מתכונת 2 בתנ"ך (שאלון 1261) - פתרון מלא

מה נשאלים: שאלת "יש הטוענים": (1) להסביר כל אחת משתי הטענות ולבסס אותה על פסוקים א׳–ח׳; (2) לקבוע עם איזו טענה עולים בקנה אחד הפסוקים משופטים, ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) הטענה הראשונה – אברהם לא ידע: המספר מכנה אותם "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" (בראשית יח, ב), ואברהם מציע להם את מה שמציעים להלכי דרך עייפים: "יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" (בראשית יח, ד), ו"וְאֶקְחָה פַת־לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" (בראשית יח, ה). הוא אף מגיש להם סעודה, והם אוכלים: "וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח). כל אלה הם צרכים של בני אדם, ונראה שכך אברהם ראה אותם.
הטענה השנייה – אברהם הבין מיד: הוא רץ אליהם ומשתחווה עד הארץ – "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב) – מחווה של כבוד יוצא דופן. הוא פונה אליהם בלשון יחיד, ובמילה שבה פונים גם אל ה׳: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית יח, ג). ייתכן שאברהם פונה אל האל שנראה לו (פסוק א׳), ומזהה את האנשים כשליחיו.
(2) הפסוקים בשופטים עולים בקנה אחד עם הטענה הראשונה. מנוח מציע למלאך סעודה – "נַעְצְרָה־נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים" (שופטים יג, טו) – והכתוב מסביר מדוע: "כִּי לֹא־יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ ה׳ הוּא" (שופטים יג, טז). כלומר, הצעת אוכל לאורח היא סימן לכך שהמארח רואה בו אדם ואינו יודע שהוא מלאך. אברהם עושה בדיוק את אותו הדבר – ממהר להכין סעודה – ולכן סביר שגם הוא לא ידע מי הם האורחים.

למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסברה כל אחת מן הטענות וקיבלה ביסוס נפרד מפסוקים א׳–ח׳. בתת־סעיף (2) ניתנה הכרעה ברורה, עם ציטוט משופטים י״ג והסבר הקשר בין הכתוב שם לבין הכתוב בבראשית י״ח.

אפשר גם: אפשר לקבוע שהפסוקים בשופטים דווקא מחזקים את הטענה השנייה בדרך של ניגוד: המלאך אצל מנוח מסרב – "אִם־תַּעְצְרֵנִי לֹא־אֹכַל בְּלַחְמֶךָ" (שופטים יג, טז) – ואילו אצל אברהם האורחים אוכלים; ייתכן שאברהם הבין מי הם, והם נענו לכבוד שנתן להם. גם תשובה זו מתקבלת כשהיא מנומקת ומבוססת על שני הכתובים.

מה נשאלים: ספרותי־פרשני: (1) להסביר מה מלמד השינוי בדובר; (2) להסביר את תרומת ההדרגה בחשיפת הזהות למשמעות הסיפור.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ט׳ מדברים כל האורחים יחד, כבני אדם: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, ט). בפסוק י׳ מדבר אחד מהם, בלשון יחיד, והוא מבטיח הבטחה שרק האל יכול לקיים: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה" (בראשית יח, י). בפסוק י״ג כבר מפורש שה׳ הוא הדובר: "וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־אַבְרָהָם" (בראשית יח, יג), והוא חוזר על אותה הבטחה בגוף ראשון – "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה" (בראשית יח, יד). השינוי מלמד שהאורחים, שנראו כבני אדם, הם שליחי ה׳, ושהבשורה שהביא אחד מהם היא דבר ה׳.
(2) החשיפה ההדרגתית מעמידה את הקורא, כמו את אברהם ושרה, במצב של חוסר ידיעה. כך הכנסת האורחים הנדיבה של אברהם בפסוקים א׳–ח׳ נראית כמעשה שנעשה לשם האורחים עצמם, ולא כדי לכבד את האל. כשמתברר מי עומד מאחורי הבשורה, הצחוק של שרה נעשה חמור יותר – זה ספק בדבר ה׳ – ומכאן שאלת ה׳ "היפלא מה׳ דבר". העמימות גם מבטאת את רעיון ההתגלות: האל מגיע אל האדם בדרך שגרתית, דרך אנשים ושיחה ישירה.

למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) תוארו שלושת שלבי הדובר עם ציטוטים, והוסקה המסקנה על זהות האורחים. בתת־סעיף (2) הוסברה התרומה של ההדרגה (הכנסת אורחים לשמה; החמרת הספק של שרה; אופי ההתגלות) בקשר לסיפור.

מה נשאלים: "יש הטוענים… ויש הטוענים": (1) להסביר ולבסס כל טענה מפסוקים ט׳–כ״ה; (2) לקבוע לאיזו טענה מתאימים דברי יעקב בפרק ל"א ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) הטענה הראשונה – האהבה נותנת כוח: הרועים אומרים שאינם יכולים להשקות "עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט, ח) – רק כולם יחד מסוגלים להזיז את האבן. אבל כשיעקב רואה את רחל, "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט, י) – לבדו. גם כוח הסבל שלו נובע מאהבה: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ) – שבע שנות עבודה קשה נראות לו קצרות.
הטענה השנייה – האהבה משבשת את שיקול הדעת: לבן שואל "מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (בראשית כט, טו), ויעקב, בלי להתמקח, מציע מיד "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים" (בראשית כט, יח) – מחיר גבוה מאוד, שחושף את רצונו ומאפשר ללבן לנצל אותו. יתר על כן, יעקב אינו חושד בלבן ואינו מבחין במרמה: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה) – הוא, שרימה בעצמו את אביו, אינו מזהה את הרמאות כשהוא שקוע באהבתו.
(2) יעקב אומר ללבן: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, מ), "זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ" (בראשית לא, מא). לדעתי דברים אלה מחזקים את הטענה הראשונה: האהבה נתנה ליעקב כוח לעמוד שנים ארוכות בתנאים קשים – חום ביום, קור בלילה, שינה נודדת – ולשלם בעבור נשותיו מחיר כבד.
אפשר גם: הם מחזקים את הטענה השנייה – "וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא, מא): נכונותו של יעקב לשלם כל מחיר בעבור אהבתו הובילה לניצול מתמשך בידי לבן.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) כל טענה מוסברת ומבוססת על ציטוט נפרד מפסוקים ט׳–כ״ה. ב־(2) יש הכרעה מנומקת ומבוססת על הכתוב מפרק ל"א; כל אחת מן ההכרעות מתקבלת אם הנימוק מבוסס.

מה נשאלים: (1) להסביר את פירוש ספורנו ל"כימים אחדים" ול"מקלקלת השורה"; (2) לשייך את הפירוש לאחת הטענות ולהביא ראיה נוספת מן הפרק.

תשובה לדוגמה: (1) הפסוק אומר: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ). לפי ספורנו שבע השנים נראו קצרות לא משום שעברו מהר, אלא משום שיעקב "חשב שהיה ראוי לתת מהר רב מזה" – בעיניו רחל הייתה שווה יותר משבע שנות עבודה, ולכן המחיר נראה לו זעום. ספורנו מסביר זאת במילים "שהאהבה מקלקלת השורה": האהבה מוציאה את האדם מן הסדר והמידה הרגילים – מן ההערכה המקובלת של שווי הדברים.
(2) הפירוש מתאים לטענה השנייה – שהאהבה שיבשה את שיקול דעתו של יעקב: הוא איבד את חוש המידה ולא העריך נכון את המחיר שהוא משלם. ראיה נוספת: אחרי שרומה, יעקב מסכים מיד לתנאי החדש של לבן – "וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" (בראשית כט, כח) – ומתחייב לעבוד "עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (בראשית כט, כז), בלי להתווכח ובלי לדרוש פיצוי על המרמה. אפשר גם: ההצעה הראשונה עצמה – "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט, יח) – יעקב קובע מחיר גבוה מיוזמתו, כשלבן כלל לא דרש אותו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברו שני חלקי הפירוש (המהר הראוי בעיני יעקב; "האהבה מקלקלת השורה"). ב־(2) הפירוש שויך לטענה השנייה בהסבר, ונוספה ראיה מצוטטת מן הפרק.

מה נשאלים: שני תתי־סעיפים. (1) על פי אבן עזרא – מדוע נתן יהודה ערבון יקר כל כך, וכיצד הערבון יוצר אירוניה בהמשך; עם ביסוס על הכתוב ועל הפרשנות. (2) תגובה אחת של יהודה בפסוק כ״ד, ומה היא מלמדת על יחסו לתמר.

תשובה לדוגמה: (1) יהודה אינו יודע מי האישה – "כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא" (בראשית לח, טז) – ובכל זאת הוא נותן לה: "וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָהּ" (בראשית לח, יח). החותם, הפתיל והמטה הם חפצים אישיים המזהים את בעליהם וסמלים של מעמדו. לפי אבן עזרא יהודה נתן אותם "מרב תאותו" – התשוקה גברה על שיקול דעתו, והוא מסר את סימני זהותו כערבון "על דבר קל", גדי עזים בלבד.
מכאן האירוניה: את סימני הזהות שלו מסר יהודה לאישה שלא זיהה, ובסופו של דבר דווקא הם גורמים לו לזהות אותה ולהיחשף בעצמו. כשתמר מוצאת לשריפה היא שולחת אליו את החפצים: "וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, כה). מי שלא הכיר את כלתו נדרש עכשיו "להכיר", ומה שנתן בחיפזון, מתוך תאווה, הופך לראיה נגדו.
(2) כשנאמר ליהודה שתמר הרה לזנונים, הוא פוסק מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד). הפסיקה מהירה וחמורה: הוא אינו מברר, אינו שואל ואינו נותן לתמר לדבר. מכאן שיחסו אליה קר ומרוחק – אף שהיא כלתו, שאותה השאיר באלמנות בבית אביה, הוא נוהג בה כשופט נוקשה, ואולי אף מרגיש הקלה, כי כך תיפתר בעיית שלה בנו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר על פי אבן עזרא מדוע ניתן ערבון יקר (תאווה, סימני מעמד על דבר קל) והוסברה האירוניה (מי שלא הכיר מסר את סימני זהותו, והם גורמים לו להכיר ולהיחשף), עם ציטוטים. ב־(2) צוינה תגובה (פסיקה מיידית לשרפה) והוסבר מה היא מלמדת על יחסו לתמר.

מה נשאלים: שני תתי־סעיפים. (1) מדוע, לדעתכם, לא המשיך יהודה את הקשר עם תמר – עם דוגמה מן הכתוב. (2) ההבדל בין התנהגותו בפרק ל״ח, פסוק כ״ו ובין התנהגותו בפרק ל״ז, פסוקים כ״ו–כ״ז, ומה הוא מלמד על השינוי ביהודה.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק כ״ו יהודה מודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (בראשית לח, כו). לדעתי הוא לא המשיך את הקשר משום שהמפגש הראשון נעשה בלי ידיעה: "כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא" (בראשית לח, טז). ברגע שהוא יודע שזו כלתו, הוא מבין שהקשר אינו ראוי, ונמנע ממנו. כך ההודאה שלו אינה רק במילים: הוא אומר "צדקה ממני" ומתקן גם את מעשיו – אינו מנצל את מעמדו כאבי המשפחה, ומכיר בכך שתמר נועדה לבנו, כפי שהבטיח לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, יא). זהו ביטוי לקבלת אחריות מלאה.
(2) בפרק ל״ז, כשיוסף בבור, יהודה מציע: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ" (בראשית לז, כו), "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז, כז). השיקול שלו הוא תועלת ("מה בצע"), והוא שותף להסתרת האמת מן האב ("וכסינו את דמו"). בפרק ל״ח הוא נוהג הפוך: הוא מודה בגלוי, ברגע שבו קל היה לו להכחיש ולתת לתמר להישרף, ומקבל עליו את האחריות אף שהדבר מביך אותו. ההבדל מלמד על שינוי בתודעתו: מאדם שבוחר בתועלת ובהסתרה – לאדם המעדיף את האמת ואת הצדק גם במחיר כבודו. שינוי זה מכין את יהודה לתפקידו בהמשך, כשיקבל אחריות על בנימין.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצע הסבר מנומק להימנעות (המפגש היה בלי ידיעה; משנודע לו – תיקון המעשים ואחריות), עם דוגמה מן הכתוב. ב־(2) הוצג ההבדל בין שתי ההתנהגויות (תועלת והסתרה מול הודאה גלויה), כל אחת בציטוט, ונוסח השינוי ביהודה.

מה נשאלים: שאלת עמדה: לקבוע אם אהרן פעל כפי שמנהיג צריך לפעול מול דרישת העם, לנמק בשני נימוקים מן הכתוב, ולהתייחס לעמדה המנוגדת.

תשובה לדוגמה: לדעתי אהרן לא פעל כפי שמנהיג צריך לפעול.
נימוק ראשון – אהרן לא רק נכנע, אלא היה שותף פעיל במעשה. הוא עצמו ביקש את הזהב, "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (שמות לב, ב), ועיצב את העגל במו ידיו: "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). אחר כך אף "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שמות לב, ה). מנהיג שהעם מבקש ממנו לעשות מעשה פסול צריך לסרב, ולכל הפחות לא לתת לו את כוחו ואת כישרונו.
נימוק שני – אהרן לא לקח אחריות על מעשיו. כשמשה שואל אותו, הוא מאשים את העם – "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא" (שמות לב, כב) – ומתאר את העגל כאילו נוצר מעצמו: "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כד). הכתוב עצמו דוחה את ההתנצלות וקובע "כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה).
העמדה המנוגדת טוענת שאהרן היה נתון ללחץ קשה: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן" (שמות לב, א) – העם התאסף נגדו בכוח, ואולי הוא חשש לחייו או למהומה גדולה יותר. יש גם הרואים בהכרזה "חַג לַה׳ מָחָר" (שמות לב, ה) ניסיון להשהות את המעשה ולכוון אותו אל ה׳ עד שמשה ישוב. אני מקבל שהלחץ היה כבד, אבל תפקידו של מנהיג הוא לעמוד דווקא ברגע כזה, וגם אם רצה להשהות – בפועל הוא נתן לעם את מה שביקש.

למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה; הוצגו שני נימוקים נפרדים (שותפות פעילה; התחמקות מאחריות), כל אחד עם ציטוטים והסבר; הוצגה העמדה המנוגדת עם ביסוס בכתוב, והוסבר מדוע העמדה שנבחרה עדיפה.

אפשר גם: עמדה הפוכה: אהרן פעל בתבונה במצב בלתי אפשרי. הוא דרש דווקא את תכשיטי הנשים והילדים, אולי כדי להשהות; הוא כיוון את החג אל ה׳ – "חַג לַה׳ מָחָר" (שמות לב, ה) – ודחה אותו למחרת, בתקווה שמשה ישוב; וכך מנע, אולי, אלימות של העם שהתקהל עליו. גם עמדה זו מתקבלת כשהיא מנומקת ומתייחסת לעמדה המנוגדת.

מה נשאלים: (1) נקודת דמיון והבדל בין הסיפורים, בביסוס על שניהם; (2) מסקנה מן ההבדל על תפקיד המנהיג.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון: בשני הסיפורים המנהיג מקבל מן העם את תכשיטי האוזניים. בבראשית "וַיִּתְּנוּ אֶל־יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת־הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (בראשית לה, ד), ובשמות "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן" (שמות לב, ג).
הבדל: יעקב אוסף את הנזמים כדי לסלק את עבודת האלילים – הוא מצווה "הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ" (בראשית לה, ב), ואחר כך "וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה" (בראשית לה, ד). אהרן, לעומתו, משתמש בנזמים כדי ליצור פסל: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). יעקב מסלק עבודה זרה מן העם, ואהרן מייצר אותה.
(2) מן ההבדל אפשר ללמוד שתפקידו של מנהיג הוא להוביל את העם לפי עקרונות ברורים, ולא רק לבצע את רצונו. יעקב יוזם את המעשה, מסביר את מטרתו (לעלות לבית אל ולבנות מזבח לה׳) ומרחיק מן העם את מה שמזיק לו. אהרן נענה ליוזמה של העם והופך את משאביו לכלי לחטא. מנהיג נמדד ביכולתו לכוון את העם אל הטוב גם כשהעם רוצה דבר אחר.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו נקודת דמיון והבדל, כל אחת מבוססת בציטוטים משני הכתובים. ב־(2) נוסחה מסקנה ברורה על תפקיד המנהיג, הנגזרת מן ההבדל שצוין.

מה נשאלים: שאלת פרשנות. ב-(1) – לנסח את הקושי שרמב״ן מצביע עליו. ב-(2) – להסביר את יישוב הקושי ולהראות כיצד הפירוש מתאים למעשי האם והאחות בפסוקים ג׳–ד׳.

תשובה לדוגמה: (1) הפסוק אומר "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות ב, ב), כך שהמילים "כי טוב הוא" נשמעות כסיבה להסתרה – כאילו האם הסתירה את התינוק משום שהיה יפה. רמב״ן מקשה: "כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים", וכל אם הייתה מסתירה את בנה מן הגזרה בכל יכולתה. אם כן, "אין צרך לטענה כי טוב הוא" – הנימוק נראה מיותר, ואף מטריד, כאילו ילד שאינו יפה לא היה ראוי להצלה.
(2) לפי רמב״ן "טוב" אינו יופי חיצוני: האם ראתה בתינוק "טוב מחדש" – דבר מיוחד, ומכאן הסיקה "כי יארע בו נס וינצל". האמונה הזאת הניעה אותה לחשוב ולתכנן ("נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו"). כך מתבארים פסוקים ג׳–ד׳: כשההסתרה בבית כבר לא הייתה אפשרית – "וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב, ג) – היא לא נכנעה אלא מצאה "תחבולה אחרת": "וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא" (שמות ב, ג) והניחה אותה "בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב, ג). גם האחות פועלת מתוך אותה תקווה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד) – היא מחכה לראות כיצד ינצל, ועומדת מרחוק "שלא יכירו בה". כלומר, "כי טוב הוא" מסביר מדוע המשפחה לא השלימה עם הגזרה ופעלה בתבונה ובהתמדה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נוסח הקושי: כל אם מסתירה את בנה, ולכן הנימוק "כי טוב הוא" נראה מיותר. ב-(2) הוסבר היישוב ("טוב מחדש" – סימן לנס) והוראה התאמתו לשני מעשים בפסוקים ג׳–ד׳: תיבת הגומא של האם וההתייצבות של האחות, עם ציטוטים.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את פירוש רשב״ם ואת תפקיד הראיה מבראשית א, לא (שני רכיבים). ב-(2) – להכריע איזה פירוש מתיישב טוב יותר עם הכתוב, ולנמק על פי הפסוקים.

תשובה לדוגמה: (1) גם רשב״ם פותח בדחיית הפירוש שהאם הסתירה את בנה משום שהיה יפה – "שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן". לדעתו "ותרא" אינו התפעלות אלא בדיקה: האם "נסתכלה בו בשעת לידה" כדי לברר אם התינוק שלם ויכול לחיות ("בר קיימא"). הראיה מבראשית: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) – שם "וירא" פירושו שהאלוהים הביט במעשיו ובדק אם יש בהם דבר הצריך תיקון, ו"טוב" פירושו שלם ומתוקן. לפי זה, משה נולד אחרי שישה חודשים בלבד; האם בדקה ומצאה ש"גמרו סימניו" – הוא שלם ויכול לחיות – ולכן היה טעם להתאמץ ולהסתיר אותו. כך מוסבר גם "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות ב, ב): המצרים בדקו את המעוברות בסוף תשעה חודשים, ולכן אחרי שלושה חודשים "וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב, ג).
(2) לדעתי פירוש רשב״ם מתיישב טוב יותר עם פסוקים ב׳–ג׳. ראשית, הוא נותן משמעות פשוטה ומדויקת למספר "שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות ב, ב) ולמילים "ולא יכלה עוד", שאחרת אינן מוסברות: מדוע דווקא שלושה חודשים, ומה השתנה אז. שנית, הוא מפרש את "ותרא" כפי שהפועל משמש בבראשית א – הבטה בוחנת – ואינו נזקק להנחה שהאם ראתה סימן לנס, דבר שאינו כתוב. עם זאת, פירוש רמב״ן מסביר היטב את רוח הפסוקים הבאים – תקוותה של האם שגרמה לה לבנות תיבה ולא להתייאש, ואת עמידת האחות. אבל מבחינת לשון הכתוב בפסוקים ב׳–ג׳, ההסבר של רשב״ם קרוב יותר לפשט.

אפשר גם: להכריע לטובת רמב״ן: הכתוב מדגיש תקווה ותכנון – תיבה מצופה, הנחה "בסוף" והאחות המחכה "לדעה מה יעשה לו" – וזה מתאים לאם שראתה בילד סימן להצלה; ואילו לפי רשב״ם המילים "כי טוב הוא" הן רק בדיקה רפואית, ואין להן חשיבות בהמשך הסיפור. גם עמדה זו מתקבלת כשהיא מנומקת בכתוב.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר פירוש "ותרא" כבדיקה, הוסבר מה פירוש "טוב" (שלם ויכול לחיות), והוסבר תפקיד הראיה מבראשית א, לא; קושר גם ל"שלשה ירחים". ב-(2) נבחר פירוש, ניתנו שני נימוקים מן הכתוב והתייחסות לפירוש האחר.

מה נשאלים: לנקוט עמדה ברורה, להביא שני נימוקים המבוססים על הכתוב, ולהתייחס לעמדה האחרת.

תשובה לדוגמה: עמדתי היא ששבי ציון צדקו כשהתחילו בבניית המזבח.
נימוק ראשון – המזבח מחדש את הקשר עם ה׳ ואת קיום התורה, שהם טעם השיבה. הכתוב מדגיש שבנו את המזבח "לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים" (עזרא ג, ב). השבים עלו כדי לחדש את חייהם כעם ה׳ בארצו, והמזבח הוא הדרך המהירה ביותר לעשות זאת: בניית ההיכל תימשך שנים, אבל על המזבח אפשר להתחיל להקריב מיד. כך כבר בחודש הראשון לשיבה מתחדשת עבודת ה׳ בירושלים – סמל מוחשי לכך שהעם חזר.
נימוק שני – המזבח מאחד את העם סביב מטרה משותפת ונותן לו כוח. כדי לבנותו "וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־יְרוּשָׁלִָם" (עזרא ג, א). שבי ציון היו מפוזרים "בערים", מעטים וחסרי אמצעים; פרויקט קטן וממשי, שאפשר להשלים מהר, מלכד אותם ומעניק להם תחושת הצלחה ראשונה, שתאפשר את המשך המפעל הגדול – בניית ההיכל.
התייחסות לעמדה האחרת: אפשר לטעון שהיה עליהם לדאוג קודם לביטחונם, שהרי "כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (עזרא ג, ג), ושמזבח בלי היכל הוא פתרון חלקי בלבד – "וְהֵיכַל ה׳ לֹא יֻסָּד" (עזרא ג, ו). אבל דווקא מול הפחד, המזבח נתן לעם ביטחון פנימי: הוא הזכיר להם שאינם לבד, ושיש להם במה להיאחז. ואין סתירה בין הדברים – המזבח לא בא במקום ההיכל, אלא כצעד ראשון בדרך אליו.

אפשר גם: עמדה הפוכה מתקבלת באותם תנאים: למשל, שהיה נכון להתחיל ביסוד ההיכל או בביטחון, כי "באימה עליהם מעמי הארצות" ומזבח לבדו אינו מגן; ושהבנייה הדחופה נדחתה עד "בשנה השנית" (ח) – בתנאי שיש התייחסות לעמדה שכנגד.

למה זו תשובה מלאה: נקבעה עמדה ברורה; הובאו שני נימוקים נפרדים (חידוש עבודת ה׳ ככתוב בתורה; איחוד העם וכוח להמשך), כל אחד עם ציטוט והסבר; הוצגה העמדה האחרת (ביטחון קודם; מזבח בלי היכל) עם ביסוס בכתוב, ונענתה בנימוק.

מה נשאלים: ב-(1) – לנסח את השאלה שמעלה מלבי״ם על המילים ואת תשובתו. ב-(2) – לנקוט עמדה, להביא שני נימוקים מבוססים ולהתייחס לעמדה האחרת.

תשובה לדוגמה: (1) מלבי״ם שואל מדוע הכתוב מציין "כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם" (עזרא ג, ז), שנראה "למותר". תשובתו: "עצי הלבנון היו שייכים למלך", ואי אפשר היה לקחת אותם בלי רשותו; וכורש ציווה שהוצאות הבנייה ימומנו על ידו, ולכן לקחו את העצים "כרשיון כורש". המילים מלמדות שהבית נבנה בתנאים של תלות: חומרי הבנייה, הרשות והמימון – כולם בידי המלך הפרסי.
(2) עמדתי היא שראוי היה לבנות את הבית ברשות כורש ובסיוע עמים אחרים.
נימוק ראשון – כך נבנה גם הבית הראשון. פסוק ז׳ מתאר מזון ושמן "לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן" (עזרא ג, ז), ממש כמו בימי שלמה, שביקש מחירם מלך צור "וְיִכְרְתוּ־לִי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן" (מלכים א ה, כ). הסיוע של בני עמים אחרים אינו פוגם בקדושת הבית; להפך, הוא יוצר המשכיות בין הבית השני לראשון.
נימוק שני – הרשות של כורש היא חלק מתוכנית ה׳. כורש עצמו אמר "וְהוּא־פָקַד עָלַי לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם" (עזרא א, ב); לפי הכתוב, המלך הזר אינו מתחרה בה׳ אלא שליחו. לכן אין סיבה לסרב לעזרתו.
התייחסות לעמדה האחרת: אפשר לטעון שבית ה׳ צריך להיבנות בידי עם עצמאי, ושהתלות בשליט זר מסוכנת – מה שהמלך נותן, הוא או יורשיו יכולים לקחת. זה נכון, אבל בתנאים של אז לא הייתה דרך אחרת לבנות, והעיקר נשאר בידי העם: הבונים פעלו "כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים" (עזרא ג, ב), בהנהגת ישוע וזרובבל, ובשירי "דָּוִיד מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל" (עזרא ג, י).

אפשר גם: עמדה הפוכה מתקבלת באותם תנאים: למשל, שהתלות ברשות המלך התבררה כמסוכנת – הבנייה נעצרה כשהשלטון שינה את יחסו (עזרא ד) – ושבית ה׳ ראוי שייבנה ביוזמה ובמשאבים של העם עצמו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו השאלה ותשובת מלבי״ם (העצים שייכים למלך; המימון מן המלך), ונגזרה מסקנה על תנאי הבנייה. ב-(2) נקבעה עמדה ברורה, הובאו שני נימוקים נפרדים עם ציטוטים (המשכיות לבית הראשון; כורש כשליח ה׳), והוצגה העמדה האחרת ונענתה.

מה נשאלים: שאלת עמדה: (1) ראיה מן הכתוב לכל טענה, עם הסבר; (2) לקבוע באיזו טענה תומך מלבי״ם, ולהביע עמדה מנומקת.

תשובה לדוגמה: (1) ראיה לטענה הראשונה: "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת־הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק" (ירמיהו ז, יח) – אין כאן קבוצה קטנה של חוטאים; כל משפחה, על כל בניה, שותפה בעבודה הזרה. החטא גם נעשה בגלוי: "הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו ז, יז). כשכולם שותפים, העונש הכולל הוא תוצאה של מעשי כולם.
ראיה לטענה השנייה: העונש פוגע גם במי שאינו יכול לחטוא: "הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל־פְּרִי הָאֲדָמָה" (ירמיהו ז, כ). בהמות, עצים ופרי האדמה לא עבדו את מלכת השמים, ובכל זאת הם נכללים בעונש. גם בין בני האדם יש מי שלא חטא (למשל ילדים קטנים, או יחידים שלא השתתפו).
(2) דברי מלבי״ם תומכים בטענה הראשונה: לדבריו העבודה לא נעשתה בידי "יחידים", ואפילו מלאכה שאדם אחד יכול לעשות לבדו "הם מחלקים אותה ביניהם האבות והבנים והנשים כדי שיהיה לכולם חלק במעשה" – כלומר השותפות מכוונת, וכל אחד אחראי.
לדעתי העונש צודק כלפי העם, אף שהוא קשה. הנביא מתאר חברה שבה העבודה הזרה היא מפעל משפחתי משותף, ונעשית בגלוי וכדי להכעיס: "לְמַעַן הַכְעִסֵנִי" (ירמיהו ז, יח). ופסוק י״ט מוסיף שהעונש הוא בעצם תוצאה של מעשיהם: "הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם" (ירמיהו ז, יט). הפגיעה בבהמה ובעץ אינה עונש להם, אלא תיאור של חורבן כולל: כשהארץ נחרבת, נחרב כל מה שבה.

אפשר גם: לטעון שהעונש אינו צודק במלואו: גם אם רוב העם חטא, פגיעה ב"בהמה ובעץ השדה" ובילדים שלא בחרו בחטא מעוררת קושי מוסרי; אפשר לראות בתיאור ביטוי לעוצמת הכעס ("ובערה ולא תכבה") יותר מאשר קביעה מדודה של צדק לכל יחיד.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאה ראיה לכל טענה, כל אחת עם ציטוט והסבר. ב־(2) נקבע שמלבי״ם תומך בטענה הראשונה, עם הסבר מדבריו, והובעה עמדה מנומקת המבוססת על הכתוב.

מה נשאלים: (1) נקודת דמיון והבדל בין דברי ה׳ לשני הנביאים, עם ביסוס; (2) עמדה מנומקת אם היה על ירמיהו לנהוג כמשה, עם ביסוס משני המקורות.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון – בשני המקורות ה׳ מבקש מן הנביא לא לעמוד בינו ובין העם החוטא. למשה ה׳ אומר: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י). לירמיהו: "וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו ז, טז).
הבדל – מידת הסגירות של הדברים. למשה ה׳ אומר "הניחה לי", ואף מציע לו הצעה – "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י) – כלומר הוא משאיר בידי משה את ההכרעה, ובכך פותח פתח לתפילה. לירמיהו האיסור כפול ומפורש, ומלווה בנימוק שסוגר את הדלת: "וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי כִּי־אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (ירמיהו ז, טז).
(2) לדעתי לא היה על ירמיהו לנהוג כמשה. ראשית, המצב שונה: משה התפלל על חטא אחד, מיד אחרי שקרה, והזכיר לה׳ את הבטחתו לאבות – "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" (שמות לב, יג) – ותפילתו התקבלה: "וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד). בימי ירמיהו העם חוטא שוב ושוב ומסרב לשמוע: "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם" (ירמיהו ז, יג), והוא ממשיך לחטוא בגלוי: "הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים" (ירמיהו ז, יז). שנית, ה׳ אמר לירמיהו במפורש שלא ישמע; תפילה כזאת לא הייתה משנה דבר, ורק הייתה מטשטשת את המסר שהעם צריך לשמוע – שאין לו מי שיגן עליו מלבד תשובה אמיתית. במצב כזה תפקיד הנביא הוא להוכיח, לא ללמד זכות.

אפשר גם: לטעון שהיה על ירמיהו להתפלל: הנביא נמצא בתווך בין ה׳ לעם ונדרש לייצג גם את העם; גם משה שמע "הניחה לי" ובכל זאת "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו" (שמות לב, יא), ותפילתו שינתה את הגזרה – כלומר ה׳ מבקש לעתים מן הנביא דווקא לא להרפות. אפשר גם לציין שאם ה׳ אוסר להתפלל, ייתכן שהוא מניח שתפילת הנביא הייתה עשויה להשפיע.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הובאו נקודת דמיון (בקשה שהנביא לא יעמוד בין ה׳ לעם) והבדל (פתח לתפילה לעומת איסור מפורש), כל אחד עם ציטוט משני המקורות. ב־(2) הובעה עמדה מנומקת, המבוססת על ציטוטים משני המקורות.

מה נשאלים: בחלק (1) – להסביר את נימוקו של רש״י לחזרה על האיסור. בחלק (2) – עמדה ברורה, שני נימוקים והתייחסות לעמדה המנוגדת (כאן – ויקרא יט, טו).

תשובה לדוגמה: (1) לפי רש״י, האיסור להטות משפט כבר נאמר באופן כללי, לגבי כל אדם – "ועל העשיר כבר הזהר 'לא תטה משפט'". בפסוקנו התורה חוזרת עליו במיוחד לגבי "גֵּר יָתוֹם" (דברים כד, יז) כדי שמי שמטה את דינם יעבור על שני איסורים. הסיבה: "לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר" – במציאות, דינו של החלש נפגע ביתר קלות, כי אין מי שיעמוד לצדו, ולכן התורה מחזקת את ההגנה עליו.
(2) לדעתי ראוי שהחוק יגן במיוחד על החלשים במערכת המשפט. נימוק ראשון – כפי שמסביר רש״י, המצב בפועל אינו שוויוני: לבעל הדין העשיר והמבוסס יש קשרים, השפעה ויכולת להשיג ייצוג טוב, ואילו לגר וליתום אין מי שיעמוד לצדם. הגנה מיוחדת אינה העדפה אלא איזון של נקודת פתיחה לא שווה. נימוק שני – החוק נובע מן הזיכרון הלאומי: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם" (דברים כד, יח). עם שהיה חלש ומשועבד יודע עד כמה קל לפגוע במי שאין לו מגן. העמדה המנוגדת נשענת על "לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) – הצדק מחייב שוויון גמור, ואסור לשופט להטות את הדין לטובת העני רק משום שהוא עני. אני מקבל את העיקרון, אבל לדעתי אין סתירה: האזהרה הכפולה אינה מבקשת לפסוק לטובת החלש, אלא לוודא שדינו לא יוטה לרעתו. ההגנה על החלש היא דרך להגיע לשוויון האמיתי שבויקרא.

אפשר גם: בחלק (2) עמדה שלפיה על מערכת המשפט לנהוג בשוויון גמור, כבויקרא: כל הגנה מיוחדת עלולה להפוך להעדפה ולפגוע בעשיר שהצדק עמו, ואת החלש יש לחזק מחוץ לבית הדין (סיוע כלכלי, ייצוג). העמדה מתקבלת אם היא מנומקת בשני נימוקים ומתייחסת לדברי רש״י.

למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) הוסבר נימוקו של רש״י (קל יותר להטות את משפט העני, ולכן אזהרה כפולה). בחלק (2) הוצגה עמדה ברורה, שני נימוקים (איזון פערים בפועל; הזיכרון הלאומי), והתייחסות לעמדה המנוגדת מויקרא עם מענה מנומק.

מה נשאלים: בחלק (1) – להסביר כל טענה ולבסס כל אחת על חוק אחר. בחלק (2) – לקבוע עם איזו טענה עולה דברים כד, ו בקנה אחד ולנמק.

תשובה לדוגמה: (1) הטענה הראשונה רואה בחוקים דאגה לצורכי הקיום הבסיסיים של העני – מזון, לבוש ושינה. כך החוק על השכיר: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא" (דברים כד, טו) – בלי השכר של היום העני לא יוכל לקנות מזון לערב. הטענה השנייה רואה בחוקים דאגה לכבודו של החלש – שלא יושפל בשעת מצוקה. כך החוק על המלווה: "בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת־הַעֲבוֹט הַחוּצָה" (דברים כד, יא) – אין כאן צורך פיזי, שהרי העבוט נלקח בכל מקרה; החוק בא למנוע מן המלווה לחדור לבית הלווה ולהשפיל אותו.
(2) הפסוק "לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כד, ו) עולה בקנה אחד עם הטענה הראשונה. הרחיים והרכב (אבן הרחיים העליונה) הם הכלים שבהם טוחנים את הקמח לאפיית הלחם היומי. מי שלוקח אותם כמשכון לוקח מן הלווה את היכולת להכין את מזונו. הנימוק "כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כד, ו) מפורש: מי שממשכן אותם ממשכן את חייו של האדם. הדגש כאן הוא על קיומו הפיזי של הלווה, ולא על כבודו.

אפשר גם: בחלק (1) לטענה השנייה אפשר לבסס גם על מתנות העניים – "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט): העני מלקט בעצמו מה שנשאר בשדה, ואינו נזקק לבקש נדבה מבעל השדה.

למה זו תשובה מלאה: בחלק (1) הוסברה כל אחת מן הטענות, וכל אחת בוססה על חוק אחר עם ציטוט (שכר השכיר; האיסור להיכנס לבית). בחלק (2) נקבע שהפסוק עולה בקנה אחד עם הטענה הראשונה, ונומק (רחיים = מקור המזון; "כי נפש הוא חבל").

מה נשאלים: ב-(1) – להביא דמיון אחד בבסיס בקשת הסליחה ולבסס על שני המזמורים. ב-(2) – להביא הבדל אחד ביחס בין היחיד לכלל ולהסביר מה הוא מלמד.

תשובה לדוגמה: (1) בשני המזמורים המשורר אינו מבקש סליחה בזכות מעשיו, אלא נשען על חסדו של ה׳. במזמור ק״ל: "כִּי־עִם־ה׳ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת" (תהלים קל, ז); ובמזמור נ״א: "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי" (תהלים נא, ג). בשניהם החסד והרחמים של ה׳ הם הסיבה לתקווה – לא זכויות החוטא.
(2) במזמור נ״א החטא הוא אישי, והמשורר מתוודה עליו בגוף יחיד: "כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא, ה), והוא מבקש טהרה לעצמו. במזמור ק״ל החטא מוצג כמצב כללי של כל בני האדם: "אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד" (תהלים קל, ג), ובסוף המזמור המשורר עובר מעצמו אל העם: "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח). ההבדל מלמד שמזמור נ״א הוא תפילה של תשובה אישית, ואילו במזמור ק״ל החוויה האישית של המשורר – הקריאה ממעמקים והתקווה – הופכת למסר לכל העם: מה שהיחיד למד על חסד ה׳ נכון גם לישראל כולו.

אפשר גם: דמיון אחר: בשני המזמורים הסליחה משפיעה גם על אחרים – במזמור ק״ל "כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ד), ובמזמור נ״א "אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ" (תהלים נא, טו).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובא דמיון (הישענות על חסד ה׳) עם ציטוט משני המזמורים. ב-(2) הובא הבדל (וידוי אישי ביחיד / חטא כללי ומעבר אל העם), מבוסס בשני המזמורים, והוסבר מה הוא מלמד (תשובה אישית / חוויה אישית שהופכת למסר לאומי).

מה נשאלים: ב-(1) – להציג את השאלה של רד״ק ואת תשובתו. ב-(2) – לציין את שני השלבים ולהסביר מדוע הסדר חשוב.

תשובה לדוגמה: (1) רד״ק מעלה שאלה בשם העם: "ואיך יפדה אותי ואני מלא עון" – אם העוונות הם שגרמו למצוקה, איך ייתכן שה׳ יגאל עם חוטא? תשובתו מבוססת על לשון הפסוק: "וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו" (תהלים קל, ח) – הפדות עצמה היא פדות מן העוונות: "מתחילה יפדה אותו מעונותיו כלומר שיסלח לו עונותיו שעברו". העוון אינו מונע את הגאולה, משום שה׳ עצמו מסיר אותו.
(2) לפי רד״ק יש שני שלבים. בשלב הראשון ה׳ סולח לעם על עוונותיו "ויתן בלבם לשוב אליו בכל לבבם" – זהו שינוי פנימי, בלב העם. בשלב השני "ישיב שבותם" – ה׳ מחזיר את העם מן הגלות; זו גאולה חיצונית. הסדר חשוב: לפי רד״ק העוון הוא המכשול העומד בין העם לגאולה, ולכן קודם צריך להסיר אותו. הפדות הפנימית – הסליחה והתשובה – היא התנאי לפדות החיצונית. כך גם בניין המזמור: הוא עובר מן הסליחה (פסוקים ג׳–ד׳) אל התקווה לפדות (פסוקים ז׳–ח׳).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה השאלה (איך ייגאל עם מלא עוון) והתשובה (ה׳ פודה קודם מן העוונות), עם ציטוט מן הפסוק ומדברי רד״ק. ב-(2) צוינו שני השלבים (סליחה ותשובה; שיבה מן הגלות) והוסבר מדוע הסדר חשוב (העוון הוא המכשול; הפנימי קודם לחיצוני).

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מהו "יתרון" הארץ על האדם לפי פסוק ד׳, עם ביסוס בכתוב. ב-(2) – להסביר, על פי מצודת דוד, מה מעורר את השאלה "מה יתרון" ומדוע הוא מבטל את תועלת העמל, ולבסס בכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) הפסוק בנוי כניגוד: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד). בחלקו הראשון – בני האדם: הם "הולכים" ו"באים", דור מחליף דור, וכל אחד מהם חולף. בחלקו השני – הארץ: היא "עומדת לעולם". הניגוד בין פעלי התנועה ("הולך", "בא") ובין פועל היציבות ("עומדת") מבליט את "היתרון" של הארץ: היא קבועה ונשארת, ואילו האדם, שעמל עליה כל חייו, הוא העובר. יש בכך אירוניה – האדם הוא שעובד את הארץ ומנסה לשלוט בה, אבל בסופו של דבר היא נשארת והוא הולך; לכן גם מעמלו לא נשאר לו יתרון.
(2) לפי מצודת דוד, קהלת מתכוון ל"עמל אסיפת הקנינים" – המאמץ לצבור רכוש. מה שמעורר את השאלה הוא המוות: "הלא למחר ימות האוספם ולא יקח מאומה בידו". אדם עובד כל חייו כדי לאסוף, אבל ביום מותו אינו לוקח עמו דבר – ולכן אין לעמל תועלת של ממש. קהלת מוסיף שאפילו זכרו של האדם אינו נשאר אחריו: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים" (קהלת א, יא) – לא הקניינים ולא הזיכרון ילוו אותו. מודעות לסופיות החיים היא שגורמת לקהלת לפקפק בערך העמל.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הניגוד בפסוק (חלוף הדורות / עמידת הארץ) והוסבר "יתרון" הארץ, עם ציטוט. ב-(2) זוהה, לפי לשון מצודת דוד, הגורם לשאלה (המוות – "לא יקח מאומה בידו"), הוסבר כיצד הוא מבטל את התועלת, והתשובה בוססה גם בפסוק י״א.

מה נשאלים: ג-(1) – להסביר מה חושב קהלת על יכולת האדם לתקן את הנעשה בעולם, ולבסס בכתוב. ג-(2) – שני רכיבים: מה ניסה קהלת לדעת מלבד החוכמה, ומדוע הניסיון הותיר אותו מתוסכל; עם ביסוס בכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) קהלת מספר שחקר את העולם בכלי החזק ביותר שהיה לו: "וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת א, יג). תוצאת החקירה: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד). ומסקנתו לגבי התיקון: "מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א, טו). "מעוות" הוא דבר עקום ו"חסרון" הוא דבר שחסר; החוכמה מאפשרת לזהות אותם, אבל לא לתקן אותם – העקום לא יתיישר והחסר לא יושלם. לכן קהלת רואה בחקירה "עִנְיַן רָע" (קהלת א, יג) – עיסוק מתיש, שבסופו האדם יודע יותר אך אינו יכול לשנות דבר.
(2) קהלת מציג את עצמו כחכם מכל קודמיו: "אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה" (קהלת א, טז). אבל הוא אינו מסתפק בחוכמה: "וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת" (קהלת א, יז) – הוא מנסה להכיר גם את ההפך שלה, הטירוף והאיוולת, כדי להבין את החוכמה מתוך ההשוואה. אלא שגם זה לא הוליך לשום מקום: "יָדַעְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ" (קהלת א, יז) – כמו מי שרודף אחרי הרוח ואינו יכול לתפוס אותה. התסכול נובע מכך שאף אחת מן הדרכים, לא החוכמה ולא הכרת ההפך שלה, לא נתנה לו תשובה של ממש.

למה זו תשובה מלאה: ג-(1) הוצגה עמדת קהלת (אי אפשר לתקן את המעוות; החקירה "ענין רע") עם ציטוטים. ג-(2) הוצג מה ניסה לדעת (הוללות ושכלות לצד החוכמה) והוסבר התסכול ("רעיון רוח"), עם ציטוטים.

מה נשאלים: ב־(1) – לציין את סיבת החשש. ב־(2) – שתי טענות של מרדכי, כל אחת עם הסבר.

תשובה לדוגמה: (1) אסתר מסבירה: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא־אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא־יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" (אסתר ד, יא), ומוסיפה "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד, יא). מי שנכנס בלי הזמנה מסתכן במוות, ואין לה סיבה להניח שהמלך ירצה בה.
(2) טענה ראשונה: "אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִים" (אסתר ד, יג) – גם היא יהודייה, והגזרה תגיע גם אליה; מעמדה בארמון לא יגן עליה. טענה שנייה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד, יד) – ייתכן שכל עלייתה למלכות הייתה בשביל הרגע הזה, ולכן יש לה אחריות מיוחדת להשתמש במעמדה.

אפשר גם: אפשר לבחור גם בטענה: "כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד, יד) – ההצלה תבוא בכל מקרה, והשאלה היא רק אם אסתר תהיה חלק ממנה.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינה הסיבה עם ציטוט. ב־(2) נבחרו שתי טענות, כל אחת צוטטה והוסברה.

מה נשאלים: ב־(1) – לזהות את המצווה ואת המצווֶּה בשני הפסוקים. ב־(2) – להסביר את השינוי באסתר, עם ביסוס בפסוק ט״ז.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ח׳ מרדכי שולח את התק "וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ" (אסתר ד, ח) – מרדכי מצווה על אסתר. בפסוק י״ז התמונה מתהפכת: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר ד, יז) – אסתר מצווה, ומרדכי מבצע.
(2) השינוי מלמד שאסתר עוברת מהיסוס למנהיגות. היא אינה רק נענית לבקשה, אלא מנהלת את המהלך: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי" (אסתר ד, טז); היא מחליטה ללכת אל המלך בניגוד לחוק, ומקבלת את הסכנה: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז). מי שבתחילת הפרק שלחה בגדים ונימקה מדוע אינה יכולה לפעול – מובילה בסופו את העם כולו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) זוהו שני הכיוונים עם ציטוטים. ב־(2) הוסבר השינוי (מהיסוס למנהיגות ולנכונות להסתכן), עם ציטוט מפסוק ט״ז.

מה נשאלים: ב־(1) – דמיון אחד מבוסס בשני הטקסטים. ב־(2) – הבדל אחד מבוסס והסבר שלו.

תשובה לדוגמה: (1) שניהם מגיבים בצום ומתכוננים לפנות אל המלך. אסתר: "גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ" (אסתר ד, טז). נחמיה: "וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם" (נחמיה א, ד), והוא מבקש להצליח "וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ" (נחמיה א, יא) – כלומר גם הוא מתכוון לפנות אל המלך שהוא משרת.
(2) נחמיה מתפלל במפורש אל ה׳ ומבקש את עזרתו, ואילו אסתר מצווה על צום – "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד, טז) – ותפילה ושם ה׳ אינם מוזכרים. ההבדל מתאים לסגנון של מגילת אסתר, שבה שם ה׳ אינו נזכר כלל; לפי קריאה מקובלת, הסיפור רומז לפעולת ה׳ בלי לומר זאת במפורש, והצום עשוי לרמוז לפנייה אל ה׳. אצל נחמיה, לעומת זאת, הקשר עם ה׳ גלוי.

אפשר גם: ב־(2) אפשר להצביע על הבדל אחר: נחמיה צם ומתפלל לבדו: "וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל" (נחמיה א, ד) – ואילו אסתר מכנסת את כל היהודים בשושן לצום משותף – "לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (אסתר ד, טז) – וכך הופכת את המעשה למאמץ של העם כולו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוצג דמיון עם ציטוט משני הטקסטים. ב־(2) הוצג הבדל מבוסס והוסבר.