מתכונת 1 בתנ"ך (שאלון 1262) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1262 (אקסטרניים) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות – (40×2) – 80 נקודות
פרק שני – נושאי הבחירה – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך עברי שלם בלי פירושים ובלי תוספות.
מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ג. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוב את מספרה בלבד. (2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות
(80 נקודות)
ענו על שתי השאלות 1–2 (לכל שאלה – 40 נקודות).
בכל שאלה, ענו על סעיף א – חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).
שאלה 1 · "חם חטא וכנען נתקלל"
קראו בראשית, פרק ט׳, פסוקים י״ח–כ״ט.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) קראו פסוקים כ״ה–כ״ז.
ציינו מה נאמר בדברי נח על כל אחד מן הבנים או מצאצאיהם – שם, יפת וכנען – והסבירו מה יהיה מעמדו של כנען ביחס לאחיו. בססו את דבריכם על הכתוב. (12 נקודות)
(2) בפסוק י״ח ובפסוק כ״ב הכתוב מזכיר ש"חם הוא אבי כנען", עוד לפני שנח מקלל את כנען.
הסבירו מה תפקידו של הפרט הזה בסיפור, ומדוע, לדעתכם, הוא חשוב לקוראים בני ישראל. בססו את דבריכם על הכתוב. (13 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו את הקטע מבראשית רבה שלפניכם. (אתמהא – האם ייתכן? בתמיהה; תולין את הקללה במקלל – תולים את הקללה במי שחטא)
(1) מהו הקושי שהמדרש מעלה? הסבירו אותו, ובססו את דבריכם על הכתוב. (5 נקודות)
(2) הסבירו את הפתרון של רבי יהודה ואת הפתרון של רבי נחמיה, וציינו על איזה פסוק בפרק ט׳ מבוסס כל אחד מן הפתרונות. איזה פתרון משכנע אתכם יותר? נמקו. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו גם יחזקאל, פרק י״ח, פסוק כ׳.
(1) "גמול דורות" (גמול קיבוצי) הוא תפיסה שלפיה אדם עשוי לשאת בתוצאות של חטאי אבותיו. הסבירו כיצד תפיסה זו באה לידי ביטוי בפסוקים כ״ב–כ״ה. (7 נקודות)
(2) הסבירו כיצד התפיסה בדברי יחזקאל שונה מן התפיסה העולה מבראשית, פרק ט׳, פסוקים כ״ב–כ״ה. לדעתכם, איזו תפיסה צודקת יותר? נמקו. (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית ט, יח)וַיִּהְיוּ בְנֵי־נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן־הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן
(בראשית ט, כב)וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ
(בראשית ט, כה)וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו
(בראשית ט, כו)וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ
(בראשית ט, כז)יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ
(1) כנען – "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"; שם – "ברוך ה׳ אלהי שם" (ברכה דרך ה׳ אלוהיו); יפת – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (התרחבות וישיבה באוהלי שם); כנען יהיה "עבד למו" – משועבד לשם וליפת, הנחות מכולם. (2) זו הטרמה (רמז מקדים): הקורא יודע מראש את הקשר בין חם לכנען, ולכן הקללה על כנען אינה מפתיעה; הפרט קושר את הסיפור אל עתיד העמים – בני ישראל הם צאצאי שם, והכנענים יושבי הארץ; הסיפור מסביר (אטיולוגיה) את היחס לכנענים ואת מעמדם, ומציג את כנען כמי ש"ירש" את דרכו של אביו.
מה נשאלים: ב־(1) – לציין מה נאמר על כל אחד משלושת הצאצאים ולהסביר את מעמד כנען, בביסוס. ב־(2) – להסביר את תפקיד הפרט "חם הוא אבי כנען" (הטרמה) ואת חשיבותו לקוראים בני ישראל.
תשובה לדוגמה: (1) על כנען: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה) – הוא מקולל, ויהיה העבד השפל ביותר ("עבד עבדים"). על שם: "בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שֵׁם" (בראשית ט, כו) – הברכה מופנית לה׳ אלוהיו של שם, כלומר שם מתברך בקשר שלו לה׳. על יפת: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם" (בראשית ט, כז) – אלוהים ירחיב את גבולו של יפת, והוא ישכון באוהלי שם. מעמדו של כנען הוא הנמוך מכולם: הוא יהיה עבד לשני אחיו – בסוף כל אחת מן הברכות חוזר "וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ" (בראשית ט, כז).
(2) הפרט הזה הוא הטרמה (רמז מקדים). כבר ברשימת הבנים נאמר "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (בראשית ט, יח), ושוב, ברגע החטא: "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו" (בראשית ט, כב). הקורא יודע מראש שכנען קשור לחם, וכך הקללה על כנען אינה מפתיעה – היא נקשרת למעשה שעשה אביו.
לקוראים בני ישראל הפרט חשוב משום שהסיפור קושר את סיפורי ראשית העולם לתולדות העמים שהם מכירים: בני ישראל הם צאצאי שם, ואילו כנען הוא אבי העמים שישבו בארץ כנען. הסיפור מציג את כנען כמי שממשיך את דרכו של חם – חוסר הצניעות והכבוד – ובכך מספק הסבר (אטיולוגי) למעמדם הנחות של הכנענים בעיני הכתוב ולגורלם. הכתוב רומז כבר עתה על מה שיתרחש בהמשך תולדות העם בארץ. (זו נקודת המבט של המספר המקראי על עמי כנען בזמנו; הסיפור מציג אותה כהסבר לקוראיו, ולא כקביעה על בני אדם או עמים בימינו.)
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוין מה נאמר על כל אחד משלושת הצאצאים והוסבר מעמד כנען ("עבד למו"), בציטוט. ב־(2) זוהתה ההטרמה בשני הפסוקים, הוסבר תפקידה בסיפור, והוסברה חשיבותה לקוראים (קשר לעמי הארץ, הסבר אטיולוגי).
סעיף ב
(בראשית ט, א)וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ
(בראשית ט, כב)וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ
(בראשית ט, כה)וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו
(1) "חם חטא וכנען נתקלל" – חם הוא שראה את ערוות אביו והגיד, אבל הקללה נאמרת על כנען בנו, שלא נזכר כמי שעשה דבר; מדוע נענש הבן על חטא אביו? (2) רבי יהודה: חם התברך כבר בידי אלוהים ("ויברך אלהים את נח ואת בניו", ט, א), ו"ואין קללה הוה במקום ברכה" – נח אינו יכול לקלל את מי שה׳ ברך, לכן הקללה עוברת לכנען. רבי נחמיה: כנען עצמו ראה (את נח) והגיד לחם – הוא החוטא, ולכן הקללה במקומה; מבוסס על הזכרת כנען בפסוק כ״ב ("וירא חם אבי כנען"). עמדה מנומקת.
מה נשאלים: ב־(1) – לנסח את הקושי שהמדרש מעלה, בביסוס. ב־(2) – להסביר את שני הפתרונות ואת הביסוס של כל אחד בכתוב, ולנקוט עמדה מנומקת איזה פתרון משכנע יותר.
תשובה לדוגמה: (1) הקושי: "חם חטא וכנען נתקלל, אתמהא". מי שחטא הוא חם – "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט, כב) – אבל הקללה נאמרת על בנו: "אָרוּר כְּנָעַן" (בראשית ט, כה). כנען אינו מתואר כמי שעשה דבר, ונראה שהוא נענש על חטא אביו.
(2) רבי יהודה: "לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו, ואין קללה הוה במקום ברכה". פתרונו מבוסס על פסוק א׳: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו" (בראשית ט, א). חם היה אחד הבנים שאלוהים ברך, ונח אינו יכול לקלל את מי שה׳ ברך. לכן הקללה עוברת לבנו של חם – כנען.
רבי נחמיה: "כנען ראה והגיד לחם, לפיכך תולין את הקללה במקלל". לפי פתרונו כנען עצמו חטא – הוא ראה את נח והגיד לאביו – ולכן הוא שנענש, והקללה במקומה. הוא מבוסס על כך שכנען נזכר דווקא בפסוק החטא: "וירא חם אבי כנען" – הזכרת כנען ברגע החטא רומזת שגם הוא היה מעורב.
לדעתי פתרונו של רבי נחמיה משכנע יותר, משום שהוא שומר על עקרון הצדק: כל אדם נענש על חטאו שלו, ואין הבן נענש על חטא אביו. הוא גם מסביר מדוע הכתוב טורח להזכיר את כנען בפסוק כ״ב, שאחרת אין בו צורך. פתרונו של רבי יהודה מסביר מדוע חם עצמו לא קולל, אבל משאיר את הקושי המוסרי – כנען עדיין נענש בלי שחטא.
אפשר גם: להעדיף את פתרונו של רבי יהודה – הוא מבוסס על פסוק מפורש (ט, א) ואינו מוסיף לסיפור פרטים שאינם כתובים בו; בתנאי שהעמדה מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) נוסח הקושי (חם חטא – כנען קולל), בציטוט. ב־(2) הוסבר כל פתרון וצוין הפסוק שעליו הוא מבוסס (ט, א; ט, כב), ויש עמדה מנומקת.
סעיף ג
(בראשית ט, כב)וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ
(בראשית ט, כה)וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו
(יחזקאל יח, כ)הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֺן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֺן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה
(1) חם חטא ("וירא חם... ויגד"), וכנען בנו מקולל ("ארור כנען") – הבן נושא בתוצאות חטא אביו, ואף צאצאיו ("עבד עבדים יהיה לאחיו") – גמול דורות. (2) יחזקאל: "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב" – גמול אישי: כל אדם נענש רק על חטאו. עמדה מנומקת, לדוגמה: הגמול האישי צודק יותר, כי האחריות היא אישית; אפשר גם: גמול דורות מבטא את המציאות שבה מעשי הורים משפיעים על ילדיהם ועל חינוכם.
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר את תפיסת גמול הדורות בפסוקים כ״ב–כ״ה. ב־(2) – להסביר את ההבדל בין התפיסה ביחזקאל ובין התפיסה בבראשית ט׳, ולנקוט עמדה מנומקת.
תשובה לדוגמה: (1) לפי תפיסת גמול הדורות, אדם עשוי לשאת בתוצאות חטאי אבותיו. בסיפור, מי שחוטא הוא חם – "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט, כב) – ומי שמקולל הוא בנו: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה). הקללה אינה נוגעת רק לכנען עצמו, אלא לצאצאיו לדורות – העמים שיצאו ממנו יהיו משועבדים לצאצאי אחיו. זהו גמול דורות: החטא של האב משפיע על בנו ועל זרעו.
(2) יחזקאל מציג תפיסה של גמול אישי: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֺן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֺן הַבֵּן" (יחזקאל יח, כ). לפי יחזקאל כל אדם נענש רק על חטאו שלו, והבן אינו נושא בחטא אביו – בניגוד לבראשית ט׳, שבו כנען מקולל בעקבות מעשה אביו.
לדעתי תפיסת הגמול האישי צודקת יותר. אדם אחראי לבחירות שלו, ואין זה צודק להעניש מי שלא עשה דבר. יחזקאל מנסח זאת כעיקרון כללי, ומשתמש גם בדוגמה ההפוכה – "ואב לא ישא בעון הבן" – כדי להראות שזו מידת צדק פשוטה. עם זאת, אפשר להבין את גמול הדורות שבבראשית ט׳ גם כתיאור של המציאות: מעשי הורים ודרכם משפיעים על ילדיהם, וילד שגדל אצל אב שאינו מכבד את אביו עלול ללכת בדרכו.
אפשר גם: לטעון שגמול הדורות משקף אמת חשובה – אחריות של הורים לדורות הבאים, וההשפעה העמוקה של מעשיהם; בתנאי שהעמדה מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר גמול הדורות והודגם בכתוב (חם חוטא – כנען וצאצאיו מקוללים). ב־(2) הוסבר ההבדל מול יחזקאל (גמול אישי), בציטוט, ויש עמדה מנומקת.
שאלה 2 · דור המבול ודור הפלגה
קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) על פי פסוקים א׳–ד׳, תארו שלושה מאפיינים של החברה האנושית המתוארת בסיפור (אין לכלול את חומרי הבנייה). בססו את דבריכם על הכתוב. (12 נקודות)
(2) קראו גם בראשית, פרק א׳, פסוק כ״ח ובראשית, פרק ט׳, פסוק א׳, ואת פירוש רמב״ן לצירוף "ומלאו את הארץ" (פרק א׳, פסוק כ״ח) שלפניכם. (לרבם – לרוב צאצאיהם; בקצוי תבל – בקצות העולם; דור הפלגה – דור מגדל בבל)
הסבירו, על פי רמב״ן, כיצד תוכנית בני האדם בפסוק ד׳ עומדת בניגוד לברכה שבפרק א׳ ובפרק ט׳. בססו את דבריכם על הכתוב. (13 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו את פירוש רש״י לצירוף "ומשם הפיצם" (פסוק ט׳) שלפניכם. (איזו קשה – איזו [עבירה] חמורה; לא פשטו יד בעקר – לא מרדו בה׳; נשטפו – נשטפו במבול; ורעות – ורעוּת, חברות)
(1) על פי רש״י, במה היה חטא דור הפלגה חמור מחטא דור המבול, ובמה היה עונשם קל יותר? (7 נקודות)
(2) כיצד רש״י מסביר את הסתירה בין חומרת החטא ובין קלות העונש? מה המסר העולה מדבריו? בססו את דבריכם על פסוק א׳. (8 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו גם בראשית, פרק ו׳, פסוקים י״א–י״ג.
(1) מהו החטא של דור המבול לפי פסוקים אלה? האם הכתוב תומך בדברי רש״י על חטא דור המבול? בססו את דבריכם על הכתוב. (7 נקודות)
(2) לדעתכם, האם צודק רש״י שחטא שבין אדם לחברו חמור יותר מחטא שבין אדם לאלוהים? נמקו את תשובתכם, והתייחסו לשני הסיפורים. (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית יא, א)וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים
(בראשית יא, ב)וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם
(בראשית יא, ג)וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(בראשית א, כח)וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ
(בראשית ט, א)וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ
(1) אחדות לשונית ורעיונית – "שפה אחת ודברים אחדים"; תנועה והתיישבות במקום אחד – "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם"; שיתוף פעולה – "ויאמרו איש אל רעהו הבה"; שאיפה לשם ולתהילה ולאחדות מתמדת – "ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ". (2) לפי רמב״ן הברכה "ומלאו את הארץ" פירושה שבני האדם יתפזרו בכל העולם ויתחלקו לעמים "בקצוי תבל", "ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה". בני האדם בפסוק ד׳ פועלים בדיוק הפוך – מתכנסים בעיר אחת כדי לא להתפזר ("פן נפוץ"), כלומר מתנגדים לייעוד שה׳ ייעד להם בברכה לאדם (א, כח) ולנח ובניו (ט, א).
מה נשאלים: ב־(1) – לתאר שלושה מאפיינים של החברה (לא חומרי הבנייה), בביסוס. ב־(2) – להסביר על פי רמב״ן את הניגוד בין התוכנית בפסוק ד׳ ובין הברכה בפרקים א׳ ו־ט׳, בביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) מאפיין ראשון – אחדות: "וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). לכל בני האדם יש לשון אחת, ואולי גם דעות ורעיונות משותפים.
מאפיין שני – התיישבות במקום אחד: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא, ב). אחרי נדודים, האנושות כולה מתיישבת בבקעה אחת.
מאפיין שלישי – שיתוף פעולה ושאיפה לשם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה" (בראשית יא, ג), ובהמשך "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד). החברה פועלת יחד, מתוך רצון בתהילה ובביטחון קבוצתי, ומתוך חשש מפיזור.
(2) לפי רמב״ן, הברכה "וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) אינה רק ברכה לריבוי: "יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל". כלומר רצון ה׳ הוא שבני האדם יתפזרו בכל העולם ויתחלקו לעמים. הברכה חוזרת אחרי המבול: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית ט, א). רמב״ן עצמו מציין שהברכה עומדת בניגוד ל"כמחשבת אנשי דור הפלגה" – "ולא יהיו במקום אחד".
בני האדם בפסוק ד׳ פועלים הפוך: הם מתכנסים בעיר אחת ובונים מגדל "פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד). הם רואים בפיזור סכנה, בעוד שלפי רמב״ן הפיזור הוא הברכה עצמה. תוכניתם היא, אם כן, התנגדות לייעוד שה׳ ייעד לאנושות. לכן גם סיום הסיפור – "וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ח) – הוא מימוש בכוח של הברכה שבני האדם ניסו להימנע ממנה.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) תוארו שלושה מאפיינים שונים (אחדות, התיישבות במקום אחד, שיתוף פעולה ושאיפה לשם), כל אחד בציטוט. ב־(2) הוסבר פירוש רמב״ן לברכה (פיזור לעמים), הוצג הניגוד לפסוק ד׳ ("פן נפוץ"), בביסוס על א, כח ו־ט, א.
סעיף ב
(בראשית יא, א)וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים
(בראשית יא, ח)וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר
(בראשית יא, ט)עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה׳ עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ
(1) חטא חמור יותר: דור הפלגה "פשטו יד בעקר להלחם בו" – מרדו בה׳ עצמו, ואילו דור המבול לא מרדו בה׳. עונש קל יותר: דור המבול "נשטפו" – הושמדו, ודור הפלגה "לא נאבדו מן העולם" – רק פוזרו. (2) ההסבר: דור המבול היו גזלנים, והייתה ביניהם מריבה – לכן נאבדו; דור הפלגה נהגו "אהבה ורעות ביניהם" – "שפה אחת ודברים אחדים" (א). המסר: "שנאוי המחלקת וגדול השלום" – הרס היחסים בין בני אדם חמור בעיני ה׳ אפילו ממרד בו, ואחדות ושלום בין בני אדם מגינים עליהם.
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר במה החטא של דור הפלגה חמור יותר ובמה עונשו קל יותר, לפי רש״י. ב־(2) – להסביר את יישוב הסתירה ואת המסר, בביסוס על פסוק א׳.
תשובה לדוגמה: (1) רש״י משווה בין שני הדורות: "וכי איזו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה?" לפי דבריו חטא דור הפלגה חמור יותר: "אלו לא פשטו יד בעקר ואלו פשטו יד בעקר להלחם בו" – דור המבול לא מרד בה׳ עצמו, ואילו דור הפלגה ביקש להילחם בו (בבניית המגדל ש"ראשו בשמים"). אבל העונש של דור הפלגה קל יותר: "ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם" – דור המבול הושמד, ואילו דור הפלגה רק פוזר: "וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ח).
(2) רש״י מסביר: "אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו; ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם". ההבדל אינו ביחס לה׳, אלא ביחסים בין בני האדם. את האחדות של דור הפלגה רש״י לומד מן הפסוק הראשון: "וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). "דברים אחדים" מתפרש כהסכמה ורעות בין כולם.
המסר: "למדת ששנאוי המחלקת וגדול השלום". לפי רש״י, בעיני ה׳ הרס החברה – גזל ומריבה – חמור יותר ממרד בו; וחברה שיש בה שלום ואחדות זוכה להגנה גם כשהיא חוטאת כלפי ה׳. היחסים בין אדם לחברו הם יסוד קיומו של העולם.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר מה חמור בחטא דור הפלגה (מרד בה׳) ומה קל בעונשו (פיזור ולא השמדה), בציטוט מרש״י ומן הכתוב. ב־(2) הוסבר היישוב (גזל ומריבה מול אהבה ורעות) בביסוס על "שפה אחת ודברים אחדים", ונוסח המסר.
סעיף ג
(בראשית ו, יא)וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס
(בראשית ו, יב)וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ
(בראשית ו, יג)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(1) "ותמלא הארץ חמס"; "כי השחית כל בשר את דרכו" – חמס (גזל, אלימות) והשחתה; הכתוב תומך ברש״י: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" – הסיבה המפורשת להשמדה היא החמס, כלומר עוול בין בני אדם. (2) עמדה מנומקת. לדוגמה: כן – חברה שאין בה צדק מתפרקת מבפנים (חמס הוביל להשחתה כוללת), ואילו חברה מאוחדת יכולה לתקן; בסיפור עצמו דור המבול הושמד ודור הפלגה רק פוזר. התמודדות: חטא כלפי האל – המרד והיוהרה ("וראשו בשמים") – הוא שורש של חטאים אחרים; אפשר גם: לא – שני החטאים קשורים.
מה נשאלים: ב־(1) – לזהות את חטא דור המבול בפסוקים ולקבוע אם הכתוב תומך ברש״י, בביסוס. ב־(2) – לנקוט עמדה בשאלת חומרת החטאים, לנמק ולהתייחס לשני הסיפורים.
תשובה לדוגמה: (1) לפי פסוקים אלה חטא דור המבול הוא חמס והשחתה: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא), ו"כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב). "חמס" פירושו עוול, גזל ואלימות בין בני אדם. הכתוב תומך בדברי רש״י: הסיבה המפורשת להשמדה היא "כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו, יג). אין כאן הזכרה של מרד בה׳ או של עבודה זרה, אלא של עוול חברתי – כמו שרש״י אומר, "שדור המבול היו גזלנים".
(2) לדעתי רש״י צודק – במובן שחברה שבה בני האדם פוגעים זה בזה אינה יכולה להתקיים. נימוק ראשון: החמס אינו נשאר מוגבל; הוא "ממלא" את הארץ ומשחית את "כל בשר". חברה שאין בה צדק מתפרקת מבפנים. נימוק שני: חברה מאוחדת, גם כשהיא טועה בדרכה, עדיין יכולה לפעול יחד ולהשתנות. בסיפורים עצמם, דור המבול הושמד, ואילו דור הפלגה – שנהגו אחדות ביניהם, "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר" (בראשית יא, ד) – רק פוזר והמשיך לחיות. זה מתאים לדברי רש״י.
מי שיחלוק יאמר שהחטא כלפי האל – היוהרה והרצון להגיע לשמים – הוא שורש החטאים, ושממנו נובעים גם העוולות בין בני אדם. אבל בסיפור מגדל בבל המרד בה׳ לא הוביל לפגיעה בין בני האדם, ובסיפור המבול הפגיעה בין בני האדם הובילה לחורבן העולם כולו.
אפשר גם: לטעון שאין לדרג – שני סוגי החטאים קשורים זה בזה ושניהם חמורים; בתנאי שהעמדה מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) זוהה החטא (חמס, השחתה) ונקבע בנימוק שהכתוב תומך ברש״י, בציטוט. ב־(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים, התייחסות לשני הסיפורים והתמודדות עם העמדה הנגדית.
פרק שני – נושאי הבחירה
(20 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 3–4.
שאלה 3 · "אשת חיל" – אישה או תורה?
על אהבה וחסד
קראו משלי, פרק ל״א, פסוקים י׳–ל״א.
קראו פסוקים י׳–י״ב.
(1) מה אומר פסוק י׳ על אשת החיל, ובאיזה דימוי הוא משתמש? (4 נקודות)
(2) על פי פסוקים י״א–י״ב, מה היחס בין אשת החיל ובין בעלה? (4 נקודות)
קראו את דברי אבן עזרא על פסוק י׳ ואת דברי רש״י שלפניכם – מתוך הפירוש "על דרך המשל" שרש״י מביא בסוף הפרק, לפסוקים י׳, י״ג ו־כ״ח.
(1) הסבירו מהי "אשת חיל" לפי כל אחד מן הפרשנים. (6 נקודות)
(2) לדעתכם, איזו קריאה – כפשוטה או כמשל – מתאימה יותר לפסוקים י״ג–כ״ד? נמקו את דבריכם, ובססו אותם על שתי דוגמאות מן הכתוב. (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(משלי לא, י)אֵשֶׁת־חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ
(משלי לא, יא)בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר
(משלי לא, יב)גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ
(1) קשה למצוא אותה, וערכה גבוה מערך הפנינים ("אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה") – דימוי של אבן יקרה. (2) בעלה בוטח בה ואינו חסר דבר ("בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"); היא גומלת לו טוב כל ימיה ("גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה") – יחסי אמון ונאמנות.
מה נשאלים: ב-(1) – מה נאמר ומה הדימוי. ב-(2) – היחס בינה לבעלה.
תשובה לדוגמה: (1) "אֵשֶׁת־חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ" (משלי לא, י). אשת חיל קשה למצוא, וערכה רחוק – גבוה בהרבה – מערך הפנינים. הדימוי הוא של אבן יקרה ונדירה: מי שמוצא אישה כזאת מצא אוצר.
(2) "בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר" (משלי לא, יא), ו"גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ" (משלי לא, יב). בעלה סומך עליה לגמרי, ובזכותה אינו חסר דבר; והיא, מצדה, גומלת לו רק טוב, לאורך כל חייה. היחס ביניהם הוא של אמון הדדי ונאמנות מתמדת.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר תוכן הפסוק והדימוי עם ציטוט. ב-(2) תואר היחס (אמון ונאמנות) עם ציטוטים.
סעיף ב
(משלי לא, כח)קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ
(משלי לא, יג)דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ
(משלי לא, טז)זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם
(משלי לא, כד)סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי
(משלי לא, כט)רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה
(1) אבן עזרא: "חיל" הוא ממון – "אשה שתקנה חיל וממון בחכמתה", אישה ממשית, נבונה ויוצרת עושר. רש״י (על דרך המשל): "אשת חיל. היא התורה", "קמו בניה. התלמידים", "בעלה. הקדוש ברוך הוא" – השיר הוא משל לתורה, ללומדיה ולנותנה. (2) למשל: הפשט מתאים יותר – הפסוקים מתארים מלאכות ממשיות של משק בית ומסחר ("דרשה צמר ופשתים"; "זממה שדה ותקחהו"; "סדין עשתה ותמכר"), ורש״י עצמו אומר שבמשל "דבר לפי המליצה כצרכי מלאכת הנשים". אפשר גם: המשל מתאים – השבחים הגדולים ("ואת עלית על כלנה") מתאימים לתורה, וסיום הספר בשבח התורה ראוי לספר חכמה.
מה נשאלים: ב-(1) – פירוש: מהי אשת חיל לפי כל פרשן. ב-(2) – הכרעה מנומקת בין פשט למשל, בשתי דוגמאות מן הכתוב.
תשובה לדוגמה: (1) לפי אבן עזרא: "חיל ממון כמו אשה שתקנה חיל וממון בחכמתה, מי יוכל למצוא". "חיל" הוא עושר, ואשת חיל היא אישה ממשית שבחכמתה ובעבודתה יוצרת רכוש ופרנסה לביתה.
לפי רש״י, על דרך המשל: "אשת חיל. היא התורה". השיר כולו משל: על "קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ" (משלי לא, כח) כותב רש״י: "קמו בניה. התלמידים" ו"בעלה. הקדוש ברוך הוא". כלומר, השבח לאשת החיל הוא שבח לתורה, שלומדיה מאשרים אותה ונותנה מהלל אותה.
(2) לדעתי הקריאה כפשוטה מתאימה יותר לפסוקים י״ג–כ״ד. הם מתארים במפורט מלאכות ממשיות: "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי לא, יג) – עבודת צמר ופשתים; "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם" (משלי לא, טז) – קניית שדה ונטיעת כרם; "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי" (משלי לא, כד) – ייצור ומסחר. אלה פרטים של חיי משק ומסחר, ובקריאה כמשל צריך לפרש כל אחד מהם בדרך עקיפה; רש״י עצמו מודה שבמשל "דבר לפי המליצה כצרכי מלאכת הנשים".
אפשר גם: להעדיף את המשל – השבח העצום בסיום "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה" (משלי לא, כט) והחתימה ביראת ה׳ מתאימים לתורה, וסיום ספר חכמה בשבח התורה הוא סיום ראוי.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוסבר מה היא אשת חיל לפי כל פרשן, עם ציטוטים מפירושיהם. ב-(2) יש הכרעה ברורה ונימוק המבוסס על שתי דוגמאות מן הכתוב.
שאלה 4 · מרועה צאן לרועה עם
בין שאול לדוד
קראו שמואל א, פרק ט״ז, פסוקים י״א–כ״ג.
קראו פסוק י״ח.
(1) בחרו שלוש מן התכונות שהנער מונה בתיאורו של דוד, והסבירו מדוע כל אחת מהן חשובה למי שיעמוד לפני המלך. (6 נקודות)
(2) קראו את פירוש רש״י לפסוק י״ח שלפניכם. איזו כוונה מייחס רש״י לדברי הנער? (2 נקודות)
קראו פסוקים י״א ו־י״ט וגם תהלים, פרק ע״ח, פסוקים ע׳–ע״ב.
(1) ציינו נקודת דמיון אחת ונקודת שוני אחת בין האופן שבו מוצג דוד בשמואל א, פרק ט״ז, ובין האופן שבו הוא מוצג בתהלים, פרק ע״ח. בססו כל אחת מהן על שני הכתובים. (8 נקודות)
(2) מה אפשר ללמוד מן ההשוואה על המנהיג הראוי, לפי תפיסת המקרא? (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמואל א טז, יח)וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה׳ עִמּוֹ
(1) שלוש מאלה: "ידע נגן" – יוכל להרגיע את שאול ברוח הרעה; "גבור חיל" – אומץ; "איש מלחמה" – ניסיון בקרב, יוכל לשמש נושא כלים; "נבון דבר" – חכמה ודיבור נבון, יועץ; "איש תאר" – מראה נאה, ראוי לחצר המלך; "וה׳ עמו" – מצליח. (2) לפי רש״י הנער ("דואג האדומי") התכוון "להכניס עין רעה של שאול בדוד, שיתקנא בו" – השבחים נועדו לעורר קנאה, לא להמליץ.
מה נשאלים: ב-(1) – שלוש תכונות, ולכל אחת – הסבר חשיבותה למי שיעמוד לפני המלך. ב-(2) – הכוונה שרש״י מייחס לנער.
תשובה לדוגמה: (1) "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה׳ עִמּוֹ" (שמואל א טז, יח). תכונה ראשונה – "ידע נגן": זו הסיבה שבגללה מחפשים אותו; נגינתו תרגיע את שאול כשהרוח הרעה תבוא עליו. תכונה שנייה – "איש מלחמה": מי שעומד לפני המלך מלווה אותו גם במלחמה; ואכן דוד נעשה "נשא כלים" (פסוק כ״א). תכונה שלישית – "נבון דבר": מי שנמצא בחצר המלך צריך לדעת לדבר בחכמה ולייעץ.
(2) רש״י מזהה את הנער כ"דואג האדומי", ומסביר שהוא מנה את כל השבחים כי "כל עצמו נתכון להכניס עין רעה של שאול בדוד, שיתקנא בו". לפי רש״י, הנער לא רצה לעזור, אלא לעורר את קנאת שאול בדוד.
אפשר גם: "וה׳ עמו" – מי שה׳ עמו מצליח בכל דרכיו, וזו ברכה לכל מי שמעסיק אותו; "איש תאר" – מראה נאה, ההולם את חצר המלך.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שלוש תכונות, כל אחת עם הסבר מדוע היא חשובה לשירות המלך. ב-(2) הוסברה הכוונה שרש״י מייחס לנער (עין רעה, קנאה).
סעיף ב
(שמואל א טז, יא)וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא־נָסֹב עַד־בֹּאוֹ פֹה
(שמואל א טז, יט)וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל־יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת־דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן
(תהלים עח, ע)וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן
(תהלים עח, עא)מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ
(תהלים עח, עב)וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם
(1) דמיון: בשני הכתובים דוד נלקח מן הצאן ("והנה רעה בצאן"; "שלחה אלי את דוד בנך אשר בצאן" / "ויקחהו ממכלאת צאן") ונבחר בידי ה׳ ("קום משחהו כי זה הוא" / "ויבחר בדוד עבדו"). שוני: בשמואל דוד מוצג כנער צעיר ושולי, שהבחירה בו מפתיעה; בתהלים הרעייה היא דימוי למנהיגות – הוא ממשיך "לרעות" את העם ("לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו"), ומודגשים לבבו ותבונתו ("וירעם כתם לבבו"). (2) המנהיג הראוי הוא "רועה" – מי שדואג לעדרו, אחראי ונאמן, והמנהיגות היא שליחות של שמירה על העם. ה׳ בוחר לפי הלב ("כתם לבבו"), לא לפי מעמד או גובה.
מה נשאלים: ב-(1) – השוואה: נקודת דמיון ונקודת שוני, כל אחת עם ציטוט משני הכתובים. ב-(2) – מסקנה מן ההשוואה על המנהיג הראוי.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת דמיון – דוד נלקח מן הצאן בבחירת ה׳. בשמואל: "וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א טז, יא), ושאול שולח: "שִׁלְחָה אֵלַי אֶת־דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן" (שמואל א טז, יט). בתהלים: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" (תהלים עח, ע). בשני הכתובים דוד מזוהה עם הצאן, ומשם נלקח לתפקידו בבחירת ה׳.
נקודת שוני – משמעות הרעייה. בשמואל הרעייה מסמנת את מקומו השולי של דוד: הוא "הקטן", שלא הוזמן לזבח; הבחירה בו מפתיעה. בתהלים הרעייה היא דימוי לתפקידו: "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ" (תהלים עח, עא), ו"וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" (תהלים עח, עב). דוד ממשיך להיות רועה – אבל של העם; והמזמור מדגיש את תום לבבו ואת תבונת כפיו.
(2) מן ההשוואה עולה שלפי המקרא המנהיג הראוי הוא "רועה": מי שדואג לעדרו, מגן עליו ומנהיג אותו באחריות. מה שנראה בשמואל כנקודת חולשה – נער שנשאר עם הצאן – מתברר בתהלים כהכשרה למנהיגות. וה׳ בוחר לפי הלב ("כתם לבבו"), ולא לפי גובה, גיל או מעמד במשפחה.
אפשר גם: נקודת שוני – בשמואל הבחירה נעשית בסתר ובהפתעה, בתוך המשפחה; בתהלים היא מוצגת כחלק מתולדות העם כולו, אחרי הדחייה של שבטים אחרים (המזמור מספר על בחירת שבט יהודה והר ציון).
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו נקודת דמיון (נלקח מן הצאן בבחירת ה׳) ונקודת שוני (רעייה כשוליות מול רעייה כדימוי למנהיגות), כל אחת עם ציטוטים משני הכתובים. ב-(2) נוסחה מסקנה ברורה הנשענת על ההשוואה.