בגרות בתנ"ך 1261 - חורף 2022

מה נשאלים: ב-(1) להסביר מדוע מתעכב מימוש ההבטחה, ולבסס על הכתוב. ב-(2) להסביר קושי אמוני־דתי אחד (קושי בהבנת דרכי ה׳ – צדק, גמול, בחירה חופשית) העולה מפסוקים י״ג–י״ד או ט״ז.

תשובה לדוגמה: (1) ה׳ מודיע שזרע אברם יהיה תחילה גר בארץ לא לו: "כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג), ורק "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה" (בראשית טו, טז). הסיבה לעיכוב היא אפוא מוסרית: הארץ מיושבת בידי האמורי, ועוונו עדיין לא "שלם" – הוא עדיין לא חטא במידה המצדיקה את גירושו מן הארץ. ה׳ אינו לוקח ארץ מעם אחד ונותן אותה לאחר בלי הצדקה; לכן זרע אברם ימתין עד שיתמלא עוון האמורי.
(2) קושי אמוני־דתי: אברם מתואר כמי ש"וְהֶאֱמִן בַּה׳ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), ובכל זאת נגזר על זרעו שעבוד ועינוי של ארבע מאות שנה ("וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג)), בלי שנזכר שום חטא שלהם. עולה השאלה: כיצד מתיישב עונש קשה כל כך על צאצאי צדיק עם תפיסת האל כאל צודק המשלם לאדם כמעשיו? יתרה מזו – צאצאים רבים יסבלו כדי שיתמלא עוונו של עם אחר.
אפשר גם: הקושי בפסוק י״ד – "וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (בראשית טו, יד): אם השעבוד נגזר מראש בידי ה׳, מדוע נענשים המצרים, שרק מימשו את הגזרה? (שאלת הבחירה החופשית).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה הסיבה – עוון האמורי שטרם "שלם" – עם הפסוק, והוסבר הרעיון המוסרי שבה. ב-(2) נוסח קושי אחד ברור בתחום האמוני (צדק האל), עם פסוק, והוסבר מדוע הוא קושי.

טעות נפוצה: סעיף זה נראה קל אך הציון בו היה נמוך מאוד: תלמידים התקשו להבין ממה נובע העיכוב במימוש ההתחייבות ומהו "קושי אמוני־דתי". קושי כזה הוא שאלה על דרכי האל (צדק, גמול), לא קושי לשוני בפסוק.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר את הלקח הנרמז בפסוקים ט״ז–כ״א ולהראות שהוא אזהרה לעתיד. ב-(2) להסביר, על פי בראשית יח, יז–יט, את הדרישה המפורשת מצאצאי אברם.

תשובה לדוגמה: (1) פסוק ט״ז מגלה שהארץ אינה ניתנת לעם שיושב בה ללא תנאי: האמורי יחזיק בה רק עד ש"כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה" (בראשית טו, טז) – כאשר יתמלא עוונו, יאבד את זכותו לארץ. הארץ ניתנת לזרע אברם ("לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית טו, יח)) על חשבון רשימה ארוכה של עמים ("וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת־הַיְבוּסִי" (בראשית טו, כא)), שכולם יאבדו אותה בגלל חטאיהם. מכאן הלקח לצאצאי אברם: הזכות לשבת בארץ תלויה בהתנהגות מוסרית. מה שקרה לאמורי עלול לקרות גם להם – אם יחטאו, גם הם יאבדו את הארץ. זו אזהרה לעתיד, כפי שנאמר במפורש בתורה: "וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח).
(2) בבראשית יח, יט ה׳ אומר על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). הדרישה המפורשת מצאצאי אברם היא ללכת בדרך ה׳ – לעשות צדקה (חסד ונתינה) ומשפט (צדק ויושר בין אדם לחברו), ואברהם עצמו חייב לחנך לכך את בניו ואת ביתו. ההמשך מראה שזה התנאי לקיום ההבטחה: "לְמַעַן הָבִיא ה׳ עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט). כך שני הקטעים משלימים זה את זה: בפרק ט״ו נרמז שהארץ תלויה במוסר, ובפרק י״ח הדבר נאמר במפורש.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסח הלקח (הארץ תלויה בהתנהגות מוסרית; מה שקרה לאמורי יכול לקרות לזרע אברם) עם פסוק, והוסבר מדוע זו אזהרה. ב-(2) צוטטה הדרישה "לעשות צדקה ומשפט", הוסבר תוכנה, והוראה הזיקה בינה ובין קיום ההבטחה.

טעות נפוצה: בסעיף זה, שבו נשאל מהו הלקח שעל העם ללמוד תוך השוואה למקור אחר, תלמידים לא ידעו לענות. כדאי לקשור במפורש את "לא שלם עון האמרי" לגורל העתידי של זרע אברם, ואז להראות את הדרישה בפרק י״ח.

מה נשאלים: בכל תת־סעיף – שתי ראיות מפסוקים י״ג–כ״ה, והסבר לכל אחת: ב-(1) ליחס החם שגרם ליעקב להרגיש בטוח ורצוי; ב-(2) לרמאות של לבן.

תשובה לדוגמה: (1) ראיה ראשונה – קבלת הפנים: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ" (בראשית כט, יג). לבן אינו ממתין, אלא רץ לקראת יעקב, מחבק ומנשק אותו ומכניס אותו לביתו – סימנים של שמחה ורצון לארח, ויעקב הנמלט מעשו מוצא בית.
ראיה שנייה – הצהרת השייכות: "וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" (בראשית כט, יד). לבן מכריז שיעקב הוא בשר מבשרו, בן משפחה של ממש, ולכן הוא חלק מן הבית ויכול לחוש בו בטוח.
אפשר גם: "הֲכִי־אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (בראשית כט, טו) – לבן מציג את עצמו כהוגן, שאינו רוצה לנצל את קרובו.
(2) ראיה ראשונה – ההסכם המעורפל: יעקב מבקש במפורש "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט, יח), אך לבן עונה "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" (בראשית כט, יט) – הוא אינו מזכיר את רחל בשמה ואינו מתחייב במפורש, וכך משאיר לעצמו פתח לרמאות.
ראיה שנייה – החלפת הכלה: "וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו" (בראשית כט, כג). לבן מנצל את החשכה של הערב (ואת המשתה, פסוק כ״ב) כדי להביא את לאה במקום רחל, ויעקב מגלה זאת רק למחרת: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה ... וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (בראשית כט, כה).

למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף הובאו שתי ראיות נפרדות מן הפסוקים הנדרשים, כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מוכיחה את הקביעה.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר את ההבדל בין תגובת יעקב בפסוק כ״ה ובין תגובתו בפסוק כ״ח, ולבסס. ב-(2) להסביר כיצד דברי לאה במדרש (הקושי: מדוע יעקב, שמחה בכעס, משתתק ונכנע) מיישבים את ההבדל.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק כ״ה יעקב מגיב בסערה, בשאלות מאשימות: "מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (בראשית כט, כה). הוא תובע את זכותו ומאשים את לבן במפורש ברמאות. ואילו בפסוק כ״ח, אחרי התירוץ של לבן ("לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית כט, כו)) ודרישתו לשבע שנים נוספות, יעקב אינו אומר מילה: "וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" (בראשית כט, כח). מן המחאה הוא עובר להשלמה שקטה ולציות.
(2) לפי המדרש, יעקב האשים את לאה "רמאית בת רמאי", ולאה השיבה לו שהוא עצמו עשה את אותו מעשה: כשאביו קרא לו "עשו" – הוא ענה. זה רמז ברור לבראשית כז: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט), ויצחק אומר לעשו "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז, לה). דברי לאה מעמידים את יעקב מול עצמו: הוא רימה את אביו העיוור, והוא מרומה בחשכת הלילה; הוא, הצעיר, תפס את מקום הבכור, ועכשיו לבן מחזיר לו "לתת הצעירה לפני הבכירה". יעקב מבין שזה עונש מידה כנגד מידה, שאין לו טענה מוסרית כלפי מי שעשה לו מה שהוא עשה לאחרים – ולכן הוא חדל למחות ומקבל את התנאי בשתיקה (פסוק כ״ח).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תוארו שתי התגובות (מחאה מאשימה מול השלמה שקטה), כל אחת עם פסוק. ב-(2) הוסבר תוכן דברי לאה, נקשר לבראשית כז (רמיית יצחק, "אנכי עשו בכרך"), והוסבר כיצד ההכרה במידה כנגד מידה מסבירה את המעבר מן הכעס לשתיקה.

מה נשאלים: ב-(1) להציג פרט אחד מחלום כל אחד מן השרים על מילוי תפקידו, ולהסביר כיצד הפרט רומז לגורלו. ב-(2) להסביר על פי מה קבע יוסף את מועד ההתגשמות.

תשובה לדוגמה: (1) שר המשקים מתאר את עצמו פעיל, והשירות שלו מגיע לפרעה: "וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת־הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל־כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת־הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה" (בראשית מ, יא). כוס פרעה בידו, והוא מגיש אותה ישירות לכף פרעה – התפקיד מתבצע בשלמות ובמגע ישיר עם המלך. פרט זה רומז ליוסף שהשר יחזור למעמדו ושוב יגיש לפרעה את הכוס.
אצל שר האופים המאכל אינו מגיע לפרעה: "וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן־הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (בראשית מ, יז). השר פסיבי ואינו מגרש את העוף, והמאפה שנועד למלך נאכל. פרט זה רומז לכישלון בתפקיד ולסופו המר: כמו שהעוף אוכל מעל ראשו, כך "וְאָכַל הָעוֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ" (בראשית מ, יט).
(2) יוסף קבע את המועד לפי המספר שלוש שבחלומות: "שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם" (בראשית מ, יב), "שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם" (בראשית מ, יח), ולכן "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ" (בראשית מ, יג). יוסף פירש את הפריטים המשולשים כסמל לזמן, ודבריו התגשמו בדיוק: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה" (בראשית מ, כ).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג פרט לכל שר (הכוס בכף פרעה; העוף האוכל מן הסל), והוסבר מה כל פרט רומז על גורלו. ב-(2) הוסבר שיוסף קבע את המועד לפי המספר שלוש בחלומות, עם פסוקים, והוראה ההתגשמות ביום השלישי.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר, על בסיס שני המקורות (בראשית לז, ה–י ובראשית מ, ו–ח), כיצד משבר מחדד רגישות. ב-(2) להסביר על פי פסוקים י״ד, כ״א, כ״ג כיצד בזמנים טובים אדם נעשה פחות קשוב.

תשובה לדוגמה: (1) בפרק ל״ז יוסף חי בתקופה טובה – בנו האהוב של יעקב – ואינו רגיש לרגשות אחיו. אף שהם שונאים אותו, הוא מספר להם את חלומו: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (בראשית לז, ה), ובכל זאת חוזר ומספר חלום שני: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו" (בראשית לז, ט), עד שאפילו אביו גוער בו (לז, י). הוא אינו קשוב לפגיעה שדבריו גורמים.
בפרק מ׳ יוסף נמצא במשבר עמוק – נמכר, עבד, אסיר. דווקא עכשיו הוא קשוב לזולת: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים" (בראשית מ, ו), והוא פונה אליהם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (בראשית מ, ז). יוסף, שסבל בעצמו, מבחין במצוקתם של אחרים מתוך הבעת פניהם ומציע עזרה. המשבר לימד אותו להבין את הזולת.
(2) יוסף מבקש משר המשקים: "כִּי אִם־זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ־נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה" (בראשית מ, יד). הבקשה מכוונת דווקא ל"כאשר ייטב לך" – לזמן הטוב. אך כשהגיע הזמן הטוב – "וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ" (בראשית מ, כא) – "וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ, כג). ההצלחה והחזרה למעמד גרמו לו לשכוח את מי שעזר לו בעת צרה; הכפילות "לא זכר... וישכחהו" מדגישה עד כמה הוא הסיח את דעתו מיוסף.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה מכל אחד משני המקורות (חוסר רגישות בזמן טוב בפרק ל״ז; הבחנה במצוקת הזולת בעת משבר בפרק מ׳) והוסבר הקשר למשבר. ב-(2) הוצגו הבקשה "כאשר ייטב לך", ההצלחה של שר המשקים והשכחה, והוסבר כיצד הזמן הטוב גרם לשכחה.

מה נשאלים: ב-(1) להביא ולהסביר ראיה אחת ליחס המיוחד וראיה אחת לחובות המיוחדות (שתי ראיות). ב-(2) להסביר, על פי הביטוי "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מדוע הוטלו על העם חובות מיוחדות.

תשובה לדוגמה: (1) יחס מיוחד: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד) – ה׳ מתאר את יציאת מצרים כנשיאה אוהבת ומגוננת, כמו נשר הנושא את גוזליו, ומטרתה לקרב את העם אליו. ובהמשך: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים" (שמות יט, ה) – העם הוא אוצר אישי, נכס יקר ואהוב של ה׳.
חובות מיוחדות: אותו פסוק פותח בתנאי: "וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי" (שמות יט, ה) – היחס המיוחד מותנה בכך שהעם ישמע בקול ה׳ וישמור את הברית; ואכן העם מקבל על עצמו: "כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח).
(2) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). הכוהנים הם המשרתים את ה׳ במקדש, ולכן חלות עליהם מצוות והגבלות רבות יותר משאר העם. כשה׳ קורא לעם כולו "ממלכת כהנים", הוא מעניק לכל העם מעמד של כוהנים – משרתי ה׳ בעולם, המתווכים בינו ובין העמים ("כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ" (שמות יט, ה)). "גוי קדוש" פירושו עם מובדל, מוקדש ומרומם בהתנהגותו. מעמד של כוהן ושל קדוש אינו רק זכות אלא אחריות: מי שמקורב יותר ומשמש דוגמה נדרש להקפיד יותר. לכן הטיל ה׳ על ישראל חובות מיוחדות – הן התנאי והביטוי לתפקידו המיוחד.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי ראיות נפרדות – אחת ליחס ואחת לחובות – כל אחת עם ציטוט והסבר. ב-(2) פורשו שני חלקי הביטוי (כוהנים – משרתים המחויבים במצוות יתרות; קדוש – מובדל ומרומם), והוסבר הקשר בין המעמד לחובות.

טעות נפוצה: הבנת הביטוי "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הייתה חסרה, וכן ההבנה מדוע הטיל ה׳ חובות מיוחדות על העם בהתאם לביטוי זה. יש להסביר מה מייחד כוהן ומה פירוש "קדוש", ולא רק לחזור על הביטוי.

מה נשאלים: ב-(1) לנסח את הקושי שהמדרש מוצא בביטוי "ביום הזה". ב-(2) להסביר, על פי המדרש, כיצד הביטוי מזמין שותפות והתחדשות בלימוד התורה.

תשובה לדוגמה: (1) הפסוק: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א). הכתוב מספר על אירוע שהתרחש בעבר, ולכן היה מתאים לומר "ביום ההוא". הביטוי "ביום הזה" מתאר את האירוע כאילו הוא מתרחש עכשיו, ביום שבו קוראים את הפסוק. על כך שואל המדרש: "וכי ביום הזה באו?" – הרי הם באו לפני דורות רבים. נוסף על כך, הפסוק אינו מפרש באיזה יום בחודש מדובר, ו"הזה" נשאר סתום. המדרש מדגיש: "'ביום ההוא' אין כתוב כן, אלא 'ביום הזה'".
(2) המדרש מיישב: ניסוח ההווה מכוון אל הלומד בכל דור – "כשתהא למד דבריי לא יהו בעיניך ישנים, אלא כאילו היום ניתנה תורה". מי שלומד תורה צריך להרגיש שהוא עצמו עומד עכשיו במעמד הר סיני ומקבל את התורה. זו הזמנה לשותפות: מעמד סיני אינו אירוע היסטורי של דור אחד, אלא אירוע שכל דור משתתף בו. וזו הזמנה להתחדשות: התורה אינה "ישנה" ושגרתית, אלא מתחדשת בכל לימוד, ויש לגשת אליה בהתלהבות ובסקרנות של מי שמקבל אותה בפעם הראשונה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסח הקושי (לשון הווה "ביום הזה" לתיאור אירוע שבעבר, במקום "ביום ההוא") עם הפסוק. ב-(2) הוסבר פתרון המדרש, ונקשרו במפורש שני הרכיבים שבשאלה: שותפות (כל דור עומד בסיני) והתחדשות (הדברים אינם ישנים).

טעות נפוצה: היה קושי בהבנת המדרש וכיצד הוא מאיר את הקושי בפסוק ופותר אותו. כדאי לבנות את התשובה בשלושה שלבים: מה מוזר בפסוק, מה המדרש אומר, ואיך דבריו מיישבים את המוזרות.

מה נשאלים: ב-(1) לציין את שתי התשובות לשאלה מי העלה את העם ממצרים, ולהסביר כיצד שמות ו, ו–ז מדגישים את חומרת החטא. ב-(2) לנקוט עמדה – מעצים או ממתן – לנמק ולבסס בשמות יד.

תשובה לדוגמה: (1) תשובה ראשונה – משה: "כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, א). תשובה שנייה – העגל: "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד). בשתי התשובות העם מייחס את היציאה ממצרים למי שאינו ה׳ – לאדם או לפסל. בשמות ו ה׳ הודיע מראש שהוא, ורק הוא, המוציא: "אֲנִי ה׳ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (שמות ו, ו), ואף קבע שזו מטרת היציאה – "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז). היציאה נועדה ליצור קשר בין ה׳ לעם ולהביא את העם להכיר בה׳ כגואלו. כשהעם אומר שמשה או העגל העלוהו, הוא מכחיש בדיוק את הדבר שלשמו נעשתה היציאה – וזו חומרת החטא.
(2) לדעתי הכתוב מעצים את החומרה. בים העם ראה במו עיניו את מעשה ה׳: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). העם עצמו הכיר אז שה׳ הוא המושיע. אם כעבור זמן קצר הוא אומר על עגל "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך", הוא שוכח את מה שראה ואת האמונה שהביע – והחטא חמור יותר משום שנעשה מתוך ידיעה.
אפשר גם: הכתוב ממתן את החומרה. בים ה׳ פעל באמצעות משה: "נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם" (שמות יד, כו), "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם" (שמות יד, כז). העם ראה את משה נוטה ידו והים מגיב, ואמונתו הייתה "בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). מכאן שהעם התרגל לראות במשה את המתווך המוחשי של הישועה; כשמשה נעלם, הוא חיפש תחליף מוחשי – מצוקה של עם שאמונתו עדיין תלויה במתווך, ולא בהכרח מרד מכוון.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שתי התשובות (משה; העגל) עם פסוקים, והוסבר, על פי שמות ו, שמטרת היציאה הייתה הכרת ה׳ כמוציא – ולכן הייחוס לאחר מחמיר את החטא. ב-(2) נקבעה עמדה ברורה, נומקה בפסוקים משמות יד, וניתנה גם העמדה האחרת.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר טיעון אחד של משה מפסוקים י״א–י״ב ולהראות כיצד הוא מעיד על חוכמה בפתרון המשבר. ב-(2) להסביר, על פי בראשית כב, טו–יח, מדוע הטיעון בפסוק י״ג חזק במיוחד.

תשובה לדוגמה: (1) טיעון חילול השם: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לב, יב). משה אינו מנסה להצדיק את העם או להקטין את החטא – טענה שלא הייתה מתקבלת. במקום זאת הוא פונה לשמו ולכבודו של ה׳: אם ה׳ ישמיד את העם במדבר, המצרים, וכל העמים, יאמרו שה׳ הוציא את העם כדי להרגו – והישועה הגדולה תיראה כמעשה רשע. בכך משה מעביר את הדיון מן השאלה "האם העם ראוי" לשאלה "מה טוב לשם ה׳ בעולם" – וזו חוכמה של מנהיג.
אפשר גם: "לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמות לב, יא) – ה׳ אמר למשה "עמך", ומשה מחזיר: זה "עמך", של ה׳, ואתה השקעת בהוצאתו כוח גדול; אין טעם להשמיד את מפעלך.
(2) בפסוק י״ג משה אומר: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם" (שמות לב, יג). בבראשית כב, אחרי העקדה, ה׳ אומר לאברהם "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־ה׳ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ" (בראשית כב, טז), ומבטיח "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כב, יז). הטיעון חזק במיוחד משתי סיבות: (א) זו שבועה של ה׳ בעצמו ("בי נשבעתי", ומשה אומר "נשבעת להם בך") – שבועה שה׳ אינו יכול להפר בלי לפגוע בנאמנותו; השמדת העם, והקמת עם ממשה במקומו, הייתה סותרת אותה. (ב) השבועה ניתנה כשכר על ציות מוחלט – "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, יח). משה מעמיד מול אי־הציות של העם בחטא העגל את הציות העליון של אברהם בעקדה: זכות האבות מכריעה את הכף. ואכן מיד אחר כך "וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר טיעון אחד עם ציטוט, והוסבר מה חכם בו (פנייה לאינטרס של ה׳ במקום הצדקת החטא). ב-(2) צוטטו פסוק י״ג והשבועה בבראשית כב, והוסברו שני מקורות הכוח: שבועה של ה׳ בעצמו וזכות הציות של אברהם, ונראתה התוצאה (פסוק י״ד).

מה נשאלים: ב-(1) שתי דוגמאות מעזרא א, א–ו לכך שהגולים שמרו על זהותם בבבל, עם הסבר. ב-(2) שתי דוגמאות מעזרא ג, א–ז לכך שהשבים המשיכו לשמור על זהותם בארץ, עם הסבר.

תשובה לדוגמה: (1) דוגמה ראשונה – שמירה על המבנה השבטי והמשפחתי: "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם" (עזרא א, ה). כשבעים שנה אחרי החורבן הגולים עדיין יודעים לאיזה שבט ולאיזה בית אב הם שייכים, ומי מהם כוהן ומי לוי – הם לא נטמעו בבבל.
דוגמה שנייה – שמירה על הקשר לירושלים ולמקדש: אותו פסוק מספר שקמו "לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת־בֵּית ה׳ אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א, ה), ומי שנשארו תמכו במפעל: "וְכָל־סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי־כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל־כָּל־הִתְנַדֵּב" (עזרא א, ו). ירושלים ובית ה׳ נשארו מרכז זהותם הדתית והלאומית.
אפשר גם: "לִכְלוֹת דְּבַר־ה׳ מִפִּי יִרְמְיָה" (עזרא א, א) – הגולים שמרו את דברי הנביאים, וההצהרה נתפסת כהגשמת נבואת ירמיהו.
(2) דוגמה ראשונה – בניית המזבח על פי התורה: "וַיִּבְנוּ אֶת־מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים" (עזרא ג, ב). הדבר הראשון שהשבים עושים הוא לחדש את עבודת ה׳, והם מקפידים לעשות זאת "ככתוב" – התורה היא המסגרת המחייבת שנשמרה בגלות.
דוגמה שנייה – שמירת המועדים: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" (עזרא ג, ד). חגי ישראל נשמרו בפרטיהם ובמועדם, והשבים חוזרים לחגוג אותם בירושלים.
אפשר גם: "וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־יְרוּשָׁלִָם" (עזרא ג, א) – אחדות העם סביב ירושלים.

למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף הובאו שתי דוגמאות נפרדות מן הפרק הנדרש, כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מעידה על שמירת זהות (שבט ומשפחה, מקדש וירושלים, תורה ומועדים).

טעות נפוצה: ידיעת הרקע והתקופה הייתה חסרה, והיה קושי לענות כיצד הגולים שמרו על זהותם בבבל ובהשוואה למקור נוסף (הממוצע היה נמוך מאוד). כדאי לזכור שהגולים חיו כשבעים שנה בבבל, ולכן כל סימן לשמירת שבט, תורה, מועדים וזיקה לירושלים הוא ראיה לשמירת זהות.

מה נשאלים: ב-(1) לציין שתי תגובות של הגולים לקריאת כורש. ב-(2) להסביר את הביקורת בדברי רבי יהודה הלוי ולציין כלפי מי היא מופנית.

תשובה לדוגמה: (1) כורש קורא: "מִי־בָכֶם מִכָּל־עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם" (עזרא א, ג), ומבקש שמי שנשאר יסייע לעולים (א, ד). התגובה הראשונה – עלייה: "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת־רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת־בֵּית ה׳" (עזרא א, ה) – חלק מן הגולים קמו ועלו. התגובה השנייה – הישארות ותמיכה מרחוק: "וְכָל־סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי־כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת" (עזרא א, ו) – האחרים נשארו בבבל ותרמו לעולים ולבניין.
(2) רבי יהודה הלוי מבקר את מי שנשארו: הם "מסכימים לגלות ושעבוד" – מעדיפים לחיות כעם משועבד בארץ זרה – "ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם", כלומר בשל נוחות חומרית: הבית, הרכוש והפרנסה שבנו בבבל. לדבריו, הקשר לירושלים ולבית ה׳ לא היה חזק דיו כדי להכריע את האינטרס הכלכלי. הביקורת מופנית נגד רוב הגולים – "רובם" – ובעיקר נגד "החשובים שבהם", העשירים והמנהיגים, שהיו יכולים להוביל את העלייה ובחרו להסתפק בתרומה (התגובה השנייה בפסוק ו׳).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שתי התגובות (עלייה; הישארות ותרומה), כל אחת עם פסוק. ב-(2) הוסבר תוכן הביקורת (העדפת נוחות חומרית על פני הגאולה) וצוין במפורש נגד מי היא מופנית (רוב הגולים, ובמיוחד החשובים שבהם).

מה נשאלים: ב-(1) להציג את הסתירה בין ירמיהו כז, יב–יד ובין חנניה בכח, ב–ד, ולהסביר מדוע בכל זאת ירמיהו אומר "אמן". ב-(2) להסביר את הטיעון בפסוקים ז׳–ח׳.

תשובה לדוגמה: (1) ירמיהו בפרק כ״ז קורא לצדקיהו להיכנע לבבל: "הָבִיאוּ אֶת־צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ" (ירמיהו כז, יב), ומזהיר: "וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם" (ירמיהו כז, יד). חנניה, לעומתו, מנבא בשם ה׳ שעול בבל נשבר: "שָׁבַרְתִּי אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח, ב), ושבתוך שנתיים ישובו כלי המקדש ויכניה והגולים: "כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת־עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח, ד). הסתירה: לפי ירמיהו יש לקבל את עול בבל לאורך זמן, ולפי חנניה העול כבר נשבר.
בכל זאת ירמיהו עונה: "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ" (ירמיהו כח, ו). ירמיהו אינו שמח בנבואות הפורענות שלו; הוא אוהב את עמו, ולו היה הדבר תלוי בו – היה רוצה שחנניה יצדק והגולים ישובו. ה"אמן" מבטא משאלת לב כנה, ולא הסכמה שהנבואה אמת: מיד אחריו הוא אומר "אַךְ־שְׁמַע־נָא הַדָּבָר הַזֶּה" (ירמיהו כח, ז) ומציב מבחן. כך גם הוא נמנע מעימות אישי מול העם ומעביר את ההכרעה למציאות.
(2) הטיעון של ירמיהו: "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן־הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל־אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל־מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר" (ירמיהו כח, ח). ירמיהו מסתמך על מסורת הנבואה: הנביאים האמיתיים שקדמו להם הזהירו בדרך כלל מפני פורענות – מלחמה, רעה ודבר – משום שתפקידם היה להוכיח את העם ולקרוא לו לשוב. מי שמנבא שלום חורג מן הדפוס הזה, ולכן דבריו חשודים, וההוכחה מוטלת עליו: רק כשנבואתו תתגשם יוכח שה׳ שלחו (פסוק ט׳). כך ירמיהו מערער על סמכותו של חנניה בלי להכחיש אותה ישירות.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שני צדי הסתירה עם פסוקים משני הפרקים, והוסבר ה"אמן" כמשאלת לב ולא כהסכמה (עם ה"אך" שאחריו). ב-(2) הוסבר הטיעון – מסורת הנביאים שניבאו פורענות – והוסבר כיצד הוא מטיל ספק בנבואת שלום.

טעות נפוצה: היה קושי להבין את הסתירה בין דברי ירמיהו ובין דברי חנניה. יש לנסח את שני הצדדים במפורש (להיכנע לבבל מול "שברתי את על מלך בבל") ורק אחר כך להסביר את ה"אמן".

מה נשאלים: ב-(1) לציין את הקריטריון לנבואת שלום על פי פסוק ט׳. ב-(2) להסביר מדוע ירמיהו יח, ז–י אינם מתיישבים עם הקריטריון.

תשובה לדוגמה: (1) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר־שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת" (ירמיהו כח, ט). אמת המידה היא ההתגשמות: נבואת שלום נחשבת אמת רק אחרי שהיא מתממשת בפועל. עד אז – יש לחשוד בה.
(2) בפרק י״ח ה׳ קובע שנבואותיו מותנות בהתנהגות של העם: "וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו יח, ח), ובכיוון ההפוך: "וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו יח, ט), "וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ" (ירמיהו יח, י). כלומר גם נבואת שלום שה׳ אמר באמת עלולה שלא להתגשם, אם העם יחטא. לכן ההתגשמות אינה מבחן מוחלט: נבואת שלום אמיתית יכולה להתבטל (ולא תתגשם), ומי שמנבא אותה לא יוכח כשקרן על ידי כך. אמת המידה של ירמיהו בפרק כ״ח מניחה שנבואה אמיתית תתגשם בהכרח – ואילו פרק י״ח מלמד שהנבואה תלויה בבחירת האדם, ולכן הדברים אינם עולים בקנה אחד.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסח הקריטריון (ההתגשמות) עם הפסוק. ב-(2) הוסבר עקרון הנבואה המותנית מפרק י״ח עם פסוקים, והוסבר במפורש מדוע הוא סותר את הקריטריון (נבואה טובה אמיתית עלולה שלא להתגשם).

טעות נפוצה: היה קושי לציין קריטריון לנבואת שלום, וכן קושי בהבנת מילים כמו "קריטריון", "אמת מידה" ו"עולה בקנה אחד". "אמת מידה" = מבחן שלפיו מכריעים; "אינו עולה בקנה אחד" = אינו מתיישב, סותר.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר, לגבי תחום העבודה ולגבי היחס למוגבל, כיצד החוקים מבטאים את התפיסה "יצר לב האדם רע מנעריו", ולבסס. ב-(2) להסביר כיצד החזרה על "אני ה׳" מסייעת להתמודד עם הנטייה לרע.

תשובה לדוגמה: (1) התפיסה בבראשית ח היא שהאדם נוטה מטבעו לרע: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). החוקים בפסוקים י״ג–י״ד מניחים נטייה זו ומציבים לה גבול.
תחום העבודה: "לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג). המעביד חזק, והשכיר תלוי בשכרו היומי לקיומו. החוק צופה שהמעביד יתפתה לנצל את כוחו – לדחות את התשלום, להשתמש בכסף, או לא לשלם כלל – ולכן קובע במפורש שיש לשלם באותו יום.
היחס למוגבל: "לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד). החרש אינו שומע את הקללה, והעיוור אינו רואה מי הניח את המכשול – איש לא יתבע את הפוגע. החוק צופה שבמצב שבו אין עדים ואין עונש, יצר הרע עלול לגבור, ואדם עלול להתעלל דווקא בחלש ביותר.
(2) הביטוי "אני ה׳" חוזר בסוף רוב החוקים, ובפסוק י״ד הוא בא אחרי "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳" (ויקרא יט, יד). הוא מזכיר לאדם שגם כאשר החרש אינו שומע והעיוור אינו רואה – ה׳ שומע ורואה, והוא מקור הסמכות של החוק. התודעה שה׳ נוכח, ושהוא המחוקק והתובע, היא בלם פנימי – יראת ה׳ – שפועל דווקא במקומות שבהם אין חוק אנושי שאוכף. כך החזרה מחזקת את האדם מול יצרו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל אחד משני התחומים הובא פסוק והוסבר כיצד החוק מניח נטייה לרע (ניצול כוח; פגיעה במי שאינו יכול לדעת). ב-(2) הוסבר תפקיד "אני ה׳" – תזכורת שה׳ רואה, מקור סמכות ויראה – כבלם פנימי.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר, לפי רשב״ם, את הקשר בין "לא תשנא את אחיך בלבבך" ובין "הוכח תוכיח את עמיתך". ב-(2) להסביר, על פי בראשית לז, א–ד, כיצד יוסף וכיצד אחיו פעלו בניגוד לפסוק.

תשובה לדוגמה: (1) הפסוק: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). לפי רשב״ם, האיסור הוא על שנאה מוסתרת – "לא תתראה לפניו כאוהב" כשבלבך אתה שונא אותו על רעה שעשה לך. המשך הפסוק מציע את הדרך הנכונה: לדבר עם הפוגע בגלוי, להוכיח אותו "על מה שעשה". כך הפוגע יודע מה הכעיס, יכול להסביר או לבקש סליחה, והמתח יוצא החוצה במקום להצטבר – "ומתוך כך יהיה שלום". אם כן, תחילת הפסוק היא האיסור (שנאה כבושה), והמשכו הוא התרופה (תוכחה גלויה).
(2) יוסף: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב). כשיוסף ראה במעשי אחיו דבר רע, הוא לא פנה אליהם ישירות כדי להוכיח אותם, אלא דיבר עליהם מאחורי גבם אל אביהם – בניגוד ל"הוכח תוכיח את עמיתך" (וגם ל"לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז)).
האחים: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד). האחים שונאים את יוסף בלבם ואינם מסוגלים לדבר איתו בשלום – אין ביניהם שיחה גלויה ואין תוכחה. זו בדיוק "שנאה בלבב" שרשב״ם מזהיר מפניה: השנאה שלא נאמרה ולא בוררה הלכה והצטברה, עד שהובילה למכירת יוסף.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר פירוש רשב״ם – איסור השנאה הכבושה והתוכחה הגלויה כדרך לשלום – וקושרו שני חלקי הפסוק. ב-(2) לכל צד (יוסף; האחים) הובא פסוק והוסבר במה הוא נוגד את ויקרא יט, יז.

טעות נפוצה: היה קושי להבין את המדרש (הפירוש), ומקור מקראי נוסף והקשרו לחוק. כדאי להסביר קודם מה הפירוש אומר על הפסוק, ורק אחר כך לבדוק את הסיפור בבראשית לז מול אותו עיקרון.

מה נשאלים: ב-(1) לכתוב מהו הדימוי בפסוק ו׳ ולהסביר כיצד הוא מביע גם מצוקה וגם ודאות בישועה. ב-(2) להביא ראיה אחת מפסוקים ז׳–ח׳ לכך שהמשורר כבר אינו במצוקה, ולהסביר.

תשובה לדוגמה: (1) הדימוי: "נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהלים קל, ו). המשורר מדמה את ציפייתו לה׳ לציפייה של השומרים (שומרי הלילה) לבוקר – ונפשו מצפה אף יותר מהם.
המצוקה: השומר עומד ער כל הלילה, בחושך ובסכנה, וסופר את השעות עד שיגיע האור. הלילה מסמל את מצבו של המשורר – חושך, פחד והמתנה ארוכה ומתישה. החזרה "שמרים לבקר שמרים לבקר" מאריכה את המשפט כמו שהלילה מתארך, ומבטאת את הכמיהה החוזרת והקשה.
הוודאות: השומר יודע בוודאות שהבוקר יבוא – אחרי כל לילה בא בוקר. כך המשורר בטוח שה׳ יושיע אותו, וכבר אמר: "קִוִּיתִי ה׳ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים קל, ה). השאלה היא רק מתי, לא אם.
(2) ראיה: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳ כִּי־עִם־ה׳ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (תהלים קל, ז). המשורר כבר אינו מתחנן לעצמו, אלא פונה אל העם כולו ומלמד אותו לקוות לה׳. מי שעדיין טובע "במעמקים" אינו פנוי לעודד אחרים; כאן הוא מדבר מתוך ביטחון, ומבסס את דבריו על עובדה ("כי עם ה׳ החסד"). וגם: "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח) – הצהרה ודאית, בלשון עתיד בטוחה, בניגוד לשאלה "מי יעמד" בפסוק ג׳.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהה הדימוי, והוסברו שני צדדיו – הלילה הארוך כמצוקה, והבוקר הבא בוודאות כישועה. ב-(2) הובאה ראיה אחת (הפנייה לעם בביטחון) והוסבר כיצד היא מראה שהמשורר יצא מן המצוקה.

טעות נפוצה: הדימוי – זיהויו ומטרתו – לא הובן כראוי, אף שהכוונה הייתה שהוא מעיד על מצוקת הדובר במזמור. יש לציין במפורש את שני צדי הדימוי: "השומרים" (הדבר המדומה) ו"נפשי לאדני" (הנמשל), ומה משותף להם.

מה נשאלים: להסביר את מנהג קריאת המזמור ביום הכיפורים – ב-(1) על פי פסוקים ג׳–ד׳, ב-(2) על פי פסוקים ז׳–ח׳.

תשובה לדוגמה: (1) "אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד" (תהלים קל, ג), "כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ד). המשורר מודה שאין אדם נקי מחטא – אילו ה׳ היה "שומר" ושוקל כל עוון, איש לא היה עומד בדין. ובכל זאת יש תקווה: אצל ה׳ יש סליחה. אלה בדיוק יסודות יום הכיפורים: הודאה בחטא (וידוי), עמידה בדין לפני ה׳, ובקשת סליחה מתוך ביטחון שה׳ סולח. גם הנימוק "למען תורא" מתאים: הסליחה מעוררת יראה ורצון לשוב, וזו מטרת היום – תשובה.
(2) "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה׳ כִּי־עִם־ה׳ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (תהלים קל, ז), "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח). בפסוקים אלה התפילה עוברת מן היחיד אל העם כולו – "ישראל". ביום הכיפורים כל העם עומד יחד ומבקש כפרה, והמזמור מסתיים בהבטחה שה׳ יפדה את ישראל "מכל עונתיו" – גאולה מן החטא עצמו, כלומר כפרה שלמה. זה החזון של יום הכיפורים: חסד ה׳ גדול מן החטא, והעם כולו מטוהר.

למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף הובאו הפסוקים הנדרשים, והוסבר הקשר ליום הכיפורים: ב-(1) הודאה בחטא ובקשת סליחה; ב-(2) כפרה לעם כולו "מכל עונתיו".

מה נשאלים: להוכיח מן הכתוב (פסוקים א׳–ט׳) את שתי הטענות – שיש בדברי אליפז ביקורת על איוב, ושיש בהם עידוד – ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: ביקורת: אליפז מעמיד את איוב מול עצמו – "הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק" (איוב ד, ג), ואילו "כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל" (איוב ד, ה). יש כאן עקיצה: אתה, שלימדת אחרים לעמוד בייסורים, אינך עומד בהם בעצמך. יתרה מזו, בפסוק ח׳ אליפז מתאר את מי שנענש: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח) – מי שזורע רע קוצר רע. בהקשר של סבלו של איוב, יש בכך רמז שאולי איוב עצמו חטא, וסבלו הוא גמול.
עידוד: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" (איוב ד, ו). אליפז מזכיר לאיוב שהוא ירא אלוהים ותם דרך – ושדווקא זה צריך להיות מקור הביטחון ("כסלתך") והתקווה שלו. ובפסוק ז׳: "זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז) – צדיק אינו אובד. אם איוב צדיק, סבלו זמני, והוא עתיד להיוושע. כך אליפז מנסה לנחם אותו.

למה זו תשובה מלאה: שתי הטענות הוכחו, כל אחת בפסוק אחד לפחות (ביקורת: ג׳–ה׳ ו־ח׳; עידוד: ו׳–ז׳), והוסבר כיצד הפסוק מבטא ביקורת או עידוד.

מה נשאלים: ב-(1) להסביר מהו הרעיון שאליפז מציע לאיוב לדבוק בו וכיצד הוא יסייע לו. ב-(2) להסביר על מה אליפז מסתמך, ולבסס בכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) הרעיון הוא תורת הגמול: "זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז) – הנקי והישר אינם נכחדים, ואילו הרשעים נענשים: "מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" (איוב ד, ט). על פי רעיון זה העולם צודק, וכל אדם מקבל כמעשיו. אליפז קושר זאת לאיוב: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" (איוב ד, ו). אם איוב ידבק באמונה שצדקתו תגן עליו, יהיה לו ביטחון ותקווה: הסבל שלו אינו סופי, והוא עתיד לצאת ממנו. כך הרעיון יעזור לו לא להתייאש.
(2) אליפז מסתמך על ניסיונו האישי ועל התבוננותו בעולם: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח). הוא אינו מביא נבואה או ציווי, אלא עדות של מה שראה בעיניו: מי שזורע עוול – קוצר את פירותיו. נוסף על כך הוא פונה לזיכרון ולידיעה המשותפת: "זְכָר־נָא" (איוב ד, ז) – כאילו זו עובדה שכל אדם מכיר. זו טענה של חוכמה הנשענת על ניסיון.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסח הרעיון (תורת הגמול) עם פסוקים, והוסבר כיצד הוא אמור לעזור לאיוב (ביטחון ותקווה). ב-(2) זוהה מקור הסמכות – ניסיון אישי ("כאשר ראיתי") וידיעה משותפת ("זכר נא") – עם ציטוט.

טעות נפוצה: בסעיף שבו נדרשה הבנה מהותית של ספר איוב והסוגיה הנדונה בו היה קושי רב. הסוגיה היא שאלת הגמול – מדוע צדיק סובל; אליפז מייצג את התפיסה המסורתית שהצדיק אינו אובד.

מה נשאלים: לציין את שתי החריגות מן ההוראה להחרים הכול, על פי פסוקים י״ז–י״ט, ולבסס.

תשובה לדוגמה: ההוראה הכללית: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ לַה׳" (יהושע ו, יז).
חריגה ראשונה – רחב ובני ביתה: "רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל־אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ" (יהושע ו, יז). רחב וכל מי שנמצא עמה בביתה לא יומתו.
חריגה שנייה – המתכות היקרות: "וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה׳ אוֹצַר ה׳ יָבוֹא" (יהושע ו, יט). הכסף, הזהב וכלי המתכת אינם מושמדים, אלא מוקדשים לאוצר ה׳ (ואסור לעם לקחת מהם לעצמו).

למה זו תשובה מלאה: צוינו שתי החריגות (רחב ובני ביתה; הכסף, הזהב וכלי הנחושת והברזל), כל אחת עם פסוק.

מה נשאלים: להסביר, על פי פסוקים כ״א–כ״ה, מדוע זכו רחב ומשפחתה ליחס מיוחד ומדוע נשבעו לה, ולבסס.

תשובה לדוגמה: הסיבה מפורשת בפסוק כ״ה: "וְאֶת־רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת־בֵּית אָבִיהָ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר־שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת־יְרִיחוֹ" (יהושע ו, כה). רחב סיכנה את חייה והסתירה את המרגלים ששלח יהושע; בזכות זה ניצלו. בתמורה נשבעו לה המרגלים להציל אותה ואת משפחתה, ויהושע מקיים את השבועה: "בֹּאוּ בֵּית־הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ" (יהושע ו, כב). כך מתקיימים שני ערכים: הכרת טובה למי שעשה חסד עם ישראל, ונאמנות לשבועה גם כלפי אישה כנענית מן העיר המוחרמת. היחס המיוחד אף נמשך: היא ומשפחתה יוצאים מן העיר (פסוק כ״ג) ויושבים בקרב ישראל.

למה זו תשובה מלאה: הוסברה הסיבה (הסתרת המרגלים) והקשר לשבועה (קיום ההבטחה), עם פסוקים מכ״א–כ״ה.

מה נשאלים: ב-(1) ראיה אחת לחורבן מוחלט, עם הסבר. ב-(2) ראיה אחת לחורבן לדורות, עם הסבר.

תשובה לדוגמה: (1) "וַיַּחֲרִימוּ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי־חָרֶב" (יהושע ו, כא). הכתוב מונה זוגות של ניגודים – איש ואישה, נער וזקן, אדם ובהמה – כדי לומר שלא נותר דבר חי בעיר. ועוד: "וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ" (יהושע ו, כד) – גם העיר עצמה נשרפה כולה.
(2) "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה׳ אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶת־יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו, כו). יהושע משביע וקובע קללה על כל אדם שיבנה את יריחו בעתיד – הוא ישלם על כך במות בניו. הקללה אינה מוגבלת בזמן, ולכן היא נועדה להשאיר את העיר חרבה לדורות רבים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה (החרם הכולל או השרפה) והוסבר מה מראה שהחורבן מוחלט. ב-(2) הובאה שבועת יהושע והוסבר שהקללה חלה על כל בונה עתידי – לדורות.