בגרות בתנ"ך 1262 - קיץ 2021

מה נשאלים: (1) לנקוט עמדה – באיזה משני הפרקים (ב׳, פסוקים ד׳–ט׳ וט״ו, או א׳, פסוקים כ״ו–כ״ט) מעמד האדם גבוה יותר, לנמק ולבסס על הכתובים (8 נקודות). (2) להביא ראיה אחת מפרק ב׳, פסוקים י״ט–כ׳, שמעמד האדם גבוה ממעמד בעלי החיים, ולהסביר (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) לדעתי, בפרק א׳ מעמד האדם גבוה יותר.
בפרק א׳ האדם נברא בצלם אלוהים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). יש בו דמיון לאלוהים עצמו, ואין עוד נברא שנאמר עליו כך. זאת ועוד, הוא מקבל שלטון על כל הבריאה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). האדם הוא שיא הבריאה, נברא ביום האחרון ומשמש כמעין שליט מטעם אלוהים בעולם.
בפרק ב׳, לעומת זאת, האדם נוצר מן האדמה: "וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), ותפקידו הוא לעבוד ולשמור: "וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). הוא מוצב בגן כעובד וכשומר, ולא כשליט; גם החומר שממנו נוצר (עפר) מדגיש את שפלותו וקשריו לאדמה.

(2) ראיה: האדם הוא שנותן שמות לבעלי החיים – "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט), "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב, כ). אלוהים מביא את בעלי החיים אל האדם, והשם שהאדם בוחר הוא שמם. מתן שם מבטא סמכות ושליטה (מי שנותן שם עומד מעל מי שמקבל אותו), וגם הבנה של מהות הדבר. כך האדם מוצג כעומד מעל בעלי החיים. ועוד – בסוף הפסוק נאמר "וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, כ): אף אחד מבעלי החיים אינו ראוי להיות שותפו, כלומר הוא שונה מהם ונעלה עליהם.

אפשר גם: (1) אפשר לטעון שבפרק ב׳ מעמד האדם גבוה יותר: אלוהים יוצר אותו בעצמו ונופח בו רוח חיים – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) – קרבה אישית שאין לשום נברא אחר; אלוהים נוטע בשבילו גן – "וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב, ח) – ומצמיח לו עצים טובים למאכל (ב, ט). כל הסיפור סובב סביב האדם, ואילו בפרק א׳ הוא רק אחד מהברואים, אף שהוא האחרון והחשוב שבהם. עמדה מנומקת ומבוססת על שני הקטעים מתקבלת.

למה זו תשובה מלאה: (1) נבחר פרק, ונומקה הבחירה בציטוטים משני הקטעים (צלם אלוהים ושלטון בפרק א׳; עפר, עבודה ושמירה בפרק ב׳) ובהסבר מה כל אחד מלמד על מעמד האדם. (2) הובאה ראיה אחת מפסוקים י״ט–כ׳ (מתן השמות), עם ציטוט והסבר מדוע היא מעידה על מעמד גבוה יותר.

מה נשאלים: (1) להסביר את ההבדל במעמד האישה בין פרק א׳ לפרק ב׳ בשני היבטים – דרך הבריאה והייעוד – ולבסס על שני הקטעים (8 נקודות). (2) להוכיח, על פי פירוש ספורנו ל"עזר כנגדו", שמעמד האישה בפרק ב׳ דומה למעמדה בפרק א׳ (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) דרך הבריאה: בפרק א׳ האיש והאישה נבראים יחד, במעשה בריאה אחד, ושניהם בצלם אלוהים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). אין קדימות לאחד מהם, ומכאן ששניהם שווים. בפרק ב׳ האישה נבנית אחרי האדם ומתוכו, מצלע שנלקחה ממנו: "וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה" (בראשית ב, כב). היא נבראת שנייה ומחומר של האדם, ולכן נראית כנגזרת ממנו ותלויה בו.
הייעוד: בפרק א׳ הייעוד משותף לשניהם, והברכה נאמרת לשניהם יחד: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" (בראשית א, כח). האישה שותפה מלאה לפרייה ולרבייה ולשלטון בעולם. בפרק ב׳ ייעודה של האישה מוגדר ביחס לאדם: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). היא נבראת כדי לפתור את בדידותו של האדם ולעזור לו, כלומר תפקידה משני לצרכיו. נמצא שבפרק א׳ מעמדה שווה לשל האיש, ובפרק ב׳ (על פי הפשט) מעמדה נראה נמוך יותר.

(2) ספורנו מפרש "כנגדו" כ"שווה לו בצלם ודמות": העזר שאלוהים עושה לאדם אינו משרת או נחות ממנו, אלא בן זוג שעומד מולו כשווה ערך, בעל אותה מהות. ביטוי זה, "צלם ודמות", לקוח מפרק א׳: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו), "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). כלומר, לפי ספורנו גם בפרק ב׳ האישה נבראה בצלם ודמות כמו האדם, ובכך מעמדה זהה למעמדה בפרק א׳, שבו שניהם נבראו בצלם אלוהים. גם דברי האדם עצמו מחזקים זאת: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג) – היא מאותו חומר ומאותה מהות שלו. גם המילה "עזר" אינה מורה על נחיתות; היא מבטאת שותפות של שני שווים העומדים זה מול זה.

למה זו תשובה מלאה: (1) הוסבר ההבדל בשני ההיבטים שנדרשו (דרך הבריאה; הייעוד), בכל היבט עם ציטוט מפרק א׳ ומפרק ב׳ והסבר. (2) הוסבר פירוש ספורנו ("כנגדו" = שווה לו בצלם ודמות), הוא קושר במפורש לצלם ולדמות של פרק א׳ (עם ציטוט), ונאמרה המסקנה שמעמדה בשני הפרקים שווה.

מה נשאלים: (1) לציין נקודת דמיון אחת והבדל אחד בין ברכת אלוהים לאדם (בראשית א, כח–ל) ובין ברכתו לנח ולבניו (בראשית ט, א–ז) (10 נקודות). (2) לנקוט עמדה: האם דברי אלוהים לנח ובניו מעידים שהוא סומך על בני האדם או שאינו סומך עליהם ומשלים עם יצרם הרע – לנמק ולבסס (5 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) נקודת דמיון: בשתי הברכות אלוהים מברך את בני האדם בפרייה ורבייה ובמילוי הארץ, באותן מילים: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) – "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א). נח ובניו הם מעין "אדם הראשון" החדש, והאנושות מתחילה שוב עם אותה ברכה.
הבדל: המזון. לאדם בפרק א׳ ניתן מזון צמחי בלבד: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט). לנח ובניו מותר גם לאכול בשר בעלי חיים: "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (בראשית ט, ג), ובהגבלה – "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד). מן ההבדל עולה שאחרי המבול אלוהים מתיר לאדם להמית בעלי חיים לצורכו, אך מציב לכך גבול.
(הבדל אחר שאפשר להביא: היחס לבעלי החיים – בפרק א׳ האדם שולט בהם: "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח), ואילו בפרק ט׳ יש פחד ואימה: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, ב). השלטון ההרמוני הופך ליחסים של פחד.)

(2) לדעתי, דברי אלוהים מעידים שהוא אינו סומך על בני האדם לגמרי ומשלים עם יצרם הרע. אלוהים מתיר לאכול בשר – "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית ט, ג) – כוויתור על האידאל הצמחוני של פרק א׳, כאילו להפנות את דחף האלימות של האדם אל בעלי החיים. הוא גם קובע מראש חוקים ועונשים לרוצח: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). מי שקובע עונש על רצח מניח שרצח עלול להתרחש; הוא אינו מצפה שהאדם ישתנה, אלא מגביל אותו בחוק. הדבר תואם את דבריו לפני כן: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא).
מנגד יש הטוענים שאלוהים דווקא סומך על האדם: הוא מברך אותו שוב, ואף מפקיד בידי בני האדם את הענישה – "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) – כלומר סומך עליהם שיקימו מערכת צדק. אך גם אמון זה מותנה בחוקים ובגבולות, ולכן נראה לי שהוא משלים עם טבע האדם ומנסה לרסנו, ולא נותן בו אמון מלא.

אפשר גם: (2) עמדה הפוכה מתקבלת: אלוהים סומך על בני האדם – הוא מברך אותם שוב בפרייה ורבייה (בראשית ט, א; בראשית ט, ז), מעמיד אותם מעל בעלי החיים – "בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב) – ומפקיד בידם את עשיית הצדק (בראשית ט, ו). עמדה מנומקת ומבוססת על פסוקים א׳–ז׳ מתקבלת.

למה זו תשובה מלאה: (1) נקודת דמיון אחת והבדל אחד, כל אחד עם ציטוט משני הפרקים והסבר מה נלמד מן ההשוואה. (2) יש עמדה ברורה, היא מנומקת בשני נימוקים מן הכתוב (היתר הבשר; חוק הרוצח), ויש התייחסות לעמדה הנגדית.

מה נשאלים: (1) לציין מה אלוהים מבטיח בברית (פסוקים ח׳–י״ז), ולהסביר מדוע דווקא הקשת נבחרה להיות אות הברית; לבסס על הכתוב (8 נקודות). (2) להסביר מהו הקושי שבפסוקים ט״ו–ט״ז על פי רד״ק, וכיצד הוא מיישב אותו (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) ההבטחה: אלוהים מבטיח שלא יביא עוד מבול שישמיד את כל החיים ואת הארץ: "וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט, יא). הברית נכרתת עם נח, עם זרעו ועם כל בעלי החיים (ט, ט–י), והיא "בְּרִית עוֹלָם" (בראשית ט, טז) – לכל הדורות.
מדוע הקשת: הקשת נראית בענן, כלומר דווקא כשיש עננים וגשם, ברגע שבו אפשר לחשוש שהגשם יהפוך למבול: "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד). האות מופיע בדיוק בזמן הסכנה ומזכיר שהגשם הזה לא ישחית את הארץ. נוסף על כך, הקשת מופיעה כשהגשם נפסק והשמש שבה להאיר – סימן טבעי לסיום הסערה, ולכן היא אות מתאים לכך שהמים לא יכסו עוד את הארץ.

(2) הקושי: בפסוקים ט״ו–ט״ז נאמר שאלוהים יזכור את בריתו כאשר יראה את הקשת: "וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית ט, טו), "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם" (בראשית ט, טז). מן הלשון משתמע שאלוהים זקוק לסימן חיצוני כדי לזכור, וכאילו בלעדיו היה עלול לשכוח את הברית. אך שכחה היא תכונה אנושית, חיסרון, ואינה הולמת את אלוהים השלם.
היישוב של רד״ק: "דיברה תורה בלשון בני אדם" – התורה מתארת את אלוהים במונחים המוכרים לבני אדם, כדי שיבינו את המסר. "אין שכחה לפני כיסא כבודו", כלומר אלוהים אינו שוכח דבר, וממילא אינו צריך תזכורת; "הכול הוא דרך משל" – הזכירה והראייה הן ביטוי מושאל. הקשת היא בעצם אות לבני האדם: כשהם רואים אותה הם נזכרים בהבטחה ונרגעים. בכך הקושי מיושב: אין כאן תיאור של אל השוכח, אלא לשון ציורית.

אפשר גם: (1) יש המפרשים שהקשת היא כלי נשק (קשת של לוחם) המוצב בענן כשהוא הפוך, כלומר אינו מכוון אל הארץ – סמל לכך שאלוהים מניח את "נשקו" ומבטיח שלום. גם הסבר זה מתקבל אם נקשר להבטחה שלא יהיה עוד מבול.

למה זו תשובה מלאה: (1) צוינה ההבטחה עם ציטוט, והוסבר הקשר בין הקשת לגשם ולעננים (עם ציטוט) כנימוק לבחירתה כאות. (2) הוצג הקושי (זכירה מצריכה שכחה ואינה הולמת את האל), צוטט הביטוי שבכתוב, והוסבר יישוב רד״ק (התורה מדברת בלשון בני אדם; דרך משל).

מה נשאלים: להביא ראיה אחת לשינוי במצבה של נעמי מתגובת הסובבים (תושבי בית לחם) וראיה אחת מדברי נעמי עצמה; להסביר כל ראיה ולבסס על הכתוב (פסוקים י״ט–כ״ב).

תשובה לדוגמה: ראיה מתגובת הסובבים: "וַתֵּהֹם כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (רות א, יט). כל העיר רוגשת ונסערת למראה נעמי, והנשים שואלות בתמיהה "הזאת נעמי?" – הן מתקשות לזהות אותה. השאלה מבטאת את עוצמת השינוי: האישה שהכירו בעבר כאשת מעמד, בעלת משפחה ונכסים, חוזרת עכשיו ענייה, זקנה ובודדה, עד שכמעט אינה ניתנת לזיהוי.
ראיה מדברי נעמי: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה׳" (רות א, כא). נעמי משווה בין עברה להווה: "מלאה" – כשיצאה מבית לחם היו לה בעל ושני בנים ורכוש; "ריקם" – היא חוזרת בלי בעל, בלי בנים ובלי כלום. הניגוד מלאה/ריקם מבליט את השינוי. ועוד – היא מבקשת לשנות את שמה: "אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א, כ). השם נעמי (מלשון נועם, נעימות) כבר אינו מתאים לה; השם מרא (מרירות) מבטא את מצבה בהווה.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות מהמקורות שנדרשו (אחת מתגובת תושבי העיר ואחת מדברי נעמי), כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מבטאת את המעבר ממצב טוב בעבר למצב קשה בהווה.

מה נשאלים: (1) להסביר את ההבדל בין דברי שאול בפסוק י״ג לדבריו בפסוק כ״ד בעניין מילוי צו האל (4 נקודות). (2) להסביר, על פי פסוקים כ״ב–כ״ג, מה בדברי שמואל גרם לשאול לשנות את דבריו (6 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק י״ג שאול מכריז שקיים את הצו במלואו: "הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר ה׳" (שמואל א טו, יג) – הוא מציג את עצמו כמי שעשה את רצון ה׳ ואינו רואה בעצמו חוטא. בפסוק כ״ד הוא מודה בחטא ובהפרת הצו: "חָטָאתִי כִּי־עָבַרְתִּי אֶת־פִּי־ה׳ וְאֶת־דְּבָרֶיךָ" (שמואל א טו, כד) – כלומר מה שהציג קודם כמילוי הצו הוא עכשיו מכיר בו כעבירה על פי ה׳. הוא אף מודה בסיבה: "כִּי יָרֵאתִי אֶת־הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א טו, כד) – הוא נכנע ללחץ העם. ההבדל הוא אפוא מהכחשה והצדקה להודאה.

(2) שמואל דוחה את התירוץ של הקרבנות: "הַחֵפֶץ לַה׳ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳" (שמואל א טו, כב) "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו, כב). לפי שמואל, ה׳ אינו רוצה קרבנות שבאים על חשבון ציות; ההקשבה לדבר ה׳ חשובה מכל זבח. בכך הוא מפרק את הטיעון המרכזי של שאול, שהשלל נלקח כדי לזבוח לה׳.
נוסף על כך הוא מגדיר את אי־הציות כחטא חמור כעבודה זרה: "כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (שמואל א טו, כג) – המרי והעקשנות שקולים לקסם ולתרפים.
ולבסוף הוא מודיע על העונש: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר ה׳ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמואל א טו, כג). ההודעה שה׳ מאס בשאול כמלך, מידה כנגד מידה ("מאסת" – "וימאסך"), היא שגרמה לשאול להבין את חומרת המצב: התירוצים לא הועילו והמלוכה בסכנה, ולכן הוא עובר להודאה – "חטאתי".

למה זו תשובה מלאה: (1) הוצג ההבדל בין שתי האמירות (טענה למילוי הצו לעומת הודאה בהפרתו), עם ציטוט משני הפסוקים. (2) הוסבר מה בדברי שמואל הביא לשינוי: דחיית תירוץ הקרבנות (שמוע מזבח טוב), השוואת המרי לעבודה זרה, וההודעה על מאיסת שאול כמלך – עם ציטוטים והסבר כיצד אלה הביאו להודאה.