בגרות בתנ"ך 1261 - חורף 2023

מה נשאלים: לבחור שתיים מתוך שלוש הדמויות, ולכל אחת להסביר עניין אחד שמעורר ביקורת (עם ביסוס בכתוב) ועניין אחד שמעורר אהדה.

תשובה לדוגמה: בחרתי בשרי ובהגר.
(1) ביקורת. שרי: כשהגר הרתה ונעשתה קלה בעיניה, שרי מאשימה דווקא את אברם – "חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ" (בראשית טז, ה) – אף שהיא עצמה יזמה את המהלך. מיד אחר כך היא מתעללת בהגר: "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ו). העינוי קשה כל כך שהגר, אישה הרה, מעדיפה לברוח למדבר. הגר: מיד כשהרתה היא מתנשאת על מי שהעלתה אותה למעמד של אשת אברם: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד) – כפיות טובה וזלזול בגבירתה.
(2) אהדה. שרי: היא נפגעה באמת. היא ויתרה על בלעדיותה כדי שיהיה לאברם בן, ובתמורה זכתה להשפלה מפי שפחתה: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ה). כאב העקרות מתווסף עתה לכאב העלבון. הגר: היא שפחה שאין לה קול – נלקחה ונמסרה לאברם בלי שנשאלה ("וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ" (בראשית טז, ג)), עונתה, וברחה לבדה, הרה, אל המדבר. כשהמלאך שואל אותה היא עונה בכנות ובפשטות: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת" (בראשית טז, ח).

למה זו תשובה מלאה: נבחרו שתי דמויות; לכל אחת יש עניין מעורר ביקורת עם ציטוט והסבר ועניין מעורר אהדה עם הסבר (ובסיס בכתוב).

אפשר גם: מלאך ה׳ – ביקורת: הוא מחזיר את הגר אל מקום הסבל: "שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ" (בראשית טז, ט). אהדה: הוא מוצא אותה במדבר ליד מעיין, שואל לשלומה, מבטיח לה "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ" (בראשית טז, י) ומנחם אותה: "כִּי־שָׁמַע ה׳ אֶל־עָנְיֵךְ" (בראשית טז, יא).

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את ביקורתה של נחמה ליבוביץ ולהראות כיצד היא חלה על מעשי שרי בפסוקים א׳–ו׳. ב-(2) – להראות שאותה ביקורת חלה גם על ראובן בבראשית מ״ב, ל״ה–ל״ח.

תשובה לדוגמה: (1) לפי נחמה ליבוביץ, מי שלוקח על עצמו משימה "שמעל לכוחו" צריך לשאול את עצמו מראש אם יוכל לעמוד בה "עד הסוף"; אם לא – מוטב לו לחיות לפי כוחותיו. שרי לקחה על עצמה משימה כזאת: "בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז, ב). היא ויתרה מרצונה על בלעדיותה בבית, והכניסה אישה אחרת לחיק בעלה, בתקווה לגדל את בנה כבנה. אבל כשהגר הרתה וזלזלה בה, שרי לא עמדה בכך: היא מאשימה את אברם – "חֲמָסִי עָלֶיךָ" (בראשית טז, ה) – ומענה את הגר: "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ו). כלומר, הצעד הנדיב והגדול התברר כגדול מכוחותיה הנפשיים, והוא הביא סבל לכל המעורבים: מריבה עם אברם, עינוי הגר ובריחתה. זו הביקורת: לא היה עליה להתחייב לדבר שלא יכלה לעמוד בו עד הסוף.
(2) ראובן, כדי לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין, מתחייב: "אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לז). זו התחייבות "מעל לכוחו": ראובן אינו יכול להבטיח שבנימין יחזור, וגם העונש שהוא מציע אינו מעשי ואינו מנחם – יעקב, שכבר איבד את יוסף ואת שמעון ("יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ" (בראשית מב, לו)), לא ירצה להמית את נכדיו. לכן יעקב דוחה את ההצעה: "לֹא־יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם" (בראשית מב, לח). כמו שרי, ראובן נוקט צעד דרמטי בלי לשאול את עצמו אם יוכל לעמוד בו עד הסוף.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר רעיון הביקורת (משימה שמעל לכוח, בלי לבדוק מראש) ויושם על שרי: היוזמה, ואחר כך חוסר היכולת לעמוד בתוצאותיה – עם ציטוטים. ב-(2) הוצגה ההתחייבות של ראובן, הוסבר מדוע היא מעל לכוחו, וזה קושר לדברי ליבוביץ.

טעות נפוצה: ההישגים בסעיף זה, שדרש התמודדות עם פרשנות, היו נמוכים מההישגים בסעיפי המידע. אין להסתפק בתיאור מעשי שרי – צריך להסביר את רעיון הפרשנית ולהראות כיצד הפסוקים מממשים אותו.

מה נשאלים: ב-(1) – שתי ראיות מפסוקים ט״ז–כ׳ לכך שהעסקה נעשתה כחוק, עם הסבר. ב-(2) – להסביר, לפי המדרש, מדוע התורה מפרטת את מרכיבי העסקה.

תשובה לדוגמה: (1) ראיה ראשונה – תשלום מלא, בפומבי ובמטבע מקובל: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, טז). הסכום שנקבע בפומבי שולם במלואו, ב"כסף עובר לסוחר" – כסף שמקובל במסחר, כך שאין אפשרות לטעון שהתשלום פגום.
ראיה שנייה – עדים: "לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ" (בראשית כג, יח). העסקה נעשתה בשער העיר, מקום המשפט והמסחר, לעיני כל אנשי העיר – והם העדים לה.
(ראיות נוספות: תיאור מדויק של הנכס – "הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב" (בראשית כג, יז) – ורישום העברת הבעלות "וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי־חֵת" (בראשית כג, כ).)
(2) לפי המדרש, זהו אחד משלושה מקומות שעליהם אומות העולם אינן יכולות לטעון כלפי ישראל "גזולים הן בידכם". כלומר, הפירוט הרב – הסכום, סוג הכסף, השדה, המערה, העצים, הגבולות והעדים – נועד לתעד את העסקה כמו שטר מכר, כדי שהבעלות על מערת המכפלה תהיה מוכחת וחוקית לדורות. אף אחד לא יוכל לטעון לעולם שאברהם ובניו לקחו את המקום בכוח או במרמה, כי התורה עצמה מתעדת שהוא נקנה בכסף מלא, לעיני עדים, ובהסכמת הבעלים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי ראיות נפרדות, כל אחת עם ציטוט והסבר מדוע היא מעידה על עסקה חוקית. ב-(2) הוסבר דבר המדרש (מניעת טענת גזל) וקושר לפירוט שבפסוקים.

מה נשאלים: ב-(1) – השוואה: להסביר את ההבדל בין דרך המשא ומתן עם עפרון לדרך המשא ומתן עם אלוהים, עם פסוקים משני הקטעים. ב-(2) – להסביר את המניע של אברהם לדרך שבה ניהל את המשא ומתן עם עפרון.

תשובה לדוגמה: (1) במשא ומתן עם עפרון אברהם אינו מתמקח כלל. עפרון נוקב במחיר גבוה – "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל־כֶּסֶף" (בראשית כג, טו) – ואברהם משלם מיד את מלוא הסכום, בלי לנסות להוריד: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּסֶף" (בראשית כג, טז). ואילו במשא ומתן עם אלוהים על סדום אברהם מתמקח בעקשנות ומוריד את המספר שוב ושוב: הוא פותח ב-"אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר" (בראשית יח, כד), יורד לארבעים וחמישה ("אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה" (בראשית יח, כח)), לארבעים, לשלושים, לעשרים, ומסיים ב-"אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה" (בראשית יח, לב). ההבדל: מול אלוהים, כשמדובר בחיי אדם, אברהם "סוחר" עיקש; מול עפרון, כשמדובר בכסף, הוא מוותר מיד ומשלם יותר משנדרש.
(2) אברהם רצה בעלות מלאה ובלתי מעורערת על מקום הקבורה. לכן כבר קודם סירב לקבל את השדה במתנה: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג, יג) – מתנה אפשר לבטל ולערער עליה, ואילו קנייה במחיר מלא יוצרת זכות קבע. כשעפרון אומר "בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא" (בראשית כג, טו), הוא רומז שהוא מצפה למחיר גבוה בלי לדרוש אותו במפורש; אברהם מבין את הרמז ואינו מתמקח, כדי שלא תהיה לעפרון סיבה לחזור בו או לטעון שקופח. בנוסף, אברהם הוא "גר ותושב" שקונה את אחיזתו הראשונה בארץ כנען, ומדובר בקבורת שרה – לא מכובד להתמקח על קבר אשתו. התשלום המלא, בפומבי ולעיני בני חת ("לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ" (בראשית כג, יח)), מבטיח שהמערה תהיה של אברהם ושל צאצאיו לעולם.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג ההבדל (התמקחות מול אלוהים, הסכמה מיידית מול עפרון) עם פסוקים משני הקטעים. ב-(2) הוסבר המניע – בעלות מלאה ובלתי מעורערת, הבנת הרמז, כבוד המת – על פי פסוקים י״ד–י״ח.

טעות נפוצה: בסעיף זה נדרשה השוואה בין שני מקורות, ומיומנות ההשוואה חסרה לתלמידים, וההישגים היו נמוכים. בהשוואה יש להציג במפורש את דרך המשא ומתן בכל אחד מן הקטעים, עם פסוק מכל קטע, ואז לנסח את ההבדל.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד הסירוב מבטא רצון למצוא חן בעיני אדם (פוטיפר), ולבסס. ב-(2) – להסביר כיצד הסירוב מבטא רצון למצוא חן בעיני אלוהים, ולבסס.

תשובה לדוגמה: (1) בעיני אדם: יוסף מנמק את סירובו קודם כול בנאמנות לאדונו, שנתן בו אמון מלא: "הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי" (בראשית לט, ח), ומוסיף "וְלֹא־חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם־אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ־אִשְׁתּוֹ" (בראשית לט, ט). יוסף אינו רוצה לבגוד במי שהיטיב איתו; שמירת האמון היא "שכל טוב" – התנהגות ישרה ונבונה שתשמור על החן שמצא בעיני פוטיפר ועל מעמדו בבית.
(2) בעיני אלוהים: יוסף מסיים את נימוקו במילים "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (בראשית לט, ט). הוא רואה במעשה לא רק בגידה באדון אלא חטא כלפי אלוהים, והוא נמנע ממנו כי חשוב לו להיות ישר בעיני אלוהים – גם כשאיש אינו רואה. הוא עומד בפיתוי לאורך זמן: "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ" (בראשית לט, י). ואכן, בהמשך הפרק נאמר שה׳ עמו גם בכלא – כאילו הוא "מצא חן" בעיני אלוהים.

למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף הוסברה הטענה (נאמנות לאדם; יראת אלוהים) והובא פסוק מתאים מפסוקים ו׳–י׳.

מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את הכינוי ליוסף בדבריה לאנשי הבית ולהסביר את מטרתו. ב-(2) – לזהות את הכינוי בדבריה לבעלה ולהסביר את מטרתו.

תשובה לדוגמה: (1) לעבדי הבית היא אומרת: "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ" (בראשית לט, יד). הכינוי "איש עברי" מדגיש את זרותו של יוסף – הוא לא אחד מאיתנו, המצרים. המטרה: לגייס את אנשי הבית לצדה. היא מציגה את הפגיעה כפגיעה בכולם ("לנו", "בנו"), יוצרת "אנחנו" מול הזר, ומרמזת שבעלה אשם, כי הוא "הביא" את הזר הזה. כך יש לה עדים ותומכים לפני שהבעל חוזר.
(2) לבעלה היא אומרת: "בָּא־אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי" (בראשית לט, יז). כאן הכינוי הוא "העבד העברי" – היא מוסיפה ומדגישה את מעמדו הנחות: עבד, רכושו של פוטיפר, שהעז לפגוע באשת אדונו. המטרה: לפגוע בכבודו של פוטיפר ולעורר את זעמו – עבד שלו השפיל אותו. וכך אכן קרה: "וַיִּחַר אַפּוֹ" (בראשית לט, יט). בנוסף, במילים "אשר הבאת לנו" היא מטילה גם עליו אחריות, וכך מסירה כל חשד מעצמה.

למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף זוהה הכינוי בציטוט, והוסברה המטרה שלו בהתאם לקהל (אנשי הבית: זרות ואחדות נגדו; הבעל: מעמד העבד וזעם).

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מדוע דברי העברי בפסוק י״ד היו יכולים להרחיק את משה מאחיו. ב-(2) – לציין כיצד רואות אותו בנות יתרו, ולקבוע על פי פסוק כ״ב אם משה מסכים לכך, עם נימוק.

תשובה לדוגמה: (1) כשמשה מנסה להפריד בין שני עברים ניצים, הרשע עונה לו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי" (שמות ב, יד). העברי אינו רואה במשה אח, אלא "שר ושופט" – אדם מן הארמון, זר, שמנסה לשלוט בהם. במקום הכרת תודה על ההצלה מן המצרי, הוא משתמש בה נגדו ומאיים לחשוף אותה. משה מגלה שאחיו, שלמענם סיכן את עצמו, דוחים אותו ואף מסכנים את חייו: "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד). חוויה כזאת הייתה יכולה לגרום לו להתאכזב מהם, לחוש שאין לו מקום ביניהם ולהתרחק מהם – ואכן הוא בורח ממצרים.
(2) בנות יתרו רואות בו מצרי: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שמות ב, יט) – כנראה לפי לבושו ושפתו. משה אינו חושב כך על עצמו. כשנולד בנו הוא קורא לו גרשום: "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב, כב). משה מגדיר את עצמו "גר" – זר שאין לו בית – ואת המקום שבו היה "ארץ נכריה". הוא אינו רואה עצמו מצרי, ואף אינו מרגיש שייך במדין; תחושת הזרות מעידה שזהותו הפנימית קשורה לעמו ולמוצאו העברי.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה הטענה: דחייה, ראייתו כזר ושליט, ואיום – עם ציטוט. ב-(2) צוינה נקודת המבט של הבנות (איש מצרי) וניתנה תשובה מנומקת על פי שם הבן ופירושו.

אפשר גם: ב-(2): אפשר לפרש "ארץ נכריה" כמצרים – משה מרגיש שבמצרים, אף שגדל בארמון, היה זר. גם לפי פירוש זה התשובה היא שמשה אינו רואה עצמו מצרי.

טעות נפוצה: סעיף זה דרש הסקת מסקנה שאינה מופיעה בגלוי בטקסט, והיה קשה לתלמידים. אין לצטט רק את דברי העברי – צריך להסיק מהם מה הם עלולים לעורר במשה.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר על פי פסוקים י״ב–ט״ו מדוע מות המלך היה יכול לעורר ציפייה לשינוי לטובה. ב-(2) – לקבוע על פי פסוק כ״ג אם הציפייה שבכור שור מתאר התגשמה, ולהסביר מדוע פסוקים כ״ד–כ״ה עשויים לעורר ציפייה לשינוי.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוקים י״ב–ט״ו מסופר שמשה הרג את המצרי, ופרעה רצה להמיתו: "וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה" (שמות ב, טו). משה הוא נמלט מפני המלך הזה. מותו של המלך שגזר עליו מוות מבטל את הסכנה – משה יכול לחזור למצרים ולאחיו. לכן מות המלך עשוי לעורר ציפייה לשינוי לטובה (וכך אכן נאמר בהמשך: "כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ" (שמות ד, יט)).
(2) לפי בכור שור, כל זמן שהמלך היה חי, בני ישראל קיוו שעם מותו יבוטלו הגזרות. פסוק כ״ג מראה שהציפייה לא התגשמה: "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב, כג) – מיד אחרי מות המלך הם נאנחים וזועקים מן העבודה; השעבוד נמשך, ואולי אף הוחמר, והאכזבה גרמה לזעקה. ואולם פסוקים כ״ד–כ״ה פותחים פתח לתקווה: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב" (שמות ב, כד), "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב, כה). ארבעה פעלים – שמע, זכר, ראה, ידע – מראים שאלוהים פונה עתה אל עמו. הוא "זוכר את בריתו" עם האבות, ובברית בין הבתרים הובטח "וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). התקווה עוברת מן המלך האנושי אל אלוהים: השינוי יבוא ממנו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הקשר בין מות המלך לבין משה הנמלט, עם ציטוט. ב-(2) ניתנה תשובה (לא התגשמה) עם ראיה מפסוק כ״ג, והוסבר מדוע כ״ד–כ״ה מעוררים ציפייה (שמיעה, זכירת הברית, ראייה, ידיעה).

אפשר גם: ב-(1): מות המלך שגזר את גזרות השעבוד (ואת הריגת הבנים, שמות א) מעורר תקווה שהמלך הבא יבטל אותן – זו הציפייה שבכור שור מתאר.

טעות נפוצה: סעיף זה דרש הסקת מסקנה והוכחת טענה העולה מן הטקסט, והתלמידים התקשו בכך. יש לקשר במפורש בין הפסוקים לבין הטענה – לא רק לצטט.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מדוע יש תעוזה בדברי משה בפסוק ט״ו. ב-(2) – להביא שתי דוגמאות מפסוק ט״ז לדרך פייסנית, ולהסביר כל אחת.

תשובה לדוגמה: (1) "אִם־אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל־תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות לג, טו). משה אינו מקבל את החלטת ה׳ לשלוח מלאך: הוא מציב לה׳ תנאי – בלי נוכחותך לא נלך כלל. זו תעוזה רבה: אדם "מכתיב" לאלוהים, דוחה את הצעתו, ומוכן לוותר אף על הכניסה לארץ המובטחת ולהישאר במדבר, ובלבד שה׳ ילך עמם.
(2) דוגמה ראשונה – שאלה במקום דרישה, ונשענת על דברי ה׳ עצמו: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג, טז). משה אינו תובע; הוא שואל בעדינות, ומזכיר לה׳ את מה שה׳ עצמו אמר לו ("וְגַם־מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי" (שמות לג, יב)). כך הוא מציג את בקשתו כהמשך לרצונו של ה׳ ולא כעימות.
דוגמה שנייה – הדגשת הקשר בין ה׳ לעם וכבודו של ה׳: "אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל־הָעָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, טז). משה קורא לעם "עמך" – עמו של ה׳, ומצרף את עצמו אליו ("אני ועמך"), כך שקשה לה׳ להיטיב עם משה ולהתרחק מן העם. הוא גם מסביר שנוכחות ה׳ היא שמייחדת את ישראל מכל העמים – זה לטובת שמו של ה׳ בעולם.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברה התעוזה (תנאי לאלוהים, דחיית הצעתו) עם ציטוט. ב-(2) הובאו שתי דוגמאות נפרדות מפסוק ט״ז, כל אחת עם הסבר כיצד היא מפייסת ומשכנעת.

טעות נפוצה: ההישגים בסעיף זה היו נמוכים מאוד, בשל הקושי להבין את המושגים "תעוזה" ו"פייסנות". "תעוזה" היא העזה ונועזות; "פייסנות" היא דרך רכה ומרצה, שנועדה לרכך את הצד השני.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את שתי התפיסות בנוגע לאל: זו שבפסוק כ׳ וזו שבפסוקים כ״ב–כ״ג. ב-(2) – להסביר את הקושי בפסוקים כ״ב–כ״ג ואת יישובו לפי קאסוטו.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק כ׳: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) – האל נעלה ומופשט; אין אדם, אפילו משה, יכול לראות אותו. הוא מעבר להשגה האנושית. בפסוקים כ״ב–כ״ג: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי" (שמות לג, כב) ו-"וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג) – האל מתואר בתיאור גשמי, כבעל כף, אחוריים ופנים, וחלק מ"גופו" אפשר לראות. זו תפיסה של האנשה, כאילו לאל צורה.
(2) הקושי: התיאור הגשמי בפסוקים כ״ב–כ״ג סותר את התפיסה שהאל אינו גשמי ואינו נראה (כפי שנאמר בפסוק כ׳). קאסוטו מיישב זאת כך: הדברים "נאמרו בדרך משל". "אחוריו" של ה׳ הם מעשיו – משה יכול לראות את מעשי ה׳ בעולם, ולהכיר דרכם "מקצת מידותיו"; "פניו" הם עצם מהותו, שאותה אין אדם יכול לתפוס. כך אין כאן תיאור גשמי של ממש, והפסוקים מתיישבים עם פסוק כ׳. הפירוש מתאים גם לבקשת משה הקודמת – "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג) – בקשה להכיר את דרכי ה׳, ולא לראות דמות.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו שתי התפיסות (מופשטת לעומת מואנשת), כל אחת עם ציטוט. ב-(2) הוצג הקושי (גשמות/סתירה), ופירוש קאסוטו (משל: אחור = מעשים, פנים = מהות) והוסבר כיצד הוא מיישב אותו.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר שתי גערות של חגי ולבסס כל אחת. ב-(2) – לזהות את הדרך הנוספת בפסוק י״ג, ולבחור את הדרך העדיפה בעיניך עם נימוק.

תשובה לדוגמה: (1) גערה (= נזיפה, תוכחה חריפה) ראשונה: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב" (חגי א, ד). חגי משתמש במילה "עת" של העם עצמו (פסוק ב׳) והופך אותה נגדם: לבנות לעצמכם בתים מפוארים, מחופים עץ, יש לכם זמן – ורק לבית ה׳ "לא עת". הוא חושף את הצביעות ואת סדר העדיפויות המעוות.
גערה שנייה: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה" (חגי א, ו) – חגי מצביע על הכישלון הכלכלי: כל עמלכם אינו מביא תוצאה. בפסוק ט׳ הוא מסביר את הסיבה: "יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר־הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ" (חגי א, ט) – הבצורת והמחסור הם עונש על הזנחת הבית.
(2) בפסוק י״ג חגי נוקט דרך של עידוד והבטחה: "אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־ה׳" (חגי א, יג). אחרי שהעם שמע וירא (פסוק י״ב), חגי אינו מוסיף לגעור אלא מבטיח שה׳ עמם ויסייע להם. בעיניי זו הדרך העדיפה: עם שנמצא במשבר, עני ומתוסכל, זקוק לחיזוק ולתקווה כדי לפעול; נזיפה בלבד עלולה להוביל לייאוש או למרי. דווקא אחרי ההבטחה "וַיָּעַר ה׳ אֶת־רוּחַ זְרֻבָּבֶל" (חגי א, יד) והעם יוצא לעבודה – כלומר העידוד הוא שהפך את ההקשבה למעשה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו שתי גערות שונות, כל אחת עם ציטוט. ב-(2) זוהתה הדרך הנוספת (עידוד – "אני אתכם") ונוסחה עמדה ברורה עם נימוק.

אפשר גם: ב-(2): הגערה היא הדרך העדיפה – רק היא חשפה לעם את הקשר בין הזנחת הבית לבין המשבר הכלכלי, והביאה אותו ליראה ולהקשבה (פסוק י״ב); העידוד בא אחריה ונשען עליה.

טעות נפוצה: אף שזו שאלת הפקת מידע, היה קושי משום חוסר הבנה של המושג "גערה" (= נזיפה, תוכחה), וכך גם בהתייחסות לדרך ההתמודדות הנוספת, וההישגים היו נמוכים.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הפתרון של כל אחד מן המנהיגים, חגי ונחמיה. ב-(2) – לחוות דעה איזו דרך עדיפה, עם נימוק.

תשובה לדוגמה: (1) חגי רואה במשבר הכלכלי – בצורת ומחסור – תוצאה של הזנחת בית ה׳: "יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר־הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ" (חגי א, ט), ולכן "עַל־כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל" (חגי א, י). הפתרון שלו דתי: לבנות את המקדש – "עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה־בּוֹ" (חגי א, ח) – ואז ישוב השפע.
נחמיה רואה במשבר בעיה חברתית: העשירים מלווים לעניים בנשך, לוקחים את שדותיהם ואת ילדיהם לעבדים. הפתרון שלו חברתי־מוסרי: לוותר על החובות ולהחזיר את הנכסים – "הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם" (נחמיה ה, יא). הוא פועל בדוגמה אישית – "וְגַם־אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה־נָּא אֶת־הַמַּשָּׁא הַזֶּה" (נחמיה ה, י) – ובפנייה למצפון ולכבוד הלאומי: "הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ" (נחמיה ה, ט).
(2) לדעתי דרכו של נחמיה עדיפה: היא מטפלת ישירות בגורם המיידי של הסבל – העוני והשעבוד בתוך העם – ומביאה הקלה מוחשית ומיידית לנפגעים. נחמיה גם משמש דוגמה אישית, ולכן דבריו משכנעים, ואכן העם נענה (נחמיה ה, יב). אחדות וצדק בתוך החברה הם תנאי לכל מפעל לאומי, גם לבניית המקדש.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הפתרון של כל מנהיג (חגי: בניית הבית; נחמיה: צדק חברתי), כל אחד עם ציטוטים. ב-(2) נבחרה דרך אחת ונומקה.

אפשר גם: ב-(2): דרכו של חגי עדיפה – היא מעניקה לעם מרכז רוחני ומטרה משותפת; בניית הבית מאחדת את העם, ולפי הנבואה גם תביא את הברכה הכלכלית ("וְאֶרְצֶה־בּוֹ וְאֶכָּבְדָה" (חגי א, ח)).

טעות נפוצה: היה קושי בקריאת שני מקורות ובהסקה מהם של ייחודו של כל מנהיג בהתמודדות עם המשבר, ולכן גם בניסוח עמדה לגבי הדרך העדיפה. יש להציג קודם את דרכו של כל מנהיג בנפרד, ורק אז לבחור.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את יחס העם לה׳ ואת יחס ה׳ לעם בירמיהו ב, א׳–ג׳. ב-(2) – להשוות לשמות ל״ב, ז׳–י׳ ולקבוע אם היחסים עולים בקנה אחד, עם ביסוס.

תשובה לדוגמה: (1) יחס העם לה׳ מתואר כאהבת כלה צעירה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). העם הלך אחרי ה׳ במסירות ובאמון מוחלט, אל מדבר שאין בו מזון – כמו כלה שהולכת אחרי חתנה. יחס ה׳ לעם: הוא "זוכר" את החסד הזה באהבה, ומגן על העם כעל דבר קדוש: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם" (ירמיהו ב, ג). ישראל הם כמו הביכורים, השייכים לה׳; מי שפוגע בהם נענש.
(2) לא. בשמות ל״ב העם אינו נאמן: "סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ח) – במדבר עצמו, זמן קצר אחרי מעמד הר סיני, הם בוגדים. וגם יחס ה׳ שונה: במקום הגנה – כעס וכוונה להשמיד: "וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י). ה׳ אף מתרחק מן העם וקורא לו "עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ" (שמות לב, ז) – "עמך", של משה, ולא "עמי". התמונה בירמיהו היא אפוא תמונה אידיאלית של תקופת המדבר, שנועדה להבליט את הניגוד לבגידה של דור הנביא.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו שני כיווני היחס (עם←ה׳, ה׳←עם) עם ציטוטים. ב-(2) ניתנה תשובה ברורה, והושוו שני הכיוונים בשמות ל״ב עם פסוקים.

אפשר גם: ב-(2): יש גם נקודת דמיון – בשני המקומות ה׳ אינו מוותר על העם: בשמות ל״ב: "וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל־הָרָעָה" (שמות לב, יד), ובירמיהו ה׳ "זוכר" את חסד הנעורים. אך עדיין עיקר התמונה בשני הקטעים שונה.

טעות נפוצה: מיומנות ההשוואה שנדרשה כאן לקתה בחסר. יש להשוות כל צד ביחסים בנפרד – את יחס העם ואת יחס ה׳ – בשני הקטעים.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה מעורר את פליאת הנביא בפסוקים י״א–י״ג. ב-(2) – לזהות את שתי מטפורות המים ולהסביר כיצד הן מעצימות את הפליאה.

תשובה לדוגמה: (1) הנביא תמה: "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (ירמיהו ב, יא). העמים האחרים נאמנים לאליליהם, אף שאינם אלוהים באמת; ואילו ישראל, שיש לו אל אמיתי – "כבודו" – מחליף אותו באלילים שאין בהם תועלת. זה דבר הפוך מן ההיגיון, ולכן אף השמים נקראים להשתומם: "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל־זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד" (ירמיהו ב, יב).
(2) "כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב, יג). המטפורה הראשונה – ה׳ הוא "מקור מים חיים": מעיין נובע, שמימיו זורמים, טריים ונותני חיים, תמיד ובלי עמל. המטפורה השנייה – האלילים הם "בארות נשברים": בורות שצריך לחצוב בעמל רב בסלע, שמימיהם מים עומדים שנאספו מן הגשם – ועוד הם שבורים, כך שאינם מחזיקים אפילו מים אלה. הניגוד בין שתי המטפורות מעצים את הפליאה: העם עוזב מקור מים חי שזמין לו בחינם, ומשקיע עמל רב במשהו שאין בו שום ערך. זו "שתיים רעות" – גם העזיבה וגם הבחירה האבסורדית; ובארץ צחיחה, שבה מים הם חיים, כל שומע מבין עד כמה המעשה מטופש.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר מושא הפליאה (החלפת אל אמיתי באלילים, שלא כמו הגויים) עם ציטוט. ב-(2) זוהו שתי המטפורות, הוסבר כל אחד מהן, והוסבר כיצד הניגוד ביניהן מעצים את הפליאה.

טעות נפוצה: זה היה הפריט הקשה ביותר בבחינה. יש להקפיד על שני רכיבים: מה מעורר את הפליאה, ומה הן שתי המטפורות – ולהסביר את הניגוד ביניהן.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הביטוי "ראשון בין שווים" ולהוכיח אותו מפסוק ט״ו ומפסוק י״ט. ב-(2) – לחוות דעה אם החוק מחזק או מחליש את המלך, עם נימוק וביסוס.

תשובה לדוגמה: (1) "ראשון בין שווים" פירושו: המלך עומד בראש העם, אבל אינו שונה מהם במהותו ואינו מעליהם – הוא אחד מהם. פסוק ט״ו: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) – המלך הוא "אח" של בני העם, יוצא מתוכם; הוא אינו בן אלים ואינו ממעמד אחר. פסוק י״ט: "לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה׳ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם" (דברים יז, יט) – המלך כפוף לאותה תורה שכל העם כפוף לה, ועליו ללמוד אותה כל ימיו. הוא אינו מחוקק ואינו מעל החוק. כלומר, יש לו תפקיד ראשון בהנהגה ("ראשון"), אבל מבחינת מעמדו לפני ה׳ והחוק הוא שווה לאחיו ("בין שווים").
(2) לדעתי חוק המלך מחזק את מעמדו. נכון שהוא מגביל את המלך – "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים" (דברים יז, יז) וגם כסף וזהב וסוסים – אבל ההגבלות שומרות עליו מפני שחיתות ומפני ניתוק מן העם, ובכך מבססות את אמון העם בו. בנוסף, מלך שנבחר בידי ה׳ (ט״ו) ושומר את התורה זוכה בהבטחה "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, כ) – כלומר מלכות יציבה וממושכת, שהיא חיזוק של ממש.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הביטוי והוכח משני הפסוקים הנדרשים. ב-(2) נוסחה עמדה ברורה עם נימוק וביסוס בכתוב.

אפשר גם: ב-(2): החוק מחליש את המלך – הוא שולל ממנו את מקורות הכוח של מלך בעולם העתיק: צבא מרכבות וסוסים (טז), בריתות נישואים עם ממלכות (יז) ואוצרות (יז), ומכפיף אותו לספר התורה ולכוהנים (יח).

טעות נפוצה: הביטוי "הראשון בין שווים" לא הובן עד תומו, אף שהמידע נדרש מפסוקים נתונים. יש להסביר תחילה את משמעות הביטוי, ורק אז להוכיח אותו מן הפסוקים.

מה נשאלים: ב-(1) – להשוות בין עמדת הכותבות לבין עמדת דברים י״ז, ט״ז–י״ז בעניין ההשפעה של ריבוי נשים, רכוש וסוסים, ולהסביר את ההבדל. ב-(2) – לחוות דעה מדוע הוטלו ההגבלות, ולבסס.

תשובה לדוגמה: (1) לפי הכותבות, ריבוי סוסים, כסף ונשים נוכריות היה מועיל למלוכה: הם "הקנו למלך עוצמה, פאר וקשרי חוץ ענפים"; כסף וזהב שימשו להצלת הממלכה בעת מצוקה (שוחד לאויב), וסוסים ומרכבות הרתיעו אויבים. זו עמדה מדינית־מעשית: אלה כלים לחיזוק הממלכה.
בספר דברים העמדה הפוכה: ריבוי אלה מזיק למלוכה. "רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס" (דברים יז, טז) – הרדיפה אחרי סוסים תחזיר את העם למצרים, ארץ העבדות. "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז) – הנשים יסיטו את לבו מה׳, והעושר יביא לגאווה. ההבדל: הכותבות בוחנות את התועלת המדינית והצבאית, ואילו דברים בוחן את ההשפעה הדתית־מוסרית – והוא רואה בהם סכנה. (הכותבות עצמן מציינות שגם דברים אינו מטיל ספק ביעילות הסוסים; הוויכוח הוא על המחיר.)
(2) לדעתי המחוקק הגביל את המלך כדי למנוע ממנו להפוך לשליט מתנשא ומושחת שמנצל את העם, וכדי שיישאר כפוף לה׳. הנימוק המפורש הוא "לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה" (דברים יז, כ): כוח, עושר והרמון גורמים לשליט להרגיש מעל העם ומעל החוק. ההגבלות שומרות על המלך כ"אח" ועל כך שביטחון העם נשען על ה׳, ולא על כוח צבאי ועל בריתות עם עמים זרים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה עמדת הכותבות, הוצגה עמדת דברים עם ציטוטים, ונוסח ההבדל (תועלת מדינית לעומת סכנה דתית־מוסרית). ב-(2) ניתן הסבר מנומק עם ביסוס בפסוק.

מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את השאלה שרד״ק משיב עליה. ב-(2) – להסביר את תשובתו, ולהסביר כיצד הכינוי "איש" בפסוק א׳ מבסס אותה.

תשובה לדוגמה: (1) רד״ק משיב על השאלה: מדוע ספר תהלים נפתח דווקא במזמור זה? (ובמילים אחרות: מה מייחד את המזמור הזה, שבזכותו הוא הראשון בספר.) תשובתו הכללית: הוא "מזמור נכבד מאוד".
(2) לפי הקטע השני, המזמור "נכבד" משום שדוד כלל בו את "תורת האדם" – את כל מה שראוי לאדם לעשות בעולם הזה. המזמור מציב לפני האדם את הבחירה היסודית בין שתי דרכים: דרך הצדיקים, שבה הוגים בתורת ה׳ ומצליחים, ודרך הרשעים, שאובדת. זו תמצית ההדרכה לחיים, ולכן הוא מתאים לפתוח את הספר כולו – כמו מבוא.
הכינוי "איש" מבסס את התשובה: "אַשְׁרֵי־הָאִישׁ" (תהלים א, א). המשורר אינו מדבר על מלך, כוהן, נביא או אדם מסוים בשמו, אלא על "האיש" – כל אדם. משום שהכינוי כללי, ההדרכה שבמזמור חלה על כל אדם באשר הוא, וזה בדיוק מה שרד״ק מכנה "תורת האדם": תורה כללית לכל בני האדם.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסחה השאלה (מדוע המזמור פותח את הספר). ב-(2) הוסברה תשובת רד״ק ("תורת האדם" – הדרכה לחיים) והוסבר כיצד הכינוי הכללי "איש" מבסס אותה.

טעות נפוצה: בסעיף זה, שבו ניתנה פרשנות מסורתית לטקסט, הציון היה נמוך מאוד. יש לנסח תחילה את השאלה שהפרשן משיב עליה, ורק אז להסביר את תשובתו ולקשר אותה לכינוי "איש".

מה נשאלים: ב-(1) – להביא ראיה מפסוקים ב׳–ג׳ להתמדה וראיה לכך שהמאמץ ישתלם מאוד, ולהסביר. ב-(2) – לקבוע אם גם לפי פסוק ו׳ המאמץ משתלם, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) התמדה: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, ב) – האדם עוסק בתורת ה׳ "יומם ולילה", כלומר כל הזמן, בלי הפסקה. זו התמדה מלאה. המאמץ ישתלם מאוד: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג). האדם משול לעץ שנשתל ליד תעלות מים: יש לו מקור קבוע של חיים, הוא נותן פרי בזמנו ועליו אינם נובלים לעולם. התשלום אינו חד־פעמי אלא שפע מתמיד – ואף "כל אשר יעשה יצליח": ההצלחה כוללת את כל תחומי חייו.
(2) כן. "כִּי־יוֹדֵעַ ה׳ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ו). "יודע" פירושו כאן מכיר, משגיח ודואג. ה׳ עצמו שומר על דרכו של הצדיק שמתמיד בתורתו, ולכן דרכו מתקיימת; לעומת זאת דרך הרשעים אובדת. כלומר גם פסוק ו׳ מבטיח שהמאמץ משתלם – והוא אף מסביר מדוע: מפני שה׳ עומד מאחורי דרך הצדיקים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה לכל אחת משתי הקביעות, עם הסבר (יומם ולילה; דימוי העץ והצלחה). ב-(2) ניתנה תשובה ברורה עם פירוש "יודע" והניגוד לדרך הרשעים.

מה נשאלים: להציג את השקפת קהלת ואת השקפת דברים על תכלית החיים, ולהסביר את הפער ביניהן.

תשובה לדוגמה: קהלת: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב), ובשאלה רטורית: "מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג). לפי קהלת, כל מה שאדם עושה הוא "הבל" – אדים, דבר חולף שאין בו ממש. העמל אינו מביא לשום רווח של קבע, ולכן אי אפשר להצביע על תכלית לחיים.
דברים: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). לחיים יש תכלית ברורה: לבחור בטוב, "לְאַהֲבָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה־בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ). לבחירה של האדם יש תוצאות ממשיות: חיים, ברכה, המשכיות לזרעו וישיבה בארץ.
הפער: קהלת רואה עולם שבו המעשים אינם משנים דבר ואין בהם יתרון, ואילו דברים רואה עולם שבו בחירתו של האדם קובעת את גורלו ונותנת לחייו משמעות. אצל קהלת – הבל ואין טעם; אצל דברים – הקשר עם ה׳ הוא עצם החיים ("כִּי הוּא חַיֶּיךָ" (דברים ל, כ)).

למה זו תשובה מלאה: הוצגו שתי ההשקפות, כל אחת עם ציטוט והסבר, ונוסח הפער ביניהן במפורש (חוסר תכלית לעומת תכלית ובחירה).

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר, על פי א׳, י״ב–י״ח, מדוע החכמה לא עזרה לקהלת למצוא טעם, ולבסס. ב-(2) – לקבוע אם בפרק ט׳ השתנה יחסו לחכמה, לנמק ולבסס.

תשובה לדוגמה: (1) קהלת חקר בחכמה את כל מה שנעשה בעולם ("וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה" (קהלת א, יג)), אבל החכמה הובילה אותו רק להכרה שאין תיקון: "מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א, טו). החכמה מראה לאדם את מה שמעוות בעולם, ואינה נותנת לו כלים לשנות. הוא מגיע למסקנה שגם החכמה עצמה "רַעְיוֹן רוּחַ" (קהלת א, יז), ואף שהיא מגבירה את הצער: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). ככל שאדם יודע יותר, הוא מבין יותר את חוסר המשמעות ואת הסבל, ולכן החכמה אינה מביאה לו טעם אלא כאב.
(2) כן, חל שינוי – אך חלקי. בפרק ט׳ קהלת מספר על עיר קטנה שהצילה חכמתו של אדם עני: "וּמִלַּט־הוּא אֶת־הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ" (קהלת ט, טו), ומסיק "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה" (קהלת ט, טז). כאן לחכמה יש ערך ממשי ויתרון – היא חזקה מכוח צבאי, בניגוד לפרק א׳, שבו היא רק מוסיפה מכאוב. ועם זאת השינוי אינו מלא: "וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא" (קהלת ט, טו), ו-"וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, טז). כמו בפרק א׳ ("אין זכרון"), גם החכם המציל נשכח, ולכן החכמה אינה מעניקה לבעליה טעם וכבוד של קבע.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר מדוע החכמה לא עזרה (חושפת עיוות שאין לו תיקון, מוסיפה מכאוב) עם ציטוטים. ב-(2) ניתנה תשובה מנומקת (שינוי חלקי) עם פסוקים מפרק ט׳ והשוואה לפרק א׳.

אפשר גם: ב-(2): אין שינוי מהותי – גם בפרק ט׳ סופו של החכם שנשכח ושחכמתו בזויה, וזו אותה מסקנה של פרק א׳: החכמה אינה מצילה את האדם מן ההבל.

מה נשאלים: להסביר את השינוי בפרעה בין שמות ה׳, ב׳ לבין ט׳, כ״ז–כ״ח, ולבסס.

תשובה לדוגמה: בפגישה הראשונה פרעה מזלזל בה׳ ומתכחש לו: "מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־ה׳ וְגַם אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב). מבחינתו ה׳ אינו קיים או אינו בעל סמכות עליו, ולכן הוא מסרב בתוקף לשלח את העם. אחרי מכת הברד הוא אומר: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה׳ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כז). עתה הוא מכיר בה׳ בשמו, מודה שה׳ צודק ושהוא ועמו חטאו, ואף מבקש ממשה ואהרן "הַעְתִּירוּ אֶל־ה׳" (שמות ט, כח) ומבטיח לשלח את העם. השינוי: מהכחשה וזלזול – להכרה בה׳, בצדקתו ובכוחו (גם אם, כפי שמתברר בהמשך, ההכרה אינה מחזיקה מעמד).

למה זו תשובה מלאה: הוצגו שני המצבים (הכחשה; הודאה והכרה), כל אחד עם ציטוט, ונוסח השינוי.

מה נשאלים: לזהות את כוח הטבע ולהסביר את תפקידו הכפול, עם ביסוס.

תשובה לדוגמה: כוח הטבע הוא הרוח. תפקיד ראשון – הבאת המכה: "וַה׳ נִהַג רוּחַ־קָדִים בָּאָרֶץ כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה" (שמות י, יג) – רוח מזרחית, שנושבת יום ולילה, מביאה את נחילי הארבה אל מצרים. תפקיד שני – סילוק המכה: "וַיַּהֲפֹךְ ה׳ רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף" (שמות י, יט) – רוח מערבית חזקה נושאת את הארבה ומטביעה אותו בים סוף, עד ש"לא נשאר ארבה אחד". אותו כוח טבע משמש גם להבאת המכה וגם להסרתה, ובשני המקרים ה׳ הוא שמפעיל אותו ("נהג", "ויהפך") – הטבע נתון לשליטתו.

למה זו תשובה מלאה: זוהה כוח הטבע, והוסברו שני תפקידיו (הבאה וסילוק), כל אחד עם ציטוט.

מה נשאלים: להסביר את הבעיה האמונית (בעיה בתפיסת האל ובצדקתו) העולה מפסוק כ׳.

תשובה לדוגמה: "וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י, כ). הבעיה: אם ה׳ עצמו מחזק את לב פרעה וגורם לו לסרב, נשללת מפרעה הבחירה החופשית. אם כך – כיצד אפשר להעניש אותו ואת עמו במכות נוספות על סירוב שלא הוא בחר בו? הדבר נראה סותר את צדקת ה׳ (פרעה עצמו אמר "ה׳ הַצַּדִּיק" (שמות ט, כז)) ואת עקרון הגמול, שלפיו אדם נענש על מעשים שבחר בהם. בנוסף, ה׳ כאילו מכשיל את המטרה שהוא עצמו הציב – שחרור בני ישראל.

למה זו תשובה מלאה: הוצג הפסוק, והוסברה הבעיה האמונית: שלילת הבחירה החופשית מול העונש וצדקת ה׳.

טעות נפוצה: ההישגים בסעיף זה היו נמוכים מאוד, משום שהמושג "בעיה תיאולוגית" (= אמונית) היה חסר לתלמידים. בעיה תיאולוגית היא קושי בתפיסת האל – בצדקתו, בכוחו או בדרכי הנהגתו – העולה מן הכתוב.