בגרות בתנ"ך 1262 - קיץ 2024

מה נשאלים: ב-(1) לציין שתי נקודות דמיון ונקודת שוני אחת בין שתי הברכות, ולבסס כל אחת על שני הכתובים (פרק ט׳ ופרק א׳). ב-(2) להסביר, על פי גרוסמן, מדוע נוצר השוני שציינו.

תשובה לדוגמה: (1) דמיון ראשון – ברכת הפריון: לאדם נאמר "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח), ולנֹח ולבניו נאמרות אותן מילים בדיוק: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א). העולם מתחיל מחדש, ונֹח הוא מעין "אדם ראשון" שני.
דמיון שני – מעמד האדם מעל בעלי החיים בשלושת מרחבי החיים: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח), ובפרק ט׳: "יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב). בשני המקרים האדם עומד מעל החיה, העוף והדג.
שוני – המזון: בפרק א׳ ניתן לאדם רק מזון מן הצומח: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" (בראשית א, כט) ו"לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט), וגם לחיות ניתן "אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (בראשית א, ל). בפרק ט׳ מותר לאדם לאכול גם בעלי חיים: "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית ט, ג).
(אפשר גם לציין כשוני את אופי השליטה: בפרק א׳ "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" (בראשית א, כח) – לשון שלטון ומלוכה, ובפרק ט׳ "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם" (בראשית ט, ב) – לשון פחד ואימה.)
(2) לפי גרוסמן, בבריאה האדם "ניצב בעולם כנציגו של האל וייעודו היה למלוך ולשלוט בעולם". מלך אחראי לנתיניו, ולכן "ברור שהוא אינו יכול לאכול את 'נתיניו'": תפקידו לשמור על "הסדר שבעולם" ועל ההרמוניה בין החיות. זו הסיבה שבפרק א׳ המזון של האדם צמחוני ושלטונו מתואר בלשון "וּרְדוּ". המבול הוכיח ש"האדם אינו בָּשֵל למלוך בעולמו של האלוהים" (העולם הושחת בגללו), ולכן "ניטל מהאדם כתר מלכות". מה שנשאר לו הוא עליונות של כוח: הוא "בראש שרשרת המזון" – ולכן הותרה לו אכילת בשר (ט, ג) – והחיות "עתידות לפחד ממנו", כלשון "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם" (בראשית ט, ב). אבל, כדברי גרוסמן, "אין זה אלא מורא... אין מדובר במלכות של ממש". השוני אפוא משקף ירידה במעמדו המוסרי של האדם: ממלך האחראי להרמוניה לטורף שבעלי החיים חוששים ממנו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש שתי נקודות דמיון ונקודת שוני, וכל אחת מבוססת בציטוט משני הפרקים. ב-(2) ההסבר נשען על דברי גרוסמן (מלך אינו אוכל את נתיניו; כתר המלכות ניטל אחרי המבול; נשאר רק מורא) ומקשר אותם במפורש לשוני שצוין (מזון צמחוני מול היתר בשר, או "ורדו" מול "מוראכם וחתכם").

מה נשאלים: ב-(1) לזהות את שני הצדדים בברית ולהסביר כיצד כל אחד מהם אחראי לקיום העולם, על פי פסוקים ז׳–י״ז. ב-(2) לנסח את שני התפקידים של הקשת לפי לורברבוים, ולהביא לכל אחד ראיה מן הכתוב עם הסבר.

תשובה לדוגמה: (1) הצד האחד הוא אלוהים, המדבר בגוף ראשון: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (בראשית ט, ט). הצד השני הוא נֹח ובניו וצאצאיהם (ואיתם כל נפש חיה, פסוק י׳). אחריות האל לקיום העולם: הוא מתחייב שלא ישמיד עוד את העולם – "וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט, יא), ומבטיח לזכור את בריתו (פסוקים ט״ו–ט״ז). אחריות האדם: הברית נפתחת בפנייה אל בני האדם – "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ" (בראשית ט, ז). ה"וְאַתֶּם" מעמיד את חלקם מול חלקו של האל: אלוהים לא יחריב את העולם, והאדם צריך למלא אותו בחיים ולהרבות בו. כך כל צד תורם להמשך קיומו של העולם – האחד בכך שאינו משמיד, והאחר בכך שהוא מקיים ומרבה את החיים.
(2) לפי לורברבוים, לקשת שני תפקידים:
תפקיד טקסי־סמלי – "חיזיון חגיגי ומרהיב, המסמל שלום עולמי ופיוס בין עליונים לתחתונים". ראיה: "אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט, יג). הקשת מוגדרת "אוֹת" – סימן הנראה לעין, שמסמל את הברית ואת השלום בין אלוהים ("בֵּינִי") ובין הארץ ויושביה. אחרי המבול, שהיה ביטוי של כעס אלוהי, הופעת הקשת בענן מסמלת פיוס.
תפקיד מעשי, "אופרטיבי" – "כלי לשליטה בזעמו ביום עברה". ראיה: "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד) ו"וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית ט, טו), וכן "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם" (בראשית ט, טז). הקשת מופיעה דווקא ברגע שבו אלוהים מביא עננים על הארץ – רגע שעלול להוביל לגשם של פורענות. כשהוא רואה אותה הוא "זוכר", כלומר עוצר את עצמו ואינו מביא מבול. הקשת היא אפוא מנגנון שנועד לרסן את הכעס האלוהי – "ככלי ל'ניהול' כעסו".

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהו שני הצדדים (אלוהים; נֹח וזרעו), ולכל אחד הוסברה אחריותו עם ציטוט: האל – לא יביא מבול; האדם – "פרו ורבו". ב-(2) נוסחו שני התפקידים בלשונו של לורברבוים (סמלי־טקסי; מעשי – שליטה בזעם), לכל אחד ראיה אחרת מן הכתוב ("לאות ברית" / "וזכרתי... וראיתיה לזכר"), וכל ראיה הוסברה.

מה נשאלים: ב-(1) לנסח את מטרת בניית המגדל לפי רלב״ג ולפי הרצוג, ולכל פירוש להביא מפסוק ד׳ את המילים שעליהן הוא נשען ולהסביר. ב-(2) להסביר את ההבדל: מדוע ההתכנסות בישעיהו רצויה בעיני האל וזו שבבראשית אינה רצויה.

תשובה לדוגמה: (1) לפי רלב״ג, מטרת המגדל היא הנצחה: "שייקרא שמם על המגדל ההוא... ובזה יישאר זכר לראשונים". בוני המגדל רוצים שהבניין יישא את שמם וישמר את זכרם לדורות הבאים. ראיה: "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד) – "שֵׁם" מתפרש כאן כמוניטין וכזיכרון שנשאר אחרי האדם.
לפי הנשיא יצחק הרצוג, המטרה נובעת מ"חטא היוהרה": הרצון של בני האדם "לשים את עצמם במרכז, במקום את הכלל". ראיה: "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד). מגדל ש"ראשו בשמים" מבטא שאיפה להגיע אל מקומו של האל ולהעמיד את האדם במרכז העולם. גם החזרה על "לָּנוּ" ("נִבְנֶה־לָּנוּ", "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ") מראה שבמרכז עומדים הבונים עצמם.
(2) בישעיהו נאמר: "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־ה׳ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב). גם כאן יש מקום גבוה וגם כאן מתכנסת האנושות כולה, אבל המקום הגבוה הוא "הַר בֵּית־ה׳", ומטרת ההתכנסות היא "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג). העמים באים ללמוד את דרכי האל ולקבל את סמכותו, ולכן ההתכנסות רצויה בעיניו (והיא מביאה לשלום, פסוק ד׳). בבבל המקום הגבוה הוא מגדל שבנו בני האדם "לָּנוּ", כדי לעשות "לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד): האנושות מתכנסת סביב עצמה ומנסה להגיע לשמים בכוחה, במקום לעלות אל האל. זו התכנסות של יוהרה, ולכן אינה רצויה בעיניו.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל פירוש נוסחה מטרה (הנצחה; יוהרה והצבת האדם במרכז) ונקשרה למילים מפסוק ד׳ ("ונעשה לנו שם"; "וראשו בשמים", "לנו") עם הסבר. ב-(2) ההבדל הוסבר בשני הכיוונים: בישעיהו – הר בית ה׳ ולימוד דרכיו; בבראשית – מגדל אנושי ושם לבונים, כל צד עם ציטוט.

מה נשאלים: ב-(1) לקבוע איזה פירוש רואה בחטא חטא בין אדם לחברו ואיזה – חטא בין אדם לאלוהיו, ולהסביר כל קביעה. ב-(2) להסביר את שתי הטענות: שפעולות האל (פסוקים ז׳–ט׳) הרעו לאנושות, ושהן היטיבו עמה.

תשובה לדוגמה: (1) רד״ק מתאר חטא שבין אדם לאלוהיו. לדבריו, האל "רצה ביישוב הארץ ממזרח למערב", ובני האדם "חושבים ליישב מקום אחד מן הארץ לבד". הם "הולכים אחר תאוות ליבם ולא יפנו למעשה האל", כלומר מעדיפים את רצונם על רצון האל. הדבר נראה בכתוב: הבונים אומרים במפורש "פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד), ואילו ברכת האל לבני נֹח הייתה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א). המגדל הוא אפוא מרד ברצון האל (בהמשך דבריו רד״ק אומר זאת במפורש: "ולבטל רצון האל").
המדרש מתאר חטא שבין אדם לחברו. לפיו, "אם נפל אדם ומת לא היו שמים את ליבם אליו, ואם נפלה לבֵנה אחת היו יושבים ובוכים". בעיני הבונים, הלבנה – חומר הבנייה – יקרה מחיי אדם. המדרש נשען על העיסוק הרב בלבנים בכתוב: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן" (בראשית יא, ג). החטא הוא אטימות לחיי הזולת והפיכת האדם לכלי בשירות המפעל.
(2) הטענה שהפעולות הרעו לאנושות: ה׳ בלל את שפתם "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז) והפיץ אותם ("וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ח)). האנושות איבדה את האחדות ואת היכולת להבין זה את זה ולשתף פעולה, והמפעל המשותף נעצר – "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית יא, ח). מכאן ואילך בני האדם מפולגים לעמים ולשפות, וזה פתח לניכור ולסכסוכים.
הטענה שהפעולות היטיבו עם האנושות: הפיזור הגשים את מה שהאל רצה מלכתחילה – "וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א) – והאנושות התיישבה "עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ט). נוצרו עמים, שפות ותרבויות שונים, במקום חברה אחידה אחת שבה, כדברי המדרש, היחיד אינו שווה יותר מלבנה. הבלילה גם עצרה ריכוז כוח מסוכן ("לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו)), ובניגוד למבול – איש לא נהרג.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) כל פירוש שויך לסוג החטא הנכון (רד״ק – בין אדם לאלוהיו; המדרש – בין אדם לחברו), והקביעה הוסברה מתוך לשון הפירוש ונקשרה לכתוב. ב-(2) שתי הטענות הוסברו, כל אחת עם נימוק ועם עיגון בפסוקים ז׳–ט׳ (אובדן שפה משותפת ופיזור / מילוי הארץ, ריבוי תרבויות ומניעת כוח בלתי מוגבל).

מה נשאלים: ב-(1) להביא שתי דוגמאות מפסוקים ט׳–י״ג לכך שהאירוע הוא בעל אופי משפטי, ולהסביר. ב-(2) לבחור שניים מן הגורמים המסומנים (העם והזקנים, ה׳, נשות העיר) ולהביא לכל אחד ראיה שקיבל את הנישואים בעין יפה, עם הסבר.

תשובה לדוגמה: (1) דוגמה ראשונה – עדים: בועז פונה "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (רות ד, ט), וחוזר על כך בסוף דבריו ("עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (רות ד, י)). העם והזקנים משיבים בנוסח רשמי: "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים" (רות ד, יא). העסקה נעשית בשער העיר, מקום המשפט, בנוכחות זקנים ועדים – כמו בבית דין.
דוגמה שנייה – לשון של קניין משפטי: "כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ" (רות ד, ט) ו"וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה" (רות ד, י). הפועל "קָנִיתִי" הוא מונח של העברת בעלות; בועז מפרט את הנכסים ואת בעליהם הקודמים, ומציין את המטרה המשפטית – "לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ" (רות ד, י).
(2) העם והזקנים: הם אינם מסתפקים בעדות, ומברכים: "יִתֵּן ה׳ אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא). הם משווים את רות המואבייה לאמהות האומה, כלומר מקבלים אותה לגמרי כאישה מישראל.
ה׳: "וַיִּתֵּן ה׳ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן" (רות ד, יג). רות הייתה נשואה למחלון שנים ולא ילדה; עכשיו ה׳ עצמו נותן לה הריון – סימן שהנישואים האלה רצויים בעיניו.
(אפשר גם – נשות העיר: "בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם" (רות ד, יד), ועל רות: "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר־אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (רות ד, טו). הנשים מברכות את ה׳ על הנישואים ועל הבן, ומשבחות את רות.)

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) יש שתי דוגמאות שונות לאופי המשפטי (עדים בשער; לשון קניין), כל אחת עם ציטוט מפסוקים ט׳–י״ג והסבר. ב-(2) נבחרו שני גורמים מן המסומנים, ולכל אחד ראיה מפסוקים י״א–י״ז עם הסבר כיצד היא מעידה על קבלה בעין יפה.

מה נשאלים: להביא שתי ראיות מפסוקים כ׳–כ״ז לכך ששאול פעל בחתרנות נגד דוד – כלומר בחשאי וכדי לפגוע בו – ולהסביר כל ראיה.

תשובה לדוגמה: ראיה ראשונה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א יח, כא). כלפי חוץ שאול מציע לדוד כבוד גדול – להיות חתן המלך. אבל המחשבה שהוא אומר בליבו היא שהנישואים יהיו "מוֹקֵשׁ", מלכודת שתביא למותו של דוד בידי הפלשתים. זו פעולה נסתרת שמטרתה לפגוע בדוד.
ראיה שנייה: "וַיְצַו שָׁאוּל אֶת־עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל־דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ" (שמואל א יח, כב). "בַּלָּט" פירושו בסתר. שאול אינו מדבר עם דוד ישירות, אלא שולח את עבדיו לשכנע אותו בחשאי, כאילו מיוזמתם, שהמלך אוהב אותו. כך הוא מסתיר את ידו ואת כוונתו.
(אפשר גם: "אֵין־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א יח, כה). המוהר מוצג כנקמה באויבי המלך ומתאים לגיבור כמו דוד, אבל המספר חושף את הכוונה הנסתרת: "וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד" – שאול מקווה שדוד ייהרג במשימה.)

למה זו תשובה מלאה: יש שתי ראיות נפרדות מן הפסוקים, וכל אחת הוסברה לפי רכיבי ההגדרה: הפער בין מה ששאול מציג כלפי חוץ ובין כוונתו הנסתרת ("למוקש", "חשב להפיל") או פעולה בסתר ("בלט"), והמטרה – לפגוע בדוד.