בגרות בתנ"ך 1262 - קיץ 2026

מה נשאלים: ב-(1) – לציין שני תפקידים של המאורות לפי פסוקים י״ד–י״ט ולהסביר כל אחד (8 נקודות). ב-(2) – להראות מן הכתוב כיצד התיאור מנוגד לתפיסת המאורות כאלים, ולהסביר (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) תפקיד ראשון – לקבוע את הזמן: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). המאורות מפרידים בין יום ללילה ומשמשים "שעון" ו"לוח שנה": לפי תנועתם מחשבים ימים, שנים ומועדים.
תפקיד שני – להאיר: "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, טו). הם מספקים אור לארץ ולכל מי שיחיה עליה.
אפשר גם: למשול – "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" (בראשית א, יח), כלומר כל מאור "שולט" רק בזמן שנקבע לו.

(2) הכתוב מציג את המאורות כנבראים שמשרתים את העולם ולא כאלים. ראשית, הם נעשים בידי אלוהים ומוצבים על ידו: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, יז). מי שנברא והוצב במקומו בידי אחר אינו בורא ואינו שליט עצמאי. שנית, הם אינם נקראים בשמם: "אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז) – לא "שמש" ו"ירח", שהיו גם שמות של אלים, אלא "מאור", כלומר כלי שנותן אור. גם ה"ממשלה" שלהם היא תפקיד שהוגדר להם, מוגבל ליום או ללילה. נוסף על כך, הם נבראו רק ביום הרביעי, אחרי שהאור כבר נברא ביום הראשון, כך שהאור אינו תלוי בהם. כך הכתוב מוריד את המאורות ממעמד של אלים למעמד של יצורים בשירות הארץ.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) שני תפקידים שונים, כל אחד עם ציטוט מפסוקים י״ד–י״ט והסבר. ב-(2) ראיה מן הכתוב (המאורות נבראו והוצבו בידי אלוהים / אינם נקראים בשמם / תפקידם לשרת) והסבר מפורש כיצד היא סותרת את התפיסה שהמאורות הם אלים.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר כיצד ההרמוניה באה לידי ביטוי בפסוקים כ״ט–ל׳, עם ביסוס בכתוב (5 נקודות). ב-(2) – לקבוע איזה משני הקטעים (בראשית ט / ישעיהו יא) מתאים לתיאור בבראשית א ואיזה מנוגד לו, לנמק ולבסס בשני המקורות (10 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) אלוהים קובע מזון לאדם: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" (בראשית א, כט), ולבעלי החיים: "וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (בראשית א, ל). כולם ניזונים מן הצומח: אין טורף ואין נטרף, ואיש אינו צריך להרוג כדי לחיות. לכל יצור מזון שנקבע לו מראש, ולכן אין תחרות ואין אלימות בין האדם לבעלי החיים ובין בעלי החיים לבין עצמם. זו ההרמוניה, וההערכה הבאה מיד אחריה חותמת אותה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).

(2) עולה בקנה אחד – ישעיהו יא: "וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו), "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן" (ישעיהו יא, ז). כמו בבראשית א, גם הטורפים ניזונים מן הצומח ("תבן" מקביל ל"ירק עשב"), ובעלי החיים חיים יחד בשלום. גם בין האדם לחיות אין איום: "וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו). חזון אחרית הימים מחזיר את העולם להרמוניה של הבריאה.
מנוגד – בראשית ט: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, ב), "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (בראשית ט, ג). אחרי המבול מותר לאדם לאכול בשר, ובין האדם לחיות שוררים פחד ואימה. הלשון "כירק עשב" מזכירה במכוון את בראשית א, ל ומבליטה את השינוי: מה שניתן קודם רק מן הצומח מורחב עכשיו לבעלי החיים. במקום הרמוניה יש יחסי שליטה והרג, אם כי מוגבלים: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד).

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר במה ההרמוניה מתבטאת (מזון צמחי לכולם, אין הרג ואין תחרות), עם ציטוט מפסוקים כ״ט–ל׳. ב-(2) נקבע במפורש איזה קטע מתאים ואיזה מנוגד; לכל קביעה ציטוט מן הקטע הנוסף ונקודת השוואה מפורשת לבראשית א (מזון צמחי / אכילת בשר; שלום / מורא וחת), כך שיש ביסוס בשני המקורות.

מה נשאלים: ב-(1) – לכל קטע: מי הדובר שמזכיר עשיית שם, ומה משמעות עשיית השם לפי ההקשר (8 נקודות). ב-(2) – לנקוט עמדה (מסכים / לא מסכים) כלפי הקביעה שבני האדם מוצגים באופן שלילי, לנמק ולבסס בכתוב (7 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) בבראשית יא הדוברים הם בני האדם עצמם: "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד). הם מבקשים לעשות שם לעצמם, במו ידיהם, באמצעות מפעל ענק ש"ראשו בשמים". המשמעות: תהילה ופרסום שהאדם משיג בכוחו לשם האדרת עצמו, ואולי גם ניסיון להגיע לתחומו של האל.
בשמואל ב ז הדובר הוא ה׳, בדברים שנתן הנביא מוסר לדוד: "כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת" (שמואל ב ז, ח), "וְעָשִׂתִי־לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, ט). כאן השם הוא מתנה ושכר מאת ה׳. הוא בא בעקבות הליכה עם ה׳ – "וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ" (שמואל ב ז, ט) – ובעקבות תפקיד בשירות העם: "לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ז, ח). ההבדל: שם שאדם עושה לעצמו לעומת שם שה׳ נותן.

(2) אני מסכים עם הקביעה. נימוק ראשון: לפי משמעות השם בפרק, בני בבל רוצים תהילה לעצמם בלי שום קשר לה׳, והמגדל ש"ראשו בשמים" מבטא יהירות ושאיפה לחצות את הגבול בין האדם לאל. ההשוואה לדוד מחדדת זאת: שם גדול אינו פסול בפני עצמו, אבל אצל דוד ה׳ נותן אותו, ואילו כאן בני האדם לוקחים אותו בכוחם. נימוק שני: ה׳ רואה בתוכנית סכנה ומגיב – "וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו) – כוח מאוחד שמופנה להאדרה עצמית אינו יודע גבול. גם הרצון "פן נפוץ" מנוגד לברכה שניתנה לאדם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) – במקום למלא את הארץ הם מבקשים להתכנס במקום אחד.
מן הצד השני אפשר לטעון שהתיאור אינו שלילי לגמרי: הרצון באחדות ובביטחון טבעי, אין בסיפור חטא מפורש (לא רצח ולא חמס), והעונש אינו השמדה אלא פיזור. ובכל זאת, המניע של עשיית שם לעצמם והתגובה של ה׳ מראים שהכתוב מבקר אותם.
אפשר גם: לא להסכים, ולנמק שהמניע העיקרי הוא פחד מפיזור ולא מרד, ושהעונש המתון מראה שה׳ מתקן ולא מעניש על רשע.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) לכל קטע: הדובר (בני האדם; ה׳ בפי נתן) ומשמעות השם לפי ההקשר (תהילה שהאדם משיג לעצמו; שם שה׳ נותן כשכר וכברכה), כל אחד עם ציטוט. ב-(2) עמדה ברורה, שני נימוקים המבוססים בכתוב (המניע של "ונעשה לנו שם" בהשוואה לדוד; תגובת ה׳ והניגוד ל"ומלאו את הארץ"), והתייחסות לעמדה הנגדית.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר את הקושי התאולוגי שעולה מפסוק ה׳ (7 נקודות). ב-(2) – להסביר, לפי פירוש רש״י, את המסר החינוכי שבפסוק (8 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) "וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה). לפי האמונה ה׳ יודע הכול ונמצא בכל מקום. אם כן, מדוע עליו "לרדת" ו"לראות"? הפסוק מתאר את ה׳ כמי שצריך לעבור ממקום למקום ולבדוק בעיניו כדי לדעת מה בני האדם עושים, כלומר כבעל ידיעה מוגבלת וכבעל גוף ומקום. זה סותר את התפיסה של אל כל־יודע שאינו גשמי.

(2) רש״י מסביר שה׳ לא היה צריך לרדת כדי לדעת, אבל הכתוב מתאר אותו כך כדי ללמד את הדיינים: אין להרשיע נאשם "עד שיראו ויבינו". המסר החינוכי: לפני ששופטים ומענישים אדם צריך לברר את העובדות בעצמו, ממקור ראשון, ולהבין את המעשה ואת נסיבותיו. אסור לפסוק על סמך שמועה או רושם ראשון. אם ה׳, שיודע הכול, "יורד לראות" לפני שהוא פועל, קל וחומר שאדם שופט, שידיעתו מוגבלת, חייב לחקור. כך הפירוש גם פותר את הקושי שב-(1): הפסוק אינו מלמד על ידיעה מוגבלת של ה׳ אלא נכתב לשם חינוך.
הסדר בסיפור עצמו מחזק את המסר: קודם ראייה (פסוק ה׳), אחר כך הערכה ושיקול – "וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" (בראשית יא, ו) – ורק אחר כך העונש (פסוקים ז׳–ח׳): בירור, הבנה ואז פסק דין.
אפשר גם: לקשור לסיפור סדום, שבו ה׳ אומר "אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה" (בראשית יח, כא) לפני שהוא שופט את העיר – אותו דפוס של בירור לפני עונש.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הקושי מנוסח במפורש (ה׳ כל־יודע ונמצא בכל מקום, ובכל זאת "יורד" ו"רואה" – האנשה וידיעה מוגבלת), עם ציטוט הפסוק. ב-(2) הוסבר פירוש רש״י (הירידה אינה צורך של ה׳ אלא לימוד לשופטים), נוסח המסר החינוכי (לברר ולהבין לפני שמרשיעים), והוא נקשר לפסוק ולמהלך הסיפור.

מה נשאלים: ב-(1) – להסביר, על פי הקטעים ברות, מדוע בעז מכנה את רות "אשת חיל" (5 נקודות). ב-(2) – להביא דוגמה אחת לחוכמתה של רות מן הקטעים ולהסביר אותה (5 נקודות).

תשובה לדוגמה: (1) בעז אומר לרות: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל־שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (רות ג, יא). "חיל" כאן הוא כוח אופי ומעלה מוסרית. הסיבה הראשונה – החסד שעשתה עם נעמי: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ" (רות ב, יא) – היא ויתרה על משפחתה ועל ארצה כדי לא לעזוב את חמותה. הסיבה השנייה – החסד "האחרון": "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי־לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר" (רות ג, י) – היא בחרה בגואל מן המשפחה, כדי להמשיך את משפחת בעלה המת ולדאוג לנעמי, ולא בבחור לפי טובתה האישית. נוסף על כך היא חרוצה: "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה" (רות ב, ז). ומעלותיה ידועות ברבים ("כל שער עמי"), כמו אשת החיל במשלי שמהללים אותה "בשערים".

(2) דוגמה לחוכמתה – דבריה לבעז בגורן. בחצות הלילה בעז נבהל ושואל "מי את", ורות עונה: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג, ט). בתשובה קצרה היא מציגה את עצמה בענווה ("אמתך"), ובו בזמן הופכת מפגש לילי עמום, שהיה עלול להתפרש לרעה, לבקשה מכובדת וברורה של נישואין. היא מעגנת את הבקשה בחובתו של בעז כ"גואל" של המשפחה, ולא בטובתה האישית. התוצאה מראה את חוכמת הדברים: בעז מברך אותה ומבטיח לפעול. כך היא מגלמת את אשת החיל ש"פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה" (משלי לא, כו).
אפשר גם: הדרך שבה ביקשה רשות ללקט – "אֲלַקֳּטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים" (רות ב, ז) – בנימוס ובלי לדרוש יותר מן המקובל; או שאלתה "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י), שהביאה את בעז לומר בגלוי מה הוא מעריך בה.

למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הכינוי "אשת חיל" (ג, יא) הוסבר במעלות מוסריות המבוססות בפסוקים (חסד לנעמי ועזיבת ארצה; בחירה בגואל ולא בבחורים; חריצות). ב-(2) דוגמה אחת מצוטטת והסבר מה חכם בה (ניסוח מאוזן, הפיכת מצב מביך לבקשה מכובדת המעוגנת בחובת הגאולה), וקישור לחוכמת אשת החיל במשלי.

מה נשאלים: להביא דוגמה אחת מפסוקים א׳–ט״ו שמחזקת את הטענה שהמניע של דוד היה מוסרי, להסביר אותה ולבסס בכתוב (10 נקודות).

תשובה לדוגמה: דוגמה: אחרי שכרת את כנף המעיל, "וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמואל א כד, ו). אלה ייסורי מצפון. הם מתרחשים בתוך המערה, בלי קהל ולפני ששאול יודע דבר, ולכן אינם מהלך שנועד לרשום רושם. דוד מרגיש שאפילו פגיעה סמלית בכבוד המלך היא עבירה. מיד אחר כך הוא מנסח את העיקרון: "חָלִילָה לִּי מֵה׳ אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה׳ לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי־מְשִׁיחַ ה׳ הוּא" (שמואל א כד, ז). בשם העיקרון הזה הוא מוותר על הזדמנות שאנשיו רואים בה מתנה מה׳ ("הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר־אָמַר ה׳ אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת־אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ" (שמואל א כד, ה)), ואף עוצר אותם: "וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת־אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל־שָׁאוּל" (שמואל א כד, ח). מבחינה מעשית הוויתור דווקא מסכן אותו, כי הרודף נשאר בחיים. לכן נראה שהוא פועל מתוך עיקרון מוסרי־דתי ולא מתוך חשבון של רווח.
אפשר גם: "יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה׳ מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה־בָּךְ" (שמואל א כד, יג) – דוד מסרב לקחת את הדין לידיו ומשאיר את השיפוט ואת הנקמה לה׳.

למה זו תשובה מלאה: הובאה דוגמה מן הקטע עם ציטוט (ייסורי המצפון והעיקרון "חלילה לי מה׳..."), והוסבר מדוע היא מעידה על מניע מוסרי ולא על חשבון: היא נעשית בלי קהל, נגד לחץ האנשים ובמחיר סיכון אישי. הדוגמה שונה מזו שבסעיף א.