בגרות בתנ"ך 1261 - חורף 2021

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הביקורת על אברהם (חוסר אחריות) ולבסס אותה על פסוקים י״ד–ט״ו. ב-(2) – להסביר מה יכולה להיות הביקורת על הגר כאם (פסוקים ט״ו–ט״ז), ולחוות דעה מנומקת האם היא מוצדקת, בהתבססות על הכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) אברהם הוא אדם עשיר, ובכל זאת הוא שולח את הגר ובנו למדבר עם צידה מינימלית: "וַיִּקַּח־לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל־הָגָר שָׂם עַל־שִׁכְמָהּ וְאֶת־הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ" (בראשית כא, יד). הוא אינו נותן להם בהמה, משרתים, כסף או יעד ברור, ואינו דואג לבטחונם. התוצאה מוכיחה את חוסר האחריות: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד) – הגר אינה יודעת לאן ללכת, "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת" (בראשית כא, טו) – המים אוזלים, והילד עומד למות בצמא.
(2) הביקורת: בשעת הסכנה הגר עוזבת את בנה – "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם" (בראשית כא, טו) – ומתרחקת ממנו: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא, טז). אפשר לטעון שאם אמורה להישאר ליד בנה, לחבק אותו ולנסות להצילו, ואילו הגר דואגת לכך שלא תצטרך לראות את מותו, ובוכה במקום לחפש מים. גם דברי המלאך, "קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ" (בראשית כא, יח), רומזים שהיה עליה להיות קרובה אליו.
עמדתי: הביקורת אינה מוצדקת. הגר נמצאת במצב של ייאוש מוחלט – המים אזלו והיא במדבר בלי שום אפשרות להשיג מים. היא אינה נוטשת את הילד: היא נשארת קרובה, "כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת", ויושבת "מִנֶּגֶד" – מול הילד, כדי להשגיח עליו. התרחקותה נובעת מאהבה – היא אינה מסוגלת לראות את בנה מת – ובכייה מבטא את כאבה: "וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כא, טז). אם שאין בידה דבר לעשות אינה ראויה לביקורת על כך שאינה יכולה לשאת את מות בנה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה הביקורת (צידה מועטת, בלי ליווי ויעד) והובאו פסוקים י״ד–ט״ו גם לשילוח וגם לתוצאה. ב-(2) הוסבר מה הביקורת (נטישת הילד, התרחקות ובכי במקום פעולה) עם ציטוט, ונוסחה עמדה ברורה עם נימוק מבוסס על הכתוב ("כמטחוי קשת", "מנגד", הבכי).

אפשר גם: ב-(2): הביקורת מוצדקת – אם אינה עוזבת את ילדה הגוסס; אפילו בלי מים הייתה יכולה להחזיק בו ולנחם אותו, וכך אכן מורה לה המלאך: "קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ" (בראשית כא, יח).

מה נשאלים: ספורנו קובע שהגר לא הייתה עיוורת, ו"פקיחת העיניים" היא מטפורה לכך שאלוהים נתן בה דעת להבחין במים שהיו שם כל הזמן. ב-(1) – להסביר על פי פסוקים ט״ו–ט״ז מה גרם לה לא להבחין בבאר. ב-(2) – להסביר על פי פסוקים י״ז–י״ח באיזו דרך נתן בה ה׳ את הדעת.

תשובה לדוגמה: (1) הקושי שספורנו פותר הוא: אם הבאר הייתה במקום, איך הגר לא ראתה אותה? התשובה נמצאת במצבה הנפשי. כש"וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת" (בראשית כא, טו), הגר משוכנעת שהילד ימות. היא מניחה אותו תחת השיח, מתרחקת ממנו ומסיטה את מבטה: "כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא, טז), "וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כא, טז). כל עולמה מצטמצם להמתנה למוות; היא אינה מחפשת פתרון, אינה מסתכלת סביבה ועיניה מלאות דמעות. הייאוש הוא ה"עיוורון": הבאר הייתה שם, אבל הגר לא הייתה מסוגלת לראות אותה.
(2) ה׳ מוציא אותה מן הייאוש בדבריו: "מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם" (בראשית כא, יז) – המלאך מרגיע את פחדה ומודיע שאלוהים שמע את הנער. אחר כך הוא מטיל עליה פעולה ונותן לה עתיד: "קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (בראשית כא, יח). ההבטחה שהנער יהיה "לגוי גדול" פירושה שהוא לא ימות; התקווה מחליפה את הייאוש, הגר קמה ופונה אל הנער – ומשתחרר הדבר שחסם את ראייתה. מיד אחר כך "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט). "הדעת" שנתן לה ה׳ היא אפוא ההבנה שיש תקווה, וזו מאפשרת לה לראות את מה שהיה לפניה.

למה זו תשובה מלאה: הוצג הקושי שספורנו מתייחס אליו (הבאר הייתה שם, ובכל זאת הגר לא ראתה) ופירושו (מטפורה). ב-(1) הוסבר הגורם – הייאוש וההתרחקות מן הילד – עם ציטוטים מפסוקים ט״ו–ט״ז. ב-(2) הוסבר כיצד דברי המלאך (הרגעה, ציווי והבטחה) נתנו לה דעת, עם ציטוטים מפסוקים י״ז–י״ח, וחוברו לפסוק י״ט.

טעות נפוצה: בסעיף הפרשנות בשאלה זו הציון היה נמוך יחסית לשאר הסעיפים. הפרשנות שבגוף השאלה באה לעזור: יש לקשור את דברי ספורנו ("לא הייתה סומא") לפסוקים שהשאלה מפנה אליהם.

מה נשאלים: ב-(1) – להביא ראיה אחת מפסוקים כ״ה–ל״ו לכך שיוסף מבקש להוכיח שהוא פותר חלומות מוסמך, ולהסביר. ב-(2) – להביא ראיה אחת לטענה שבהצעת התוכנית יוסף רומז שהוא האיש המתאים לבצעה, ולהסביר.

תשובה לדוגמה: (1) יוסף פותח בקביעה נחרצת: "חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (בראשית מא, כה). הוא מבסס את סמכותו בשתי דרכים: הוא מציג את שני החלומות כמסר אחד ומפענח כל סמל בדיוק – "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה" (בראשית מא, כו) – והוא מעיד שהפתרון אינו ניחוש אלא דבר אלוהים, הסמכות העליונה. יוסף אף מסביר פרט שאיש לא הסביר, את כפילות החלום: "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל־פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי־נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (בראשית מא, לב). פתרון שלם ומנומק כזה מבדיל אותו מן החרטומים שלא ידעו לפתור.
(2) מיד אחרי הפתרון עובר יוסף להמלצה: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, לג). התכונות שהוא דורש – "נבון וחכם" – הן בדיוק התכונות שהוא עצמו הפגין זה עתה בפני פרעה. כך, בלי לומר זאת במפורש, יוסף מציג את עצמו כמועמד הטבעי, ופרעה אכן מבין את הרמז: "אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מא, לט).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה אחת (קביעת "חלום אחד" ומקורו האלוהי, ופענוח הכפילות) והוסבר כיצד היא מבססת סמכות. ב-(2) הובאה ראיה אחת מן הכתוב (פסוק ל״ג) והוסבר הרמז, וחוזק בתגובת פרעה.

אפשר גם: ב-(2): התוכנית המפורטת עצמה (פסוקים ל״ד–ל״ו) – "וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת" (בראשית מא, לה) – מראה שיוסף כבר יודע בדיוק כיצד לבצע אותה, ולכן הוא המתאים לנהל אותה.

מה נשאלים: ב-(1) – להביא דוגמה אחת מפסוקים מ״ב–מ״ו להשתלבות יוסף בתרבות מצרים ולהסביר אותה. ב-(2) – לבחור מדרש שם אחד (מנשה או אפרים), להסביר אותו ולהראות כיצד הוא מבטא רצון להתחיל חיים חדשים במצרים. מדרש שם הוא הסבר לשם על פי מילה הדומה לו בצלילה ובשורשה.

תשובה לדוגמה: (1) "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה" (בראשית מא, מה). יוסף מקבל שם מצרי ונושא אישה מצרית ממשפחת כהונה – מן המעמד הגבוה ביותר בחברה המצרית. השם החדש מסמל זהות חדשה, והנישואים קושרים אותו בקשרי משפחה לאליטה הדתית של מצרים. מן הפרטים האלה עולה שיוסף אינו רק פקיד זר הממלא תפקיד, אלא אדם שנקלט בחברה המצרית ונעשה חלק ממנה.
(2) מדרש השם של מנשה: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי" (בראשית מא, נא). השם "מנשה" נדרש מן הפועל "נַשַּׁנִי" – השכיח ממני. יוסף מודה לאלוהים שהשכיח ממנו את הסבל ("עמלי") – המכירה, העבדות והכלא – ואף את "כל בית אבי". הוא מבקש לשים מאחוריו את העבר הכואב ואת המשפחה שבגדה בו, ולבנות לעצמו בית ומשפחה חדשים במצרים. העובדה שהוא מבטא זאת בשם בנו הבכור מראה שזו הצהרה על פתיחת פרק חדש בחייו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה דוגמה אחת (שם מצרי ונישואים לבת כהן און) עם ציטוט, והוסבר כיצד היא מלמדת על השתלבות. ב-(2) נבחר מדרש שם אחד, הוסבר הקשר בין השם למילה (מנשה – נשני) והוסבר כיצד הוא מבטא רצון להתחיל מחדש.

אפשר גם: ב-(1): "וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ" (בראשית מא, מב) – יוסף לובש את לבוש המעמד המצרי הגבוה. ב-(2): אפרים – "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נב): יוסף רואה במצרים מקום של פריחה ופריון, ובוחר להכות בה שורשים.

טעות נפוצה: בסעיפים אלה היה צריך להסיק מפרטי המידע על השתלבותו של יוסף בחברה המצרית, והיה קושי בהבנת המושג "מדרש שם". אין להסתפק בציטוט הפרט או השם: יש להסביר מה הוא מלמד, ובמדרש שם – לחבר בין השם לבין המילה שממנה הוא נדרש.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקושי שבפסוק ח׳ ("ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו") ואת תשובת הרמב״ן לכל אחד משני הצדדים. ב-(2) – להשוות בין בראשית ל״ז, ט״ז–כ׳ לבין בראשית מ״ב, ז׳–ט׳, להסביר את הניגוד בין המצבים ולבסס על שני הכתובים.

תשובה לדוגמה: (1) הקושי: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח) – איך ייתכן שההכרה היא חד־צדדית? לפי הרמב״ן ההבדל נובע מן הציפייה. יוסף ידע שהרעב בכל הארצות ושכולם באים לשבור אוכל במצרים, ולכן צפה שאחיו יבואו – "מדעתו שיבואו שם" – וחיפש אותם בין הבאים ("וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב, ה)). האחים, לעומתו, לא העלו על דעתם שהעבד שמכרו לישמעאלים הפך לשליט מצרים – "שלא נתנו ליבם" – ולכן גם אם היה דמיון, לא חשבו לזהות בו את אחיהם. ההכרה תלויה אפוא לא רק במראה אלא במה שאדם מצפה לראות.
(2) בבראשית ל״ז הכוח בידי האחים: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז, יח). הם מזהים את יוסף מרחוק, לועגים לחלומותיו – "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (בראשית לז, יט) – ומבקשים להפריך אותם: "וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ). יוסף הוא הנער החלש הבא אל אחיו.
בבראשית מ״ב המצב מתהפך: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל־הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו), והאחים "וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית מב, ו). עכשיו יוסף הוא שרואה ומכיר – "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (בראשית מב, ז) – והאחים אינם יודעים מי עומד מולם. את הלעג לחלומות מחליפה התגשמותם: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (בראשית מב, ט). אפילו המילים מהדהדות: שם "וַיִּתְנַכְּלוּ" (זממו נגדו), כאן "וַיִּתְנַכֵּר" (הסתיר את זהותו); שם הם רצו "לראות" מה יהיו חלומותיו, כאן הוא מאשים אותם: "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב, ט). מן הניגוד אנו לומדים שהחלומות התממשו, וכי יוסף נמצא כעת בעמדה של כוח מול האחים שהתעללו בו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג הקושי בפסוק והוסברו שני חלקי תשובת הרמב״ן (ציפייה מצד יוסף; היעדר מחשבה כזו מצד האחים). ב-(2) הוסבר הניגוד (מי רואה ומכיר, מי בעל הכוח, יחס לחלומות) עם ציטוטים משני הפרקים, והוסבר מה לומדים ממנו.

טעות נפוצה: התלמידים התקשו לענות על הסעיף אף שהפרשנות בגוף השאלה מאירה את הסוגיה, ומיומנות ההשוואה שנדרשה בשאלה הייתה חסרה. יש להשתמש בדברי הרמב״ן כמפתח, וב-(2) לבסס כל צד של הניגוד על פסוק מכל אחד משני הפרקים.

מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את הפרט החדש על יוסף בדברי האחים (מב, כ״א–כ״ב) שאינו מופיע בבראשית ל״ז, כ״ג–כ״ה. ב-(2) – לחוות דעה מנומקת מדוע הפרט נמסר רק בפרק מ״ב, ולבסס על הכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) בדברי האחים במצרים מתגלה שיוסף התחנן על חייו: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (בראשית מב, כא). בתיאור המכירה יוסף אינו אומר דבר: "וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ" (בראשית לז, כג), "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה" (בראשית לז, כד) – אין שם אף מילה על בקשותיו ועל מצוקתו.
(2) לדעתי הפרט נמסר דווקא בפרק מ״ב משום שהוא חלק מתהליך החרטה של האחים. בפרק ל״ז הכתוב מציג את המכירה מנקודת מבטם של האחים בשעתה – הם אטמו את אוזניהם לבכי אחיהם, ולכן גם הסיפור "אינו שומע" אותו. אדישותם מודגשת במעשה שאחרי ההשלכה לבור: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם" (בראשית לז, כה). רק כשהם עצמם נתונים בצרה, במשמר במצרים, עולה בזיכרונם "צרת נפשו", והם מקשרים בין המעשה לעונש, מידה כנגד מידה: הם ראו את צרתו ולא שמעו – "עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא). החזרה על "צרה" מחברת בין צרתו לצרתם. גם ראובן מזכיר שאז לא שמעו: "אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם" (בראשית מב, כב). כך המספר דוחה את חשיפת הפרט לרגע שבו יש לו המשקל הגדול ביותר – רגע ההכרה באשמה, שהוא צעד ראשון לקראת התיקון והפיוס.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוין הפרט החדש (התחנונים) עם ציטוט, והוראה שאינו מופיע בפרק ל״ז. ב-(2) נוסחה עמדה מנומקת (הפרט נחשף ברגע ההכרה באשמה, מידה כנגד מידה), מבוססת על פסוקים משני הפרקים.

אפשר גם: ב-(2): הפרט מוזכר בפרק מ״ב כדי שיוסף – שעומד מולם ושומע, "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כג) – יגלה שאחיו מתחרטים; ואכן "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ" (בראשית מב, כד). החשיפה מכינה את הפיוס.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקושי שראב״ע מעלה ואת תשובתו. ב-(2) – להראות כיצד דברי העם בפסוקים י״א–י״ב מבססים את התשובה.

תשובה לדוגמה: (1) הקושי: הכתוב מתאר פחד גדול – "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמות יד, י) – אבל ישראל הם מחנה עצום של שש מאות אלף גברים. למה אינם עומדים להילחם על חייהם ועל ילדיהם? תשובת ראב״ע היא פסיכולוגית־חברתית: המצרים היו אדוניהם של ישראל, והדור שיצא ממצרים גדל בעבדות ולמד מנעוריו לשאת את העול. נפשו "שפלה" – רגילה לכניעה – ולכן אינו מסוגל, מבחינה נפשית, להרים יד על אדוניו. הבעיה אינה מספרית אלא תודעתית: תודעת עבדים.
(2) דברי העם למשה חושפים בדיוק את התודעה הזאת. הם אינם מעלים כלל את האפשרות להילחם; לדעתם ישנן רק שתי אפשרויות – מוות או עבדות: "הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יא). ויותר מזה, הם מעדיפים במפורש את העבדות: "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יב). מי שאומר "טוב לנו עבוד את מצרים" עדיין רואה במצרים את אדוניו הטבעיים – זו "הנפש השפלה" שראב״ע מתאר, שאינה יכולה להילחם באדוניה. גם משה אינו קורא להם להילחם, אלא אומר "ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד) – הוא מבין שהעם אינו מסוגל לכך.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו גם השאלה (פחד של מחנה גדול ואי־לחימה) וגם התשובה (עבדות שהשפילה את נפשם). ב-(2) הובאו ציטוטים מפסוקים י״א–י״ב והוסבר כיצד הם משקפים תודעת עבדים, כפי שראב״ע טוען.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד השורשים ר־א־ה ו־י־ר־א בפסוקים י׳–י״ג ול׳–ל״א מלמדים על שינוי פנימי, ולבסס. ב-(2) – להסביר כיצד מראה המצרים המתים (פסוקים כ״ו–ל׳) מסייע לשחרור הנפשי מעבדות, ולבסס.

תשובה לדוגמה: (1) בתחילת הקטע הראייה מביאה לפחד מן המצרים: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמות יד, י). משה מנסה להחליף את מושא הראייה: "אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה׳" (שמות יד, יג). בסוף הקטע שני השורשים חוזרים, אבל המשמעות התהפכה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). בהתחלה ראו את מצרים ופחדו מבני אדם; בסוף ראו את יד ה׳, וה"יראה" היא יראת ה׳ – כבוד ואמונה. החזרה על אותם שורשים במסגרת הסיפור מבליטה את השינוי: מעם שפוחד מאדוניו לעם שירא את ה׳ ומאמין בו.
(2) המראה הוא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, ל), אחרי ש"לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד" (שמות יד, כח). לעבד, האדון נתפס כחזק ובלתי מנוצח; כל עוד המצרים חיים, הפחד מהם ומן החזרה לעבדות ממשיך לשלוט בנפשם, כפי שראינו בפסוקים י״א–י״ב. כשישראל רואים במו עיניהם את אדוניהם לשעבר מתים על שפת הים, נשבר המיתוס של כוחם. הם רואים שהאדונים אינם כל־יכולים, ושאין עוד מי שיחזיר אותם למצרים – כדברי משה: "לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם" (שמות יד, יג). הסוף הוודאי והגלוי של השעבוד מאפשר להם להפסיק להרגיש עבדים ולהתחיל להרגיש בני חורין.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר השינוי בשימוש בשני השורשים (ראייה של מצרים – פחד; ראייה של יד ה׳ – יראת ה׳ ואמונה), עם ציטוטים מתחילת הקטע ומסופו. ב-(2) הוסבר כיצד מראה המצרים המתים שובר את תודעת העבדות, עם ציטוטים מפסוקים כ״ו–ל׳.

טעות נפוצה: בסעיף זה נעשה שימוש בשני שורשים דומים שמשמעותם שונה וצמודה לטקסט, וההישגים היו בינוניים. יש להבחין בין ר־א־ה (ראייה) לבין י־ר־א (יראה, פחד), ולהראות מה רואים ומה יראים בתחילת הקטע ובסופו.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין שתי סיבות שונות לכך שהמידות שבפסוקים ו׳–ז׳ נאמרות בתפילות אלול ותשרי, להסביר ולבסס על הכתוב. ב-(2) – לציין את בקשת משה בפסוק ט׳ ולהסביר מדוע היא באה מייד אחרי הצגת המידות.

תשובה לדוגמה: (1) סיבה ראשונה – תוכן המידות: חודשי אלול ותשרי (עד יום הכיפורים) הם ימי תשובה, סליחה וכפרה, ובמידות מודגשים הרחמים והנכונות לסלוח: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ו), "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד, ז). המתפלל המבקש סליחה מזכיר לפני ה׳ את מידותיו – שהוא "נושא עוון" – ומבקש שינהג בהן.
סיבה שנייה – ההקשר ההיסטורי של המידות: הן נאמרו למשה אחרי חטא העגל, כשה׳ סלח לעם וחידש עמו את הברית ונתן את הלוחות השניים ("פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א)). המידות הן אפוא "נוסח" של סליחה שכבר הוכיח את עצמו בחטא החמור ביותר, ולכן מזכירים אותן בימים שבהם העם כולו מבקש כפרה. יש בהן גם צד של דין – "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים" (שמות לד, ז) – המתאים לימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים: המתפלל יודע שהחטא אינו נמחק בלי תשובה.
(2) משה מבקש שלושה דברים: "יֵלֶךְ־נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות לד, ט) – שה׳ ילווה את העם, יסלח לו וייקח אותו לנחלתו. הבקשה באה מייד לאחר המידות משום שמשה נשען עליהן: ה׳ זה עתה הכריז שהוא "רחום וחנון" ו"נושא עוון", ומשה מבקש ממנו לממש את המידות האלה כלפי עם ישראל. משה אף הופך את חיסרון העם לנימוק – "כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא": דווקא משום שהעם קשה עורף הוא זקוק לאל הסולח, ולא לאל הנוהג במידת הדין בלבד.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שתי סיבות שונות (תוכן של רחמים וסליחה; ההקשר – הסליחה אחרי חטא העגל והדין), כל אחת עם פסוק והסבר. ב-(2) צוינה הבקשה מפסוק ט׳ והוסבר הקשר בינה לבין המידות שקדמו לה.

טעות נפוצה: ההישגים בסעיף זה היו נמוכים מאוד: תלמידים לא זיהו את הקשר בין מידות האל לבין אמירתן בחודשי אלול ותשרי (ימי תשובה וסליחה), כי למדו את הפרק בלי הקשרו הרחב.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר שתי הבנות של הפועל "קרן": זו של מיכלאנג׳לו (על פי הקרניים בפסל) וזו של ראב״ע (על פי פירושו). ב-(2) – להביא ראיה אחת מפסוקים כ״ט–ל״ה התומכת בפירוש ראב״ע ולהסביר.

תשובה לדוגמה: (1) "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, ל). מיכלאנג׳לו הבין את "קרן" כפועל הגזור מן השם קֶרֶן – הקרן שבראש בעל חיים – ולכן פיסל למשה שתי קרניים. ראב״ע מפרש "קרן" מלשון קרני אור: עור פניו של משה הבהיק ושלח קרני אור, "כזוהר הרקיע". את הסיבה הוא מסביר כך: "בעבור שנראה הכבוד על פניו" – כבוד ה׳, שמשה עמד מולו ארבעים יום, נשאר על פניו כאור.
(2) ראיה: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל־פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג) ובהמשך "וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" (שמות לד, לה). משה מכסה את פניו במסווה כשהוא נמצא עם העם, ומסיר אותו רק כשהוא בא לדבר עם ה׳. כיסוי כזה מתאים לאור חזק שאנשים מתקשים להביט בו, ולא לקרניים. גם התזמון תומך בפירוש: הקרינה מתוארת "בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (שמות לד, כט) – כתוצאה מן הדיבור עם ה׳, כלומר מן "הכבוד" שראב״ע מזכיר.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו שתי ההבנות – קרן כבעל חיים (מיכלאנג׳לו) וקרינת אור בגלל הכבוד (ראב״ע). ב-(2) הובאה ראיה אחת מן הטווח (המסווה) והוסבר כיצד היא מתאימה לאור ולא לקרניים.

אפשר גם: ב-(2): "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות לד, ל) – העם נרתע מלהתקרב אל משה, כפי שנרתעים מאור מסנוור ומקדושה שעל פניו.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הדימוי "היינו כחֹלמים" בהקשר המזמור. ב-(2) – להסביר על פי כל אחד מן הפסוקים ב׳ ו־ג׳ מה גרם לשמחה (שני הסברים).

תשובה לדוגמה: (1) "בְּשׁוּב ה׳ אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו, א). השיבה מן הגלות הייתה אירוע כה גדול ובלתי צפוי, עד שהשבים הרגישו כאילו הם חולמים: המציאות נראתה טובה מכדי להיות אמיתית. הדימוי מבטא תדהמה ושמחה גדולה – חלום שהתגשם, ומיד אחריו בא תיאור השמחה: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב).
(2) על פי פסוק ב׳: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה" (תהלים קכו, ב). השמחה נובעת מן ההכרה של העמים: עם שהיה גולה ומושפל רואה שגם הגויים מכירים בגדולת הנס שנעשה לו. זוהי השבת כבודו של העם בעיני העולם.
על פי פסוק ג׳: "הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהלים קכו, ג). כאן העם עצמו חוזר על דברי הגויים בגוף ראשון – "עִמָּנוּ" – ושמח מתוך הכרתו שלו בחסד ה׳. השמחה נובעת מן ההבנה הפנימית שה׳ עשה עמו גדולות, ולא רק מן ההכרה החיצונית.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הדימוי (הפלא הבלתי ייאמן) בהקשר הפסוקים. ב-(2) הוסבר גורם שמחה נפרד לכל פסוק – הכרת הגויים (פסוק ב׳) והכרת העם עצמו (פסוק ג׳) – עם ציטוט לכל אחד.

אפשר גם: ב-(1): העם הרגיש כחולם במובן של מי שמתעורר מחלום רע – תקופת הגלות נראית לו עכשיו כחלום שחלף, והגאולה היא היקיצה.

מה נשאלים: לחוות דעה מנומקת מדוע נבחר פסוק ה׳ לפרוכת על ארון הקבורה של הרצל, ולבסס על הכתוב: להסביר את הדימוי (זריעה בדמעה – קציר ברינה) ולקשור אותו לחייו ולפועלו של הרצל.

תשובה לדוגמה: הפסוק "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה) משתמש בדימוי חקלאי: הזריעה היא עבודה קשה ומלאת חשש, שפירותיה אינם נראים מיד, ואילו הקציר הוא רגע השמחה שבו מתגלה פרי העמל. פסוק ו׳ מדגיש שהזורע והקוצר הם אותו אדם: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו, ו).
לדעתי הפסוק נבחר משום שהוא מסכם את סיפורו של הרצל. הרצל "זרע בדמעה": הוא הקדיש את חייו לחזון מדינת היהודים, נאבק בהתנגדויות, נשא בקשיים אישיים ונפטר צעיר (1904), בלי לראות את הגשמת חזונו. ה"קציר ברינה" הוא הקמת מדינת ישראל (1948) – פרי הזריעה שלו – וכשעצמותיו הועלו לירושלים (1949), הובא החוזה אל המדינה שחזה, כמו האיכר ש"בֹּא־יָבֹא" ונושא את אלומותיו. ועוד: המזמור נאמר על שיבת ציון מגלות בבל, והציונות ראתה את עצמה כשיבת ציון חדשה; הבחירה בפסוק מקשרת בין הגאולה הקדומה לבין התקומה המודרנית, ומבטאת את האמונה שהסבל והמאמץ אינם לשווא.

למה זו תשובה מלאה: נוסחה עמדה ברורה, הוסבר הדימוי בפסוק (זריעה בדמעה – קציר ברינה) והוחל על חיי הרצל ועל הקמת המדינה, עם ביסוס בפסוקים ה׳–ו׳ וקישור לנושא שיבת ציון.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין שני אירועים מן העבר שהנביא מזכיר בפסוקים י״ב–ט״ו ולהסביר כיצד הם מוכיחים שגורל דומה עלול לפקוד את יהודה. ב-(2) – לחוות דעה על פי פסוקים ג׳–ז׳ האם הפורענות היא גזרה סופית, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) האירוע הראשון – חורבן שילה: "כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ז, יב). בשילה עמד המשכן – מקום שבו "שכן" שם ה׳ – ובכל זאת הוא חרב בגלל חטאי העם. מכאן: "וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ ... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ" (ירמיהו ז, יד) – גם המקדש בירושלים עלול לחרוב.
האירוע השני – גלות ממלכת ישראל (אפרים) בידי אשור: "וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶם אֵת כָּל־זֶרַע אֶפְרָיִם" (ירמיהו ז, טו). ה׳ כבר הגלה חלק מעמו בגלל חטאיו, ולכן גם יהודה אינה מוגנת מגלות. שני האירועים מפריכים את הביטחון ב"היכל ה׳": לא המקום הקדוש ולא היותם עם ה׳ מבטיחים את קיומם.
(2) לדעתי על פי פסוקים ג׳–ז׳ הפורענות אינה גזרה סופית, משום שהנבואה בנויה כתנאי: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז, ג). בפסוקים ה׳–ז׳ התנאי מפורט: "כִּי אִם־הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו ז, ה) – "וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם" (ירמיהו ז, ז). השימוש בלשון "אם" והבטחה שהעם ישכון בארץ "לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם" מראים שהנביא אינו גוזר דין אלא מתרה: מטרת הנבואה היא להביא את העם לתשובה, ואם ישנה את דרכיו – הפורענות תתבטל.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שני האירועים (חורבן שילה; גלות אפרים) עם ציטוטים, והוסבר כיצד הם מוכיחים שגם המקדש ויהודה אינם חסינים. ב-(2) ניתנה תשובה ברורה ומנומקת (נבואה מותנית) עם פסוקים מן הטווח ג׳–ז׳.

מה נשאלים: להסביר על פי פסוקים א׳–ז׳ וט״ז–י״ט את שני התפקידים של הנביא – כלפי העם וכלפי ה׳ – ולבסס כל אחד על הכתוב.

תשובה לדוגמה: תפקיד ראשון – שליח ה׳ אל העם. בפסוקים א׳–ז׳ ירמיהו מקבל ציווי למסור את דבר ה׳ בפומבי: "עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה׳ וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר־ה׳ כָּל־יְהוּדָה" (ירמיהו ז, ב). הוא מוכיח את העם וקורא לו לתשובה: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו ז, ג). בתפקיד זה הנביא הוא פיו של ה׳ – מעביר את המסר האלוהי לעם.
תפקיד שני – מליץ יושר על העם לפני ה׳. בפסוקים ט״ז–י״ט ה׳ אומר לירמיהו: "וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי כִּי־אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (ירמיהו ז, טז). עצם האיסור מלמד שתפקידו הרגיל של הנביא הוא להתפלל בעד העם ולבקש עליו רחמים; כאן ה׳ מודיע שהפעם לא ישמע, משום שהעם ממשיך בחטאיו (ז, יז–יח). הנביא עומד אפוא בין ה׳ לעם: כלפי העם הוא מוכיח בשם ה׳, וכלפי ה׳ הוא מתפלל בשם העם.

למה זו תשובה מלאה: הוסברו שני התפקידים – שליח ה׳ המוכיח את העם, ומתפלל בעד העם – וכל אחד בוסס על פסוק מן הטווח שבשאלה (פסוק ב׳ ופסוק ט״ז), כולל ההסבר שהאיסור מלמד על התפקיד הרגיל.

מה נשאלים: להשוות בין עקרון הגמול שבחוק בדברים כד, טז לבין עקרונות הגמול בשמות כ, ה וביחזקאל יח, ד, לקבוע איזה מהם מתאים לחוק, ולנמק בציטוטים.

תשובה לדוגמה: החוק בדברים: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, טז). זהו עקרון של גמול אישי: כל אדם נענש רק על חטאו שלו, ואין מענישים בן בגלל אביו או אב בגלל בנו.
בשמות: "כִּי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ, ה). כאן הגמול הוא קיבוצי־דורי: עוון האבות נפקד על הבנים, עד הדור השלישי והרביעי. (גם אם מפרשים "לְשֹׂנְאָי" – כשהבנים ממשיכים בדרך אבותיהם – העונש עדיין נמשך על פני דורות.)
ביחזקאל: "הֵן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי־הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יחזקאל יח, ד). כמו בדברים, כל נפש עומדת לדין בפני עצמה, ורק הנפש החוטאת נענשת.
לכן עקרון הגמול ביחזקאל הוא שעולה בקנה אחד עם החוק בדברים כד, טז: בשניהם האחריות אישית, ובשניהם מוזכרים במפורש האב והבן כדי לקבוע שאיש מהם אינו נושא בחטא האחר. (הבדל: בדברים זהו חוק לבית הדין האנושי, וביחזקאל – עיקרון של משפט אלוהי.)

למה זו תשובה מלאה: צוינה תשובה ברורה (יחזקאל), והוצגו שלושת עקרונות הגמול – אישי בדברים וביחזקאל, קיבוצי־דורי בשמות – כל אחד עם ציטוט, ונומק מדוע יחזקאל מתאים לחוק.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין אל מי פונה המחוקק ואת הקבוצה שעליה הוא מגן. ב-(2) – להסביר שתי סיבות שונות להזכרת יציאת מצרים בפסוקים י״ז–י״ח וכ״א–כ״ב.

תשובה לדוגמה: (1) המחוקק פונה אל בעל הכוח והרכוש: המלווה ("וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ" (דברים כד, יא)), המעסיק שכירים ובעל השדה, הכרם והזית. הוא מגן על השכבה החלשה באוכלוסייה – מי שאין לו רכוש ומשענת: העני הלווה, "שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן" (דברים כד, יד), ובמיוחד "גֵּר יָתוֹם" (דברים כד, יז) והאלמנה.
(2) סיבה ראשונה – אמפתיה מתוך זיכרון: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם" (דברים כד, יח). העם חווה בעצמו עבדות, זרות וקיפוח; מי שזוכר את סבלו כעבד בארץ זרה יבין את הגר, את היתום ואת האלמנה, ולא יעשה להם את מה שנעשה לו.
סיבה שנייה – חובה והכרת טובה כלפי ה׳: "וַיִּפְדְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, יח). ה׳ הוא שגאל את העם מעבדות, ולכן יש לו סמכות לצוות והעם חב לו תודה; קיום המצוות כלפי החלש הוא הדרך לגמול לה׳ על הגאולה. החזרה בפסוק כ״ב, אחרי דיני הלקט בכרם, מוסיפה ממד: "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, כב) – מי שהיה עבד בלי אדמה וקיבל ארץ ויבול מתנה, צריך לחלוק את היבול עם מי שאין לו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו הנמען (בעל הכוח: המלווה, המעסיק, בעל השדה) והקבוצה המוגנת (העניים, השכיר, הגר, היתום והאלמנה). ב-(2) הוסברו שתי סיבות שונות – אמפתיה מן הניסיון, וחובה והכרת טובה לה׳ הגואל – כל אחת מבוססת בפסוק.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין את הדימוי של הצדיק ולהסביר ממנו את גמולו. ב-(2) – לציין את הדימוי של הרשעים ולהסביר ממנו את גמולם.

תשובה לדוגמה: (1) הדימוי: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג). העץ "שתול" – נטוע בכוונה במקום טוב ושורשיו עמוקים, ולכן הוא יציב. הוא עומד ליד "פלגי מים", ולכן מקבל מזון תמיד ואינו תלוי בגשם. הוא נותן פרי בעונה הנכונה, ועליו אינם נובלים גם בעונה יבשה. הגמול הצפוי לצדיק הוא אפוא חיים יציבים ומבוססים, שגשוג מתמשך ופירות למעשיו – הצלחה בכל מעשיו.
(2) הדימוי: "לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ" (תהלים א, ד). המוץ הוא הקליפה הדקה של גרעיני התבואה, שהחקלאי זורה ברוח בגורן: הוא קל, אין לו שורש ואין לו ערך, והרוח מעיפה אותו ואינו נשאר. בניגוד לעץ הנטוע, הרשעים חסרי יציבות ונטולי תועלת, וגמולם הוא היעלמות – הם יאבדו בלי להשאיר זכר, כדברי סוף המזמור: "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ו).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) ו-(2) צוין כל דימוי בציטוט, הוסברו מאפייניו (עץ שתול – יציבות, מים, פרי; מוץ – קלות, היעדר שורש וערך) ונגזר ממנו הגמול (שגשוג; אבדון).

טעות נפוצה: בסעיף זה היה קושי להבין מהו הדימוי. יש לזהות את הדבר שאליו מדמים (עץ, מוץ), לפרט את תכונותיו בטבע, ורק אז לגזור מהן את הגמול.

מה נשאלים: ב-(1) – להביא מפסוק א׳ ראיה אחת לכך שהרשעים מתוארים כקבוצה ולהסביר. ב-(2) – להסביר כיצד פסוקים ה׳–ו׳ מפריכים את ההנחה שהקבוצה מגינה על הרשעים מעונש.

תשובה לדוגמה: (1) "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א, א). "מושב" הוא מקום שבו יושבים יחד – כינוס, חבורה קבועה. הלצים אינם פועלים כיחידים, אלא כחבורה שמתכנסת. גם הלשון "בַּעֲצַת רְשָׁעִים" מתארת עצה שמתגבשת בין רבים, וכל הכינויים בפסוק – רשעים, חטאים, לצים – באים בלשון רבים.
(2) הרשעים בקבוצה עלולים לחשוב שבתוך ההמון האחריות האישית מיטשטשת. המזמור דוחה זאת. בפסוק ה׳: "עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים" (תהלים א, ה). במשפט כל אחד נבחן לפי מעשיו, והרשעים אינם עומדים בו; יותר מזה – הקבוצה שתישאר קיימת היא "עדת צדיקים", ואין בה מקום לחוטאים. הקבוצה עצמה אינה מגינה, משום שהמשפט מפריד בין הצדיקים לרשעים. בפסוק ו׳: "כִּי־יוֹדֵעַ ה׳ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ו). ה׳ "יודע" – מכיר ומשגיח – את דרכו של כל אדם, ולכן אין אפשרות להיעלם בתוך ההמון. והקבוצה עצמה אינה נותנת ביטחון: "דרך רשעים" כולה תאבד, כמו המוץ שהרוח מפזרת את כולו. כך פסוקים ה׳–ו׳ מלמדים שהאחריות אישית והמשפט חל על כל רשע, גם אם פעל בקבוצה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה אחת מפסוק א׳ (מושב לצים / עצת רשעים) והוסבר מדוע היא מעידה על קבוצה. ב-(2) הוסבר בפירוט כיצד שני הפסוקים (המשפט ו"עדת צדיקים"; ידיעת ה׳ ואבדן דרך הרשעים) מפריכים את ההנחה, עם ציטוט מכל פסוק.

טעות נפוצה: בסעיף זה הייתה חסרה ההבנה של מצב הרשעים. יש להראות במפורש שבמשפט ובידיעת ה׳ הקבוצה אינה מגינה על הרשע היחיד.

מה נשאלים: להביא שתי ראיות מפסוקים י״ג–י״ט לטענה שלמוות יש יתרון על החיים, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: ראיה ראשונה – המוות הוא מנוחה: "כִּי־עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" (איוב ג, יג). אילו מת איוב בלידתו, היה עכשיו שוכב ושקט, כמו ישן. החיים שלו מלאים סבל ועמל, ואילו המוות מתואר כשינה שלווה – יתרון ברור למי שסובל. כך גם "וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ" (איוב ג, יז) – העייפים מעמל החיים מוצאים שם מנוחה.
ראיה שנייה – המוות מבטל את הפערים והשעבוד שבחיים: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו" (איוב ג, יט). בחיים יש מעמדות – חזקים וחלשים, אדונים ועבדים – ואילו במוות כולם שווים, והעבד יוצא לחירות. גם "יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ" (איוב ג, יח) – האסירים כבר אינם שומעים את קול הנוגש. המוות משחרר מן הדיכוי, ולכן לדעת איוב הוא עדיף על החיים.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות שונות מן הטווח (מנוחה; שוויון וחירות), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מראה יתרון של המוות על החיים.

מה נשאלים: להציג את עמדת איוב בפרק ב׳, פסוק י׳, ולהסביר – על פי פסוק אחד מפרק ג׳ (כ׳ או כ״ג) – כיצד בפרק ג׳ הוא אינו נוהג לפיה.

תשובה לדוגמה: בפרק ב׳ איוב משיב לאשתו: "גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל" (איוב ב, י). זו עמדה של השלמה: האדם צריך לקבל מאלוהים גם את הרע, בלי להתלונן, כשם שהוא מקבל את הטוב; ואכן הכתוב מעיד "בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (איוב ב, י).
בפרק ג׳, פסוק כ׳, איוב אומר: "לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ" (איוב ג, כ). השאלה "לָמָּה" אינה שאלת מידע אלא תלונה ומחאה: איוב מערער על כך שאלוהים נותן חיים ("אור") דווקא למי שסובל ומר נפש. מי שמקבל את הרע בהשלמה אינו שואל "למה", ואילו כאן איוב מבקר את הנהגת האל ואינו מוכן לקבל את סבלו. לכן בפרק ג׳ הוא אינו נוהג על פי דבריו בפרק ב׳.

למה זו תשובה מלאה: הוצגה עמדת איוב בפרק ב׳ עם ציטוט, ונבחר פסוק אחד מפרק ג׳ (כ׳) שהוסבר כמחאה וערעור על הרע – כלומר סטייה מן ההשלמה שבפרק ב׳.

אפשר גם: על פי פסוק כ״ג: "לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ" (איוב ג, כג) – איוב מאשים את אלוהים שחסם את דרכו וכלא אותו בסבל, במקום לקבל את הרע מידו בשתיקה.

מה נשאלים: להסביר את שני חלקי הקביעה – השפע הבלתי צפוי של השמן, והפסקת הזרימה בדיוק בזמן – ולבסס כל חלק על פסוקים ב׳–ד׳ ו־ו׳.

תשובה לדוגמה: השפע הלא צפוי: לאישה אין כלום מלבד "אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם־אָסוּךְ שָׁמֶן" (מלכים ב ד, ב) – כלי קטן לשמן, כמוסבר בהערת השוליים. אלישע מורה לה לאסוף כמה שיותר כלים, "כֵּלִים רֵקִים אַל־תַּמְעִיטִי" (מלכים ב ד, ג), כלומר הוא מצפה לכמות שמן גדולה בהרבה מן הכמות שיש בכלי. מכלי קטן אחד ממלאת האישה כלים רבים – כמות שאיש לא היה מצפה לה, וזהו הנס.
הפסקת הזרימה בזמן המתאים: "וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן" (מלכים ב ד, ו). השמן נעצר ברגע המדויק שבו נגמרים הכלים – לא לפני כן, כך שלא נשאר כלי ריק, ולא אחרי כן, כך שלא נשפך שמן לשווא. הדיוק מראה שהשמן אינו זורם במקרה, אלא בהשגחה, ובדיוק לפי מה שהאישה הכינה. הכמות תלויה גם באמונתה ובמאמציה של האישה: כמה כלים אספה – כך הגיע השפע.

למה זו תשובה מלאה: שני חלקי הקביעה הוסברו בנפרד – השפע (מאסוך קטן לכלים רבים) וההפסקה המדויקת ("אין עוד כלי ויעמד השמן") – כל אחד עם ציטוט מן הפסוקים שבשאלה (ב׳–ד׳, ו׳).

טעות נפוצה: בסעיף שבו ניתנו היגדים והיה צריך להתאים אותם לפסוקים, ההישגים היו בינוניים. יש לקשור כל חלק של ההיגד לפסוק המתאים לו ולהסביר את הקשר.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את התואר "גדולה" על פי ההשוואה לשמואל א כה, ב. ב-(2) – להסביר מה מלמדת תשובתה בפסוק י״ג על מעמדה בחברה.

תשובה לדוגמה: (1) "וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה" (מלכים ב ד, ח). ההשוואה לנבל מבהירה את המשמעות: "וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים" (שמואל א כה, ב) – "גדול" שם פירושו עשיר, שיש לו רכוש רב. גם השונמית היא אישה עשירה ובעלת מעמד, ולכן היא יכולה לארח את אלישע דרך קבע ולבנות לו חדר מאובזר.
(2) כשאלישע מציע לדבר עליה אל המלך או אל שר הצבא, היא עונה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (מלכים ב ד, יג). מתשובה זו אפשר ללמוד שהיא חיה בתוך משפחתה ובני עמה, מעוגנת בקהילה, ושהיא מכובדת ומוגנת בזכות מעמדה המקומי. היא אינה זקוקה לפטרונות של בעלי שררה, ואינה מבקשת טובות הנאה. כלומר, נוסף על עושרה, היא בעלת ביטחון ושייכות, צנועה וחסרת תלות – מעמדה בחברה יציב ואינו תלוי באחרים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה משמעות "גדולה" (עשירה) באמצעות ההשוואה לפסוק בשמואל א, עם ציטוטים. ב-(2) צוטטה תשובתה והוסבר מה היא מלמדת על מעמדה (שייכות לקהילה, עצמאות, היעדר צורך בפטרונות).

טעות נפוצה: היה קושי להבין את הביטוי "גדולה" בהקשרו. יש להיעזר בפסוק מספר שמואל שהשאלה מפנה אליו: שם "גדול" הוא עשיר.

מה נשאלים: להסביר על פי דברי האישה בפסוקים י״ד–ט״ז מדוע לא ביקשה מאלישע דבר.

תשובה לדוגמה: החסר הגדול בחייה מתגלה בדברי גיחזי: "אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן" (מלכים ב ד, יד). כשאלישע מבשר לה שתחבוק בן, היא עונה: "אַל־אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (מלכים ב ד, טז). מתשובה זו עולה שהיא כבר השלימה עם המצב והתייאשה מן האפשרות ללדת – בעלה זקן – והתקווה מפחידה אותה: היא חוששת שהבשורה לא תתקיים, ושהאכזבה תכאיב לה יותר מן הוויתור. לכן לא ביקשה דבר: הדבר היחיד שהיה חסר לה היה בן, ובקשה כזאת נראתה לה בלתי אפשרית ומסוכנת רגשית. אדם שאינו מעז לקוות אינו מבקש. (גם תשובתה הקודמת, "בתוך עמי אנכי ישבת", מראה שבכל שאר התחומים לא חסר לה דבר.)

למה זו תשובה מלאה: הובא ציטוט מדברי האישה (פסוק ט״ז) עם הקשרו (פסוק י״ד), והוסבר כיצד הם מסבירים את הימנעותה מבקשה – ייאוש מן האפשרות ללדת ופחד מאכזבה.

טעות נפוצה: בסעיף זה ("כיצד ניתן להסביר...") נדרשו הבנה והסתמכות על המידע שבטקסט, והתלמידים לא ידעו לענות. יש לגזור את ההסבר ממילותיה של האישה עצמה – "אל תכזב בשפחתך" – ולא מהשערות חיצוניות.