בגרות בהיסטוריה 22235 - קיץ 2025

מה נדרש: שלוש מטלות. (1) להציג (לתאר) את ההבדל בין המקורות בתיאור תגובת האזרחים; (2) להסביר שתי סיבות להבדל, תוך התייחסות לשניים ממאפייני המקור (סוג, יוצר, מועד); (3) להסביר, על פי הידע, כיצד דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית בא לידי ביטוי בהחלטה ליזום את החרם – מספר ההסברים לא צוין, ולכן נביא שלושה.

תשובה מלאה:
ההבדל בין המקורות: שני המקורות מתארים את יום החרם, 1 באפריל 1933, אך מציגים תמונה הפוכה של תגובת הציבור הגרמני. במקור 1 גבלס מתאר תמיכה מלאה וגורפת: "הציבור הוכיח סולידריות [הפגין תמיכה] מלאה בכל מקום", "המשמעת היא מופתית", ואחרי הצוהריים "צועדים 150,000 פועלים מברלין אל הלוסטגרטן. הם עומדים לצידנו". הוא מסכם: "הוכחנו לעולם כולו שאנו יכולים לסמוך על האומה כולה". לעומתו, במקור 2 פרידלנדר מתאר תגובות שנעו בין אדישות לבין התנגדות: "התברר שהתושבים אדישים למדי לחרם, ויש מהם שאפילו התעקשו לקנות בחנויות 'יהודיות'", בהנובר "קונים אחדים... ביקשו להיכנס בכוח לחנות בבעלות יהודית", ובמינכן התנהל "מסחר עֵר" בחנויות יהודיות לפני החרם. גם הקהל שהתקבץ ברחובות "היו פסיביים [לא פעילים], אבל בשום אופן לא גילו איבה ל'אויבי העם', כפי שציפו מהם מסיתי המפלגה". כלומר, מקור 1 מציג ציבור מגויס ותומך, ומקור 2 מציג ציבור אדיש, ובחלקו אף מתנגד לחרם.

סיבה ראשונה – יוצר המקור: מקור 1 נכתב בידי יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי ומיוזמי יום החרם. היה לו עניין אישי ופוליטי להציג את היוזמה שלו כהצלחה ואת העם הגרמני כמאוחד מאחורי המשטר, ולכן הוא מדגיש את תמיכת הציבור ומכנה את החרם "ניצחון מוסרי גדול לגרמניה". מקור 2 נכתב בידי ההיסטוריון שאול פרידלנדר, שתפקידו לחקור את האמת ההיסטורית באופן ביקורתי. לכן הוא מביא מגוון מקורות – למשל העיתון הנאצי "פוליקשר בֶּאובכטר", שדווקא הוא "קונן" על "תושבים חסרי בינה" שקנו אצל יהודים – ומציג תמונה מורכבת.
סיבה שנייה – סוג המקור: מקור 1 הוא יומן אישי, שבו הכותב רושם את רשמיו הסובייקטיביים מ"סיור ברחובות" ביום אחד, ללא מחויבות לבדוק עובדות או להציג תמונה מקיפה. מקור 2 הוא ספר מחקר היסטורי, המבוסס על מקורות מגוונים ועל דיווחים מערים שונות (הנובר, מינכן), ולכן הוא מקיף ומאוזן יותר.
(אפשר גם מועד היצירה: מקור 1 נכתב ב-1 באפריל 1933, בשעת האירוע ובתוך אווירת הניצחון של המשטר, בלי פרספקטיבה. מקור 2 פורסם ב-1997, יותר משישים שנה אחר כך, כשהחוקר יכול היה להשוות דיווחים מכל רחבי גרמניה ולהעריך את האירוע ממרחק זמן.)

דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית והחלטת החרם:
1. היהודי כטפיל כלכלי: באידאולוגיה הנאצית היהודי הוצג כטפיל שמנצל את העם הגרמני, משתלט על המסחר ועל הכלכלה ומתעשר על חשבון הגרמנים. דימוי זה בא לידי ביטוי בבחירה דווקא בחרם על חנויות ועסקים יהודיים: המטרה הייתה לפגוע בפרנסת היהודים ולמנוע מגרמנים "לדחוף" את כספם לידי היהודים.
2. "היהדות העולמית" כקונספירציה: לפי האידאולוגיה הנאצית קיימת יהדות בין-לאומית הזוממת להשתלט על העולם ולפגוע בגרמניה. לכן הוצג החרם כתגובה ל"תעמולת הזוועה של היהדות העולמית" (מקור 1) – כלומר המחאות בחו"ל נגד המשטר הנאצי הוצגו כמזימה יהודית, ויהודי גרמניה נענשו עליהן כאילו היו חלק ממנה.
3. היהודי כאויב גזעי של "קהילת העם": היהודים נחשבו לגזע זר ומזיק, "אויבי העם" (כלשון המקור), שאין לו מקום בעם הגרמני. החרם, שבו אנשי ס"א ניצבו בכניסות לחנויות וסימנו אותן כיהודיות, היה צעד ראשון בהפרדת היהודים מן החברה ומן הכלכלה הגרמנית, צעד שהמשיך בחוקים שבאו אחריו.
לסיכום, המקורות שונים בתיאור התגובה מפני שאחד הוא יומן תעמולתי של יוזם החרם והשני מחקר היסטורי, והחרם עצמו נבע מדימוי היהודי כטפיל כלכלי, כחלק מקונספירציה עולמית וכאויב גזעי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההבדל מוצג בבירור ומעוגן בציטוטים משני המקורות; כל סיבה נקשרת למאפיין מקור מוגדר (יוצר, סוג) ומוסברת – מה במאפיין גורם לתיאור השונה – ולא רק נאמרת; דימוי היהודי מוצג בשלושה היבטים, וכל אחד נקשר במפורש להחלטה על חרם כלכלי.
טעות נפוצה: לכתוב "גבלס משקר" בלי להסביר מה במאפייני המקור גורם להטיה; או לתאר את ההבדל רק במקור אחד בלי להשוות לשני.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד בא לידי ביטוי במקור דפוס התייחסות אחד של האוכלוסייה המקומית; (2) להציג, על פי הידע, את המניעים של מי שנקט דפוס זה – מספר לא צוין, ולכן שלושה מניעים; (3) לבחור מקור מספר הלימוד המציג דפוס התייחסות אחר ולהסביר כיצד הוא בא לידי ביטוי בו.

תשובה מלאה:
דפוס ההתייחסות במקור – שיתוף פעולה עם הנאצים: במקור מתוארים שוטרים ליטאים הלוקחים חלק פעיל בגירוש יהודי וילנה לגטו. "בעיצומו של לילה גירשו [השוטרים] הליטאים את היהודים מבתיהם", הם מובילים את ההמונים "בליווי שוטרים", מכים אותם – "מכות שהונחתו בקַת רובה מאלצות אותם להתרומם ולשרך דרכם" – ומצווים עליהם בצעקות: "[השוטרים] הליטאים מצווחים בקול 'לעמוד!'". כלומר, בני האוכלוסייה המקומית אינם רק צופים, אלא מבצעים בעצמם את מדיניות הנאצים ומפעילים אלימות כלפי היהודים.

המניעים של משתפי הפעולה:
1. אנטישמיות והזדהות עם מדיניות הנאצים: בקרב חלקים מן האוכלוסייה בליטא ובמזרח אירופה הייתה שנאת יהודים עמוקה ומסורתית, והכיבוש הנאצי איפשר לה לבוא לידי ביטוי מעשי.
2. זיהוי היהודים עם הקומוניזם: ליטא נכבשה בידי ברית המועצות בשנים 1940–1941, ותושבים רבים סבלו מן השלטון הסובייטי. הם האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הסובייטים, ולכן ראו בפגיעה ביהודים "נקמה" על הכיבוש הקומוניסטי.
3. שיקולי רווח: שיתוף הפעולה איפשר לקבל רכוש יהודי שהופקע, דירות ומשרות, ולזכות בהטבות מן הכובש.

מקור מספר הלימוד המציג דפוס אחר – הצלה: מקור מתאים הוא מקור על הצלת יהודי דנמרק באוקטובר 1943. כאשר נודע על כוונת הגרמנים לעצור את יהודי דנמרק ולגרשם, הזהירו אותם אזרחים דנים, הסתירו אותם בבתיהם ובכנסיות, ובתוך שבועות ספורים הועברו כ-7,000 יהודים בסירות דייגים אל שוודיה הנייטרלית. מקור כזה (למשל עדות של ניצול או מכתב המחאה של ראשי הכנסייה הדנית מאוקטובר 1943) מבטא את דפוס ההצלה: בניגוד לשוטרים הליטאים במקור שלפנינו, בני האוכלוסייה המקומית סיכנו את עצמם כדי לפעול נגד מדיניות הכובש ולהציל את שכניהם היהודים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
לסיכום, המקור מראה שיתוף פעולה פעיל של שוטרים ליטאים בגירוש, שנבע מאנטישמיות, מזיהוי היהודים עם הקומוניזם ומבצע כסף, ולעומתו עמד דפוס ההצלה שבא לידי ביטוי בדנמרק.

(חלופה מקובלת לסעיף הראשון: דפוס העמידה מן הצד/ניצול – השכנים והשוערים הפולנים מקבלים את רכוש היהודים, "השוערים, כמובן, נוטלים הכול", ו"כולם מביעים השתתפות בצער, אך אין מספיקים להצניע [להסתיר] את קוצר רוחם, את רצונם העַז להיפטר כבר משכניהם". מניעים: אנטישמיות שיצרה ניכור לגורל היהודים, פחד מן הכובש ומענישה קולקטיבית, והתמקדות בהישרדות בתנאי הכיבוש הקשים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הדפוס מזוהה במפורש ומעוגן בציטוטים מן המקור; מוצגים שלושה מניעים מדויקים שמתאימים לדפוס שנבחר (ולא לדפוס אחר); המקור מספר הלימוד מציג דפוס שונה מזה שבמקור, והקשר בינו לבין הדפוס מוסבר.
טעות נפוצה: לבחור בסעיף השני מקור המציג את אותו הדפוס שהוצג בסעיף הראשון – השאלה דורשת דפוס אחר.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד השינוי במצבה של גרמניה במהלך המלחמה בא לידי ביטוי בקריקטורה; (2) להסביר, על פי הידע, שני גורמים שהובילו לשינוי.

תשובה מלאה:
השינוי בקריקטורה: הקריקטורה, שפורסמה באוגוסט 1943, משווה בין מצבו של הצבא הגרמני בתחילת המלחמה לבין מצבו כעבור ארבע שנים, ומראה מעבר ממצב של עליונות צבאית וניצחונות למצב של נסיגות ותבוסות.
– בחלק העליון, "1939", חיילי הצבא הגרמני צועדים בצעד אחיד, בראש מורם, כשהם אוחזים ברובים עם כידונים שלופים ושועטים קדימה – סמל לצבא חזק, ממושמע ומנצח, שכבש בתחילת המלחמה את פולין ובהמשך את רוב אירופה.
– בחלק התחתון, "1943", אותם חיילים (עם סרט צלב הקרס) מרימים ידיים לאות כניעה, ראשם מושפל, חלקם חבושים, בגדיהם קרועים ומטולאים, וחלקם נועלים מגף אחד בלבד או הולכים יחפים – סמל לצבא מובס, תשוש ומושפל שהולך לשבי.
הצייר מבליט את השינוי גם בכיוון התנועה: ב-1939 החיילים מסתערים קדימה, וב-1943 הם עומדים חסרי אונים.

גורם ראשון – המפנה בחזית המזרחית: במבצע ברברוסה (יוני 1941) חדר הצבא הגרמני לעומק ברית המועצות, אך התקדמותו נבלמה בשל החורף הרוסי הקשה, קשיי האספקה והטקטיקה הסובייטית. במערכה על סטלינגרד כותרה הארמייה השישית הגרמנית, ובפברואר 1943 נכנעו שרידיה. בקרב נהרגו ונשבו מאות אלפי חיילים, ומאז עבר הצבא האדום ליוזמה ולמתקפה. זה הגורם המרכזי לתמונת החיילים הנכנעים ב-1943.
גורם שני – הצטרפות ארצות הברית למלחמה: אחרי ההתקפה היפנית על פרל הרבור (דצמבר 1941) הצטרפה ארה"ב למלחמה. כוח האדם העצום שלה ויכולת הייצור של התעשייה האמריקנית (נשק, מטוסים, אוניות, מזון) העניקו לבעלות הברית יתרון ברור על פני גרמניה, שכוח האדם והמשאבים שלה הלכו והתדלדלו.
(אפשר גם: המפנה בצפון אפריקה – ניצחון הבריטים באל-עלמיין (נובמבר 1942), נחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה, וכניעת כוחות הציר בתוניסיה במאי 1943; או פלישת בעלות הברית לסיציליה ביולי 1943.)
לסיכום, הקריקטורה מציגה את השינוי מצבא מנצח לצבא נכנע, שינוי שנבע בעיקר מהתבוסה בברית המועצות ומהצטרפות ארה"ב למלחמה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: השינוי מוגדר במילים (מעליונות לתבוסה) ומעוגן בפרטים חזותיים מוגדרים משני חלקי הקריקטורה; שני הגורמים מדויקים, עם מועדים, ומוסבר כיצד כל אחד מהם הוביל לשינוי – לא רק נמנה.

מה נדרש: להסביר כיצד תהליך הדה-קולוניזציה בא לידי ביטוי במקור, ולבסס על שתי דוגמאות מן המקור.

תשובה מלאה:
דה-קולוניזציה היא התהליך שבו מושבות של מעצמות אירופה באסיה ובאפריקה השתחררו משלטון זר והפכו למדינות עצמאיות, בעיקר בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. המקור מבטא את תהליך הדה-קולוניזציה בכמה היבטים: הוא נכתב בידי קוואסי אווסו, פעיל פוליטי יליד מושבת חוף הזהב (גאנה) שהייתה תחת שלטון בריטי; הוא נכתב ב-1948, בתקופה שבה המאבק בשלטון הקולוניאלי באפריקה הלך והתעצם; ותוכנו הוא מחאה נגד עוולות השלטון הבריטי ודרישה לעצמאות.

דוגמה ראשונה – הקריאה לחירות ולעצמאות: המאבק לשחרור עמי אפריקה בא לידי ביטוי בקריאה למאבק לעצמאות. הכותב שואל: "האם לא נילחֵם בעד חירותנו?... מדוע לא נהיה עצמאיים?", ומתאר כיצד "תלמידים מתלוננים ודורשים עצמאות" וכיצד "בפעם הראשונה בהיסטוריה של המושבה, מִכללות מושבתות מסיבות פוליטיות". כלומר, הדרישה לעצמאות כבר אינה של יחידים, אלא התפשטה בקרב הצעירים והמשכילים – תופעה אופיינית לתנועות השחרור הלאומיות.
דוגמה שנייה – המחאה נגד הניצול הכלכלי והכפייה: אחד הגורמים לדה-קולוניזציה היה ההתנגדות לניצול הכלכלי של המושבות לטובת המעצמה. במקור: "איכרים זועמים על הגבלת התפוקה החקלאית ועל ניצולם בידי שלטונות המושבה", "בעלי מקצועות חופשיים נפגעים, והממשלה מאיימת עליהם", והכותב מסכם: "שפיכות דמים! ניצול! כפייה!... הבה לנו צדק". הוא גם מציין ש"אי־שקט נפוץ בכל מקום" – מחאה רחבה של כל שכבות האוכלוסייה נגד השלטון הזר.
(רקע מן הידע: בתחילת 1948 פרצו בחוף הזהב מהומות נגד השלטון הבריטי, והמאבק, בהנהגת קוואמה נקרומה, הוביל לעצמאות גאנה ב-1957 – המושבה הראשונה באפריקה שמדרום לסהרה שזכתה בעצמאות.)
לסיכום, המקור מבטא את הדה-קולוניזציה באמצעות הקריאה לחירות ולעצמאות והמחאה נגד הניצול והכפייה של השלטון הבריטי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש הגדרה קצרה של דה-קולוניזציה; שתי דוגמאות שונות זו מזו, כל אחת מעוגנת בציטוט מדויק מן המקור ומוסבר כיצד היא מבטאת את התהליך; נעשה שימוש גם במאפייני המקור (מי, מתי, היכן).

מה נדרש: (1) להסביר מהו דפוס העלייה במקור ולבסס על שתי עובדות מן המקור; (2) להציג את המאפיינים של דפוס עלייה אחר (מספר לא צוין – שלושה מאפיינים).

תשובה מלאה:
דפוס העלייה במקור – עליית הצלה: עליית הצלה הייתה דפוס עלייה שמדינת ישראל הפעילה בארצות שבהן נשקפה סכנה כבדה לחיי היהודים. במסגרתה הובאו לישראל קהילות שלמות, בתוך זמן קצר ובמבצע מאורגן, בלי סינון של העולים.
עובדה ראשונה – הסכנה לקהילה: המקור מתאר את ההרעה במצב היהודים בתימן אחרי החלטת החלוקה באו"ם: "ימים אחדים אחרי שהחליט האו"ם על החלוקה, היו מהומות בעֲדֶן... וגם מצב היהודים בתימן הורע". היהודים "נטלו בייאוש ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו", ובדרכם "סבלו התנפלויות של שודדים ערבים". עובדות אלה מראות שחייהם היו בסכנה – התנאי להפעלת עליית הצלה.
עובדה שנייה – העלאת הקהילה כולה בזמן קצר: "בכל יום ויום הוטסו לישראל 500 או 600 יהודים תימנים... רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל 48,000 יהודים תימנים". כלומר, מדינת ישראל העלתה כמעט את כל הקהילה בתוך כשנה, ברכבת אווירית – מבצע "על כנפי נשרים", ששמו לקוח מן הפסוק שמצטט הזקן בסוף המקור: "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

דפוס עלייה אחר – עלייה מבוקרת (סלקטיבית):
1. היא הופעלה בארצות שבהן לא התעורר חשש קיומי מיידי לגורל היהודים, כמו מדינות צפון אפריקה בתחילת שנות החמישים.
2. העלייה צומצמה ווסתה, מחשש שהמשך העלייה ההמונית יביא לקריסה של כל מערכות הקליטה בישראל, שכבר היו בעומס כבד.
3. נקבעו סדרי עדיפויות בהחלטה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל ומצב בריאותי: ניתנה עדיפות לצעירים ולבריאים ולמשפחות עם מפרנסים, והיהודים רוכזו לפני עלייתם והופעל מנגנון מיון.
(אפשר גם: עלייה חשאית – בריחת עולים בסתר, בלי פרסום, ממדינות שלא התירו יציאה חופשית, מחשש לנזק שיגרום פרסום העניין.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הדפוס מזוהה ומוגדר; שתי עובדות שונות מן המקור (הסכנה, וההעלאה המהירה של הקהילה כולה) מצוטטות ומוסברות כמאפייני עליית הצלה; לדפוס האחר מוצגים שלושה מאפיינים מדויקים.

מה נדרש: (1) להציג, על פי הידע, את הנסיבות לפרוץ המלחמה (מספר לא צוין – שלוש נסיבות לפחות); (2) להציג את מהלכי המלחמה המתוארים במפה; (3) להסביר כיצד שתיים מן הנסיבות אפשרו את המהלכים.

תשובה מלאה:
הנסיבות לפרוץ המלחמה:
1. במאי 1967 ריכזה מצרים כוחות צבא גדולים בחצי האי סיני, סמוך לגבול עם ישראל, דרשה את הוצאת כוח החירום של האו"ם, וסגרה את מצרי טיראן לשיט הישראלי – צעד שישראל הגדירה מראש כעילה למלחמה.
2. מנהיגי מדינות ערב ניהלו מלחמת תעמולה, איימו להשמיד את ישראל והכריזו שהם יוצאים למלחמה נגדה; במקביל נחתמו הסכמי הגנה בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966) ובין מצרים לירדן (סוף מאי 1967), כך שישראל עמדה מול איום משולב מכמה חזיתות.
3. "תקופת ההמתנה" – כשלושה שבועות שבהם נכשלו הניסיונות הדיפלומטיים להביא לסיום המשבר, ובמהלכם גייסה ישראל את כוחות המילואים שלה והכינה את צבאה לקראת המלחמה.
(רקע של המלחמה הקרה: ברית המועצות, שתמכה במצרים ובסוריה וחימשה אותן, מסרה למצרים במאי 1967 ידיעה כוזבת על ריכוזי כוחות ישראליים בגבול הסורי – דבר שתרם להסלמה.)

מהלכי המלחמה במפה: המפה, "מלחמת בזק של שישה ימים, 5–10 ביוני 1967", מתארת בחיצים כחולים כיבושים מהירים של צה"ל בשלוש חזיתות: תחילה בסיני וברצועת עזה – מרפיח ואל-עריש, דרך אבו עגילה, ג'בל ליבני וביר גפגפה, ועד תעלת סואץ (קנטרה, איסמעיליה, סואץ) ושארם א-שיח'; לאחר מכן ביהודה ושומרון – ג'נין, שכם, רמאללה, ירושלים, בית לחם; ולבסוף ברמת הגולן – עד קוניטרה. המפה מציגה יוזמה התקפית של צה"ל בכל החזיתות, בלי חיצים של מתקפות ערביות, וכל השטחים האלה נכבשו עד 10 ביוני 1967 – שישה ימים בלבד. הטבלה במפה מראה שצבאות ערב היו גדולים בהרבה (למשל מצרים לבדה – 1400 טנקים לעומת 800 של ישראל).
כיצד הנסיבות אפשרו את המהלכים:
נסיבה 1 – ריכוז הכוחות המצריים בסיני: הריכוז יצר איום ממשי על ישראל, והוביל אותה לנקוט יוזמה התקפית ולהקדים מכה: בבוקר 5 ביוני 1967 תקף חיל האוויר את שדות התעופה של מצרים והשמיד את רוב מטוסיה (מבצע "מוקד"). התקפת הפתע, ואחריה פריצת כוחות היבשה בסיני, הביאו לקריסת הצבא המצרי – ולכן המפה מראה התקדמות מהירה עד התעלה.
נסיבה 2 – תקופת ההמתנה וגיוס המילואים: במהלך תקופת ההמתנה גויסו כוחות המילואים וצה"ל הוכן למלחמה, ולכן כשפרצה הוא היה ערוך ומאומן ויכול היה לפעול מייד בכמה חזיתות. לאחר הכרעת מצרים יכול היה לרכז כוחות מול ירדן ומול סוריה, ולכבוש את יהודה ושומרון ואת רמת הגולן – כפי שמראים החיצים במפה.
לסיכום, האיום המצרי, הסכמי ההגנה הערביים ותקופת ההמתנה יצרו את הנסיבות למלחמה, וריכוז הכוחות והכנת הצבא אפשרו לצה"ל לפתוח במתקפת פתע ולכבוש בתוך שישה ימים את סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הנסיבות מוצגות במדויק עם מועדים; מהלכי המלחמה מתוארים על פי פרטים מן המפה (כיוונים, מקומות, מועד); שתי נסיבות נקשרות במפורש למהלכים – כיצד כל אחת "אפשרה" אותם, ולא רק נמנות.

מה נדרש: (1) להציג, על פי הידע, את הנסיבות לפרוץ המלחמה (מספר לא צוין – שלוש נסיבות לפחות); (2) להציג את מהלכי המלחמה במפה; (3) להסביר כיצד שתיים מן הנסיבות אפשרו את המהלכים.

תשובה מלאה:
הנסיבות לפרוץ המלחמה:
1. הכנות מצרים וסוריה: מצרים וסוריה קיבלו מברית המועצות כמויות גדולות של נשק חדיש – בהן טילי נ"מ וטילים נגד טנקים – אימנו את צבאותיהן לקראת המלחמה, תגברו את כוחותיהן סמוך לגבול, ונקטו אמצעי הטעיה (למשל הצגת ההיערכות כתרגיל) כדי להסתיר את כוונותיהן.
2. הערכה מוטעית של ישראל: המודיעין הישראלי העריך ש"אין בכוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה" ("הקונספציה"), וישראל זלזלה ביכולת הטכנולוגית והמבצעית של צבאות ערב. היא העריכה שתוכל לבלום מתקפה בקלות יחסית, בין השאר בזכות קו בר לב.
3. לחץ בינלאומי וגיוס מאוחר: לחץ בינלאומי, ובעיקר החשש מתגובה אמריקנית, הוביל את ההנהגה להימנע ממכת מנע; גיוס המילואים היה חלקי ומאוחר. המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים.

מהלכי המלחמה במפה: המפה, "מלחמת יום כיפור, שלב הבלימה", מציגה בחיצים ירוקים מתקפה בו-זמנית של צבאות סוריה ומצרים על ישראל בשתי חזיתות, בימים 6–9 באוקטובר 1973: בדרום צלחו כוחות מצריים את תעלת סואץ בכמה גזרות – באזורי קנטרה, איסמעיליה וסואץ – וכבשו רצועת שטח לאורך הגדה המזרחית של התעלה (השטחים הירוקים); בצפון פרצו כוחות סוריים לרמת הגולן וכבשו בה שטח. כלומר, המפה מציגה את הצלחת צבאות מצרים וסוריה לפרוץ את קווי ההגנה של צה"ל ולכבוש שטחים בסיני וברמת הגולן.
כיצד הנסיבות אפשרו את המהלכים:
נסיבה 1 – ההערכה המוטעית של המודיעין: בגלל "הקונספציה" לא נערך צה"ל למלחמה, והמתקפה הפתיעה אותו. ההפתעה העניקה לצבאות מצרים וסוריה יתרון מכריע בשעות ובימים הראשונים: הם תקפו בשתי החזיתות בבת אחת, פרצו את קווי ההגנה – קו בר לב בסיני והקו ברמת הגולן – וכבשו מוצבים ובסיסים שלא היו ערוכים מספיק להגנה, כפי שמראים השטחים הירוקים במפה.
נסיבה 2 – לחץ בינלאומי וגיוס חלקי ומאוחר: בגלל הלחץ הבינלאומי והחשש מתגובת ארה"ב, ההנהגה לא אישרה לצבא להנחית מכה מקדימה שיכלה לפגוע בעוצמת המתקפה. בנוסף, הגיוס החלקי והמאוחר של המילואים לא הספיק לבלימת המתקפה, ואפשר לכוחות מצרים וסוריה, שנהנו מעדיפות ברורה בכוח אדם ובאמצעי לחימה, להשתלט על שטחים בסיני ובגולן ולהחזיק בהם בימים הראשונים.
(אפשר גם: ההמעטה בכוחו של האויב – חיל האוויר לא היה ערוך להתמודד עם איום הטילים כדי לסייע לכוחות היבשה, ולכן לא הצליח לעצור את הצליחה.)
לסיכום, ההפתעה שנבעה מן הקונספציה, ואי-הנחתת מכת מנע לצד הגיוס המאוחר, אפשרו למצרים ולסוריה לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש שטחים בשתי החזיתות.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הנסיבות מוצגות במדויק; מהלכי המלחמה מתוארים על פי פרטים מן המפה (שתי חזיתות, מקומות, תאריכים, השטחים שנכבשו); שתי נסיבות נקשרות במפורש למהלכים שבמפה.