מתכונת 5 בתנ"ך (שאלון 1262) - פתרון מלא
תנ"ך – שאלון 1262 (אקסטרניים) · במבנה של הבגרות · 4 שאלות · 1:30 שעות
מבחן מתכונת בתנ"ך במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות – (40×2) – 80 נקודות
פרק שני – נושאי הבחירה – (20×1) – 20 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: תנ״ך עברי שלם בלי פירושים ובלי תוספות.
מותר להשתמש בתנ״ך שיש בו מפות.
ג. הוראות מיוחדות: (1) אין להעתיק את השאלה; יש לכתוב את מספרה בלבד. (2) יש להתרכז בנושא. יש לשים לב לכתב, לכתיב ולפיסוק.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
פרק ראשון – סיפורי ראשית העולם והאנושות
(80 נקודות)
ענו על שתי השאלות 1–2 (לכל שאלה – 40 נקודות).
בכל שאלה, ענו על סעיף א – חובה (25 נקודות) ועל אחד מן הסעיפים ב–ג (15 נקודות).
שאלה 1 · הציווי הראשון
קראו בראשית, פרק ב׳, פסוקים ח׳–י״ז.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) קראו פסוק ט׳ ופסוקים ט״ז–י״ז.
על פי פסוקים אלה, ציינו מה מותר לאדם בגן, מה אסור עליו ומה צפוי לו אם יעבור על האיסור. בססו את דבריכם על הכתוב. (12 נקודות)
(2) הציווי בפסוקים ט״ז–י״ז הוא הציווי הראשון שה׳ מצווה את האדם.
הסבירו שני דברים שהציווי הזה מלמד על מעמדו של האדם לעומת שאר הנבראים. בססו את דבריכם על הכתוב. (13 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
(1) קראו גם בראשית, פרק ג׳, פסוקים ו׳–ז׳ ופסוקים כ״ב–כ״ד.
מהו הקושי העולה מן הצירוף "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (פרק ב׳, פסוק י״ז) לאור המסופר בפרק ג׳? (6 נקודות)
(2) קראו את פירוש רמב״ן לפסוק י״ז שלפניכם. (בן מות – חייב מיתה; "ביום צאתך..." – דברי שלמה המלך לשמעי בן גרא במלכים א, פרק ב׳, פסוק מ״ב)
כיצד רמב״ן פותר את הקושי? על איזו ראיה הוא מסתמך? (9 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
יש הטוענים כי בציווי שבפסוקים ט״ז–י״ז ה׳ מציב לפני האדם ניסיון שקשה מאוד לעמוד בו, ויש הטוענים כי הציווי מבטא אמון של ה׳ באדם.
(1) הסבירו כל אחת מן הטענות, ובססו כל אחת מהן על הכתוב בפסוקים ח׳–י״ז. (6 נקודות)
(2) מהי עמדתכם? נמקו אותה בעזרת שני נימוקים, והתמודדו עם הטענה האחרת. (9 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
(בראשית ב, ט)וַיַּצְמַח ה׳ אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע
(בראשית ב, טז)וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל
(בראשית ב, יז)וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת
(1) מותר: "מכל עץ הגן אכל תאכל"; אסור: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"; צפוי: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". (2) האדם הוא הנברא היחיד שה׳ מצווה אותו ("ויצו") – כלומר יש לו בחירה חופשית (יכול לשמוע או לעבור) ואחריות למעשיו; ה׳ מדבר אליו ישירות ונותן לו נדיבות רבה ("מכל עץ הגן אכל תאכל") – יחס של אמון; האדם הוא בן שיח של האל.
מה נשאלים: ב־(1) – לציין את המותר, את האסור ואת העונש הצפוי, בביסוס. ב־(2) – להסביר שני דברים שהציווי מלמד על מעמד האדם, בביסוס.
תשובה לדוגמה: (1) המותר: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב, טז) – האדם רשאי לאכול מכל עצי הגן, שהם "כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב, ט). האסור: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, יז) – עץ אחד בלבד. הצפוי לעובר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז).
(2) דבר ראשון – לאדם יש בחירה ואחריות. רק לאדם ה׳ נותן ציווי: "וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר" (בראשית ב, טז). ציווי שייך רק למי שיכול לבחור אם לקיים אותו או לעבור עליו; לבעלי החיים אין ציוויים, כי הם פועלים על פי טבעם. כלומר האדם הוא נברא חופשי, ולכן גם אחראי למעשיו – ולכן יש גם עונש צפוי אם יעבור.
דבר שני – האדם הוא בן שיח של ה׳ ונהנה מאמונו. ה׳ מדבר אל האדם ישירות ומסביר לו את התוצאה של המעשה ("כי ביום אכלך"). נוסף על כך, הציווי פותח בהיתר רחב – "מכל עץ הגן אכל תאכל" – ורק אחר כך בא האיסור על עץ אחד. ה׳ אינו מגביל את האדם מכל צד, אלא נותן לו כמעט הכול ומצפה ממנו לוותר על דבר אחד. זהו יחס של אמון: ה׳ סומך על האדם שיקיים את הגבול היחיד שנקבע לו.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו שלושת הרכיבים (מותר, אסור, עונש) בציטוט. ב־(2) הוסברו שני דברים (בחירה ואחריות; בן שיח ואמון – היתר רחב ואיסור אחד), כל אחד בביסוס ובהסבר.
סעיף ב
(בראשית ב, יז)וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת
(בראשית ג, ו)וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל
(בראשית ג, ז)וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת
(בראשית ג, כב)וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם
(בראשית ג, כג)וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה׳ אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם
(1) ה׳ אמר שביום האכילה האדם ימות, אבל אחרי האכילה האדם והאישה ממשיכים לחיות (נפקחות עיניהם, הם מגורשים ועובדים את האדמה) – האזהרה כאילו לא התקיימה. (2) לפי רמב״ן "מות תמות" אין פירושו מוות מיידי, אלא "בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות" – מאותו יום האדם נעשה חייב מיתה, והמיתה תבוא בזמן שייקבע. ראייתו: לשון שלמה לשמעי "ביום צאתך... ידע תדע כי מות תמות" – גם שם הכוונה שביום היציאה יהיה חייב מיתה למלך, ולא שימות באותו יום.
מה נשאלים: ב־(1) – לנסח את הקושי שבין האזהרה בב, יז ובין המסופר בפרק ג׳. ב־(2) – להסביר את פתרון רמב״ן ואת הראיה הלשונית שעליה הוא מבוסס.
תשובה לדוגמה: (1) בפרק ב׳ ה׳ מזהיר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). לפי הפשט, מי שאוכל מן העץ אמור למות באותו יום. אבל בפרק ג׳ האדם והאישה אוכלים – "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו) – ואינם מתים. להפך, "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" (בראשית ג, ז), ובהמשך הם מגורשים מן הגן וממשיכים לחיות: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה׳ אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה" (בראשית ג, כג). אם כן, האזהרה של ה׳ כאילו לא התקיימה, ונראה שדברי הנחש "לא מות תמתון" היו נכונים.
(2) רמב״ן פותר את הקושי בפירוש אחר למילים "ביום... מות תמות": "בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות". כוונת ה׳ אינה שהאדם ימות מיד – "שאין הכונה שימות מיד בו ביום" – אלא שמאותו רגע הוא נעשה חייב מיתה, והמיתה תבוא כשה׳ ירצה. רמב״ן גם שולל פירוש אחר, שלפיו האדם רק יֵדע שהוא ימות, "כי החיים יודעים שימתו כלם". לפי פירושו האזהרה התקיימה: מיום החטא נגזר על האדם מוות, כפי שנאמר בעונש "כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט), וגם הגירוש מן הגן מונע ממנו את עץ החיים.
הראיה של רמב״ן היא מלשון דומה במקרא: דברי שלמה לשמעי בן גרא – "ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידע תדע כי מות תמות". גם שם אין הכוונה ששמעי ימות ביום שייצא מירושלים, אלא "כי בעת שיצא יהיה חיב מיתה למלך והוא ימית אותו כאשר ירצה". מכאן שהביטוי "ביום... מות תמות" הוא לשון של חיוב וגזר דין, ולא של מוות מיידי.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) נוסח הקושי (אזהרה על מוות ביום האכילה מול המשך החיים), בציטוט משני הפרקים. ב־(2) הוסבר פתרון רמב״ן ("תהיה בן מות" – חיוב מיתה, לא מוות מיידי) והוסברה הראיה מדברי שלמה לשמעי.
סעיף ג
(בראשית ב, ט)וַיַּצְמַח ה׳ אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע
(בראשית ב, טו)וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ
(בראשית ב, טז)וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל
(בראשית ב, יז)וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת
(1) ניסיון קשה: העץ האסור נמצא "בתוך הגן", ליד עץ החיים, וגם הוא "נחמד למראה וטוב למאכל" – הוא תמיד לנגד עיני האדם; האיסור אינו מנומק. אמון: ה׳ מתיר "מכל עץ הגן אכל תאכל" ואוסר עץ אחד בלבד, מסביר את התוצאה, ומפקיד את הגן בידי האדם "לעבדה ולשמרה". (2) עמדה מנומקת עם שני נימוקים והתמודדות.
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר כל טענה ולבסס כל אחת בכתוב. ב־(2) – לנקוט עמדה, לנמק בשני נימוקים ולהתמודד עם הטענה הנגדית.
תשובה לדוגמה: (1) הטענה שהציווי הוא ניסיון קשה: העץ האסור אינו מוסתר, אלא נמצא במרכז הגן, ליד עץ החיים: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט). ככל עצי הגן גם הוא "נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב, ט). האדם רואה אותו כל הזמן, והאיסור אינו מנומק – אין הסבר מדוע דווקא העץ הזה אסור. מכאן שה׳ מציב לפני האדם פיתוי מתמיד, וקשה לעמוד בו.
הטענה שהציווי מבטא אמון: ה׳ נותן לאדם היתר רחב – "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב, טז) – ואוסר רק עץ אחד. הוא גם מסביר לאדם מה תהיה התוצאה, ומפקיד בידיו את הגן כולו: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). ה׳ סומך על האדם שיבין, יבחר נכון וישמור על הגבול.
(2) לדעתי הציווי מבטא אמון של ה׳ באדם. נימוק ראשון: יחס ההיתר לאיסור. האדם מקבל את כל עצי הגן, ונדרש לוותר על עץ אחד בלבד; מי שרוצה להכשיל אינו נותן כל כך הרבה. נימוק שני: ציווי ניתן רק למי שנחשב מסוגל לבחור. ה׳ מתייחס אל האדם כאל נברא בוגר, שאפשר להפקיד בידיו את הגן ולצוות אותו – "וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם" (בראשית ב, טז). אמון אמיתי כולל גם אפשרות לטעות: אילו לא היה עץ אסור, לא הייתה לאדם בחירה, והוא היה דומה לבעלי החיים.
מי שטוען שזהו ניסיון קשה צודק בכך שהעץ במרכז הגן ושהאיסור אינו מנומק. אבל גם זה יכול להתפרש כאמון: ה׳ אינו מרחיק את העץ ואינו מגדר אותו, אלא סומך על האדם שישמור על הגבול בעצמו. הקושי לעמוד בציווי אינו סותר את האמון – הוא חלק ממנו.
אפשר גם: לנקוט את העמדה שזהו ניסיון קשה מדי – העץ בתוך הגן, נחמד למראה, והאיסור אינו מוסבר – ולהתמודד עם ההיתר הרחב; בתנאי שהעמדה מנומקת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברה כל טענה וכל אחת בוססה בציטוט. ב־(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים מבוססים (יחס ההיתר לאיסור; ציווי כביטוי לבחירה) והתמודדות עם הטענה הנגדית.
שאלה 2 · "והוא ימשל בך"
קראו בראשית, פרק ג׳, פסוקים ו׳–כ׳ וגם בראשית, פרק ב׳, פסוקים כ״ב–כ״ד.
ענו על סעיף א – חובה.
(1) על פי פסוק ט״ז, ציינו את שני חלקי העונש של האישה, והסבירו כל אחד מהם. בססו את דבריכם על הכתוב. (10 נקודות)
(2) הצירוף "ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" בבראשית, פרק ד׳, פסוק ז׳ דומה מאוד לצירוף "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (פרק ג׳, פסוק ט״ז). קראו גם בראשית, פרק ד׳, פסוקים ו׳–ז׳.
הסבירו את משמעות הצירוף בכל אחד מן הפסוקים: מי משתוקק, אל מי, ומי מושל במי. מה מלמדת ההשוואה בין הפסוקים על משמעות המשילה בפרק ג׳? (15 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
קראו את פירוש רמב״ן לפסוק ט״ז שלפניכם. (נכספת – משתוקקת; ולא תחוש – ולא תחשוש; במצותה – בציוויה, לפי דבריה)
(1) על פי רמב״ן, מה פירוש "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך"? (7 נקודות)
(2) רמב״ן רואה בעונש האישה "מדה כנגד מדה". הסבירו את דבריו, ובססו אותם על פסוק ו׳ ועל פסוק י״ז. (8 נקודות)
ענו על אחד מן הסעיפים ב–ג.
יש הטוענים כי פסוק ט״ז הוא גזרה הקובעת כיצד צריכים להיות היחסים בין בני זוג, ויש הטוענים כי פסוק ט״ז מתאר מציאות פגומה שנוצרה בעקבות החטא, ואינו קובע מה רצוי.
(1) הסבירו כל אחת מן הטענות, ובססו כל אחת מהן על הכתוב בפרק ב׳ או בפרק ג׳. (7 נקודות)
(2) מהי עמדתכם? נמקו את תשובתכם, והתמודדו עם הטענה האחרת. (8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(בראשית ג, טז)אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ
(בראשית ד, ו)וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ
(בראשית ד, ז)הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ
(1) א. הריון ולידה בכאב – "הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים"; ב. ביחסים עם הבעל – "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך": האישה משתוקקת אל בעלה, והוא שולט בה. (2) פרק ג׳: האישה משתוקקת אל האיש, והאיש מושל בה – תיאור יחסים לא שוויוניים, תוצאה של החטא. פרק ד׳: החטא, הרובץ לפתח כחיה, משתוקק אל קין (לתפוס אותו), וקין נדרש למשול בו – משילה כמשימה מוסרית, שליטה עצמית. ההשוואה: בפרק ג׳ המשילה של האיש באישה מופיעה באותה תבנית שבה בפרק ד׳ מופיע מאבק מול החטא – היא אינה מצב הרמוני אלא סימן לשבר שנוצר בעקבות החטא (במקום "עזר כנגדו" ו"בשר אחד").
מה נשאלים: ב־(1) – לציין ולהסביר את שני חלקי העונש של האישה. ב־(2) – להסביר את הצירוף בכל אחד משני הפסוקים (מי משתוקק, אל מי, מי מושל) ולהסיק מן ההשוואה על משמעות המשילה בפרק ג׳.
תשובה לדוגמה: (1) החלק הראשון – הריון ולידה בכאב: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). ההריון יהיה קשה, והלידה כרוכה בצער.
החלק השני – היחסים עם האיש: "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (בראשית ג, טז). האישה תשתוקק אל בעלה – תרצה בקרבתו – ובכל זאת הוא ישלוט בה. היחסים ביניהם יהיו לא שוויוניים.
(2) בפרק ג׳ האישה היא המשתוקקת, האיש הוא מושא התשוקה, והאיש מושל באישה. בפרק ד׳ ה׳ אומר לקין: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד, ז). כאן החטא מתואר כחיה הרובצת בפתח ומחכה לטרף – החטא הוא שמשתוקק אל קין, כלומר מבקש לתפוס אותו, וקין נדרש למשול בחטא, כלומר לשלוט ביצרו ולא להיכנע לו. המשילה בפרק ד׳ היא משימה מוסרית: שליטה עצמית מול כוח מאיים.
ההשוואה מלמדת שגם בפרק ג׳ המשילה אינה מתארת יחסים הרמוניים, אלא מצב של מאבק ושל שבר. באותה תבנית לשונית שבה מתואר בפרק ד׳ העימות בין האדם ובין החטא, מתוארים בפרק ג׳ היחסים בין האיש לאישה אחרי החטא. זה עומד בניגוד לתיאור שבפרק ב׳ – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד) – שבו האיש והאישה מתאחדים. בעקבות החטא האחדות מתחלפת ביחסים של תשוקה מצד אחד ושל שליטה מצד שני.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) צוינו והוסברו שני חלקי העונש, בציטוט. ב־(2) הוסבר הצירוף בכל פסוק (מי משתוקק ומי מושל), בציטוט, והוסקה מסקנה מנומקת על משמעות המשילה בפרק ג׳ (שבר לעומת "בשר אחד").
סעיף ב
(בראשית ג, ו)וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל
(בראשית ג, טז)אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ
(בראשית ג, יז)וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
(1) לפי רמב״ן האישה תשתוקק מאוד אל בעלה ולא תימנע ממנו בגלל צער ההריון והלידה, ובעלה ישלוט בה ("יחזיק בה כשפחה"). (2) מידה כנגד מידה: בחטא האישה נתנה לאדם והוא אכל "במצותה" – היא כאילו ציוותה עליו ("ותתן גם לאישה עמה ויאכל"); ה׳ אף אומר לאדם "כי שמעת לקול אשתך" (יז); לכן עונשה שמעתה לא תצווה עליו, אלא הוא יצווה עליה – "והוא ימשל בך".
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר את פירוש רמב״ן לצירוף. ב־(2) – להסביר את טענת "מידה כנגד מידה" ולבסס אותה על פסוקים ו׳ ו־י״ז.
תשובה לדוגמה: (1) לפי רמב״ן "ואל אישך תשוקתך" פירושו שהאישה "שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלדה" – אף שההריון והלידה כרוכים בצער, היא לא תימנע מן הקרבה לבעלה בגלל החשש מהם. "והוא ימשל בך" פירושו שבעלה ישלוט בה: "והוא יחזיק בה כשפחה". לפי רמב״ן שני החלקים יחד הם העונש: התשוקה אל הבעל אינה פוחתת, אף שהיא כרוכה בצער ההריון והלידה ובכפיפות לבעל.
(2) רמב״ן אומר: "והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה". בחטא האישה היא שהובילה את האדם: "וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו). לפי רמב״ן האדם אכל "במצותה" – כאילו היא ציוותה עליו והוא שמע לה. הדבר עולה גם מדברי ה׳ לאדם: "כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ" (בראשית ג, יז). לכן העונש תואם את החטא בהיפוך: "וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו". מי שהשתמשה בהשפעתה על בעלה כדי להביא אותו לחטא – נענשת בכך שמעתה בעלה הוא שיקבע.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסבר פירוש רמב״ן לשני חלקי הצירוף, בציטוט מדבריו. ב־(2) הוסבר העיקרון (היא "ציוותה" עליו – עתה הוא יצווה עליה) ובוסס על פסוק ו׳ ("ותתן... ויאכל") ועל פסוק י״ז ("כי שמעת לקול אשתך").
סעיף ג
(בראשית ב, יח)וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
(בראשית ב, כג)וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת
(בראשית ב, כד)עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד
(בראשית ג, טז)אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ
(בראשית ג, יז)וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
(1) גזרה: הדברים נאמרים בפי ה׳ בלשון קביעה, כחלק מן העונש, כמו "ארורה האדמה" ו"בזעת אפיך" – זהו הסדר שה׳ קבע לעולם שאחרי החטא. תיאור: לפני החטא היחסים הם "עזר כנגדו", "עצם מעצמי" ו"בשר אחד" – זהו הרצון האלוהי המקורי; פסוק ט״ז מתאר מה שקורה כשהאדם חוטא, כמו עונשים אחרים שבני אדם מקלים בהם (מחרישים את האדמה, מקלים על כאבי לידה). (2) עמדה מנומקת עם התמודדות.
מה נשאלים: ב־(1) – להסביר כל אחת מן הטענות ולבסס כל אחת בכתוב. ב־(2) – לנקוט עמדה מנומקת ולהתמודד עם הטענה האחרת.
תשובה לדוגמה: (1) הטענה שזו גזרה: הדברים נאמרים מפי ה׳ בלשון קביעה, כחלק מרשימת העונשים: "וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (בראשית ג, טז). כמו שהעונש לאדם – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז) – קובע את מציאות העבודה הקשה, כך העונש לאישה קובע את סדר היחסים בין בני הזוג. לפי טענה זו זהו הסדר שה׳ קבע לעולם שאחרי החטא.
הטענה שזהו תיאור של מציאות פגומה: לפני החטא היחסים בין האיש לאישה מתוארים כשותפות: "אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח), "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג) ו"וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). זהו רצונו המקורי של ה׳. פסוק ט״ז מתאר את מה שקורה בעקבות החטא – שבר ביחסים – ואינו מלמד שהשבר רצוי.
(2) לדעתי פסוק ט״ז מתאר מציאות פגומה ואינו קובע מה רצוי. נימוק ראשון: הסיפור עצמו מציג את מצב היחסים בפרק ב׳ כטוב – "לא טוב היות האדם לבדו", והאישה נבראה "עזר כנגדו" ומתאחדת עם האיש ל"בשר אחד". המשילה מופיעה רק כתוצאה של החטא, כלומר כפגם. נימוק שני: גם שאר העונשים מתארים מציאות קשה, ואף אחד אינו מבין אותם כמצווה לשמור עליה: בני אדם מנסים להקל על עבודת האדמה ועל כאבי הלידה, ואיש אינו חושב שהם עוברים בכך על רצון ה׳. אם כך, גם המשילה היא תיאור של קושי שנוצר, ולא ציווי.
מי שרואה בפסוק גזרה יאמר שהדברים נאמרו מפי ה׳ ובלשון ודאית. אבל גם "בעצב תלדי בנים" נאמר מפי ה׳ ובלשון ודאית, ובכל זאת מובן שזהו עונש המתאר מציאות, ולא דבר שיש לשאוף אליו. לשון העונש מתארת את מה שיקרה, ולא את מה שראוי.
אפשר גם: לנקוט את העמדה שהפסוק הוא גזרה הקובעת סדר – בהסתמך על כך שהוא נאמר מפי ה׳ ועל פרשנים כרמב״ן – ולהתמודד עם תיאור היחסים בפרק ב׳; בתנאי שהעמדה מנומקת ומבוססת.
למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברה כל טענה וכל אחת בוססה בציטוט (ג, טז–יז; ב, יח, כג–כד). ב־(2) יש עמדה ברורה, שני נימוקים (המצב המקורי בפרק ב׳; ההשוואה לשאר העונשים) והתמודדות עם הטענה האחרת.
פרק שני – נושאי הבחירה
(20 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 3–4.
שאלה 3 · נוכרייה מתחת לכנפיים
על אהבה וחסד
קראו רות, פרק ב׳, פסוקים ח׳–י״ג.
כיצד מגיבה רות לדברי בועז? הביאו מפסוקים י׳ ו־י״ג שתי דרכים שבהן היא מביעה ענווה או הכרת תודה, והסבירו כל אחת מהן. (8 נקודות)
(1) בפסוק י׳ רות אומרת: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". הסבירו את משחק המילים (לשון נופל על לשון) שבדבריה, ומה הוא מבליט. (5 נקודות)
(2) בפסוק י״ב בועז מברך את רות. קראו גם רות, פרק ג׳, פסוק ט׳. הסבירו כיצד המילה "כנף" מקשרת בין שני הפרקים, ומה היא מלמדת על התפתחות היחסים בין רות לבועז. (7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(רות ב, י)וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה
(רות ב, יג)וַתֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ
שתיים מאלה: מחווה גופנית של כבוד והודיה – "ותפל על פניה ותשתחו ארצה"; שאלה המבטאת תמיהה וענווה – "מדוע מצאתי חן בעיניך" (אינה רואה את עצמה ראויה); הודיה על העידוד – "כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך"; הקטנת עצמה – "ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך".
מה נשאלים: שתי דרכים בתגובת רות (פסוקים י׳, י״ג) המבטאות ענווה או הכרת תודה, כל אחת עם ציטוט והסבר.
תשובה לדוגמה: דרך ראשונה – מחווה של כבוד: "וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (רות ב, י). רות משתחווה עד הארץ לפני בועז, מחווה של הוקרה עמוקה למי שהיטיב עמה.
דרך שנייה – הקטנת עצמה והודיה: "וַתֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (רות ב, יג). רות מודה לבועז שניחם אותה ודיבר אל לבה, ומדגישה שאינה רואה את עצמה שווה אפילו לאחת משפחותיו. היא אינה לוקחת את טובו כמובן מאליו.
אפשר גם: השאלה "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (רות ב, י) – רות תמהה מדוע זכתה ליחס כזה, כלומר אינה סבורה שמגיע לה.
למה זו תשובה מלאה: הובאו שתי דרכים שונות (מחווה גופנית; דברי הודיה והקטנה עצמית), כל אחת עם ציטוט והסבר.
סעיף ב
(רות ב, י)וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה
(רות ב, יב)יְשַׁלֵּם ה׳ פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו
(רות ג, ט)וַיֹּאמֶר מִי־אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה
(1) "להכירני" ו"נכריה" נשמעות דומות (השורש נ־כ־ר), אך משמעותן הפוכה: "להכיר" – לשים לב, לקרב; "נכריה" – זרה, מי שאין מכירים בה. משחק המילים מבליט את הפרדוקס: דווקא הזרה זוכה להכרה; הוא מדגיש את תמיהתה של רות ואת החסד שבמעשה בועז. (2) בועז מברך: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" – כנפי ה׳, מחסה והגנה אלוהית. בגורן רות אומרת לבועז: "ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" – היא מבקשת שבועז עצמו יהיה ה"כנף" המגינה – כלומר יישא אותה לאישה. המילה מלמדת על מעבר מברכה כללית (ה׳ יגן עלייך) ליחסים אישיים: בועז מתבקש להיות השליח שבאמצעותו יתקיים המחסה שבירך.
מה נשאלים: ב-(1) – אמצעי ספרותי: לזהות את משחק המילים, להסביר אותו ואת מה שהוא מבליט. ב-(2) – מילה מנחה בין פרקים: להסביר את הקשר שהמילה "כנף" יוצרת ומה הוא מלמד על התפתחות היחסים.
תשובה לדוגמה: (1) רות שואלת: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י). המילים "להכירני" ו"נכריה" נשמעות דומות מאוד ונגזרות מאותו שורש (נ־כ־ר), אך משמעותן הפוכה: "להכיר" – לשים לב לאדם, לקרב אותו; "נכרייה" – זרה, מי שאין מכירים בה. משחק המילים מבליט את הפרדוקס שבמצבה: היא זרה, ובכל זאת זוכה להכרה ולקרבה. כך הוא מדגיש גם את תמיהתה וענוותה וגם את גודל החסד של בועז, ומבשר את המהלך של המגילה כולה – הנוכרייה הופכת לחלק מן העם.
(2) בועז מברך את רות: "יְשַׁלֵּם ה׳ פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו" (רות ב, יב). "כנפיו" כאן הן כנפי ה׳ – דימוי של ציפור הפורשת כנפיה על גוזליה, כלומר מחסה והגנה. בפרק ג׳ רות פונה לבועז בגורן: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג, ט). כאן "כנף" היא כנף בגדו של בועז, ופריסתה מבטאת בקשה שבועז יגן עליה ויישא אותה לאישה.
המילה החוזרת מלמדת על התפתחות היחסים: בפרק ב׳ בועז מאחל לרות שה׳ ייתן לה מחסה – ברכה מרוחקת, של אדם נדיב כלפי זרה. בפרק ג׳ רות "מחזירה" לו את המילה ומבקשת שהוא עצמו יהיה המחסה. כך רות מראה לבועז שהוא יכול להיות השליח שדרכו תתקיים הברכה שלו עצמו, והיחסים עוברים מחסד של מעסיק כלפי מלקטת – לברית נישואים.
אפשר גם: לראות בחזרה על "כנף" ביטוי לשייכות – מי שבאה "לחסות" תחת כנפי אלוהי ישראל נכנסת עכשיו גם תחת כנף של משפחה בישראל.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) זוהה משחק המילים (להכירני – נכריה), הוסבר הניגוד במשמעות ומה הוא מבליט. ב-(2) הובאו שני הכתובים עם ציטוט, הוסברה משמעות "כנף" בכל אחד מהם, והוסקה מסקנה על התפתחות היחסים.
שאלה 4 · מות שאול – בשמואל ובדברי הימים
בין שאול לדוד
קראו שמואל א, פרק ל״א, פסוקים א׳–ו׳.
(1) על פי פסוקים א׳–ב׳, תארו את מהלך הקרב בגלבוע ואת גורלם של בני שאול. (4 נקודות)
(2) על פי פסוקים ה׳–ו׳, מי מת עם שאול באותו יום? (4 נקודות)
קראו גם דברי הימים א, פרק י׳, פסוקים ו׳ ו־י״ג–י״ד. (בדברי הימים א, פרק י׳, מסופר שוב סיפור מותו של שאול.)
(1) ציינו נקודת דמיון אחת ונקודת שוני אחת בין הסיפור בשמואל א, פרק ל״א, ובין הסיפור בדברי הימים. בססו כל אחת מהן על שני הכתובים. (8 נקודות)
(2) מה אפשר ללמוד מן ההשוואה על דרכו של כל אחד מן הכתובים להציג את מות שאול? (4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(שמואל א לא, א)וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ
(שמואל א לא, ב)וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל
(שמואל א לא, ו)וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל־אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו
(1) ישראל נסו מפני הפלשתים ונפלו חללים בהר הגלבוע ("וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבע"); הפלשתים השיגו את שאול ובניו והכו את יהונתן, אבינדב ומלכישוע ("ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכישוע בני שאול"). (2) שלושת בניו, נושא כליו (שנפל על חרבו) וכל אנשיו ("וימת שאול ושלשת בניו ונשא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדו").
מה נשאלים: ב-(1) – מהלך הקרב וגורל בני שאול. ב-(2) – מי מת עם שאול.
תשובה לדוגמה: (1) "וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ" (שמואל א לא, א). ישראל מובסים ונסים, ורבים נופלים בהר הגלבוע. "וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל" (שמואל א לא, ב). הפלשתים מתרכזים בשאול ובבניו, והורגים את שלושת בניו.
(2) "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל־אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" (שמואל א לא, ו). עם שאול מתים באותו יום שלושת בניו, נושא כליו – שנפל על חרבו אחריו (פסוק ה׳) – וכל אנשיו.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) תוארו מהלך הקרב וגורל הבנים עם ציטוטים. ב-(2) נמנו המתים עם ציטוט.
סעיף ב
(שמואל א לא, ו)וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל־אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו
(דברי הימים א י, ו)וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְכָל־בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ
(שמואל א לא, יג)וַיִּקְחוּ אֶת־עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת־הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים
(דברי הימים א י, יג)וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה׳ עַל־דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר לֹא־שָׁמָר וְגַם־לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ
(דברי הימים א י, יד)וְלֹא־דָרַשׁ בַּה׳ וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת־הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי
(1) דמיון: שני הכתובים מתארים את מות שאול ושלושת בניו יחד ("וימת שאול ושלשת בניו"; "וימת שאול ושלשת בניו וכל ביתו יחדו מתו"). שוני: בשמואל המספר אינו מוסיף הערכה ומתאר את המוות ואת חסד אנשי יבש; בדברי הימים יש הערכה מפורשת וסיבה: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה׳ על דבר ה׳ אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש", וגם תוצאה: "ויסב את המלוכה לדויד בן ישי". אפשר גם: "כל אנשיו" (שמואל) לעומת "כל ביתו" (דברי הימים) – סוף השושלת. (2) שמואל מציג את המוות כטרגדיה אנושית, בלי לשפוט, ומשאיר לקורא להבין את הקשר לחטאי שאול; הוא אף מסיים בכבוד שעשו לו אנשי יבש. דברי הימים מציג את המוות כגמול: חטא – עונש – מעבר המלוכה לדוד; הסיפור משמש בו מבוא למלכות דוד.
מה נשאלים: ב-(1) – השוואה: נקודת דמיון ונקודת שוני, כל אחת עם ציטוט משני הכתובים. ב-(2) – מסקנה על דרכו של כל כתוב להציג את המוות.
תשובה לדוגמה: (1) נקודת דמיון – מות האב והבנים יחד. בשמואל: "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל־אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" (שמואל א לא, ו). בדברי הימים: "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְכָל־בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ" (דברי הימים א י, ו). שני הכתובים מדגישים שהמלך ובניו מתו באותו יום, יחדיו.
נקודת שוני – הערכה מפורשת. בשמואל המספר מתאר את המוות בלי לנמק אותו: אין משפט שמסביר מדוע מת שאול, והפרק מסתיים במעשה החסד של אנשי יבש גלעד: "וַיִּקְחוּ אֶת־עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת־הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים" (שמואל א לא, יג). בדברי הימים יש הערכה ברורה: "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה׳ עַל־דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר לֹא־שָׁמָר וְגַם־לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ" (דברי הימים א י, יג), ואחריה התוצאה: "וְלֹא־דָרַשׁ בַּה׳ וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת־הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי" (דברי הימים א י, יד).
(2) מן ההשוואה עולה ששמואל א מציג את מות שאול כטרגדיה אנושית: הוא מתאר את הקרב, את פחדו של שאול ואת הכבוד שעשו לו אנשי יבש, ואינו שופט – הקורא, שקרא את פרקים ט״ו ו־כ״ח, מבין בעצמו את הקשר בין החטא ובין הסוף. דברי הימים, לעומתו, מציג את המוות כגמול – חטא, עונש ומעבר המלוכה לדוד – והסיפור משמש בו מעין מבוא לסיפור מלכות דוד. כלומר, אותו אירוע מסופר פעם כסיפור על אדם, ופעם כשיעור על דרך ה׳ בהיסטוריה.
אפשר גם: נקודת שוני – בשמואל "גם כל אנשיו", ובדברי הימים "וכל ביתו יחדו מתו": דברי הימים מדגיש את סוף השושלת כולה, כדי להבליט שהמלוכה עוברת לבית אחר.
למה זו תשובה מלאה: ב-(1) הוצגו נקודת דמיון (מות האב והבנים יחד) ונקודת שוני (היעדר הערכה מול הערכה וגמול מפורשים), כל אחת עם ציטוטים משני הכתובים. ב-(2) נוסחה מסקנה ברורה על דרך ההצגה של כל כתוב.