בגרות בתנ"ך 1262 - חורף 2021, מועד נבצרים

מה נשאלים: להסביר מה כוונת המדרש (מה פירוש "בינה יתרה באישה" וכיצד הוא נלמד מ"ויבן" בבראשית ב, כב), ולהראות זאת על פי המתואר בבראשית ג, א–ו – כלומר להביא מן הפסוקים מעשה או דיבור של האישה שמבטא בינה כזאת.

תשובה לדוגמה: הקושי הלשוני: על בריאת האישה נאמר "וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה" (בראשית ב, כב) – פועל של בנייה, ולא "וַיִּיצֶר" כמו בבריאת האדם. המדרש קורא את "ויבן" כרמז למילה "בינה" (בשתי המילים העיצורים ב־נ), ולומד שבבריאת האישה נתן בה ה׳ תבונה – כושר הבנה, שיפוט ושקילת דברים – יתרה על זו של האיש.
בפרק ג׳, פסוקים א׳–ו׳, אכן האישה היא הדמות החושבת והפעילה. ראשית, היא מנהלת דיאלוג עם הנחש ואינה מקבלת את דבריו כמות שהם. הנחש מגזים: "אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (בראשית ג, א), והאישה מתקנת אותו ומבחינה בין עצי הגן לבין העץ האסור: "מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל" (בראשית ג, ב), "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן" (בראשית ג, ג).
שנית, לפני שהיא אוכלת היא מתבוננת בעץ ושוקלת אותו משלושה צדדים: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ו). זהו תהליך של שיפוט – תועלת ("טוֹב לְמַאֲכָל"), יופי ("תַאֲוָה לָעֵינַיִם") ושאיפה לחוכמה ("לְהַשְׂכִּיל"). היא רוצה לדעת ולהבין, כפי שהבטיח הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), והיא מחליטה ופועלת בעצמה.
האיש, לעומתה, סביל לגמרי: "וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו). הוא אינו משוחח, אינו שואל ואינו שוקל – הוא רק אוכל מה שניתן לו. הניגוד הזה מבטא את דברי המדרש: האישה ניחנה בבינה יתרה – בסקרנות, בכושר שיפוט וביוזמה, שאינם מצויים באיש בסיפור.

למה זו תשובה מלאה: הוסבר מה המדרש אומר ועל מה הוא נשען ("ויבן" כרמז ל"בינה"), ונמצאו בפסוקים ג, א–ו לפחות שני ביטויים לבינת האישה (הוויכוח עם הנחש ותיקון דבריו; השקילה של העץ והשאיפה "להשכיל"), בציטוט ובהסבר, מול סבילותו של האיש.

אפשר גם: אפשר לקרוא את המדרש גם ביחס מורכב לסיפור: הבינה היתרה – הסקרנות והרצון לדעת – היא שהביאה את האישה לחטא, כלומר תכונה רבת עוצמה שיכולה להוביל לטוב או לרע; ועדיין התשובה צריכה להראות מן הפסוקים את השקילה והשיפוט של האישה.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה מבטא השם "אשה" בבראשית ב, כג ולבסס על הכתוב. ב-(2) – להסביר את הקשר בין השם "חוה" (ג, כ) לבין המסופר בג, טז (העונש של האישה).

תשובה לדוגמה: (1) האדם מסביר את השם בעצמו: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת" (בראשית ב, כג). השם "אשה" נגזר מן המילה "איש", והוא מבטא את מוצאה של האישה מן האיש – היא נלקחה מגופו. מכאן שהשם מבטא קרבה ושייכות: היא עשויה מאותו חומר כמוהו, "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג), ולכן שווה לו במהותה. השם גם מסמן את ההבדל בינה לבין בעלי החיים: לפני כן האדם קרא שמות לכל החיות, אבל "וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, כ). רק באישה מצא את ה"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" שה׳ ביקש לעשות לו ("אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח)) – בת זוג שמתאימה לו ועומדת מולו.
(2) אחרי האכילה מעץ הדעת האדם נותן לאשתו שם פרטי: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי" (בראשית ג, כ). השם "חוה" קשור ל"חי", והוא מבטא את תפקידה כאם – מקור החיים לכל בני האדם.
הקשר לפסוק ט״ז: בעונש של האישה נאמר "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). העונש קובע שהלידה תהיה כרוכה בכאב, אבל גם מציב את הלידה במרכז חייה. השם "חוה" מתייחס בדיוק לאותו תחום – הלידה – ומדגיש את צדו החיובי: אף שהאדם נגזר למות ("כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט)), החיים יימשכו דרך הבנים שהאישה תלד. מתוך הגזרה הקשה צומחת תקווה: היא "אֵם כָּל־חָי".

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הסבר המשמעות של "אשה" (מוצאה מן האיש – קרבה, שייכות, שוויון מהות) מעוגן בציטוט מב, כג. ב-(2) הסבר משמעות השם "חוה" (אם כל חי) והקשר המפורש לג, טז ("בעצב תלדי בנים" – הלידה, בכאב אך כמקור החיים), בציטוט משני הפסוקים.

אפשר גם: ב-(2) – אפשר לקשר את מתן השם לחלק השני של פסוק ט״ז: "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (בראשית ג, טז). קריאת שם היא ביטוי לסמכות – כך האדם קרא שמות לבעלי החיים (ב, כ). בפרק ב׳ השם "אשה" ביטא קרבה ושוויון ("מאיש לקחה"), ואילו כאן, אחרי שנקבע שהאיש ימשול באישה, האדם קורא לה שם כמי שמושל בה ומגדיר את תפקידה.

מה נשאלים: ב-(1) – לציין את האיסור שבפסוקים ה׳–ו׳ ואת הנימוק לו. ב-(2) – לציין את העונש למי שעובר על האיסור ואת מי שמוציא אותו לפועל.

תשובה לדוגמה: (1) האיסור הוא איסור הרצח – שפיכת דם אדם. ה׳ מודיע: "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית ט, ה), ומפרט: "מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם" (בראשית ט, ה). הדם של האדם "נדרש", כלומר מי ששופך אותו ייתבע עליו. הנימוק מפורש בסוף פסוק ו׳: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן לחייו ערך עליון ומיוחד; מי שרוצח אדם פוגע בצלם האלוהי שבו. כאן גם ההבדל בין האדם לבעלי החיים: את החיות מותר להרוג לאכילה (ט, ג), אבל את האדם – לא.
(2) העונש: מוות. "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) – מי ששפך דם, דמו יישפך, מידה כנגד מידה (גם מבנה הפסוק בנוי כמראה: שֹׁפֵךְ – דַּם – הָאָדָם / הָאָדָם – דָּמוֹ – יִשָּׁפֵךְ).
מי מוציא לפועל: המילה "בָּאָדָם" מלמדת שהעונש יבוצע בידי בני אדם – החברה האנושית אחראית להעניש את הרוצח. מעל זה עומד ה׳, הדורש את הדם: "אֶדְרֹשׁ", "אֶדְרְשֶׁנּוּ" (בראשית ט, ה) – הוא התובע, ובני האדם הם המבצעים.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) האיסור (רצח) והנימוק (צלם אלוהים) – שניהם מצוטטים ומוסברים. ב-(2) העונש (מוות, "דמו ישפך") ומי שמבצע (בני אדם – "באדם"; ה׳ כתובע), בציטוט.

אפשר גם: ב-(2) – יש המפרשים "בָּאָדָם" לא כ"בידי אדם" אלא "באדם" – ששופך דם אדם בתוך אדם (כלומר עובר); עדיין התשובה הנדרשת היא שהעונש מוות, וה׳ דורש את הדם, ובני האדם מוציאים את הדין לפועל.

מה נשאלים: ב-(1) – להצביע על המקום בפסוקים א׳–ז׳ שבו נרמז הצורך במערכת משפט, ולציין את המקרה שיובא למשפט, בביסוס על הכתוב. ב-(2) – להביע עמדה מנומקת: האם המצווה להקים מערכת משפט מרחיבה או מצמצמת את הסמכויות שניתנו לבני האדם.

תשובה לדוגמה: (1) הרמז נמצא בפסוק ו׳: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). המילה "בָּאָדָם" מלמדת שהעונש לרוצח לא יבוא רק מידי שמים אלא יבוצע בידי בני אדם. אבל כדי שבני אדם יוכלו להעניש רוצח במוות בצדק, צריך מישהו מוסמך שיחקור מה קרה, יברר מי שפך את הדם ויפסוק את הדין – אחרת תהיה זו נקמה פרועה. לכן הפסוק מחייב, ברמז, הקמת מערכת משפט. גם הפועל "אֶדְרֹשׁ" בפסוק ה׳ – "וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה) – הוא לשון של תביעה ובירור, כמו בבית דין.
המקרה שיובא למשפט הוא רצח – שפיכת דם אדם, כפי שנאמר "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם" (בראשית ט, ו).
(2) לדעתי המצווה מרחיבה את הסמכויות שנתן האל לבני האדם. נימוק: עד כה הענשת רוצח הייתה בידי ה׳ בלבד. כשקין רצח את הבל, ה׳ הוא שחקר ושפט: "מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י), ואף אסר על בני אדם לפגוע בקין: "לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד, טו). אחרי המבול ה׳ מעביר לבני האדם סמכות שהייתה שמורה לו – לשפוט ואף לקחת חיים של רוצח. זו הרחבה גדולה של האחריות ושל הכוח של החברה האנושית.
התייחסות לעמדה האחרת: אפשר לטעון שהמצווה מצמצמת, כי מערכת משפט שמה גבול לנקמה הפרטית ומונעת מכל יחיד לעשות דין לעצמו, כמו למך שהתפאר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד). אבל הצמצום הוא של היחיד, ואילו סמכותה של האנושות כחברה גדלה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) המקום ברמז ("בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – העונש בידי אדם, ולכן צורך בשיפוט) והמקרה (רצח), בציטוט ובהסבר. ב-(2) עמדה ברורה (מרחיבה / מצמצמת) עם נימוק מעוגן בכתוב, ובתשובה זו גם התייחסות לעמדה האחרת.

אפשר גם: ב-(2) – העמדה שהמצווה מצמצמת מתקבלת אם היא מנומקת: היא מחייבת לפעול רק לפי דין וחוק, ושמה גבול לנקמת דם פרטית ולאלימות של יחידים (כמו למך, ד, כג–כד), כך שכוחו של כל אדם לפעול על דעת עצמו מצטמצם.

מה נשאלים: להסביר את דברי פולק (אירוע מקרי לכאורה עשוי להיות מזומן בידי ההשגחה) ולהדגים אותם מפסוקים א׳–ד׳ בציטוט.

תשובה לדוגמה: פולק טוען שבסיפור המקראי, כשמתרחש דבר שנראה מקרי, הקורא מוזמן לשאול אם אין מאחוריו יד מכוונת. המספר אינו אומר במפורש שה׳ התערב, אבל הוא מעצב את הסיפור כך שה"מקרה" מתגלה כחלק מתוכנית.
דוגמה מפסוקים א׳–ד׳: רות יוצאת ללקט בלי לדעת לאיזה שדה תגיע: "אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו" (רות ב, ב). ואז: "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" (רות ב, ג). הלשון "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" מדגישה מקריות – זו נראית כמו הזדמנות עיוורת. אבל מכל השדות היא מגיעה דווקא לשדה של קרוב משפחה של בעלה המת – האיש שעשוי לגאול את המשפחה.
גם התזמון מכוון: "וְהִנֵּה־בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם" (רות ב, ד) – בועז מגיע לשדה באותו יום שבו רות מלקטת בו. המילה "וְהִנֵּה" מסמנת הפתעה, אך הצירוף של שני המקרים יחד מעורר בקורא תחושה שאין זה מקרה.
ומה שמחזק את הקריאה הזאת: המספר הציג את בועז עוד לפני ש"המקרה" קרה: "וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (רות ב, א). הקורא יודע מראש מי הוא בועז, ולכן כשהמקרה מוביל את רות אליו, הוא מבין – כדברי פולק – שהדברים "זומנו על פי ההשגחה", אף שהדמויות עצמן אינן יודעות זאת. גם ברכותיו של בועז, "ה׳ עִמָּכֶם" (רות ב, ד), מזכירות שה׳ נוכח בחיי היום־יום של השדה.

למה זו תשובה מלאה: הוסבר רעיון ההשגחה הנסתרת מאחורי המקרה, והובאו לפחות שתי דוגמאות מפסוקים א׳–ד׳ בציטוט ("ויקר מקרה" – דווקא לשדה בועז ממשפחת אלימלך; "והנה בעז בא" – התזמון), עם הסבר כיצד כל אחת מדגימה את הטענה.

מה נשאלים: ב-(1) – לכתוב מהו השינוי שחל במעמדו של דוד על פי פסוקים י״א–י״ד, ולבסס. ב-(2) – להסביר כיצד השינוי השפיע על דוד וכיצד השפיע על שאול, ולבסס.

תשובה לדוגמה: (1) בתחילת הקטע דוד הוא הבן הצעיר והשולי במשפחה, שאפילו לא הוזמן לזבח: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א טז, יא). אביו לא חשב עליו כלל כמועמד. השינוי: דוד נבחר בידי ה׳ ונמשח למלך. "וַיֹּאמֶר ה׳ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא" (שמואל א טז, יב), ומיד "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת־קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו" (שמואל א טז, יג). הנער הרועה הופך למשיח ה׳ – המלך שנבחר להחליף את שאול, ומשיחתו נעשית לעיני אחיו.
(2) על דוד: "וַתִּצְלַח רוּחַ־ה׳ אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א טז, יג). רוח ה׳ שורה עליו באופן קבוע – "מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" – ומעניקה לו כוח, אומץ והצלחה. מעתה ה׳ עמו בכל מעשיו, וזה מכשיר אותו להנהגה.
על שאול: "וְרוּחַ ה׳ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ־רָעָה מֵאֵת ה׳" (שמואל א טז, יד). הפסוק בנוי בניגוד חד לפסוק הקודם: אותה רוח שצלחה על דוד סרה משאול. שאול מאבד את התמיכה האלוהית שליוותה אותו, ובמקומה "רוּחַ־רָעָה" מבעיתה אותו – פחד, דיכאון ומצוקה נפשית. כך מעבר הרוח מסמן את מעבר המלוכה בפועל: דוד עולה ושאול שוקע, עוד לפני שאיש יודע על המשיחה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) השינוי במעמד (מנער רועה שולי – למלך נבחר ומשוח), בציטוט. ב-(2) השפעה על דוד (רוח ה׳ צולחת עליו – כוח והצלחה) והשפעה על שאול (רוח ה׳ סרה, רוח רעה מבעיתה אותו), כל אחת מצוטטת ומוסברת, והקשר ביניהן (הרוח עוברת).