו נושא פרי (חגי א, ט–יא). כלומר, השמחה של רגע השיבה (שמתוארת במזמור) לא נמשכה, כי העם לא השלים את המשימה המרכזית של השיבה – בניין הבית. בנוסף יש הבדל של זמן: המזמור מבטא את התרוממות הרוח של ראשית השיבה (בעקבות הצהרת כורש), וחגי מדבר כעבור כשמונה־עשרה שנה, אחרי שהמציאות הקשה, האכזבות והפסקת הבנייה שחקו את ההתלהבות.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תוארו שני צדי הפער – רגשות המזמור ודברי הנביא – כל אחד עם ציטוט. ב-(2) הוסברה הסיבה (הזנחת בית ה׳ לפי חגי; הבדל בין רגע השיבה למציאות שאחריה) עם ביסוס.

מה נשאלים: להסביר הן את הבקשה והן את הדימוי שבפסוק ד, ולהראות כיצד הם משקפים קשיים ביהודה בזמן כתיבת המזמור.

תשובה לדוגמה: הפסוק: "שׁוּבָה ה׳ אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" (תהלים קכו, ד).
הבקשה: אם השיבה כבר התרחשה ("בשוב ה׳ את שיבת ציון"), מדוע המשורר מבקש שוב "שובה ה׳ את שביתנו"? לפי הטענה, הבקשה מעידה שהשיבה הייתה חלקית ומאכזבת: רק מעטים עלו, רובו של העם נשאר בגולה, והשבים חיו בעוני ובקושי. המשורר מבקש מה׳ להשלים את השיבה – להחזיר את השבויים הנותרים ולהשיב לעם את מצבו הטוב הקודם.
הדימוי: "אפיקים בנגב" הם ערוצי נחל באזור צחיח, שרוב השנה הם יבשים לגמרי, ובבוא הגשם הם מתמלאים פתאום בשטף מים אדיר שמשקה את המדבר ומצמיח בו חיים. הדימוי מלמד שהמצב בזמן כתיבת המזמור היה כמו נחל יבש – ארץ שוממה, דלה במים וביבול. גם חגי מתאר מצב כזה: "עַל־כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ" (חגי א, י) ו"וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל־הָאָרֶץ" (חגי א, יא). המשורר מבקש שהשינוי יבוא במהירות ובשפע, כמו שטפון בנגב: שהגולים ישטפו את הארץ בהמוניהם, ושהארץ היבשה תפרח.
כך הבקשה והדימוי מבטאים, לפי הטענה, דווקא את הקשיים – מיעוט השבים ויובש הארץ – ואת התקווה לשינוי.

למה זו תשובה מלאה: הוסברו שני הרכיבים – הבקשה ("שובה ה׳ את שביתנו") והדימוי ("כאפיקים בנגב") – כל אחד בהקשר של קשיי התקופה, עם ציטוט ועם תמיכה מחגי א.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את מטרת ההזמנה לעבור במקומות שמחוץ לארץ. ב-(2) – להביא דוגמה לתדהמת הנביא מפסוקים י–יב ולהסביר.

תשובה לדוגמה: (1) "כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת" (ירמיהו ב, י). כתיים (איי הים במערב) וקדר (שבטי המדבר במזרח) מייצגים את קצות העולם המוכר. הנביא מזמין את העם לערוך "בדיקה" בכל העולם, ממערב ועד מזרח, ולשאול: האם קרה אי פעם דבר כזה? המטרה היא להראות לעם שהתנהגותו חסרת תקדים – אין בעולם עם שנוהג כמוהו – וכך להביא אותו להכרה בחומרת חטאו.
(2) "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (ירמיהו ב, יא). הנביא נדהם: הגויים נאמנים לאלוהיהם, אף שאינם אלוהים של ממש; ואילו ישראל, שלו האל האמיתי – "כבודו" – החליף אותו ב"לוא יועיל", באלילים חסרי תועלת. התדהמה גדולה עוד יותר בפסוק יב, שבו הנביא קורא לשמים עצמם להזדעזע: "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל־זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד" (ירמיהו ב, יב) – המעשה כה מחריד שהטבע כולו צריך להשתומם.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה מטרת ההזמנה (לבדוק ולהיווכח שאין תקדים), עם ציטוט. ב-(2) הובאה דוגמה לתדהמה והוסבר מה מדהים בה (ההשוואה לגויים).

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את שתי המטפורות בפסוק יג (מקור מים חיים; בארות נשברים) וכיצד יחד הן מראות שהתנהגות העם חסרת היגיון. ב-(2) – להסביר את המסר של המטפורה בפסוק כב.

תשובה לדוגמה: (1) "כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב, יג).
מטפורה ראשונה: ה׳ הוא "מקור מים חיים" – מעיין שמים זורמים ממנו כל הזמן, טריים, בלי עבודה ובלי תשלום; במזרח הצחיח מים הם החיים עצמם. מטפורה שנייה: האלילים הם "בארות נשברים" – בורות שאדם צריך לחצוב בעמל בסלע כדי לאגור מי גשמים, ומים כאלה עומדים ומתקלקלים; וגרוע מזה – הבורות סדוקים, "אשר לא יכלו המים", ואינם מחזיקים דבר.
חוסר ההיגיון: אדם שפוי לא יעזוב מעיין נובע כדי לחצוב בעמל בור סדוק. העם עושה "שתים רעות": עוזב את המקור הבטוח, ומשקיע מאמץ במשהו שאין בו תועלת כלל. כך עבודת האלילים – ויתור על טוב מוחלט וחינמי לטובת מאמץ חסר תוחלת.
(2) "כִּי אִם־תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי־לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֺנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה׳" (ירמיהו ב, כב). המטפורה לקוחה מעולם הכביסה: נתר ובורית הם חומרי ניקוי. גם אם העם "יכבס" את עצמו בכמות גדולה של חומרי ניקוי, הכתם יישאר – "נכתם עונך לפני". המסר: החטא חדר עמוק כמו כתם שספג בבד, ואי אפשר להסירו באמצעים חיצוניים – בטקסים, בקרבנות או בהצהרות. ה׳ רואה את הכתם ("לפני"), ולכן ניקוי שטחי לא יועיל; רק שינוי אמיתי של הדרך יכול לתקן.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו שתי המטפורות – כל אחת לחוד – והוסבר כיצד הצירוף שלהן מראה התנהגות חסרת היגיון. ב-(2) הוסברה המטפורה (כביסה בנתר ובורית) והמסר שהיא מבטאת.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין את האירוע ההיסטורי המשותף לפסוקי הפסח ולפסוקי השבועות, עם ביסוס. ב-(2) – להסביר כיצד הזכרת האירוע בהקשר של שבועות מחזקת את הציווי בפסוק יא.

תשובה לדוגמה: (1) האירוע הוא יציאת מצרים והשעבוד שקדם לה. בפסח: "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א), וגם "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג). בשבועות: "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" (דברים טז, יב).
(2) בפסוק יא נצטווה בעל הבית לשמוח בחג עם בני ביתו וגם עם "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים טז, יא). מיד אחר כך בא פסוק יב: "וזכרת כי עבד היית במצרים". לפי הטענה, הזיכרון מחזק את הציווי. בני ישראל עצמם היו עבדים וגרים במצרים, משועבדים ונטולי זכויות; הם יודעים מניסיונם מה פירוש להיות חלש ומודר. לכן, כשהם בעלי אדמה וקוצרים את יבולם, עליהם להזדהות עם העבד ועם הגר שבתוכם ולא להפקיר אותם. הזיכרון ההיסטורי הופך לנימוק מוסרי: "אתה היית במקומם". יתר על כן, שבועות הוא חג הקציר – רגע של שפע שבו קל לשכוח את העבר ולשמוח לבד; הזכרת העבדות מזכירה שהשפע הוא מתנה מה׳ שגאל עבדים, ולכן יש לחלוק אותו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין האירוע (יציאת מצרים / העבדות במצרים) עם ציטוט מפסוקי הפסח ומפסוקי השבועות. ב-(2) הוסבר הקשר בין זיכרון העבדות ובין החובה לשתף את החלשים שבפסוק יא – אמפתיה מתוך ניסיון.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין את העיקרון שבפסוקים יח, כ ואת ההבטחה למי ששומר עליו. ב-(2) – להסביר כיצד כל אחד מן האיסורים בפסוק יט מממש את העיקרון.

תשובה לדוגמה: (1) העיקרון הוא עשיית צדק במשפט. בפסוק יח: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח) – "וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק" (דברים טז, יח); ובפסוק כ: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ) – הכפילות מדגישה שיש לרדוף אחר הצדק במאמץ ובעקביות. ההבטחה: "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ" (דברים טז, כ) – חברה צודקת תזכה בקיום ובישיבה בארץ.
(2) פסוק יט: "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).
"לא תטה משפט" – אסור לעוות את הדין, להטות אותו לטובת צד אחד: זה התנאי הבסיסי למשפט צדק.
"לא תכיר פנים" – אסור להעדיף אדם בגלל מעמדו, עושרו, עוניו או קרבתו לשופט; הדין צריך להיות שווה לכול.
"לא תקח שחד" – השוחד משחית גם את השופט הישר: "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" – גם חכם וצדיק אינו רואה נכוחה כשיש לו טובת הנאה.
כך האיסורים הופכים את העיקרון המופשט "צדק צדק תרדף" להוראות מעשיות לשופט: לפסוק רק לפי האמת, בלי הטיה, בלי משוא פנים ובלי אינטרס.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו העיקרון (צדק, עם ציטוט מיח ומכ) וההבטחה (חיים וירושת הארץ). ב-(2) הוסבר כל אחד משלושת האיסורים כביטוי מעשי לעיקרון.

מה נשאלים: להסביר כיצד פסוק ג וכיצד פסוקים ז–ח מתאימים לעשרת ימי תשובה וליום הכיפורים (שני רכיבים).

תשובה לדוגמה: עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים הם ימי דין, וידוי ובקשת סליחה – אישית ולאומית.
פסוק ג: "אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד" (תהלים קל, ג). הפסוק מבטא הכרה שכל אדם חוטא ואין מי שיכול לעמוד בדין אם ייבחן על כל מעשיו. זו בדיוק עמדת האדם בימי הדין: ענווה, הודאה בחטא, ותחושה שאפשר לעמוד בדין רק בזכות הסליחה של האל (פסוק ד).
פסוקים ז–ח: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳ כִּי־עִם־ה׳ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (תהלים קל, ז), "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח). כאן הפנייה עוברת מן היחיד אל העם כולו – "ישראל". יש בה תקווה וביטחון שה׳ ירחם ויכפר על עוונות העם. זהו תוכנו של יום הכיפורים: יום שבו העם כולו מבקש כפרה, בביטחון שה׳ "יפדה את ישראל מכל עונתיו". המילה "עונות" חוזרת בפסוק ג ובפסוק ח – מן החשש מפני הדין אל הביטחון בכפרה.

למה זו תשובה מלאה: הוסבר כל אחד משני הרכיבים (פסוק ג; פסוקים ז–ח) בציטוט, וכל אחד קושר לתוכן הימים: הודאה וענווה לפני הדין, ותקוות כפרה לכלל ישראל.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה בכתוב מצביע על שני מזמורים נפרדים. ב-(2) – להסביר את הרעיון המשותף לשני הקטעים, עם ביסוס.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוקים א–ו מדבר יחיד אל ה׳ בגוף ראשון, בתפילה אישית: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳" (תהלים קל, א), "קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים קל, ה), "נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהלים קל, ו). הפסוק הכפול "שמרים לבקר שמרים לבקר" נשמע כמו סיום. בפסוקים ז–ח הדובר אינו פונה עוד אל ה׳, אלא אל העם, ומדבר על ה׳ בגוף שלישי: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳" (תהלים קל, ז). גם הנושא משתנה: מן המצוקה האישית ומן הבקשה "שמעה בקולי" – אל הבטחה ועידוד לכלל ישראל. שינוי הדובר, הנמען והטון גורם לחלק מן הפרשנים לראות בפסוקים ז–ח מזמור נפרד.
(2) הרעיון המשותף הוא התקווה לה׳, המבוססת על חסדו ועל נכונותו לסלוח. בחלק הראשון: "ולדברו הוחלתי" (ה) וההמתנה כמו שומרים לבוקר; בחלק השני: "יחל ישראל אל ה׳" (ז) – אותו שורש י־ח־ל. בחלק הראשון: "כי עמך הסליחה" (ד); בחלק השני: "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח) – אותה אמונה בכפרת העוונות. החלק השני מרחיב את חוויית היחיד אל העם כולו: מה שהמשורר למד מניסיונו – שאפשר לייחל לה׳ גם "ממעמקים" – הוא מלמד את ישראל. לכן אפשר לצרף את שני הקטעים למזמור אחד.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו הסימנים לשני מזמורים (מעבר מיחיד לרבים, מפנייה לה׳ לפנייה לעם, שינוי טון), עם ציטוטים. ב-(2) הוצג רעיון משותף (תקווה וסליחה/פדות) עם ביסוס משני החלקים ומילים חוזרות.

מה נשאלים: לנקוט עמדה – האם השטן צדק בטענתו שאיוב יקלל את ה׳ – ולנמק על סמך איוב ג, א–ט (בהשוואה לטענת השטן בפרקים א–ב).

תשובה לדוגמה: השטן טען: "שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ אִם־לֹא עַל־פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ" (איוב א, יא), ושוב: "אִם־לֹא אֶל־פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ" (איוב ב, ה) ("יברכך" הוא לשון נקייה לקללה). לדעתי השטן לא צדק. הפרק נפתח במילים "אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ" (איוב ג, א) – איוב מקלל את יומו, כלומר את יום לידתו, ולא את ה׳. הוא מבקש "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (איוב ג, ג) – שהיום שבו נולד יימחק מן הלוח, והלילה שבו נהרה ייעלם. כל הקללות מופנות אל היום, אל הלילה ואל החושך – לא אל האל. אפילו כשהוא מזכיר את האל, "אַל־יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל" (איוב ג, ד), הוא מבקש שהאל לא ידרוש באותו יום – הוא אינו מאשים אותו ואינו מקלל אותו. איוב שובר את שתיקתו מתוך כאב עמוק, אך שומר על הגבול שהשטן היה בטוח שייפרץ.
העמדה שכנגד: אפשר לטעון שהשטן צדק בחלקו. איוב אומר "היום ההוא יהי חשך" – היפוך של "יהי אור" במעשה הבריאה; הוא מבקש להחזיר את העולם לחושך ולתוהו, וזו מחאה עקיפה נגד הבריאה ונגד הסדר שקבע האל. ובכל זאת, מחאה עקיפה וכאב אינם קללת האל "על פניו", כפי שחזה השטן.

למה זו תשובה מלאה: יש עמדה ברורה, היא מבוססת על הכתובים (טענת השטן, א, יא ו־ב, ה; ומול זה ג, א–ד), יש הבחנה בין קללת היום לקללת האל, והתייחסות לעמדה שכנגד.

אפשר גם: לטעון שהשטן צדק בחלקו: קללת יום הלידה והבקשה "יהי חשך" (ג, ד), ההופכת את "יהי אור" של הבריאה, הן מחאה נגד בורא העולם – "ברכה" עקיפה, כלומר קללה, של האל.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מהי תשובת ה׳ בפסוקים טז–יח לדברי איוב על המוות (פרק ג). ב-(2) – לנקוט עמדה אם איוב ראוי ליחס הממעיט של ה׳, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) בפרק ג איוב תיאר את המוות בביטחון – מקום של מנוחה, שוויון וחירות: "יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" (איוב ג, יג). ה׳ שואל אותו: "הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי־מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה" (איוב לח, יז). כלומר: איך אתה יודע מה יש מעבר לשערי המוות? מעולם לא ראית אותם. השאלה מצורפת לשאלות דומות: "הֲבָאתָ עַד־נִבְכֵי־יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ" (איוב לח, טז) ו"הִתְבֹּנַנְתָּ עַד־רַחֲבֵי־אָרֶץ הַגֵּד אִם־יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (איוב לח, יח). כשם שאיוב לא ירד למעמקי הים ולא מדד את רוחב הארץ, כך אין לו ידיעה על המוות. התשובה של ה׳ היא שהאדם מוגבל בידיעתו; איוב דיבר על המוות כאילו הוא מכיר אותו, ואף ביקש להחליף בו את החיים – אך זהו תחום שרק האל יודע. המסר: אל תשפוט את החיים ואת המוות מתוך ידיעה חלקית.
(2) לדעתי איוב אינו ראוי ליחס הממעיט. ראשית, ה׳ עצמו העיד עליו בתחילת הספר: "כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, ח); הסבל שלו לא בא בעקבות חטא, אלא בעקבות הוויכוח עם השטן – ה׳ עצמו אומר לשטן "וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב, ג). שנית, דבריו בפרק ג נאמרו מתוך ייסורים קשים – אובדן ילדיו, רכושו ובריאותו – ואין זה הוגן לדרוש מאדם במצב כזה דיוק פילוסופי. מנגד אפשר לטעון שאיוב אכן חרג: הוא קילל את יומו, ביקש להחשיך את הבריאה ודיבר על דברים שאינו יודע; ייתכן שהתוכחה נועדה דווקא להחזיר אותו לפרופורציה ולא להשפיל אותו. ובכל זאת, אדם שסבל כל כך ושמר על אמונתו ראוי ליחס מתחשב יותר.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הקשר בין דברי איוב על המוות (פרק ג) ובין שאלות ה׳ (לח, טז–יח), ונוסח המסר – גבולות הידיעה האנושית. ב-(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים מבוססים והתייחסות לעמדה שכנגד.

אפשר גם: ב-(2): לטעון שאיוב ראוי לתוכחה – הוא תבע מן האל דין וחשבון ותיאר את המוות כעדיף על החיים שהאל נותן, ותשובת ה׳ מלמדת אותו ענווה; גם עמדה זו מתקבלת אם היא מנומקת.

מה נשאלים: להסביר שני דברים: מדוע הנביא מזכיר את מצרים, ומדוע גדעון מזכיר את מצרים.

תשובה לדוגמה: בדברי הנביא: "אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים" (שופטים ו, ח), "וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל־לֹחֲצֵיכֶם" (שופטים ו, ט). הנביא מזכיר את יציאת מצרים כדי להדגיש את חסדי ה׳ – הוא גאל אותם והוריש להם את הארץ – ומיד מעמיד מולם את התנהגות העם: "וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי" (שופטים ו, י). מצרים משמשת כאן לתוכחה: למרות כל הטובה, העם עבד לאלוהי האמורי; לכן המצוקה היא עונש מוצדק.
בדברי גדעון: "וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה׳ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה׳" (שופטים ו, יג). גדעון מזכיר את מצרים כדי להביע תמיהה ומחאה: אם ה׳ הוציא את אבותינו ממצרים בנפלאות, מדוע הוא אינו עושה כך עכשיו? הוא מעמיד את העבר המופלא מול ההווה העגום – "ועתה נטשנו".
כך אותו זיכרון משמש לשני כיוונים: אצל הנביא – להאשים את העם, ואצל גדעון – לשאול שאלה קשה כלפי ה׳.

למה זו תשובה מלאה: הוסברה מטרת האזכור אצל כל אחד מן הדוברים (הנביא – תוכחה על כפיות טובה; גדעון – תמיהה על נטישה), כל אחד עם ציטוט.

מה נשאלים: ב-(1) – לתאר את תגובת גדעון לשליחות לפי פסוקים יד–טו. ב-(2) – לנקוט עמדה אם התגובה מראה שהוא מתאים לשליחות, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) ה׳ אומר לו "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים ו, יד), וגדעון מגיב בהסתייגות: "בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שופטים ו, טו). הוא מטיל ספק ביכולתו: משפחתו ("אלפי") היא החלשה בשבט מנשה, והוא הצעיר בבית אביו – אין לו מעמד ואין לו כוח.
(2) לדעתי כן. גדעון אינו רודף כבוד ושלטון, ומכיר בחולשתו; מנהיג כזה לא ייחס את הניצחון לעצמו, וזה מתאים לשליחות שבה ה׳ מבטיח "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד" (שופטים ו, טז). הענווה הופכת אותו לשליח נאמן. מנגד אפשר לטעון שחוסר הביטחון מסוכן אצל מי שאמור להוביל צבא.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תוארה התגובה (היסוס וענווה) עם ציטוט ופירוש. ב-(2) הוצגה עמדה ברורה עם נימוק מבוסס.

אפשר גם: ב-(2): לא – מצביא צריך ביטחון עצמי, וגדעון מתמקד במגבלותיו ולא במשימה; רק הבטחת ה׳ "כי אהיה עמך" מאפשרת לו לצאת.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפי כל אחד משני הפירושים למי מיוחס הכוח להושיע. ב-(2) – לבחור פירוש אחד ולהסביר על אילו מילים בפסוקים יב–טז הוא מבוסס.

תשובה לדוגמה: (1) לפי הייטנר הכוח מיוחס לגדעון עצמו – לתכונה מסוימת שלו: הספקנות והביקורת. "כוחך זה" הוא הכוח שגדעון הפגין זה עתה, כשלא קיבל את המצב כמובן מאליו ושאל שאלות קשות. לפי הפירוש האחר הכוח מיוחס לה׳: "בכוחך זה" פירושו "בכוחי" – לא כוחו של גדעון, החלש והצעיר, אלא הכוח שה׳ מעניק לו.
(2) אבחר בפירוש של הייטנר. הוא מבוסס על הרצף בין הפסוקים: גדעון אומר "וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו" (שופטים ו, יג) – דברי ביקורת ותמיהה כלפי ה׳; ומיד אחר כך "וַיִּפֶן אֵלָיו ה׳ וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה" (שופטים ו, יד). ה׳ אינו נוזף בו על שאלותיו, אלא שולח אותו – ומילת הרמז "זה" מצביעה על מה שגדעון הפגין זה עתה: הכוח לשאול ולבקר. מנהיג שאינו משלים עם המצב הוא שיביא שינוי.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין לגבי כל פירוש בנפרד למי מיוחס הכוח (גדעון / ה׳). ב-(2) נבחר פירוש אחד והוסבר בסיסו במילים מן הקטע (הסמיכות בין יג ל־יד והמילה "זה").

אפשר גם: ב-(2) לבחור בפירוש האחר: המלאך פותח ב"ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" (שופטים ו, יב), ה׳ מדגיש "הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שופטים ו, יד), ומבטיח "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד" (שופטים ו, טז) – הכוח להושיע הוא נוכחות ה׳, ולא כוחו של גדעון, שמעיד על עצמו "אלפי הדל".