מתכונת 6 בתנ"ך (שאלון 1261) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1261 · במבנה של הבגרות · 11 שאלות · 2:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
משך הבחינה: שעתיים וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים. פרק ראשון – בראשית – 48 נקודות (24×2); פרק שני – שמות – 24 נקודות (24×1); פרק שלישי – נושאי בחירה – 16 נקודות (16×1); פרק רביעי – קטע להבנה ולניתוח – 12 נקודות (12×1); סך הכול – 100 נקודות.
חוקי המענה: פרק ראשון – ענו על שתיים מן השאלות 1–3, ובכל שאלה שבחרתם ענו על כל הסעיפים (לכל סעיף – 8 נקודות). פרק שני – ענו על אחת מן השאלות 4–5, ובשאלה שבחרתם ענו על כל הסעיפים (לכל סעיף – 8 נקודות). פרק שלישי – ענו על אחת מן השאלות 6–10; בשאלה שבחרתם ענו על סעיף א – חובה (8 נקודות), ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (8 נקודות). פרק רביעי – ענו על סעיף א – חובה (7 נקודות), ועל אחד מן הסעיפים ב–ד (5 נקודות).
חומר עזר מותר בשימוש: תנ"ך שלם בלי פירושים, בלי תוספות ובלי תרגום. מותר להשתמש בתנ"ך שיש בו מפות.
הוראות מיוחדות: (1) אל תעתיקו את השאלה; כתבו את מספרה בלבד. (2) התרכזו בנושא. שימו לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
הערה: בקטעים מן התנ"ך השם המפורש בא בצורת ה׳.
הערה לפתרונות: זוהי בחינת מתכונת במבנה הרגיל של השאלון בשנת תשפ"ז (בלי הנחיות מענה מיוחדות). הפסוקים מובאים בנוסח המסורה (על פי כתר ארם צובא), בניקוד ובלי טעמים, ונבדקו מול נוסח כתב יד לנינגרד. השם המפורש מובא בצורת ה׳, כמו בשאלון.
פרק ראשון – בראשית
ענו על שתיים מן השאלות 1–3 (לכל שאלה – 24 נקודות). בכל שאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לכל סעיף – 8 נקודות).
שאלה 1 · מי שומע ומי רואה
קראו בראשית, פרק כ״א, פסוקים א׳–כ״א.
קראו פסוקים ט״ז–י״ח.
(1) על פי פסוקים ט״ז–י״ז, מי בוכה, ואת קולו של מי שומע אלוהים? מה מפתיע בכך? (4 נקודות)
(2) על פי פסוק י״ח, מה מורה המלאך להגר לעשות, ומה הוא מבטיח לה? (4 נקודות)
בפסוקים ו׳–י״ז חוזרות מילים מן השורש ש־מ־ע.
(1) הביאו שלוש מילים מן השורש מפסוקים אלה, וציינו בכל אחת מהן מי שומע ואת מי. (4 נקודות)
(2) קראו גם בראשית, פרק ט״ז, פסוק י״א.
הסבירו את הקשר בין השורש ש־מ־ע לבין שמו של ישמעאל, ומה תורם השימוש בשורש זה להבנת המסר של הסיפור בפרק כ״א. (4 נקודות)
בפסוקים ט׳–י״ט חוזרות גם מילים מן השורש ר־א־ה: "וַתֵּרֶא שָׂרָה" (פסוק ט׳), "אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (פסוק ט״ז), "וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (פסוק י״ט).
(1) הסבירו מה גורמת הראייה בפסוק ט׳ ומה מבטאת ההימנעות מראייה בפסוק ט״ז. (4 נקודות)
(2) הסבירו מה מלמד המעבר מן ההימנעות מראייה בפסוק ט״ז אל הראייה בפסוק י״ט על השינוי שחל במצבה של הגר. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית כא, טז)וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ
(בראשית כא, יז)וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם
(בראשית כא, יח)קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ
(1) הגר נושאת קולה ובוכה, אבל אלוהים שומע את "קול הנער" – הנער לא תואר כבוכה; מפתיע שהקול שנשמע אינו הקול שתואר. (2) לקום, לשאת את הנער ולהחזיק בידו; הוא יהיה לגוי גדול.
מה נשאלים: (1) מי בוכה, של מי הקול שנשמע, ומה מפתיע; (2) ההוראה וההבטחה של המלאך.
תשובה לדוגמה: (1) הבוכה היא הגר: "וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כא, טז). אבל אלוהים שומע קול אחר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כא, יז). מפתיע שהכתוב לא תיאר את הנער בוכה או צועק, ובכל זאת דווקא קולו הוא שנשמע; המלאך אף חוזר ומדגיש "כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם" (בראשית כא, יז). מכאן שאלוהים שומע את מצוקת הנער עצמו, גם בלי שקולו תואר.
(2) המלאך מורה "קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ" (בראשית כא, יח) – לקום, להרים את הנער שהשליכה ולתמוך בו, כלומר לחזור ולהיות קרובה אליו. הוא מבטיח "כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (בראשית כא, יח) – לנער יש עתיד, הוא יהיה לעם גדול.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) צוינו מי בוכה ושל מי הקול שנשמע, עם ציטוטים, והוסבר מה מפתיע. בתת־סעיף (2) ניתנו ההוראה וההבטחה עם ציטוטים.
סעיף ב
(בראשית כא, ו)וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי
(בראשית כא, יב)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע
(בראשית כא, יז)וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־לָּךְ הָגָר אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם
(בראשית טז, יא)וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה׳ הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי־שָׁמַע ה׳ אֶל־עָנְיֵךְ
(1) "כל השמע יצחק לי" (כל השומעים על הלידה); "שמע בקלה" (אברהם צריך לשמוע לשרה); "וישמע אלהים את קול הנער" / "כי שמע אלהים אל קול הנער" (אלוהים שומע את הנער). (2) "ישמעאל" – "כי שמע ה׳ אל עניך": שמו מבטא שאלוהים שומע. בפרק כ״א, אף ששמו אינו מוזכר, הוא מתממש: אברהם שומע לשרה ומגרש, אך אלוהים שומע את הנער – מי שגורש ונדחה ממשיך להישמע אצל אלוהים.
מה נשאלים: ספרותי – מילה מנחה: (1) שלוש דוגמאות לשורש עם זיהוי השומע והנשמע; (2) הקשר לשם ישמעאל ותרומת השורש למסר הסיפור.
תשובה לדוגמה: (1) א. "כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי" (בראשית כא, ו) – כל מי שישמע על הלידה ישמח עם שרה. ב. "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב) – אלוהים מורה לאברהם לשמוע לשרה. ג. "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כא, יז) – אלוהים שומע את קולו של הנער, ושוב: "כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כא, יז).
(2) בפרק ט״ז המלאך אומר להגר "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי־שָׁמַע ה׳ אֶל־עָנְיֵךְ" (בראשית טז, יא) – שמו של הנער, ישמעאל, פירושו "אל שומע", והוא ניתן לו כעדות לכך שאלוהים שמע את מצוקת אמו. בפרק כ״א השם אינו מוזכר כלל (הנער מכונה "בן האמה", "הנער", "הילד"), אבל השורש חוזר ומממש את משמעות השם: אברהם "שומע" לשרה ומשלח את הנער, אך אלוהים "שומע" את קול הנער עצמו. השורש המנחה מעביר את המסר שגם מי שנדחה מן הבית ואין מי שמזכיר את שמו – נשמע אצל אלוהים, ואלוהים מתגלה אליו ומדבר עם אמו ישירות.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הובאו שלוש מילים מן השורש, כל אחת עם ציטוט וזיהוי של השומע ושל הנשמע. בתת־סעיף (2) הוסבר הקשר לשם ישמעאל על פי בראשית ט״ז, י״א, והוסברה תרומת המילה המנחה למסר (אלוהים שומע את הנדחה).
סעיף ג
(בראשית כא, ט)וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק
(בראשית כא, י)וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק
(בראשית כא, טז)וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ
(בראשית כא, יט)וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר
(1) ראיית שרה מניעה את הגירוש – ממנה נולדת הדרישה "גרש"; הגר מסרבת לראות את מות בנה – ייאוש וכאב, היא מוותרת. (2) אחרי שאלוהים "פקח את עיניה" היא רואה באר – מן הייאוש אל התקווה וההצלה; הפתרון היה קרוב, והראייה החדשה היא מתת אלוהים.
מה נשאלים: ספרותי – שורש מנחה: (1) להסביר את משמעות הראייה בפסוק ט׳ ושל ההימנעות ממנה בפסוק ט״ז; (2) להסביר את השינוי מפסוק ט״ז לפסוק י״ט.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק ט׳ הראייה של שרה היא נקודת המוצא של כל העלילה: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט) – ממה שראתה נולדת מיד הדרישה "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ" (בראשית כא, י). ראייה אחת קובעת את גורלם של שניים. בפסוק ט״ז הגר מתרחקת מבנה כי "אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא, טז) – היא אינה מסוגלת לראות את מותו. ההימנעות מראייה מבטאת ייאוש גמור וכאב של אם: היא כבר אינה רואה שום אפשרות להציל אותו, ורק מבקשת לא להיות עדה למותו.
(2) בפסוק י״ט: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט). מי שלא רצתה לראות דבר – רואה פתאום באר. השינוי מלמד על מעבר מייאוש לתקווה ולהצלה: הבאר הייתה שם, אבל הגר לא ראתה אותה עד שאלוהים פקח את עיניה. הראייה החדשה מגיעה אחרי ששמעה את דבר המלאך (פסוקים י״ז–י״ח), והיא מאפשרת לה לפעול: "וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר" (בראשית כא, יט). כך האם שהתרחקה חוזרת לטפל בבנה.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסברו שתי ההופעות של השורש, כל אחת עם ציטוט ומשמעות (ראייה שמניעה גירוש; סירוב לראות מתוך ייאוש). בתת־סעיף (2) הוסבר השינוי מסירוב לראות לראייה מצילה, עם ציטוט וקשר להתערבות אלוהים.
שאלה 2 · שני מפגשים ליד הבאר
קראו בראשית, פרק כ״ט, פסוקים א׳–ל״א.
(1) על פי פסוקים ט׳–י״ב, מי הייתה רחל ומה הייתה עבודתה, וכיצד נודע לה מיהו יעקב? (4 נקודות)
(2) קראו בראשית, פרק כ״ד, פסוקים כ״ב–כ״ז. על פי פסוקים אלה, מה עשה עבד אברהם לאחר שרבקה השקתה את הגמלים? ציינו שני מעשים. (4 נקודות)
קראו בראשית, פרק כ״ד, פסוקים י׳–כ״ט ובראשית, פרק כ״ט, פסוקים א׳–י״ג.
בשני הקטעים מתואר מפגש ליד באר בין שליח או חתן מבית אברהם ובין אישה ממשפחת לבן.
(1) ציינו נקודת דמיון אחת והבדל אחד בין שני המפגשים. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (4 נקודות)
(2) הסבירו מה אפשר ללמוד מן ההבדל שציינתם על דמותו של יעקב או על מצבו. (4 נקודות)
קראו בראשית, פרק כ״ד, פסוק ס״ז ובראשית, פרק כ״ה, פסוק כ״ח, וקראו גם בראשית, פרק כ״ט, פסוקים י״ח, כ׳ ו־ל׳–ל״א.
(1) הסבירו מהו ההבדל בין נישואי יצחק ורבקה ובין נישואי יעקב ורחל בסדר שבין האהבה ובין הנישואים. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (4 נקודות)
(2) לדעתכם, מה אפשר ללמוד משני הסיפורים על הקשר שבין הדרך שבה נבחר בן הזוג ובין טיב חיי המשפחה? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על הכתובים. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית כט, ט)עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא
(בראשית כט, יב)וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ
(בראשית כד, כב)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם
(בראשית כד, כג)וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין
(בראשית כד, כד)וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר
(בראשית כד, כה)וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן
(בראשית כד, כו)וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה׳
(בראשית כד, כז)וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה׳ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי
(1) רחל היא בתו של לבן, רועת צאן אביה; יעקב עצמו סיפר לה שהוא אחי אביה ובן רבקה. (2) נתן לה נזם זהב ושני צמידים; שאל של מי היא בת ואם יש מקום ללון בבית אביה; השתחווה לה׳ ובירך אותו. – שניים מהם.
מה נשאלים: (1) מי הייתה רחל, מה עבודתה, וכיצד נודע לה מיהו יעקב; (2) שני מעשים של העבד אחרי השקיית הגמלים.
תשובה לדוגמה: (1) "וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא" (בראשית כט, ט) – רחל היא בתו של לבן, והיא רועה את צאן אביה. היא לומדת מיהו יעקב מפיו: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (בראשית כט, יב).
(2) העבד נותן לרבקה תכשיטים: "וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב). הוא שואל על משפחתה: "בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין" (בראשית כד, כג). אפשר גם: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה׳" (בראשית כד, כו) – הוא מודה לה׳.
למה זו תשובה מלאה: בכל תת־סעיף הרכיבים הנדרשים מבוססים על ציטוט.
סעיף ב
(בראשית כד, י)וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר
(בראשית כד, יא)וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת
(בראשית כד, יב)וַיֹּאמַר ה׳ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם
(בראשית כד, יח)וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ
(בראשית כד, יט)וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת
(בראשית כד, כ)וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו
(בראשית כד, כח)וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה
(בראשית כד, כט)וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן
(בראשית כט, י)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ
(בראשית כט, יא)וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ
(בראשית כט, יב)וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ
(בראשית כט, יג)וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
דמיון: הנערה רצה לספר לבני ביתה (כד, כח / כט, יב), ולבן רץ לקראת האורח (כד, כט / כט, יג). הבדל: העבד פסיבי – מתפלל, מחכה לסימן, והנערה היא שמשקה אותו ואת גמליו; יעקב פעיל – גולל לבדו את האבן ומשקה את צאן רחל. (או: העבד בא עם עשרה גמלים ותכשיטים; יעקב בא בלי כלום, מנשק ובוכה.) לקח: יעקב בא בשמו ולמענו, בלי רכוש ובלי שליח; מה שחסר לו בממון הוא משלים בכוח, ביוזמה וברגש – והוא ייאלץ לשלם בעבודתו.
מה נשאלים: השוואה: (1) נקודת דמיון אחת והבדל אחד, מבוססים על שני הכתובים; (2) מה מלמד ההבדל על יעקב.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת דמיון: בשני המפגשים הנערה רצה לספר לבני ביתה, ולבן רץ לקראת האורח. אצל רבקה: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ" (בראשית כד, כח), "וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה" (בראשית כד, כט). אצל רחל: "וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ" (בראשית כט, יב), "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ" (בראשית כט, יג).
הבדל: עבד אברהם פסיבי – הוא מתפלל "הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם" (בראשית כד, יב), מחכה לסימן, ורבקה היא שעושה את המעשה: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו" (בראשית כד, כ). יעקב, לעומתו, פעיל: הוא אינו מתפלל ואינו מחכה, אלא "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י) – הוא עושה בעצמו את המעשה, ולבדו גולל אבן שכל הרועים גוללים יחד.
(2) מן ההבדל לומדים שיעקב בא אל המשפחה במצב שונה מאוד מן העבד: העבד בא כשליח עשיר – "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ" (בראשית כד, י) – ויכול להרשים במתנות; יעקב בא לבדו, בורח, בלי רכוש. את מה שחסר לו בממון הוא משלים ביוזמה, בכוח וברגש: הוא מסיר את האבן, משקה את הצאן, מנשק ובוכה. זהו יעקב חדש – לא רק "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז), אלא אדם שפועל בכוח ידיו, וכך יהיה גם בהמשך: את רחל הוא "קונה" בעבודה ולא במתנות.
אפשר גם: ההבדל בעושר – העבד נותן תכשיטים, ויעקב אינו יכול לתת דבר, ולכן הוא נאלץ להציע שבע שנות עבודה.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) נקודת דמיון והבדל, כל אחד עם ציטוט משני הכתובים. ב־(2) ההבדל מקושר למצבו (בורח, בלי רכוש) ולדמותו (פעיל, רגשי, נשען על כוחו) של יעקב, עם ביסוס.
סעיף ג
(בראשית כד, סז)וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ
(בראשית כה, כח)וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב
(בראשית כט, יח)וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה
(בראשית כט, כ)וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ
(בראשית כט, ל)וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת
(בראשית כט, לא)וַיַּרְא ה׳ כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה
(1) רבקה נבחרה בשליחות וביוזמת אברהם, והאהבה באה אחרי הנישואים ("ותהי לו לאשה ויאהבה"); יעקב בחר בעצמו, האהבה קדמה לנישואים והייתה הסיבה להם ("ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך"). (2) אף דרך אינה ערובה: נישואי השידוך החלו באהבה ובנחמה, אך בהמשך ההורים התפצלו באהבתם לבנים (כה, כח); נישואי האהבה של יעקב יצרו העדפה, ולאה "שנואה" (כט, ל–לא). איכות חיי המשפחה תלויה במה שבני הזוג עושים בתוך הקשר, ולא רק באופן שבו נוצר.
מה נשאלים: (1) ההבדל בסדר בין אהבה לנישואים, עם ביסוס משני הכתובים; (2) עמדה מנומקת על הקשר בין דרך הבחירה לטיב חיי המשפחה, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) אצל יצחק הנישואים קודמים לאהבה: רבקה נבחרה בידי עבד אברהם, ויצחק פוגש אותה רק כשהיא מגיעה – "וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז). האהבה היא תוצאה של הנישואים. אצל יעקב האהבה קודמת לנישואים והיא סיבתם: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט, יח), ובזכותה שבע השנים "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ). יעקב בוחר בעצמו, מתוך אהבה.
(2) לדעתי שני הסיפורים מלמדים שאף אחת מן הדרכים אינה ערובה לחיי משפחה טובים. נישואי השידוך של יצחק ורבקה החלו באהבה ובנחמה – "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז) – אבל בהמשך ההורים התפצלו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו" (בראשית כה, כח), "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח), ומפיצול זה צמחה המרמה של פרק כ"ז. נישואי האהבה של יעקב הובילו להעדפה ולפגיעה: "וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט, ל), "וַיַּרְא ה׳ כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כט, לא) – האהבה הגדולה לרחל הפכה את לאה ל"שנואה", והמשפחה נבנית מתוך תחרות וכאב. מכאן שטיב חיי המשפחה תלוי ביחס שבני הזוג נותנים זה לזה ולבני הבית לאורך הזמן, ולא רק בדרך שבה נוצר הקשר.
אפשר גם: עמדה שלפיה דרך הבחירה כן משפיעה – אצל יצחק, שלא בחר בעצמו, נוצרה בכל זאת אהבה ונחמה, ואילו אצל יעקב הבחירה הרגשית החד־צדדית יצרה מלכתחילה מתח בין שתי האחיות; בתנאי שהנימוק מבוסס על הכתובים.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) ההבדל בסדר מנוסח ומבוסס על שני הכתובים. ב־(2) יש עמדה ברורה עם ביסוס משני הסיפורים (פיצול ההורים בכ"ה, כ"ח; "שנואה" בכ"ט, ל"א) ומסקנה כללית.
שאלה 3 · הגביע באמתחת בנימין – יוסף, האחים והערבות של יהודה
קראו בראשית, פרק מ״ד.
קראו פסוקים א׳–י״ז.
(1) בפסוקים א׳–י׳ יוסף מפליל את אחיו בגנבה. הביאו שתי הוכחות לכך שהוא נוהג בהם בקשיחות במהלך זה, והסבירו כל אחת מהן. (5 נקודות)
(2) על פי פסוקים י״ג–י״ז, כיצד באה לידי ביטוי האחדות בין האחים בשעת המשבר? הסבירו את דבריכם. (3 נקודות)
קראו פסוקים ל׳–ל״ד וגם את ההגדרה שלפניכם למושג "ערבות".
בנאומו לפני יוסף יהודה מבסס את בקשתו על הערבות שקיבל על עצמו בעבור בנימין.
ציינו שני ביטויים לערבות בדברי יהודה, והסבירו בנוגע לכל אחד מהם כיצד הוא מתאים להגדרה, ומה קיווה יהודה להשיג באמצעותו. בססו את דבריכם על הכתוב ועל ההגדרה. (8 נקודות)
קראו פסוקים י״ח–כ״ט ואת פירוש רש״י לפסוק י״ח שלפניכם.
("שימת עין" – השגחה ודאגה, על פי פסוק כ״א: "וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו".)
(1) רש״י מביא שני פירושים לצירוף "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". הסבירו את שני הפירושים, וכתבו מה מלמד כל אחד מהם על האופן שבו יהודה פונה אל יוסף. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) בדברי יעקב שיהודה מצטט בפסוקים כ״ז–כ״ט מהדהדת טראומה מן העבר.
הסבירו כיצד טראומה זו משפיעה על יחסו של יעקב לבנימין, ומדוע חשוב ליהודה להזכיר אותה לפני השליט. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א(1)
(בראשית מד, ב)וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר
(בראשית מד, ד)הֵם יָצְאוּ אֶת־הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה
(בראשית מד, ה)הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם
(בראשית מד, י)וַיֹּאמֶר גַּם־עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם
שתיים מתוך: מצווה להטמין את גביעו באמתחת הקטן (ב) – הפללה מתוכננת של אחיו; שולח את האיש לרדוף אחריהם ולהאשים אותם "למה שלמתם רעה תחת טובה" (ד); מכנה את המעשה "הרעתם אשר עשיתם" ומדגיש שזה גביע שהוא מנחש בו (ה); דורש שהאשם יהיה לו לעבד (י).
מה נשאלים: להביא שתי הוכחות מפסוקים א׳–י׳ ליחס הנוקשה של יוסף, ולהסביר כל אחת.
תשובה לדוגמה: הוכחה ראשונה – הפללה מתוכננת: "וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן" (בראשית מד, ב). יוסף אינו מחכה שהאחים יחטאו; הוא עצמו מטמין את הראיה המפלילה, כדי שאחיו ייראו גנבים.
הוכחה שנייה – רדיפה והאשמה קשה: "קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (בראשית מד, ד). יוסף שולח את האיש לרדוף אחריהם מיד כשיצאו מן העיר, ומאשים אותם בכפיות טובה ובמעשה רע: "הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (בראשית מד, ה).
אפשר גם: הדרישה להפוך את האשם לעבד: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד" (בראשית מד, י).
למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי הוכחות נפרדות (הטמנת הגביע; הרדיפה וההאשמה), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מבטאת נוקשות.
סעיף א(2)
(בראשית מד, יג)וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה
(בראשית מד, טז)וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ
כולם קורעים את שמלותיהם וחוזרים העירה עם בנימין (יג) – איש אינו מפקיר אותו, אף שהשליח אמר "ואתם תהיו נקיים"; יהודה מציע שכולם יהיו עבדים "גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (טז) – הם רואים את עצמם שותפים לגורלו של בנימין.
מה נשאלים: להסביר כיצד באה לידי ביטוי האחדות בין האחים, בביסוס על פסוקים י״ג–י״ז.
תשובה לדוגמה: השליח אמר שרק מי שהגביע נמצא אצלו יהיה עבד, והשאר נקיים – האחים יכלו לחזור הביתה בלי בנימין. אבל "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (בראשית מד, יג): כולם מתאבלים וכולם חוזרים העירה. אחר כך יהודה אומר בשם כולם: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (בראשית מד, טז). האחים אינם מפקירים את בנימין – בניגוד לעבר, כשהשליכו את יוסף לבור – אלא מקבלים על עצמם גורל משותף.
למה זו תשובה מלאה: הוסבר ביטוי לאחדות (כולם חוזרים; יהודה מציע שכולם יהיו עבדים) בציטוט, ונקשר לשאלת הנטישה של האח.
סעיף ב
(בראשית מד, לב)כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים
(בראשית מד, לג)וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו
(בראשית מד, לד)כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי
1. ההתחייבות לאב (לב): "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי... וחטאתי לאבי כל הימים" – יהודה קיבל אחריות אישית לגורל בנימין ולשאת "חטא" לכל ימיו אם לא ישיבו – זו בדיוק ערבות. מטרה: להסביר ליוסף מדוע דווקא הוא מדבר ומדוע אינו יכול לשוב בלי הנער. 2. ההצעה להיות עבד במקומו (לג): "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו" – הערב משלם בעצמו את המחיר במקום מי שערב לו. מטרה: לשחרר את בנימין ולהשיב אותו לאביו (לד: "פן אראה ברע אשר ימצא את אבי").
מה נשאלים: שני ביטויים לערבות בדברי יהודה; לכל אחד – הסבר ההתאמה להגדרה (אחריות לגורל אחר; תשלום המחיר בעצמו) ומה קיווה יהודה להשיג (2 × ציטוט + התאמה + מטרה).
תשובה לדוגמה: ביטוי ראשון – ההתחייבות לאב: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים" (בראשית מד, לב). יהודה מספר שהתחייב לפני יעקב להשיב את בנימין, ושאם לא יעשה זאת יישא באשמה כל ימיו. זו ערבות על פי ההגדרה: הוא קיבל על עצמו אחריות לגורלו של אדם אחר, והמחיר – "וחטאתי לאבי כל הימים" – מוטל עליו אישית. באמצעות דברים אלה יהודה מקווה שיוסף יבין מדוע דווקא הוא ניגש לדבר, ומדוע אינו יכול פשוט לחזור הביתה בלי הנער.
ביטוי שני – ההצעה להיות עבד במקומו: "וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו" (בראשית מד, לג). כאן הערבות מתממשת: יהודה מוכן לשלם בעצמו את המחיר שנגזר על בנימין – לשמש עבד במצרים – ובלבד שבנימין ישוב. כך בדיוק פועל ערב לפי ההגדרה: משלם בעצמו כשמי שערב לו עלול להיפגע. יהודה מקווה להשיג את שחרור בנימין ולמנוע את האסון הצפוי לאביו: "פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי" (בראשית מד, לד).
למה זו תשובה מלאה: הובאו שני ביטויים נפרדים לערבות עם ציטוטים, לכל אחד הוסבר כיצד הוא תואם את רכיבי ההגדרה, וצוין מה קיווה יהודה להשיג בו.
סעיף ג(1)
(בראשית מד, יח)וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה
(בראשית מד, כא)וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו
פשוטו: "חשוב אתה בעיני כמלך" – יהודה פונה בכבוד ובכניעה, מחמיא לשליט ומדגיש את כוחו. הדבר האחר: כמו שפרעה "גוזר ואינו מקים, מבטיח ואינו עושה" – כך יוסף: הבטיח "ואשימה עיני עליו" (כא) ועכשיו לוקח את בנימין לעבד – כאן יהודה מטיח ביקורת חריפה ומאשים את השליט שאינו עומד בדבריו (ואכן רש״י אומר שדיבר אליו קשות – "ואל יחר אפך").
מה נשאלים: שני רכיבים: הסבר שני הפירושים של רש״י, ומה מלמד כל אחד על אופן הפנייה של יהודה (מחמיאה או מוכיחה).
תשובה לדוגמה: יהודה פותח: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).
פירוש ראשון – "חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו": יהודה משווה את יוסף לפרעה כדי לכבד אותו. זו פנייה מנומסת ומתרפסת: הוא מכיר בכוחו של השליט ומבקש את רחמיו.
פירוש שני – "מה פרעה גוזר ואינו מקים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן; וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו?": כאן ההשוואה היא ביקורת. יוסף אמר לאחים להביא את בנימין כדי "וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" (בראשית מד, כא) – כלומר להשגיח עליו ולדאוג לו – ועכשיו הוא לוקח אותו לעבד. לפי פירוש זה יהודה מאשים את יוסף בכך שאינו מקיים את דבריו, ופונה אליו בתקיפות ובתוכחה. לכן הוא צריך לבקש "ואל יחר אפך" – הוא יודע שהוא מדבר קשות.
למה זו תשובה מלאה: הוסברו שני הפירושים בציטוט מדברי רש״י, ולכל אחד צוין הטון של פניית יהודה (כבוד והכנעה / תוכחה וביקורת), עם עיגון בפסוק כ״א.
סעיף ג(2)
(בראשית מד, כז)וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי
(בראשית מד, כח)וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה
(בראשית מד, כט)וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה
(בראשית מד, ל)וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ
הטראומה: אובדן יוסף – "ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה". ההשפעה: יעקב חרד לבנימין, הבן היחיד שנשאר מרחל, ומאמין שאם ייקרה לו אסון ימות ("והורדתם את שיבתי ברעה שאלה"; "ונפשו קשורה בנפשו"). יהודה מזכיר זאת כדי לעורר את רחמי השליט: הוא מראה שלקיחת בנימין תגרום למות האב הזקן.
מה נשאלים: שני רכיבים: השפעת הטראומה על יחסו של יעקב לבנימין, ומטרת יהודה בהזכרתה – בביסוס על הכתוב.
תשובה לדוגמה: הטראומה: יעקב אומר לבניו: "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה" (בראשית מד, כח). האובדן של יוסף, בנה של רחל, לא נשכח; גם אחרי שנים רבות הוא מדבר עליו כפצע פתוח.
ההשפעה: בגלל האובדן, יעקב נאחז בבנימין, הבן האחרון שנשאר לו מרחל, וכל סכנה לו נראית לו כסוף חייו: "וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית מד, כט). יהודה מתאר את הקשר ביניהם: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד, ל). הטראומה הופכת את יעקב לחרד ולמגונן, והוא חושש לשלוח את בנימין מעיניו.
מטרת יהודה: יהודה אינו מזכיר את העבר כדי להתוודות, אלא כדי לעורר את רחמי השליט. הוא מציג את בנימין לא כנאשם בגנבה אלא כחייו של אב זקן ואבל, ומראה שלקיחתו תגרום למות האב. כך הוא מעביר את הדיון מן הדין אל הרחמים.
למה זו תשובה מלאה: הוסברה השפעת הטראומה (חרדה והיאחזות בבנימין) עם ציטוטים, והוסברה מטרת יהודה בהזכרתה (עורר רחמים; לקיחת הנער תמית את האב).
פרק שני – שמות
ענו על אחת מן השאלות 4–5. בשאלה שבחרתם, ענו על כל הסעיפים (לכל סעיף – 8 נקודות).
שאלה 4 · משה ליד הבאר – יעקב ליד הבאר
קראו שמות, פרק ב׳, פסוקים י״א–כ״ב, וגם בראשית, פרק כ״ט, פסוקים א׳–י״ד.
קראו פסוקים י״ד–כ״ב.
(1) מדוע הגיע משה לארץ מדין, ומה קרה ליד הבאר? בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) מה היו התוצאות של המפגש ליד הבאר בעבור משה? ציינו שתי תוצאות, ובססו אותן על הכתוב. (4 נקודות)
קראו פסוקים ט״ו–כ״א, את דברי רש״י שלפניכם, וגם בראשית, פרק כ״ט, פסוקים א׳–י״ד.
"וישב על הבאר. לשון ישיבה. למד מיעקב שנזדוג לו זווגו מן הבאר"
(רש״י על שמות, פרק ב׳, פסוק ט״ו)
(1) הביאו שתי נקודות דמיון בין המפגש של משה ליד הבאר ובין המפגש של יעקב ליד הבאר. בססו כל נקודה על שני הכתובים. (4 נקודות)
(2) על פי רש״י, משה "למד מיעקב". הסבירו מה למד משה מיעקב לדברי רש״י, ומה מלמדת ההקבלה על הקשר בין סיפורי האבות ובין סיפור משה. (4 נקודות)
קראו שוב שמות, פרק ב׳, פסוקים ט״ז–י״ז ובראשית, פרק כ״ט, פסוקים ז׳–י׳.
(1) הסבירו הבדל אחד בין הסיבה שבגללה יעקב משקה את הצאן ובין הסיבה שבגללה משה מושיע את הרועות ומשקה את צאנן. בססו את דבריכם על הכתובים. (4 נקודות)
(2) בפסוק י״ז נאמר על משה "וַיּוֹשִׁעָן". קראו גם פסוק י״ט וגם שמות, פרק י״ד, פסוק ל׳. הסבירו מה רומז הפועל מן השורש י־ש־ע על תפקידו של משה בהמשך הסיפור, ומה ההבדל בין מי שמושיע בפסוק י״ז ובין מי שמושיע בשמות, פרק י״ד, פסוק ל׳. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמות ב, טו)וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־הַבְּאֵר
(שמות ב, טז)וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן
(שמות ב, יז)וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם
(שמות ב, כ)וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם
(שמות ב, כא)וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה
(שמות ב, כב)וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה
(1) ברח מפני פרעה שביקש להרגו אחרי הריגת המצרי; ליד הבאר הרועים גירשו את בנות כהן מדין, ומשה הושיע אותן והשקה את צאנן. (2) שתיים מתוך: הוזמן לבית האב ("קראן לו ויאכל לחם"), נשאר לשבת אצלו ("ויואל משה לשבת את האיש"), קיבל את צפרה לאישה ונולד לו בן – גרשם.
מה נשאלים: ב-(1) – סיבת ההגעה למדין + מה קרה ליד הבאר, עם ביסוס. ב-(2) – שתי תוצאות של המפגש, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) משה הגיע למדין כבורח: אחרי שהריגת המצרי נודעה, "וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן" (שמות ב, טו). ליד הבאר באו שבע בנות כהן מדין להשקות את צאן אביהן, אבל "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם" (שמות ב, יז). משה התערב: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם" (שמות ב, יז) – הגן עליהן מפני הרועים ואף השקה בעצמו את הצאן.
(2) תוצאה ראשונה – משה מוצא בית: האב שואל את בנותיו מדוע עזבו את האיש ומורה "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב, כ), ובעקבות זאת "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ" (שמות ב, כא) – הבורח מקבל מקום מגורים ומחסה. תוצאה שנייה – משה מקים משפחה: "וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב, כא), ונולד לו בן: "וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם" (שמות ב, כב).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינה סיבת ההגעה (בריחה מפרעה) ותואר המקרה ליד הבאר (גירוש הבנות והושעתן), עם ציטוטים. ב-(2) צוינו שתי תוצאות נפרדות (מחסה בבית האב; נישואין ובן), כל אחת עם פסוק.
סעיף ב
(שמות ב, טו)וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־הַבְּאֵר
(שמות ב, יז)וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם
(שמות ב, יח)וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם
(שמות ב, כ)וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם
(בראשית כט, ב)וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל־פִּי הַבְּאֵר
(בראשית כט, י)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ
(בראשית כט, יב)וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ
(בראשית כט, יג)וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
(1) שתיים מתוך: גיבור בורח מגיע לארץ זרה ונח ליד באר; פוגש שם רועָה/רועות – בנות המשפחה המקומית; משקה בעצמו את הצאן שלהן ("וישק את צאנם" / "וישק את צאן לבן"); הבנות רצות לספר לאביהן, והאב מזמין את האורח לביתו ("קראן לו ויאכל לחם" / "ויביאהו אל ביתו"); בסוף – נישואין. (2) רש״י: משה ישב ליד הבאר כי למד מיעקב שמצא את אשתו ליד הבאר – וכך היה גם לו (צפרה). ההקבלה מציגה את משה כממשיך דרכם של האבות: תולדות האבות חוזרות אצל הבנים ("מעשה אבות סימן לבנים"), וסיפור משה – ראשית סיפור העם – בנוי על התבנית של סיפורי האבות.
מה נשאלים: ב-(1) – שתי נקודות דמיון, כל אחת מבוססת על שמות ב ועל בראשית כט. ב-(2) – להסביר מה משה למד מיעקב לפי רש״י, ומה מלמדת ההקבלה על הקשר בין סיפורי האבות לסיפור משה.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת דמיון ראשונה – השקיית הצאן בידי הגיבור הזר: משה "וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם" (שמות ב, יז), ויעקב "וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). בשני הסיפורים אדם שהגיע זה עתה עושה את העבודה בעצמו בעבור הרועות.
נקודת דמיון שנייה – הבשורה לאב וההזמנה הביתה: בנות כהן מדין "וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" (שמות ב, יח), והאב מורה "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב, כ); רחל "וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ" (בראשית כט, יב), ולבן "וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ" (בראשית כט, יג). בשני הסיפורים המפגש ליד הבאר מוביל לכניסה לבית המשפחה – ובסופו לנישואין.
(2) לפי רש״י, משה ישב ליד הבאר לא במקרה: "למד מיעקב שנזדוג לו זווגו מן הבאר" – יעקב, שברח מארצו, פגש את רחל ליד הבאר, ומשה, שברח ממצרים, יושב במקום שבו מוצאים, לפי דרכו של יעקב, בית ומשפחה. ואכן כך קרה: "וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב, כא). ההקבלה מלמדת שסיפור משה אינו מנותק מסיפורי האבות: הוא חוזר על התבנית שלהם – בריחה, באר, השקיה, נישואין בארץ זרה – ומציג את משה כממשיך דרכם. זה ביטוי לעיקרון "מעשה אבות סימן לבנים": מה שקרה ליעקב, אבי השבטים, חוזר אצל מי שעתיד להוציא את בניו ממצרים.
אפשר גם: ב-(1) נקודות דמיון אחרות: שניהם בורחים מאיום על חייהם (עשו / פרעה) ומגיעים לארץ זרה; שניהם פוגשים רועָה/רועות שהן בנות המשפחה שתארח אותם.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי נקודות דמיון, וכל אחת מבוססת בציטוט משני הכתובים. ב-(2) הוסבר דבר רש״י (משה ישב ליד הבאר בעקבות יעקב, ומצא שם את אשתו) והוסבר מה מלמדת ההקבלה – המשכיות בין האבות לסיפור משה, "מעשה אבות סימן לבנים".
סעיף ג
(שמות ב, טז)וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן
(שמות ב, יז)וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם
(שמות ב, יט)וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן
(בראשית כט, ז)וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא־עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ
(בראשית כט, ח)וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן
(בראשית כט, י)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ
(שמות יד, ל)וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם
(1) יעקב פועל כשהוא רואה את רחל, בת דודו ("ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו... ויגל") – מתוך קרבה משפחתית ורגש; משה פועל למען נשים זרות לו, משום שנעשה להן עוול – הרועים גירשו אותן ("ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען"). (2) "ויושען" – משה מושיע חלשות מיד מי שגוברים עליהן ("איש מצרי הצילנו מיד הרעים"); הפועל רומז לתפקידו בעתיד – להוציא את עמו "מיד מצרים". אבל בים סוף נאמר "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים": שם המושיע הוא ה׳, ומשה הוא שליחו. ההצלה הקטנה ליד הבאר היא רמז מוקדם להצלה הגדולה.
מה נשאלים: ב-(1) – הבדל אחד בסיבת הפעולה, מבוסס על שני הכתובים. ב-(2) – להסביר מה רומז הפועל "ויושען" על תפקידו העתידי של משה, ולהשוות בין המושיע בפרק ב׳ ובין המושיע בפרק י״ד, פסוק ל׳.
תשובה לדוגמה: (1) אצל יעקב הפעולה מתעוררת ברגע שהוא רואה את בת משפחתו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י) – ומיד הוא גולל את האבן ומשקה. הכתוב חוזר שלוש פעמים על "אחי אמו", כלומר המניע הוא הקרבה המשפחתית (ואולי גם האהבה שנולדה בו). זאת ועוד, קודם לכן יעקב רק דיבר עם הרועים: "הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (בראשית כט, ז), ואין עוול שהוא מתקן. אצל משה הבנות זרות לו לגמרי, והוא פועל משום שנעשה להן עוול: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שמות ב, יז) – "ויושען" מלמד שהוא מציל חלשים מידי חזקים.
(2) הפועל מן השורש י־ש־ע מתאר את משה כמי שמציל חלשים מידי חזקים: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שמות ב, יז), ובנות יתרו מספרות: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שמות ב, יט). הניסוח "מיד" חוזר בסיום קריעת ים סוף: "וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות יד, ל). ליד הבאר משה מושיע רועות מיד רועים; בעתיד הוא יהיה מעורב בהושעת עם שלם מיד מצרים – הסצנה הקטנה רומזת לייעודו. אבל יש הבדל: ליד הבאר משה עצמו הוא המושיע, ואילו בים סוף הפועל מיוחס לה׳ – "ויושע ה׳". הכתוב מלמד שבהצלה הגדולה משה הוא שליחו של ה׳, והמושיע האמיתי הוא ה׳.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר הבדל בסיבת הפעולה (קרבה משפחתית אצל יעקב; תיקון עוול כלפי זרות אצל משה), עם ציטוט משני הכתובים. ב-(2) הוסבר הרמז שבפועל "ויושען" לתפקידו העתידי של משה, נמצא הקשר הלשוני ("מיד") לשמות יד, ל, והוסבר ההבדל בזהות המושיע (משה – ה׳).
שאלה 5 · חטא העגל – הפרת הנאמנות, העונש ושבירת הלוחות
קראו שמות, פרק ל״ב, פסוקים א׳–כ׳.
חטא העגל אירע זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, שבו נאמרו עשרת הדיברות.
קראו פסוקים א׳–ח׳ וגם שמות, פרק כ׳, פסוקים ב׳–ג׳.
(1) הביאו שתי הוכחות מפסוקים שונים בפרק ל״ב המעידות כי בחטא העגל העם הפר את הנאמנות הבלעדית לה׳ שנדרשה ממנו בעשרת הדיברות. הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) קראו את פסוק ו׳ שלפניכם.
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק
יש המפרשים את המילה "לְצַחֵק" בפסוק זה במובן של שמחה והוללות במשתה, ואחרים מפרשים אותה במובן של מעשים חמורים, כמו פריצות ואלימות.
הסבירו את תיאור העם על פי אחד מן הפירושים למילה "לְצַחֵק". (3 נקודות)
קראו פסוקים ט״ו–כ׳.
בפסוק כ׳ מתואר מה שעשה משה בעגל.
(1) הסבירו כיצד בא לידי ביטוי במעשה של משה העיקרון של "מידה כנגד מידה". בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) בפסוקים ט״ו–ט״ז מודגש כי הלוחות הם "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים".
הסבירו את הניגוד בין הלוחות ובין העגל, ומה ניגוד זה מלמד על חטא העם. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
קראו פסוק י״ט ואת פירוש רש״י לפסוק זה שלפניכם.
("בן נכר" – אדם שאינו מבני הברית, ובפרשנות חז״ל גם יהודי שעבד עבודה זרה; "משמדים" – יצאו מן הדת, עובדים עבודה זרה.)
(1) על פי רש״י, מדוע שבר משה את הלוחות, ועל מה ביסס את החלטתו? הסבירו את דבריכם. (5 נקודות)
(2) לפי פירושו של רש״י, האם שבירת הלוחות היא מעשה נגד העם או מעשה למען העם? הסבירו את דבריכם. (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א(1)
(שמות לב, א)וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ
(שמות לב, ד)וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
(שמות לב, ח)סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
(שמות כ, ב)אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
(שמות כ, ג)לֹא־יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנַָי
שתיים מתוך: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (א) – בקשה לאל אחר, מול "לא יהיה לך אלהים אחרים"; "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (ד, ח) – מייחסים לעגל את יציאת מצרים, שה׳ הציג כיסוד הברית ("אשר הוצאתיך מארץ מצרים"); "וישתחוו לו ויזבחו לו" (ח) – עבודה ממשית לפסל מסכה.
מה נשאלים: להביא שתי הוכחות מפסוקים שונים בפרק ל״ב להפרת הנאמנות הבלעדית, ולהסביר כל אחת על רקע עשרת הדיברות.
תשובה לדוגמה: הדרישה בעשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב), ומיד "לֹא־יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ, ג).
הוכחה ראשונה – ייחוס יציאת מצרים לעגל: "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד). ה׳ פתח את הברית במשפט "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כלומר נאמנות העם נשענת על הגאולה. העם מעביר את הגאולה עצמה אל העגל – הוא אינו רק מוסיף אל, אלא מחליף את מושיעו.
הוכחה שנייה – עבודה בפועל: "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ" (שמות לב, ח). העם לא רק עשה פסל, אלא השתחווה וזבח לו – מעשים של עבודת אל. זו הפרה ישירה של הדרישה שלא יהיו לו אלוהים אחרים.
אפשר גם: "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א) – העם מבקש במפורש "אלהים" חדשים שיובילו אותו, במקום ה׳.
למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי הוכחות מפסוקים שונים בפרק ל״ב, כל אחת עם ציטוט, והוסבר הקשר שלהן לדרישת הנאמנות הבלעדית בשמות כ׳.
סעיף א(2)
(שמות לב, ו)וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק
שמחה והוללות: אחרי הקורבנות העם יושב לאכול ולשתות וקם לחגוג בריקודים ובשמחה פרועה – המעבר מעבודה לסעודה ולצחוק מראה שהחג "לה׳" הפך למסיבה. (או מעשים חמורים: לפי רש״י יש במילה רמז לגילוי עריות ולשפיכות דמים – העבודה הזרה מובילה להתפרקות מוסרית.)
מה נשאלים: להסביר את תיאור העם לפי אחד הפירושים למילה "לצחק".
תשובה לדוגמה: פירוש ראשון – שמחה והוללות: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו). אחרי שהקריבו קורבנות, העם יושב לסעודה, אוכל ושותה, ואז קם "לצחק" – לחגוג, לרקוד ולשמוח בהוללות. אהרן הכריז "חג לה׳", אבל התיאור מראה שהחג הפך למשתה פרוע, שבו האכילה, השתייה והצחוק הם העיקר. בהמשך משה רואה אכן "מחלת" – ריקודים סביב העגל (פסוק י״ט).
אפשר גם: פירוש שני – מעשים חמורים: רש״י מפרש: "יש במשמע הזה גלוי עריות... ושפיכות דמים", על פי שימושים אחרים של השורש צ־ח־ק במקרא. לפי זה העבודה הזרה הובילה גם להתפרקות מוסרית – פריצות ואלימות.
למה זו תשובה מלאה: הוסבר תיאור העם באופן עקבי לפי פירוש אחד, עם ציטוט.
סעיף ב(1)
(שמות לב, כ)וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(שמות לב, ד)וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
העם עשה מזהב אל שאותו עבד והציג כמי שהעלה אותו ממצרים; משה שורף את העגל, טוחן אותו לאבקה, זורה על המים ומשקה את העם. מה שהעם רומם לדרגת אל הופך לעפר שבולעים: העם "מקבל לתוכו" את חטאו, והאל המדומה מושפל ומתגלה כחומר בלבד – העונש תואם את החטא.
מה נשאלים: להסביר כיצד מעשה משה בעגל מבטא "מידה כנגד מידה" – התאמה בין העונש לחטא – בביסוס על הכתוב.
תשובה לדוגמה: החטא: העם לקח את הזהב, ואהרן "וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). מחפץ של זהב העם עשה "אל" ונתן לו כבוד.
מעשה משה: "וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ). משה הופך את התהליך: את מה שהעם יצר והעלה למעמד של אל הוא שורף, טוחן "עד אשר דק" ומשקה את העם.
מידה כנגד מידה: העם רומם את העגל – ומשה משפיל אותו לעפר; העם עבד את החומר כאילו הוא אל – ועכשיו העם רואה שזה רק חומר שאפשר לטחון ולבלוע; העם בחר באל מזהב – ועכשיו הוא נאלץ לשתות אותו ולשאת בתוכו את טעם חטאו. העונש תואם בדיוק את החטא.
למה זו תשובה מלאה: הוסבר העיקרון בהתאמה מפורשת בין החטא (עשיית העגל ורוממותו) לבין העונש (שריפה, טחינה והשקיה), עם ציטוטים.
סעיף ב(2)
(שמות לב, טז)וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת
(שמות לב, ד)וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
הלוחות: "מעשה אלהים... מכתב אלהים" – ה׳ עצמו עשה אותם וכתב עליהם. העגל: מעשה ידי אדם – "ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה". הניגוד מלמד שהעם החליף את מה שה׳ נתן לו – ברית ותורה – בדבר שעשה בעצמו ואותו קרא "אלהים": האדם ניסה ליצור לעצמו אל, במקום לקבל את דבר האל.
מה נשאלים: שני רכיבים: הסבר הניגוד בין הלוחות לעגל, ומה הניגוד מלמד על חטא העם.
תשובה לדוגמה: הלוחות: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). הכתוב חוזר על המילה "אלהים" – הלוחות הם מעשה ה׳, והכתב הוא כתב ה׳.
העגל: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד) – העגל עשוי מזהב שאספו מן העם, נוצר בכלי של אומן ונעשה בידי אדם.
מה מלמד הניגוד: בזמן שה׳ מכין לעם לוחות שהוא עצמו עשה, העם עושה לעצמו "אלהים" בידיו. העם החליף את מה שנתן לו האל – ברית ותורה – במה שיצר בעצמו, והעניק לחפץ שעשה את התואר "אלהים". החטא מתגלה כהיפוך היחס הנכון: במקום לקבל את דבר ה׳, האדם מנסה לברוא לעצמו אל.
למה זו תשובה מלאה: הוסבר הניגוד (מעשה אלוהים מול מעשה ידי אדם) בציטוטים משני הפסוקים, והוסקה מסקנה על מהות החטא.
סעיף ג(1)
(שמות לב, יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
לפי רש״י משה שבר את הלוחות כי הבין שאי אפשר לתת את התורה לעם שעבד עבודה זרה. הבסיס: קל וחומר ממצוות הפסח – אם על מצווה אחת, הפסח, אמרה התורה "כל בן נכר לא יאכל בו", קל וחומר שאת התורה כולה ("התורה כלה כאן") אין לתת לישראל, שנעשו "משמדים" בחטא העגל.
מה נשאלים: שני רכיבים: מדוע שבר משה את הלוחות לפי רש״י, ועל מה ביסס את החלטתו.
תשובה לדוגמה: הכתוב מתאר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה" (שמות לב, יט), ומשה שובר את הלוחות – "וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). הכתוב אינו מסביר מדוע שבר משה את הלוחות, שהם "מעשה אלהים".
רש״י מסביר שהשבירה הייתה החלטה מנומקת ולא רק התפרצות כעס: משה אמר לעצמו "מה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות י״ב), התורה כלה כאן וכל ישראל משמדים ואתננה להם?". זהו "קל וחומר": אם על מצווה אחת, קורבן הפסח, נאמר שמי שאינו בן הברית אינו אוכל ממנו – קל וחומר שאת התורה כולה, שבלוחות, אין לתת לעם שבאותה שעה עובד עבודה זרה ונעשה כמי שיצא מן הברית. לכן משה שבר את הלוחות לפני שנמסרו לעם.
למה זו תשובה מלאה: הוסברה הסיבה לשבירה לפי רש״י (אין לתת תורה לעם שעבד עבודה זרה), והוסבר הבסיס – הקל וחומר מדין הפסח – בציטוט מדבריו.
סעיף ג(2)
(שמות לב, יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
אפשר להבין את השבירה כמעשה למען העם: לפי רש״י משה מסרב "לתת" את התורה לעם שאינו ראוי לה כרגע; כך העם אינו מקבל ברית שכבר הפר, ואינו נענש כמי שהפר ברית שקיבל – משה מגן עליו. אפשר גם: מעשה נגד העם – העם מאבד את הלוחות שנכתבו בידי ה׳, והשבירה מבטאת שהעם הוצא מן הברית.
מה נשאלים: להכריע, על פי התפיסה בפירוש רש״י, אם השבירה היא נגד העם או למענו, ולנמק.
תשובה לדוגמה: לדעתי, לפי רש״י השבירה היא מעשה למען העם. רש״י מתאר את משה כמי ששוקל אם "לתת" את התורה לעם במצבו הנוכחי, ומחליט שלא לתת. אילו נתן משה את הלוחות לעם שעובד את העגל, היה העם מקבל עליו ברית ומפר אותה מיד – והיה נענש כמי שהפר ברית שקיבל. כששובר משה את הלוחות לפני שנמסרו, הוא מונע מן העם להתחייב בברית שאינו ראוי לה עכשיו, וכך פותח פתח לתיקון ולחידוש הברית בהמשך.
אפשר גם: מעשה נגד העם: השבירה היא עונש והבעה גלויה של הניתוק – העם מאבד את הלוחות שהם "מעשה אלהים", ולפי רש״י הוא נחשב "משמדים", כלומר מי שהוצא מן הברית.
למה זו תשובה מלאה: הוצגה עמדה ברורה המבוססת על פירוש רש״י (משה מסרב "לתת" את התורה לעם שאינו ראוי), ונומקה (מניעת התחייבות והפרה מיידית).
פרק שלישי – נושאי הבחירה
ענו על אחת מן השאלות 6–10. בשאלה שבחרתם, ענו על סעיף א – חובה (8 נקודות), ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (8 נקודות).
שאלה 6 · כבשר אחינו בשרנו – מילה מנחה
קראו נחמיה, פרק ה׳, פסוקים א׳–י״ט.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ו׳ ואת דבריו של מלבי״ם על פסוק א׳ ועל פסוק ו׳ שלפניכם.
מלבי״ם על פסוק א׳: "ותהי, זעקת דלת העם היתה רבה על העשירים ומפרש שבין הזועקים היו שתי כתות, הכת האחת שצעקה על העתיד שאין להם במה להחיות את נפשם"
מלבי״ם על פסוק ו׳: "ויחר, א] חרה לו על צעקת ענים מהכת הראשונה שצעקו על מניעת הצדקה, ב] ואת הדברים האלה שהיא צעקת כת השניה שהיא צעקת עשק ואון"
(מלבי״ם על נחמיה, פרק ה׳, פסוקים א׳, ו׳)
כתות – קבוצות; עשק ואון – גזל ועוול. לפי מלבי״ם, דברי הכת הראשונה מובאים בפסוקים ב׳–ג׳, ודברי הכת השנייה – בפסוקים ד׳–ה׳.
(1) על פי פסוק א׳, מי צועק, ואל מי מופנית הצעקה? (3 נקודות)
(2) על פי מלבי״ם, על אילו שני דברים חרה לנחמיה? הסבירו את ההבדל בין "מניעת הצדקה" ובין "עשק ואון", והביאו מפסוקים ב׳–ה׳ ראיה לכל אחד מהם. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים א׳–י׳.
המילה "אח" (בנטיות שונות) חוזרת בפסוקים אלה פעמים רבות, והיא מילה מנחה בפרק.
(1) הביאו שתי דוגמאות לשימוש במילה "אח": אחת מדברי העניים ואחת מדברי נחמיה. ציינו את מי היא מציינת בכל דוגמה. (4 נקודות)
(2) הסבירו כיצד החזרה על המילה "אח" מחזקת את הטענות של העניים ואת הביקורת של נחמיה על העשירים. (4 נקודות)
קראו פסוקים ט׳, י״ב–י״ג וט״ו, ואת דבריו של מלבי״ם על פסוק י״ג.
"ויהללו ויעשו, ר״ל שעשאוה בשמחה וכמקיים מצוה, שמברך תחלה ברכת המצות, ופה קיימו מצות צדקה והשבת העבוט"
(מלבי״ם על נחמיה, פרק ה׳, פסוק י״ג; עבוט = משכון)
(1) על פי מלבי״ם, מה מלמדות המילים "וַיְהַלְלוּ אֶת־ה׳" על היחס של העשירים למעשה שהתחייבו לעשות? (3 נקודות)
(2) בפרק ה׳ הקשר בין צדק חברתי ובין עבודת אלוהים חוזר כמה פעמים. הביאו שתי ראיות לכך מן הפרק, והסבירו כיצד כל אחת מהן מבטאת את הקשר. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(נחמיה ה, א)וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים
(נחמיה ה, ב)וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה
(נחמיה ה, ג)וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב
(נחמיה ה, ד)וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ
(נחמיה ה, ה)וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים
(נחמיה ה, ו)וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת־זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
(1) העם ונשיהם – העניים; אל "אחיהם היהודים" – העשירים. (2) לפי מלבי״ם נחמיה כעס על שני דברים: על צעקת הכת הראשונה – העשירים מנעו צדקה ממי שאין לו במה לחיות (מחדל: לא עזרו), למשל "בנינו ובנתינו אנחנו רבים ונקחה דגן ונאכלה ונחיה" (ב) או "שדתינו... אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב" (ג); ועל "הדברים האלה" – צעקת הכת השנייה על עשק ואון (מעשה: ניצול וגזל), למשל "והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים... ושדתינו וכרמינו לאחרים" (ה). ההבדל: הראשון – אי־נתינה, השני – פגיעה פעילה בחלשים.
מה נשאלים: ב־(1) – לציין מי צועק ואל מי. ב־(2) – לציין לפי מלבי״ם שני דברים שעליהם כעס נחמיה, להסביר את ההבדל ביניהם ולהביא ראיה לכל אחד מפסוקים ב׳–ה׳.
תשובה לדוגמה: (1) "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים" (נחמיה ה, א) – הצועקים הם העם ונשותיהם, כלומר העניים, והצעקה מופנית אל "אחיהם היהודים" – העשירים שבעם.
(2) לפי מלבי״ם, הפסוק "וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת־זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (נחמיה ה, ו) מתאר כעס על שני דברים. הראשון – "צעקת ענים מהכת הראשונה שצעקו על מניעת הצדקה": עניים שאין להם במה לחיות, והעשירים אינם עוזרים להם. כך אומרים "בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה" (נחמיה ה, ב), ואחרים "שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב" (נחמיה ה, ג) – הם נאלצים לקנות דגן ולמשכן את רכושם כדי לשרוד. השני – "הדברים האלה", "צעקת עשק ואון": לא רק שלא עוזרים להם, אלא מנצלים את מצוקתם. כך אומרים "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים" (נחמיה ה, ה) ו"וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים" (נחמיה ה, ה) – העשירים לוקחים את ילדיהם לעבדים ואת שדותיהם לעצמם. ההבדל: מניעת צדקה היא מחדל – העשירים אינם נותנים; עשק ואון הם מעשה – העשירים פוגעים בעניים ומנצלים אותם. נחמיה כועס על שניהם, אבל השני חמור יותר.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו הצועקים והנמענים, עם ציטוט. ב־(2) צוינו שני הדברים לפי מלבי״ם, הוסבר ההבדל ביניהם (מחדל לעומת מעשה), והובאה ראיה לכל אחד מפסוקים ב׳–ה׳, עם ציטוט.
סעיף ב
(נחמיה ה, א)וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים
(נחמיה ה, ה)וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים
(נחמיה ה, ז)וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה
(נחמיה ה, ח)וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת־אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם־אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ־לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר
(נחמיה ה, י)וְגַם־אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה־נָּא אֶת־הַמַּשָּׁא הַזֶּה
(1) עניים: "כבשר אחינו בשרנו" (ה) – העשירים; נחמיה: "משא איש באחיו אתם נשים" (ז) / "קנינו את אחינו היהודים" / "תמכרו את אחיכם" (ח) – העניים / היהודים שנמכרו; גם המספר: "אל אחיהם היהודים" (א). (2) המילה מזכירה שהעשירים והעניים הם משפחה אחת; לכן ההלוואה בנשך והמכירה לעבדות אינן רק עוול כלכלי אלא בגידה באחים; הניגוד "אח" מול "נושה"/"מוכר" חושף את חומרת המעשה.
מה נשאלים: שאלה על מילה מנחה: (1) שתי דוגמאות – אחת מדברי העניים ואחת מדברי נחמיה – ומי מצוין בכל אחת; (2) הסבר כיצד החזרה מחזקת את הטענות ואת הביקורת.
תשובה לדוגמה: (1) מדברי העניים: "כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ" (נחמיה ה, ה) – "אחינו" הם העשירים: העניים מזכירים להם שהם אחים. מדברי נחמיה: "מַשָּׁא אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים" (נחמיה ה, ז) – "אחיו" הוא העני, שהעשיר מלווה לו בתנאים קשים; וכן "וְגַם־אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם" (נחמיה ה, ח).
(2) החזרה על המילה "אח" הופכת את הסכסוך מעניין כלכלי לעניין משפחתי. כבר בפתיחה המספר מציג את הצעקה "אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים" (נחמיה ה, א) – הנאשמים אינם זרים אלא אחים. העניים משתמשים במילה כדי לטעון לשוויון: אנחנו מאותו בשר, ואין סיבה שילדינו יהיו עבדים לילדיכם. נחמיה משתמש בה כדי לחשוף את חומרת המעשה: הצירוף "איש באחיו" לצד "נושים" יוצר ניגוד – אח אמור לעזור, לא לגבות; והצירוף "תמכרו את אחיכם" צורם עוד יותר, משום שאנשים מוכרים את בני משפחתם. בפסוק ח׳ המילה חוזרת גם לגבי מעשי נחמיה – "אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת־אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים" (נחמיה ה, ח) – וכך נוצר ניגוד בין מי שפודה את אחיו ובין מי שמוכר אותם. המילה המנחה מעמידה את העשירים מול התביעה הבסיסית של האחווה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שתי דוגמאות מדויקות, אחת מכל דובר, וצוין במי מדובר בכל אחת. ב-(2) הוסבר כיצד החזרה מחזקת את טענות העניים (שוויון) ואת ביקורת נחמיה (ניגוד אח–נושה, אח–מוכר; פודה מול מוכר), עם ציטוטים.
סעיף ג
(נחמיה ה, ט)וָאוֹמַר לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר־אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ
(נחמיה ה, יב)וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת־הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה
(נחמיה ה, יג)גַּם־חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת־כָּל־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל־הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת־ה׳ וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה
(נחמיה ה, טו)וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל־הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף־שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל־הָעָם וַאֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים
(1) הם עשו את המעשה בשמחה, כקיום מצווה – כמו מברכים לפני מצווה; ההשבה נתפסה כמצוות צדקה והשבת משכון, לא כהפסד כפוי. (2) שתיים מתוך: "הלוא ביראת אלהינו תלכו" (ט) – הצדק נובע מיראת אלוהים; השבועה לפני הכוהנים (יב) – ההתחייבות החברתית נעשית בטקס דתי; "ויהללו את ה׳" (יג); "ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (טו) – נחמיה נמנע מלהכביד על העם בגלל יראת אלוהים.
מה נשאלים: (1) – להסביר לפי מלבי״ם את משמעות ההלל ליחס העשירים למעשה. (2) – להביא שתי ראיות מן הפרק לקשר בין צדק חברתי לעבודת אלוהים, ולהסביר כל אחת.
תשובה לדוגמה: (1) לפי מלבי״ם, ההלל מלמד שהעשירים לא החזירו את הנכסים בכעס או בצער על ההפסד, אלא "בשמחה וכמקיים מצוה": כמו שאדם מברך לפני שהוא מקיים מצווה, כך הם הללו את ה׳ לפני שקיימו את "מצות צדקה והשבת העבוט". המעשה החברתי נתפס אצלם כחלק מעבודת ה׳: "וַיֹּאמְרוּ כָל־הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת־ה׳ וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה" (נחמיה ה, יג).
(2) ראיה ראשונה – נימוק הפנייה של נחמיה: "לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר־אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ" (נחמיה ה, ט). נחמיה מציג את הניצול של העניים לא רק כעוול חברתי אלא כפגיעה ביראת אלוהים; מי שירא את אלוהיו אינו מוכר את אחיו. ראיה שנייה – דרך התנהגותו של נחמיה עצמו: "וַאֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים" (נחמיה ה, טו). נחמיה נמנע מלהכביד על העם במסים, כמו שעשו הפחות שלפניו, ומסביר זאת ביראת אלוהים. כלומר, אצל נחמיה ההתנהלות הציבורית ההוגנת היא ביטוי של אמונה, ועבודת אלוהים אינה מתמצה בפולחן – היא נבחנת ביחס לחלשים.
אפשר גם: ראיה אחרת: השבועה לפני הכוהנים – "וָאֶקְרָא אֶת־הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה" (נחמיה ה, יב) – ההתחייבות החברתית נעשית בטקס דתי ובשם ה׳. כל שתי ראיות מוסברות מתקבלות.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר לפי מלבי״ם שההלל מבטא שמחה ותפיסת המעשה כמצווה, עם ציטוט. ב-(2) הובאו שתי ראיות שונות מן הפרק, כל אחת עם ציטוט והסבר של הקשר בין צדק חברתי ליראת אלוהים.
שאלה 7 · "תיסרך רעתך" – מקרה, עונש ותוצאה
קראו ירמיה, פרק ב׳, פסוקים י״ד–י״ט.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים י״ד–י״ז.
(1) על פי פסוקים י״ד–ט״ו, מה קרה לישראל ולארצו? ציינו שני פרטים. (3 נקודות)
(2) על פי פסוקים ט״ז–י״ז, מי עוד פוגע בישראל, ומהי לפי פסוק י״ז הסיבה למה שקרה לו? בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״ז–י״ט ואת פירושו של מלבי״ם לפסוק י״ט שלפניכם.
"יש הבדל בין יסורים לתוכחה, התוכחה הוא בדברים ובא להשיבו בטוב אל דרך הטוב בעתיד, והיסור הוא בחזקה בדברים קשים או במכות [...] והמיסר מיסרו בשוטים שהם בלתי נסבבים מן העבירה אף בדרך סבה ומסובב טבעי רק ברצון המיסר שאומר אם לא תשמע איסרך בשוטים, אבל פה אומר כי היסורים הם מסובבים מן דרכך הרע בעצמו בדרך סבה ומסובב טבעי, כי רעתך בעצמך היא תיסרך, לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית"
(מלבי״ם על ירמיה, פרק ב׳, פסוק י״ט)
(1) על פי מלבי״ם, מה ההבדל בין עונש שמביא "המיסר" ובין העונש שמתואר בפסוק י״ט? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על לשון הפסוק. (4 נקודות)
(2) הסבירו כיצד פסוקים י״ז–י״ח ממחישים את פירושו של מלבי״ם: כיצד מעשי העם עצמם מביאים עליו את הרעה? (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״ד–י״ז ואת פירושיו של מצודת דוד לפסוקים י״ד ו־י״ז שלפניכם.
מצודת דוד על פסוק י״ד: "וכי ישראל הוא כעבד מקנת כסף או יליד בית בן השפחה כי אלו מפני פחיתותם לא ישגיח האדון עליהם בהשגחה פרטיות ולכן המה נעזבים אל המקרים ואמר וכי ישראל הוא כמותם להיות נעזב אל המקרים ומדוע א״כ היה לבז"
מצודת דוד על פסוק י״ז: "לא זהו בעבור שנעזבים אל המקרים אלא זאת היא הדבר העושה את הרעה והיא עזיבתך אשר עזבת את ה׳ ולא הלכת אחריו בעת שהיה מוליך אותך בדרך הישרה ובעונש בא מה שבא ולא במקרה"
(מצודת דוד על ירמיה, פרק ב׳, פסוקים י״ד, י״ז)
(1) על פי מצודת דוד, איזה הסבר לחורבן נשלל בשאלה "הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא"? הסבירו מדוע ההשוואה לעבד מתאימה להסבר זה. (4 נקודות)
(2) מהו ההסבר שהנביא נותן בפסוק י״ז, על פי מצודת דוד? הסבירו מדוע יש בהסבר זה, למרות חומרתו, גם פתח לתקווה. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
(ירמיהו ב, יד)הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז
(ירמיהו ב, טו)עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב
(ירמיהו ב, טז)גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד
(ירמיהו ב, יז)הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ
(1) שניים מתוך: ישראל נעשה לבז; אויבים ("כפירים") שאגו עליו; ארצו נעשתה שממה; עריו נשרפו ואין בהן יושב. (2) גם בני נף ותחפנחס – המצרים – פוגעים בו ("ירעוך קדקד"); הסיבה: עזיבת ה׳ – "הלוא זאת תעשה לך עזבך את ה׳ אלהיך בעת מולכך בדרך".
מה נשאלים: (1) לציין שני פרטים על מה שקרה לישראל ולארצו; (2) לציין מי עוד פוגע בו ומהי הסיבה, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) ישראל נעשה טרף לאויביו: "מַדּוּעַ הָיָה לָבַז" (ירמיהו ב, יד). האויבים מתוארים כאריות צעירים: "עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם" (ירמיהו ב, טו), והתוצאה – חורבן הארץ והערים: "וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב" (ירמיהו ב, טו).
(2) גם מצרים, שבה בטח העם, פוגעת בו: "גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד" (ירמיהו ב, טז) – נוף ותחפנחס הן ערים במצרים, והן "שוברות את הקודקוד" של ישראל. הנביא מסביר שהסיבה לכל זה היא מעשי העם עצמו: "הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ" (ירמיהו ב, יז) – העם עזב את ה׳ שהדריך אותו, ומכאן באה הרעה.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו שני פרטים (העם לבז; הארץ שממה והערים שרופות), עם ציטוט. ב־(2) צוין שגם מצרים פוגעת בישראל, וצוינה הסיבה – עזיבת ה׳ – עם ציטוט מפסוק י״ז.
סעיף ב
(ירמיהו ב, טז)גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד
(ירמיהו ב, יז)הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ
(ירמיהו ב, יח)וְעַתָּה מַה־לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה־לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר
(ירמיהו ב, יט)תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי־רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם־אֲדֹנָי ה׳ צְבָאוֹת
(1) המיסר מעניש ב"שוטים" – עונש חיצוני שאין לו קשר טבעי לעבירה, ובא רק מרצונו של המעניש; בפסוק י״ט העונש נובע מן החטא עצמו כסיבה ותוצאה: "תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך" – הרעה עצמה היא המייסרת, "לא השוט והשבט". (2) העם עזב את ה׳ ופנה לבקש עזרה ממצרים ומאשור ("מה לך לדרך מצרים... ומה לך לדרך אשור"), ודווקא מצרים, שבה בטח, פוגעת בו ("גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד"); העזיבה עצמה "עושה" את הרעה ("הלוא זאת תעשה לך עזבך").
מה נשאלים: (1) להסביר את ההבחנה של מלבי״ם בין עונש חיצוני ובין עונש שנובע מן החטא, ולקשור אותה ללשון הפסוק; (2) להמחיש את הפירוש בפסוקים י״ז–י״ח.
תשובה לדוגמה: (1) מלבי״ם מבחין בין שני סוגי עונש. "המיסר" מכה "בשוטים", כלומר מביא עונש חיצוני שאין לו קשר טבעי לעבירה; העונש בא רק מפני שהמעניש החליט כך ("אם לא תשמע איסרך בשוטים"). בפסוק י״ט, לעומת זאת, העונש הוא תוצאה טבעית של החטא עצמו, "בדרך סבה ומסובב". כך מפרש מלבי״ם את לשון הפסוק: "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" (ירמיהו ב, יט) – הנושא של הפועל "תיסרך" הוא "רעתך", כלומר הרעה עצמה שעשה העם היא שמייסרת אותו, "לא השוט והשבט". אין צורך במעניש חיצוני: החטא נושא בתוכו את עונשו.
(2) פסוקים י״ז–י״ח מתארים בדיוק תהליך כזה. העם עזב את ה׳: "עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ" (ירמיהו ב, יז), ובמקום לבטוח בו פנה לחפש עזרה אצל המעצמות: "וְעַתָּה מַה־לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה־לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר" (ירמיהו ב, יח). אבל דווקא מי שבו בטח הוא שפוגע בו: "גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד" (ירמיהו ב, טז). הרעה אינה נשלחת מבחוץ כעונש שרירותי – היא נובעת ישירות מן הבחירה לעזוב את ה׳ ולבטוח במצרים. לכן הנביא אומר "הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ" (ירמיהו ב, יז) – העזיבה עצמה היא ש"עושה" את הרעה.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר ההבדל (עונש חיצוני ושרירותי לעומת תוצאה טבעית של החטא) ונקשר ללשון הפסוק "תיסרך רעתך". ב־(2) הוסבר, עם ציטוטים מפסוקים ט״ז–י״ח, כיצד הבחירה לעזוב את ה׳ ולבטוח במצרים היא עצמה מביאה את הרעה.
סעיף ג
(ירמיהו ב, יד)הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז
(ירמיהו ב, טו)עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב
(ירמיהו ב, טז)גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד
(ירמיהו ב, יז)הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ
(1) נשלל ההסבר שהחורבן הוא מקרה – שישראל "נעזב אל המקרים" כמו עבד שאדונו אינו משגיח עליו. עבד (מקנת כסף או יליד בית) נחשב פחות, ואדונו אינו דואג לו אישית; ישראל אינו כזה – הוא נתון בהשגחת ה׳. (2) הרעה באה כעונש על עזיבת ה׳ – "ובעונש בא מה שבא ולא במקרה". תקווה: אם הרעה היא תוצאה של מעשי העם ולא של מקרה עיוור, ה׳ עדיין משגיח עליו, ושינוי הדרך – חזרה אל ה׳ – יכול לשנות את המצב.
מה נשאלים: (1) להסביר איזו אפשרות שוללת השאלה הרטורית, לפי מצודת דוד, ומדוע ההשוואה לעבד מתאימה לה; (2) להציג את ההסבר בפסוק י״ז לפי מצודת דוד, ולהסביר את הפתח לתקווה.
תשובה לדוגמה: (1) הנביא שואל "הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז" (ירמיהו ב, יד). לפי מצודת דוד, השאלה שוללת את האפשרות שהחורבן הוא מקרה – שישראל "נעזב אל המקרים", בלי השגחה. ההשוואה לעבד מתאימה: עבד שנקנה בכסף או שנולד לשפחה בבית נחשב בעל מעמד נמוך, ולכן, לפי הפירוש, האדון אינו משגיח עליו "בהשגחה פרטית", ומה שקורה לו קורה במקרה. אבל ישראל אינו עבד כזה; הוא עם שה׳ משגיח עליו. לכן אי אפשר לומר שהחורבן קרה סתם, וצריך לחפש לו סיבה.
(2) הסיבה ניתנת בפסוק י״ז: "הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת־ה׳ אֱלֹהַיִךְ" (ירמיהו ב, יז). מצודת דוד מסביר: "זאת היא הדבר העושה את הרעה והיא עזיבתך" – הרעה באה כעונש, "ולא במקרה". זו תוכחה קשה, כי היא מטילה את האחריות על העם עצמו. אבל יש בה גם פתח לתקווה: אם החורבן אינו מקרה עיוור, פירוש הדבר שה׳ עדיין משגיח על עמו ולא נטש אותו – העונש עצמו הוא סימן לקשר. ומה שנגרם בגלל מעשי העם יכול להשתנות כשהעם ישנה את מעשיו: אם הרעה באה מעזיבת ה׳, החזרה אל ה׳, "בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ" (ירמיהו ב, יז), יכולה להביא את הטוב בחזרה.
אפשר גם: לנמק את התקווה בכך שהנביא מזכיר את "בעת מולכך בדרך" – ה׳ מתואר כמי שהוביל את העם, והדרך עדיין פתוחה לפניו; כלומר התוכחה מכוונת להחזיר את העם אל הדרך, ולא רק להעניש.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר ההסבר שנשלל (חורבן מקרי, בלי השגחה), והוסבר מדוע ההשוואה לעבד מתאימה, עם ציטוט. ב־(2) הוצג ההסבר בפסוק י״ז (עונש על עזיבת ה׳, ולא מקרה) על פי מצודת דוד, והוסבר הפתח לתקווה (השגחה נמשכת; שינוי המעשים יכול לשנות את המצב).
שאלה 8 · רעך, עמיתך, אחיך – שפת האחווה בחוק
קראו ויקרא, פרק י״ט, פסוקים ט׳–י״ח.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים י״ז–י״ח.
(1) פסוקים אלה מתארים כיצד צריך אדם לנהוג כאשר רעהו פגע בו. תארו את הדרך הנדרשת ממנו על פי הפסוקים: ממה עליו להימנע, ומה עליו לעשות. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) הסבירו את ההבדל בין "לֹא־תִקֹּם" ובין "וְלֹא־תִטֹּר" (פסוק י״ח). מדוע לדעתכם אסר המחוקק גם את הנטירה, אף שאין בה מעשה של פגיעה? (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״א–י״ח.
בפסוקים אלה הזולת מכונה בכינויים שונים, למשל: "בַּעֲמִיתוֹ" (פסוק י״א), "רֵעֲךָ" (פסוק י״ג), "עֲמִיתֶךָ" (פסוק ט״ו), "בְּעַמֶּיךָ" (פסוק ט״ז), "אָחִיךָ" (פסוק י״ז), "בְּנֵי עַמֶּךָ" (פסוק י״ח).
(1) מה משותף לכינויים אלה, ומה הם מלמדים על היחס שהמחוקק מבקש ליצור בין האדם ובין זולתו? (4 נקודות)
(2) בחרו באחד מן הכינויים, והסבירו כיצד השימוש בו מחזק את החוק שבפסוק שבו הוא מופיע. (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״ז–י״ח וגם שמואל א, פרק כ״ד, פסוקים י׳–י״ג ופסוקים י״ז–י״ח.
דוד מצא במערה את שאול, שרדף אחריו כדי להורגו, ולא פגע בו.
(1) הסבירו כיצד דוד נוהג על פי שתיים מן הדרישות שבויקרא, פרק י״ט, פסוקים י״ז–י״ח. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (5 נקודות)
(2) על פי שמואל א, פרק כ״ד, פסוקים י״ז–י״ח, מה הייתה תוצאת הדברים שאמר דוד לשאול? מה אפשר ללמוד מכך על מטרת הדרישה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (פסוק י״ז)? (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
(ויקרא יט, יז)לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא
(ויקרא יט, יח)לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳
(1) להימנע: משנאה בלב, מנקמה ומנטירה; לעשות: להוכיח את העמית בגלוי, ולאהוב את רעהו כמוהו. (2) נקימה – פגיעה בחזרה במעשה (מסרב לעזור כפי שסירבו לו); נטירה – שמירת הטינה בלב והזכרתה (עוזר, אך מזכיר שהוא "לא כמותו"). הנטירה נאסרה כי היא מקור לשנאה ולנקמה בעתיד, ומונעת פיוס אמיתי.
מה נשאלים: ב-(1) – לתאר את הדרך הנדרשת: ממה להימנע ומה לעשות, עם ביסוס. ב-(2) – להסביר את ההבדל בין שני המושגים ולנמק מדוע נאסרה גם הנטירה.
תשובה לדוגמה: (1) הפסוקים בונים דרך של כמה שלבים. תחילה – לא להסתיר את הכעס בלב: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). במקום זה – לדבר עם הפוגע בגלוי ולהעמיד אותו על מעשיו: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). אחר כך – לא להשיב לו רעה ולא לשמור את העלבון: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט, יח). ולבסוף, היעד החיובי: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). הדרך מובילה מן השנאה הסמויה, דרך דיבור גלוי, אל האהבה.
(2) נקימה היא תגובה במעשה: מי שנפגע מחזיר לפוגע באותה מטבע – למשל, חברו סירב להשאיל לו כלי, ולמחרת הוא מסרב להשאיל לחברו כלי "כדרך שלא השאלתני". נטירה היא שמירת הפגיעה בלב: האדם אינו מחזיר רעה, ואפילו עוזר, אבל מזכיר לחברו את העלבון – "הא לך, איני כמותך". לדעתי המחוקק אסר גם את הנטירה משום שהטינה השמורה בלב היא שורש הנקמה: מי שזוכר ומזכיר כל פגיעה לא ישלים באמת עם חברו, והיחסים ביניהם יישארו פגועים. יתר על כן, הנטירה עצמה פוגעת – מי שעוזר תוך כדי השפלה מבייש את חברו. לכן, כדי להגיע אל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), יש לעקור גם את הטינה ולא רק את המעשה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תוארו הדברים שיש להימנע מהם (שנאה בלב, נקמה, נטירה) והדברים שיש לעשות (תוכחה, אהבה), כל אחד עם ציטוט. ב-(2) הוסבר ההבדל בין נקימה (מעשה) לנטירה (טינה בלב) בעזרת דוגמה, וניתן נימוק מדוע נאסרה גם הנטירה.
סעיף ב
(ויקרא יט, יא)לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ
(ויקרא יט, יג)לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר
(ויקרא יט, טו)לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ
(ויקרא יט, טז)לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה׳
(ויקרא יט, יז)לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא
(ויקרא יט, יח)לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳
(1) כולם כינויי קרבה ושותפות – חבר, שותף, בן אותו עם, אח; החוק אינו עוסק ב"אדם זר" אלא באדם קרוב, ומבקש ליצור חברה של אחווה ושותפות. (2) למשל "אחיך" (י״ז): גם מי שפגע בך הוא אחיך – לכן אין לשנוא אותו בלב אלא להוכיח אותו כאח, מתוך אכפתיות.
מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את המשותף לכינויים ולהסביר מה הם מלמדים על היחס הרצוי בין בני אדם. ב-(2) – לבחור כינוי אחד ולהסביר את תרומתו לחוק שבפסוק שבו הוא מופיע.
תשובה לדוגמה: (1) כל הכינויים מבטאים קרבה ושייכות: "עמית" הוא שותף ושווה מעמד, "רע" הוא חבר, "בני עמך" ו"עמיך" הם בני אותו עם, ו"אח" הוא בן משפחה. החוק אינו מדבר על "אדם" סתם או על "האחר", אלא מציג את מי שעלולים לפגוע בו – זה שעלולים לגנוב ממנו, לעשוק אותו, לרכל עליו או לשנוא אותו – כמי שקרוב אליך. המחוקק מבקש לבנות חברה שבה כל אדם רואה בזולתו שותף ואח; מתוך התחושה הזאת קשה יותר לפגוע בו, וקל יותר לקיים את השיא שבפסוק י״ח: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).
(2) הכינוי "אחיך" בפסוק י״ז: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). הפסוק עוסק במצב קשה – אדם שנפגע מחברו וכועס עליו. דווקא כאן המחוקק מכנה את הפוגע "אחיך": גם כשנפגעת, הוא נשאר אחיך, ובין אחים אין מקום לשנאה נסתרת. הכינוי מסביר גם את המשך הפסוק: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) – התוכחה אינה התקפה על אויב, אלא דיבור של אח הדואג לאחיו ורוצה לתקן את היחסים. כך הכינוי מחזק את החוק: הוא הופך את הפוגע מאויב לאח, ומכוון את הנפגע לפיוס ולא לשנאה.
אפשר גם: "רעך" בפסוק י״ג ("לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ" (ויקרא יט, יג)) – העובד או החלש הוא רעך, ולכן אסור לנצל אותו; או "עמיתך" בפסוק ט״ו ("בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו)) – בעל הדין, עשיר או עני, הוא עמית שווה מעמד, ולכן יש לשפוט אותו בשוויון.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהה המשותף לכינויים (קרבה ושותפות), והוסבר מה הם מלמדים על היחס הרצוי, עם ציטוט. ב-(2) נבחר כינוי אחד, והוסבר כיצד הוא מחזק את החוק בפסוק שבו הוא מופיע, בהסתמך על הכתוב.
סעיף ג
(ויקרא יט, יז)לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא
(ויקרא יט, יח)לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳
(שמואל א כד, י)וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ
(שמואל א כד, יא)הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר־נְתָנְךָ ה׳ הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא־אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי־מְשִׁיחַ ה׳ הוּא
(שמואל א כד, יב)וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ
(שמואל א כד, יג)יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה׳ מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה־בָּךְ
(שמואל א כד, יז)וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ
(שמואל א כד, יח)וַיֹּאמֶר אֶל־דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה
(1) שתיים מתוך: "הוכח תוכיח" – דוד פונה לשאול בגלוי, מראה לו את כנף המעיל ומוכיח שאין בידו רעה; "לא תקם" – דוד אינו הורג את שאול ומשאיר את הנקמה לה׳ ("ונקמני ה׳ ממך וידי לא תהיה בך"); "לא תשנא בלבבך" – הוא מדבר אליו בכבוד ובקרבה ("אבי"). (2) שאול בוכה ומודה "צדיק אתה ממני... ואני גמלתיך הרעה"; התוכחה נועדה לתקן את היחסים ולהביא את הפוגע להכיר בטעותו, לא להשפיל אותו.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד דוד מקיים שתי דרישות מויקרא י״ט, י״ז–י״ח, ולבסס כל אחת על שני הכתובים. ב-(2) – לתאר את תוצאת דבריו של דוד ולהסיק מכך על מטרת התוכחה.
תשובה לדוגמה: (1) דרישה ראשונה – "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). דוד אינו שותק ואינו בורח בסתר; הוא יוצא מן המערה וקורא לשאול, ומעמיד אותו על טעותו: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ" (שמואל א כד, י). הוא אף מביא הוכחה: "כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע" (שמואל א כד, יב). זו תוכחה גלויה, ישירה ומנומקת. דרישה שנייה – "לֹא־תִקֹּם" (ויקרא יט, יח). דוד יכול היה להרוג את מי שרודף אחריו, אך הוא מוותר על הנקמה ומשאיר אותה בידי ה׳: "יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה׳ מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה־בָּךְ" (שמואל א כד, יג). החזרה על "וְיָדִי לֹא תִהְיֶה־בָּךְ" (שמואל א כד, יג) מדגישה שהוא אינו פוגע בשאול בעצמו.
אפשר גם: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז) – דוד אינו מסתיר שנאה; הוא פונה לשאול בכבוד ובקרבה, "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה" (שמואל א כד, יב).
(2) דבריו של דוד נוגעים ללב שאול: "וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (שמואל א כד, יז), והוא מודה בטעותו: "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה" (שמואל א כד, יח). מכאן שמטרת התוכחה אינה לנצח בוויכוח או להשפיל את הפוגע, אלא לגרום לו להכיר במעשיו ולתקן את היחסים. התוכחה הגלויה הפכה את השנאה לפיוס – בדיוק המעבר שהפסוקים בויקרא מתארים, מ"לא תשנא את אחיך בלבבך" אל "ואהבת לרעך כמוך".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר כיצד דוד מקיים שתי דרישות (תוכחה, הימנעות מנקמה), וכל אחת בוססה על ציטוט משני הכתובים. ב-(2) תוארה התוצאה (שאול בוכה ומודה) עם ציטוט, והוסקה ממנה מטרת התוכחה – תיקון היחסים.
שאלה 9 · "אשרי כל ירא ה׳ ההלך בדרכיו" – מיהו ירא ה׳?
קראו תהלים, פרק קכ״ח.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ד׳.
(1) השוו בין פסוק א׳ ובין פסוק ד׳: איזה ביטוי חוזר בשני הפסוקים, ואילו שתי מילים משתנות? (4 נקודות)
(2) על פי פסוקים ב׳–ג׳, באילו שני תחומים בחייו של ירא ה׳ באה לידי ביטוי הברכה? הביאו דוגמה מן הכתוב לכל תחום. (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק א׳ ואת פירושו של מצודת דוד לפסוק זה.
"ירא ה׳. מלעבור על לא תעשה [...] ההולך בדרכיו. לקיים את העשין"
(מצודת דוד על תהלים, פרק קכ״ח, פסוק א׳)
(1) על פי מצודת דוד, מהו ההבדל בין "יְרֵא ה׳" ובין "הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו"? (4 נקודות)
(2) על פי פירוש זה, מדוע הפסוק צריך את שני הביטויים? מה מלמד הצירוף שלהם על דמותו של ירא ה׳ במזמור? (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים א׳ ו־ג׳–ד׳ ואת דבריו של רש״י על פסוק א׳.
"לפי שכתוב 'אשרי האיש' (תהלים א:א), 'אשרי איש' (תהלים קיב:א), לכך נאמר כאן כל, לרבות אשה"
(רש״י על תהלים, פרק קכ״ח, פסוק א׳)
(1) איזה קושי מיישב רש״י בדבריו, ומה הוא לומד מן המילה "כָּל"? (4 נקודות)
(2) האם המשך המזמור תומך בפירושו של רש״י? הביאו ראיה אחת התומכת בפירושו וראיה אחת המקשה עליו, והסבירו אותן. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(תהלים קכח, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו
(תהלים קכח, ב)יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ
(תהלים קכח, ג)אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ
(תהלים קכח, ד)הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳
(1) חוזר: "ירא ה׳". משתנות: "אשרי" → "יברך" (מאושר בעיני אדם → מבורך מאת ה׳); "כל" → "גבר" (מן הכלל אל האיש). (2) פרנסה ועבודה – "יגיע כפיך כי תאכל"; משפחה ובית – "אשתך כגפן פריה", "בניך כשתלי זיתים".
מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את הביטוי החוזר ואת שתי המילים המשתנות. ב-(2) – לציין שני תחומים ולהביא דוגמה מן הכתוב לכל אחד.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק א׳: "אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו" (תהלים קכח, א), ובפסוק ד׳: "הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳" (תהלים קכח, ד). הביטוי החוזר הוא "ירא ה׳" – הוא פותח וסוגר את החלק הראשון של המזמור. שתי מילים משתנות: "אשרי" מתחלף ב"יבֹרך" – בתחילה מדובר באושר (מה שאנשים אומרים על האדם: "אשריו"), ובסוף בברכה שבאה מאת ה׳; ו"כל" מתחלף ב"גבר" – בתחילה הקביעה כללית, לכל ירא ה׳, ובסוף היא מתמקדת באיש אחד, "גבר".
(2) תחום ראשון – העבודה והפרנסה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח, ב) – ירא ה׳ נהנה מפרי עבודתו. תחום שני – הבית והמשפחה: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ג) – אשתו פורייה וילדיו יושבים סביב שולחנו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהה הביטוי החוזר (ירא ה׳) ושתי המילים המשתנות (אשרי/יברך; כל/גבר), עם ציטוט, וההבדל הוסבר. ב-(2) צוינו שני תחומים (פרנסה; משפחה), וכל אחד בוסס בדוגמה מן הכתוב.
סעיף ב
(תהלים קכח, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו
(1) ירא ה׳ – נמנע מלעבור על איסורים (מצוות לא תעשה): היראה מרחיקה מן הרע. ההולך בדרכיו – מקיים את מצוות העשה: פעולה חיובית. (2) הימנעות מן הרע אינה מספיקה; צריך גם לעשות טוב. ירא ה׳ במזמור הוא אדם שלם – שומר את עצמו מן הרע ופועל באופן פעיל בדרכי ה׳; וזה גם האדם הפעיל שעובד ומפרנס ("יגיע כפיך").
מה נשאלים: ב-(1) – להציג את ההבחנה של מצודת דוד בין שני הביטויים. ב-(2) – להסביר מדוע נדרשים שניהם ומה מלמד הצירוף על דמות ירא ה׳.
תשובה לדוגמה: (1) מצודת דוד מחלק את "אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו" (תהלים קכח, א) לשני חלקים. "ירא ה׳" הוא מי שנמנע "מלעבור על לא תעשה" – היראה מה׳ גורמת לו להישמר ולא לעשות את מה שנאסר. "ההולך בדרכיו" הוא מי שפועל "לקיים את העשין" – הוא עושה בפועל את מה שנצטווה. ההבדל הוא בין הימנעות ובין עשייה: היראה עוצרת את האדם, וההליכה מניעה אותו.
(2) לפי הפירוש, כל אחד מן הביטויים לבדו מתאר רק חצי מן הדמות. מי שרק נמנע מן הרע אך אינו עושה טוב אינו שלם, וכך גם מי שעושה מעשים טובים אך אינו נזהר מן האסור. הצירוף מלמד שירא ה׳ במזמור הוא אדם שלם: הוא שומר את עצמו, וגם "הולך" – כלומר חי חיים פעילים בדרכי ה׳. גם בהמשך המזמור הוא אדם פעיל: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל" (תהלים קכח, ב) – הוא עובד ומתפרנס בכוח עצמו.
אפשר גם: ב-(2) אפשר להיעזר בביטוי המוכר "סור מרע ועשה טוב": ירא ה׳ הוא "סור מרע", וההולך בדרכיו הוא "עשה טוב".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה ההבחנה (לא תעשה – הימנעות; עשה – פעולה) עם ציטוט מן הפסוק ומן הפירוש. ב-(2) הוסבר הצורך בשני הביטויים (כל אחד חלקי לבדו) ומה מלמד הצירוף – דמות שלמה ופעילה – עם ביסוס בהמשך המזמור.
סעיף ג
(תהלים קכח, א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו
(תהלים קכח, ג)אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ
(תהלים קכח, ד)הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳
(תהלים א, א)אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב
(1) הקושי: בתהלים א ובתהלים קיב נאמר "אשרי האיש"/"אשרי איש"; למה כאן "אשרי כל ירא ה׳"? רש״י: המילה "כל" באה לרבות גם אישה – האושר מובטח לכל מי שירא את ה׳, גבר או אישה. (2) תמיכה: הפתיחה הכללית "כל ירא ה׳" בלי "איש". קושי: ההמשך מדבר אל גבר – "אשתך כגפן פריה", "יברך גבר ירא ה׳"; האישה מופיעה כחלק מברכתו של הגבר.
מה נשאלים: ב-(1) – להציג את הקושי שרש״י מיישב ואת מה שהוא לומד מן המילה "כל". ב-(2) – להביא ראיה אחת לפירוש וראיה אחת נגדו מהמשך המזמור, ולהסביר כל אחת.
תשובה לדוגמה: (1) רש״י משווה את פתיחת המזמור לפתיחות דומות בספר תהלים: "אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" (תהלים א, א), וכן "אשרי איש" (תהלים קיב). שם מדובר ב"איש", ואילו כאן נאמר "אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה׳" (תהלים קכח, א). הקושי הוא: מדוע שינה המשורר את הנוסח, ומה מוסיפה המילה "כל"? רש״י מסביר: "לכך נאמר כאן כל, לרבות אשה" – המילה "כל" מרחיבה את ההבטחה: האושר מובטח לכל מי שירא את ה׳, גבר ואישה כאחד.
(2) ראיה התומכת: הפתיחה עצמה היא כללית – "כל ירא ה׳" – ואינה מזכירה איש או גבר, ולכן אפשר לקרוא אותה כפנייה לכל אדם. ראיה המקשה: המשך המזמור פונה בבירור אל גבר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (תהלים קכח, ג) – האישה מופיעה כחלק מן הברכה של הבעל, ולא כמי שהברכה מופנית אליה; ובפסוק ד׳ נאמר במפורש "הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳" (תהלים קכח, ד). לכן יש מתח בין פתיחת המזמור, שרש״י קורא אותה כפונה לכולם, ובין המשכו, הפונה אל הגבר.
אפשר גם: ב-(2) אפשר לטעון שהמשך המזמור אינו סותר את רש״י: הפתיחה קובעת עיקרון כללי לכל ירא ה׳, וההמשך מביא דוגמה מסוימת – ברכתו של גבר בביתו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג הקושי (שינוי מ"אשרי האיש" ל"אשרי כל") עם ציטוט, והוסבר פירוש רש״י (לרבות אישה). ב-(2) הובאו ראיה תומכת (הפתיחה הכללית) וראיה מקשה (הפנייה לגבר, פסוקים ג׳–ד׳), כל אחת עם ציטוט והסבר.
שאלה 10 · לטוב ולחוטא
קראו קהלת, פרק ב׳.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים כ״ד–כ״ו.
(1) לפי פסוק כ״ו, מה נותן האלוהים לאדם ״שֶׁטּוֹב לְפָנָיו״, ומה הוא נותן לחוטא? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
(2) מה קורה בסופו של דבר לרכוש שהחוטא אוסף, ומה קובע קהלת בסוף הפסוק? הסבירו את דבריכם. (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק כ״ו וגם איוב, פרק ד׳, פסוקים ז׳–ט׳.
(1) הציגו נקודת דמיון אחת ונקודת שוני אחת בין תפיסת הגמול בקהלת, פרק ב׳, פסוק כ״ו, ובין תפיסת הגמול בדברי אליפז. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (5 נקודות)
(2) הסבירו מה מלמדת ההשוואה על היחס של ספרות החכמה לרעיון הגמול. (3 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים י״ד–ט״ז ופסוק כ״ו.
(1) הסבירו את הסתירה בין מה שקהלת אומר על גורל החכם והכסיל בפסוקים י״ד–ט״ז ובין מה שהוא אומר על גורל הטוב והחוטא בפסוק כ״ו. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) הציעו דרך אחת ליישב את הסתירה, והסבירו מה היא מלמדת על דרך החשיבה של קהלת. (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(קהלת ב, כו)כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
(1) לטוב לפניו: "חכמה ודעת ושמחה"; לחוטא: "ענין לאסף ולכנוס" – עיסוק מייגע באיסוף ובצבירה. (2) "לתת לטוב לפני האלהים" – מה שהחוטא אוסף עובר בסוף לאדם הטוב; ובכל זאת "גם זה הבל ורעות רוח".
מה נשאלים: (1) להסביר מה ניתן לטוב ומה לחוטא לפי פסוק כ״ו; (2) להסביר מה קורה לרכוש החוטא ומה הקביעה בסוף הפסוק.
תשובה לדוגמה: (1) לפי "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (קהלת ב, כו) – לאדם הטוב בעיני האלוהים ניתנות חוכמה, הבנה ושמחה, כלומר יכולת ליהנות מחייו. לחוטא, לעומתו, "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס" (קהלת ב, כו) – עיסוק מייגע של איסוף וצבירה בלי הנאה.
(2) הרכוש שהחוטא אוסף אינו נשאר אצלו: הוא אוסף "לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (קהלת ב, כו) – בסוף הרכוש עובר לאדם הטוב. ובכל זאת קהלת מסיים "גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו) – גם הסדר הזה, שיש בו מידה של צדק, אינו מספק בעיניו תשובה של ממש.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסבר מה ניתן לטוב (חכמה, דעת, שמחה) ומה לחוטא (עניין לאסוף ולכנוס). בתת־סעיף (2) הוסבר שהרכוש עובר לטוב, והובאה הקביעה "גם זה הבל ורעות רוח".
סעיף ב
(קהלת ב, כו)כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
(איוב ד, ז)זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ
(איוב ד, ח)כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ
(איוב ד, ט)מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ
(1) דמיון: בשני הכתובים יש הבחנה בין טוב לחוטא, והאל מגמל כל אחד לפי דרכו – "לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין" / "מי הוא נקי אבד... חרשי און... יקצרהו". שוני: אליפז בטוח בעיקרון ומציג אותו כחוק ודאי ("כאשר ראיתי"); קהלת מסיים "גם זה הבל ורעות רוח" – מסופק ומסויג; גם הגמול אצלו אינו נותן משמעות. או: אצל אליפז העונש הוא אבדן וכליה ("יאבדו", "יכלו"), אצל קהלת העונש הוא טרחה ריקה והרכוש עובר לאחר. (2) שני הספרים מכירים את רעיון הגמול ומשתמשים בו, אבל אינם מקבלים אותו כפשוטו: באיוב העיקרון מוצג בפי אליפז ונבחן מול סבלו של צדיק; בקהלת הוא מסויג ב"גם זה הבל". תפיסה משותפת: ספרות החכמה בוחנת את הגמול ומעמידה אותו בספק.
מה נשאלים: השוואה: (1) נקודת דמיון ונקודת שוני בין תפיסות הגמול, עם ציטוט משני הכתובים; (2) להסביר מה נלמד מן ההשוואה על ספרות החכמה ורעיון הגמול.
תשובה לדוגמה: (1) דמיון: בשני הכתובים העולם מתנהל לפי גמול – האל מבחין בין הטוב לחוטא ונותן לכל אחד לפי דרכו. קהלת: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס" (קהלת ב, כו). אליפז: "מִי הוּא נָקִי אָבָד" (איוב ד, ז), והרשעים "מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ" (איוב ד, ט).
שוני: אליפז מציג את הגמול כחוק ודאי שאין עליו ויכוח, ומבסס אותו על ניסיונו – "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח). קהלת, לעומתו, מסיים את אותו פסוק "גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו) – גם כשיש סדר של גמול, הוא אינו נותן לחיים משמעות או יציבות. ועוד: אצל אליפז העונש הוא אבדן וכליה, ואילו אצל קהלת עונשו של החוטא הוא טרחה ריקה – הוא אוסף בשביל אחר.
(2) ההשוואה מלמדת שגם ספר איוב וגם ספר קהלת מכירים את רעיון הגמול, אבל אינם מקבלים אותו כאמת פשוטה. בספר איוב העיקרון מושם בפי אליפז ונבחן מול סבלו של איוב, שהקורא יודע שהוא צדיק; בספר קהלת העיקרון נאמר ומיד מסויג ב"גם זה הבל". זו תפיסה משותפת לשני הספרים: ספרות החכמה בוחנת את רעיון הגמול מול המציאות, ומעמידה אותו בספק.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוצגה נקודת דמיון (הבחנה בין טוב לחוטא) ונקודת שוני (ודאות אצל אליפז לעומת "גם זה הבל" אצל קהלת), כל אחת עם ציטוט משני הכתובים. בתת־סעיף (2) הוסבר הלקח – תפיסה משותפת של שני הספרים, הבוחנים את רעיון הגמול ומטילים בו ספק.
סעיף ג
(קהלת ב, יד)הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם
(קהלת ב, טו)וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל
(קהלת ב, טז)כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל
(קהלת ב, כו)כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
(1) בפסוקים י״ד–ט״ז: "מקרה אחד יקרה את כלם", "ואיך ימות החכם עם הכסיל" – אין הבדל בגורל, המוות שווה לכולם. בפסוק כ״ו: האל מבחין – "לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין" – יש הבדל בגורל. (2) למשל: ההבדל בפסוק כ״ו הוא בחיים (שמחה לעומת טרחה), ואילו השוויון בפסוקים י״ד–ט״ז הוא במוות; או: קהלת מעלה עמדות שונות מתוך חיפוש ואינו מסתיר סתירות. מלמד שקהלת חושב בדיאלוג פנימי, בודק אפשרויות ובוחן אותן, ואינו מציג תורה סגורה.
מה נשאלים: השוואה פנימית: (1) להסביר את הסתירה בין פסוקים י״ד–ט״ז ובין פסוק כ״ו, עם ביסוס; (2) להציע דרך יישוב ולהסביר מה היא מלמדת על דרך החשיבה של קהלת.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוקים י״ד–ט״ז קהלת קובע שאין הבדל בגורל: "וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם" (קהלת ב, יד), ובכאב "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל" (קהלת ב, טז). החכם והכסיל מתים באותו אופן ונשכחים. בפסוק כ״ו, לעומת זאת, האלוהים מבחין בין בני האדם: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס" (קהלת ב, כו). במקום אחד – גורל שווה לכולם, ובמקום אחר – גורל שונה לפי מעשיו של האדם.
(2) דרך יישוב: שני הפסוקים מדברים על תחומים שונים. ההבדל שבפסוק כ״ו נוגע לחיים – לטוב ניתנת שמחה, ולחוטא ניתנת טרחה – ואילו השוויון שבפסוקים י״ד–ט״ז נוגע למוות, שממנו איש אינו נמלט. כלומר, בחיים יש הבדל, אבל הוא אינו נמשך מעבר למוות. היישוב מלמד שקהלת חושב בדרך של בדיקה ושל דיאלוג פנימי: הוא מעלה עובדות שונות שראה, מכיר בכולן, ואינו מוותר על אף אחת מהן כדי ליצור תורה אחידה.
למה זו תשובה מלאה: בתת־סעיף (1) הוסברה הסתירה (מקרה אחד לכולם לעומת הבחנה בין טוב לחוטא) עם ציטוט משני המקומות. בתת־סעיף (2) הוצעה דרך יישוב (חיים לעומת מוות) והוסבר מה היא מלמדת על דרך החשיבה של קהלת.
אפשר גם: יישוב אחר: קהלת מציג בפסוק כ״ו את התפיסה המקובלת של הגמול, ומיד מסייג אותה ב"גם זה הבל ורעות רוח" – כלומר הוא אינו מאמץ אותה, ולכן אין כאן סתירה של ממש אלא הצגת דעה ובחינתה.
פרק רביעי – קטע להבנה ולניתוח
ענו על סעיף א – חובה (7 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ד (5 נקודות).
שאלה 11 · בלעם יוצא לדרכו והאתון רואה את המלאך
קראו במדבר, פרק כ״ב, פסוקים ט״ו–ל״ה.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים ט״ו–כ׳.
(1) על פי פסוקים ט״ו–י״ז, במה ניסה בלק לשכנע את בלעם לבוא אליו, ומה ביקש ממנו לעשות? (3 נקודות)
(2) על פי פסוקים י״ח–כ׳, מה השיב בלעם לשליחים של בלק, ובאיזה תנאי התיר לו אלוהים ללכת עמם? (4 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ד.
קראו פסוקים כ׳–כ״ב ואת דברי רש״י שלפניכם.
רש״י על פסוק כ׳: "אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה לטל עליה שכר, קום לך אתם. ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה; ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה"
רש״י על פסוק כ״ב: "כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך"
(רש״י על במדבר, פרק כ״ב, פסוקים כ׳, כ״ב)
(1) בפסוק כ׳ אלוהים אומר לבלעם "קוּם לֵךְ אִתָּם", ובפסוק כ״ב נאמר "וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא". הסבירו את הקושי העולה מן הפסוקים. (2 נקודות)
(2) כיצד מיישב רש״י את הקושי? הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על דברי רש״י. (3 נקודות)
קראו פסוקים כ״ב–ל״ג.
(1) מלאך ה׳ עומד בדרכו של בלעם שלוש פעמים. תארו כיצד משתנה המקום שבו המלאך עומד מפעם לפעם, והסבירו את המשמעות של שינוי זה. (2 נקודות)
(2) בלעם הוא אדם שאלוהים מדבר אליו, ואילו האתון היא בהמה. הסבירו את האירוניה שבסיפור, והביאו לכך שתי ראיות מן הפסוקים. (3 נקודות)
קראו פסוקים כ״א–כ״ב וגם בראשית, פרק כ״ב, פסוק ג׳, ואת דברי רש״י שלפניכם.
"ויחבש את אתנו. מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו; אמר הקב״ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כ״ב) 'וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו'"
(רש״י על במדבר, פרק כ״ב, פסוק כ״א)
(1) הביאו שני פרטים משותפים לתיאור יציאתו של בלעם לדרכו ולתיאור יציאתו של אברהם לדרכו. (2 נקודות)
(2) על פי רש״י, מה מלמד המעשה "ויחבש את אתנו" על בלעם, ומה מלמדת ההשוואה לאברהם? הסבירו את דבריכם. (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(במדבר כב, טו)וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה
(במדבר כב, טז)וַיָּבֹאוּ אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אַל־נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי
(במדבר כב, יז)כִּי־כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר־תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה־נָּא קָבָה־לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה
(במדבר כב, יח)וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־עַבְדֵי בָלָק אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה׳ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה
(במדבר כב, יט)וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם־אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף ה׳ דַּבֵּר עִמִּי
(במדבר כב, כ)וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה
(1) שלח שרים רבים ונכבדים יותר מן הראשונים, והבטיח לכבד אותו מאוד ולעשות כל מה שיאמר; ביקש שיבוא ויקלל ("קבה לי") את העם. (2) גם אם ייתן לו בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא יוכל לעבור על דבר ה׳ – אך ביקש מהם ללון כדי לשמוע מה יוסיף ה׳ לדבר עמו. התנאי: אם באו לקרוא לו – ילך עמם, אך יעשה רק את הדבר שה׳ ידבר אליו.
מה נשאלים: ב־(1) – שני רכיבים: אמצעי השכנוע של בלק, ומה ביקש (3 נקודות). ב־(2) – שני רכיבים: תשובת בלעם לשליחים, והתנאי שבו התיר לו אלוהים ללכת (4 נקודות).
תשובה לדוגמה: (1) בלק הגביר את הלחץ: "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" (במדבר כב, טו), והבטיח כבוד ותגמול: "כִּי־כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר־תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה" (במדבר כב, יז). בקשתו: "וּלְכָה־נָּא קָבָה־לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה" (במדבר כב, יז) – לבוא ולקלל את ישראל.
(2) בלעם השיב: "אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה׳ אֱלֹהָי" (במדבר כב, יח), ובכל זאת ביקש מהם להישאר: "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם־אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף ה׳ דַּבֵּר עִמִּי" (במדבר כב, יט). אלוהים התיר לו ללכת בתנאי: "אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כב, כ) – מותר לו ללכת, אבל עליו לעשות ולומר רק את מה שה׳ יאמר לו.
למה זו תשובה מלאה: כל אחד מארבעת הרכיבים (שכנוע, בקשה, תשובת בלעם, התנאי) מנוסח ומבוסס בציטוט מן הפסוקים.
סעיף ב
(במדבר כב, כ)וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה
(במדבר כב, כא)וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב
(במדבר כב, כב)וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה׳ בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ
(1) אלוהים התיר לבלעם ללכת, ובכל זאת כעס עליו כשהלך – לכאורה נענש על דבר שהותר לו. (2) לפי רש״י, ההיתר לא היה אישור מלא: אלוהים אמר לו שאם הוא רוצה ללכת בשביל השכר – ילך, אבל ייאלץ לומר רק את דבר ה׳ ("על כרחך"). בלעם הבין שהדבר רע בעיני ה׳, ובכל זאת השתוקק ללכת וקיווה לפתות את ה׳ שיתרצה לקללה. הכעס הוא על כוונתו ועל תאוותו ללכת, לא על עצם ההליכה.
מה נשאלים: ב־(1) – לנסח את הסתירה בין פסוק כ׳ לפסוק כ״ב. ב־(2) – להסביר את יישוב הקושי לפי רש״י, עם ביסוס על דבריו.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק כ׳ אלוהים מתיר במפורש: "קוּם לֵךְ אִתָּם" (במדבר כב, כ), ובלעם אכן הולך: "וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב" (במדבר כב, כא). אבל מיד אחר כך: "וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא" (במדבר כב, כב). הקושי: מדוע כועס אלוהים על בלעם שעשה בדיוק את מה שאלוהים התיר לו?
(2) רש״י מסביר שההיתר בפסוק כ׳ לא היה הסכמה שלמה. "אם הקריאה שלך וסבור אתה לטל עליה שכר, קום לך אתם" – אם בלעם רוצה ללכת בשביל השכר, הוא רשאי, אבל "על כרחך" יאמר רק את דבר ה׳. כלומר, אלוהים הבהיר שההליכה לא תועיל לבלק. בלעם הבין זאת – "ראה שהדבר רע בעיני המקום" – ובכל זאת "נתאוה לילך", כי חשב "שמא אפתנו ויתרצה", כלומר קיווה לשכנע את ה׳ להסכים לקללה. לכן הכעס בפסוק כ״ב אינו על ההליכה עצמה, אלא על הכוונה שמאחוריה: בלעם הולך מתוך תאוות שכר ומתוך תקווה לעקוף את רצון ה׳.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שני הפסוקים מצוטטים, והסתירה מנוסחת כשאלה. ב־(2) מוסברים שני חלקי היישוב של רש״י – ההיתר היה מסויג ("על כרחך"), ובלעם הלך מתוך תאווה ומתוך תקווה לשנות את רצון ה׳ – ומוסבר מדוע לכן הכעס מוצדק.
סעיף ג
(במדבר כב, כג)וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ ה׳ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ
(במדבר כב, כד)וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה׳ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה
(במדבר כב, כו)וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־ה׳ עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול
(במדבר כב, כז)וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ ה׳ וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל
(במדבר כב, כט)וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ
(במדבר כב, לא)וַיְגַל ה׳ אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ ה׳ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו
(במדבר כב, לג)וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי
(1) בדרך הפתוחה – האתון נוטה לשדה; במשעול הכרמים בין שתי גדרות – נלחצת אל הקיר; במקום צר שאין בו דרך לנטות – רובצת. המקום הולך וצר, ואפשרויות הבריחה של בלעם הולכות ונעלמות; גם כעסו ומכותיו מחריפים. (2) ה"רואה" אינו רואה: האתון רואה את המלאך שלוש פעמים, ובלעם רואה רק כשה׳ מגלה את עיניו; בלעם מבקש חרב כדי להרוג את האתון – ואילו המלאך עומד מולו בחרב שלופה ועלול להרוג אותו; האתון מדברת בהיגיון ובלעם נאלץ לענות "לא"; האתון היא שהצילה את חייו.
מה נשאלים: ב־(1) – תיאור שלושת המקומות והסבר משמעות השינוי. ב־(2) – לנסח את האירוניה ולהביא שתי ראיות מן הפסוקים.
תשובה לדוגמה: (1) בפעם הראשונה המלאך עומד בדרך, והאתון יכולה לסטות: "וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה" (במדבר כב, כג). בפעם השנייה: "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה׳ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" (במדבר כב, כד) – מקום צר יותר, והאתון נלחצת אל הקיר. בפעם השלישית: "וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר כב, כו), והאתון רובצת. המקום הולך ומצטמצם עד שאין עוד מוצא – כך הסיפור מראה שבלעם אינו יכול לברוח מרצון ה׳; ובמקביל גם האלימות שלו מחריפה, עד "וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל" (במדבר כב, כז).
(2) האירוניה: בלעם, האיש שאמור "לראות" ולדעת את דבר האלוהים, עיוור למה שהאתון הפשוטה רואה. ראיה ראשונה: האתון רואה את המלאך שלוש פעמים, ובלעם רואה אותו רק כאשר "וַיְגַל ה׳ אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ ה׳ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ" (במדבר כב, לא). ראיה שנייה: בלעם אומר לאתון "לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" (במדבר כב, כט) – ואינו יודע שממש מולו עומד מלאך שחרבו שלופה בידו, והמלאך אומר לו: "כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (במדבר כב, לג). מי שרצה להרוג את האתון היה בעצמו קרוב למוות, והאתון שהיכה היא שהצילה אותו.
אפשר גם: ב־(2): האתון מדברת בהיגיון – "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (במדבר כב, ל) – ובלעם, בעל הדיבור והקללות, יכול להשיב רק "לא".
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שלושת המקומות מתוארים לפי הסדר ומצוטטים, ומוסברת משמעות ההצטמצמות. ב־(2) האירוניה מנוסחת במפורש (הרואה שאינו רואה), ושתי ראיות שונות מצוטטות ומוסברות.
סעיף ד
(במדבר כב, כא)וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב
(במדבר כב, כב)וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה׳ בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ
(בראשית כב, ג)וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים
(1) שניים מתוך: השכמה בבוקר; חבישת הבהמה בעצמו (אתון / חמור); שני נערים עמו. (2) אדם חשוב אינו חובש בעצמו – בלעם עשה זאת מתוך שנאה לישראל ולהיטות לקלל ("השנאה מקלקלת את השורה"). אברהם כבר "קדם" לו: הוא חבש בעצמו מתוך אהבה ונכונות לקיים את מצוות ה׳ – זריזותו של האב קדמה לזריזות השונא ועומדת לבניו.
מה נשאלים: ב־(1) – שני פרטים משותפים לשני התיאורים. ב־(2) – מה מלמדת חבישת האתון על בלעם לפי רש״י, ומה מלמדת ההשוואה לאברהם.
תשובה לדוגמה: (1) על בלעם נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ" (במדבר כב, כא), "וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר כב, כב). על אברהם נאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ" (בראשית כב, ג). הפרטים המשותפים: שניהם יוצאים בבוקר, שניהם חובשים בעצמם את הבהמה, ושניהם לוקחים עמם שני נערים.
(2) לפי רש״י, "השנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו": אדם נכבד כבלעם, שיש לו נערים, לא היה חובש בעצמו את האתון. בלעם עשה זאת כי שנאתו לישראל ולהיטותו לקלל אותם גרמו לו לחרוג מן ההתנהגות הרגילה ולמהר. ההשוואה לאברהם מלמדת: "כבר קדמך אברהם אביהם" – אברהם עשה אותו מעשה בדיוק, אך מתוך אהבה לה׳ ונכונות לקיים את מצוותו. המעשה זהה, והמניע הפוך: אצל בלעם שנאה, ואצל אברהם אהבה ומסירות. וזריזותו של אברהם קדמה לזריזותו של בלעם – זכות האב עומדת לבניו מול מי שבא לקלל אותם.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שני פרטים משותפים מבוססים בציטוט משני הפסוקים. ב־(2) מוסבר מה מלמד המעשה על בלעם (שנאה ששוברת את הנוהג), ומה מלמדת ההשוואה (אותו מעשה ממניע הפוך, וזריזות אברהם קודמת לזריזות בלעם).