בגרות בתנ"ך 1262 - חורף 2021

מה נשאלים: (1) להסביר את דברי קין בפסוק י״ג פעמיים – פעם כש"עֲוֹנִי" פירושו עונש, ופעם כשפירושו חטא (10 נקודות). (2) להכריע איזה פירוש מתאים יותר לפסוק י״ד, ולבסס על הכתוב (5 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) קין אומר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־ה׳ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג).
לפי הפירוש "עֲוֹנִי" = עונשי: קין מתלונן על חומרת העונש שגזר עליו ה׳ (אדמה שלא תיתן את כוחה, נדודים): העונש גדול מכדי שיוכל לשאת אותו ולעמוד בו. אלה דברי מחאה ובקשה להקלה, ולא הודאה באשמה.
לפי הפירוש "עֲוֹנִי" = חטאי: קין מודה שחטאו – רצח אחיו – גדול מנשוא, כלומר חמור מכדי שיוכל להימחל ("נשיאת עוון" היא סליחה). אלה דברי הכרה בחטא ואף ייאוש וחרטה: קין מבין את חומרת מעשהו ואינו רואה לו כפרה. (אפשר לקרוא את הדברים גם כשאלה: האם חטאי גדול מכדי שתשא אותו?)

(2) לדעתי הפירוש "עונש" הולם יותר את פסוק י״ד. בפסוק זה קין אינו מזכיר כלל את הרצח ואת אחיו, אלא מונה את מרכיבי העונש ואת תוצאותיו: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ" (בראשית ד, יד), ומוסיף את החשש "וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בראשית ד, יד). זהו פירוט של מה שקשה לו לשאת, כלומר המשך ישיר של "גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא" במובן "עונשי כבד מנשוא". גם תשובת ה׳ בפסוק ט״ו – אות המגן לקין – היא היענות לתלונה על העונש ולחשש לחייו, ולא תגובה לווידוי.
אפשר גם: הפירוש "חטא" – המילים "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" מבטאות בושה וריחוק מה׳, כמו מי שיודע שחטא ומתבייש לעמוד לפני ה׳.

למה זו תשובה מלאה: (1) הוסברו דברי קין לפי כל אחד משני הפירושים, וההבדל ביניהם ברור: תלונה על כובד העונש לעומת הודאה בגודל החטא. (2) נבחר פירוש אחד ונומק בציטוט מפסוק י״ד (פירוט העונש, היעדר אזכור של הרצח), עם חיזוק מתגובת ה׳ בפסוק ט״ו.

מה נשאלים: (1) להביא נקודת דמיון אחת בין העונש של קין (ד, י״א–י״ב) ובין העונש של האדם (ג, י״ז–י״ט), עם ביסוס משני הקטעים (8 נקודות). (2) להכריע איזה עונש חמור יותר, לנמק ולבסס על הכתוב (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) נקודת הדמיון: שני העונשים פוגעים בקשר בין האדם לאדמה ובפרנסתו ממנה, ושניהם מנוסחים כקללה. לאדם נאמר "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז) – האדמה תצמיח "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח), ועבודתה תהיה קשה ומייגעת. לקין נאמר "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, יא), ו־"כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ" (בראשית ד, יב). בשני המקרים עבודת האדמה, שהיא מקור המחיה של האדם (ושל קין, "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב)), נפגעת ואינה נותנת עוד את פריה בקלות. העונש מכוון אל התחום שבו האדם חי ועובד.

(2) לדעתי העונש של קין חמור יותר. ראשית, הקללה אצל האדם חלה על האדמה – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – ואילו אצל קין הקללה חלה עליו עצמו: "אָרוּר אָתָּה". שנית, האדם עדיין יתפרנס מן האדמה, אף שבעמל: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט); אבל לקין האדמה לא תיתן את כוחה כלל, כך שעמלו לא יועיל. שלישית, קין נידון גם לנדודים ולתלישות: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב) – בלי בית ובלי מקום קבע, ואילו האדם, אף שגורש מן הגן, נשלח לעבוד אדמה ולהתיישב בה. החומרה מתאימה לחומרת המעשה: האדם עבר על ציווי, וקין רצח את אחיו.
אפשר גם: העונש של האדם חמור יותר, כי הוא כולל את המוות – "כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) – והוא חל על כל בני האדם לדורות, ואילו את חיי קין ה׳ אף מגן עליהם באות (ד, ט״ו).

למה זו תשובה מלאה: (1) נקודת דמיון אחת מוגדרת בבירור (פגיעה בעבודת האדמה ובפרנסה, בלשון קללה), עם ציטוט מכל אחד משני הקטעים והסבר. (2) עמדה ברורה, מנומקת בשלושה הבדלים מבוססים בכתוב (על מי חלה הקללה, מידת הפגיעה בפרנסה, הנדודים) וקשורה לחומרת המעשה, ונזכרה גם העמדה ההפוכה.

טעות נפוצה: בסעיף ג׳ שנדרשה בו השוואה היה "מעט קושי" וההישגים היו בינוניים. בהשוואה יש לנסח את נקודת הדמיון במפורש ולבסס אותה בציטוט משני הקטעים, ולא לתאר כל עונש לחוד.

מה נשאלים: (1) לציין את האיסור שבפסוקים ה׳–ו׳ ואת הנימוק שלו (8 נקודות). (2) לציין את העונש לעובר על האיסור ומי מוציא אותו לפועל (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) האיסור – איסור רצח, שפיכת דם אדם. ה׳ מודיע שידרוש את דם האדם מכל מי שישפוך אותו: "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה), וקובע: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו).
הנימוק – ערכו המיוחד של האדם, שנברא בצלם אלוהים: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). מי שפוגע באדם פוגע בצלם האל שבו, ולכן חיי אדם אינם הפקר, ואין להשוות אותם לחיי בעל חי שהותר עתה לשחוט (פסוק ג׳).

(2) העונש – מוות: הרוצח ישלם בחייו, "דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", מידה כנגד מידה (שופך דם – דמו נשפך; גם הלשון חוזרת: "שֹׁפֵךְ דַּם… דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ").
מי יוציא את העונש לפועל – בני האדם: "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", כלומר על ידי אדם, בידי החברה האנושית. ה׳ הוא הדורש את הדם ("אֶדְרֹשׁ"), אך הביצוע נמסר לבני אדם.

למה זו תשובה מלאה: (1) צוין האיסור (רצח) והנימוק (צלם אלוהים), כל אחד בציטוט והסבר. (2) צוין העונש (מוות, מידה כנגד מידה) וצוין מי מבצע אותו (בני האדם – "בָּאָדָם"), עם ביסוס בכתוב.

מה נשאלים: (1) להראות היכן בפסוקים א׳–ז׳ נרמז הצורך במערכת משפט ומהו המקרה שיובא למשפט, בביסוס על הכתוב (10 נקודות). (2) לחוות דעה מנומקת: האם המצווה להקים מערכת משפט מרחיבה או מצמצמת את הסמכויות שניתנו לבני האדם (5 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) הרמז נמצא בפסוק ו׳: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). העונש מוטל לביצוע על בני האדם ("בָּאָדָם"), אבל כדי שהמתת הרוצח לא תהיה נקמה פרועה או רצח נוסף, צריך גוף שיברר מי שפך את הדם ובאילו נסיבות, יכריע את הדין ויוציא אותו לפועל כחוק – כלומר מערכת משפט. גם הלשון בפסוק ה׳ היא לשון של חקירה ודין: "וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה) – "דרישה" היא תביעת דין וחשבון ובירור, ואם ה׳ "דורש" את הדם, בני האדם מצווים לדרוש אותו גם הם, בדרך מסודרת.
המקרה שיובא למשפט – רצח, שפיכת דם אדם בידי אדם ("שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם").

(2) לדעתי המצווה מרחיבה את סמכויות האדם. עד כאן הדין על שפיכת דם היה בידי ה׳ בלבד: את קין ה׳ עצמו שפט והעניש, ואף אסר על בני האדם לפגוע בו – "לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד, טו). עכשיו ה׳ מוסר לבני האדם סמכות שיפוטית, כולל הסמכות החמורה ביותר – להמית את הרוצח ("בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ"). בני האדם הופכים לשותפים באכיפת הסדר המוסרי בעולם.
אפשר גם: המצווה מצמצמת את הסמכויות – היא אינה מתירה לכל אדם לנקום בעצמו את דם קרובו, אלא מעבירה את הענישה למסגרת של משפט, ובכך מגבילה את השימוש בכוח ומונעת את החמס שמילא את הארץ לפני המבול.

למה זו תשובה מלאה: (1) הוצג מקום הרמז ("בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ"; לשון "אֶדְרֹשׁ") והוסבר מדוע הוא מחייב מערכת משפט, וצוין המקרה – רצח. (2) ניתנה עמדה ברורה עם נימוק מבוסס בכתוב (השוואה לדין קין), והוזכרה גם העמדה האחרת.

מה נשאלים: (1) להסביר את השקפת העולם שבמשפט "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (4 נקודות). (2) לחוות דעה מנומקת על הטענה שהערכים שבפסוק ל׳ אינם באים לידי ביטוי בחיינו היום (6 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת־ה׳ הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל). לפי השקפה זו, החן והיופי החיצוניים אינם הערך האמיתי של האישה (ושל האדם בכלל): החן "שקר" – הוא עלול להטעות ולהסתיר את מה שבפנים; היופי "הבל" – אדים, דבר חולף שאינו מחזיק מעמד. מה שראוי לשבח הוא תכונות פנימיות ומעשים: יראת ה׳, כלומר חיים של מוסר, יושר ואחריות. המשך הפסוקים מחזק זאת: "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי לא, לא) – האישה משובחת בשל מעשיה (החריצות, החסד, החכמה המתוארים בשיר), ולא בשל מראיה. השיר כולו, המתאר את אשת החיל, אינו מזכיר כלל את מראה פניה.

(2) לדעתי אינני מסכים עם הטענה במלואה. נכון שבתרבות של היום – בפרסומות, ברשתות החברתיות ובתעשיית הבידור – ניתן משקל רב למראה החיצוני, ולכן אפשר לחשוב שהערך "וְהֶבֶל הַיֹּפִי" נשכח. אבל לדעתי הערך עצמו חי ומשפיע גם היום, משני טעמים. ראשית, כשאנחנו מעריכים אדם באמת – בוחרים חבר, בן זוג, מנהיג או עובד – אנחנו בוחנים את אופיו, את יושרו ואת מעשיו, בדיוק כמו "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ"; ומי ששופט אנשים לפי מראם נתפס כשטחי. שנית, יש היום ביקורת ציבורית רחבה על העיסוק המופרז ביופי ועל שיפוט לפי המראה, ומעמד האישה נמדד יותר ויותר לפי פועלה, כישוריה ותרומתה לחברה – כמו אשת החיל, שמשבחים אותה על פרנסה, מלאכה וחסד. לכן הפער בין הפסוק לבין המציאות הוא בעיקר פער בין ערך שאנו מחזיקים בו לבין התנהגות שלא תמיד עומדת בו – ולא היעדר של הערך.
אפשר גם: להסכים עם הטענה – לטעון שהתרבות העכשווית מקדשת מראה חיצוני ותדמית, ושהמילים "יִרְאַת־ה׳" אינן מבטאות את קנה המידה של רוב החברה – בתנאי שהעמדה מנומקת בשני נימוקים ומתייחסת לדעה האחרת.

למה זו תשובה מלאה: (1) הוסבר מה פירוש "שקר" ו"הבל" ומה הערך שמוצג מולם (יראת ה׳, מעשים), עם ציטוט ועם חיזוק מפסוק ל״א. (2) ניתנה עמדה ברורה, שני נימוקים, והתייחסות לעמדה ההפוכה.

מה נשאלים: להביא מן הקטע (פסוקים א׳–ט״ו) דוגמה אחת התומכת בטענה שדוד פעל ממניע מוסרי, להסביר אותה ולבסס בציטוט.

תשובה לדוגמה: הדוגמה: ייסורי המצפון של דוד אחרי שכרת את כנף המעיל: "וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמואל א כד, ה [בחלוקה אחרת: כד, ו]).
הסבר: הדבר קורה בתוך המערה, מיד אחרי המעשה, לפני שדוד יוצא אל שאול ולפני שיש לכנף כל שימוש. איש אינו רואה את התגובה הזאת, ואין לדוד שום רווח ממנה. ובכל זאת לבו "מכה" אותו אפילו על פגיעה סמלית בבגדו של המלך – זו תגובה של מצפון ולא של חישוב. ומיד הוא מנסח את העיקרון המוסרי־דתי שמנחה אותו, מול אנשיו הדוחקים בו לנצל את ההזדמנות: "חָלִילָה לִּי מֵה׳ אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה׳ לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי־מְשִׁיחַ ה׳ הוּא" (שמואל א כד, ו [בחלוקה אחרת: כד, ז]). דוד מסרב לפגוע במלך המשוח אף שהמלך רודף אותו, ואף שאנשיו רואים בכך הזדמנות שה׳ נתן לו – ועוד עוצר אותם: "וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת־אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל־שָׁאוּל" (שמואל א כד, ז [בחלוקה אחרת: כד, ח]). זו הבחנה בין מה שאפשר לעשות לבין מה שמותר לעשות.
אפשר גם: הוויתור על נקמה – "יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה׳ מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה־בָּךְ" (שמואל א כד, יב [בחלוקה אחרת: כד, יג]): דוד מוסר את הדין לה׳ ומתחייב שלא לפגוע בשאול גם בעתיד, אף שנעשה לו עוול.

למה זו תשובה מלאה: הובאה דוגמה אחת מן הקטע (ייסורי המצפון על כריתת הכנף והסירוב לשלוח יד במשיח ה׳), עם ציטוט, והוסבר מדוע היא מלמדת על מניע מוסרי: תגובה פנימית שאין בה תועלת, ועמידה בעיקרון נגד הלחץ וההזדמנות.