בגרות בתנ"ך 1262 - חורף 2025

מה נשאלים: "לדעתכם... הסבירו... ובססו" – לנקוט עמדה ברורה (משלימים או סותרים), לנמק אותה בפסוק מפרק א׳ (כו–כז) ובפסוק מפרק ב׳ (ז), ורצוי להתייחס לעמדה האחרת.

תשובה לדוגמה: לדעתי שני התיאורים משלימים זה את זה. כל אחד מהם מאיר צד אחר של האדם. פרק א׳ מתאר את מעמדו ואת ייעודו: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם" (בראשית א, כו) – האדם דומה לאלוהים ולכן הוא שולט בעולם. פרק ב׳ מתאר ממה הוא עשוי: "וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). מן החיבור בין הפרקים עולה תמונה שלמה: האדם הוא יצור כפול – גופו "עפר מן האדמה", כמו שאר היצורים, אבל יש בו "נשמת חיים" שנפח בו אלוהים, ובזכותה הוא נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז). "צלם אלהים" שבפרק א׳ ו"נשמת חיים" שבפרק ב׳ הם שני ביטויים לאותו רעיון – בתוך האדם יש מרכיב אלוהי. פרק ב׳ מוסיף את הצד הארצי והצנוע, שמאזן את המעמד הרם של פרק א׳. כך האדם לומד גם על גדולתו וגם על מגבלותיו.
הטוענים לסתירה מצביעים על כך שבפרק א׳ נאמר "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז), ובפרק ב׳, ז׳ נוצר רק "האדם", ועל כך שבפרק א׳ הבריאה היא במאמר ובפרק ב׳ ביצירה גשמית. אבל אלה הבדלים בנקודת המבט ובדרך הסיפור: פרק א׳ מסכם את הבריאה מנקודת מבט קוסמית, ופרק ב׳ מתאר מקרוב את האדם ואת יחסיו. לכן אין כאן סתירה, אלא שתי שכבות של אותה תמונה.

למה זו תשובה מלאה: יש עמדה ברורה (משלימים), נימוק מבוסס בפסוק מכל פרק (א, כו–כז; ב, ז), הסבר מה מוסיף כל תיאור (מעמד מול הרכב; צלם אלוהים ונשמת חיים כרעיון משותף), והתייחסות לטענת הסתירה ודחייתה.

אפשר גם: לטעון שהתיאורים סותרים: בפרק א׳ האדם נברא במאמר, זכר ונקבה יחד ובצלם אלוהים ("זכר ונקבה ברא אתם", א, כז), ובפרק ב׳ הוא נוצר בידי אלוהים מעפר, לבדו ("וייצר... עפר מן האדמה", ב, ז) – שתי מסורות שונות על אופן הבריאה ועל מעמד האדם. גם תשובה זו מקבלת ניקוד מלא אם היא מבוססת בשני הפרקים ומנומקת.

מה נשאלים: "הסבירו שני קשיים" – לזהות בפסוק שני ביטויים שמעוררים קושי אמוני ולהסביר מה הקושי בכל אחד.

תשובה לדוגמה: קושי ראשון – לשון הרבים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו). אלוהים מדבר בלשון רבים, כאילו הוא פונה לשותפים שיבראו איתו את האדם. הדבר מעורר קושי לאמונה באל אחד, שברא את העולם לבדו.
קושי שני – הגשמה: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו). "צלם" ו"דמות" הם מילים של צורה חיצונית. אם האדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו, משתמע שלאלוהים יש גוף וצורה שהאדם דומה להם. זה סותר את התפיסה שהאל אינו גוף ואין לו דמות.

למה זו תשובה מלאה: הוצגו שני קשיים שונים, כל אחד עם הביטוי מן הפסוק שמעורר אותו (נעשה – ריבוי; בצלמנו כדמותנו – הגשמה) והסבר במה הוא קשה לאמונה.

מה נשאלים: לזהות לאיזה קושי (מבין השניים מסעיף (1)) מתייחסים שני הפרשנים, להסביר את הפתרון של כל אחד מהם, ולבסס כל פתרון בכתוב.

תשובה לדוגמה: שני הפרשנים מתייחסים לקושי ההגשמה שבביטוי "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) – האם לאלוהים יש צורה שהאדם דומה לה? שניהם מסבירים שהדמיון אינו גופני.
רב סעדיה גאון מפרש "בצלמנו כדמותנו – שליט": האדם דומה לאלוהים בכך שהוא שולט. כשם שאלוהים שולט בעולם כולו, האדם שולט בברואים שבארץ. הפירוש נשען על המשך הפסוק עצמו, שמסביר מה פירוש הצלם: "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ" (בראשית א, כו), וכן על הברכה "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" (בראשית א, כח). הצלם הוא אפוא תפקיד ומעמד, לא צורה.
הרמב״ם מסביר שהצלם הוא "השכל האלוהי הדבק בו": האדם מיוחד בכוח השכל, וזה מה שדומה בו לאלוהים. גם כאן הדמיון רוחני ולא גופני. אפשר לבסס זאת בכך שהאדם קיבל מאלוהים מרכיב רוחני – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). השכל הוא גם מה שמבדיל את האדם משאר הברואים ומאפשר לו לשלוט בהם, כאמור בהמשך הפסוק "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם" (בראשית א, כו).
שני הפתרונות פותרים את הקושי: הם מוציאים את "צלם" ו"דמות" ממשמעותם הגשמית. אצל רס״ג – לתחום התפקיד (שלטון), ואצל הרמב״ם – לתחום הרוח (שכל).

למה זו תשובה מלאה: זוהה הקושי (הגשמה) עם הביטוי מן הפסוק; הוסבר הפתרון של כל פרשן בנפרד (שלטון; שכל), כל אחד מבוסס בכתוב (א, כו–כח לרס״ג; ב, ז לרמב״ם); ונומק מדוע הפתרון פותר את הקושי.

מה נשאלים: "הביאו ראיה אחת מכל סיפור... והסבירו" – ראיה מפרק א׳ (כו–כט) וראיה מפרק ב׳ (כ–כד) שמראות שוויון בין זכר לנקבה, והסבר כיצד כל ראיה מחזקת את דברי ברזלי, כולל "בנתיב אחר".

תשובה לדוגמה: מסיפור הבריאה הראשון: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). הזכר והנקבה נבראים באותו מעשה ובאותו רגע, ושניהם נכללים ב"אדם" שנברא בצלם אלוהים. גם הברכה והתפקיד ניתנים לשניהם בלשון רבים: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" (בראשית א, כח). זה הנתיב של הסיפור הראשון: שוויון במעמד – שניהם בצלם אלוהים, שניהם מבורכים ושניהם שולטים.
מסיפור הבריאה השני: האישה נבראת כי בין בעלי החיים לא נמצא לאדם בן זוג מתאים: "וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, כ). "כנגדו" פירושו עומדת מולו, שקולה לו – לא נחותה ממנו כמו בעלי החיים. כשהאדם רואה אותה הוא מכריז: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג), והכתוב מסכם: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). זה הנתיב של הסיפור השני: שוויון במהות ובזוגיות – הם עשויים מאותו חומר, ובקשר ביניהם הם הופכים לאחד.
כך נראים "שני רבדים בשוויון האדם, הבנויים זה על גבי זה": הרובד הראשון – שוויון ערך לפני אלוהים; הרובד השני, שנבנה עליו – שוויון ושותפות ביחסים בין שני בני הזוג.

למה זו תשובה מלאה: הובאה ראיה מכל סיפור, מבוססת בציטוט (א, כז–כח; ב, כ, כג–כד), ולכל אחת הוסבר במה היא מראה שוויון. הוסבר גם ה"נתיב האחר" של כל סיפור (מעמד מול מהות ושותפות), כפי שברזלי מתאר.

מה נשאלים: "הביאו ראיה אחת... ונמקו" – פסוק אחד מפרק ב׳ שמראה חוסר שוויון בין האיש לאישה, והסבר מדוע הוא סותר את טענת השוויון.

תשובה לדוגמה: בפרק ב׳ האישה אינה נבראת יחד עם האדם אלא אחריו ומתוכו: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב, כא), ואחר כך "וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם" (בראשית ב, כב). האדם הוא מקור החומר שממנו היא נבנית, והיא "מובאת" אליו, כמו שבעלי החיים הובאו אליו קודם לכן. מיד הוא קורא לה שם: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת" (בראשית ב, כג). בסיפור קריאת השם היא סימן של סמכות – כך עשה האדם לבעלי החיים. הראיה סותרת את דברי ברזלי: היא מציגה את האישה כמשנית, נגזרת מן האיש ותלויה בו, ולא כשווה לו.

למה זו תשובה מלאה: הובאה ראיה אחת מפרק ב׳ עם ציטוט (ב, כא–כג), והוסבר במה היא מציגה היררכיה (נבראה אחריו, ממנו, הובאה אליו ונקראה בשם בידו) ולכן סותרת את טענת השוויון.

אפשר גם: להביא את המילה "עזר" (ב, יח; ב, כ): אפשר להבין שהאישה נבראה כדי לעזור לאדם ולשרת את צרכיו, כלומר תפקידה נגזר ממנו – וזה סותר שוויון.

מה נשאלים: "הביאו... והסבירו" – שתי ראיות מפסוקים ח–יג להתחמקות מאחריות, וראיה אחת מפסוקים כב–כד לפעולה של אלוהים. לכל ראיה יש להסביר מה היא מוכיחה.

תשובה לדוגמה: ראיה ראשונה – האדם מגלגל את האשמה: כשאלוהים שואל אותו אם אכל מן העץ, הוא אינו עונה "אכלתי", אלא אומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב). הוא מאשים את האישה, ובמילים "אשר נתתה עמדי" גם את אלוהים שנתן לו אותה. את חלקו שלו הוא מצמצם למילה אחת בסוף.
ראיה שנייה – האישה מגלגלת את האשמה הלאה: "וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג). גם היא אינה אומרת "חטאתי", אלא מציגה את עצמה כמי שהוטעתה בידי הנחש.
פעולת אלוהים: אלוהים אומר "וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, כב), ומיד פועל: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה׳ אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג, כג). משום שהאדם ואשתו לא לקחו אחריות על מעשיהם, ואין לסמוך עליהם שיעמדו מעצמם בגבול, אלוהים מציב את הגבול בעצמו: הוא מוציא אותם מן הגן ומשכן כרובים לשמור על דרך עץ החיים (ג, כד). כך הם נושאים בתוצאות מעשיהם גם בלי שהודו בהם.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות נפרדות מפסוקים ח–יג (ג, יב; ג, יג), ובכל אחת הוסבר כיצד הדובר מעביר את האחריות לאחר. הובאה ראיה מפסוקים כב–כד (הגירוש, ג, כב–כג), והוסבר הקשר בין הפעולה לבין אי קבלת האחריות.

אפשר גם: כראיה לאי קבלת אחריות אפשר להביא גם את ההתחבאות: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (בראשית ג, ח) – במקום לבוא ולהודות הם מסתתרים. כפעולת אלוהים אפשר להביא את הכרובים ששומרים על דרך עץ החיים (ג, כד).

מה נשאלים: "הסבירו לפי כל אחד מן הפרשנים" – מהו ה"ידע" שנקנה באכילה לפי אבן עזרא ומהו לפי הרמב״ן, וכיצד כל אחד מבין את המילה "דעת".

תשובה לדוגמה: הכתוב מבטיח שהאכילה תביא ידיעה: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), ואחרי האכילה "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז). הפרשנים חלוקים מהי הידיעה הזו.
לפי אבן עזרא, "עץ הדעת" הוא עץ שמעורר את התשוקה המינית – "תאוות המשגל". הידע שהאדם השיג הוא המודעות למיניות ולתשוקה. לכן מיד אחרי האכילה "כיסה האדם ואשתו ערוותם": הם נעשו מודעים לגופם כגוף מיני. המילה "דעת" מתפרשת כאן כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א) – ידיעה אינטימית.
לפי הרמב״ן, פרי העץ "מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו". הידע הוא כוח הבחירה: היכולת לרצות, להעדיף ולבחור בין טוב לרע. הוא מסביר ש"הדעת" בלשון חכמים פירושה רצון. לפני האכילה האדם פעל לפי טבעו, כמו גרמי השמים שמבצעים את תפקידם בלי לבחור. אחרי האכילה יש לו רצונות משלו והוא בוחר. "טוב ורע" אינם ידיעה עיונית, אלא היכולת להעדיף זה על זה.

למה זו תשובה מלאה: הוצגה לכל פרשן הגדרה ברורה ונפרדת של הידע (אבן עזרא – תשוקה מינית; רמב״ן – רצון ובחירה), עם המילים מדבריו, ונקשרה לכתוב (ג, ה; ג, ז). הוסבר גם ההבדל בין שתי ההבנות של "דעת".

מה נשאלים: לקשור כל פרשנות (אבן עזרא, רמב״ן) למעשה המתואר בסוף פסוק ז׳ – תפירת עלי תאנה ועשיית חגורות – ולהסביר כיצד המעשה תומך בה.

תשובה לדוגמה: לפי אבן עזרא: "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). "חגורות" הן כיסוי סביב המותניים, כלומר הם מכסים דווקא את איברי המין. זה מתאים לפירוש שהידע הוא תשוקה מינית: מה שהתעורר הוא המודעות המינית, ולכן הבושה מתמקדת בחלק הזה של הגוף. לפני האכילה נאמר "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה), ואחריה הם מכסים את ערוותם, בדיוק כלשונו: "על כן כיסה האדם ואשתו ערוותם".
לפי הרמב״ן: תפירת העלים ועשיית החגורות הן מעשה יזום של בחירה. בפעם הראשונה האדם ואשתו מחליטים בעצמם שמצב קיים (העירום) "רע" בעיניהם, ופועלים לשנות אותו לפי רצונם. קודם לכן לא עלה בדעתם לשנות דבר בטבע שבו נבראו. עכשיו הם שופטים, מעדיפים ויוצרים משהו חדש – זה "הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו".

למה זו תשובה מלאה: לכל אחת משתי הפרשנויות הוסבר הקשר לביטוי שבפסוק: אצל אבן עזרא – החגורות מכסות את איברי המין (מיניות, השוואה ל־ב, כה); אצל הרמב״ן – עצם המעשה הוא בחירה ושיפוט של טוב ורע.

מה נשאלים: "הסבירו... לפי שלוש הפרספקטיבות" – להראות את המעבר מילדות לבגרות בכל אחד משלושת התחומים של גרוסמן: (א) בין אדם לאל; (ב) בין אדם לזולתו (בן או בת הזוג); (ג) בין אדם לעצמו. כל תחום – "לפני" ו"אחרי", עם פסוק מפרק ב׳ או ג׳ וקישור לדברי גרוסמן.

תשובה לדוגמה: בין אדם למקום (לאל): לפי גרוסמן, האכילה היא "מרד באל", אבל מרד מהסוג שמתבגרים מורדים בו בסמכות ההורים. בילדות האדם תלוי לגמרי באלוהים ומקבל ממנו הכול. באכילה האישה מכריעה בעצמה, לפי שיקול דעתה, נגד הציווי: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו). אחרי המעשה הם נוהגים כמו ילד מתבגר שעבר על דברי הוריו – מתחבאים: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (בראשית ג, ח). היחסים עם אלוהים כבר אינם תמימים, ויש בהם מרחק. אבל במרידה הזו הם קונים "אוטונומיה ויכולת הכרעה עצמאית".
בין אדם לזולתו: בילדות התמימה בני הזוג היו אחד: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד), "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה) – בלי בושה ובלי מחיצות. אחרי האכילה כל אחד מתכסה גם מפני השני: "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). כל אחד גם מגן על עצמו ומאשים את האחר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב). ביחסים מופיעים מורכבות, תשוקה ושליטה: "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (בראשית ג, טז). גם השם החדש "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה" (בראשית ג, כ) מראה שהאישה נעשית דמות נפרדת, בעלת זהות משלה. זה הזוג הבוגר: שני אנשים נפרדים, עם קשר מורכב.
בין אדם לעצמו: הבגרות מביאה מודעות עצמית. "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז) – הם רואים את עצמם מבחוץ בפעם הראשונה. האדם אף מבטא רגש חדש של פחד ובושה: "וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג, י). גם תפקידי חיי המבוגרים מוטלים עליהם: הולדה בכאב ("בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז)) ופרנסה בעמל ("בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט)). זו "ההגדרה העצמית" שגרוסמן מדבר עליה: אדם שמכיר את עצמו, את מגבלותיו ואת אחריותו.

למה זו תשובה מלאה: כל אחת משלוש הפרספקטיבות הוסברה בנפרד כמעבר מ"לפני" ל"אחרי", עם פסוקים משני הפרקים (ב, כד–כה; ג, ו–כ), וכל אחת נקשרה לביטוי מדברי גרוסמן (מרד בסמכות ואוטונומיה; בן או בת הזוג; הגדרה עצמית).

מה נשאלים: "הביאו ראיה אחת שתומכת וראיה אחת שסותרת... הסבירו... ובססו" – פסוק מפסוקים ז–יא לכל צד, והסבר הקשר לטענה (שלום ושפע).

תשובה לדוגמה: ראיה שתומכת – שפע: האפריון של שלמה מתואר כיצירה מפוארת מחומרים יקרים: "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן" (שיר השירים ג, ט), "עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" (שיר השירים ג, י). עצי ארז מן הלבנון, כסף, זהב וארגמן הם סמלים של עושר רב ושל קשרי מסחר עם ארצות אחרות. ממלכה שיכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה היא ממלכה של שפע.
ראיה שסותרת – שלום: סביב מיטתו של שלמה עומד משמר צבאי: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל" (שיר השירים ג, ז), "כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ח). אם המלך צריך שישים לוחמים חמושים, "מלומדי מלחמה", ואם יש "פחד בלילות", משמע שהתקופה אינה שלווה לגמרי. יש איום, ויש צורך להתכונן למלחמה.

למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי ראיות מן הפסוקים, אחת לכל צד: תמיכה בשפע (ט–י) וסתירה לשלום (ז–ח). כל אחת מבוססת בציטוט ומוסבר הקשר שלה לטענה.

אפשר גם: לתמיכה בשלום אפשר להביא את התיאור החגיגי של יום החתונה – "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה ... בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) – שמחה וחגיגה ולא מלחמה.

מה נשאלים: "לדעתכם... נמקו... ובססו באמצעות שתי דוגמאות" – לבחור עמדה (האדרה או ביקורת), להביא שתי דוגמאות מפסוקים ז–יא ולהסביר כיצד כל אחת תומכת בעמדה.

תשובה לדוגמה: לדעתי מטרת התיאור היא להאדיר את שלמה. דוגמה ראשונה – הפאר: "עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" (שיר השירים ג, י). התיאור מתעכב בהתפעלות על כל חלק באפריון ומונה חומר יקר אחרי חומר יקר. כך הוא מציג את שלמה כמלך עשיר ורב הוד. דוגמה שנייה – הקריאה לקהל: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא). הפסוק מזמין את בנות ציון לצאת ולהתבונן במלך, מעוטר בעטרה ביום שמחתו. זו לשון של הערצה וחגיגה, לא של ביקורת. גם הגיבורים שמסביב למיטה (ג, ז) מוסיפים לכבודו: למלך יש משמר של מיטב לוחמי ישראל.

למה זו תשובה מלאה: יש עמדה ברורה, שתי דוגמאות נפרדות מן הפסוקים (ג, י; ג, יא) עם ציטוט, והסבר כיצד כל אחת משרתת את ההאדרה.

אפשר גם: לטעון שיש כאן ביקורת: המלך צריך שישים גיבורים (ג, ז), ו"אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ח) – למרות כל הפאר הוא אינו בטוח ואינו שקט. גם העושר המופרז (כסף, זהב וארגמן, ג, י) יכול להיקרא כביקורת על ריבוי עושר של מלך (השוו דברים יז, יז). תשובה מבוססת כך מקבלת ניקוד מלא.

מה נשאלים: "הסבירו קביעה זו, ובססו... בשני הפרקים" – להראות בדברי שאול בכד, טז–כ הד לנבואת שמואל בטו, כו–כח, ולהסביר מדוע זו השלמה עם הנבואה.

תשובה לדוגמה: בפרק ט״ו, כששאול נאחז בשמואל, "וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" (שמואל א טו, כז), ושמואל מפרש זאת כנבואה: "קָרַע ה׳ אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א טו, כח). בפרק כ״ד שאול רואה את כנף מעילו בידי דוד, ואומר לו: "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה" (שמואל א כד, יח). המילים "צדיק אתה ממני" ו"הטובה" מהדהדות את "לרעך הטוב ממך" שבנבואה. שאול מודה שדוד הוא אותו "רע" טוב ממנו שאליו תעבור המלוכה. הוא אף מברך אותו: "וַה׳ יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי" (שמואל א כד, כ). במקום לרדוף את דוד ולהילחם בנבואה, שאול מקבל אותה. מיד אחר כך הוא אומר זאת במפורש: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א כד, כא).

למה זו תשובה מלאה: הוצג הקשר בין שני הפרקים בציטוט מכל אחד: הנבואה וקריעת הכנף (טו, כז–כח) מול "צדיק אתה ממני" והברכה (כד, יח, כ). הוסבר מדוע הדברים מעידים על השלמה (הכרה בדוד כ"טוב ממך").

מה נשאלים: "הביאו שלוש ראיות... והסבירו" – שלושה פסוקים (או ביטויים) מפסוקים א–טז שמראים שדוד פעל כמדינאי שמכוון לדעת הקהל ולתדמיתו, והסבר כיצד כל אחד תומך בפירוש.

תשובה לדוגמה: ראיה ראשונה – מחווה פומבית: דוד אינו מסתפק בכך שחס על שאול בסתר. הוא יוצא אחריו וקורא לו בקול: "וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי־שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שמואל א כד, ט). שאול בא עם "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵל" (שמואל א כד, ג), ולכן הקריאה וההשתחוויה נעשות לעיני קהל גדול. זו הופעה ציבורית שמטרתה שכולם יראו את נאמנותו של דוד – "מלחמת דעת הקהל".
ראיה שנייה – מאבק על התודעה: הנאום של דוד מכוון נגד השמועות: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ" (שמואל א כד, י). דוד מזהה שהמאבק אינו רק פיזי, אלא על הסיפור שמספרים עליו – שהוא מורד שמבקש להרוג את המלך. בדבריו הוא מנסה לשנות את התדמית הזו.
ראיה שלישית – ראיה מוחשית שמכינים מראש: "רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ" (שמואל א כד, יב). את הכנף דוד כרת "בַּלָּט" (שמואל א כד, ה) (בסתר), ועכשיו הוא מציג אותה כהוכחה שאי אפשר להכחיש. כך פועל מדינאי מתוחכם: הוא לא ויתר על הניצחון, אלא הפך אותו לניצחון ציבורי ומוסרי, שמשאיר "חותם מכובד של דמותו".

למה זו תשובה מלאה: הובאו שלוש ראיות שונות מתוך פסוקים א–טז (כד, ט; כד, י; כד, יב), כל אחת עם ציטוט, וכל אחת נקשרה לביטוי מדברי בומנדיל הכהן (מאבק על דעת הקהל, על התודעה, חותם מכובד לדמותו).

אפשר גם: ראיות נוספות שמתקבלות: הנימוק "כִּי־מְשִׁיחַ ה׳ הוּא" (שמואל א כד, ז) – שמירה על קדושת המלך המשוח, שעתידה לשרת גם את דוד עצמו כמלך; והענווה המופגנת "אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד" (שמואל א כד, טו) – רטוריקה שמקטינה את דוד בעיני השומעים ומציגה את רדיפתו כמגוחכת.