בגרות בתנ"ך 1261 - קיץ 2020

מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפי הכתוב את הסיבה לבחירה של לוט. ב-(2) – להביא ראיה אחת לביקורת מרומזת על הבחירה ולהסביר אותה.

תשובה לדוגמה: (1) לוט בחר בכיכר הירדן משום שהייתה אזור מושקה ופורה, טוב למקנה הרב שלו: "וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה׳ אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה כְּגַן־ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג, י). ההשוואה ל"גן ה׳" ול"ארץ מצרים" (שבה הנילוס משקה את השדות) מדגישה את שפע המים והפוריות.
(2) ראיה: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד" (בראשית יג, יג). הפסוק בא מיד אחרי "וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד־סְדֹם" (בראשית יג, יב). המספר מציב זה ליד זה את המקום שלוט בחר ואת רשעת אנשיו. כך הוא רומז שלוט שקל רק את השפע החומרי – המרעה והמים – והתעלם מן הסביבה המוסרית שבה יגדל את משפחתו. הוא אף מתקרב אליה בהדרגה: יושב "בערי הככר" ומקים את אוהלו "עד סדם".

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינה הסיבה (אדמה מושקית ופורייה) עם ציטוט. ב-(2) הובאה ראיה אחת והוסבר מה בה מבקר את לוט (בחירה בגלל שפע, בלי להתחשב ברשעת סדום).

אפשר גם: ב-(2): "לִפְנֵי שַׁחֵת ה׳ אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה" (בראשית יג, י) – כבר בתיאור היופי של הכיכר המספר מזכיר שהיא עתידה להיחרב, ובכך רומז שהבחירה של לוט אינה טובה כפי שנראה לו. ראיה אחרת: "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, יא) – לוט מתרחק מאברם ונפרד ממנו, כאילו בחר בשפע על פני הקשר עם אברם.

מה נשאלים: לנקוט עמדה (כן או לא) – האם דברי ה׳ בפסוקים י״ד–י״ז מראים שה׳ תומך בהצעה של אברם – ולנמק על פי הכתוב.

תשובה לדוגמה: עמדתי: כן, מדברי ה׳ אפשר להבין שהוא תומך בהצעה של אברם.
נימוק ראשון – התזמון: "וַה׳ אָמַר אֶל־אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט מֵעִמּוֹ" (בראשית יג, יד). המספר מציין במפורש שדברי ה׳ באים מיד אחרי הפרידה, כתגובה לה. אברם ויתר על זכות הבחירה כדי לשמור על השלום, וה׳ פונה אליו מיד ומחזק אותו.
נימוק שני – תוכן ההבטחה: אברם נתן ללוט לבחור, ולכאורה ויתר על חלק מן הארץ. אבל ה׳ מבטיח לו: "כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם" (בראשית יג, טו), ומוסיף "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז). ה׳ מראה לאברם שהוויתור לא גרע ממנו דבר: "כל הארץ" שלו, לכל הכיוונים – "צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (בראשית יג, יד). גם ההבטחה "וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג, טז) מתאימה לרגע שבו לוט, שאולי נחשב ליורשו של אברם, נפרד ממנו. ה׳ מתגמל את מי שהעדיף "אנשים אחים" על פני רכוש.
יש הטוענים שההבטחה רק חוזרת על הבטחה קודמת לאברם ואינה מתייחסת להצעה עצמה. ועדיין, הצמדת ההבטחה לרגע הפרידה מלמדת שה׳ רואה בתוצאה של ההצעה דבר רצוי.

למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה, והובאו שני נימוקים מן הכתוב (התזמון – "אחרי הפרד לוט"; התוכן – "כל הארץ... לך אתננה"), כל אחד עם הסבר. התשובה גם התייחסה לעמדה הנגדית.

אפשר גם: עמדה הפוכה: לא. דברי ה׳ אינם מזכירים את ההצעה ואינם משבחים אותה. הם חוזרים על הבטחת הארץ והזרע, שכבר ניתנה לאברם ("לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז)). לפי עמדה זו, ההבטחה היא המשך של תוכנית ה׳ ולא אישור להצעה. תשובה כזו מלאה רק אם היא מנומקת בכתוב ומתייחסת לניסוח "אחרי הפרד לוט מעמו".

מה נשאלים: ב-(1) – לתאר את הסימן ולציין שתי תכונות שהוא יכול ללמד עליהן. ב-(2) – לקבוע אם לפי פסוק כ״א העבד חשב שקיבל את הסימן, לנמק ולבסס על הפסוק.

תשובה לדוגמה: (1) הסימן: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כד, יד). הנערה תיענה לבקשה לשתות, ותציע ביוזמתה להשקות גם את הגמלים.
תכונה ראשונה – נדיבות וחסד: היא נותנת לזר יותר ממה שביקש, ודואגת גם לבעלי החיים. כך אכן קרה: "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית כד, יט).
תכונה שנייה – חריצות וזריזות: השקיית עשרה גמלים צמאים היא עבודה קשה, והיא עושה אותה במהירות ובמרץ: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו" (בראשית כד, כ). הפעלים "ותמהר" ו"ותרץ" מדגישים את הזריזות.
(2) לפי פסוק כ״א העבד עדיין אינו בטוח שקיבל את הסימן: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה׳ דַּרְכּוֹ אִם־לֹא" (בראשית כד, כא). "משתאה" פירושו מתפלא ומתבונן, ו"מחריש" – שותק. הוא רואה שהנערה עושה בדיוק מה שביקש, אבל המשפט "לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה׳ דַּרְכּוֹ אִם־לֹא" (בראשית כד, כא) מראה שהוא עוד ממתין להוכחה. רק כשיתברר מאיזו משפחה היא, יידע שזו הכלה המיועדת.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תואר הסימן עם ציטוט, וצוינו שתי תכונות שונות עם הסבר. ב-(2) נקבעה עמדה (עדיין אינו בטוח), נומקה, ובוססה על המילים "מחריש לדעת ההצליח... אם לא".

אפשר גם: ב-(2): אפשר לטעון שהעבד כבר הבין שקיבל את הסימן – התדהמה ("משתאה") נובעת מכך שהבקשה התמלאה במהירות ובדיוק, והשתיקה היא שתיקה של התפעלות; הוא רק ממתין שתסיים להשקות. גם עמדה זו מלאה אם היא מבוססת על לשון הפסוק.

מה נשאלים: לנקוט עמדה (תואמת / אינה תואמת / תואמת בחלקה), ולנמק אותה בהשוואה בין שני הקטעים, עם ראיות משניהם.

תשובה לדוגמה: לדעתי הדמות של רבקה תואמת בחלקה.
ההתאמה – יוזמה, החלטיות וזריזות: בפרק כ״ד רבקה פועלת מהר ומעבר למה שביקשו ממנה: "וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (בראשית כד, יח), וגם "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו" (בראשית כד, כ). בפרק כ״ז היא שוב יוזמת ופועלת במהירות: כששמעה את דברי יצחק לעשו, היא מיד בונה תוכנית ונותנת הוראות – "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" (בראשית כז, ח), "לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים" (בראשית כז, ט). היא גם מבצעת את רוב המעשים בעצמה: "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת־יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (בראשית כז, טו). גם כשיעקב מהסס, היא נחושה ולוקחת על עצמה את האחריות: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (בראשית כז, יג).
השוני – חסד ויושר: בפרק כ״ד היא מגלה נדיבות וחסד כלפי זר. בפרק כ״ז היא מתכננת לרמות את בעלה הזקן והעיוור, ומלבישה את יעקב בבגדי עשו ובעורות גדיים כדי שיצחק לא יזהה אותו.
מסקנה: התכונות הבסיסיות – יוזמה, נחישות, פעלתנות – הן אותן תכונות. בפרק כ״ד הן משמשות לחסד, ובפרק כ״ז הן משמשות למימוש מטרה שרבקה מאמינה בה (שהברכה תגיע ליעקב), גם במחיר של מרמה.

למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה מנומקת, והושוו שני הקטעים: נקודת דמיון ונקודת שוני, כל אחת עם ראיה מכל קטע, ונוסחה מסקנה מן ההשוואה.

אפשר גם: עמדה שהדמות תואמת לגמרי: בשני הסיפורים רבקה היא הדמות הפעילה, המכריעה והזריזה, והיא שקובעת את עתיד המשפחה. כבר בפרק כ״ד היא מחליטה בעצמה ללכת עם העבד ("וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בראשית כד, נח)). לפי עמדה זו, גם המרמה בפרק כ״ז נובעת מאותה יוזמה ונחישות.

מה נשאלים: ב-(1) – שתי ראיות מן הפרק לכך שיעקב מפלה בין צאצאיו. ב-(2) – להוכיח מפסוק ה׳ ומפסוק כ׳ שגם מי שהופלה לרעה זכה לברכה ונשאר בתוך המשפחה.

תשובה לדוגמה: (1) ראיה ראשונה – הפליה בין אפרים למנשה: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת־יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל־רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת־שְׂמֹאלוֹ עַל־רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת־יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (בראשית מח, יד). יעקב מניח את יד ימינו, יד הברכה החשובה, על ראש אפרים הצעיר, ולא על ראש מנשה הבכור. הוא עושה זאת בכוונה ("שכל את ידיו"), ובסוף "וַיָּשֶׂם אֶת־אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ).
ראיה שנייה – הפליה בין בני יוסף: "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר־הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם" (בראשית מח, ו). רק אפרים ומנשה מקבלים מעמד של שבטים, ואילו בנים שייוולדו ליוסף אחריהם יהיו רק חלק מנחלתם. (ראיה נוספת: יעקב נותן ליוסף "שְׁכֶם אַחַד עַל־אַחֶיךָ" (בראשית מח, כב) – חלק יתר על אחיו.)
(2) פסוק ה׳: "לִי־הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי" (בראשית מח, ה). מנשה, שהופלה לרעה בברכה, נכלל עם אפרים בין "בניו" של יעקב, במעמד שווה לראובן ושמעון. הוא לא נדחה, אלא מקבל מקום של שבט.
פסוק כ׳: "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). יעקב מברך את שניהם ("ויברכם"), ושמות שניהם יהיו נוסח הברכה בישראל לדורות. גם מי שעומד שני בסדר הוא חלק מן הברכה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי ראיות שונות מן הפרק (יד ימין על הצעיר; ההבדל בין אפרים ומנשה ובין שאר בני יוסף), כל אחת עם ציטוט והסבר. ב-(2) נעשה שימוש בשני הפסוקים שנדרשו (ה׳ ו־כ׳), והוסבר כיצד כל אחד מראה שמנשה זכה לברכה ונשאר במשפחה.

אפשר גם: ב-(2) אפשר לחזק בפסוק יט: "גַּם־הוּא יִהְיֶה־לְּעָם וְגַם־הוּא יִגְדָּל" (בראשית מח, יט) – גם הבכור שנדחה למקום השני יהיה לעם גדול.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מדוע הזכרת מות רחל (פסוק ז׳) מעוררת תמיהה דווקא בהקשר של הברכות. ב-(2) – להסביר, בעזרת בקשת יעקב בפרק מ״ז, כיצד אפשר לראות בהזכרת האירוע ביטוי לתחושת אשמה.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ז׳ יעקב אומר: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז). לפני פסוק זה יעקב מדבר על אימוץ אפרים ומנשה ועל נחלתם (פסוקים ה׳–ו׳), ואחריו הוא שואל "מי־אלה" ומתחיל לברך (פסוק ח׳). הזיכרון על מות רחל וקבורתה בדרך אינו קשור לברכות, אינו נדרש להן, ואף שובר את רצף הדברים. לא ברור מדוע יעקב מעלה דווקא ברגע הזה זיכרון כואב על אירוע שקרה שנים רבות קודם.
(2) בפרק מ״ז יעקב מבקש מיוסף: "שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט), "וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית מז, ל), ואף משביע אותו ("וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (בראשית מז, לא)). חשוב לו מאוד להיקבר עם אבותיו במערת המשפחה. אבל את רחל, אמו של יוסף, הוא עצמו קבר במקום אחר: "וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת" (בראשית מח, ז). לכן ייתכן שיעקב חש אשמה: הוא מבקש מיוסף כבוד שהוא עצמו לא נתן לאמו של יוסף. המילים "מֵתָה עָלַי רָחֵל ... בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" (בראשית מח, ז) נשמעות כהסבר וכהצטדקות: היא מתה בדרך, ולא הייתה לו אפשרות להביא אותה למערת המכפלה. (יש גם המפרשים שאימוץ שני בני יוסף נועד "להשלים" לרחל את הבנים שלא ילדה.)

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוטט פסוק ז׳ והוסבר במה הוא חריג בהקשר (נושא אחר, שובר את רצף הברכה). ב-(2) נעשה היקש מפרק מ״ז: בקשת יעקב להיקבר עם אבותיו הועמדה מול קבורת רחל בדרך, והוסבר מכאן מדוע יעקב עשוי לחוש אשמה.

טעות נפוצה: בשאלה זו ההישגים היו נמוכים יותר בסעיף שדרש היקש ממקור אחד למשנהו. בתת־סעיף (2) יש לקשר במפורש בין שני המקורות: הבקשה להיקבר עם האבות (פרק מ״ז) מול קבורת רחל בדרך (פרק מ״ח).

מה נשאלים: להסביר, על פי פסוקים ג׳–ד׳, את המטרה של העמדת בני ישראל בסכנה.

תשובה לדוגמה: ה׳ מעמיד את בני ישראל במקום שנראה כמו מלכודת, כדי למשוך את פרעה לרדוף אחריהם. כך פרעה יפרש את המצב: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד, ג). מבחינתו, העם תועה במדבר, הים חוסם אותו מלפנים, ואפשר לתפוס אותו בקלות. פרעה ירדוף, וה׳ אף מחזק את החלטתו: "וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, ד).
המטרה האמיתית: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי ה׳" (שמות יד, ד). הסכנה היא חלק מתוכנית. הרדיפה תביא לעימות האחרון עם צבא מצרים, ובו ה׳ ינצח את פרעה "ובכל חילו". כך ה׳ "יתכבד" – כוחו יתגלה, וגם מצרים, שלא הכירו בו ("מי ה׳"), יֵדעו שהוא האל. הסכנה לעם היא זמנית, והיא נועדה להביא לניצחון מוחלט ולסיום השעבוד, כך שמצרים לא ירדפו עוד אחרי ישראל.

למה זו תשובה מלאה: הוסבר המהלך כולו על פי פסוקים ג׳–ד׳: מה פרעה יחשוב ("נבכים הם"), שהוא ירדוף, ומה המטרה של ה׳ ("ואכבדה בפרעה... וידעו מצרים כי אני ה׳"), עם ציטוטים.

טעות נפוצה: בסעיפים ב׳ ו־ג׳ של שאלה זו ההישגים היו נמוכים, ונדרשה הבנה ועיבוד של המצב שבו נמצאו בני ישראל. יש לתאר את המצב (העם בין המדבר לים) ולהסביר את המטרה, ולא רק לצטט את הפסוקים.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין מה משותף לשתי הבקשות ולבסס על שני המקורות. ב-(2) – להסביר כיצד החזרה על "פקד יפקד" ברגע היציאה רומזת שהמסע יצליח.

תשובה לדוגמה: (1) המשותף: גם יוסף וגם הרצל מבקשים שגופם יועלה לארץ ישראל אחרי מותם, ושני הדברים קשורים לעלייה של העם כולו. יוסף אומר: "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ, כד), ומשביע: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה). הרצל כותב: "ולשכב שם עד שהעם היהודי יעלה את גופתי לארץ־ישראל". שניהם נקברים זמנית מחוץ לארץ (יוסף במצרים, הרצל בווינה), והקבורה בארץ תלויה בעם: "והעלתם" אצל יוסף, "העם היהודי יעלה" אצל הרצל. הבקשה מבטאת אמונה שהעם יחזור לארצו, ורצון להיות שותף לגאולה הזאת.
(2) בבראשית נ׳ הביטוי "פקד יפקד" הוא חלק מהבטחה: "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ, כד). יוסף מקשר בין פקידת אלוהים, היציאה מן הארץ הזאת וההגעה לארץ שהובטחה לאבות. בשמות י״ג, ברגע היציאה ממצרים, הביטוי חוזר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יט). החזרה מראה שהחלק הראשון של ההבטחה – "פקד יפקד אלהים אתכם", היציאה ממצרים – כבר מתממש לנגד עינינו, ומשה ממלא את השבועה. מכאן נרמז שגם החלק השני של אותה הבטחה יתממש: "והעלה אתכם... אל הארץ". צורת המקור הכפולה ("פקד יפקד") מבטאת ודאות. לכן החזרה עליה ברגע שבו העם יוצא לדרך מבטיחה לקורא שהמסע יגיע ליעדו, למרות הדרך הארוכה והסכנות.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסח משותף אחד (בקשה להעלאת הגוף לארץ ישראל עם עליית העם / אמונה בשיבה) עם ראיה מבראשית נ׳ ומהצוואה. ב-(2) הוסבר הקשר בין שתי ההופעות של הביטוי: התממשות החלק הראשון של ההבטחה רומזת להתממשות החלק השני, והוכפלות הפועל מבטאת ודאות.

טעות נפוצה: בסעיפים ב׳ ו־ג׳ של שאלה זו ההישגים היו נמוכים. נדרשה הבנה של המצב, ולא רק ציטוט. ב-(2) יש לקשר במפורש בין ההבטחה בבראשית נ׳ לבין מימושה בשמות י״ג.

מה נשאלים: לזהות את הפסוק שעליו רבי אליעזר מבסס את הציווי על המלאכה, לזהות את הפסוק המנמק את הציווי, ולהסביר את שניהם.

תשובה לדוגמה: הפסוק שעליו רבי אליעזר מבסס את דבריו: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ט). הפועלים "תעבד" ו"ועשית" מנוסחים כמו ציווי, בדיוק כמו "זכור" ו"לא תעשה כל מלאכה" שבשבת. לכן רבי אליעזר לומד מהם שהעבודה בששת ימי החול היא מצווה, לא רק היתר – "כשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה".
הפסוק המנמק: "כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ ה׳ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, יא). הנימוק הוא חיקוי של הבורא: ה׳ עשה מלאכה שישה ימים – ברא את העולם – ונח ביום השביעי. האדם, ההולך בדרכיו, מצווה לעשות כמוהו: לעבוד ולהיות יוצר שישה ימים, ולשבות ביום השביעי. מאחר שגם הבריאה עצמה היא "מלאכה" של ה׳, יש בעבודה ערך וקדושה, ומכאן "גדולה היא מלאכה".

למה זו תשובה מלאה: זוהו שני הפסוקים הנדרשים (ט׳ – הבסיס, י״א – הנימוק), כל אחד מצוטט ומוסבר. הוסבר גם הקשר לדברי רבי אליעזר (ניסוח של ציווי; חיקוי ה׳ שעשה מלאכה).

מה נשאלים: ב-(1) – לציין מה העם מבקש ממשה ומה הסיבה. ב-(2) – להשוות לשמות י״ט, י״ח–י״ט ולהסביר מדוע לפי פסוקים אלה הבקשה מעוררת תמיהה.

תשובה לדוגמה: (1) "וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת" (שמות כ, טז). העם מבקש שמשה ידבר איתם במקום אלוהים, והם ישמעו ממנו. הסיבה: הם מפחדים למות, אחרי שראו את "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן" (שמות כ, טו).
(2) בפרק י״ט מתואר מראה ההר: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה׳ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל־הָהָר מְאֹד" (שמות יט, יח), ו"וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יט).
התמיהה מתבררת כשמשווים את שני הקטעים:
דמיון – המראות זהים: בשני המקומות יש קולות, אש וברקים, קול שופר וההר העשן. כלומר העם כבר ראה ושמע את כל זה בפרק י״ט, וחי. לכן לא ברור מדוע דווקא עכשיו, אחרי הדיברות, הוא נבהל ומבקש תיווך.
שוני – מי מדבר עם מי: בפרק י״ט כבר נאמר "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" – משה הוא המדבר עם אלוהים, ואלוהים עונה לו. העם מבקש בפרק כ׳ סדר שלכאורה כבר קיים: שמשה יהיה המתווך. ההבדל הוא שבפרק כ׳ אלוהים דיבר אל העם ישירות ("וידבר אלהים את כל הדברים האלה"), ורק אז העם מסרב לשמוע עוד.
מסקנה: השמיעה הישירה של דבר ה׳ הייתה עוצמתית ומפחידה יותר מכל המראות, ולכן העם, שהתכונן למעמד שלושה ימים, בוחר בסוף לעמוד מרחוק ולקבל את דבר ה׳ דרך משה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו הבקשה והסיבה עם ציטוט. ב-(2) נערכה השוואה של שני הצדדים (מה מתואר בפרק י״ט ומה בפרק כ׳), הובאו ראיות משני המקורות, הוסבר מה מעורר תמיהה, ונוסחה מסקנה מן ההשוואה.

טעות נפוצה: בסעיף זה חסרה מיומנות ההשוואה: תלמידים התייחסו רק לצד אחד והתעלמו מן השאר, ובחלק מן התשובות חסרה המסקנה. יש להציג את שני המקורות ולסיים במסקנה.

מה נשאלים: להביא שתי דוגמאות מפסוקים א׳–ח׳ התומכות בכך שהתורה מסורה לכול, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: דוגמה ראשונה – הקהל כולו: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת־הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ" (נחמיה ח, ב), ובהמשך "נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל־הָעָם אֶל־סֵפֶר הַתּוֹרָה" (נחמיה ח, ג). התורה נקראת לפני כל העם: לא רק לגברים, אלא "מאיש ועד אשה"; לא רק לכוהנים או לחכמים, אלא לכל מי שמסוגל להבין. אף מגזר אינו מקבל זכות יתר.
דוגמה שנייה – הדאגה שכולם יבינו: "וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת־הָעָם לַתּוֹרָה" (נחמיה ח, ז), "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח). לא מספיק שהתורה תיקרא: הלוויים מסבירים אותה ומפרשים אותה, כדי שגם מי שאינו בקיא יבין. כך התורה נעשית נחלת כל העם, ולא רק נחלת היודעים.
(אפשר להוסיף: הקריאה נערכת "אֶל־הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמָּיִם" (נחמיה ח, א) – במרחב ציבורי פתוח שכל אחד יכול להגיע אליו, ולא בחצר המקדש, שבה יש הגבלות כניסה.)

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי דוגמאות שונות מן הטווח (קהל הכולל גברים, נשים וכל מבין; פירוש התורה לעם על ידי הלוויים), כל אחת עם ציטוט, והוסבר כיצד היא תומכת בדברי הכהן.

אפשר גם: דוגמה שנייה: "וַיֵּאָסְפוּ כָל־הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמָּיִם" (נחמיה ח, א) – העם כולו מתאסף "כאיש אחד" במקום פתוח לכולם, והוא עצמו מבקש מעזרא להביא את התורה. התורה אינה נכפית על העם מלמעלה; כל העם שותף לה.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את תפקידם של האנשים שבפסוק ז׳. ב-(2) – ראיה אחת לעניין של העם בשמיעת התורה וראיה אחת לכבוד שרחש העם למעמד.

תשובה לדוגמה: (1) "וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת־הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל־עָמְדָם" (נחמיה ח, ז). האנשים ששמותיהם מוזכרים בפסוק, יחד עם הלוויים, היו המסבירים: הם עמדו בין העם ופירשו לו את מה שעזרא קרא, כדי שיבין. פסוק ח׳ מתאר את עבודתם: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח). הם שימשו מתווכים בין לשון התורה לבין העם (ייתכן שאף תרגמו לארמית, שפת הדיבור באותה תקופה).
(2) עניין בשמיעת התורה: היוזמה באה מן העם עצמו – "וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה" (נחמיה ח, א). ועוד, העם הקשיב קשב רב שעות ארוכות, מן הבוקר עד הצהריים: "מִן־הָאוֹר עַד־מַחֲצִית הַיּוֹם" (נחמיה ח, ג), "וְאָזְנֵי כָל־הָעָם אֶל־סֵפֶר הַתּוֹרָה" (נחמיה ח, ג).
כבוד למעמד: "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל־הָעָם" (נחמיה ח, ה) – כשעזרא פותח את הספר, כל העם קם על רגליו מתוך כבוד. ועוד: "וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה׳ אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח, ו) – העם עונה "אמן" ומשתחווה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר התפקיד (הסבר ופירוש התורה לעם) עם ציטוט מפסוקים ז׳–ח׳. ב-(2) הובאו שתי ראיות נפרדות – אחת לעניין ואחת לכבוד – כל אחת עם ציטוט והסבר.

מה נשאלים: ראיה אחת לגבי השרים וראיה אחת לגבי המלך, מפסוקים ד׳–י׳, שמראות שכל אחד מהם נמנע מלגרום ישירות למות ירמיהו, והסבר לכל ראיה.

תשובה לדוגמה: השרים: הם ביקשו "יומת נא את האיש הזה", אבל בפועל: "וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין־מַיִם כִּי אִם־טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט" (ירמיהו לח, ו). הם אינם הורגים את ירמיהו בחרב ואינם מוציאים אותו להורג. הם משלשלים אותו בחבלים (ולא זורקים אותו) לבור שאין בו מים אלא טיט. כך המוות, אם יבוא, ייגרם לכאורה מרעב או מן הבור, ולא ממעשה הריגה ישיר שלהם – והם יוכלו לטעון שידיהם נקיות. (עבד־מלך אכן מתאר זאת כ"וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב" (ירמיהו לח, ט).)
המלך: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר" (ירמיהו לח, ה). המלך אינו מצווה להמית את ירמיהו ואינו נותן פסק דין. הוא רק מוסר אותו לידי השרים ומצדיק זאת בחולשתו מולם. כך הוא מעביר את האחריות מעצמו לשרים. גם בהמשך, כשהוא שומע על מצבו של ירמיהו, הוא מצווה להעלות אותו מן הבור (פסוק י׳) – אות לכך שלא רצה במותו.

למה זו תשובה מלאה: הובאה ראיה אחת לשרים (הבור עם הטיט והחבלים במקום הוצאה להורג) וראיה אחת למלך ("הנה הוא בידכם" – העברת אחריות), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מראה הימנעות מגרימה ישירה של מוות.

מה נשאלים: ראיה אחת לחמלה של עבד־מלך וראיה אחת לחוכמה שלו (סך הכול שתיים), מפסוקים ז׳–י״ג, והסבר כל אחת.

תשובה לדוגמה: חמלה: "שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים" (ירמיהו לח, יב). עבד־מלך אינו מסתפק בהעלאת ירמיהו מן הבור. הוא חושב על הכאב שלו: החבלים עלולים לשפשף ולפצוע את בתי השחי של אדם חלש ומותש, ולכן הוא מביא סחבות ובגדים בלויים לרפד אותם. זו דאגה רגישה לגופו של אדם אחר. (גם דבריו למלך מבטאים חמלה: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֶל־הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר" (ירמיהו לח, ט) – הוא מזדהה עם סבלו של ירמיהו.)
חוכמה: "וַיֵּצֵא עֶבֶד־מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר" (ירמיהו לח, ח), כשהמלך יושב בשער בנימין (פסוק ז׳). עבד־מלך פונה אל המלך בפומבי, בשער, שם המלך יושב לשפוט, ולא בחשאי בארמון. כך המלך יתקשה לסרב לו לעיני כול. הוא גם מנסח את דבריו בזהירות: הוא מאשים את "האנשים האלה" (השרים), ולא את המלך שמסר להם את ירמיהו, וכך מאפשר למלך לתקן בלי לאבד את כבודו. גם ההכנה המעשית חכמה: "וַיִּקַּח עֶבֶד־מֶלֶךְ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית־הַמֶּלֶךְ אֶל־תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר בַּחֲבָלִים" (ירמיהו לח, יא).

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות שונות – אחת לחמלה (הסחבות תחת אצילי הידיים) ואחת לחוכמה (פנייה פומבית וזהירה למלך / הכנה מעשית) – כל אחת עם ציטוט והסבר.

מה נשאלים: לבחור שניים מן הערכים חמלה, נתינה ואחווה, להביא דוגמה מן הכתוב לכל אחד, ולהסביר.

תשובה לדוגמה: חמלה – רגש של השתתפות בסבל האחר שמביא לעזור לו: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז). "לאמץ את הלב" פירושו להקשיח אותו, להיות אדיש לסבל. התורה דורשת לא לאטום את הלב מול מצוקת העני, ולא "לקפוץ" (לסגור) את היד. החמלה היא הרגש הפנימי שמוביל למעשה.
נתינה – העברה בפועל של משאבים למי שצריך: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י), וגם "כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ח). הכפילות "נתון תתן" ו"פתח תפתח" מדגישה נתינה מלאה, ו"די מחסרו" – כפי מה שהעני צריך באמת. "ולא ירע לבבך" דורש לתת בלב טוב ולא מתוך מצוקה.
(אחווה – תחושת שותפות של בני משפחה אחת: העני נקרא "אחיך": "כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ" (דברים טו, ז), ו"פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, יא). העני אינו זר; הוא בן משפחה, ולכן האחריות כלפיו היא אחריות של אח.)

למה זו תשובה מלאה: נבחרו שני ערכים, כל ערך הוגדר במילים פשוטות, ולכל אחד הובאה דוגמה מצוטטת מפסוקים ז׳–י״א עם הסבר כיצד היא מבטאת אותו.

טעות נפוצה: חסרה המשגה של הערכים "חמלה", "נתינה" ו"אחווה". כדאי להגדיר בקצרה כל ערך שבחרתם (למשל: חמלה – רגש של השתתפות בצער האחר), ורק אחר כך להביא את הדוגמה מן הכתוב.

מה נשאלים: להסביר את החשש שבפסוקים ז׳ ו־ט׳, ולהסביר שתי דרכים שבהן החוק מתמודד איתו, עם ביסוס בכתוב.

תשובה לדוגמה: החשש: בפסוק ז׳ – "לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז): החשש שאדם יקשיח את לבו ויסרב לעזור לעני. בפסוק ט׳ החשש מפורט: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו, ט). מאחר שבשנה השביעית החובות נמחקים, מלווה עלול לחשב: אם אלווה עכשיו, סמוך לשמיטה, הכסף לא יחזור אליי. כך דווקא החוק שנועד להגן על העני עלול לגרום לכך שלא יקבל הלוואה כלל.
דרך ראשונה – אזהרה והגדרת הסירוב כחטא: "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו, ט). החוק מעמיד את ה׳ כמי ששומע את זעקת העני. מי שמסרב להלוות אינו רק מחשב חשבון כלכלי, אלא חוטא. גם הכינוי "דבר... בליעל" (מחשבה רעה) מגנה את השיקול הזה.
דרך שנייה – הבטחת שכר: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י). החוק עונה לחשש הכלכלי במישור הכלכלי: ההפסד מן השמיטה יפוצה בברכת ה׳ בכל מעשי האדם. כך הנתינה אינה הפסד אלא השקעה.
(דרך נוספת: הציווי הישיר והחוזר "נתון תתן לו" ו"כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים טו, יא) – העוני הוא מציאות קבועה, ולכן החובה לעזור קבועה.)

למה זו תשובה מלאה: הוסבר החשש בשני הפסוקים (הקשחת הלב; הימנעות מהלוואה לפני השמיטה), והוסברו שתי דרכים שונות של החוק (אזהרה/חטא; הבטחת ברכה), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא עונה לחשש.

מה נשאלים: להסביר את הקביעה שהסליחה של ה׳ מביאה את האדם לירא אותו, ולבסס על פסוקים ג׳–ד׳.

תשובה לדוגמה: הקביעה נראית תחילה הפוכה למצופה: היינו חושבים שעונש מעורר פחד, וסליחה מקילה ומרגיעה. המזמור טוען את ההפך.
פסוק ג׳: "אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד" (תהלים קל, ג). אילו ה׳ היה "שומר" – זוכר וסופר – כל עוון ומעניש עליו, אף אדם לא היה יכול "לעמוד", כלומר להתקיים לפניו. במצב כזה האדם היה מתייאש: אם אין שום סיכוי לעמוד בדין, אין טעם לנסות להיטיב או לעבוד את ה׳.
פסוק ד׳: "כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ד). מפני שה׳ סולח, יש לאדם תקווה ופתח לחזור אליו. הסליחה יוצרת קשר: האדם מכיר בחסד שקיבל, ומתוך הכרת תודה והערכה הוא חש יראה – יראת כבוד ורוממות כלפי האל הגדול והמוחל, ורצון להיזהר שלא לחטוא שוב. היראה כאן אינה פחד מעונש אלא יחס של כבוד ומחויבות.

למה זו תשובה מלאה: הוסברה הקביעה בשני שלבים: מה היה קורה בלי סליחה (פסוק ג׳ – ייאוש, "מי יעמד"), ומדוע הסליחה מובילה ליראה (פסוק ד׳ – תקווה, הכרת תודה, יראת כבוד). שני הפסוקים מצוטטים ומוסברים.

טעות נפוצה: בסעיף זה נדרשה התמודדות עם טענה וביסוס טיעון, וזה לקה בחסר. אין להסתפק בציטוט "כי עמך הסליחה למען תורא": יש להסביר את מהלך הטיעון – מדוע בלי סליחה איש לא היה עומד, ומדוע הסליחה מובילה דווקא ליראה.

מה נשאלים: ב-(1) – ראיה אחת לכך שפסוקים ז׳–ח׳ הם תוספת, והסבר. ב-(2) – להסביר את הרעיון המשותף לשני הקטעים, שמאפשר לקרוא את המזמור כיחידה אחת.

תשובה לדוגמה: (1) ראיה – מעבר מן היחיד לעם: בפסוקים א׳–ו׳ הדובר מדבר על עצמו בגוף ראשון: "קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים קל, ה), "נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהלים קל, ו). בפסוקים ז׳–ח׳ הוא כבר אינו מדבר על עצמו, אלא פונה אל העם כולו: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳" (תהלים קל, ז), ומסיים: "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח). המעבר החד מתפילה אישית של אדם במצוקה לקריאה לאומית לכל ישראל עשוי להעיד שפסוקים אלה נוספו מאוחר יותר, כדי להתאים את המזמור לתפילת הציבור.
(2) הרעיון המשותף: תקווה לה׳, שמוחל ופודה מן החטא. בחלק הראשון הדובר מקווה ומייחל לה׳ ("קויתי... הוחלתי"), ובחלק השני הוא קורא לישראל לעשות כמוהו: "יחל ישראל" – מאותו שורש י־ח־ל. בחלק הראשון ה׳ הוא בעל הסליחה: "כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה" (תהלים קל, ד). בחלק השני הוא בעל החסד והפדות, ש"יפדה את ישראל מכל עונתיו". המילה "עוונות" מופיעה בפסוק ג׳ – "אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ" (תהלים קל, ג) – וחוזרת בפסוק ח׳ ("מכל עונתיו"), ויוצרת מסגרת לכל המזמור. כלומר, הדובר מעביר לעם את מה שלמד מניסיונו האישי: מי שמקווה לה׳ יזכה לסליחה ולגאולה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה אחת (מעבר מגוף ראשון יחיד לפנייה לישראל) עם ציטוטים משני הקטעים והסבר. ב-(2) נוסח רעיון משותף (תקווה לה׳ הסולח והפודה) והוצגו ביטויו בשני הקטעים (השורש י־ח־ל, סליחה/פדות, "עוונות" כמסגרת).

מה נשאלים: ב-(1) – לציין לפי הכתוב את הסכנה שבפנייה לאל. ב-(2) – להסביר מה מניע את איוב לפנות למרות הסכנה, ולבסס על פסוקים י״ג–י״ח.

תשובה לדוגמה: (1) הסכנה היא מוות. איוב אומר: "וְיַעֲבֹר עָלַי מָה" (איוב יג, יג), "עַל־מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי וְנַפְשִׁי אָשִׂים בְּכַפִּי" (איוב יג, יד). "לשים נפש בכף" פירושו לסכן את החיים. ובמפורש: "הֵן יִקְטְלֵנִי" (איוב יג, טו) – הוא יודע שהאל עלול להרוג אותו על העזתו להתווכח איתו.
(2) מה שמניע את איוב:
ביטחון בצדקתו: "הִנֵּה־נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי־אֲנִי אֶצְדָּק" (איוב יג, יח). איוב הכין את טיעוניו כמו בבית משפט והוא בטוח שיצא צודק. מי שבטוח בצדקתו מוכן להסתכן.
הצורך להגיד את האמת: "אַךְ־דְּרָכַי אֶל־פָּנָיו אוֹכִיחַ" (איוב יג, טו). גם אם ימות, הוא רוצה להוכיח את דרכיו בפני האל, ולא לשתוק.
האמונה שהיושר עצמו יושיע: "גַּם־הוּא־לִי לִישׁוּעָה כִּי־לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (איוב יג, טז). איוב אינו "חנף" כמו רעיו. הוא בא אל האל בכנות, ולפי דבריו רק כנות כזאת יכולה לעמוד לפניו; עצם העמידה הישרה היא "ישועה".

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינה הסכנה (מוות) עם ציטוט. ב-(2) הוסבר המניע (ביטחון בצדקתו; האמונה שהיושר יושיע), עם ציטוטים מן הטווח.

אפשר גם: ב-(2): "לו איחל" (לפי הקרי) – "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב יג, טו): גם אם יהרוג אותו, איוב ממשיך לקוות לאל. (לפי הכתיב "לא איחל" – אין לו עוד מה לקוות, ולכן אין לו מה להפסיד.)

מה נשאלים: לציין שתי בקשות של איוב מן האל, להסביר כיצד כל אחת תאפשר לו לעמוד למשפט, ולבסס על פסוקים י״ח–כ״ג.

תשובה לדוגמה: איוב מציג את הבקשות כתנאים למשפט: "אַךְ־שְׁתַּיִם אַל־תַּעַשׂ עִמָּדִי אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר" (איוב יג, כ). אם האל ימלא שתי בקשות, איוב לא יסתתר ויעמוד מולו.
בקשה ראשונה: "כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק" (איוב יג, כא). "כף" ה׳ היא היד המכה – הייסורים שאיוב סובל. אדם שגופו מעונה אינו יכול לטעון את טענותיו בבית משפט. איוב מבקש הפסקה בסבל, כדי שיוכל לעמוד ולדבר.
בקשה שנייה: "וְאֵמָתְךָ אַל־תְּבַעֲתַנִּי" (איוב יג, כא). "אימה" ו"בעתה" הן פחד מבהיל. מול גדולת האל, אדם עלול להשתתק מפחד. איוב מבקש שהאל לא יפחיד אותו, כדי שהמשפט יהיה הוגן ושני הצדדים יוכלו לדבר.
אחרי שתי הבקשות האלה איוב מציע את סדרי הדיון: "וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה אוֹ־אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי" (איוב יג, כב), ואף שואל "כַּמָּה לִי עֲוֺנוֹת וְחַטָּאוֹת פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי" (איוב יג, כג). הוא רוצה משפט הוגן שבו יידע במה הוא מואשם.

למה זו תשובה מלאה: צוינו שתי בקשות (הסרת היד המכה; הסרת האימה), כל אחת מצוטטת, והוסבר כיצד היא נחוצה למשפט הוגן. הבקשות זוהו על פי "אך שתים אל תעש עמדי".

אפשר גם: אפשר לבחור כבקשה את סדרי הדיון: "וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה אוֹ־אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי" (איוב יג, כב) – לקבוע מי פותח ומי משיב – או את הבקשה לדעת את החטא: "כַּמָּה לִי עֲוֺנוֹת וְחַטָּאוֹת פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי" (איוב יג, כג).

מה נשאלים: ב-(1) – להדגים מן הפסוקים שיונה בורח באמצעות שינה. ב-(2) – לציין את הביקורת על יונה העולה מן הפסוקים עצמם.

תשובה לדוגמה: (1) "וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל־אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל־הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם" (יונה א, ה). בזמן שהמלחים נאבקים בסערה, מפחדים ומתפללים, יונה יורד לחלק הפנימי של הספינה, שוכב ונרדם. השינה היא דרך להתנתק: הוא אינו רוצה לראות את הסערה, שהוא יודע שבאה בגללו, ואינו רוצה להתמודד עם השליחות שממנה ברח. זה המשך של הבריחה: מיפו, לאונייה, לירכתי הספינה, אל השינה.
(2) הביקורת עולה מדברי רב החובל: "וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל־אֱלֹהֶיךָ" (יונה א, ו). המלחים הנוכרים צועקים "איש אל אלהיו", והנביא, איש האל, ישן. דווקא רב החובל הנוכרי הוא שמעיר את הנביא וקורא לו להתפלל, והוא אף משתמש בפועל "קום קרא" – אותן מילים שבהן ה׳ שלח את יונה בפסוק ב׳. כך הכתוב מבקר את אדישותו של יונה ואת בריחתו מאחריות.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובא הפסוק המתאר את השינה, והוסבר כיצד היא בריחה. ב-(2) הוצגה ביקורת העולה מן הכתוב עצמו (דברי רב החובל, הניגוד למלחים) – לא ביקורת אישית של הכותב.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר לפי תפיסת זקוביץ מדוע יונה מפליג לתרשיש. ב-(2) – להסביר כיצד דבריו בפסוק ט׳ סותרים תפיסה זו.

תשובה לדוגמה: (1) לפי התפיסה ששלטון ה׳ מוגבל לארץ ישראל, אפשר "לצאת" ממנו על ידי יציאה מן הארץ. יונה בוחר בתרשיש, מקום רחוק מעבר לים, בכיוון ההפוך לנינוה: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה׳" (יונה א, ג). מחוץ לארץ, לפי התפיסה הזאת, ה׳ אינו שולט, ולכן גם לא יוכל לשלוח אותו לנבא. הביטוי "מלפני ה׳" מתפרש כאן כיציאה מן התחום שבו ה׳ נוכח.
(2) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת־ה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר־עָשָׂה אֶת־הַיָּם וְאֶת־הַיַּבָּשָׁה" (יונה א, ט). יונה מגדיר את ה׳ כ"אלהי השמים" – אל שאינו קשור לארץ אחת – ו"אשר עשה את הים ואת היבשה": הוא ברא את הכול, ובכלל זה את הים שעליו יונה מנסה לברוח. מי שמאמין שה׳ ברא את הים יודע שאי אפשר לברוח ממנו לים. לכן קשה לומר שיונה עצמו חשב ששלטון ה׳ מוגבל לארץ ישראל. בריחתו נובעת כנראה מסיבה אחרת – למשל סירוב לשליחות עצמה – ולא מתפיסה של אל מקומי.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הקשר בין התפיסה (אל מקומי) לבין הבחירה בתרשיש (יציאה מתחום שלטונו), עם ציטוט. ב-(2) צוטט פסוק ט׳ והוסבר כיצד הוא מבטא תפיסה אוניברסלית (אל השמים, שעשה את הים ואת היבשה) שסותרת את התפיסה.

מה נשאלים: להביא מפסוקים ז׳–ט״ו שתי ראיות לכך שהמלחים התלבטו לפני שהשליכו את יונה לים, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: ראיה ראשונה – ניסיון להימנע מן ההשלכה: "וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל־הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם" (יונה א, יג). יונה כבר אמר להם "שאוני והטילני אל־הים" (פסוק י״ב), ובכל זאת הם אינם ממהרים לעשות זאת. הם חותרים בכל כוחם לחוף כדי להציל גם אותו. רק כשהתברר שאין ברירה, כי "הים הולך וסער", הם מוותרים.
ראיה שנייה – תפילה לפני המעשה: "וַיִּקְרְאוּ אֶל־ה׳ וַיֹּאמְרוּ אָנָּה ה׳ אַל־נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל־תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא" (יונה א, יד). המלחים חוששים להרוג אדם, אף שהגורל נפל עליו והוא עצמו מבקש זאת. הם מבקשים מה׳ שלא יאשים אותם ב"דם נקיא". ההתלבטות המוסרית שלהם ניכרת: הם רואים במעשה הריגה, ומבקשים מחילה לפני שהם עושים אותו.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות שונות מן הטווח (חתירה לחוף; תפילה ובקשת מחילה), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מעידה על התלבטות.

אפשר גם: ראיה אחרת: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה־נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ" (יונה א, יא) – במקום להחליט בעצמם, המלחים שואלים את יונה מה לעשות. הם מתלבטים ואינם רוצים לפגוע בו.