בגרות בתנ"ך 1262 - חורף 2023
תנ"ך – שאלון 1262 (אקסטרניים) · חורף · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בתנ"ך, חורף 2023, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה עם הפסוקים שהיא נשענת עליהם, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות – (40×2) – 80 נקודות
פרק שני – נושאי הבחירה – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך עברי שלם בלי פירושים ובלי תוספות.
מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ג. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוב את מספרה בלבד.
(2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
כללי המענה במועד זה (חורף תשפ״ג): כללי המענה מודפסים בשאלון עצמו, בראש כל פרק: פרק ראשון – שתי השאלות 1–2, ובכל אחת סעיף א חובה (25 נקודות) ועוד אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות) = 80; פרק שני – שאלה אחת מתוך 3–4, כל הסעיפים = 20. מכתב הפיקוח על הוראת המקרא בחינוך הממלכתי מ־15.12.20 (כ״ט בכסלו תשפ״א), "מבנה שאלון בחינת הבגרות מסגרת ה־30%", קובע לשאלון 1262 את אותו מבנה (פרק ראשון 40×2 = 80; פרק שני – על אהבה וחסד / בין שאול לדוד, 20×1 = 20). מכתב ההבהרה מ־21.08.22 על מבנה הבחינה לתשפ״ג עוסק בשאלון ה־70% בלבד, ומסמך התובנות של הפיקוח לחורף תשפ״ג (26.02.23) מביא לשאלון 1262 ציון ממוצע בלבד; לא נמצא מסמך רשמי הקובע לשאלון זה במועד זה כללי מענה אחרים מן המודפסים.
הערה לפתרונות: בציטוטי הפסוקים בפתרונות השם המפורש נכתב בצורת ה׳ (גם עם אותיות שימוש: וַה׳, לַה׳). בפרקים שבשאלון זה אין הבדלים בחלוקת הפסוקים בין המהדורות.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות (80 נקודות)
ענו על שתי השאלות 1–2 (לכל שאלה – 40 נקודות).
בכל שאלה, ענו על סעיף א – חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (לכל סעיף – 15 נקודות).
שאלה 1 · בריאת המאורות
קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים י״ד–י״ט.
ענו על סעיף א (חובה).
(1) על פי פסוקים אלה, ציינו שלושה תפקידים של המאורות. בססו את דבריכם על הכתוב. (15 נקודות)
(2) יש הטוענים כי תיאור בריאת המאורות תופס מקום מרכזי בסיפור הבריאה. בססו טענה זו על שתי ראיות מן הכתוב, והסבירו אותן. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
(1) יש הטוענים שיש סתירה בין תיאור בריאת המאורות בפסוקים י״ד–י״ח ובין המתואר בפסוקים ג׳–ה׳.
הסבירו מהי סתירה זו. (7 נקודות)
(2) קראו את פירוש הרמב״ן לפסוק י״ד.
"הינה האור נברא ביום ראשון ומאיר ביסודות, וכאשר נעשה הרקיע בשני [...] ומנע אותו [הרקיע] מהאיר ביסודות התחתונים [...] כאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חושך ולא אור, ועתה ברביעי רצה הקדוש ברוך הוא שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ. וזה טעם ‘ברקיע השמים להאיר על הארץ’, כי [האור] היה למעלה מן הרקיע ולא יאיר על הארץ".
הסבירו כיצד הרמב״ן פותר את הסתירה שציינתם בתת־סעיף (1). (8 נקודות)
(1) יש הטוענים כי בתיאור בריאת המאורות באה לידי ביטוי מגמה של ביטול מיתוס (דה־מיתולוגיזציה).
הסבירו טענה זו. (8 נקודות)
(2) אחרים טוענים כי בתיאור המאורות באה לידי ביטוי מגמה של קבלת המיתוס ואימוצו. הסבירו טענה זו.
(7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית א, יד)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים
(בראשית א, טו)וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן
(בראשית א, טז)וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים
(בראשית א, יז)וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ
(בראשית א, יח)וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב
(בראשית א, ג)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר
(בראשית א, ה)וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד
(1) שלושה מתוך: להבדיל בין היום ובין הלילה (יד, יח); להיות לאותות ולמועדים ולימים ושנים – לקבוע את לוח הזמנים (יד); להאיר על הארץ (טו, יז); למשול ביום ובלילה (טז, יח). (2) שתי ראיות מתוך: הבריאה ביום הרביעי – יום האמצע בשבוע הבריאה (יט); אורך התיאור ופירוטו (שישה פסוקים, חזרה על התפקידים – יד–יח לעומת שאר הימים); המאורות משלימים את בריאת האור ביום הראשון ומקבילים לו (ג–ה מול יד–יח); הם מסדירים את הזמן – ימים, מועדים ושנים – שעליו בנוי הסיפור כולו.
מה נשאלים: ב-(1) – לציין שלושה תפקידים של המאורות ולבסס כל אחד על הפסוקים. ב-(2) – להביא שתי ראיות מן הכתוב לכך שבריאת המאורות תופסת מקום מרכזי בסיפור הבריאה, ולהסביר כל ראיה.
תשובה לדוגמה: (1) תפקיד ראשון – להבדיל בין היום ובין הלילה: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א, יד). המאורות קובעים את הגבול בין זמן האור לזמן החושך.
תפקיד שני – לקבוע את הזמנים: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). לפי מהלך השמש והירח נקבעים הימים, החודשים, השנים והמועדים, כלומר לוח הזמנים של העולם.
תפקיד שלישי – להאיר על הארץ: "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, טו), וכן "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, יז).
(תפקיד נוסף שאפשר לציין: למשול – "אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז).)
(2) ראיה ראשונה – מקומה של הבריאה במבנה הסיפור: המאורות נבראים ביום הרביעי, "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי" (בראשית א, יט), כלומר ביום האמצעי בשבוע של שבעה ימים. שלושה ימים לפניו ושלושה אחריו, והוא "הציר" של הסיפור.
ראיה שנייה – היקף התיאור ופירוטו: לבריאת המאורות מוקדשים שישה פסוקים (יד–יט), יותר מרוב ימי הבריאה, והתפקידים חוזרים שוב ושוב – "להבדיל" (פסוקים יד, יח), "להאיר על הארץ" (טו, יז), "ממשלה" (טז, יח). החזרה מדגישה את חשיבותם. אפשר להוסיף שהמאורות משלימים את הבריאה של היום הראשון: שם "יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר" (בראשית א, ג), וכאן נבראים גופים שנושאים את האור ומבדילים, כמו ביום הראשון, "בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א, יח). כך הם קושרים את המחצית הראשונה של הסיפור עם המחצית השנייה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שלושה תפקידים שונים, וכל אחד מבוסס על ציטוט מפסוקים יד–יח. ב-(2) הובאו שתי ראיות שונות (מיקום ביום הרביעי – אמצע השבוע; היקף התיאור והחזרות), כל אחת עם ביסוס בכתוב והסבר כיצד היא מראה מרכזיות.
אפשר גם: ב-(2): ראיה מן התוכן – המאורות קובעים את הזמן: "וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). הסיפור כולו בנוי על ספירת ימים, ובפסוקים אלה נבראים הכלים שמודדים את הזמן הזה; כך גם השבת, שבסוף הסיפור, תלויה בספירת הימים.
סעיף ב
(בראשית א, ג)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר
(בראשית א, ד)וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ
(בראשית א, ה)וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד
(בראשית א, ו)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם
(בראשית א, ז)וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן
(בראשית א, יד)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים
(בראשית א, טו)וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן
(1) ביום הראשון נברא האור, הובדל מן החושך ונקרא "יום", והיו ערב ובוקר (ג–ה); אבל המאורות, שתפקידם להאיר ולהבדיל בין יום ללילה, נבראו רק ביום הרביעי (יד–יח). מה האיר והבדיל בשלושת הימים הראשונים, ואם היה אור – לשם מה נבראו המאורות? (2) לפי הרמב״ן האור של היום הראשון האיר ב"יסודות" (בכל היסודות שמהם בנוי העולם); ביום השני הרקיע חסם אותו מן היסודות התחתונים, ולכן הארץ (שנבראה בשלישי) הייתה חשוכה. ביום הרביעי נבראו המאורות בתוך הרקיע כדי להעביר אור אל הארץ – וזה פשר "ברקיע השמים להאיר על הארץ". אין סתירה: האור קדם, והמאורות הם הכלים שמביאים אותו לארץ.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הסתירה בין בריאת האור ביום הראשון (פסוקים ג–ה) לבין בריאת המאורות ביום הרביעי (פסוקים יד–יח). ב-(2) – להסביר כיצד פירוש הרמב״ן פותר סתירה זו.
תשובה לדוגמה: (1) ביום הראשון נאמר "יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר" (בראשית א, ג), ומיד אחר כך "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ד), והאור נקרא יום: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה). כלומר כבר מן היום הראשון יש אור, יש הבדלה בין יום ללילה ויש ערב ובוקר. אבל ביום הרביעי נבראים המאורות דווקא כדי למלא את התפקידים האלה: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א, יד), "לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, טו). הסתירה: אם האור וההבדלה בין יום ללילה כבר קיימים מן היום הראשון, מה תפקידם של המאורות? ולהפך – אם השמש היא מקור האור וקובעת את היום, כיצד היו שלושה ימים, עם ערב ובוקר, לפני שנבראה?
(2) הרמב״ן מבחין בין שני שלבים של האור. לדבריו, האור שנברא ביום הראשון "מאיר ביסודות" – הוא האיר את העולם כולו כשעוד לא היה בו חיץ. ביום השני נעשה הרקיע, והוא "מנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים", כלומר חסם את האור מן העולם שמתחת לרקיע. לכן הארץ, שנבראה ביום השלישי, הייתה חשוכה: "היה בה חושך ולא אור". ביום הרביעי ה׳ רצה "שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ" – המאורות אינם בוראים את האור מחדש, אלא מעבירים את האור אל הארץ מבעד לרקיע. לכן הפסוק מדגיש "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, טו): עד עכשיו האור היה "למעלה מן הרקיע" ולא האיר על הארץ. כך נפתרה הסתירה: אין כפילות בין היום הראשון ליום הרביעי. ביום הראשון נברא האור עצמו, וביום הרביעי נבראו הכלים שמביאים אותו אל הארץ ומסדירים בה את היום והלילה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה הסתירה בציטוטים משני הצדדים (ג–ה מול יד–טו) ונוסחה כשאלה ברורה. ב-(2) הוצגו שלבי הפתרון של הרמב״ן (אור ביום הראשון – חסימה בידי הרקיע – חושך בארץ – מאורות כמעבירי אור), הוסבר הדיוק שלו במילים "להאיר על הארץ", ונאמר במפורש מדוע הפתרון מיישב את הסתירה.
סעיף ג
(בראשית א, יד)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים
(בראשית א, טז)וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים
(בראשית א, יז)וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ
(בראשית א, יח)וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב
(1) בעולם העתיק נחשבו השמש והירח לאלים; בסיפור הם נבראים בדבר אלוהים, נעשים ומוצבים ברקיע ("ויעש", "ויתן אתם") – הם יצורים ולא אלים; שמותיהם (שמש, ירח – שמות של אלים) אינם נזכרים, אלא "המאור הגדול" ו"המאור הקטן"; הם נבראים רק ביום הרביעי, אחרי האור והצמחייה, ותפקידם שימושי – להאיר, להבדיל ולמנות זמנים. (2) נשמרת לשון של שלטון וכוח: "לממשלת היום... לממשלת הלילה", "ולמשל ביום ובלילה" – הם מתוארים כמושלים; "לאתת" – סימנים בשמים; הם "גדולים" ומוצבים ברקיע – שרידים של התפיסה המיתית שהתורה מאמצת אך מכפיפה לאלוהים.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד תיאור בריאת המאורות מבטל את המיתוס (מוציא את גרמי השמים ממעמד של אלים). ב-(2) – להסביר כיצד אותו תיאור מקבל ומאמץ יסודות מן המיתוס.
תשובה לדוגמה: (1) במיתוסים של המזרח הקדום השמש והירח היו אלים (למשל אל השמש ואל הירח במסופוטמיה ובמצרים), וסגדו להם. התיאור בבראשית א׳ מבטל את מעמדם זה:
(2) מנגד, התיאור משמר יסודות מן התפיסה המיתית ומאמץ אותם. המאורות מתוארים כשליטים: "אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז), ושוב "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" (בראשית א, יח). לשון "ממשלה" מייחסת להם שלטון על תחום – תפיסה של גרמי שמים כבעלי כוח, כמו במיתוס. גם הם "גדולים" ומוצבים במרום, ויש להם תפקיד של "אותות" (פסוק י״ד) – סימנים שמבשרים דבר. התורה אינה מוחקת את הדימוי המלכותי של גרמי השמים, אלא מאמצת אותו – ומכפיפה אותו לאלוהים שנתן להם את הממשלה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר מהו המיתוס (גרמי שמים כאלים) והובאו כמה ביטויים לביטולו, כל אחד מבוסס בכתוב (בריאה ועשייה בידי אלוהים, הימנעות מן השמות, היום הרביעי, תפקיד משרת). ב-(2) הובאה לשון הממשלה, בציטוט, והוסבר שהיא שריד מיתי שהכתוב מאמץ אך מכפיף לאלוהים.
שאלה 2 · קין והבל – חטא ועונש
קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים א׳–י״ז.
ענו על סעיף א (חובה).
(1) הסבירו על פי איזה עיקרון נענש קין, ומדוע נקשרה האדמה לעונשו. (15 נקודות)
(2) פרשנים רבים התלבטו בשאלה מדוע לא נענש קין בעונש מוות.
קראו גם שמואל ב, פרק י״ד, פסוקים ה׳–ז׳.
בפסוקים אלה האישה החכמה מתקוע מציגה לדוד המלך סיטואציה משפטית.
הסבירו כיצד דברי האישה החכמה מתקוע עשויים להשיב על שאלה זו. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
בפסוק ז׳ באים לידי ביטוי עקרון הבחירה החופשית, אזהרה והמלצה על דרך החיים הרצויה.
בחרו בשתיים מן האפשרויות האלה המודגשות בקו, והסבירו כיצד כל אחת מהן באה לידי ביטוי בפסוק ז׳.
קראו פסוקים ט׳–י״ז.
בפסוק י״ג קין אומר: "גדול עֲוֹנִי מִנְשֹוא". יש הטוענים כי בדברים אלה קין מתלונן לפני ה׳ על חומרת עונשו, ויש הטוענים כי הוא מודה בחטאו. הסבירו את דברי קין על פי כל אחת מן הטענות האלה. בססו את תשובתכם על הכתוב.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית ד, ב)וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה
(בראשית ד, ג)וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה׳
(בראשית ד, ח)וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ
(בראשית ד, י)וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה
(בראשית ד, יא)וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ
(בראשית ד, יב)כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ
(שמואל ב יד, ה)וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה־אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי
(שמואל ב יד, ו)וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת־הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ
(שמואל ב יד, ז)וְהִנֵּה קָמָה כָל־הַמִּשְׁפָּחָה עַל־שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת־מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת־הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת־גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים־לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה
(1) מידה כנגד מידה: קין, "עבד אדמה" שהביא מנחה "מפרי האדמה" (ב–ג), הרג את אחיו בשדה, ודמי הבל "צעקים אלי מן האדמה" שפתחה את פיה לקבלם (י–יא). לכן הוא נענש דרך האדמה: "ארור אתה מן האדמה", היא לא תיתן לו את כוחה, והוא יהיה "נע ונד" – העובד הקשור לאדמה מנותק ממנה (יא–יב). (2) האישה מתארת שני אחים שרבו בשדה, "ואין מציל ביניהם", ואחד הרג את השני (ו) – הריגה בלי תכנון מוקדם, כמו קין והבל "בהיותם בשדה" (ח). המשפחה דורשת להמית את ההורג – אבל כך יושמד היורש האחרון ותכבה "גחלתי", ולא יישאר לאיש שם ושארית (ז). כך גם אצל קין: אחרי מות הבל הוא הבן היחיד שנשאר לאדם ולחוה; המתתו הייתה מכרתת את המשפחה (ואת האנושות) ומוסיפה שכול על שכול. לכן נמנע עונש המוות.
מה נשאלים: ב-(1) – לזהות את העיקרון שעל פיו נענש קין (מידה כנגד מידה) ולהסביר מדוע דווקא האדמה קשורה לעונש. ב-(2) – להסביר כיצד הטיעון של האישה מתקוע בשמואל ב יד, ה–ז עונה על השאלה מדוע קין לא נענש במוות.
תשובה לדוגמה: (1) קין נענש על פי עיקרון של מידה כנגד מידה – העונש מקביל לחטא ונובע ממנו. האדמה קשורה לקין לאורך כל הסיפור: "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב), והוא הביא את מנחתו "מִפְּרִי הָאֲדָמָה" (בראשית ד, ג). את החטא עשה בשדה: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). האדמה היא שקיבלה את הדם, והיא "מעידה" על הרצח: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י). לכן העונש בא דרכה: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד, יא). האדמה שפתחה את פיה לקבל את הדם מידו של קין תסרב מעתה לתת לו את פירותיה: "כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב). קין טימא את האדמה בדם, ולכן היא מתנכרת לו; האיש שכל עולמו הוא עבודת האדמה ויישוב קבע נעשה נווד, מנותק ממנה – זו מידה כנגד מידה.
(2) האישה מתקוע מספרת לדוד על שני בניה: "וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת־הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ" (שמואל ב יד, ו). המקרה דומה מאוד לסיפור קין והבל: שני אחים, בשדה, בלי עדים, ואחד הורג את השני – ריב שהסתיים בהריגה ולא מעשה שתוכנן מראש. המשפחה דורשת עונש מוות: "תְּנִי אֶת־מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג" (שמואל ב יד, ז), אבל האישה מראה מה יהיה המחיר: "וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת־הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת־גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים־לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמואל ב יד, ז). המתת ההורג לא תחזיר את הנרצח – היא רק תכרית את הבן האחרון ותמחק את המשפחה. מכאן תשובה לשאלה בעניין קין: אחרי מות הבל, קין הוא הבן היחיד שנותר לאדם ולחוה. המתתו הייתה מוסיפה שכול על שכול להורים ומכרתת את המשך המשפחה – ובסיפור הראשית, את המשך האנושות כולה. נוסף על כך, כמו אצל האישה, ההריגה קרתה בשדה בעת עימות בין אחים, ולא נאמר שתוכננה. לכן העונש הראוי אינו מוות, אלא גלות ונדודים, וה׳ אף מגן על קין מפני גואלי הדם: "וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נקבע העיקרון (מידה כנגד מידה), והוסבר בציטוטים הקשר בין קין לאדמה (עבודתו, המנחה, הדם שנבלע באדמה) ובין העונש (ארור מן האדמה, לא תיתן כוחה, נע ונד). ב-(2) הוצגה הסיטואציה של האישה מתקוע בציטוט, הוצבעו נקודות הדמיון לסיפור קין והבל, והוסבר הטיעון (המתת היורש האחרון מכרתת את המשפחה), ויושם במפורש על קין.
סעיף ב
(בראשית ד, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ
(בראשית ד, ז)הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ
בחירה חופשית: "הלוא אם תיטיב... ואם לא תיטיב" – שתי אפשרויות פתוחות לפני קין, וההכרעה בידו. אזהרה: "לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו" – החטא אורב כחיה בפתח ומשתוקק לשלוט בו. המלצה: "ואתה תמשל־בו" – עליו (והוא יכול) לשלוט ביצרו ולא להיכנע לו. (כל שתיים מן השלוש.)
מה נשאלים: לבחור שתיים מתוך שלוש האפשרויות (בחירה חופשית, אזהרה, המלצה על דרך החיים הרצויה), ולהסביר כיצד כל אחת מהן באה לידי ביטוי בפסוק ז׳, עם ציטוט.
תשובה לדוגמה: בחרתי בעקרון הבחירה החופשית ובאזהרה.
עקרון הבחירה החופשית: ה׳ פונה אל קין, שזעם ונפלו פניו, ומציג לפניו שתי דרכים: "הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב" (בראשית ד, ז). המבנה "אם... ואם לא..." מראה שהדבר תלוי בקין עצמו: הוא יכול להיטיב את דרכו, ואז "שאת" – יתרומם, יישא פנים ויתקבל; והוא יכול שלא להיטיב. הגורל אינו נגזר מראש, ואחרי שמנחתו לא התקבלה עדיין פתוחה לפניו דרך לתקן. מכאן שגם הרצח שבא אחר כך הוא בחירה שלו, ולכן הוא אחראי לה.
אזהרה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" (בראשית ד, ז). החטא מתואר כחיה טורפת הרובצת בפתח ואורבת לקין, ו"תשוקתה" (תשוקתו) אליו – היא מחכה לרגע שיפתח לה את הדלת. ה׳ מזהיר את קין שהכעס והקנאה שבו מסוכנים: אם לא ייזהר, החטא יתגבר עליו ויטרוף אותו. האזהרה באה לפני המעשה, כדי למנוע אותו.
למה זו תשובה מלאה: נבחרו שתי אפשרויות. לכל אחת צוטט החלק המתאים בפסוק ז׳, והוסבר כיצד הוא מבטא אותה ("אם... ואם לא" – שתי דרכים פתוחות; דימוי החטא הרובץ – סכנה ממשית שיש להיזהר ממנה).
אפשר גם: המלצה על דרך החיים הרצויה: "וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד, ז) – ה׳ אינו מסתפק באזהרה, אלא מראה לקין את הדרך: לשלוט ביצר, בכעס ובקנאה, ולא להניח להם לשלוט בו. בכך יש גם עידוד – האדם מסוגל למשול ביצרו.
סעיף ג
(בראשית ד, ט)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי
(בראשית ד, יא)וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ
(בראשית ד, יב)כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ
(בראשית ד, יג)וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־ה׳ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא
(בראשית ד, יד)הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי
(בראשית ד, טו)וַיֹּאמֶר לוֹ ה׳ לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ
(בראשית ד, טז)וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה׳ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־נוֹד קִדְמַת־עֵדֶן
תלונה: "עוון" = עונש; העונש כבד מכדי לשאת – והמשך דבריו מפרט את קשייו: גירוש מעל פני האדמה, הסתרות מפני ה׳, נע ונד, "כל מצאי יהרגני" (יד); ה׳ נענה ומגן עליו באות (טו) – כלומר התייחס לדבריו כבקשה על חומרת העונש. הודאה: "עוון" = חטא; "נשא עוון" = סליחה – חטאי גדול מכדי שייסלח; זה מהפך לעומת ההכחשה "לא ידעתי השמר אחי אנכי" (ט); הוא מבין שהתרחק מה׳ – "ומפניך אסתר" (יד); והקלת העונש (האות, טו) יכולה להיות תגובה לחרטה.
מה נשאלים: להסביר את המשפט "גדול עוני מנשוא" בשתי דרכים – כתלונה על חומרת העונש וכהודאה בחטא – ולבסס כל פירוש על הכתוב.
תשובה לדוגמה: המילה "עוון" במקרא יכולה לציין גם את החטא וגם את העונש עליו, ו"נשא עוון" יכול להיות לשאת עונש או לסלוח. מכאן שתי הקריאות.
קריאה ראשונה – תלונה: "עוני" פירושו עונשי, ו"מנשוא" – כבד מכדי שאוכל לשאת אותו. לפי קריאה זו קין אומר לה׳ שהעונש חמור מדי. כך גם המשך דבריו, שכולו פירוט של הקשיים בעונש ולא של החטא: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בראשית ד, יד). קין מפחד לחייו ואינו מזכיר כלל את הבל. גם תגובת ה׳ מתאימה לקריאה זו: ה׳ מקל ומגן עליו – "לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד, טו) – כלומר הוא שמע את דבריו כבקשה על חומרת העונש ונענה לה.
קריאה שנייה – הודאה: "עוני" פירושו חטאי, ו"מנשוא" – גדול מכדי שאפשר יהיה לשאת (לסלוח) אותו. לפי קריאה זו קין מודה שחטא חטא כבד. זה מהפך לעומת תשובתו הקודמת, שבה הכחיש: "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט). אחרי שה׳ חשף את המעשה ("קול דמי אחיך", פסוק י׳), קין אינו מתחמק עוד. גם המילים "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" (בראשית ד, יד) מבטאות הבנה שהחטא הרחיק אותו מה׳ – כמו אדם וחוה שהתחבאו אחרי חטאם. לפי קריאה זו, הקלת העונש בפסוק ט״ו – "וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו) – היא תגובה להודאה ולחרטה.
למה זו תשובה מלאה: הוסבר הבסיס הלשוני לשתי הקריאות (עוון = חטא או עונש; נשא = לסבול או לסלוח). כל טענה הוסברה בנפרד, וכל אחת בוססה על פסוקים מן הקטע (תלונה – פסוקים יד–טו; הודאה – ההשוואה לפסוק ט׳ ו"מפניך אסתר").
פרק שני – נושאי הבחירה (20 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 3–4.
שאלה 3 · נעמי וכלותיה
קִראו רות, פרק א׳.
(1) קראו פסוקים ט׳–י״ג.
יש הטוענים כי נעמי מתייחסת בחמלה אל כלותיה, ואחרים טוענים כי היא מתייחסת אליהן בריחוק. הביאו ראיה לכל אחת מן הטענות, והסבירו אותה. (8 נקודות)
(2) קראו פסוקים א׳–ח׳ ואת המדרש שלפניכם.
"‘ותאמר נעמי לשתי כלֹתיה’, מפני מה הייתה מחזרת [מחזירה] אותן כדי שלא תתבייש בהן".
(מדרש רות זוטא א׳)
הסבירו כיצד פסוקים א׳–ח׳ יכולים לתמוך בפרשנות זו של המדרש.
בססו את תשובתכם על הכתוב. (4 נקודות)
יש הטוענים כי בדברי נעמי בפסוק י״ג באה לידי ביטוי ביקורת כלפי אלוהים.
(1) הסבירו כיצד אפשר לבסס טענה זו על הפסוק. (5 נקודות)
(2) האם, לדעתכם, הכתוב בפסוקים כ׳–כ״א תומך בטענה זו או סותר אותה?
נמקו את תשובתכם. (3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(רות א, א)וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו
(רות א, ב)וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי־בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ־שָׁם
(רות א, ד)וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים
(רות א, ו)וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי־פָקַד ה׳ אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם
(רות א, ז)וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָּׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה
(רות א, ח)וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה׳ עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי
(רות א, ט)יִתֵּן ה׳ לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה
(רות א, יא)וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים
(רות א, יב)שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ־לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים
(רות א, יג)הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי־יָצְאָה בִי יַד־ה׳
(1) חמלה: מברכת אותן "יתן ה׳ לכם ומצאן מנוחה", נושקת להן ובוכה עמן (ט); קוראת להן "בנתי" (יא–יג); דואגת לעתידן – אין לה בנים להינשא להם (יא–יג). ריחוק: מפצירה בהן שוב ושוב לשוב – "שבנה" (ח, יא, יב), "למה תלכנה עמי" (יא); מנמקת בנימוקים "ענייניים" ומדגישה שאין להן מה לחפש אצלה. (2) המשפחה עזבה את בית לחם בשעת רעב לשדה מואב (א–ב), הבנים נשאו נשים מואביות (ד) ומתו; עתה נעמי שבה "אל ארץ יהודה" אל עמה, ששב ה׳ ופקד אותו (ו–ז). כלות מואביות היו מזכירות לבני עירה את העזיבה ואת הנישואים לנכריות – ולכן היא מבקשת שישובו "לבית אמה" (ח), כדי שלא תתבייש בהן.
מה נשאלים: ב-(1) – להביא ראיה מפסוקים ט–יג לכך שנעמי מתייחסת לכלותיה בחמלה, וראיה לכך שהיא מתייחסת אליהן בריחוק, ולהסביר כל ראיה. ב-(2) – להסביר כיצד פסוקים א–ח תומכים בפירוש המדרש, שנעמי החזירה את כלותיה כדי שלא תתבייש בהן.
תשובה לדוגמה: (1) חמלה: נעמי מברכת את כלותיה ברכה חמה: "יִתֵּן ה׳ לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ" (רות א, ט), ומיד "וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה" (רות א, ט). היא דואגת לעתידן ומבקשת בשבילן ביטחון וחיים חדשים, ופונה אליהן בכינוי של קרבה: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי" (רות א, יא). דבריה באים מתוך דאגה אמיתית: אין לה בנים לתת להן, והיא אינה רוצה שיחכו לשווא "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" (רות א, יג).
ריחוק: נעמי חוזרת ומפצירה בכלותיה ללכת ממנה – "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי" (רות א, יא), ושוב "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ" (רות א, יב). אף שהן אומרות לה "כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ" (רות א, י), היא אינה מקבלת את רצונן ודוחה אותן בטיעונים מעשיים (אין לה בנים, היא זקנה). אפשר לקרוא בדבריה רצון להיפרד מהן ולחזור לבדה.
(2) המדרש מסביר שנעמי ניסתה להחזיר את כלותיה כדי שלא תתבייש בהן כשתחזור לבית לחם. פסוקים א–ח מספקים לכך רקע: המשפחה עזבה את ארץ יהודה בשעת מצוקה – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב" (רות א, א) – ובכך נטשה את בני עמה בשעה קשה. בארץ מואב "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת" (רות א, ד), כלומר נישואים לנשים מעם זר (ועם שהתורה מרחיקה). עכשיו נעמי שבה אל עמה: "כִּי־פָקַד ה׳ אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" (רות א, ו), "לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה" (רות א, ז). אם תגיע עם שתי כלות מואביות, הן יהיו עדות חיה לעזיבה ולנישואים עם נכריות, ולכן היא שולחת אותן "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" (רות א, ח) – כדי לשוב לבית לחם בלי סימן הבושה הזה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה ראיה מצוטטת לכל אחת משתי הטענות (חמלה – ברכה, נשיקה, "בנתי", דאגה לעתידן; ריחוק – ההפצרות החוזרות לשוב), וכל ראיה הוסברה. ב-(2) הוסבר המדרש, והובאו מפסוקים א–ח העובדות שעשויות לגרום לבושה (עזיבה ברעב, נישואים למואביות, שיבה אל העם), בקשר ישיר לבקשתה של נעמי בפסוק ח׳.
אפשר גם: ב-(1), לטענת הריחוק: "כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם" (רות א, יג) – אפשר להבין "מכם" כ"בגללכם" או "יותר מכם": נעמי מעמידה במרכז את מרירותה שלה ולא את צערן.
סעיף ב
(רות א, יג)הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי־יָצְאָה בִי יַד־ה׳
(רות א, כ)וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד
(רות א, כא)אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה׳ לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה׳ עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי
(1) "כי יצאה בי יד ה׳" – נעמי מייחסת את אסונותיה (מות בעלה ובניה, עוניה) ישירות לה׳: ה׳ הוא שפגע בה. "מר לי מאד" – מרירות, ולא קבלה בשקט; אין בדבריה הודאה בחטא, ולכן הם נשמעים כטענה נגד ה׳. (2) תומך: "כי־המר שדי לי מאד", "וריקם השיבני ה׳", "וה׳ ענה בי ושדי הרע לי" (כ–כא) – ה׳ הוא שהמר לה, הרע לה והחזירה ריקם; הביקורת חוזרת ומתחזקת, אפילו בשינוי שמה למרא. (אפשר גם: סותר – "ענה בי" = העיד בי, כלומר נעמי מבינה שנענשה בצדק, וזו קבלת הדין ולא ביקורת.)
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד פסוק י״ג יכול לבטא ביקורת של נעמי כלפי אלוהים. ב-(2) – לקבוע אם פסוקים כ–כא תומכים בטענה זו או סותרים אותה, ולנמק.
תשובה לדוגמה: (1) בסוף דבריה לכלותיה נעמי אומרת: "אַל בְּנֹתַי כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי־יָצְאָה בִי יַד־ה׳" (רות א, יג). היא אינה רואה במות בעלה ובניה ובעוניה מקרה, אלא מכה ישירה מאת ה׳: "יד ה׳" היא ביטוי למכה ולעונש, ו"יצאה בי" – פגעה בי, נגדי. נעמי אינה מודה בחטא ואינה מבקשת רחמים; היא מציגה את עצמה כמי שה׳ פגע בה, ומבטאת את מרירותה – "מר לי מאד". מכאן הטענה שיש בדבריה תלונה וביקורת: ה׳ הוא האחראי לסבלה.
(2) לדעתי פסוקים כ–כא תומכים בטענה. כשנשות בית לחם פוגשות אותה, נעמי מבקשת לשנות את שמה: "אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א, כ). היא חוזרת על התלונה ומחריפה אותה: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה׳" (רות א, כא), ו"וַה׳ עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי" (רות א, כא). בכל משפט ה׳ הוא הפועל – הוא "המר", "השיב ריקם", "הרע". מה שנאמר בפסוק י״ג באוזני הכלות נאמר עכשיו בפומבי, והביקורת אף מתחזקת: נעמי מוכנה לשנות את זהותה ולקרוא לעצמה "מרא".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוטט הפסוק והוסבר הביטוי "יצאה בי יד ה׳" כייחוס הסבל לה׳, ונאמר מה הופך את הדברים לביקורת. ב-(2) נקבעה עמדה ברורה (תומך) ונומקה בשלושה ביטויים מפסוקים כ–כא, עם הסבר שה׳ מוצג בהם כפועל נגדה.
אפשר גם: ב-(2): הפסוקים סותרים את הטענה. בדברים "וַה׳ עָנָה בִי" (רות א, כא) אפשר להבין את "ענה בי" כ"העיד בי", כמו עד במשפט: נעמי מבינה שה׳ העיד בה על חטא (אולי העזיבה לשדה מואב) ונענשה בצדק. אם כן, אין זו ביקורת, אלא הכרה בצדקת הדין.
שאלה 4 · קנאת שאול בדוד
קראו שמואל א, פרק י״ח.
קראו פסוקים י׳–כ״ח.
שאול רוצה במותו של דוד. במקרה אחד הוא מנסה להמיתו באופן גלוי, ובמקרה אחר – באופן סמוי.
(1) קראו גם שמואל א, פרק י״ט, פסוקים ט׳–י׳.
מהי הסיבה לניסיון הגלוי של שאול להמית את דוד?
הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על שני הכתובים. (5 נקודות)
(2) הסבירו כיצד שאול מנסה לגרום למותו של דוד באופן סמוי. בססו את תשובתכם על הכתוב. (4 נקודות)
קראו פסוקים ה׳–י״ב.
(1) הסבירו כיצד פירש שאול את שירת הנשים. מה גרם לו לפרש כך את השירה? הסבירו את תשובתכם ובססו אותה על הכתוב. (6 נקודות)
(2) קראו גם שמואל א, פרק ט״ז, פסוק כ״ג.
מה הייתה המטרה של דוד כשבא לנגן לשאול?
על פי המסופר בשמואל א, פרק י״ח, פסוקים י׳–י״ב, הסבירו מדוע הפעם לא הושגה המטרה. בססו את דבריכם על הכתובים. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמואל א יח, י)וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל
(שמואל א יח, יא)וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם
(שמואל א יח, יב)וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה ה׳ עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר
(שמואל א יח, יז)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן־לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה־לִי לְבֶן־חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה׳ וְשָׁאוּל אָמַר אַל־תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים
(שמואל א יח, כא)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם
(שמואל א יח, כה)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים
(שמואל א יט, ט)וַתְּהִי רוּחַ ה׳ רָעָה אֶל־שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד
(שמואל א יט, י)וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת־הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא
(1) רוח רעה מאת ה׳ (אלוהים) שתוקפת את שאול: בשני הכתובים הניסיון להכות את דוד בחנית בא כש"רוח אלהים רעה" (יח, י) / "רוח ה׳ רעה" (יט, ט) על שאול, ודוד מנגן לפניו; ברקע – פחדו וקנאתו של שאול, "כי היה ה׳ עמו ומעם שאול סר" (יח, יב). (2) שאול מציע לדוד את בנותיו כדי ששילוחו למלחמה יביא למותו בידי פלשתים: מרב – "והלחם מלחמות ה׳... ותהי בו יד פלשתים" (יז); מיכל – "ותהי לו למוקש" (כא); מוהר של מאה ערלות פלשתים – "ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים" (כה).
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מה הסיבה לניסיון הגלוי של שאול להמית את דוד (השלכת החנית), ולבסס על שמואל א יח, י–יא וגם על יט, ט–י. ב-(2) – להסביר כיצד שאול מנסה לגרום למות דוד בדרך עקיפה, ולבסס על הכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) בשני הכתובים הניסיון הגלוי בא כאשר רוח רעה מאת ה׳ תוקפת את שאול. בפרק י״ח: "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל" (שמואל א יח, י), ומיד "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר" (שמואל א יח, יא). בפרק י״ט התמונה חוזרת כמעט מילה במילה: "וַתְּהִי רוּחַ ה׳ רָעָה אֶל־שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד" (שמואל א יט, ט), ו"וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר" (שמואל א יט, י). כלומר, הסיבה הישירה היא הרוח הרעה – מצב נפשי של בעתה ושיגעון שבו שאול אינו שולט בעצמו, ובו הוא מתפרץ בגלוי נגד דוד. ברקע עומדים פחדו וקנאתו של שאול, שהרוח הרעה מוציאה אל הפועל: "וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה ה׳ עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר" (שמואל א יח, יב).
(2) באופן סמוי שאול מנסה להביא למות דוד בידי הפלשתים, ובלי ללכלך את ידיו, תוך הצגת הדבר כחסד: הוא מציע לדוד את בתו מרב בתנאי שיילחם: "אַךְ הֱיֵה־לִי לְבֶן־חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה׳" (שמואל א יח, יז), והכתוב חושף את כוונתו: "וְשָׁאוּל אָמַר אַל־תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א יח, יז). כך גם במיכל: "אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א יח, כא), והוא דורש מוהר של מאה ערלות פלשתים: "וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א יח, כה). הנישואים לבת המלך הם הפיתיון, והמלחמה בפלשתים היא המלכודת.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נקבעה הסיבה (הרוח הרעה, על רקע הפחד והקנאה), והיא בוססה על שני הכתובים בציטוטים מקבילים. ב-(2) הוסברה הדרך הסמויה – שליחת דוד אל מותו בידי פלשתים בתואנת נישואים – עם ציטוטים שחושפים את כוונת שאול.
אפשר גם: ב-(1): הסיבה העמוקה היא הקנאה והפחד שדוד יירש את המלוכה – בפרק י״ח הניסיון בא "ממחרת" שירת הנשים: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת" (שמואל א יח, י), והרוח הרעה רק מבטאת אותם.
סעיף ב
(שמואל א יח, ה)וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל־הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל
(שמואל א יח, ו)וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים
(שמואל א יח, ז)וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו
(שמואל א יח, ח)וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה
(שמואל א יח, ט)וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה
(שמואל א יח, י)וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל
(שמואל א יח, יא)וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם
(שמואל א יח, יב)וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה ה׳ עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר
(שמואל א טז, כג)וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ־אֱלֹהִים אֶל־שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת־הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה
(שמואל א טו, כח)וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה׳ אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ
(1) שאול הבין את השירה כהשוואה שמעדיפה את דוד ("רבבות") עליו ("האלפים"), ומכאן – שהעם רואה בדוד מלך: "ועוד לו אך המלוכה" (ח). גרמו לכך: הצלחתו ופופולריות של דוד (ה), ובעיקר הידיעה שה׳ קרע ממנו את המלוכה ונתנה "לרעך הטוב ממך" (טו, כח) – ולכן חשד שדוד הוא היורש; וגם חשש ופגיעה בכבודו. (2) מטרה: להרגיע את שאול ולהסיר ממנו את הרוח הרעה – "ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה" (טז, כג). הפעם לא הושגה: דוד עצמו נעשה מקור הפחד והקנאה של שאול ("ויהי שאול עוין את דוד", ט; "וירא שאול מלפני דוד", יב), ולכן הנגינה לא הרגיעה – שאול הטיל בו את החנית (י–יא); וה׳ סר מעם שאול והיה עם דוד (יב).
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר איך שאול הבין את שירת הנשים ומה גרם לו להבין אותה כך, עם ביסוס. ב-(2) – לציין את מטרת הנגינה של דוד לפי טז, כג, ולהסביר מדוע לפי יח, י–יב המטרה לא הושגה הפעם.
תשובה לדוגמה: (1) הנשים שרו: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמואל א יח, ז). שאול הבין את השירה כהשוואה בינו לבין דוד, שבה דוד עדיף – רבבות לעומת אלפים: "וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה" (שמואל א יח, ח). מבחינתו, אם העם מייחס לדוד יותר גבורה מלמלך, הצעד הבא הוא המלוכה עצמה; לכן "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה" (שמואל א יח, ח), ומאותו יום "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (שמואל א יח, ט). מה גרם לו לפרש כך? ראשית, הצלחתו של דוד ואהדת העם אליו: "וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל" (שמואל א יח, ה), "וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל־הָעָם" (שמואל א יח, ה). שנית, שאול כבר יודע ממה שאמר לו שמואל שהמלוכה תילקח ממנו ותינתן לאחר: "קָרַע ה׳ אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א טו, כח). כשהוא שומע שירה שמשבחת את דוד יותר ממנו, הוא מזהה בו את ה"רע הטוב ממך", ולכן קורא את השירה כאיום על מלכותו – אף שייתכן שהנשים רק השתמשו בתקבולת השירית המקובלת (אלפים // רבבות) ולא התכוונו להשוואה.
(2) המטרה של דוד כשבא לנגן הייתה להרגיע את שאול ולהבריח ממנו את הרוח הרעה: "וְלָקַח דָּוִד אֶת־הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה" (שמואל א טז, כג). בפרק י״ח המטרה לא הושגה: אף ש"וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם" (שמואל א יח, י), "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר" (שמואל א יח, יא). הסיבה: הפעם דוד עצמו הוא מקור המצוקה של שאול. מאז השירה שאול רואה בו אויב ("עוין", פסוק ט׳), ולכן נוכחותו של דוד אינה מרגיעה אלא מלבה את הקנאה ואת הפחד. הפסוק מוסיף את הסיבה העמוקה: "וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה ה׳ עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר" (שמואל א יח, יב) – רוח ה׳ שהייתה עם שאול עברה לדוד, והנגינה של מי שתפס את מקומו אינה יכולה עוד לרפא אותו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר פירוש שאול לשירה בציטוט מדבריו (רבבות/אלפים – "ועוד לו אך המלוכה"), ונומקה הסיבה לפירוש (הצלחת דוד ואהדת העם, ונבואת שמואל על "רעך הטוב ממך"), עם ביסוס. ב-(2) צוינה המטרה בציטוט מטז, כג, והוסבר בציטוטים מיח, י–יב מדוע לא הושגה (דוד הפך למקור הפחד והקנאה, וה׳ עמו ולא עם שאול).
אפשר גם: ב-(1): גרם לכך המצב הנפשי של שאול – חרדה וחשדנות שמתגברות אצלו מאז שה׳ סר ממנו: "וְרוּחַ ה׳ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל" (שמואל א טז, יד), ולכן כל שבח לאחר נשמע לו כאיום.