בגרות בתנ"ך 1262 - קיץ 2025
תנ"ך – שאלון 1262 (אקסטרניים) · קיץ · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בתנ"ך, קיץ 2025, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה עם הפסוקים שהיא נשענת עליהם, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
סוג הבחינה: בגרות
מועד הבחינה: קיץ תשפ״ה, 2025
מספר השאלון: 1262
תנ״ך
הוראות
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות – (40×2) – 80 נקודות
פרק שני – נושאי הבחירה – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך עברי שלם בלי פירושים ובלי תוספות.
מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ג. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוב את מספרה בלבד. (2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
כללי המענה במועד זה (קיץ תשפ״ה): מסמך התובנות של תחום הדעת תנ״ך בחינוך הממלכתי לקיץ תשפ״ה (09.09.25) כותב שבחינות המועד "היו בסימן המיקוד בפרקי הלימוד ובחוקי המענה המיוחדים לתקופת הקורונה ותקופת המלחמה", אך אינו מפרט כללי מענה לשאלון 1262 (לגביו מובא שם רק הציון הממוצע). המכתב על כללי המענה לתשפ״ה (31.03.25) מפרט כללי מענה רגילים ומותאמים לבחינה בהיקף 2 יחידות לימוד (בראשית, שמות, נושאי בחירה, פרק להבנה ולניתוח) ואינו עוסק בשאלון 1262. לא נמצא מסמך רשמי אחר הקובע כללי מענה מיוחדים לשאלון זה במועד זה, ולכן מובא המבנה המודפס בשאלון: פרק ראשון – שתי השאלות 1–2, בכל שאלה סעיף א׳ חובה (25 נקודות) ועוד סעיף אחד מתוך ב׳–ג׳ (15 נקודות) = 80; פרק שני – שאלה אחת מתוך 3–4 (על אהבה וחסד או בין שאול לדוד) = 20; בכל אחת מהן מודפסים סעיפים א׳ ו־ב׳, ונקודות תת־הסעיפים המודפסות מסתכמות ב־20 (10 + 10). מבנה זה תואם את מכתב הפיקוח על מבנה שאלון 1262 מיום 15.12.20 (פרק ראשון 40×2 = 80; פרק שני 20×1 = 20).
הערה לפתרונות: בציטוטי הפסוקים בפתרונות השם המפורש נכתב בצורת ה׳ (גם עם אותיות שימוש: לַה׳, וַה׳), כמו בשאלון. בפרקים שבשאלון זה אין הבדלים בחלוקת הפסוקים בין המהדורות.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות
(80 נקודות)
ענו על שתי השאלות 1–2 (לכל שאלה – 40 נקודות).
בכל שאלה, ענו על סעיף א – חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).
שאלה 1 · קין והבל
קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים א׳–ט״ז.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) קראו פסוקים ג׳–ד׳.
הביאו סיבה אפשרית אחת הנרמזת בפסוקים אלה להתעלמות של ה׳ מן המנחה של קין ולהעדפת המנחה של הבל. הסבירו את דבריכם. (15 נקודות)
(2) יש הטוענים כי ה׳ התעלם מן המנחה של קין כדי להעמידו בניסיון.
כיצד דברי ה׳ לקין בפסוק ז׳, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", יכולים לחזק טענה זו? הסבירו את דבריכם. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
(1) קראו פסוק י״ג.
יש המפרשים את המילה "עֲוֹנִי" מלשון עונש, ויש המפרשים מלשון חטא.
הסבירו את דברי קין לה׳ על פי כל אחד מן הפירושים האלה. (10 נקודות)
(2) קראו פסוק י״ד.
לדעתכם, איזה פירוש מן הפירושים הולם יותר את הנאמר בפסוק י״ד? הסבירו את דבריכם ובססו אותם על הכתוב. (5 נקודות)
קראו בראשית, פרק ד׳, פסוקים י״א–י״ב וגם בראשית, פרק ג׳, פסוקים י״ז–י״ט.
(1) הביאו נקודת דמיון אחת בין העונש שניתן לקין ובין העונש שניתן לאדם. (8 נקודות)
(2) לדעתכם, איזה עונש חמור יותר – העונש שניתן לאדם או העונש שניתן לקין? נמקו את דבריכם ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית ד, ג)וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה׳
(בראשית ד, ד)וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה׳ אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ
(בראשית ד, ה)וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו
(בראשית ד, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ
(בראשית ד, ז)הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ
(1) איכות המנחה: הבל הביא "מבכרות צאנו ומחלבהן" – הראשון והמובחר; קין הביא סתם "מפרי האדמה" – לא ביכורים ולא המובחר, ו"מקץ ימים" – באיחור. ההבדל משקף יחס: הבל נתן מן הטוב ביותר, קין יצא ידי חובה. (2) בפסוק ז׳ ה׳ אינו דוחה את קין אלא מציב לפניו בחירה: אם תיטיב – תתקבל ("שאת"); החטא אורב "לפתח" ומשתוקק אליו, אך "ואתה תמשל בו" – יש לו יכולת לשלוט ביצרו. ההתעלמות הייתה אפוא מבחן: האם יתגבר על הכעס והקנאה או ייכנע להם.
מה נשאלים: ב-(1) – להביא סיבה אחת, הנרמזת בפסוקים ג׳–ד׳, לכך שה׳ העדיף את מנחת הבל על פני מנחת קין, ולהסביר אותה. ב-(2) – להסביר כיצד דברי ה׳ בפסוק ז׳ מחזקים את הטענה שההתעלמות נועדה להעמיד את קין בניסיון.
תשובה לדוגמה: (1) הסיבה הנרמזת בפסוקים היא ההבדל באיכות המנחה, המעיד על יחסו של המביא. על הבל נאמר: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ד) – הוא בחר בבכורות, הראשונים שנולדו, ובחֵלֶב, החלק המשובח ביותר של הבהמה. לעומת זאת על קין נאמר רק: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה׳" (בראשית ד, ג) – "מפרי האדמה" סתם, בלי לומר שהביא את הביכורים או את המובחר שבפירות. גם הפתיחה "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים" (בראשית ד, ג) רומזת שקין הביא את מנחתו לאחר זמן, ולא מראשית היבול. הכתוב מעמיד את שני התיאורים זה מול זה כדי שנבחין בפער: הבל נתן את הטוב ביותר שהיה לו, ואילו קין הסתפק במנחה רגילה, כמי שיוצא ידי חובה. לכן ה׳ שעה אל הבל ואל מנחתו – כלומר הוא שעה קודם כול אל האדם ואל הלב שמאחורי המנחה – ואל קין ואל מנחתו לא שעה (ד, ד–ה).
(2) אילו ה׳ רק דחה את קין, היה מסתפק בהתעלמות. אבל ה׳ פונה אל קין ופותח לפניו פתח: "הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד, ז) – אם תיטיב את דרכיך, תתקבל ותוכל לשאת את פניך. אחר כך הוא מתאר את החטא כחיה האורבת בפתח: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" (בראשית ד, ז) – הכעס והקנאה שקין חש מושכים אותו אל החטא, אך מיד מוסיף: "וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד, ז) – בידי קין הכוח לשלוט ביצרו. מכאן שההתעלמות מן המנחה יצרה מצב של מבחן: ה׳ מעמיד את קין מול אכזבה ועלבון ובודק כיצד יגיב – האם יתגבר על רגשותיו וייטיב את מעשיו, או ייכנע לחטא. האחריות והבחירה מוטלות עליו, וזו בדיוק משמעותו של ניסיון.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאה סיבה אחת (איכות המנחה ויחסו של המביא), עם ציטוט משני הפסוקים, והוסבר כיצד הפער בתיאור רומז לסיבה. ב-(2) הוסבר מושג הניסיון, והוצגו שלושה חלקי פסוק ז׳ (אפשרות להיטיב, החטא האורב, היכולת לשלוט בו) כמבחן של בחירה – כך מתחזקת הטענה.
אפשר גם: ב-(1): הסיבה היא האדם ולא המנחה – הכתוב אומר "וַיִּשַׁע ה׳ אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ד), כלומר ה׳ שעה קודם כול אל הבל ורק אחר כך אל מנחתו. ייתכן שהבל, שהביא "גם הוא", הביא מנחה מתוך רצון ונדיבות, ואילו לקין, שיזם את המנחה, הייתה כוונה פחות טהורה; תגובתו הכועסת (ד, ה) מעידה על כך.
סעיף ב
(בראשית ד, יא)וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ
(בראשית ד, יב)כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ
(בראשית ד, יג)וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־ה׳ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא
(בראשית ד, יד)הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי
(בראשית ד, טו)וַיֹּאמֶר לוֹ ה׳ לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ
(1) עונש: "גדול עוני מנשא" – העונש שהטלת עליי (ארור מן האדמה, נע ונד) כבד מכדי שאוכל לשאת אותו; קין מתלונן על חומרת העונש. חטא: "גדול עוני מנשא" – החטא שלי גדול מכדי שיימחל ("נשא עוון" = סלח); קין מודה בחטאו ומביע חרטה. (2) פירוש העונש הולם יותר: בפסוק י״ד קין ממשיך ומפרט את מרכיבי העונש ("גרשת אתי היום מעל פני האדמה... והייתי נע ונד בארץ") ואת פחדו "והיה כל מצאי יהרגני", ואינו מזכיר את הבל או את מעשהו; ה׳ גם מגיב בהקלה ובהגנה (ט״ו).
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את דברי קין בפסוק י״ג פעמיים: פעם כש"עווני" פירושו עונש, ופעם כשפירושו חטא. ב-(2) – לבחור את הפירוש ההולם יותר את פסוק י״ד ולבסס את הבחירה בכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) לפי הפירוש "עוון = עונש": קין אומר "גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג) – העונש שה׳ גזר עליו בפסוקים י״א–י״ב ("וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, יא); "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב)) כבד מכדי שיוכל לסבול אותו. לפי פירוש זה דבריו הם תלונה ובקשה להקל בעונש.
לפי הפירוש "עוון = חטא": "נשא עוון" בלשון המקרא פירושו לסלוח. קין אומר אפוא: החטא שלי – רצח אחי – גדול מכדי שיימחל. לפי פירוש זה דבריו הם הודאה בחטא וביטוי של חרטה ושל הכרה בחומרת המעשה.
(2) לדעתי הפירוש "עונש" הולם יותר את פסוק י״ד. בפסוק זה קין אינו מדבר כלל על הבל או על הרצח, אלא מונה את מה שעומד לקרות לו עצמו: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ" (בראשית ד, יד), ומוסיף את פחדו: "וְהָיָה כָל־מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בראשית ד, יד). זהו פירוט של העונש וחשש מתוצאותיו – המשך טבעי לתלונה "העונש גדול מנשוא". גם תגובת ה׳ מתאימה לכך: הוא עונה על החשש ומגן על קין – "וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת־אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו דברי קין לפי שני הפירושים – כתלונה על העונש וכהודאה בחטא – עם הסבר המשמעות של "נשא" בכל אחד מהם. ב-(2) נבחר פירוש אחד ונומק בציטוט מפסוק י״ד ובהסבר הקשר בין הפסוק לפירוש.
אפשר גם: ב-(2): הפירוש "חטא" הולם את פסוק י״ד – קין אומר "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" (בראשית ד, יד): הוא מבין שבגלל חטאו לא יוכל עוד לעמוד לפני ה׳. זו הכרה בריחוק מאלוהים שהחטא גרם, כמו של מי שמודה שחטאו גדול מכדי שיימחל.
סעיף ג
(בראשית ד, יא)וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ
(בראשית ד, יב)כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ
(בראשית ג, יז)וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
(בראשית ג, יח)וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה
(בראשית ג, יט)בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב
(1) שני העונשים קשורים לאדמה ולעבודתה, ושניהם בלשון "ארור": אדם – "ארורה האדמה בעבורך... וקוץ ודרדר תצמיח לך" – האדמה תיתן את יבולה רק בעמל רב; קין – "ארור אתה מן האדמה... לא תסף תת כחה לך" – האדמה לא תיתן לו את כוחה. (2) עונש קין חמור יותר: הקללה חלה עליו עצמו ולא רק על האדמה, האדמה כלל לא תיתן לו יבול, והוא נגזר להיות "נע ונד" בלי בית ובלי מקום; אדם עדיין אוכל לחם מאדמתו, בעמל.
מה נשאלים: ב-(1) – להצביע על נקודת דמיון אחת בין עונש קין (ד, י״א–י״ב) לעונש אדם (ג, י״ז–י״ט), עם ביסוס משני הקטעים. ב-(2) – לחוות דעה איזה עונש חמור יותר ולנמק אותה בכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת הדמיון: שני העונשים פוגעים בקשר בין האדם לאדמה שהוא עובד, ושניהם מנוסחים בלשון קללה. לאדם נאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז), "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח) – האדמה לא תיתן את יבולה בקלות, והוא יתפרנס ממנה רק בעמל קשה. לקין נאמר: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, יא), "כִּי תַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה לֹא־תֹסֵף תֵּת־כֹּחָהּ לָךְ" (בראשית ד, יב) – גם הוא, עובד אדמה, ייענש בכך שהאדמה לא תשתף עימו פעולה. בשני המקרים העונש פוגע בדיוק בעיסוק שבו אדם וקין מתפרנסים.
(2) לדעתי העונש של קין חמור יותר. ראשית, אצל אדם הקללה חלה על האדמה – "ארורה האדמה בעבורך" – ואילו אצל קין היא חלה עליו עצמו: "ארור אתה". שנית, אדם עדיין יאכל מן האדמה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) – העבודה קשה אך נושאת פרי; ואילו לקין האדמה "לא תסף תת כחה" – עבודתו לא תניב דבר. שלישית, קין נגזר לנדוד: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב) – בלי בית, בלי יציבות ובלי שייכות למקום, ואילו אדם ממשיך לחיות ולעבוד במקום אחד. החומרה מתאימה לחטא: קין רצח את אחיו ושפך דם על האדמה, ולכן האדמה עצמה "פצתה את פיה" ונעשתה לו אויבת.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגה נקודת דמיון אחת (פגיעה בעבודת האדמה בלשון קללה) עם ציטוט משני הקטעים והסבר. ב-(2) נוסחה עמדה ברורה ונומקה בהשוואה בין הכתובים (על מי חלה הקללה, מידת היבול, הנדודים), כל נימוק עם ציטוט.
אפשר גם: ב-(2): העונש של אדם חמור יותר, כי הוא כולל מוות: "עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) – האדם נעשה בן תמותה, והעונש חל על כל בני האדם לדורותיהם; ואילו קין נשאר בחיים, ואף ה׳ מגן עליו מפני מי שירצה להורגו (ד, טו).
שאלה 2 · מגדל בבל
קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) על פי הכתוב, הסבירו מהי התוכנית של בני האדם ומהי מטרתה. (10 נקודות)
(2) ציינו שתי פעולות שה׳ עושה כדי למנוע את מימוש התוכנית של בני האדם, והסבירו כיצד כל אחת מן הפעולות שציינתם מונעת מהם לממש את תוכניתם. (15 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו פסוק ד׳ וגם שמואל ב, פרק ז׳, פסוקים ח׳–ט׳.
בשני הקטעים האלה מוזכרת עשיית שֵׁם.
(1) בנוגע לכל אחד מן הקטעים, כתבו מיהו הדובר המזכיר עשיית שם, והסבירו על פי ההקשר מהי המשמעות של עשיית שם בכל אחד מן הקטעים. (8 נקודות)
(2) על פי המשמעות של עשיית שם בבראשית, פרק י״א, בני האדם מוצגים בסיפור מִגדל בבל באופן שלילי.
האם אתם מסכימים עם קביעה זו? נמקו את דבריכם ובססו אותם על הכתוב. (7 נקודות)
קראו פסוק ה׳.
(1) הנאמר בפסוק זה יוצר קושי תאולוגי (קושי בתחום האמונה).
הסבירו את הקושי. (7 נקודות)
(2) קראו את פירוש רש״י שלפניכם.
"[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו".
לפי פירוש זה, הסבירו מהו המסר החינוכי הבא לידי ביטוי בפסוק ה׳. (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית יא, ג)וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(בראשית יא, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת
(בראשית יא, ז)הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ
(בראשית יא, ח)וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר
(בראשית יא, ט)עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה׳ עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ
(1) התוכנית: לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים (בלבנים שהם עצמם מייצרים). המטרה: "ונעשה לנו שם" – לקנות פרסום ותהילה, ו"פן נפוץ על פני כל הארץ" – להישאר מאוחדים במקום אחד. (2) בלבול השפה ("ונבלה שם שפתם") – בלי שפה משותפת אינם יכולים לשתף פעולה, ולכן "ויחדלו לבנת העיר"; הפצה על פני הארץ ("ויפץ ה׳ אתם משם") – בדיוק מה שביקשו למנוע ("פן נפוץ"), וכך אין עוד עיר ולא אחדות.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר על פי הכתוב מה בני האדם תכננו לעשות ומה הייתה מטרתם. ב-(2) – לציין שתי פעולות של ה׳ ולהסביר כיצד כל אחת מהן מונעת את מימוש התוכנית.
תשובה לדוגמה: (1) בני האדם, שהתיישבו בבקעה בארץ שנער, מתכננים מפעל בנייה גדול. קודם הם מייצרים חומרי בנייה: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" (בראשית יא, ג), ואחר כך מכריזים: "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד). התוכנית היא אפוא לבנות עיר, ובה מגדל גבוה עד השמים. למטרה שני חלקים, ושניהם מפורשים בפסוק ד׳: "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד) – לקנות לעצמם פרסום, תהילה וזיכרון בזכות מפעלם; ו"פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד) – להישאר יחד במקום אחד, כעם אחד, ולא להתפזר. המגדל הגבוה ייראה מרחוק, יהיה סמל לכוחם ויקבץ אותם סביבו.
(2) הפעולה הראשונה – בלבול השפה: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז). כל המפעל נשען על כך ש"וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א); כשכל אחד מדבר בשפה אחרת, הם אינם יכולים להבין זה את זה ולתאם את העבודה, ולכן הבנייה נעצרת: "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית יא, ח). כך נמנע מהם לבנות את העיר והמגדל ולקנות להם "שם".
הפעולה השנייה – הפצתם על פני הארץ: "וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ח). זה בדיוק מה שהם ביקשו למנוע ("פן נפוץ"), ולכן זו מידה כנגד מידה: הפיזור מבטל את האחדות ואת הישיבה במקום אחד, שהיו המטרה של התוכנית. אפילו השם שקיבלה העיר הפוך מן השם שקיוו לו: "עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ט) – שם של בלבול ולא של תהילה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסברו התוכנית (עיר ומגדל שראשו בשמים) ושני חלקי המטרה (שם, אי־פיזור), עם ציטוט. ב-(2) צוינו שתי פעולות (בלבול השפה, ההפצה), ולכל אחת הוסבר באיזה חלק של התוכנית היא פוגעת ואיך, עם ציטוט.
סעיף ב
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(בראשית יא, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת
(שמואל ב ז, ח)וְעַתָּה כֹּה־תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל
(שמואל ב ז, ט)וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי־לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ
(1) בראשית יא: הדוברים הם בני האדם עצמם ("ונעשה לנו שם") – שם הוא תהילה ופרסום שהם רוצים להשיג בכוחם, במפעל שראשו בשמים. שמואל ב ז: הדובר הוא ה׳ (בדברי נתן הנביא לדוד) – "ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ": שם הוא גדולה ומעמד של מלך חשוב, שה׳ מעניק לדוד כמתנה וכחלק מליוויו, אחרי שלקחו "מן הנוה מאחר הצאן". (2) מסכים: הם רוצים לעשות לעצמם שם בכוח עצמם ("נבנה לנו", "ונעשה לנו"), להגיע "בשמים" – תחום האל – ובלי גבול ("לא יבצר מהם כל אשר יזמו"); זו יוהרה. לעומתם דוד מקבל שם מאת ה׳. (עמדה הפוכה מנומקת – אפשרית.)
מה נשאלים: ב-(1) – לכל אחד משני הקטעים: לזהות את הדובר ולהסביר על פי ההקשר מהי "עשיית שם". ב-(2) – לחוות דעה אם עשיית השם בבראשית י״א מציגה את בני האדם באופן שלילי, ולנמק בכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) בבראשית י״א הדוברים הם בני האדם, בוני העיר והמגדל: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד). בהקשר זה עשיית שם היא השגת פרסום ותהילה בכוחם של בני האדם עצמם, באמצעות מפעל אדיר שיזכיר את גדולתם ויבטא את כוחם המשותף.
בשמואל ב ז׳ הדובר הוא ה׳, המדבר לדוד באמצעות נתן הנביא: "כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ז, ח), "וְעָשִׂתִי־לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, ט). כאן עשיית שם היא גדולה ומעמד של מלך מפורסם וחשוב כמלכי הארץ הגדולים – והיא מתנה מאת ה׳, שליווה את דוד בכל דרכו ("ואהיה עמך בכל אשר הלכת") והכרית את אויביו. השם אינו הישג עצמי אלא ביטוי לבחירת ה׳ בדוד.
(2) אני מסכים עם הקביעה. ההשוואה מבליטה את ההבדל: אצל דוד ה׳ הוא שעושה לו שם, ואילו בבבל בני האדם רוצים לעשות שם לעצמם, ומדגישים זאת שוב ושוב – "נבנה לנו", "ונעשה לנו". הם רוצים שהמגדל יגיע "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד) – למקום שהוא תחומו של ה׳, כאילו אין גבול בין האדם לאלוהים. ה׳ עצמו מתאר את השאפתנות הזאת כחסרת גבול: "וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו). הרצון לשם הוא אפוא ביטוי ליוהרה ולביטחון בכוח האנושי, ולכן ה׳ מבטל את התוכנית, ובמקום "שם" של תהילה העיר מקבלת שם של בלבול – בבל. נכון שהרצון להישאר יחד ולבנות הוא כשלעצמו טבעי, אבל הכתוב מציג את המניע – "שם" לעצמם עד השמים – באופן ביקורתי.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל קטע זוהה הדובר (בני האדם / ה׳ באמצעות נתן) והוסברה משמעות השם לפי ההקשר (תהילה עצמית במפעל אנושי / גדולה מלכותית שה׳ מעניק), עם ציטוט. ב-(2) נוסחה עמדה ברורה, נומקה בכמה פרטים מן הכתוב (לנו, בשמים, לא יבצר, תגובת ה׳), ונעשתה התייחסות לעמדה הנגדית.
אפשר גם: ב-(2): אינני מסכים. הרצון לשם אינו פסול כשלעצמו – ה׳ עצמו מעניק לדוד "שֵׁם גָּדוֹל" (שמואל ב ז, ט). בני האדם בבבל מבקשים בעיקר אחדות וביטחון: "פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד), והם מפגינים יצירתיות ושיתוף פעולה. הכתוב אינו מזכיר חטא או עונש מפורש; ה׳ רק מפזר אותם על פני הארץ – כנראה כדי שימלאו אותה – ואינו משמיד אותם כמו בדור המבול.
סעיף ג
(בראשית יא, ה)וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם
(בראשית יא, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת
(בראשית יא, ז)הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ
(1) "וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל" – ה׳ מתואר כמי שנמצא בשמים, צריך "לרדת" ממקומו ולראות בעיניו כדי לדעת מה קורה; זה מתאר את האל באופן גשמי ומוגבל ומעורר שאלה: האם אינו יודע הכול ונמצא בכל מקום? (2) לפי רש״י ה׳ לא היה צריך לרדת, והכתוב בא ללמד את הדיינים: לא להרשיע נאשם לפני שבדקו את המעשה בעצמם, "עד שיראו ויבינו" את העובדות. אם ה׳ היודע הכול "יורד לראות" לפני שהוא פועל – קל וחומר שאדם השופט אחרים חייב לבדוק לפני שהוא פוסק.
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר מהו הקושי התאולוגי שבפסוק ה׳. ב-(2) – להסביר, לפי פירוש רש״י, את המסר החינוכי שבפסוק.
תשובה לדוגמה: (1) הפסוק אומר: "וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה). מן הפסוק עולה שה׳ נמצא במקום מסוים – בשמים – ושעליו "לרדת" כדי לראות את העיר והמגדל, כלומר שבלי לראות במו עיניו הוא אינו יודע מה בני האדם עושים. זהו תיאור גשמי ומוגבל של האל, והוא מתנגש עם התפיסה האמונית שאלוהים אינו גוף, אינו מוגבל במקום ויודע הכול. הקושי הוא אפוא: מדוע ה׳, היודע ורואה הכול, צריך לרדת ולראות?
(2) רש״י פותר את הקושי: ה׳ לא היה צריך לרדת, והכתוב מתאר אותו כ"יורד לראות" כדי ללמד לקח – "[בא] ללמד לדיינין שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו". המסר החינוכי: מי שבא לשפוט אחר ולהעניש אותו חייב קודם לבדוק את הדברים בעצמו – לראות את המעשה ולהבין אותו לעומק – ולא לפסוק על סמך שמועה או רושם ראשוני. בפסוק ה׳ הדבר בא לידי ביטוי במילים "וירד... לראת": רק אחרי שה׳ "ראה" את העיר ואת המגדל הוא מסיק את מסקנתו ("וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" (בראשית יא, ו)) ופועל ("הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז)). אם ה׳, שאינו זקוק לכך, נוהג כך – קל וחומר שבני אדם, שידיעתם מוגבלת, חייבים לחקור ולבדוק לפני שהם מרשיעים.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוטט הפסוק והוסבר הקושי: תיאור גשמי של האל ("ירד", "לראות") שמתנגש עם התפיסה שה׳ יודע הכול ואינו מוגבל במקום. ב-(2) הוצג הסבר רש״י (ה׳ אינו צריך, הכתוב מלמד), נוסח המסר (בדיקה אישית ויסודית לפני שיפוט), והוסבר כיצד הוא בא לידי ביטוי במילים "לרדת" ו"לראות" ובסדר הפעולות בסיפור.
פרק שני – נושאי הבחירה
(20 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 3–4.
שאלה 3 · אשת חיל
על אהבה וחסד
קראו משלי, פרק ל״א, פסוקים י׳–ל״א.
(1) ציינו שלושה תחומי עיסוק שונים של אשת החיל. בססו את דבריכם על הכתוב. (4 נקודות)
(2) "שקר החן והבל היֹפי אִשה יִראת ה׳ היא תתהַלָל" (פסוק ל׳).
מדוע בחר הכתוב להזכיר קביעה זו לקראת סוף מזמור ההלל לאשת החיל? נמקו את דבריכם. (6 נקודות)
קראו גם רות, פרק ב׳, פסוקים ה׳–י״א ופרק ג׳, פסוקים ו׳–י״א.
(1) על פי פסוקים אלה, הסבירו מדוע בֹּעז מכנה את רות "אשת חיל". (5 נקודות)
(2) אחת מן התכונות של אשת החיל במשלי היא חוכמתה.
הביאו מן הקטעים ברות דוגמה אחת לחוכמתה של רות, והסבירו את הדוגמה. (5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(משלי לא, יג)דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ
(משלי לא, טו)וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ
(משלי לא, טז)זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם
(משלי לא, כ)כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן
(משלי לא, כו)פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל־לְשׁוֹנָהּ
(משלי לא, ל)שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת־ה׳ הִיא תִתְהַלָּל
(משלי לא, לא)תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
(1) מלאכת יד – טוויה ואריגה ("דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה", יג); מסחר וקניין – "זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם" (טז), "סדין עשתה ותמכר" (כד); ניהול משק הבית – "ותתן טרף לביתה וחק לנערתיה" (טו); וגם צדקה – "כפה פרשה לעני" (כ), חוכמה ותורה – "פיה פתחה בחכמה" (כו). (2) אחרי שמנה את כל מעשיה, הכתוב מסכם מה באמת ראוי להלל: לא החן והיופי – שהם שקר והבל, חיצוניים וחולפים – אלא יראת ה׳, התכונה הפנימית שממנה נובעים כל מעשיה. בסוף השיר זו מסקנה וקנה המידה של השיר כולו, שאינו מזכיר את מראה האישה כלל; ובפסוק לא – "ויהללוה בשערים מעשיה".
מה נשאלים: ב-(1) – לציין שלושה תחומי עיסוק שונים ולבסס כל אחד בפסוק. ב-(2) – להסביר מדוע הקביעה של פסוק ל׳ מובאת דווקא לקראת סוף השיר.
תשובה לדוגמה: (1) תחום ראשון – מלאכת יד וייצור בגדים: "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי לא, יג) – היא משיגה חומרי גלם וטווה ואורגת בעצמה.
תחום שני – מסחר וקניין נכסים: "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם" (משלי לא, טז) – היא מתכננת, קונה שדה בכסף שהרוויחה ומשקיעה בו (וגם "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר" (משלי לא, כד)).
תחום שלישי – ניהול משק הבית: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ" (משלי לא, טו) – היא קמה לפני עלות השחר, מכינה מזון לבני ביתה ומחלקת את העבודה לנערותיה.
(2) רוב השיר מונה את מעשיה של אשת החיל – בבית, בשדה, במסחר, בעזרה לעני ובדבריה החכמים – ואין בו אף מילה על מראה פניה. לקראת הסוף הכתוב מסכם ומפרש את כל מה שתואר: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת־ה׳ הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל). החן והיופי, שבהם נוהגים לשבח אישה, הם "שקר" ו"הבל" – הם חיצוניים, חולפים ואינם מעידים על ערכה האמיתי. מה שראוי לשבח הוא יראת ה׳ – התכונה הפנימית, שממנה נובעים החריצות, האחריות, היושר והחסד שתוארו קודם. מקומה של הקביעה בסוף אינו מקרי: זו המסקנה של השיר כולו וקנה המידה שלו, ולכן היא באה אחרי כל הדוגמאות, כשיא. הפסוק האחרון משלים אותה: "תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי לא, לא) – ההלל הראוי הוא על המעשים, לא על המראה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו שלושה תחומים שונים (מלאכה, מסחר, ניהול הבית), כל אחד עם פסוק. ב-(2) הוסבר תוכן הקביעה (חיצוניות חולפת לעומת ערך פנימי) והוסבר מקומה בסוף: סיכום וקנה מידה לשיר שמנה מעשים בלבד, עם ציטוט.
אפשר גם: ב-(1) תחומים נוספים: צדקה וחסד – "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי לא, כ); חוכמה והוראה – "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל־לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא, כו).
סעיף ב
(רות ב, ז)וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט
(רות ב, י)וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה
(רות ב, יא)וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם
(רות ג, ט)וַיֹּאמֶר מִי־אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה
(רות ג, י)וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה׳ בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי־לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר
(רות ג, יא)וְעַתָּה בִּתִּי אַל־תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל־שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
(1) בעז מכנה אותה "אשת חיל" (ג, יא) בגלל החסד והנאמנות שלה: היא עזבה את הוריה וארצה והלכה עם חמותה (ב, יא), ובאה אליו – הגואל – ולא הלכה אחרי הבחורים (ג, י: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון"); היא גם חרוצה – לקטה מן הבוקר (ב, ז). כל העיר יודעת זאת ("כי יודע כל שער עמי"). (2) ג, ט: כשבעז שואל "מי את" היא עונה "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" – היא הופכת מצב רגיש בגורן לבקשה מכובדת ומנמקת אותה בחובת הגאולה, וכך מקבלת הבטחה ממנו. (או ב, י: "מדוע מצאתי חן... ואנכי נכריה" – תשובה צנועה שמביאה את בעז לפרט את שבחה ולהבטיח את המשך הגנתו.)
מה נשאלים: ב-(1) – להסביר על פי הקטעים ברות מדוע בעז מכנה את רות "אשת חיל". ב-(2) – להביא דוגמה אחת לחוכמתה של רות מן הקטעים ולהסביר אותה.
תשובה לדוגמה: (1) בעז אומר לרות: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל־שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (רות ג, יא). הוא מכנה אותה כך בגלל החסד והנאמנות שהפגינה. ראשית, כלפי נעמי: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ" (רות ב, יא) – היא ויתרה על משפחתה ועל ארצה כדי ללוות את חמותה הזקנה. שנית, כלפי משפחת בעלה המת: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי־לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר" (רות ג, י) – היא לא חיפשה בעל צעיר לפי רצונה, אלא פנתה אל בעז, הגואל, כדי להקים שם למת ולדאוג לנעמי. נוסף על כך היא חרוצה – "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה" (רות ב, ז). אלה תכונות של אשת החיל: נאמנות, חסד ועבודה קשה, והן ידועות לכל העיר – "כל שער עמי", כמו אשת החיל שמהללים אותה "בשערים".
(2) דוגמה לחוכמתה: בגורן, כשבעז נבהל ושואל "מי את", רות עונה: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג, ט). נעמי אמרה לה רק לשכב ולחכות שבעז יגיד לה מה לעשות (ג, ד), אבל רות מוסיפה דברים משלה ומכוונת את השיחה. היא הופכת מצב רגיש ועלול להיות מביש – אישה זרה השוכבת בלילה למרגלות גבר – לבקשה מכובדת של נישואין ("ופרשת כנפך"), ומנמקת אותה בחובה המשפחתית של בעז: "כי גאל אתה". כך היא קושרת את רצונה האישי לחובת הגאולה, ובעז מגיב בברכה ובהבטחה: "כֹּל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ" (רות ג, יא). זו חוכמה של דיבור – לדעת מה לומר, מתי וכיצד, כמו אשת החיל ש"פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה" (משלי לא, כו).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג הכינוי בציטוט והוסברו הסיבות (חסד לנעמי, חסד למשפחת המת, חריצות), כל אחת עם ציטוט מן הקטעים. ב-(2) הובאה דוגמה אחת בציטוט, והוסבר במה מתבטאת החוכמה (ניסוח, קישור לחובת הגאולה, התוצאה).
אפשר גם: ב-(2): ב, י – רות משתחווה לבעז ושואלת "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י). בשאלה צנועה זו, ובמשחק המילים "להכירני" – "נכריה", היא מכירה בטובו ומעלה את מעמדה כזרה, וכך מביאה את בעז לפרט את שבחיה (ב, יא) ולהבטיח את המשך החסד כלפיה, בלי לבקש דבר במפורש.
שאלה 4 · שאול ומלחמת עמלק
בין שאול לדוד
קראו שמואל א, פרק ט״ו, פסוקים א׳–ג׳ ופסוקים ז׳–כ״ד.
(1) קראו פסוקים א׳–ג׳ ופסוקים ז׳–ט׳.
על פי פסוקים אלה, כתבו מה ציווה ה׳ על שאול, וכיצד הוא הפר צו זה. בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) קראו פסוקים י״ג–כ״א.
הסבירו מה הם שני הטיעונים ששאול מביא בדבריו לשמואל כדי להצדיק את הפרת הצו.
בססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(1) מהו ההבדל בין דברי שאול בפסוק י״ג ובין דבריו בפסוק כ״ד בנוגע למילוי הצו של אלוהים? (4 נקודות)
(2) קראו פסוקים כ״ב–כ״ג, והסבירו מה בדברי שמואל גרם לשאול לשנות את דבריו. (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמואל א טו, ג)עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר
(שמואל א טו, ח)וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ־עֲמָלֵק חָי וְאֶת־כָּל־הָעָם הֶחֱרִים לְפִי־חָרֶב
(שמואל א טו, ט)וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל־הַכָּרִים וְעַל־כָּל־הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ
(שמואל א טו, יג)וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה׳ הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר ה׳
(שמואל א טו, טו)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ
(שמואל א טו, כ)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה׳ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי ה׳ וָאָבִיא אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי
(שמואל א טו, כא)וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל
(1) הצו: להכות את עמלק ולהחרים את כל אשר לו, בלי לחמול – אדם ובהמה (ג). ההפרה: שאול תפס את אגג חי (ח), והוא והעם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והחרימו רק את הנמבזה (ט). (2) טיעון א: לא הוא לקח – העם לקח את הצאן והבקר ("אשר חמל העם", טו; "ויקח העם מהשלל", כא). טיעון ב: המטרה דתית – "למען זבח לה׳ אלהיך" (טו), "לזבח לה׳ אלהיך בגלגל" (כא). (ובנוסף הוא טוען שמילא את הצו: הכה והחרים את עמלק והביא את אגג, כ.)
מה נשאלים: ב-(1) – לכתוב מה היה הצו של ה׳ ובאילו מעשים שאול הפר אותו, עם ביסוס בפסוקים. ב-(2) – להסביר שני טיעונים ששאול משמיע לשמואל להצדקת מעשיו, עם ביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) ה׳ ציווה את שאול, באמצעות שמואל, להשמיד את עמלק כליל: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו" (שמואל א טו, ג), והצו מפורט – "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר" (שמואל א טו, ג): אסור להשאיר דבר, לא אדם ולא בהמה, ואסור לחמול.
שאול הפר את הצו בשני דברים: הוא השאיר את מלך עמלק בחיים – "וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ־עֲמָלֵק חָי" (שמואל א טו, ח) – והוא והעם לא השמידו את הבהמות הטובות: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" (שמואל א טו, ט), ורק "וְכָל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ" (שמואל א טו, ט). המילה "ויחמל" מראה שעשו בדיוק את מה שנאסר במפורש: "ולא תחמל".
(2) הטיעון הראשון – העם הוא שלקח את הבהמות, לא שאול: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" (שמואל א טו, טו), ושוב: "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם" (שמואל א טו, כא). שאול מגלגל את האחריות אל העם, כאילו הוא עצמו אינו אחראי.
הטיעון השני – המטרה הייתה דתית וטובה: הבהמות נלקחו "לְמַעַן זְבֹחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ" (שמואל א טו, טו), "לִזְבֹּחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל" (שמואל א טו, כא). כלומר, לא נלקח שלל לשם רווח, אלא כדי להקריב קורבנות לה׳, ולכן לדעתו אין כאן מרד בה׳ אלא עבודתו. שני הטיעונים נשענים על הטענה הכללית שלו שמילא את הצו: "אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה׳ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי ה׳ וָאָבִיא אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי" (שמואל א טו, כ) – הרי עמלק הוכה והוחרם, ואגג הובא כשבוי.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) נכתב הצו (החרמה מלאה, בלי חמלה) עם ציטוט, וצוינו שתי ההפרות (אגג, מיטב הבהמות) עם ציטוט. ב-(2) הוסברו שני טיעונים נפרדים (העם אחראי; מטרת הקורבנות), כל אחד עם ציטוט.
אפשר גם: ב-(2): אפשר להציג כטיעון אחד את הטענה שמילא את הצו – "הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר ה׳" (שמואל א טו, יג); "וָאָבִיא אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי" (שמואל א טו, כ) – כלומר העיקר נעשה ואגג רק הובא כשבוי; וכטיעון שני את ייעוד הבהמות לזבח לה׳.
סעיף ב
(שמואל א טו, יג)וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה׳ הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר ה׳
(שמואל א טו, כב)וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה׳ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים
(שמואל א טו, כג)כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר ה׳ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ
(שמואל א טו, כד)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי־עָבַרְתִּי אֶת־פִּי־ה׳ וְאֶת־דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת־הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם
(1) בפסוק י״ג שאול טוען שמילא את הצו – "הקימתי את דבר ה׳"; בפסוק כ״ד הוא מודה שהפר אותו – "חטאתי כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך". (2) שמואל מבטל את טיעון הקורבנות: ה׳ חפץ בשמיעה בקולו יותר מבזבחים ("הנה שמע מזבח טוב"); הוא משווה את המרי לחטא חמור כקסם ותרפים; והוא מודיע על העונש – "יען מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך". הבנת חומרת החטא ואיבוד המלוכה גרמו לשאול להודות.
מה נשאלים: ב-(1) – להשוות בין דברי שאול בפסוק י״ג לדבריו בפסוק כ״ד בעניין מילוי הצו. ב-(2) – להסביר אילו מדברי שמואל בפסוקים כ״ב–כ״ג גרמו לשאול לשנות את דבריו.
תשובה לדוגמה: (1) בפסוק י״ג, כששמואל מגיע, שאול מקבל את פניו בברכה ובטענה שמילא את הצו במלואו: "בָּרוּךְ אַתָּה לַה׳ הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר ה׳" (שמואל א טו, יג). בפסוק כ״ד הוא מודה בדיוק בהפך: "חָטָאתִי כִּי־עָבַרְתִּי אֶת־פִּי־ה׳ וְאֶת־דְּבָרֶיךָ" (שמואל א טו, כד) – הוא הפר את הצו. ההבדל: מהצדקה עצמית והכחשה של החטא – להודאה מפורשת בו (ואף להסבר: "כִּי יָרֵאתִי אֶת־הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א טו, כד)).
(2) בדברי שמואל שלושה דברים שגרמו לשאול לשנות את דבריו. ראשית, שמואל מפרק את הטיעון של שאול על הקורבנות: "הַחֵפֶץ לַה׳ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו, כב) – ה׳ אינו רוצה קורבנות שבאים מתוך הפרת ציוויו; הצדקת "לזבוח לה׳" אינה תקפה. שנית, הוא מבהיר את חומרת המעשה: "כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (שמואל א טו, כג) – אי־ציות לה׳ חמור כמו כישוף ועבודת אלילים, ולא "עבירה קטנה". שלישית, הוא מודיע על העונש, מידה כנגד מידה: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר ה׳ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמואל א טו, כג) – שאול מאס בדבר ה׳, ולכן ה׳ מאס בו כמלך. כשהבין שהטיעונים שלו נדחו ושהמלוכה ניטלת ממנו, שאול חדל להתגונן ומודה: "חטאתי".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו שני המשפטים בציטוט ונוסח ההבדל (טענה למילוי הצו לעומת הודאה בהפרתו). ב-(2) הוסברו דברי שמואל – דחיית טיעון הקורבנות, חומרת המרי והעונש של איבוד המלוכה – כל אחד עם ציטוט, וקושרו לשינוי בדברי שאול.