בגרות בתנ"ך 1261 - קיץ 2021

מה נשאלים: לנקוט עמדה – באיזה פרק (כ״ב או י״ח) אמונתו של אברהם חזקה יותר – לנמק ולבסס על שני הכתובים (כב, ב–ג; יח, כג–לב).

תשובה לדוגמה: לדעתי, בפרק כ״ב באה לידי ביטוי אמונה חזקה יותר.
בפרק כ״ב אלוהים מצווה ציווי שאין קשה ממנו: "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק" (בראשית כב, ב), והציווי אף סותר את ההבטחה שבזכות יצחק יהיה לו זרע. אברהם אינו שואל, אינו מבקש הסבר ואינו מתווכח, אלא ממהר לבצע: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (בראשית כב, ג). ההשכמה מעידה על זריזות, ואברהם עושה בעצמו את כל ההכנות, אף שהיו לו נערים. זו אמונה מוחלטת: הוא סומך על אלוהים גם כשאינו מבין את דרכו וגם כשהציווי פוגע בו אישית.
בפרק י״ח אברהם מאמין בה׳ אך עומד מולו בוויכוח: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע" (בראשית יח, כג), ואף "הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה). הוא מתמקח שוב ושוב (חמישים, ארבעים וחמישה ... עשרה). זו אמונה בצדק האל, אבל היא מותנית בהבנה: אברהם מבקש שדרכי ה׳ יתאימו לתפיסת הצדק שלו. משום כך, הציות השקט בפרק כ״ב, דווקא כשהציווי אינו מובן, מבטא אמונה עמוקה וחזקה יותר.

אפשר גם: לטעון שבפרק י״ח האמונה חזקה יותר: אברהם מאמין שה׳ הוא שופט כל הארץ הצדיק, ולכן מעז לפנות אליו, ועושה זאת בענווה – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). אמונה שמתמודדת עם שאלות ומתקיימת ביחסי קרבה ושיח עם ה׳ היא אמונה בוגרת יותר מציות ללא שאלה. שתי העמדות מתקבלות אם הן מנומקות ומבוססות על שני הפרקים.

למה זו תשובה מלאה: יש עמדה ברורה; לכל פרק הובא ציטוט ממנו (כב, ב–ג; יח, כג, כה), והוסבר מה הוא מלמד על אופי האמונה; ההשוואה מנמקת מדוע אמונה אחת חזקה מן האחרת, ויש התייחסות לעמדה הנגדית.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הטענה (הקשר בין אברהם ליצחק נותק אחרי העקדה) ולבסס אותה על פסוקים ו׳, ח׳ וי״ט. ב-(2) – להסביר כיצד בראשית כ״ד, ס״ב–ס״ד מחזקים את הטענה.

תשובה לדוגמה: (1) בדרך אל העקדה הכתוב חוזר פעמיים על אותו משפט: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כב, ו) ושוב "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כב, ח). החזרה מדגישה אחדות וקרבה: האב והבן הולכים צמודים, שותפים לאותה דרך. אבל אחרי העקדה כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל־בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כב, יט). יצחק כלל אינו מוזכר; אברהם חוזר אל הנערים, ו"יחדו" מתייחס כעת לאברהם ולנערים. המילה "שניהם" נעלמה. מכאן אפשר להסיק שהאב והבן לא חזרו יחד, וכי לאחר העקדה נפרדו דרכיהם – אולי בשל הטראומה שעבר יצחק.
(2) בפרק כ״ד, כשיצחק מוזכר שוב, הוא אינו נמצא עם אברהם: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (בראשית כד, סב). אברהם ישב בבאר שבע (כב, יט), ואילו יצחק בא מבאר לחי ראי ויושב בארץ הנגב – מקום אחר. יתרה מזו, "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג) – הוא מוצג לבדו, מתבודד בשדה. גם בסיפור מציאת האישה ליצחק אברהם פועל דרך העבד, ולא נאמר שיצחק ואברהם נפגשים. כל אלה מחזקים את הטענה שהשניים חיו בנפרד אחרי העקדה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובא הניגוד בין "וילכו שניהם יחדו" (ו׳, ח׳) לבין היעדרו של יצחק בפסוק י״ט, והוסבר מה הוא מלמד. ב-(2) הוצג המקום הנפרד של יצחק (באר לחי ראי / הנגב לעומת באר שבע) ובדידותו בשדה, והוסבר כיצד הדבר מחזק את הטענה.

מה נשאלים: ב-(1) – לכל אחד משני הקטעים: מהו האמצעי לחיבור שמיים וארץ, ומי יוזם אותו. ב-(2) – להביא שתי ראיות מפסוקים ט״ז–י״ט לכך שיעקב מרגיש קשר בינו ובין ה׳, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: (1) בחלום יעקב האמצעי הוא סולם: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב). היוזם הוא ה׳: החיבור מתגלה ליעקב בחלום, בלי שעשה דבר, ו"וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יג) – ה׳ עומד בראש הסולם ופונה אל יעקב בהבטחות.
בסיפור מגדל בבל האמצעי הוא מגדל שבני האדם בונים בלבנים ובחמר: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" (בראשית יא, ג), "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד). היוזמים הם בני האדם, שמנסים להגיע לשמיים בכוחם כדי לעשות לעצמם שם. בתגובה "וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת" (בראשית יא, ה) – הניסיון נכשל.
(2) ראיה ראשונה: "וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז) – יעקב מתעורר ומבין שה׳ נמצא דווקא במקום שבו הוא שוכב; הוא מגלה נוכחות אלוהית סמוכה אליו. ראיה שנייה: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז) – יעקב מגיב ביראה ומכנה את המקום "בית אלהים" ו"שער השמים", כלומר נקודת המפגש שבה הוא עצמו בא במגע עם ה׳. (ראיה נוספת: "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל־רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח), ו"וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל" (בראשית כח, יט) – הוא מקדש את המקום ונותן לו שם שמנציח את הקשר.)

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל קטע נכתבו גם האמצעי וגם היוזם, עם ציטוט. ב-(2) הובאו שתי ראיות נפרדות מט״ז–י״ט, וכל אחת הוסברה כביטוי לתחושת קשר אישי עם ה׳.

מה נשאלים: להסביר את הטענה שיעקב מצטייר כספקן הכופה על ה׳ לקיים את הבטחותיו, על ידי השוואת נדרו (כ׳–כ״ב) להבטחות ה׳ (י״ג–ט״ו), ולבסס על הכתוב.

תשובה לדוגמה: בחלום ה׳ מבטיח ליעקב הבטחה מפורשת וללא תנאים: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, טו). ה׳ מתחייב להיות עמו, לשמור עליו, להשיבו לארץ ולא לעזבו.
בנדרו יעקב חוזר כמעט מילה במילה על אותן הבטחות, אך הופך אותן לתנאי: "אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ), "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כא). "אם יהיה אלהים עמדי" מקביל ל"אנכי עמך", "ושמרני בדרך" מקביל ל"ושמרתיך", ו"ושבתי בשלום" מקביל ל"והשבתיך". ניסוח ב"אם" מבטא ספק: יעקב אינו מסתפק בהבטחת ה׳, ורוצה לראות קודם שהיא מתקיימת. הוא אף מוסיף דרישות (לחם ובגד).
יתרה מזו, רק אם התנאים יתקיימו יעקב מתחייב: "וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כא), "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). הנדר נראה כמו עסקה: אתה תקיים, ואני אשלם (עבודת ה׳, מעשר). כך יעקב מנסה "לכפות" על ה׳ לקיים את דבריו, כאילו הבטחת ה׳ לבדה אינה מספיקה.

אפשר גם: לציין שאפשר לקרוא את "אם" במשמעות "כאשר" – יעקב אינו מטיל ספק אלא מכריז מה יעשה כשההבטחה תתקיים; אבל השאלה מבקשת להסביר את הטענה, ולכן עיקר התשובה הוא ההקבלה בין ההבטחה לתנאי.

למה זו תשובה מלאה: הוצגו ההבטחות של ה׳ (ט״ו) והוצגו תנאי הנדר (כ׳–כ״א) זה מול זה, הוסבר שהפיכת הבטחה לתנאי מבטאת ספק, והוסבר שההתחייבות של יעקב (כ״א–כ״ב) תלויה בקיום – כלומר "כפייה" על ה׳.

מה נשאלים: להביא שלוש דוגמאות מפסוקים כ׳–ל׳ לכך שיהודה מבין את רגשות אביו וחומל עליו, ולהסביר כל דוגמה.

תשובה לדוגמה: דוגמה ראשונה: "וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (בראשית מד, כ). יהודה מסביר ליוסף שבנימין הוא הבן היחיד שנותר מרחל, ומודה בגלוי שאביו אוהב אותו במיוחד. בעבר האהבה המיוחדת של יעקב ליוסף עוררה בו ובאחיו קנאה; עכשיו הוא מכבד אותה ומבין שהיא חלק מאביו.
דוגמה שנייה: יהודה מצטט את דברי אביו עצמו: "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה" (בראשית מד, כח). הוא נותן מקום לצער המתמשך של אביו על יוסף, שלא נרפא עד היום ("עד הנה"). יהודה, שהיה שותף למכירה, שומע עכשיו את הכאב שגרם, ומעביר אותו בנאמנות.
דוגמה שלישית: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד, ל), ובהמשך "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת" (בראשית מד, לא). יהודה מבין את עומק הקשר הנפשי בין יעקב לבנימין, וחושש לחייו של האב הזקן; הוא מציג את מותו של האב כתוצאה הצפויה, ומבקש לחוס עליו.
(דוגמאות אפשריות נוספות: "לֹא־יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת־אָבִיו וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת" (בראשית מד, כב); "וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית מד, כט).)

למה זו תשובה מלאה: הובאו שלוש דוגמאות שונות מן הטווח כ׳–ל׳, כל אחת עם ציטוט והסבר מה היא מלמדת על הבנת רגשות האב (אהבה לבן יחיד, אבל מתמשך, קשר נפשי וחשש למוות) ועל החמלה של יהודה.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הניגוד בין אחריות יהודה לבנימין (מ״ד) לחוסר אחריותו ליוסף (ל״ז) ולבסס על שני הפרקים. ב-(2) – להסביר את השינוי ביהודה על פי לז, לב–לה.

תשובה לדוגמה: (1) בפרק מ״ד יהודה לוקח על עצמו אחריות מלאה: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים" (בראשית מד, לב). הוא ערב לבנימין, ועומד בהתחייבותו גם כשהמחיר הוא חירותו: "וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו" (בראשית מד, לג). הוא מוכן להיות עבד כדי שבנימין ישוב לאביו.
בפרק ל״ז, לעומת זאת, יהודה הוא שמציע למכור את יוסף: "מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ" (בראשית לז, כו), "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (בראשית לז, כז). אמנם הוא מונע את הריגת יוסף, אבל השיקול הוא "מה בצע" – רווח – והפתרון הוא מכירת אחיו לעבדות. הוא אינו דואג להשיבו לאביו. האירוניה חדה: במ״ד יהודה מציע להיות עבד במקום אחיו, ואילו בל״ז הוא מכר את אחיו לעבדות.
(2) פסוקים ל״ב–ל״ה מתארים את תוצאות המכירה על יעקב: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית לז, לד), "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (בראשית לז, לה). יהודה ואחיו ראו מקרוב את האבל העמוק של אביהם, שלא היה מוכן להתנחם וביקש למות. מראה זה יכול להסביר את השינוי: יהודה הבין את המחיר הנורא של מעשהו, ולכן אינו מוכן לגרום שוב לאביו כאב כזה. בנאומו הוא אומר במפורש "פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי" (בראשית מד, לד) – הזיכרון של אבל האב על יוסף הוא שמניע אותו לשמור על בנימין.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובא ציטוט משני הפרקים (ערבות והצעה להיות עבד מול "ונמכרנו") והוסבר הניגוד באחריות. ב-(2) הוצג אבל יעקב מתוך ל״ב–ל״ה והוסבר כיצד הוא מסביר את השינוי, עם קישור לדברי יהודה בפרק מ״ד.

מה נשאלים: ב-(1) – לצטט שני משפטים מכ״ו–ל״א המעידים על עוצמת הפגיעה במצרים ולהסביר כל אחד. ב-(2) – להסביר על פי המדרש את יחסו של ה׳ למצרים הטובעים.

תשובה לדוגמה: (1) משפט ראשון: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה׳ אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד, כז). המצרים מנסים לברוח, אבל בורחים היישר אל המים החוזרים. הפועל "וינער" מתאר ניעור חזק, כמו ניעור אבק מבגד – ה׳ "מנער" את הצבא החזק בתוך הים בקלות ובעוצמה.
משפט שני: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד" (שמות יד, כח). הפגיעה טוטלית: כל הרכב, הפרשים וכל חיל פרעה כוסו, ואף לא אחד שרד. ההדגשה "לא נשאר בהם עד אחד" מבליטה השמדה מוחלטת.
(משפט אפשרי נוסף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, ל) – ישראל רואים בעיניהם את גופות המצרים על החוף.)
(2) לפי המדרש, מלאכי השרת רצו לשיר שירת ניצחון, וה׳ מנע זאת: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". ה׳ רואה במצרים את "מעשי ידיו" – בני אדם שהוא ברא. גם כשהוא מעניש אותם ומציל את ישראל, הוא אינו שמח במותם; מבחינתו טביעתם היא אובדן ולא חגיגה. המדרש מלמד על אל רחום שחומל על כל ברואיו, גם על אויבי ישראל, ומבחין בין הצורך להעניש ובין שמחה לאידם.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוטטו שני משפטים שונים מן הטווח והוסבר כיצד כל אחד מבטא עוצמה (ניעור, השמדה מוחלטת). ב-(2) הוסבר יחס ה׳ על פי ניסוח המדרש ("מעשי ידי") – חמלה על הנבראים והתנגדות לשמחה במפלתם.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר קושי מוסרי העולה מפסוקים י״ז וכ״ח. ב-(2) – להסביר כיצד דברי הרמב״ם עונים על הקושי.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק י״ז ה׳ אומר: "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, יז). ה׳ עצמו גורם למצרים לרדוף אחרי ישראל אל תוך הים. בפסוק כ״ח מתוארת התוצאה: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד" (שמות יד, כח). הקושי המוסרי: אם ה׳ חיזק את לבם, הרי שלל מהם את הבחירה החופשית, ואם כן אין זה צודק להעניש אותם במוות על מעשה שה׳ עצמו גרם להם לעשות. אדם אחראי רק על מה שבחר בו.
(2) הרמב״ם עונה שהעונש אינו על הרדיפה בים, אלא על חטא קודם שנעשה בבחירה חופשית: פרעה וסיעתו "חָמְסוּ הַגֵּרִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכָם", כלומר עשקו את בני ישראל, ו"זֹאת הַפְּעֻלָּה הָיְתָה מֵהֶם בִּבְחִירָתָם מִבְּלִי הַכְרֵחַ, רַק בְּרֹעַ לְבָבָם". על החטא הזה נגזר עליהם עונש, והעונש עצמו היה "לְמָנְעָם מֵהַתְּשׁוּבָה" – חיזוק הלב. ה׳ לא שלל את בחירתם מלכתחילה; רק לאחר שבחרו ברע הוא מנע מהם לחזור בתשובה, כדי ש"יָּחוּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהָעֳנָשִׁים מַה שֶּׁהָיָה רָאוּי לָהֶם מִן הַדִּין". כך הטביעה בים (פסוק כ״ח) היא עונש צודק על השעבוד, וחיזוק הלב (פסוק י״ז) אינו פוגע בצדק – הוא חלק מן העונש.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הקושי נוסח במפורש (שלילת בחירה מול עונש) על סמך שני הפסוקים. ב-(2) הוסברו שני רכיבי התשובה של הרמב״ם – החטא הקודם בבחירה חופשית, וחיזוק הלב כעונש של מניעת תשובה – והוסבר כיצד הם פותרים את הקושי.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקושי שמעורר תיאור הלוחות (ט״ו–ט״ז) לנוכח שבירתם (י״ט). ב-(2) – להסביר כיצד מנהג המלכים במזרח הקדום מסביר את שבירת הלוחות.

תשובה לדוגמה: (1) הכתוב מתאר את הלוחות בהפלגה: "וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב, טו), "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). הלוחות הם עבודת ה׳ עצמו – גם החומר וגם הכתב – ולכן הם החפץ הקדוש ביותר. והנה בפסוק י״ט: "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). הקושי: כיצד משה, עבד ה׳, מעז לשבור במו ידיו את מעשה ה׳ ומכתבו, ולכאורה מתוך כעס ("וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה" (שמות לב, יט))? ההדגשה בט״ו–ט״ז מחריפה את השאלה.
(2) לפי המנהג, לוח אבן שעליו כתובה ברית הוא העדות לקיומה; שבירת הלוח היא מעשה משפטי־סמלי של ביטול הברית לאחר מרד. גם הלוחות של משה הם "לוחות העדות" – תעודת הברית בין ה׳ לישראל שנכרתה בסיני. חטא העגל הוא מרד של העם בה׳, הפרה של הדיבר "לא יהיה לך אלהים אחרים". לכן משה שובר את הלוחות לעיני העם, כפי שמלך שובר את לוחות הברית עם עם שמרד בו: הוא מראה שהברית הופרה ובוטלה. כך שבירת הלוחות אינה התפרצות זעם בלבד, אלא מעשה מכוון בעל משמעות משפטית, ולכן אין בה זלזול בקדושת הלוחות.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג תיאור הלוחות (מעשה אלהים, מכתב אלהים) מול שבירתם, ונוסח הקושי. ב-(2) הוסבר המנהג (שבירת לוח = ביטול ברית אחרי מרד) ויושם על המקרה: הלוחות כתעודת ברית, העגל כמרד, השבירה כביטול הברית.

מה נשאלים: ב-(1) – להביא ראיה אחת שאהרן מאשים את העם, וראיה אחת שהוא רומז שמשה אשם (מכ״א–כ״ג), ולהסביר כל אחת. ב-(2) – להסביר כיצד אהרן מפחית מאחריותו על פי פסוק כ״ד.

תשובה לדוגמה: (1) האשמת העם: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא" (שמות לב, כב). אהרן טוען שהעם רע מטבעו, ומשה עצמו מכיר זאת; כלומר החטא נובע מאופי העם ולא ממנו.
רמז לאשמת משה: "כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ" (שמות לב, כג). אהרן מצטט את דברי העם, ולפיהם הבקשה לאלוהים נולדה בגלל היעדרו של משה, שלא ידעו מה עלה בגורלו. בכך הוא רומז שמשה, שהתעכב בהר, אחראי במידה מסוימת למצב שבו העם חיפש מנהיג חלופי.
(2) בפסוק כ״ד אהרן מתאר את מעשיו כך: "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כד). בתיאורו הוא רק ביקש זהב והשליך אותו לאש, והעגל "יצא" מעצמו, כאילו התרחש נס או מקרה. הוא מעלים את חלקו הפעיל: בתחילת הפרק נאמר שהוא עצמו עיצב את העגל ("וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט" (שמות לב, ד)) ואף בנה לו מזבח. התיאור הסביל מציג את אהרן כצינור שאין לו שליטה על התוצאה, וכך הוא מקטין את אחריותו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי ראיות נפרדות – אחת להאשמת העם (כ״ב) ואחת לרמז על משה (כ״ג) – וכל אחת הוסברה. ב-(2) הוסבר הניסוח "ויצא העגל הזה" כהעלמת המעשה הפעיל של אהרן, בהשוואה לתיאור בתחילת הפרק.

מה נשאלים: להביא שתי ראיות מעזרא ג, ז–י, בהשוואה למלכים א ה, כ–כה ו־ו, א, לכך ששבי ציון ניסו לשחזר את בניית המקדש של שלמה, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: ראיה ראשונה – חומרי הבנייה והדרך להשיגם: בעזרא נאמר "וַיִּתְּנוּ־כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא" (עזרא ג, ז). גם שלמה ביקש מחירם מלך צור "וְיִכְרְתוּ־לִי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן" (מלכים א ה, כ), וחירם השיב "עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן־הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם" (מלכים א ה, כג), ובתמורה "וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית" (מלכים א ה, כה). בשני המקרים: ארזים מן הלבנון, בעזרת הצידונים והצורים, הובלה בים, ותשלום במזון ובשמן. שבי ציון חוזרים במודע על אותו דפוס בנייה.
ראיה שנייה – מועד תחילת הבנייה: "וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (עזרא ג, ח). ובבניית הבית הראשון: "בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה׳" (מלכים א ו, א). בשני המקרים הבנייה מתחילה בחודש השני. ההקבלה מראה שהבנייה בימי שיבת ציון מעוצבת כהמשך של בית שלמה, וכך מבטאת רצון לחזור אל ימי הזוהר של הבית הראשון.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות שונות (חומרי הבנייה ודרכי השגתם; מועד תחילת הבנייה), לכל אחת ציטוט מעזרא וציטוט מספר מלכים, והוסבר כיצד ההקבלה מחזקת את הטענה.

מה נשאלים: ב-(1) – שתי ראיות מפסוקים א׳–ז׳ לכך ששבי ציון פעלו לפי המסורת, והסבר לכל אחת. ב-(2) – לזהות את הפסוק שאליו מתייחסים דברי כל אחת מן הכותבות ולהסביר.

תשובה לדוגמה: (1) ראיה ראשונה: "וַיִּבְנוּ אֶת־מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים" (עזרא ג, ב). בניית המזבח והקרבת העולות נעשות "ככתוב" – לפי התורה המסורה מימי משה, ולא לפי חידוש שלהם. ראיה שנייה: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" (עזרא ג, ד). שוב מודגש "ככתוב" ו"כמשפט": הם חוגגים את החג במועדו ומקריבים את מספר הקרבנות שנקבע לכל יום. (ראיה נוספת: "וְאַחֲרֵי־כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל־מוֹעֲדֵי ה׳ הַמְקֻדָּשִׁים" (עזרא ג, ה) – חידוש סדר הקרבנות הקבוע כמסורת.)
(2) דברי ד׳ מרקס ("התגשמות חלום היא רגע של תחושת חסד מופלאה") מתייחסים לפסוק י״א: "וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וְכָל־הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה׳ עַל הוּסַד בֵּית־ה׳" (עזרא ג, יא). ייסוד הבית הוא הגשמת החלום של הגולים לשוב ולבנות את בית ה׳; העם מגיב בשירה, בהודיה ובתרועה גדולה, והמילים "כי לעולם חסדו" מבטאות בדיוק את "תחושת החסד" שמרקס מתארת.
דברי ח׳ ארצי־סרור ("הבכי הוא הגעגוע, ואולי אבל על מה שהיה ואיננו") מתייחסים לפסוק י״ב: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (עזרא ג, יב). הזקנים, שזכרו את הבית הראשון, בוכים: הם מתגעגעים לבית המפואר שחרב, ומתאבלים על מה שאבד, כי היסוד החדש מזכיר להם עד כמה הבית הנוכחי צנוע לעומתו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי ראיות שונות מא׳–ז׳, וכל אחת הוסברה (ההקפדה על "ככתוב" ו"כמשפט"). ב-(2) לכל כותבת זוהה פסוק אחר (י״א, י״ב) והוסבר הקשר בין דבריה לתוכן הפסוק.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מדוע נבואת מיכה חמורה מזו של ירמיהו, על סמך ד׳–ו׳ ויח׳–י״ט. ב-(2) – להסביר, על סמך תשובה (1), מדוע סיפור מיכה מסייע לירמיהו.

תשובה לדוגמה: (1) נבואת ירמיהו מנוסחת כאזהרה מותנית: "אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם" (ירמיהו כו, ד). רק אם העם לא ישמע – "וְנָתַתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה" (ירמיהו כו, ו). כלומר, הפורענות אפשר למנוע בתשובה, והבית "רק" יהיה כשילה – חרב אבל זכור.
נבואת מיכה, לעומת זאת, היא גזרה מוחלטת בלי תנאי: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (ירמיהו כו, יח). ציון תיחרש כשדה, ירושלים תהיה עיי חורבות והר הבית ייעשה ליער – תיאור של מחיקה גמורה, בלי שום פתח לתשובה. לכן היא חמורה יותר.
(2) לאחר שהשרים וכל העם קבעו "אֵין־לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט־מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ" (ירמיהו כו, טז), הזקנים מביאים את מיכה כתקדים: "הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְכָל־יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת־ה׳ וַיְחַל אֶת־פְּנֵי ה׳ וַיִּנָּחֶם ה׳ אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל־נַפְשׁוֹתֵינוּ" (ירמיהו כו, יט). מיכה ניבא נבואה חמורה יותר מזו של ירמיהו, ובכל זאת חזקיהו המלך לא המית אותו, אלא שב אל ה׳, וה׳ ניחם על הרעה. מכאן קל וחומר: אם על נבואה מוחלטת וקשה יותר לא הוצא נביא להורג, ודבריו אף הביאו לתשובה ולביטול הגזרה, על אחת כמה וכמה שאין להמית את ירמיהו, שנבואתו מותנית ומזמינה תשובה. להפך – המתתו תהיה "רעה גדולה".

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שני הנוסחים זה מול זה (מותנה מול מוחלט, כשילה מול מחיקה גמורה) עם ציטוטים. ב-(2) הוסבר הטיעון של הזקנים כקל וחומר המבוסס על תשובה (1), ועל תגובת חזקיהו (פסוק י״ט).

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מדוע מקרה אוריהו (כ׳–כ״ג) יכול לפגוע בירמיהו. ב-(2) – להסביר, על פי א׳ וכ״ב–כ״ד, מדוע ירמיהו היה עלול להיהרג כמו אוריהו.

תשובה לדוגמה: (1) אוריהו הוא נביא שניבא בדיוק כמו ירמיהו: "וַיִּנָּבֵא עַל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" (ירמיהו כו, כ). ובכל זאת "וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ" (ירמיהו כו, כא), ולבסוף "וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נִבְלָתוֹ אֶל־קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם" (ירמיהו כו, כג). זהו תקדים הפוך מתקדים מיכה: נביא שניבא אותה נבואה ממש הוצא להורג, וגופתו אף הושלכה בביזיון. מי שמבקש להמית את ירמיהו יכול לטעון: כך נהגו באוריהו, ולכן כך יש לנהוג גם בירמיהו – והתקדים קרוב בזמן ובתוכן.
(2) פסוק א׳ קובע שהנבואה ניתנה "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" (ירמיהו כו, א) – כלומר, ירמיהו פעל תחת אותו מלך, יהויקים, שהמית את אוריהו. יהויקים הראה נחישות רבה: הוא שלח שליחים עד מצרים, החזיר את אוריהו והרגו בחרב (פסוקים כ״ב–כ״ג). מלך כזה עלול היה לעשות אותו דבר לירמיהו. מה שהציל את ירמיהו היה התערבות אישית: "אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן הָיְתָה אֶת־יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת־אֹתוֹ בְיַד־הָעָם לַהֲמִיתוֹ" (ירמיהו כו, כד). המילה "אך" מלמדת שרק בזכות אחיקם בן שפן ירמיהו לא נמסר לעם להמיתו; בלי הגנתו גורלו היה כגורל אוריהו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג הדמיון בין הנבואות והוסבר מדוע הוצאת אוריהו להורג היא תקדים לרעת ירמיהו. ב-(2) הוסבר, על סמך פסוק א׳ וכ״ב–כ״ד, שאותו מלך יהויקים שולט, ושרק הגנת אחיקם ("אך") מנעה גורל זהה.

מה נשאלים: ב-(1) – לקבוע לאיזה מן המוסדות (בית הדין או המלך) יש כוח וסמכות רבים יותר, לנמק ולבסס על ח׳–כ׳. ב-(2) – להסביר לדעתך מדוע ניתנה לו סמכות רבה יותר.

תשובה לדוגמה: (1) לבית הדין הגבוה – הכוהנים הלוויים והשופט – יש כוח וסמכות רבים יותר מאשר למלך.
סמכות בית הדין מוחלטת: "וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, י), "לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא). על הממרה את דבריו נגזר מוות (פסוק י״ב).
המלך, לעומת זאת, מוגבל בחוק: "רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים" (דברים יז, טז), "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז). הוא אף חייב לכתוב לעצמו את התורה, ודווקא "מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (דברים יז, יח) – כלומר הוא מקבל אותה מאותם כוהנים שיושבים בבית הדין. והוא כפוף לה: "לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, כ). המילים "ימין ושמאל" מופיעות גם בציווי לציית לבית הדין (פסוק י״א) וגם בהגבלה על המלך (פסוק כ׳): המלך, כמו כל אדם, אינו רשאי לסטות מן התורה שבית הדין מפרש. מכאן שהמלך נתון למרות החוק, ואילו בית הדין הוא המפרש והמכריע.
(2) לדעתי, הסמכות הרבה יותר ניתנה לבית הדין כדי שהחוק יעמוד מעל השליט ולא להפך. למלך יש כוח צבאי וכלכלי, ולכן הוא חשוף לשחיתות ולגאווה – הסוסים, הנשים והעושר הם סמלי כוח של מלכי המזרח. התורה רוצה מלך ש"לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ) – שלא יתנשא מעל העם. הכפפת המלך לתורה ולמפרשיה מונעת עריצות ומבטיחה שהצדק לא יהיה תלוי ברצונו של אדם אחד. זהו רעיון של שלטון החוק ושל הפרדת רשויות: מי שמחזיק בכוח אינו קובע את הדין.

אפשר גם: לטעון שלמלך יש כוח מעשי רב יותר (שלטון, צבא, ממון), ולכן התורה מגבילה דווקא אותו; אבל מבחינת הסמכות שהכתוב מעניק, בית הדין עליון, ולכן התשובה העיקרית היא בית הדין.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש הכרעה ברורה, ונימוקים משני צדי ההשוואה (סמכות בית הדין; הגבלות המלך וכפיפותו לתורה), כל אחד עם פסוקים. ב-(2) יש הסבר עקרוני (שלטון החוק, מניעת עריצות) המעוגן בפסוק כ׳.

מה נשאלים: ב-(1) – לנסח את מגמת המחוקק בפסוקים י״ד–כ׳ ולהסביר. ב-(2) – לזהות שתי מילים מנחות ש"זהות בצלילן" (כלומר נשמעות אותו דבר), ולהסביר כיצד אחת מהן מדגישה את המגמה.

תשובה לדוגמה: (1) מגמת המחוקק היא להגביל את המלך: התורה מתירה מלוכה (העם רוצה "מלך ככל הגוים"), אבל מעצבת מלך אחר ממלכי הגויים – מלך שאינו צובר לעצמו כוח, נשים ועושר, אינו מתנשא מעל העם, ונשאר כפוף לתורה. כך "לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, כ). המלך הוא אחד מן העם ("מקרב אחיך"), ומלכותו מותנית בנאמנותו לתורה – "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, כ).
(2) שתי המילים המנחות הזהות בצלילן הן "לֹא" ו"לוֹ" – שתיהן נהגות "לו", והן חוזרות שוב ושוב בצמוד זו לזו: "רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים" (דברים יז, טז), "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז); וגם "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז, טו), "וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים יז, יח).
בחרתי במילה "לו": היא מצביעה על מה שהמלך עלול לעשות לטובת עצמו – להרבות לו סוסים, נשים, כסף וזהב. הסכנה היא מלך שמשתמש בשלטון לצרכיו האישיים ולצבירת כוח. הצירוף "לֹא ... לוֹ" שחוזר שלוש פעמים מדגיש את המגמה: המלך אינו רשאי לצבור לעצמו. ובפסוק י״ח מתהפך הכיוון: הדבר היחיד שהמלך נדרש לעשות "לו" הוא "וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים יז, יח) – במקום רכוש וכוח, התורה היא מה שיהיה "שלו". (גם "לא" מתאים: החזרה על האיסורים מציבה גבולות ברורים למלך – מלך מוגבל ולא שליט כל־יכול.)

אפשר גם: יש המזהים כמילים מנחות את "ירבה" (שלוש פעמים: "רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים" (דברים יז, טז) ועוד פעמיים בפסוק י״ז) – האיסור על ריבוי וצבירה – ואת "לבבו" ("וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז), "לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ)) – החוק מכוון ללב המלך. אלה מילים מנחות של הקטע, אך אינן "זהות בצלילן" זו לזו; התשובה המדויקת לניסוח השאלה היא "לא" ו"לו".

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסחה המגמה (הגבלת המלך וכפיפותו לתורה) והוסברה בעזרת פסוק כ׳. ב-(2) זוהו שתי המילים הזהות בצלילן ("לא" / "לו"), הובאו המופעים מן הכתוב, ונבחרה אחת מהן עם הסבר כיצד החזרה מדגישה את המגמה.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר, על פי פסוק ה׳, כיצד ברכת היחיד כרוכה בגורל הלאומי. ב-(2) – להסביר, על פי פסוק ו׳, כיצד המצב הלאומי משפיע על גורל היחיד.

תשובה לדוגמה: (1) "יְבָרֶכְךָ ה׳ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (תהלים קכח, ה). הברכה מופנית ליחיד ("יברכך", "חייך"), אבל מקורה לאומי: היא באה "מציון" – ממקום המקדש, מרכז העם. גם תוכן הברכה לאומי: היחיד יזכה לראות "בטוב ירושלים" כל ימי חייו. כלומר, אושרו של האדם אינו שלם אם הוא רק אישי; חלק מהותי מברכתו הוא שגשוג עירו ועמו, והברכה שלו עצמו נובעת ממרכז החיים הלאומיים.
(2) "וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכח, ו). החלק הראשון אישי – הזכות לראות נכדים, המשכיות המשפחה. החלק השני לאומי – "שלום על ישראל". הצמדת השניים מלמדת שהברכה האישית תלויה בנסיבות הכלליות: רק כשיש שלום לעם, בלי מלחמות, גלות ופורענות, יכול אדם לחיות עד זקנה ולראות את בני בניו גדלים. במלחמה ובחורבן משפחות נקטעות; השלום הלאומי הוא התנאי לאושר המשפחתי.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) ובכל אחד מן התת־סעיפים צוטט הפסוק, הופרדו בו הרכיב האישי והרכיב הלאומי, והוסבר הקשר ביניהם בכיוון שהשאלה מבקשת (מהיחיד ללאומי ב-(1), מהלאומי ליחיד ב-(2)).

מה נשאלים: ב-(1) – לציין הבדל אחד בתיאור יגיע הכפיים והבדל אחד בתיאור האישה, בין תהלים קכ״ח, ב–ג לבראשית ג, ט״ז–י״ט, עם בסיס בשני הכתובים. ב-(2) – להסביר מדוע יש הבדל.

תשובה לדוגמה: (1) יגיע הכפיים: במזמור העבודה היא מקור לאושר – "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח, ב). האדם נהנה מפרי עמלו ומרגיש טוב. בבראשית העבודה היא קללה – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). העבודה קשה, כרוכה בצער ובזיעה, והאדמה מצמיחה "קוץ ודרדר". ההבדל: במזמור העמל מניב שפע ושמחה, ובבראשית עמל מייגע וכואב.
האישה: במזמור – "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (תהלים קכח, ג). האישה מתוארת בדימוי חיובי של גפן מניבה; הפוריות היא ברכה, והיא במרכז הבית. בבראשית – "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (בראשית ג, טז). ההולדה כרוכה בכאב, והאישה כפופה לשלטון בעלה. ההבדל: במזמור הפוריות היא ברכה ושלמות משפחתית, ובבראשית ההולדה היא עצב והאישה נשלטת.
(2) לדעתי ההבדל נובע מכך שבשני הכתובים מתוארים מצבים הפוכים ביחס לה׳. בבראשית ג׳ אלה עונשים על חטא – אי־ציות לה׳: "כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ג, יז). ואילו במזמור מתואר שכרו של מי שציית: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו" (תהלים קכח, א). אותם תחומי חיים – העבודה והמשפחה – הם עונש למי שמרה את ה׳ וברכה למי שירא אותו. זהו עיקרון הגמול: מעשי האדם קובעים אם חייו יהיו בעצב או בברכה. אפשר גם לראות במזמור תיקון של הקללה: מי שהולך בדרכי ה׳ זוכה לחיים שבהם הקללה כמו מתבטלת.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שני הבדלים בדיוק כנדרש (יגיע כפיים, אישה), ולכל הבדל ציטוט משני הכתובים. ב-(2) ניתן הסבר מנומק (עונש על חטא מול שכר ליראת ה׳ – עיקרון הגמול), המבוסס על פסוק מכל אחד מן הכתובים.

מה נשאלים: להביא שתי דוגמאות מפסוקים ז׳–י״א לתיאור מוגבלות הים, ולהסביר כיצד כל אחת רומזת על מוגבלות האדם.

תשובה לדוגמה: דוגמה ראשונה – הים סגור בדלתות ובבריח: "וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם" (איוב לח, ח), "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם" (איוב לח, י). הים, הסמל הגדול ביותר של כוח פראי וכאוטי בעולם העתיק, נתון בגבולות שה׳ קבע לו כחוק ("חקי"). הרמז לאיוב: אם אפילו הים העצום כפוף לגבולות, על אחת כמה וכמה האדם; גם לו נקבעו גבולות של יכולת ושל הבנה, והוא אינו יכול לחרוג מהם.
דוגמה שנייה – הציווי לגלים: "וָאֹמַר עַד־פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא־יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" (איוב לח, יא). ה׳ מדבר אל הים כאל מי שמבקש לפרוץ, ועוצר את "גאון גליך". המילה "גאון" רומזת לגאווה: כשם שגאוות הגלים נשברת על החוף, כך גם טענותיו הנועזות של איוב, שדורש מה׳ דין וחשבון, נתקלות בגבול שאינו יכול לעבור – "עד פה תבוא ולא תסיף".
(דוגמה נוספת: "בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" (איוב לח, ט) – הים מתואר כתינוק שה׳ עוטף בבגדים ובחיתולים; מה שבעיני האדם אדיר ומאיים הוא בעיני ה׳ כתינוק שנזקק לטיפולו. קל וחומר שהאדם קטן ומוגבל.)

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי דוגמאות שונות מן הטווח, כל אחת עם ציטוט, והוסבר כיצד הגבלת הים רומזת לגבולות יכולתו והבנתו של האדם (קל וחומר).

מה נשאלים: ב-(1) – לבסס את הטענה (ה׳ מדגים את כוחו) על פסוק א׳ ועל דוגמה אחת מכ״ב–כ״ה, ולהסביר. ב-(2) – להסביר מה פסוק כ״ו אומר על מקום האדם בעולם, וכיצד זה עונה לתלונות איוב.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק א׳: "וַיַּעַן־ה׳ אֶת־אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר" (איוב לח, א). ה׳ מדבר מתוך סערה – תופעת טבע עוצמתית ומאיימת. עצם המסגרת של ההתגלות מציגה לאיוב את כוחו העצום של המדבר אליו.
דוגמה מכ״ב–כ״ה: "הֲבָאתָ אֶל־אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה" (איוב לח, כב), "אֲשֶׁר־חָשַׂכְתִּי לְעֶת־צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה" (איוב לח, כג). ה׳ מתאר את השלג והברד כאוצרות שהוא שומר במחסנים ומוציא כשהוא רוצה, אף כנשק בעת מלחמה. כוחות הטבע שהאדם אינו שולט בהם כלל עומדים לרשותו של ה׳ כאוצר נשק. כך ה׳ מדגים לאיוב את עוצמתו ואת שליטתו בעולם.
(2) "לְהַמְטִיר עַל־אֶרֶץ לֹא־אִישׁ מִדְבָּר לֹא־אָדָם בּוֹ" (איוב לח, כו). ה׳ מוריד גשם גם על מדבר שאין בו אף אדם. מכאן שהאדם אינו מרכז העולם: ה׳ דואג לכל הבריאה, גם למקומות שאין בהם תועלת לאדם, והעולם אינו נברא רק בשבילו.
זה יכול להיות מענה לאיוב: איוב שופט את הנהגת ה׳ מנקודת מבט אנושית ואישית – מדוע אני, הצדיק, סובל. ה׳ מראה לו שמערכת העולם רחבה בהרבה מגורלו של אדם אחד, ושהשיקולים האלוהיים אינם נמדדים רק לפי טובת האדם. לכן העובדה שאיוב אינו מבין את סבלו אינה מוכיחה שאין צדק; היא מוכיחה שנקודת המבט שלו מוגבלת.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) בוססה הטענה גם על פסוק א׳ וגם על דוגמה אחת מכ״ב–כ״ה, והוסבר כיצד כל אחת מבטאת את כוח ה׳. ב-(2) הוסבר המסר של פסוק כ״ו (האדם אינו מרכז הבריאה) וקושר לתלונות איוב.

מה נשאלים: להסביר את שני חלקי הקביעה – (א) מה היה אמור להביא לניצחון, ו-(ב) כיצד דווקא הוא הביא לתבוסה – ולבסס כל חלק.

תשובה לדוגמה: החלק הראשון – הארון היה אמור להביא ניצחון. אחרי התבוסה הראשונה זקני ישראל אומרים: "נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת־אֲרוֹן בְּרִית ה׳ וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (שמואל א ד, ג). הם מאמינים שנוכחות ארון הברית במחנה תבטיח את עזרת ה׳ ואת הניצחון, וכשהארון מגיע "וַיָּרִעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ" (שמואל א ד, ה) – ביטחון מלא בניצחון.
החלק השני – דווקא הארון הוביל לתבוסה. הפלשתים שמעו את התרועה ונבהלו: "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל־הַמַּחֲנֶה" (שמואל א ד, ז). אבל הפחד הפך אצלם לנחישות: "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם" (שמואל א ד, ט). הם נלחמו כמי שאין להם מה להפסיד, ו"וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי" (שמואל א ד, י) – תבוסה חמורה בהרבה מן הראשונה, והארון עצמו נלקח (פסוק י״א). מה שהיה אמור להושיע הפך לגורם המפלה.

למה זו תשובה מלאה: הוסברו שני חלקי הקביעה – הציפייה שהארון יביא ניצחון (ג׳, ה׳), והשרשרת שבה הארון עורר את הפלשתים להילחם בכל כוחם עד לתבוסה (ז׳, ט׳–י׳) – כל אחד עם פסוקים.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין שתי מגבלות של עלי. ב-(2) – להסביר כיצד ידע מה קרה בקרב, ולבסס.

תשובה לדוגמה: (1) מגבלה ראשונה – זקנה מופלגת; מגבלה שנייה – עיוורון: "וְעֵלִי בֶּן־תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת" (שמואל א ד, טו). (מגבלה נוספת: "כִּי־זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד" (שמואל א ד, יח) – הוא היה כבד גוף.) אדם זקן, עיוור וכבד אינו יכול לצאת לשדה הקרב.
(2) עלי שמע: "וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת־קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה" (שמואל א ד, יד), ואז "וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי" (שמואל א ד, יד), והמבשר מספר לו את כל הפרטים (פסוקים ט״ז–י״ז). כלומר, את מה שלא יכול היה לראות, למד מן השמיעה ומדברי השליח שבא מן המערכה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שתי מגבלות (זקנה, עיוורון) עם פסוק. ב-(2) הוסבר שעלי ידע באמצעות השמיעה והדיווח של השליח, עם פסוק.

מה נשאלים: לקבוע איזו תוצאה הייתה החמורה ביותר בעיני שלוש הדמויות שבקטע (עלי, המבשר, אשת פינחס), ולהביא ראיה אחת והסבר לכל דמות.

תשובה לדוגמה: התוצאה החמורה ביותר בעיני כולם היא לקיחת ארון האלהים בידי הפלשתים.
עלי: עוד לפני הבשורה "כִּי־הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל א ד, יג) – הוא דואג לארון יותר מאשר לבניו שיצאו לקרב. וכשהוא שומע את הבשורה, הוא מחזיק מעמד עד שמוזכר הארון: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל־הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (שמואל א ד, יח). דווקא אזכור הארון, ולא מות בניו, הוא שמפיל אותו.
המבשר: הוא מונה את התוצאות בסדר של החרפה הדרגתית: "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם־שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה" (שמואל א ד, יז). בסוף הרשימה, כשיא, בא לקיחת הארון – הבשורה הקשה מכולן.
אשת פינחס: "וַתִּשְׁמַע אֶת־הַשְּׁמוּעָה אֶל־הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ" (שמואל א ד, יט) – לקיחת הארון מוזכרת לפני מות חמיה ובעלה. והיא קוראת לבנה "וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל־הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל א ד, כא) – הכבוד גלה מישראל, משום שהארון נלקח; האבל האישי משני לאובדן הלאומי־דתי.

למה זו תשובה מלאה: נקבעה תוצאה אחת (לקיחת הארון), והובאו שלוש ראיות – אחת לכל דמות (עלי, המבשר, אשת פינחס) – וכל אחת הוסברה (חרדה ונפילה בעת האזכור; מיקום בשיא הרשימה; סדר הדברים והשם "אי כבוד").