בגרות בתנ"ך 1262 - קיץ 2021, מועד נבצרים

מה נשאלים: ב-(1) – לציין שני תפקידים של המאורות על פי פסוקים י״ד–י״ט ולהסביר כל אחד. ב-(2) – להראות מן הכתוב כיצד תיאור בריאת המאורות מנוגד לתפיסת המאורות כאלים, ולהסביר.

תשובה לדוגמה: (1) תפקיד ראשון – להבדיל בין היום ללילה ולקבוע את לוח הזמנים: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). המאורות מסמנים את גבול היום והלילה, ותנועתם הקבועה מאפשרת למנות ימים, חודשים ושנים ולקבוע מועדים. הם השעון והלוח של העולם.
תפקיד שני – להאיר על הארץ: "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, טו). המאורות נותנים אור לארץ ולמי שחיים עליה, ביום ובלילה.
(2) בסיפור הבריאה המאורות אינם כוחות עצמאיים אלא נבראים שאלוהים עושה ומציב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (בראשית א, יז). מי שנברא ונקבע במקומו על ידי אחר אינו אל.
זאת ועוד, הכתוב נמנע מלקרוא להם בשמם – שמש וירח, שמות שהיו גם שמות של אלים – ומכנה אותם בתיאור תפקודי בלבד: "אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז). אפילו ה"ממשלה" שלהם היא תפקיד שהוקצה להם, לא שלטון משלהם. ותכליתם היא לשרת את העולם: "לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, יז). גם מקומם בסדר הבריאה מעיד על כך: הם נבראים רק ביום הרביעי, אחרי שהאור כבר נברא ביום הראשון, כך שהאור עצמו אינו תלוי בהם. כך הסיפור מוריד את המאורות ממעמד של אלים למעמד של כלים בידי האל האחד.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שני תפקידים שונים (הבדלה וקביעת זמנים; האָרה), כל אחד עם ציטוט והסבר. ב-(2) ביסוס מן הכתוב לכך שהמאורות נבראו ונקבעו בידי אלוהים, ולפחות היבט אחד מוסבר (נבראים, בלי שמות, תפקידם לשרת) – וקישור מפורש לתפיסה שהם אלים.

אפשר גם: ב-(1) – תפקיד המשילה: "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" (בראשית א, יח) – המאורות "מנהלים" את היום והלילה, אך זו ממשלה שנמסרה להם מאת אלוהים.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד ההרמוניה באה לידי ביטוי בפסוקים כ״ט–ל׳ ולבסס. ב-(2) – לקבוע איזה משני הקטעים (בראשית ט, ב–ד; ישעיהו יא, ו–ז) תואם את תיאור העולם בבראשית א, כט–ל ואיזה מנוגד לו, לנמק ולבסס בשני המקורות.

תשובה לדוגמה: (1) ההרמוניה היא שאין בעולם הזה יצור שחי על חשבון חייו של יצור אחר. לאדם ניתן מזון מן הצומח בלבד: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט). גם לבעלי החיים ניתן רק מזון צמחי: "וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (בראשית א, ל). איש אינו טורף ואינו נטרף. יתרה מזאת, לכל אחד יש מזון משלו – לאדם זרעים ופירות, לחיות "יֶרֶק עֵשֶׂב" – ולכן אין ביניהם גם תחרות על המזון. זהו עולם של שלום, ובסופו "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).
(2) התיאור בישעיהו י״א עולה בקנה אחד עם בראשית א׳: "וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו), ובמיוחד "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן" (ישעיהו יא, ז). האריה, טורף מובהק, אוכל תבן כמו הבקר – כלומר חוזר להיות צמחוני, בדיוק כמו בבראשית א, ל, שבה ניתן לכל חיית הארץ רק "יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה". החיות שוכנות יחד בלי לפגוע זו בזו – זו ההרמוניה של ימי הבריאה, המתוארת אצל ישעיהו כחזון לעתיד.
התיאור בבראשית ט׳ מנוגד לבראשית א׳: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, ב) – היחסים בין האדם לבעלי החיים הם יחסי פחד ושליטה; ו"כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (בראשית ט, ג) – לאדם מותר מעתה לאכול בשר. ההיתר נוסח במכוון מול בראשית א׳: כמו שאז נתתי לכם את ירק העשב, כך עכשיו אני נותן לכם "אֶת־כֹּל". זה עולם שאחרי המבול, שבו האדם הורג בעלי חיים כדי לאכול, והגבול היחיד הוא "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הסבר ההרמוניה (כולם צמחונים, אין הריגה ואין תחרות) עם ציטוט מפסוקים כ״ט–ל׳. ב-(2) קביעה ברורה – ישעיהו תואם, בראשית ט׳ מנוגד – וכל קביעה מנומקת ומבוססת בציטוט משני הצדדים (מן המקור הנוסף ומבראשית א׳).

מה נשאלים: ב-(1) – לכתוב לגבי כל אחד משני הקטעים מי הדובר המזכיר עשיית שם, ולהסביר על פי ההקשר מה משמעות עשיית השם בכל קטע. ב-(2) – לחוות דעה (מסכים / לא מסכים) על הקביעה שבסיפור מגדל בבל בני האדם מוצגים באופן שלילי, לנמק ולבסס על הכתוב.

תשובה לדוגמה: (1) בבראשית י״א הדוברים הם בני האדם, דור הפלגה: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד). הם עצמם יוזמים את עשיית השם, והם עצמם יעשו אותו – במו ידיהם, בבניין עיר ומגדל. משמעות השם כאן היא תהילה ועוצמה שהאדם יוצר לעצמו, מתוך גאווה; המגדל שעליו נאמר "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" מרמז שהם מבקשים להתקרב למעמד האל או להתחרות בו.
בשמואל ב ז׳ הדובר הוא ה׳, בדברים שהוא מוסר לדוד באמצעות הנביא נתן: "כֹּה־תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ז, ח), "וְעָשִׂתִי־לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, ט). כאן השם אינו נלקח אלא ניתן: ה׳ הוא שעושה לדוד שם, כחלק מבחירתו להנהיג את העם. משמעות השם היא גדולה ומעמד שבאים מאת האל, כגמול על דרכו של דוד וכחלק מתפקידו – שם שמשרת שליחות ולא את האגו.
(2) אני מסכים עם הקביעה. ההשוואה עם שמואל ב ז׳ מבליטה שבני בבל מבקשים "שֵׁם" לעצמם ("וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ") ולא מקבלים אותו מאת ה׳; המטרה היא האדרת עצמם, והמגדל – "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד) – מבטא יומרה לחצות את הגבול בין האדם לאל. גם תגובת ה׳ מלמדת על כך: "וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה) – הכינוי "בני האדם" מדגיש את קטנותם מול האל; וה׳ רואה בתוכנית סכנה: "וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו) – כוח שאין לו גבול עלול להוביל לגאווה ולשחיתות. לכן ה׳ מתערב ומבטל את תוכניתם.
יש הטוענים שהכתוב אינו מזכיר במפורש חטא ושהרצון להישאר יחד מובן. אבל גם אם אין כאן חטא מפורש, הדגש על "לָּנוּ" (פעמיים בפסוק ד׳) והניגוד לשם שה׳ נותן לדוד מראים שהסיפור מבקר את האדם המבקש לעשות לעצמו שם במקום לקבל אותו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל קטע: הדובר (בני האדם; ה׳) ומשמעות עשיית השם לפי ההקשר (שם שהאדם יוצר לעצמו מתוך גאווה; שם שה׳ נותן לנבחר כחלק משליחות), עם ציטוט מכל קטע. ב-(2) עמדה ברורה, נימוקים מבוססים בציטוט מבראשית י״א (ולא רק מפסוק ד׳), והתייחסות לעמדה הנגדית.

אפשר גם: ב-(2) – לא מסכים: הכתוב אינו מגדיר את מעשיהם כחטא ואינו מזכיר עונש, והרצון "פֶּן־נָפוּץ" הוא רצון טבעי לאחדות ולביטחון. פעולת ה׳ – "וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ח) – יכולה להתפרש כתיקון ולא כעונש: היא מגשימה את הברכה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). לפי קריאה זו בני האדם מוצגים כשאפתנים ולא כרשעים.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקושי התאולוגי שבפסוק ה׳. ב-(2) – להסביר, על פי פירוש רש״י, מהו המסר החינוכי של פסוק ה׳.

תשובה לדוגמה: (1) בפסוק נאמר: "וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה). הקושי: על פי האמונה האל יודע הכול ונמצא בכל מקום, ואין לו גוף. אך הפסוק מתאר אותו כמי שנמצא "למעלה" וצריך "לרדת" כדי "לראות" – כאילו יש לו מקום מוגבל, כאילו הוא רואה בעיניים, וכאילו לפני הירידה לא ידע מה בני האדם עושים. תיאור מוגשם כזה של האל, שתלוי בראייה כדי לדעת, אינו מתיישב עם ידיעתו המוחלטת.
(2) רש״י אינו מפרש את הירידה כפשוטה: ה׳ לא היה צריך לרדת כדי לדעת. הכתוב מתאר אותו כך כדי להציב דוגמה – "[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו". המסר החינוכי: אם האל, שיודע הכול, "יורד לראות" לפני שהוא פועל נגד בני האדם, קל וחומר שבני אדם – שופטים, ובעצם כל מי ששופט את מעשי זולתו – אינם רשאים להרשיע על סמך שמועה, רושם ראשוני או דעה קדומה. עליהם לבדוק בעצמם את העובדות ("שיראו") ולהבין את הנסיבות ("ויבינו"), ורק אז לפסוק. כך הקושי נפתר: הירידה אינה מלמדת על מגבלה של האל אלא על דרך משפט ראויה. אותו דפוס חוזר בסדום: "אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם־לֹא אֵדָעָה" (בראשית יח, כא) – גם שם ה׳ "בודק" לפני שהוא דן.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהה הביטוי הקשה ("וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת") והוסבר מדוע הוא קשה מבחינת האמונה (האל יודע הכול ואינו מוגבל במקום ובגוף). ב-(2) הוסבר המסר החינוכי לפי רש״י – אין להרשיע בלי בדיקה עצמית והבנה – והוסבר כיצד הוא נלמד מן הפסוק (אם האל בודק, קל וחומר בני אדם) וכיצד הוא פותר את הקושי.

מה נשאלים: להביא מפסוקים ז׳–י״ד שתי דוגמאות שונות לסיכון שבהתנהגות רות, ולהסביר כל אחת – מה הסכנה.

תשובה לדוגמה: דוגמה ראשונה – הליכה בסתר בלילה אל איש שאכל ושתה: "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב" (רות ג, ז). רות מגיעה בחשאי ("בַלָּט"), בחושך, למקום שבו ישנים גברים, ושוכבת למרגלות איש אחרי שתייה ש"וַיִּיטַב לִבּוֹ". היא אינה יודעת איך יגיב כשיתעורר, ותגובתו הראשונה היא בהלה: "וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו" (רות ג, ח). אדם נבהל באמצע הלילה יכול היה לצעוק, לגרש אותה בבושת פנים או לנצל את מצבה – היא לבדה ואין לה מגן.
דוגמה שנייה – סכנה לשמה הטוב: בועז עצמו מבין שהביקור הלילי עלול להתפרש כמעשה פריצות, ולכן רות עוזבת לפני שאפשר לזהות אותה: "וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל־יִוָּדַע כִּי־בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן" (רות ג, יד). אילו נודע שאישה לנה בגורן, רות – שכבר יש לה מעמד שברירי כזרה ואלמנה – הייתה נחשבת לאישה מופקרת, ושמו של בועז היה נפגע. כל הצלחת התוכנית תלויה בכך שאיש לא יראה אותה.

למה זו תשובה מלאה: שתי דוגמאות שונות לסיכון (פגיעה אפשרית בה מצד איש נבהל ושתוי בלילה; פגיעה בשמה הטוב), כל אחת מצוטטת מפסוקים ז׳–י״ד ומוסבר מה הסכנה שבה.

אפשר גם: סיכון שהמהלך כולו ייכשל: "וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי" (רות ג, יב) – רות לקחה סיכון של חשיפה והשפלה, ובכל זאת ייתכן שתינשא לגואל אחר ולא לבועז ("אִם־יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל" (רות ג, יג)).

מה נשאלים: להביא מן הקטע דוגמה אחת התומכת בטענה שדוד פעל ממניע מוסרי, להסביר אותה ולבסס בציטוט.

תשובה לדוגמה: הדוגמה – ייסורי המצפון של דוד בתוך המערה: מיד אחרי שכרת את כנף המעיל, "וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמואל א כד, ה [בחלוקה אחרת: כד, ו]). חשוב שהדבר קורה בתוך המערה, לפני שדוד יוצא אל שאול ולפני שיש לכנף כל שימוש פומבי – איש מבחוץ אינו רואה, ואין שום תועלת שאפשר להפיק מן החרטה. ובכל זאת לבו "מכה" אותו אפילו על פגיעה סמלית בבגדו של המלך. זו תגובה של מצפון ולא של חישוב.
ומיד הוא מבטא את העיקרון המוסרי־דתי שמנחה אותו, מול אנשיו שדוחקים בו לנצל את ההזדמנות ("הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר־אָמַר ה׳ אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת־אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ" (שמואל א כד, ד [בחלוקה אחרת: כד, ה])): "וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה׳ אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה׳ לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי־מְשִׁיחַ ה׳ הוּא" (שמואל א כד, ו [בחלוקה אחרת: כד, ז]). דוד מסרב לפגוע במלך המשוח גם כשהוא רודף אותו, גם כשאנשיו מפרשים את המצב כהזדמנות מן השמים, וגם כשהדבר מסכן אותו עצמו. הוא אף עוצר את אנשיו בכוח דבריו: "וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת־אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל־שָׁאוּל" (שמואל א כד, ז [בחלוקה אחרת: כד, ח]). זה מעשה של מי שמבחין בין מה שאפשר לבין מה שמותר.

למה זו תשובה מלאה: הובאה דוגמה מן הקטע (ייסורי המצפון על כריתת הכנף והסירוב לשלוח יד במשיח ה׳) עם ציטוט, והוסבר מדוע היא מלמדת על מניע מוסרי (תגובה פנימית שאין בה תועלת, עמידה בעיקרון נגד הלחץ וההזדמנות).

אפשר גם: ויתור על נקמה: "יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה׳ מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה־בָּךְ" (שמואל א כד, יב [בחלוקה אחרת: כד, יג]) – דוד מעביר את הדין לידי ה׳ ומצהיר שלא יפגע בשאול גם בעתיד, אף שנעשה לו עוול.