בגרות בתנ"ך 1262 - קיץ 2023
תנ"ך – שאלון 1262 (אקסטרניים) · קיץ · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בתנ"ך, קיץ 2023, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה עם הפסוקים שהיא נשענת עליהם, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות – (40×2) – 80 נקודות
פרק שני – נושאי הבחירה – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך עברי שלם בלי פירושים ובלי תוספות. מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ג. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוב את מספרה בלבד. (2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
כללי המענה במועד זה (קיץ תשפ״ג): לא נמצא מסמך רשמי שקובע לשאלון 1262 במועד זה כללי מענה שונים מן המודפס, ולכן מובא המבנה המודפס בשאלון: פרק ראשון – שתי השאלות 1–2, ובכל שאלה סעיף א׳ חובה (25 נקודות) ועוד סעיף אחד מתוך ב׳–ג׳ (15 נקודות) = 80; פרק שני – שאלה אחת מתוך 3–4 (על אהבה וחסד או בין שאול לדוד), כל הסעיפים = 20. מבנה זה תואם את מכתב הפיקוח על הוראת המקרא בחינוך הממלכתי מ־15.12.20 (כ״ט בכסלו תשפ״א), "מבנה שאלון בחינת הבגרות מסגרת ה־30%": פרק ראשון – עלילות הראשית (40×2) = 80; פרק שני – על אהבה וחסד / בין שאול לדוד (20×1) = 20. מסמך התובנות של קיץ תשפ״ג (10.08.23) מביא לשאלון 1262 רק את הציון הממוצע, ואינו מוסיף כללי מענה.
הערה לפתרונות: בציטוטי הפסוקים בפתרונות השם המפורש נכתב בצורת ה׳ (גם עם אותיות שימוש: לַה׳, וַה׳), כמו בשאלון. הפסוקים מובאים בניקוד בלי טעמים; בשאלון זה אין טקסט מקראי מצולם.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות (80 נקודות)
ענו על שתי השאלות 1–2 (לכל שאלה – 40 נקודות).
בכל שאלה, ענו על סעיף א – חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).
שאלה 1 · קין והבל – תולדות קין ושת
קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים ט׳–כ״ו.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) יש הטוענים שבפסוקים אלה מתוארות הן התפתחות תרבותית של האדם הן הידרדרות מוסרית שלו.
ציינו שתי דוגמאות להתפתחות תרבותית ושתי דוגמאות להידרדרות מוסרית, והסבירו כל דוגמה. (16 נקודות)
(2) קראו פסוקים ט״ז–כ״ב ופסוקים כ״ה–כ״ו.
מהו העניין המוזכר בנוגע לשושלת שת ואינו מוזכר בנוגע לשושלת קין? הסבירו מה אפשר ללמוד מכך על שושלת קין. (9 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוקים כ״ג –כ״ד.
בדברי השירה של למך באים לידי ביטוי גם התרברבות וגם איום.
(1) הביאו שתי דוגמאות מן הפסוקים להתרברבות של למך, והסבירו כל דוגמה. (7 נקודות)
(2) קראו גם את פירוש המלבי״ם לפסוקים כ״ג–כ״ד.
"אתן, עדה וצילה [...] שמען קולי ואל תַמרוּ את פי [...] כי אם אעשה איתכן רעה, מי יציל אתכן מידי, הלא [...] איש אחד עשה לי פצע והרגתי אותו ובעת ההרג נתן בי חבורה שהיא קלה מפצע והרגתי גם את הילד שלו, ולא היה מי שיקום כנגדי [...] כי אין משפט נגדי בארץ, כי זרועי רמה [...] ולכן אתן נשי למך, גוּרוּ [פחדו] מפני חרב, כי [אישה] אשר תַמְרֵה את פי, תומת".
הסבירו נגד מי מופנה האיום בדברי למך על פי הפירוש הזה. (8 נקודות)
(1) קראו פסוק כ״ה וגם בראשית, פרק ד׳, פסוק א׳.
יש הטוענים כי השוואה בין מדרש השם של קין (פסוק א׳) ובין מדרש השם של שת (פסוק כ״ה) מלמדת על שינוי באמונה ובתפיסת העולם של חוה.
הסבירו את השינוי. בססו את תשובתכם על מדרש השם של קין ועל מדרש השם של שת. (8 נקודות)
(2) קראו פסוקים ט׳–י״ז ואת פירוש רמב״ן שלפניכם על פסוק י״ג.
"והנכון בפשט שהוא וידוי אמר אמת כי עָווֹני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה׳ וישר משפטיך".
על פי פירוש זה, האם חל שינוי בהתנהגות של קין אחרי שגזר עליו ה׳ את עונשו?
בססו את תשובתכם על הפסוקים ועל הפירוש. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית ד, ט)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי
(בראשית ד, טז)וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה׳ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־נוֹד קִדְמַת־עֵדֶן
(בראשית ד, יז)וַיֵּדַע קַיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ
(בראשית ד, יט)וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה
(בראשית ד, כ)וַתֵּלֶד עָדָה אֶת־יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה
(בראשית ד, כא)וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב
(בראשית ד, כב)וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה
(בראשית ד, כג)וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי
(בראשית ד, כד)כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה
(בראשית ד, כה)וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן
(בראשית ד, כו)וּלְשֵׁת גַּם־הוּא יֻלַּד־בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳
(בראשית ב, כד)עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד
(1) התפתחות תרבותית (שתיים מתוך): בניית עיר – "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר" (בראשית ד, יז); רעייה ומקנה – "הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד, כ); מוזיקה – "הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית ד, כא); מלאכת מתכת – "לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב). הידרדרות מוסרית: למך לוקח שתי נשים – "וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים" (בראשית ד, יט); הריגה על פצע והתפארות בנקמה – "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בראשית ד, כג), "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד). אפשר גם: קין מתחמק מאחריות לרצח – "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט). (2) בשושלת שת: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳" (בראשית ד, כו) (וגם "כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד, כה)); בשושלת קין ה׳ אינו מוזכר אחרי "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה׳" (בראשית ד, טז) – שושלת של קידמה חומרית בלי קשר לאלוהים, ולכן גם בלי בלם מוסרי.
מה נשאלים: (1) לציין ולהסביר ארבע דוגמאות: שתיים להתפתחות תרבותית ושתיים להידרדרות מוסרית, כל אחת מבוססת על פסוק. (2) לזהות את העניין שנזכר רק בשושלת שת (הקריאה בשם ה׳) ולהסיק ממנו מסקנה על שושלת קין.
תשובה לדוגמה: (1) התפתחות תרבותית: א. קין עובר מחיי נדודים לחיי קבע ובונה עיר: "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר" (בראשית ד, יז). זו ראשית החיים העירוניים – יישוב של קבע, חברה מאורגנת ומקום שנקרא בשם. ב. יובל הוא "הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית ד, כא) – ראשית האמנות והמוזיקה, כלומר האדם עוסק לא רק בהישרדות אלא גם ביצירה ובפנאי. (אפשר גם: יבל, "הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד, כ) – ראשית הרעייה והכלכלה הנוודית; תובל קין, "לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב) – ראשית מלאכת המתכת והכלים.)
הידרדרות מוסרית: א. "וַיִּקַּח־לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים" (בראשית ד, יט) – למך הוא הראשון שלוקח שתי נשים, בניגוד לדגם של איש ואישה אחת: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב, כד). הלשון "ויקח לו" מציגה את הנשים כרכוש שהוא רוכש לעצמו. ב. בשירתו למך מתפאר בהריגה: "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בראשית ד, כג) – הוא הרג אדם בתגובה על פצע או חבורה בלבד, תגובה שאין בה מידתיות. יותר מזה, הוא מתגאה בכך: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד) – קין רצח והתבייש, ואילו למך הורג ומתהדר, ומבטיח לעצמו נקמה גדולה פי עשרה מן ההגנה שה׳ נתן לקין. מן הרצח הראשון ועד למך האלימות רק גדלה, אף שהתרבות התקדמה. (אפשר גם: קין משקר ומתנער מאחריות לאחיו – "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט).)
(2) בשושלת שת נאמר: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳" (בראשית ד, כו), וגם חוה מזכירה את אלוהים בהולדת שת: "כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד, כה). בשושלת קין (פסוקים ט״ז–כ״ב) אין שום אזכור של ה׳ אחרי "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה׳" (בראשית ד, טז); מסופר רק על בנייה, מקנה, מוזיקה ומתכת. מכאן אפשר ללמוד ששושלת קין התקדמה מבחינה חומרית וטכנולוגית, אבל התרחקה מאלוהים. תרבות שאין בה קשר לה׳ ולערכים שהוא מייצג חסרה בסיס מוסרי, ולכן היא מגיעה לאלימות של למך. הקידמה עצמה אינה ערובה למוסר.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש שתי דוגמאות תרבותיות ושתי דוגמאות מוסריות, כל אחת עם ציטוט והסבר מה מתפתח או מה מידרדר. ב-(2) העניין מזוהה במדויק (הקריאה בשם ה׳, פסוק כ״ו), מוצג ההיעדר בשושלת קין ומוסקת מסקנה: קידמה חומרית בלי קשר לאלוהים ובלי מוסר.
סעיף ב
(בראשית ד, כג)וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי
(בראשית ד, כד)כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה
(בראשית ד, טו)וַיֹּאמֶר לוֹ ה׳ לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ
(1) שתיים מתוך: פנייה חגיגית שדורשת הקשבה ומכנה את עצמו בשמו – "שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (בראשית ד, כג); התפארות בהריגה על פצע – "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בראשית ד, כג); השוואה לקין והבטחת נקמה גדולה פי עשרה – "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד). (2) לפי המלבי״ם האיום מופנה נגד נשותיו, עדה וצילה: הוא מזכיר להן שהרג ולא נענש ושאין משפט נגדו, ולכן אישה שתמרה את פיו – תומת.
מה נשאלים: (1) להביא שתי דוגמאות להתרברבות מתוך פסוקים כ״ג–כ״ד ולהסביר במה כל אחת היא התרברבות. (2) לזהות על פי המלבי״ם את מי למך מאיים ולהסביר את האיום.
תשובה לדוגמה: (1) א. "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בראשית ד, כג) – למך מספר בגאווה שהרג איש בגלל פצע וילד בגלל חבורה. הוא אינו מתחרט אלא מציג את ההריגה כהישג, ומבליט את כוחו: די בפגיעה קלה בו כדי שיהרוג. ב. "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד) – למך משווה את עצמו לקין ומכריז שהנקמה בו תהיה גדולה פי עשרה. ההגנה על קין באה מה׳: "לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד, טו), ואילו למך מעניק לעצמו מעמד גבוה מזה בכוח עצמו. (אפשר גם: הפנייה "שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (בראשית ד, כג) – לשון שירה חגיגית, הוא דורש תשומת לב ומכנה את עצמו בשמו, "נשי למך", כמו מלך שמכריז הכרזה.)
(2) לפי המלבי״ם האיום מופנה נגד נשותיו של למך, עדה וצילה, שאליהן הוא פונה: "לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה" (בראשית ד, כג). למך מספר להן שהרג איש וגם ילד, ש"לא היה מי שיקום כנגדי" ו"אין משפט נגדי בארץ" – כלומר אין מי שיגן עליהן מפניו. מכאן המסקנה שלו: "גוּרוּ מפני חרב, כי [אישה] אשר תַמְרֵה את פי, תומת". הקריאה "שמען קולי" אינה רק בקשה להקשבה, אלא דרישה לציות: מי שתמרה את פיו – תמות. כך ההתפארות בהריגות משמשת אמצעי הפחדה כלפי בני ביתו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש שתי דוגמאות מן הפסוקים, וכל אחת מוסברת כהתרברבות (גאווה בהריגה; התנשאות על קין). ב-(2) מזוהים הנמענים (נשותיו) על פי הפירוש, ומוסבר תוכן האיום (המוות למי שתמרה את פיו) והקשר שלו לסיפור ההריגה.
סעיף ג
(בראשית ד, א)וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־ה׳
(בראשית ד, כה)וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן
(בראשית ד, ט)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי
(בראשית ד, יא)וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ
(בראשית ד, יב)כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ
(בראשית ד, יג)וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־ה׳ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא
(בראשית ד, יד)הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי
(בראשית ד, טו)וַיֹּאמֶר לוֹ ה׳ לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ
(1) בקין: "וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־ה׳" (בראשית ד, א) – חוה רואה את עצמה כיוצרת ושותפה לה׳, בביטחון ובגאווה. בשת: "כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית ד, כה) – אלוהים הוא הנותן והיא המקבלת; ענווה, והכרה במוות ובאובדן. (2) כן: לפני גזר הדין קין מתחמק – "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט); אחרי העונש ("נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב)) הוא מתוודה, לפי רמב״ן – "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־ה׳ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג) – מודה בחטאו ומצדיק את הדין. אפשר גם: השינוי חלקי ("וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בראשית ד, יד)).
מה נשאלים: (1) להסביר את השינוי בתפיסת חוה בין לידת קין ללידת שת, ולבסס אותו על שני מדרשי השם. (2) לקבוע על פי רמב״ן אם התנהגות קין השתנתה אחרי גזר הדין, ולבסס על הפסוקים ועל הפירוש.
תשובה לדוגמה: (1) בלידת קין אומרת חוה: "וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־ה׳" (בראשית ד, א). הפועל "קניתי" בגוף ראשון מעמיד את חוה במרכז: היא זו שקנתה, כלומר יצרה, את הבן, ו"את ה׳" – יחד עם ה׳, כשותפה שווה כמעט. יש כאן ביטחון, גאווה בכוח היצירה של האדם ואופטימיות. בלידת שת היא אומרת: "כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית ד, כה). עכשיו אלוהים הוא הנושא הפועל, "שת", וחוה היא המקבלת, "לי". הבן אינו הישג שלה אלא מתנה מאלוהים. מדרש השם גם מזכיר את המוות ואת הרצח: שת בא "תחת הבל". השינוי: מתפיסה שמעמידה את האדם כיוצר ושותף של האל לתפיסה צנועה, שמכירה בתלות באלוהים כמקור החיים, ומאופטימיות תמימה להכרה מפוכחת ברע, באובדן ובמוות שבעולם.
(2) כן, לפי רמב״ן חל שינוי. לפני גזר הדין קין מתחמק ומכחיש: "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט) – הוא משקר ומתנער מאחריות לאחיו. אחרי שה׳ גוזר עליו "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, יא) ו-"נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב), קין אומר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־ה׳ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג). רמב״ן מפרש את המילים כ"וידוי": קין "אמר אמת", הודה שעוונו גדול מכדי שיסלח, ואמר "צדיק אתה ה׳ וישר משפטיך" – הוא מקבל את הדין כצודק. כלומר, מן הכחשה הוא עבר להודאה ולקבלת אחריות. גם תגובת ה׳ מתאימה לכך: "וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו) – ה׳ מגן עליו, אולי משום שהתוודה.
אפשר גם: השינוי חלקי בלבד. מיד אחרי הווידוי קין עסוק בעצמו ובפחדו: "וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בראשית ד, יד), ובסוף "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה׳" (בראשית ד, טז) ובונה עיר, אף שנגזר עליו להיות "נע ונד". לפי קריאה זו הווידוי הוא במילים, אבל ההתנהגות משתנה רק במעט.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) מצוטטים שני מדרשי השם, ומוסבר השינוי בשני היבטים (מי הפועל – האדם או האל; ביטחון לעומת הכרה בתלות ובאובדן). ב-(2) יש עמדה ברורה, השוואה בין ההתנהגות לפני גזר הדין (פסוק ט׳) ואחריו (פסוק י״ג), והסבר של לשון רמב״ן ("וידוי", "צדיק אתה ה׳"), ונוספה אפשרות קריאה אחרת.
שאלה 2 · ברית ה׳ עם נח ובניו – קדושת החיים וחטא חם
קראו בראשית, פרק ט׳, פסוקים א׳–י״א ופסוקים כ׳–כ״ה.
ענו על סעיף א – חובה.
קראו פסוקים א׳–ו׳.
(1) על פי פסוקים אלה, אלוהים מברך את בני האדם ומעניק להם היתרים, אך גם מטיל עליהם איסורים.
הסבירו ברכה אחת, היתר אחד ושני איסורים. בססו את דבריכם על הכתוב. (16 נקודות)
(2) על פי פסוקים ה׳–ו׳, הסבירו מהו הנימוק לאיסור הנלמד מפסוק ה׳, וכיצד ייאכף האיסור על בני האדם. (9 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
(1) קראו פסוקים ד׳–י״א.
מפסוקים אלה אפשר ללמוד על כמה היבטים של ערך קדושת החיים.
ציינו והסבירו שלושה היבטים של ערך קדושת החיים. בססו את דבריכם על הפסוקים. (9 נקודות)
(2) קראו פסוק ג׳.
אפשר לטעון כי הכתוב בפסוק ג׳ אינו עולה בקנה אחד עם ערך קדושת החיים.
האם אתם מסכימים עם טענה זו? נמקו את תשובתכם. (6 נקודות)
(1) קראו בראשית, פרק ט׳, פסוקים כ׳–כ״ד, בראשית, פרק י״ט, פסוקים ל׳–ל״ה ותהלים, פרק ק״ד, פסוק ט״ו.
בשתיית יין יש ברכה ויש סכנה.
על פי כל אחד מן הקטעים, הסבירו מהי הברכה או מהי הסכנה בשתיית יין. (6 נקודות)
(2) קראו בראשית, פרק ט׳, פסוקים כ׳–כ״ד.
פרשנים התלבטו בשאלה מהו החטא שחטא חם.
קראו את דברי שד״ל על פסוק כ״ב שלפניכם.
"'וירא חם אבי כנען את עֶרְוַת אביו ויגד'. זה היה חטאו, שלא כיסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג".
על פי פירוש שד״ל, מהו החטא שחטא חם?
לדעתכם, האם חטא זה מזכיר את תופעת ה"שיימינג" (בִּיוּשׁ פומבי) הנהוגה היום ברשתות החברתיות ?
נמקו את תשובתכם. (9 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית ט, א)וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ
(בראשית ט, ב)וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ
(בראשית ט, ג)כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל
(בראשית ט, ד)אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
(בראשית ט, ה)וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם
(בראשית ט, ו)שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם
(בראשית א, כט)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה
(1) ברכה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א) – פריון ויישוב הארץ מחדש. היתר: אכילת בשר – "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (בראשית ט, ג) (לעומת צמחים בלבד בפרק א׳). איסורים: אכילת בשר עם דמו – "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד); שפיכות דם האדם – "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית ט, ה), "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). (2) האיסור: לשפוך דם אדם (גם בידי חיה, גם אדם בדמו שלו). הנימוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). האכיפה: ה׳ "דורש" את הדם, ובני האדם עצמם מענישים את הרוצח – "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו).
מה נשאלים: (1) להסביר ארבעה רכיבים מפסוקים א׳–ו׳ – ברכה אחת, היתר אחד ושני איסורים – כל אחד עם ציטוט. (2) לזהות את האיסור שבפסוק ה׳, להסביר את הנימוק שלו (פסוק ו׳) ואת דרך האכיפה.
תשובה לדוגמה: (1) ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א). אחרי המבול, שבו נמחו כמעט כל החיים, אלוהים מברך את נח ובניו בפריון, כדי שהאנושות תתרבה ותמלא שוב את הארץ.
היתר: "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (בראשית ט, ג). בבריאה הותרו לאדם רק צמחים: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע ... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט); עכשיו מותר לו לאכול גם בעלי חיים, "כירק עשב". (אפשר גם: השליטה בבעלי החיים, "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, ב), "בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב).)
איסור ראשון: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד) – אסור לאכול בשר כשהנפש, כלומר הדם, עדיין בו: לא אבר מן החי ולא את הדם. גם כשמותר להמית בעל חיים, החיים עצמם אינם מסורים לאדם.
איסור שני: שפיכות דמים – "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית ט, ה) ו-"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). אסור לאדם להרוג אדם, ואלוהים יתבע את דמו של כל מי שנהרג.
(2) האיסור שנלמד מפסוק ה׳ הוא שפיכת דם אדם: ה׳ ידרוש את דם האדם "מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ" (בראשית ט, ה), "וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה) – מכל מי שהורג אדם, ואפילו מאדם שנוטל את נפשו ("את דמכם לנפשתיכם"). הנימוק בפסוק ו׳: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן פגיעה בחייו היא פגיעה בצלם האלוהי עצמו, ולחייו יש ערך מוחלט. האכיפה: האחריות מוטלת על בני האדם עצמם – "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו). "באדם" – בידי אדם: החברה האנושית צריכה להעניש את הרוצח במיתה (ומכאן הצורך במשפט ובסדר חברתי). מעל לכך עומד ה׳, שאומר "אדרש" – הוא יתבע את הדם גם כשבני האדם לא יעשו זאת.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש ברכה אחת, היתר אחד ושני איסורים, כל אחד עם ציטוט והסבר (ההיתר מוסבר על רקע פרק א׳). ב-(2) מזוהה האיסור, הנימוק "בצלם אלהים" מוסבר כערך של חיי האדם, והאכיפה מוסברת – בידי אדם ("באדם דמו ישפך") ובתביעה של ה׳.
סעיף ב
(בראשית ט, ג)כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל
(בראשית ט, ד)אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
(בראשית ט, ה)וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם
(בראשית ט, ו)שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם
(בראשית ט, ז)וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ
(בראשית ט, יא)וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ
(בראשית א, כט)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה
(1) שלושה מתוך: כבוד לחיי בעלי החיים – "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד); חיי אדם מקודשים ונתבעים מכל פוגע (גם חיה, גם אדם בעצמו) – "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה); הנימוק "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו) ואחריות החברה להעניש; עידוד החיים והולדה – "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ" (בראשית ט, ז); ברית לשמירת כל החי – "וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל" (בראשית ט, יא). (2) עמדה מנומקת: למשל לא מסכימים – ההיתר מוגבל מיד ("אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד)) ויש מדרג בין חיי אדם לחיי בעל חיים; או מסכימים – הותר להמית "רמש אשר הוא חי", בניגוד לבריאה.
מה נשאלים: (1) לציין ולהסביר שלושה היבטים שונים של קדושת החיים מפסוקים ד׳–י״א, כל אחד עם ביסוס. (2) להביע עמדה – מסכימים או לא – עם הטענה שהיתר אכילת הבשר סותר את קדושת החיים, ולנמק.
תשובה לדוגמה: (1) א. כבוד לחיים גם בחיי בעלי החיים: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד). אף שמותר לאכול בשר, אסור לאכול אותו עם "נפשו", הדם. הדם מסמל את החיים, והוא אינו שייך לאדם; גם בהמתה מותרת נשמרת יראה כלפי החיים.
ב. חיי האדם מקודשים, וכל מי שפוגע בהם ייתבע: "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה). אלוהים ידרוש את דם האדם מכל פוגע, ואפילו מבעל חיים, ואפילו מן האדם עצמו ("את דמכם לנפשתיכם"). הנימוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). לכל אדם ערך מוחלט, כי הוא נברא בצלם; ובני האדם אחראים להעניש את הרוצח, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו).
ג. עידוד החיים והרבייה: מיד אחרי איסור הרצח נאמר "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ" (בראשית ט, ז). הסמיכות מלמדת שקדושת החיים אינה רק איסור להרוג, אלא גם מצווה חיובית: להוסיף חיים, להתרבות ולמלא את הארץ.
(אפשר גם: ברית ה׳ לשמירת כל החי, "וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל" (בראשית ט, יא) – ה׳ עצמו מתחייב לא להשמיד עוד את החיים.)
(2) אני לא מסכים עם הטענה. נכון שפסוק ג׳ מתיר להמית בעלי חיים ולאכול אותם: "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (בראשית ט, ג), אבל ההיתר מוגבל מיד: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד). המילה "אך" מציבה גבול: גם בשעת ההמתה האדם נדרש לכבד את החיים ולא לאכול את הדם. נוסף על כך, בפרק נוצר מדרג: חיי האדם מקודשים כי הוא נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו), ולכן מותר לו להשתמש בבעלי החיים לצורך קיומו, אבל אסור לו לפגוע באדם. ההיתר מכיר בצורכי האדם ומסדיר אותם בתוך גבולות, ולא מבטל את ערך החיים. מי שטוען אחרת יכול לומר שבבריאה הותרו רק צמחים: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע ... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט), ושההיתר להרוג "כל רמש אשר הוא חי" הוא ירידה מן האידיאל. ובכל זאת, מכיוון שההיתר בא יחד עם איסור הדם ואיסור הרצח, הוא חלק מתפיסה כוללת של קדושת החיים.
אפשר גם: להסכים עם הטענה – ההיתר מאפשר להמית יצורים חיים לצורכי מאכל בלבד, בניגוד לדגם הבריאה, והגבלת הדם אינה משנה את עצם ההמתה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש שלושה היבטים שונים (חיי בעלי חיים, חיי אדם בצלם אלוהים, עידוד הרבייה), כל אחד עם ציטוט והסבר. ב-(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים מן הכתוב (ההגבלה ב"אך" והמדרג "בצלם אלהים") והתייחסות לעמדה ההפוכה.
סעיף ג
(בראשית ט, כא)וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה
(בראשית ט, כב)וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ
(בראשית ט, כג)וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת־הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ
(בראשית ט, כה)וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו
(בראשית יט, לב)לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע
(בראשית יט, לג)וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ
(תהלים קד, טו)וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד
(1) בראשית ט: סכנה – "וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא): אובדן שליטה וכבוד. בראשית יט: סכנה – "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן ... וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט, לג): היין מנטרל את המודעות ומאפשר ניצול (גילוי עריות). תהלים קד: ברכה – "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו): שמחה. (2) לפי שד״ל חטא חם אינו בראייה אלא בכך שלא כיסה את אביו ובכך שסיפר לאחיו בלעג: "וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט, כב). עמדה: כן, זה דומה לשיימינג – הפצת חרפתו של אדם חסר אונים לאחרים, "בחוץ", בלעג, במקום לכסות (כמו שם ויפת, "וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם" (בראשית ט, כג)); הבדל: קהל מצומצם.
מה נשאלים: (1) להסביר, לפי כל אחד משלושת הקטעים, ברכה או סכנה בשתיית יין, עם ביסוס. (2) להסביר את חטא חם לפי שד״ל, ולהביע עמדה מנומקת אם הוא דומה לתופעת השיימינג.
תשובה לדוגמה: (1) בראשית ט: סכנה. "וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא) – נח שותה, משתכר ומתגלה בתוך אוהלו. היין גורם לאובדן שליטה ולפגיעה בכבוד, ומכאן נפתח פתח לחטא של חם ולקללה על כנען: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה).
בראשית יט: סכנה. בנות לוט אומרות "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ" (בראשית יט, לב), ובפועל "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן ... וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט, לג). היין מנטרל את המודעות של לוט עד שאינו יודע מה נעשה בו, וכך הוא הופך לכלי לניצול ולגילוי עריות.
תהלים קד: ברכה. "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו) – היין הוא חלק מן השפע שאלוהים נותן לאדם, יחד עם השמן והלחם, והוא מביא שמחה ללב.
(2) לפי שד״ל, החטא של חם אינו עצם הראייה – ייתכן שראה את אביו במקרה – אלא מה שעשה אחריה: "שלא כיסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג". הכתוב אומר "וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט, כב): חם יצא החוצה וסיפר על חרפת אביו, ועשה זאת בלעג, במקום לשמור על כבודו. אחיו נהגו הפוך: "וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם" (בראשית ט, כג), ואף "וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (בראשית ט, כג).
לדעתי, חטא זה מזכיר מאוד את תופעת השיימינג. ראשית, בשני המקרים מפיצים את חרפתו של אדם לאחרים – "ויגד ... בחוץ", כלומר לא במסגרת פרטית אלא החוצה, כמו בפרסום ברשת. שנית, בשני המקרים הלעג הוא המניע: לא כדי לעזור או לתקן, אלא כדי לבזות. שלישית, הנפגע חסר אונים: נח שוכב שיכור ואינו יכול להגן על עצמו, וגם קורבן השיימינג אינו שולט במה שמופץ עליו. אפשר לטעון נגד ההשוואה שחם סיפר רק לשני אחיו, קהל קטן, ושבשיימינג הפרסום רחב וקבוע; וגם שנח עצמו גרם למצבו. אבל מהות המעשה זהה – הפיכת חולשתו של אדם לנושא ללעג במקום "לכסות" אותה – והתגובה של שם ויפת מראה שהדרך הראויה הייתה להגן על כבודו.
אפשר גם: לא – ההבדל בהיקף הפרסום ובכוונה (חם סיפר לאחיו, ייתכן כדי שיטפלו באביו) מצדיק לא להשוות.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל אחד משלושת הקטעים יש ברכה או סכנה, מבוססת ומוסברת. ב-(2) חטא חם מוסבר לפי שד״ל (לא כיסה, סיפר בלעג), יש עמדה ברורה עם כמה נימוקים מן הכתוב, והתייחסות לטענה ההפוכה.
פרק שני – נושאי הבחירה (20 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 3–4.
שאלה 3 · רות בשדה בועז
על אהבה וחסד
קִראו רות, פרק ב׳.
המילה המנחה "שדה" חוזרת בפרק פעמים רבות.
(1) הביאו מפרק ב׳ ראיה אחת להיות השדה מקור למזון ושתי ראיות להיות השדה מקור לסכנה, והסבירו כל אחת מן הראיות. (8 נקודות)
(2) קראו גם את הבית שלפניכם מתוך השיר "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" מאת לאה גולדברג.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
(לאה גולדברג, ימים לבנים, מבחר שירים, www.kibutz-poalim.co.il)
יש הטוענים כי הדמות המתוארת בבית זה מרגישה בודדה.
על פי רות, פרק ב׳, האם לדעתכם גם רות בודדה? נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתוב. (4 נקודות)
בפרק זה רות מכונה בכמה כינויים. ציינו והסבירו שני כינויים המדגישים את הזרות שלה ושני כינויים המעידים על השייכות שלה . (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(רות ב, ב)וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי
(רות ב, ג)וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ
(רות ב, ח)וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל־תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי
(רות ב, ט)עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים
(רות ב, י)וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה
(רות ב, יד)וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט־לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר
(רות ב, טו)וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ
(רות ב, טז)וְגַם שֹׁל־תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ־בָהּ
(רות ב, יז)וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים
(רות ב, כב)וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר
(רות ב, כג)וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ
(1) מזון: "אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים" (רות ב, ב); "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב, יז) – הלקט מפרנס את רות ונעמי. סכנה: "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (רות ב, ט) – חשש מפגיעה של הנערים; "וְלֹא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר" (רות ב, כב) – בשדה זר צפויה פגיעה; (גם "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב, טו), "וְלֹא תִגְעֲרוּ־בָהּ" (רות ב, טז) – השפלה וגערה). (2) עמדה מנומקת, למשל: רות אינה בודדה – נעמי ("וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי" (רות ב, ב)), בועז ("וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי" (רות ב, ח)), הארוחה עם הקוצרים ("וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים" (רות ב, יד)); אפשר גם: בודדה כנכרייה – "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י).
מה נשאלים: (1) להביא שלוש ראיות מפרק ב׳ – אחת לשדה כמקור מזון ושתיים לשדה כמקור סכנה – ולהסביר כל אחת. (2) לקבוע עמדה אם רות בודדה כמו הדמות בשיר, ולנמק על פי הכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) מקור למזון: רות אומרת לנעמי "אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים" (רות ב, ב). רות ונעמי חזרו ממואב עניות, בלי רכוש ובלי גבר שיפרנס אותן, והלקט בשדה הוא מקור המחיה היחיד שלהן. בסוף היום "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב, יז) – השדה סיפק להן מזון רב. (אפשר גם: "וַיִּצְבָּט־לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב, יד).)
מקור לסכנה: א. בועז אומר לרות "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (רות ב, ט). מכאן שאישה זרה ובודדה שמלקטת בשדה עלולה להיפגע מן הנערים העובדים בו, ובועז צריך לצוות במפורש כדי להגן עליה. ב. נעמי אומרת "טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר" (רות ב, כב). נעמי מכירה את הסכנה: בשדה של אדם אחר, שאין בו הגנה של בועז, עלולים לפגוע ברות. (אפשר גם: בועז מצווה "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב, טו) ו-"וְלֹא תִגְעֲרוּ־בָהּ" (רות ב, טז) – בשדה צפויה למלקטת גם השפלה וגערה.)
(2) לדעתי, רות אינה בודדה בפרק ב׳, בניגוד לדמות בשיר, ש"תלכי בשדה. לבדך". אמנם רות יוצאת לבדה לשדה, והיא מרגישה זרה: "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י). אבל לאורך הפרק היא מוקפת באנשים שדואגים לה: נעמי משלחת אותה בחיבה, "וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי" (רות ב, ב); בועז מזמין אותה להצטרף אל נערותיו, "וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי" (רות ב, ח), ומושיב אותה לאכול עם הקוצרים: "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים" (רות ב, יד). בסוף הפרק "וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ" (רות ב, כג) – יש לה בית ומשפחה. לכן רות אינה בודדה: היא זוכה לחסד, לקשר ולשייכות.
אפשר גם: רות בודדה – היא נכרייה שעזבה את אביה ואת אמה ואת ארץ מולדתה, ורואה את עצמה כמי ש"וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (רות ב, יג); גם כשמיטיבים איתה, היא מרגישה שאינה שייכת.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש ראיה אחת למזון ושתי ראיות לסכנה, כל אחת מצוטטת ומוסברת (פרנסת שתי אלמנות; חשש מפגיעה של הנערים; סכנה בשדה זר). ב-(2) יש עמדה ברורה, השוואה לדמות בשיר ("לבדך") ונימוק מכמה פסוקים בפרק.
סעיף ב
(רות ב, ב)וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי
(רות ב, ו)וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב
(רות ב, ח)וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל־תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי
(רות ב, י)וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה
(רות ב, כ)וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַה׳ אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא
(רות ב, כא)וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי עִם־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם־כִּלּוּ אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי
(רות ב, כב)וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר
זרות: "הַמּוֹאֲבִיָּה" – "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות ב, ב), "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות ב, כא); "נָכְרִיָּה" – "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י); (גם "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה" – "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (רות ב, ו)). שייכות: "בִּתִּי" – "לְכִי בִתִּי" (רות ב, ב), "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" (רות ב, ח), "טוֹב בִּתִּי" (רות ב, כב); "כַּלָּתָהּ" – "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ" (רות ב, כב), "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ" (רות ב, כ).
מה נשאלים: לציין ולהסביר ארבעה כינויים של רות בפרק ב׳: שניים שמבליטים את זרותה ושניים שמעידים על שייכותה.
תשובה לדוגמה: כינויים המדגישים זרות: א. "המואביה": "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות ב, ב), וגם "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות ב, כא). הכינוי מזכיר שוב ושוב את מוצאה של רות מעם זר, שבינו לבין ישראל יש מתח, גם ברגעים שבהם היא פועלת למען משפחת נעמי. גם הנער מציג אותה כך: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (רות ב, ו). ב. "נכריה": רות אומרת לבועז "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י). היא עצמה רואה את עצמה זרה, ולכן מופתעת מן היחס הטוב. יש כאן משחק מילים בין "להכירני" ובין "נכריה" – מי שאינה מוכרת זוכה להכרה.
כינויים המעידים על שייכות: א. "בתי": נעמי אומרת לה "וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי" (רות ב, ב), וגם בועז פונה אליה כך: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" (רות ב, ח). הכינוי מבטא קרבה משפחתית וחיבה, כאילו היא בת של ממש. ב. "כלתה": "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ" (רות ב, כב), וגם "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ" (רות ב, כ). רות מוצגת כחלק ממשפחת נעמי ומשפחת אלימלך – היא נשארה כלתה גם אחרי מות בעלה, ומכאן גם הקשר לבועז "מגאלנו".
למה זו תשובה מלאה: יש שני כינויי זרות ושני כינויי שייכות, כל אחד עם ציטוט מן הפרק והסבר מה הוא מלמד על מעמדה של רות; נוסף גם מי משתמש בכינוי (המספר, הנער, רות עצמה, נעמי, בועז).
שאלה 4 · מות שאול בגלבוע
בין שאול לדוד
קראו שמואל א, פרק ל״א.
קראו פסוקים א׳–י׳.
(1) הסבירו מהו החשש של שאול, והאם הוא מוצדק. בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) שאול יצא לקרב נגד הפלִשתים, אף על פי שניבאו לו כי ימות בקרב זה.
קראו את דברי יוסף בן מתתיהו שלפניכם.
"אם אין בני אדם מצפים בליבם לשום טובה אלא יודעים מראש, שיש להם הכרח למות, ולמות בתוך המלחמה, ועם זאת אינם מפחדים ואינם נבהלים מן הפורענות [...] – הרי סבורני שזאת היא ראיה [הוכחה] של ממש לגבורה. ודבר זה עשה שאול והוכיח, שכל השואפים לתהילה אחרי מותם מן היאה להם לפעול כך".
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שישי, עמ׳ 218)
הסבירו כיצד יוסף בן מתתיהו מציג את שאול, ומדוע הוא מציג אותו כך. (5 נקודות)
קראו פסוקים ו׳–י״ג.
בפסוקים אלה מתוארים מעשים של הַשְׁפָּלָה ומעשים של חסד כלפי המתים.
(1) ציינו והסבירו שני מעשים של השפלה. (5 נקודות)
(2) ציינו והסבירו שני מעשים של חסד. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמואל א לא, ב)וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל
(שמואל א לא, ד)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן־יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ־בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ
(שמואל א לא, ט)וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת־הָעָם
(שמואל א לא, י)וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן
(שמואל א כח, יט)וְיִתֵּן ה׳ גַּם אֶת־יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה׳ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים
(שופטים טז, כא)וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת־עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים
(1) החשש: "פֶּן־יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ־בִי" (שמואל א לא, ד) – שהפלשתים יתעללו בו, במלך ישראל. מוצדק: "וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו" (שמואל א לא, ט), "וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א לא, י). (2) גיבור של ממש: ידע שימות ("וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א כח, יט)) ובכל זאת יצא ולא נבהל; מטרה: להעמיד את שאול כמופת לגבורה ולמוות של כבוד לכל השואף לתהילה.
מה נשאלים: (1) להסביר את החשש של שאול ולקבוע אם הוא מוצדק, על סמך הכתוב. (2) להסביר כיצד יוסף בן מתתיהו מציג את שאול ומה מטרתו בהצגה זו.
תשובה לדוגמה: (1) שאול, פצוע מן המורים, מבקש מנושא כליו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן־יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ־בִי" (שמואל א לא, ד). הוא אינו חושש מן המוות עצמו – הוא מבקש למות – אלא מכך שהפלשתים, "הערלים", יתפסו אותו חי ויתעללו בו. השפלה של מלך ישראל בידי האויב היא גם השפלה של העם כולו. החשש מוצדק: מן הפסוקים הבאים עולה שהפלשתים התעללו בו גם אחרי מותו: "וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו" (שמואל א לא, ט), ו-"וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א לא, י). אם כך עשו לגופתו, ודאי היו מתעללים בו אילו נפל בידם חי (כפי שעשו לשמשון: "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת־עֵינָיו" (שופטים טז, כא)).
(2) יוסף בן מתתיהו מציג את שאול כגיבור במובן העליון: גבורה אמיתית איננה ללכת לקרב בתקווה לנצח, אלא ללכת אליו בידיעה ודאית שימותו בו – בלי פחד ובלי בהלה. שאול שמע משמואל "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א כח, יט), ובכל זאת יצא למלחמה ולחם עם בניו: "וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל" (שמואל א לא, ב). הוא מציג אותו כך כדי להפוך אותו למופת: "שכל השואפים לתהילה אחרי מותם מן היאה להם לפעול כך". המטרה חינוכית – ללמד את הקוראים שמוות אמיץ בקרב, למען העם, מביא תהילת עולם. נוסף על כך, ההצגה הזאת מאירה את שאול באור חיובי, בניגוד לסיפור המקראי שמבליט את כישלונותיו ואת דחייתו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) החשש מוסבר (התעללות, לא המוות) עם ציטוט, ויש הכרעה מנומקת שהוא מוצדק על סמך פסוקים ט׳–י׳. ב-(2) מוסבר כיצד שאול מוצג (גבורה של מי שיודע שימות ואינו נבהל), עם עיגון בנבואה ובכתוב, ומוסבר מדוע (מופת לשואפים לתהילה; תכלית חינוכית).
סעיף ב
(שמואל א לא, ט)וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת־הָעָם
(שמואל א לא, י)וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן
(שמואל א לא, יא)וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל
(שמואל א לא, יב)וַיָּקוּמוּ כָּל־אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל־הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת־גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם
(שמואל א לא, יג)וַיִּקְחוּ אֶת־עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת־הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים
(1) שניים מתוך: "וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו" (שמואל א לא, ט) – ביזוי הגופה ונטילת כלי המלך כשלל; "וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם" (שמואל א לא, ט) – פרסום הניצחון כניצחון אליליהם; "וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת" (שמואל א לא, י) – הכלים כמזכרת ניצחון במקדש; "וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א לא, י) – הצגת הגופה לראווה ומניעת קבורה. (2) שניים מתוך: "וַיָּקוּמוּ כָּל־אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל־הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת־גְּוִיַּת שָׁאוּל" (שמואל א לא, יב) – הצלת הגופות בסיכון; "וַיִּקְחוּ אֶת־עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת־הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה" (שמואל א לא, יג) – קבורה; "וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים" (שמואל א לא, יג) – אבל.
מה נשאלים: לציין ולהסביר שני מעשי השפלה (של הפלשתים) ושני מעשי חסד (של אנשי יביש גלעד) כלפי המתים בפסוקים ו׳–י״ג.
תשובה לדוגמה: (1) מעשי השפלה: א. "וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו" (שמואל א לא, ט) – הפלשתים כורתים את ראשו של המלך ומפשיטים ממנו את כלי המלחמה. כך הם פוגעים בגופו ולוקחים את סמלי המלכות והגבורה שלו כשלל. ב. "וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א לא, י) – הם תולים את גופת שאול על חומת העיר, לעיני כול. הגופה מוצגת לראווה ולבוז, ונמנעת ממנה קבורה מכובדת. (אפשר גם: "וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם" (שמואל א לא, ט) – הם מבשרים על מותו בבית אליליהם, כאילו אליליהם ניצחו את אלוהי ישראל; "וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת" (שמואל א לא, י) – הכלים מוצבים במקדש כמזכרת ניצחון.)
(2) מעשי חסד: א. "וַיָּקוּמוּ כָּל־אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל־הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת־גְּוִיַּת שָׁאוּל" (שמואל א לא, יב), "וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א לא, יב) – אנשי יביש גלעד הולכים כל הלילה אל לב השטח שבידי האויב, בסכנת נפשות, כדי להוריד את הגופות מן החומה. ב. "וַיִּקְחוּ אֶת־עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת־הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה" (שמואל א לא, יג) – הם קוברים את שאול ובניו, ומחזירים להם את הכבוד שנשלל מהם. (אפשר גם: "וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים" (שמואל א לא, יג) – הם מתאבלים וצמים עליהם.) זה חסד עם המתים, שאין להם דרך לגמול עליו – ובכל זאת יש כאן גם הכרת טובה: שאול הציל את יביש גלעד מנחש העמוני בתחילת מלכותו (שמואל א, פרק י״א).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) וב-(2) יש שני מעשים בכל קבוצה, כל מעשה מצוטט ומוסבר – במה הוא משפיל (פגיעה בגוף ובסמלי המלכות, הצגה לראווה) או במה הוא חסד (סיכון עצמי, קבורה ואבל).