מתכונת 4 בתנ"ך (שאלון 1262) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1262 (אקסטרניים) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות – (40×2) – 80 נקודות
פרק שני – נושאי הבחירה – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך עברי שלם בלי פירושים ובלי תוספות.
מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ג. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוב את מספרה בלבד. (2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות
(80 נקודות)
ענו על שתי השאלות 1–2 (לכל שאלה – 40 נקודות).
בכל שאלה, ענו על סעיף א – חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).
שאלה 1 · שלטון האדם בעולם: היתר או אחריות?
קראו בראשית, פרק א׳, פסוקים כ׳–ל״א.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) קראו פסוק כ״ב ופסוק כ״ח.
השוו בין הברכה שאלוהים מברך את בעלי החיים שבמים ואת העוף ובין הברכה שהוא מברך את האדם: ציינו פרט אחד המשותף לשתי הברכות, ושני הבדלים ביניהן – הבדל אחד בדרך הפנייה והבדל אחד בתוכן הברכה. בססו את דבריכם על הכתוב. (15 נקודות)
(2) קראו פסוקים כ״ט–ל׳.
האם שלטון האדם בבעלי החיים על פי פרק א׳ הוא שלטון בלי גבולות? הסבירו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתוב. (10 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו את פירוש רש״י לצירוף "וירדו בדגת הים" (פסוק כ״ו) שלפניכם. (רִדוי – שלטון; זכה – היה ראוי; ירוד – שפל, נחות)
(1) על איזו תופעה לשונית בפסוק מבסס רש״י את פירושו? הסבירו את שתי המשמעויות שהוא מוצא במילה "וירדו". (7 נקודות)
(2) על פי פירוש רש״י, שלטון האדם בבעלי החיים אינו מובטח לו.
לדעתכם, האם פירוש זה מחזק את מעמדו של האדם בפרק א׳ או מחליש אותו? נמקו את תשובתכם, ובססו אותה על הכתוב ועל פירוש רש״י. (8 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו את פירוש רמב״ן למילה "וכבשה" (פסוק כ״ח) שלפניכם. (זוחלי עפר – בעלי חיים הזוחלים על האדמה; ולעקר נטוע – לעקור את מה שנטוע; ומהרריה לחצב נחשת – לחצוב נחושת מן ההרים)
(1) על פי רמב״ן, מה כולל השלטון שניתן לאדם בעולם? הביאו שתי דוגמאות מדבריו, והסבירו אותן. (6 נקודות)
(2) יש הטוענים כי פסוק כ״ח מתיר לאדם לנצל את העולם לצרכיו, ויש הטוענים כי הוא מטיל על האדם אחריות לעולם.
מהי עמדתכם? נמקו את תשובתכם בעזרת שני נימוקים מבוססים על הכתוב בפסוקים כ״ו–ל״א, והתמודדו עם העמדה האחרת. (9 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית א, כב)וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ
(בראשית א, כח)וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ
(בראשית א, כט)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה
(בראשית א, ל)וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן
(1) משותף: "פרו ורבו ומלאו" – ברכת פריון ומילוי המרחב (המים / הארץ). דרך הפנייה: לבעלי החיים – "ויברך אתם אלהים לאמר", בלי פנייה ישירה; לאדם – "ויאמר להם אלהים", פנייה ישירה בדיבור. תוכן: רק האדם מקבל "וכבשה ורדו" – שלטון בארץ ובבעלי החיים. (2) לא: פסוקים כ״ט–ל׳ מגבילים – לאדם ניתנים למאכל רק עשב וזרע ופרי עץ, ולבעלי החיים "כל ירק עשב"; האדם אינו רשאי לאכול את בעלי החיים שהוא שולט בהם – שלטון בלי הריגה.
מה נשאלים: ב־(1) – להשוות בין שתי הברכות: פרט משותף אחד, הבדל אחד בדרך הפנייה והבדל אחד בתוכן, כל אחד בביסוס. ב־(2) – לנקוט עמדה אם השלטון מוגבל, ולבסס אותה על פסוקים כ״ט–ל׳.
תשובה לדוגמה: (1) הפרט המשותף: שתי הברכות הן ברכה של פריון וריבוי ושל מילוי המרחב. לבעלי החיים שבמים נאמר "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים" (בראשית א, כב), ולאדם נאמר "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח).
הבדל בדרך הפנייה: בברכת בעלי החיים כתוב "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר" (בראשית א, כב) – אלוהים אינו פונה אליהם בדיבור ישיר; הברכה היא מעין גזרה שנותנת בהם כוח להתרבות. בברכת האדם כתוב "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כח) – אלוהים מדבר אל האדם ישירות, "להם", כאל מי שמסוגל לשמוע ולהבין. זה מבטא את מעמדו המיוחד של האדם, שאיתו אלוהים מקיים קשר של דיבור.
הבדל בתוכן: רק האדם מקבל שלטון: "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). בעלי החיים מתברכים רק בריבוי, ואילו האדם מתברך גם בתפקיד – לשלוט בארץ ובבעלי החיים.
(2) לדעתי השלטון אינו בלי גבולות. מיד אחרי הברכה אלוהים קובע מה האדם רשאי לאכול: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט). האדם מקבל לאכילה רק צמחים, ובעלי החיים אינם ניתנים לו למאכל, אף שהוא "רודה" בהם. גם לבעלי החיים נקבע מזון צמחי: "אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (בראשית א, ל). כלומר האדם שולט בבעלי החיים, אבל אינו רשאי להרוג אותם לצורך מזונו; השלטון שלו הוא שלטון של מי שמנהל את העולם, ולא של מי שמשתמש בו כרצונו. העובדה שהגבול נקבע בדברי אלוהים עצמו מראה שגם השלטון כפוף לאלוהים שנתן אותו.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו פרט משותף אחד (פריון ומילוי) והבדל אחד מכל סוג (דיבור ישיר "ויאמר להם" לעומת "לאמר"; "וכבשה ורדו" רק לאדם), כל אחד בציטוט משני הפסוקים. ב־(2) יש עמדה ברורה, מבוססת על פסוקים כ״ט–ל׳ (מזון צמחי בלבד), עם הסבר מדוע זה גבול לשלטון.
סעיף ב
(בראשית א, כו)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ
(בראשית א, כח)וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ
(1) "וירדו" יכולה להיגזר מן השורש ר־ד־ה (שלטון, "רדוי") ומן השורש י־ר־ד (ירידה). רש״י רואה בפסוק את שתי המשמעויות יחד: אם האדם ראוי ("זכה") – הוא רודה, שולט בבעלי החיים; אם אינו ראוי – הוא "ירוד", נחות מהם, והחיה מושלת בו. (2) עמדה מנומקת, לדוגמה: הפירוש מחזק את מעמדו – השלטון אינו כוח שרירותי אלא תוצאה של התנהגות ראויה; האדם הוא שחקן מוסרי, ומעמדו תלוי בו (כמו הברכה – "ויאמר להם", פנייה למי שאחראי). עמדה נגדית: מחליש – הופך ברכה מוחלטת ("וכבשה ורדו") לתנאי.
מה נשאלים: ב־(1) – לזהות את התופעה הלשונית (מילה אחת בשתי משמעויות) ולהסביר את שתי המשמעויות של "וירדו" לפי רש״י. ב־(2) – לחוות דעה מנומקת אם הפירוש מחזק או מחליש את מעמד האדם, בביסוס על הכתוב ועל הפירוש.
תשובה לדוגמה: (1) רש״י מבסס את פירושו על כך שאפשר לקרוא את המילה "וירדו" בפסוק "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, כו) כנגזרת משני שורשים: ר־ד־ה – שלטון ("לשון רדוי"), וי־ר־ד – ירידה ("ולשון ירידה"). זוהי מילה דו־משמעית, ורש״י אינו בוחר ביניהן אלא רואה בשתיהן שתי אפשרויות שמונחות לפני האדם: "זכה, רודה בחיות ובבהמות" – אם האדם ראוי, הוא שולט בבעלי החיים; "לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו" – אם אינו ראוי, הוא יורד ממעמדו ונעשה נחות מהם.
(2) לדעתי הפירוש מחזק את מעמדו של האדם, אף שהוא הופך את השלטון למותנה. ראשית, לפי רש״י מעמד האדם אינו נובע מכוח פיזי – הרי האדם חלש מן החיות – אלא מהתנהגותו; כך האדם הוא הנברא היחיד שגורלו תלוי בבחירותיו. גם הכתוב מבחין בין האדם לבעלי החיים בכך שאלוהים מדבר אליו ישירות: "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח). דיבור ישיר מתאים למי שאחראי למעשיו. שנית, הפירוש מתאים לכך שהאדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז): מי שנברא בצלם אלוהים מצופה להתנהג בהתאם, ואם אינו עושה זאת – הוא מאבד את מה שמייחד אותו. מי שיטען שהפירוש מחליש את האדם יצביע על כך שבפסוק כ״ח הברכה נאמרת בלי תנאי ("וכבשה ורדו"). אבל שלטון שאינו תלוי במעשים הוא רק כוח; שלטון שתלוי בזכות הוא מעמד מוסרי, וזהו מעמד גבוה יותר.
אפשר גם: לטעון שהפירוש מחליש את מעמד האדם – הוא מוסיף תנאי שאינו כתוב, ומלמד שהאדם עלול להיות "ירוד" אפילו לפני בעלי החיים; בתנאי שהעמדה מנומקת ומבוססת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) זוהתה הדו־משמעות (ר־ד־ה / י־ר־ד) והוסברו שתי המשמעויות בציטוט מן הפירוש. ב־(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים (מעמד תלוי בבחירה ובדיבור הישיר; צלם אלוהים) עם ציטוט מן הכתוב ומן הפירוש, והתמודדות עם העמדה הנגדית.
סעיף ג
(בראשית א, כו)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ
(בראשית א, כח)וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ
(בראשית א, כט)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה
(בראשית א, לא)וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי
(1) לפי רמב״ן "וכבשה" הוא "כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם": בבעלי החיים ("בבהמות ובשרצים"), בבנייה ובעקירת עצים ("ולבנות ולעקר נטוע"), ובכריית מתכות ("ומהרריה לחצב נחשת") – שימוש מעשי באוצרות הארץ. (2) עמדה מנומקת. לדוגמה – אחריות: האדם נברא בצלם אלוהים (כו–כז) ופועל כנציגו; השלטון מוגבל מיד (כט – מזון צמחי בלבד); העולם "טוב מאד" (לא) ותפקיד האדם לשמור עליו. התמודדות: גם רמב״ן מתיר שימוש – אבל שימוש אינו הרס; הגבול של פסוק כ״ט מראה שהשימוש כפוף לרצון האל.
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר את פירוש רמב״ן ל"וכבשה" ולהביא שתי דוגמאות מדבריו. ב־(2) – לנקוט עמדה (היתר לניצול או אחריות), לנמק אותה בשני נימוקים מבוססים על פסוקים כ״ו–ל״א ולהתמודד עם העמדה האחרת.
תשובה לדוגמה: (1) רמב״ן מפרש ש"וכבשוה" פירושו "נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם". השלטון הוא סמכות מעשית לפעול בעולם ולהשתמש בו. דוגמה ראשונה – בבעלי החיים: "בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר", כלומר האדם רשאי להשתמש בבעלי החיים לצרכיו (למשל לעבודה). דוגמה שנייה – בארץ עצמה: "ולבנות ולעקר נטוע ומהרריה לחצב נחשת" – האדם רשאי לבנות, לעקור עצים, ולכרות מתכות מן ההרים. לפי רמב״ן הברכה מעניקה לאדם רשות לשנות את פני הארץ ולפתח אותה.
(2) לדעתי הפסוק מטיל על האדם אחריות לעולם, ולא רק מתיר לו לנצל אותו. נימוק ראשון: הסמכות ניתנת למי שנברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז) – האדם שולט בעולם כנציגו של אלוהים, ולכן עליו להתנהג כפי שאלוהים מתנהג כלפי העולם: לסדר, לקיים ולשמור על הטוב שבו. נימוק שני: מיד אחרי מתן השלטון אלוהים מגביל אותו. האדם אינו מקבל את בעלי החיים למאכל, אלא רק "אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" (בראשית א, כט); כלומר השלטון אינו כולל רשות להרוג כרצונו. נוסף על כך, הפרק מסתיים בקביעה "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) – העולם שנמסר לאדם הוא עולם "טוב מאד", ותפקיד האדם לשמור על הטוב הזה ולא להשחית אותו.
מי שטוען שהפסוק מתיר ניצול יכול להסתמך על הפעלים החזקים "וכבשה ורדו" ועל רמב״ן, שמתיר "לעשות כרצונם". אבל גם לפי רמב״ן מדובר בשימוש לצורך יישוב העולם – בנייה ועבודה – ולא בהרס. שימוש בעולם אפשרי גם מתוך אחריות, והגבול שבפסוק כ״ט מלמד שהשימוש כפוף לרצון האל.
אפשר גם: לטעון שהפסוק מתיר לאדם להשתמש בעולם לצרכיו – "וכבשה" הוא לשון של כיבוש, ורמב״ן מתיר לבנות, לעקור ולחצוב – ולהתמודד עם הגבלת המזון שבפסוק כ״ט; בתנאי שהעמדה מנומקת ומבוססת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר פירוש רמב״ן (כוח וממשלה לעשות כרצונם) והובאו שתי דוגמאות מדבריו עם הסבר. ב־(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים מבוססים על הכתוב (צלם אלוהים / הגבלת המזון, "טוב מאד"), והתמודדות עם העמדה הנגדית ועם רמב״ן.
שאלה 2 · לבנים במקום אבן
קראו בראשית, פרק י״א, פסוקים א׳–ט׳.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) על פי פסוק ג׳, מהו החידוש הטכנולוגי של בני האדם? הסבירו את ההבדל בין חומרי הבנייה החדשים ובין החומרים הטבעיים שהם מחליפים. (10 נקודות)
(2) הסבירו כיצד החידוש בפסוק ג׳ מאפשר את התוכנית שבפסוק ד׳, ומה הקשר בין השימוש בחומרים מעשה ידי אדם ובין שאיפתם של בני האדם. בססו את דבריכם על הכתוב. (15 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו גם דברים, פרק כ״ז, פסוקים ה׳–ו׳.
(1) ציינו הבדל אחד בין חומרי הבנייה של המזבח לה׳ על פי ספר דברים ובין חומרי הבנייה של העיר והמגדל בבבל. בססו את דבריכם על שני הכתובים. (7 נקודות)
(2) מה אפשר ללמוד מן ההשוואה על היחס בין יצירה אנושית ובין עבודת האל? נמקו. (8 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
יש הטוענים כי סיפור מגדל בבל מבטא התנגדות לקדמה הטכנולוגית, ויש הטוענים כי הסיפור אינו מבקר את הטכנולוגיה אלא את המטרה שלשמה בני האדם השתמשו בה.
(1) הסבירו כל אחת מן הטענות, ובססו כל אחת מהן על הכתוב. (7 נקודות)
(2) מהי עמדתכם? נמקו את תשובתכם, והתייחסו גם לשימוש בטכנולוגיה בימינו. (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית יא, ג)וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(1) "נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה" – ייצור לבנים שרופות; "ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר" – הלבנה מחליפה את האבן, והחמר (זפת) משמש כמלט. הטבעיים – אבן ומלט שנמצאים בטבע; החדשים – מיוצרים בידי אדם, אחידים, וניתן לייצר מהם כמות בלתי מוגבלת. (2) החומר האחיד והמיוצר מאפשר לבנות "עיר ומגדל וראשו בשמים" – מבנה גבוה וגדול שלא ניתן לבנות באבנים טבעיות; הקשר: בני האדם אינם תלויים עוד במה שניתן להם בטבע – הם יוצרים חומר בעצמם, ובכוח הזה מבקשים להגיע לשמים ו"לעשות שם" – ביטחון עצמי ויוהרה ("הבה נבנה לנו").
מה נשאלים: ב־(1) – לתאר את החידוש ולהסביר את ההבדל בין החומרים החדשים ובין הטבעיים. ב־(2) – להסביר כיצד החידוש מאפשר את התוכנית ומה הקשר בין החומרים מעשי ידי אדם ובין השאיפה, בביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) בני האדם מייצרים חומר בנייה חדש: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" (בראשית יא, ג). הם יוצרים לבנים מטיט ושורפים אותן באש כדי להקשות אותן. הכתוב מסביר מה החומר מחליף: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג). האבן והטיט הם חומרים טבעיים, שבני האדם מוצאים בעולם כמות שהם; הלבנה וה"חמר" (חומר דביק, זפת) שמשמש כמלט הם חומרים שבני האדם מייצרים בעצמם. הלבנים אחידות, אפשר לייצר מהן כמות בלתי מוגבלת, והן מאפשרות לבנות מבנים גדולים ומדויקים.
(2) בזכות הלבנים בני האדם יכולים לתכנן מבנה שלא היה אפשרי קודם: "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד). החידוש הטכנולוגי מעורר בהם ביטחון שאין גבול ליכולתם. מכיוון שהם אינם תלויים עוד במה שניתן להם בטבע, הם מרגישים שהם יכולים ליצור בעצמם כל מה שירצו – ואף להגיע לשמים. הקשר בין החומר ובין השאיפה בא לידי ביטוי גם בלשון: אותה מילה – "הבה" – פותחת את הייצור ("הבה נלבנה") ואת הבנייה ("הבה נבנה"), כלומר ההצלחה הטכנולוגית מובילה ישירות לתוכנית השאפתנית. והמטרה היא "ונעשה לנו שם" – תהילה לבני האדם עצמם. כוח היצירה האנושי נעשה כלי להאדרה עצמית.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) תואר החידוש והוסבר ההבדל (מיוצר מול טבעי; אחידות וכמות), בציטוט. ב־(2) הוסבר כיצד החידוש מאפשר את המגדל ומה הקשר לשאיפה (ביטחון עצמי, "הבה"–"הבה", "שם"), בציטוט.
סעיף ב
(בראשית יא, ג)וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(דברים כז, ה)וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא־תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל
(דברים כז, ו)אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת־מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ
(1) המזבח – "מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל", "אבנים שלמות" – אבנים טבעיות, בלי עיבוד בידי אדם; המגדל – לבנים מיוצרות ושרופות ("ותהי להם הלבנה לאבן") – חומר מעשה ידי אדם. (2) עבודת ה׳ נעשית בחומרים כפי שה׳ ברא אותם ("שלמות"), בלי התערבות של כלי אדם – ענווה והכרה שהאדם אינו מקור הכוח; ואילו בבבל החומר המיוצר משמש להאדרת האדם ("ונעשה לנו שם"). לא היצירה כשלעצמה פסולה – אלא כשהיא באה במקום האל; בעבודת ה׳ האדם מוותר על "חותמו".
מה נשאלים: ב־(1) – לציין הבדל אחד בין חומרי הבנייה, בביסוס על שני הכתובים. ב־(2) – להסיק מסקנה מנומקת על היחס בין יצירה אנושית ובין עבודת האל.
תשובה לדוגמה: (1) על המזבח לה׳ נאמר: "מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא־תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" (דברים כז, ה), ו"אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת־מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ו). המזבח נבנה מאבנים טבעיות ושלמות, שלא עובדו בכלי ברזל. בבבל, לעומת זאת, בני האדם מחליפים את האבן בלבנים שהם מייצרים: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן" (בראשית יא, ג) – חומר שכולו מעשה ידי אדם, ואף נשרף באש.
(2) לדעתי ההשוואה מלמדת שבעבודת האל האדם מוותר על חותמו ומשתמש בעולם כפי שה׳ ברא אותו. אבנים "שלמות" הן אבנים שלא שונו בידי אדם; כך המזבח מבטא ענווה – הכרה בכך שהאדם אינו מקור הכוח ואינו "משפר" את מה שה׳ נתן. בבבל החומר המיוצר משמש למטרה ההפוכה: להאדיר את האדם – "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד). אין פירוש הדבר שהיצירה האנושית פסולה כשלעצמה – הרי בני האדם קיבלו בפרק א׳ את הברכה "וכבשה" – אלא שהיא נעשית בעייתית כשהיא באה במקום האל וכשמטרתה להעמיד את האדם במרכז.
אפשר גם: לטעון שההשוואה מלמדת על הבדל בתחומים – בתחום הקודש יש הגבלה על יצירה אנושית, אבל בחיי היום־יום הטכנולוגיה מותרת ורצויה; בתנאי שהעמדה מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוין הבדל (אבנים שלמות לא מעובדות מול לבנים מיוצרות ושרופות), בציטוט משני הכתובים. ב־(2) הוסקה מסקנה מנומקת (ענווה ויתור על חותם האדם בעבודת האל, לעומת האדרה עצמית), עם הבחנה בין יצירה כשלעצמה לבין מטרתה.
סעיף ג
(בראשית יא, ג)וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר
(בראשית יא, ד)וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ
(בראשית יא, ה)וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם
(בראשית יא, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת
(בראשית יא, ח)וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר
(1) התנגדות לקדמה: הסיפור מפרט את החידוש (לבנים במקום אבן) וה׳ עוצר את הבנייה ("ויחדלו לבנת העיר"); ה׳ חושש מן היכולת עצמה – "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". ביקורת על המטרה: הבעיה היא "ונעשה לנו שם" ו"פן נפוץ" – יוהרה והתנגדות לרצון ה׳; הלבנים עצמן אינן נזכרות בתגובת ה׳, וה׳ אינו מחריב את העיר אלא מבלבל את השפה ומפזר. (2) עמדה מנומקת עם התייחסות לימינו (למשל: טכנולוגיה ככלי – ערכה תלוי במטרה ובאחריות של המשתמשים).
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר כל טענה ולבסס כל אחת בכתוב. ב־(2) – לנקוט עמדה מנומקת ולהתייחס לשימוש בטכנולוגיה בימינו.
תשובה לדוגמה: (1) הטענה שהסיפור מתנגד לקדמה: הכתוב מפרט את החידוש הטכנולוגי – "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" (בראשית יא, ג) – וה׳ מגיב דווקא ליכולת האנושית: "וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו). ה׳ חושש מן הכוח שבני האדם צברו, ובסוף "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (בראשית יא, ח) – הבנייה נעצרת. לפי טענה זו הסיפור מזהיר מפני כוח טכנולוגי שאין לו גבול.
הטענה שהסיפור מבקר את המטרה: הבעיה אינה הלבנים, אלא מה שבני האדם רצו לעשות בהן – "וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד). הם ביקשו תהילה לעצמם ורצו להימנע מן הפיזור שה׳ ייעד להם. ה׳ אינו הורס את הלבנים ואינו מחריב את העיר; הוא מבלבל את השפה ומפזר את בני האדם – כלומר פוגע בתוכנית ובמטרה, ולא בטכנולוגיה עצמה.
(2) לדעתי הסיפור מבקר בעיקר את המטרה ואת היחס לכוח, ולא את הטכנולוגיה. בני האדם קיבלו בפרק א׳ רשות "וכבשה" – לפתח את העולם – ובפרק ד׳ התפתחות התרבות (עיר, כלי נגינה, כלי נחושת וברזל) מתוארת בלי גינוי. בסיפור מגדל בבל הבעיה מתחילה כשהיכולת הטכנולוגית הופכת לכלי ליוהרה: "ונעשה לנו שם". גם בימינו טכנולוגיה יכולה לרפא, לחבר בין אנשים ולשפר חיים, ויכולה לשמש כלי להרס, לשליטה ולהתנשאות. ערכה תלוי במטרה שלשמה משתמשים בה ובאחריות של המשתמשים. מי שטוען שהסיפור מתנגד לקדמה צודק בכך שה׳ חושש מכוח שאין לו גבול ("לא יבצר מהם") – וזו אזהרה חשובה גם בימינו: יש להציב לטכנולוגיה גבולות מוסריים, אבל אין לוותר עליה.
אפשר גם: לנקוט את העמדה שהסיפור מזהיר מפני הקדמה עצמה – כוח טכנולוגי בלתי מוגבל מוביל בהכרח ליוהרה – ולהתייחס לדוגמה מימינו; בתנאי שהעמדה מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברה כל טענה וכל אחת בוססה בציטוט. ב־(2) יש עמדה ברורה, נימוקים מבוססים (ברכת "וכבשה", המטרה "ונעשה לנו שם"), התייחסות לימינו, והתמודדות עם הטענה האחרת.
פרק שני – נושאי הבחירה
(20 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 3–4.
שאלה 3 · "אל תבואי ריקם" – מריקנות למלאות
על אהבה וחסד
קראו רות, פרק ג׳, פסוקים י״ד–י״ח.
(1) מה נתן בועז לרות לפני שחזרה לעיר, ובאילו מילים הסבירה רות לנעמי את המתנה? (4 נקודות)
(2) על פי פסוק י״ח, מה הבינה נעמי מן הדברים, ומה הורתה לרות לעשות? (4 נקודות)
(1) קראו גם רות, פרק א׳, פסוקים כ׳–כ״א. הסבירו את הקשר בין המילה "ריקם" בפרק ג׳, פסוק י״ז, ובין דברי נעמי בפרק א׳. מה מסמלת מתנת השעורים? (6 נקודות)
(2) יש הטוענים כי במגילת רות חסד של אדם אחד מעורר חסד אצל אחר. הסבירו טענה זו, ובססו אותה על שתי דוגמאות מפרקים ב׳–ג׳. (6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(רות ג, טו)וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר־עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי־בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר
(רות ג, יז)וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ
(רות ג, יח)וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי־אִם־כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם
(1) בועז מדד שש שעורים לתוך המטפחת ("וימד שש שערים וישת עליה"); רות סיפרה שבועז אמר "אל תבואי ריקם אל חמותך". (2) נעמי הבינה שבועז יפעל מיד ולא ינוח עד שיסיים את העניין באותו יום ("כי לא ישקט האיש כי אם כלה הדבר היום"), והורתה לרות לחכות בסבלנות ("שבי בתי עד אשר תדעין איך יפל דבר").
מה נשאלים: ב-(1) – מה נתן בועז ומה אמרה רות לנעמי. ב-(2) – מה הבינה נעמי ומה הורתה.
תשובה לדוגמה: (1) "וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר־עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי־בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר" (רות ג, טו). בועז מודד לרות שש מידות שעורים לתוך המטפחת שלה. כשהיא מגיעה לנעמי היא מסבירה: "וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ" (רות ג, יז). כלומר, המתנה נועדה לנעמי.
(2) "וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי־אִם־כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג, יח). נעמי מבינה מן המתנה ומן הדברים שבועז רציני בכוונותיו ויפעל מיד – "לא ישקט" עד שיסיים את העניין באותו יום. לכן היא מורה לרות לשבת ולחכות עד שיתברר "איך יפל דבר".
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) צוינו המתנה ודברי רות עם ציטוט. ב-(2) הוסבר מה הבינה נעמי ומה הורתה, בציטוט פסוק י״ח.
סעיף ב
(רות א, כא)אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה׳ לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה׳ עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי
(רות ג, יז)וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ
(רות ב, יא)וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם
(רות ב, טז)וְגַם שֹׁל־תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ־בָהּ
(רות ג, י)וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה׳ בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי־לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר
(רות ג, יג)לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם־יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי־ה׳ שִׁכְבִי עַד־הַבֹּקֶר
(1) בפרק א׳ נעמי אומרת "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה׳". בפרק ג׳ – "אל תבואי ריקם אל חמותך". המילה החוזרת מסמנת תחילת היפוך: נעמי, שחשה ריקה, מקבלת שוב מלאות. השעורים הם סימן מוחשי לפרנסה ולתקווה – ורמז שבועז מתכוון לגאול את המשפחה. (אפשר גם: בפסוק ט״ו המספר אינו מביא את המשפט "אל תבואי ריקם"; רות מוסרת אותו לנעמי וכך משתפת אותה במתנה.) (2) למשל: חסדה של רות עם נעמי ("הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך") מעורר את חסדו של בועז בשדה ("וגם של תשלו לה מן הצבתים"); בגורן חסדה "האחרון" ("היטבת חסדך האחרון מן הראשון") מעורר את בועז להבטיח לגאול ("וגאלתיך אנכי") ולתת לנעמי שעורים.
מה נשאלים: ב-(1) – קשר בין "ריקם" בשני הפרקים, ומה מסמלת המתנה. ב-(2) – להסביר את הטענה ש"חסד מעורר חסד" ולבסס על שתי דוגמאות (פרקים ב׳–ג׳).
תשובה לדוגמה: (1) בשובה לבית לחם אמרה נעמי: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה׳" (רות א, כא). היא תיארה את עצמה כמי שאיבדה הכול – בעל, בנים ופרנסה. בפרק ג׳ רות מוסרת לה את דברי בועז: "כִּי אָמַר אֵלַי אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ" (רות ג, יז). המילה "ריקם" חוזרת, אבל עכשיו בשלילה: נעמי לא תישאר ריקה. המתנה מסמלת תחילת היפוך בגורלה – מריקנות למלאות: היא סימן מוחשי לפרנסה, ורמז לנעמי שבועז מתכוון לגאול את המשפחה ולמלא את החסר.
(2) הטענה היא שבמגילה החסד "מתגלגל": מעשה טוב של אדם אחד מעורר את האחר לנהוג בטוב. דוגמה ראשונה – בועז מנמק את טובו לרות בחסד שעשתה עם נעמי: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ" (רות ב, יא), ובעקבות זאת מצווה על נעריו: "וְגַם שֹׁל־תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה" (רות ב, טז).
דוגמה שנייה – בגורן בועז רואה בבקשת רות חסד: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן" (רות ג, י), ומשיב בהבטחה ובשבועה: "וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי־ה׳" (רות ג, יג), ואף בשעורים לנעמי. החסד של רות עם נעמי ועם משפחתה מעורר את החסד של בועז כלפי שתיהן.
אפשר גם: בפסוק ט״ו המספר אינו מביא את המשפט "אל תבואי ריקם"; רות היא שמוסרת אותו לנעמי. כך היא משתפת את נעמי במתנה ומדגישה שהמתנה מיועדת לה – עוד ביטוי לחסדה.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצג הקשר בין שני הכתובים (ריקם – לא ריקם) עם ציטוטים, והוסברה המשמעות הסמלית של השעורים. ב-(2) הוסברה הטענה, והובאו שתי דוגמאות שונות מפרקים ב׳ וג׳, כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד חסד עורר חסד.
שאלה 4 · דברי גלית ודברי דוד – שני נאומים לפני הקרב
בין שאול לדוד
קראו שמואל א, פרק י״ז, פסוקים א׳–י״א ופסוקים מ״א–נ״א.
(1) הביאו מפסוקים ד׳–ז׳ שלושה פרטים בתיאור גלית, והסבירו מה מבקש התיאור להבליט. (5 נקודות)
(2) על פי פסוק י״א, כיצד הגיבו שאול וכל ישראל לדברי גלית? (3 נקודות)
קראו פסוקים מ״ג–מ״ז.
(1) ציינו נקודת דמיון אחת ונקודת שוני אחת בין דברי גלית לדוד (פסוקים מ״ג–מ״ד) ובין דברי דוד לגלית (פסוקים מ״ה–מ״ז). בססו כל אחת מהן על הכתוב. (8 נקודות)
(2) מה מלמדת ההשוואה על התפיסה שהסיפור מבקש להעביר? (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמואל א יז, ד)וַיֵּצֵא אִישׁ־הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת
(שמואל א יז, ה)וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת
(שמואל א יז, ז)וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו
(שמואל א יז, יא)וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד
(1) שלושה מאלה: גובה עצום ("גבהו שש אמות וזרת"); שריון כבד ("ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת"); נשק מכף רגל ועד ראש ("וכובע נחשת על ראשו", "ומצחת נחשת על רגליו"); חנית ענקית ("ועץ חניתו כמנור ארגים"); נושא צינה לפניו. התיאור מבליט כוח, מיגון וחוסר סיכוי לנצח אותו בכלים רגילים. (2) פחד ושיתוק: "ויחתו ויראו מאד".
מה נשאלים: ב-(1) – שלושה פרטים מן התיאור ומה הוא מבליט. ב-(2) – תגובת שאול וישראל.
תשובה לדוגמה: (1) פרט ראשון – גובהו: "גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (שמואל א יז, ד). פרט שני – השריון: "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת" (שמואל א יז, ה). פרט שלישי – החנית: "וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל" (שמואל א יז, ז). התיאור המפורט, מן הראש ועד הרגליים, מבליט כוח עצום ומיגון מלא: גלית נראה בלתי מנוצח בכלים רגילים, וכך הקורא מבין את הפחד של ישראל ואת גודל הנס בהמשך.
(2) "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד" (שמואל א יז, יא). שאול וכל העם נבהלים ומפחדים מאוד – איש אינו מוכן לצאת מולו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הובאו שלושה פרטים עם ציטוטים, והוסבר מה התיאור מבליט. ב-(2) תוארה התגובה עם ציטוט.
סעיף ב
(שמואל א יז, מד)וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת־בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה
(שמואל א יז, מו)הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה׳ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל־הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל
(שמואל א יז, מג)וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו
(שמואל א יז, מה)וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ
(שמואל א יז, מז)וְיֵדְעוּ כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה כִּי־לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה׳ כִּי לַה׳ הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ
(1) דמיון: שניהם מאיימים לתת את גוויית היריב לעוף ולחיה ("ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה"; "ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ"); שניהם מזכירים את אלוהיהם ("ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו"; "ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות"). שוני: גלית מדבר על עצמו ובז לדוד ("הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות"); דוד מעמיד את הנשק מול שם ה׳ ("אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה׳"), והמטרה שלו היא "וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל". (2) הניצחון אינו תלוי בכלי נשק ובכוח פיזי: "כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳ כי לה׳ המלחמה". גלית סומך על עצמו, ודוד – על ה׳; ומה שנראה כחולשה (נער עם מקל) מתגלה כחוזק.
מה נשאלים: ב-(1) – השוואה: נקודת דמיון ונקודת שוני, כל אחת עם ציטוט משני הנאומים. ב-(2) – מסקנה על התפיסה שהסיפור מעביר.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת דמיון – שני הנאומים מאיימים באותו גורל משפיל. גלית: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת־בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה" (שמואל א יז, מד). דוד: "וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ" (שמואל א יז, מו). שני הלוחמים משתמשים באותה תמונה – גווייה שנזרקת לעוף ולחיה – כדי להפחיד את היריב.
נקודת שוני – על מה כל אחד סומך. גלית בז לדוד ומדבר על עצמו: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" (שמואל א יז, מג); הוא נעלב מן ה"נשק" של דוד ומתגאה בכוחו. דוד מעמיד את הנשק מול שם ה׳: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה׳ צְבָאוֹת" (שמואל א יז, מה). ומטרתו אינה כבודו האישי: "וְיֵדְעוּ כָּל־הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז, מו).
(2) ההשוואה מבליטה את התפיסה שהסיפור מבקש להעביר: "וְיֵדְעוּ כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה כִּי־לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה׳ כִּי לַה׳ הַמִּלְחָמָה" (שמואל א יז, מז). הניצחון אינו תלוי בכוח הפיזי ובכלי הנשק, אלא באמונה ובשליחות. גלית, שסומך על עצמו, נופל; דוד, שסומך על ה׳ ונלחם בשם העם כולו, מנצח. מה שנראה כחולשה – נער עם מקל וקלע – מתגלה כחוזק.
אפשר גם: נקודת דמיון – שניהם מזכירים את אלוהיהם: "וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו" (שמואל א יז, מג) לעומת "בשם ה׳ צבאות"; ההבדל הוא שגלית מקלל, ואילו דוד נשען.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו נקודת דמיון (איום בגווייה לעוף ולחיה) ונקודת שוני (ביטחון עצמי ובוז מול שם ה׳), כל אחת עם ציטוטים משני הנאומים. ב-(2) נוסחה מסקנה ברורה המבוססת על פסוק מ״ז.