בגרות בספרות 8215 - קיץ 2025

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו", ושאלת "מדוע". יש (1) לתאר אירוע אחד שהוא נקודת מפנה בעלילה; (2) לנמק מדוע הוא נקודת מפנה, כלומר מה משתנה בעקבותיו; (3) להסביר את תרומתו לבניית משמעות הסיפור. הרכיב הספרותי: מבנה העלילה – נקודת מפנה.
שימו לב: מי שעונה גם על שאלה 4 (על "חג מולד אחד") צריך לענות על שאלה זו על פי סיפור אחר, למשל אחד הסיפורים שבהצעות שבסוף התשובה.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה נקודת המפנה היא הרגע שבו באדי, בבית אביו בניו אורלינס, מציץ בסתר בלילה ורואה את אביו מסדר את מתנות החג מתחת לעץ.
מה היה לפני המפנה: באדי, ילד להורים גרושים, גדל בעיירה קטנה ומבודדת באלבמה, בבית קרובי משפחה, ובעיקר בחסות בת דודתו המבוגרת סוק. היא מחנכת אותו לאמונה, והוא מאמין כמוה שהכול, טוב או רע, הוא רצונו של אלוהים. הוא בטוח שסנטה קלאוס קיים, אף שבן דודו בילי בוב וילדים אחרים לגלגו עליו ואמרו לו שאין סנטה קלאוס. כשנודע לו שעליו לנסוע לאביו לחג המולד, הוא בוכה, כי אביו זר לו, וסוק משכנעת אותו באומרה שאולי יראה שלג. בניו אורלינס הוא אומלל: האב גורר אותו לפגישות עם חבריו, הנעליים מענות אותו, והשלג אינו יורד. ובכל זאת אמונתו שלמה: הוא מתפלל שסנטה קלאוס יביא לו את דגם האווירון שראה בחלון הראווה של חנות הצעצועים.
המפנה: בלילה הוא רואה את אביו מסדר את המתנות. באדי מספר שהרגיש סחרחורת, כי מה שראה אילץ אותו לחשוב על הכול מחדש: המתנות לא הובאו בידי סנטה קלאוס, אלא נקנו ונעטפו בידי אביו, ופירוש הדבר שבילי בוב והילדים האחרים לא שיקרו. הספק מגיע גם אל סוק: לרגע הוא תוהה אם ידעה את האמת ושיקרה לו, ומיד דוחה את המחשבה, כי היא האמינה. ואז הוא מבין: "עכשיו אני אצטרך להיות זה שיספר לסוק את האמת."
מדוע זו נקודת מפנה? ראשית, היא משנה את הדמות. הילד התמים הופך למפוכח ואף לערמומי: אחרי שהוא פותח את המתנות ומתאכזב מהן, הוא מראה לאביו את "מה שסנטה קלאוס הביא", ואז שואל מה האב עצמו ייתן לו. הוא מזכיר את האווירון, והאב, שרוצה לזכות באהבת בנו, קונה אותו אף שהוא יקר. הילד שהאמין בנתינה שאינה מבקשת דבר, משתמש עתה בנתינה כמבחן. שנית, היא משנה את כיוון העלילה: מכאן אמונתו של באדי נבחנת שוב ושוב. בדרך לתחנת האוטובוס האב, שיכור, אוחז במפרק ידו, אומר שלא ייתן לו לחזור למשפחה באלבמה ומכריז שאין אלוהים ואין סנטה קלאוס. שלישית, היא מובילה אל השיא: באדי חוזר הביתה ונושא איתו שאלה שרק סוק יכולה לענות עליה.
תרומת המפנה למשמעות: "חג מולד אחד" הוא סיפור התבגרות, והמפנה הוא רגע ההתפכחות שבלעדיו אין התבגרות. בבית, במיטה, באדי מספר לסוק הכול, והיא אינה מכחישה את מה שראה, אלא נותנת לאמונה משמעות חדשה: מישהו יחיד אינו יכול לעשות את כל מה שצריך לעשות, ולכן אלוהים פיזר את התפקיד של סנטה קלאוס בין כולנו, ו"כולם סנטה קלאוס". האמונה התמימה בדמות שמביאה מתנות הופכת לאמונה בוגרת בנתינה של כל אדם. באדי מממש אותה: הוא הולך עם סוק לדואר ושולח לאביו גלויה, ובה הוא כותב שהוא לומד לדווש באווירון ושהוא אוהב אותו. כך הוא נותן לאביו את מה שהאב ביקש ולא קיבל.
המפנה מבטא אפוא את משמעות הסיפור: ההתפכחות אינה מבטלת את האמונה, אלא מעמיקה אותה, והופכת את הילד שמקבל מתנות לילד שיודע לתת, גם למי שאכזב אותו.
אפשר גם: לראות את נקודת המפנה בהודעה שעל באדי לנסוע לאביו, שמוציאה אותו מן העולם המוגן של סוק אל העיר הזרה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "כתבו", "הסבירו" ו"בססו". יש לבחור דמות מרכזית אחת, לקבוע אם חל בה שינוי במהלך הסיפור (אפשר גם לקבוע שלא חל), ולהסביר את הקביעה על סמך התפתחות העלילה, כלומר להראות את הדמות בשלבי העלילה ואת האירועים שגרמו לשינוי. הרכיב הספרותי: עיצוב דמות – דמות מתפתחת או קבועה.

תשובה מלאה:
בסיפור "גימפל תם" מאת יצחק בשביס־זינגר הדמות המרכזית היא גימפל, האופה מן העיירה פרמפול, שהוא גם המספר. לדעתי חל בו שינוי, אבל שינוי מיוחד: גימפל אינו הופך לרמאי ואינו מאבד את טוב לבו, אלא מבין את עצמו ובוחר בדרכו מתוך הכרה. מה שמשתנה אינו התנהגותו כלפי אחרים, אלא הסיבה לה.
גימפל בתחילת הסיפור: הוא פותח בכך שקוראים לו גימפל תם, אף שהוא עצמו אינו חושב שהוא טיפש. אנשי פרמפול מרמים אותו בכל הזדמנות ומספרים לו סיפורים מופרכים, והוא מאמין, כי הכול אפשרי, ומה יפסיד אם יאמין. השידוך שלו לאלקה הוא מעשה של לעג: אלקה מציגה את בנה כאחיה, וכשהיא יולדת זמן קצר אחרי החתונה, גימפל מקבל את ההסבר שהתינוק נולד לפני זמנו. לילה אחד הוא מוצא גבר זר במיטתה. הרב פוסק שעליו להתגרש ממנה, וגימפל, שמתגעגע אליה, משכנע את עצמו שאולי דמיין ומבקש מן הרב לחזור בו. הרבנים דנים בעניין חודשים ארוכים, ורק כשהם מתירים לו לחזור הוא שב הביתה, ומוצא במיטתה את השוליה שלו. ושוב הוא מניח לה לשכנע אותו שדמיין. הוא מגדל את ילדיה באהבה ומביא לה מן המאפייה כל טוב. בשלב זה התמימות שלו היא גם חולשה: הוא מאמין כי קל לו יותר להאמין מאשר להתעמת.
המפנה: מות אלקה. לפני מותה היא מתוודה שרימתה אותו כל השנים, ושאף אחד מן הילדים אינו שלו. האמת שגימפל סירב לראות נחשפת בבת אחת. רוח הרע מופיעה בחלומו ומפתה אותו לנקום: אם העולם כולו מרמה אותו, שירמה גם הוא את העולם. גימפל מטיל את מימיו בבצק שממנו יאפה את הלחם לאנשי העיירה. לראשונה התם כמעט הופך לרמאי, וזה הרגע שבו השינוי עלול היה להיות שינוי לרעה.
ההכרעה: אלקה מופיעה בחלומו ומוכיחה אותו: האם מפני שהיא הייתה שקרנית, הכול שקר? היא רימתה רק את עצמה, ועכשיו היא משלמת על כך. גימפל מתעורר, קובר את הלחם באדמה, ועוזב את פרמפול לנדוד בעולם. העזיבה היא בחירה: הוא כבר אינו מי שאחרים עושים בו כרצונם, אלא אדם שמחליט על דרכו.
גימפל בסוף הסיפור: הוא נודד זקן, שמספר סיפורים בדרכים, ומבין שהעולם הזה הוא עולם של דמיון, ושבעולם האמת אי אפשר יהיה לרמות אפילו אותו. הוא מחכה למותו בלי מרירות. גם צורת הסיפור משקפת את השינוי: גימפל מספר את סיפורו בגוף ראשון, בדיעבד, כאדם שכבר עבר את הכול. הקול שמספר לנו על הפתי הוא כבר קולו של החכם, שמבין את מה שהפתי לא הבין.
השינוי ברור: בתחילה גימפל מאמין כי אינו יודע לסרב, ובסוף הוא יודע היטב שרימו אותו, עמד בפיתוי לנקום ובחר בכל זאת בתמימות ובאמונה. עם זאת, משהו נשאר בו קבוע: טוב הלב והסירוב לפגוע באחרים. דווקא השילוב הזה מעניק לשינוי את משמעותו: התמימות שהייתה מושא ללעג הופכת לחוכמה ולמעין קדושה. כך הסיפור מערער על ההבחנה בין "פתי" ל"חכם": בעולם שמלא רמאות, הפתי של פרמפול הוא בסוף החכם שבה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור דמיון או ניגוד, בין שתי דמויות או בין שני מצבים, לתאר את שני צדדיו בפרטים מן הסיפור, ולהסביר את תרומתו לבניית משמעות הסיפור. התשובה שלהלן בוחרת בשתי דמויות (האופה וההורים), ומראה ניגוד שהופך לדמיון; גם תשובה המתמקדת רק בניגוד או רק בדמיון מתאימה לשאלה.

תשובה מלאה:
בסיפור "דבר קטן וטוב" מאת ריימונד קרבר בחרתי בשתי דמויות, או ליתר דיוק בדמות אחת ובזוג: האופה מצד אחד, וההורים, אן והווארד, מצד שני. ביניהם יש ניגוד חריף בתחילת הסיפור, אבל בסופו הניגוד הופך לדמיון, ובמעבר הזה טמונה משמעות הסיפור.
הניגוד בתחילת הסיפור: אן נכנסת למאפייה במרכז קניות ומזמינה עוגת יום הולדת לבנה סקוטי. היא אם מלאת חיים, שמחה לקראת המסיבה, ומנסה ליצור קשר עם האופה. אבל האופה, איש מבוגר ומסויג, אינו נענה לה: הוא רושם את ההזמנה, אומר את המינימום הדרוש, ולא יותר. אן יוצאת בתחושה לא נוחה. כבר כאן נוצר ניגוד בין חום לקרירות, ובין חיי משפחה לבין אדם שכל עניינו עבודה. האופה מוצג בפתיחה מבחוץ, כפי שאן רואה אותו, ולכן הוא נראה לה ולקוראים כאדם קר; את סיפורו שלו נשמע רק בסוף.
ביום ההולדת עצמו סקוטי נפגע ממכונית בדרכו לבית הספר. הוא חוזר הביתה, נשכב ומאבד את הכרתו, ומאושפז בבית החולים. ההורים יושבים לצד מיטתו ומחכים שיתעורר, והרופאים מרגיעים אותם, אבל הילד אינו מתעורר. בזמן הזה הטלפון בבית מצלצל, וקול לא מוכר מזכיר להם את סקוטי ואת העוגה שלא נאספה. ההורים אינם יודעים מי מתקשר, ומרגישים שמישהו מתעלל בהם. כאן הניגוד בשיאו: מול הדאגה והפחד של ההורים עומדת האטימות של האופה, שאינו יודע דבר על האסון ורואה רק הזמנה שלא נאספה.
סקוטי מת. בלילה אן מבינה שהמתקשר הוא האופה, וההורים נוסעים אל המאפייה. אן מטיחה בו שבנה מת. זה הרגע שבו היחסים מתהפכים: האופה מבקש סליחה, מפנה להם מקום ליד שולחן, מגיש להם קפה ולחמניות חמות, ואומר שבזמן כזה האכילה היא דבר קטן וטוב.
הדמיון: בשיחה מתגלה שהאופה בודד כמו ההורים. הוא מספר שאין לו ילדים, שימיו חוזרים על עצמם מול התנורים, ושהוא מכין אוכל לחגיגות של אחרים. גם עכשיו, באמצע הלילה, הוא עובד במאפייה לבדו. ההורים, שאיבדו את ילדם, והאופה, שמעולם לא היה לו ילד, נמצאים עתה במצב דומה: כולם בודדים ופגועים. הוא אומר שאינו אדם רע, והם מקשיבים לו. הם אוכלים איתו לחם כהה ומדברים עד אור הבוקר, ואינם חושבים ללכת.
תרומת הניגוד והדמיון למשמעות: הסיפור מתאר עולם מנוכר, שבו אנשים זרים זה לזה: האופה אינו רואה את הלקוחה, בבית החולים אין מי שיודע לעזור, והמתקשר הוא קול מאיים בלי פנים. הניגוד בין האופה להורים מגלם את הניכור הזה. המעבר מניגוד לדמיון מראה את הדרך לצאת ממנו: רק כשהאנשים מכירים בכאב המשותף, הזרות הופכת לקרבה. הסמל לכך הוא המזון: העוגה, שהוזמנה ולא נאספה ונעשתה עילה להטרדה, מתחלפת בלחם שהאופה נותן מרצונו ושאוכלים יחד. זו נחמה צנועה, שאינה מבטלת את האסון, אבל היא אמיתית. הסיפור מראה שגם מול המוות, מפגש אנושי בין זרים הוא "דבר קטן וטוב".

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו", ושאלת עמדה ("האם לדעתכם"). יש לנקוט עמדה אם שני הערכים, נתינה ומשפחתיות, באים לידי ביטוי בסיפור, ולהסביר ולהדגים כל אחד מהם בפרטים מן הסיפור (לפחות שתי דוגמאות). הרכיב הספרותי: רעיונות מרכזיים ועיצוב דמויות.

תשובה מלאה:
לדעתי ערכי הנתינה והמשפחתיות באים לידי ביטוי בסיפור "חג מולד אחד", אבל לא בצורה הצפויה. הסיפור מעמיד זה מול זה שני סוגים של נתינה ושני סוגים של משפחה, ומראה שמתנות יקרות וקשר דם אינם מבטיחים נתינה ומשפחה.
משפחתיות – המשפחה המפורקת: באדי מספר שאמו נישאה בגיל שש־עשרה לאיש עסקים מניו אורלינס, והנישואים נמשכו שנה; לדבריו, היא הייתה צעירה מכדי להיות אם או אשת איש. הוריו הגרושים השאירו אותו אצל קרובי משפחה באלבמה. האב זר לו: הוא ראה אותו רק כמה פעמים, וכשנודע לו שעליו לנסוע אליו לחג המולד, באדי בוכה ומסביר שפחד מזרים, "ואבי היה זר." כשהם נפגשים בתחנה, האב מרים אותו בזרועותיו, צוחק ובוכה, ושואל אם אינו מכיר את אביו. בשאלה הזאת טמון כל הכאב של משפחה שבה הבן אינו מכיר את אביו.
משפחתיות – המשפחה האמיתית: דווקא בבית באלבמה, בין הדודות, הדודים ובני הדודים, ובעיקר אצל בת דודתו המבוגרת סוק, יש לבאדי משפחה. סוק מעבירה את אצבעותיה בשערו ונותנת לו נשיקת לילה טוב, ובאדי מתאר אותה כחברה הטובה ביותר שהייתה לו. הוא מעולם לא הלך לישון בלי הטקס הזה, ולכן הנסיעה מבהילה אותו כל כך. המשפחתיות בסיפור נקבעת באהבה ובדאגה, ולא בקשר הדם.
נתינה – מתנות האב: בניו אורלינס האב נותן הרבה. יש לו בית ורוד ויפה ברובע הצרפתי, הוא מסדר מתנות מתחת לעץ, וכשבאדי שואל אותו בערמומיות מה הוא עצמו ייתן לו, הוא קונה לו את דגם האווירון היקר, אף שפניו נופלות כשהוא נזכר במחירו. אבל זו נתינה שמבקשת תמורה. האב רוצה לזכות באהבת בנו ומתחנן: "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה." הוא גורר את באדי לפגישות עם חבריו ומתרברב בו, ואינו רואה כמה הוא אומלל בנעליים הכבדות ומול הצדפות. בדרך לתחנה הוא אף מנסה למנוע ממנו לחזור למשפחה באלבמה. מתנותיו חומריות, ואינן מקרבות.
נתינה – מתנותיה של סוק: סוק אינה נותנת דבר יקר, אבל נותנת את העיקר: חום, ביטחון ואמונה. גם כשהיא שולחת את באדי לאביו, היא נותנת לו תקווה: אולי יראה שלג. כשבאדי חוזר ומספר לה שראה את אביו מסדר את המתנות, היא מסבירה שאלוהים פיזר את התפקיד של סנטה קלאוס בין כולנו, ולכן "כולם סנטה קלאוס". הנתינה איננה מעשה של דמות קסומה אלא תפקיד של כל אדם. היא מוסיפה שעכשיו יורד שלג בין הכוכבים: את מה שהבטיחה ולא התקיים היא נותנת לו כמתנה רוחנית.
מפגש הערכים בסיום: באדי הולך עם סוק לדואר, קונה גלויה, וכותב לאביו שהוא לומד לדווש באווירון ושהוא אוהב אותו. זו נתינה בדרכה של סוק: מתנה קטנה, בלי תמורה, שמעניקה לאב את מה שביקש ולא קיבל. הגלויה נמצאה בכספת של האב כשמת, כלומר הייתה יקרה לו. כך הנתינה האמיתית מחברת מחדש את המשפחה המפורקת, והבן הוא שנותן לאביו.
הסיפור מבטא אפוא את ערכי חג המולד, אבל מגדיר אותם מחדש: נתינה היא נתינה של אהבה, ומשפחה היא מי שאוהב.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו", "הסבירו" ו"הדגימו". יש שלושה רכיבים: (1) לתאר אירוע או מצב לא צפוי ברומאן או בנובלה; (2) להסביר מהו המפנה שחל בעקבותיו בחיי דמות מרכזית; (3) להסביר מהו המפנה שחל בעקבותיו בעלילה כולה. כל רכיב צריך דוגמאות מן היצירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "הזר" מאת אלבר קאמי האירוע הלא צפוי הוא הירייה של מרסו, המספר והגיבור, בערבי על חוף הים ליד אלג'יר. האירוע אינו צפוי לא רק לקורא אלא גם למרסו עצמו: לא היה לו שום מניע להרוג, והוא לא תכנן זאת.
תיאור האירוע: מרסו, פקיד צעיר באלג'יר, נגרר לסכסוך של שכנו ריימון עם אחיה של המאהבת שריימון היכה. ביום ראשון, בבית החוף של מסון, ידידו של ריימון, מתפתחת תגרה עם שני ערבים, וריימון נפצע מסכין. מאוחר יותר מרסו לוקח מריימון את האקדח כדי למנוע ממנו לירות. אחר כך הוא חוזר לבדו אל החוף, בחום כבד ובשמש מסנוורת, שמזכירה לו את יום הלוויית אמו. ליד המעיין שמאחורי הסלע שוכב הערבי. מרסו צועד צעד קדימה, הערבי שולף את הסכין, האור מבריק מן הלהב אל עיניו שהזיעה מסנוורת, ומרסו יורה. אחר כך הוא יורה עוד ארבע יריות בגוף שאינו זז, ומרגיש שהרס את האיזון של היום ואת השקט של החוף שבו היה מאושר. את ארבע היריות האלה הוא מדמה לארבע נקישות קצרות על דלת האסון.
המפנה בחיי מרסו: לפני הירייה מרסו חי בהווה ובחושים: העבודה במשרד, הרחצה בים, השמש, והקשר עם מארי, שאותה פגש במקום הרחצה שבנמל יום אחרי הלוויית אמו. כשמארי שואלת אם הוא אוהב אותה, הוא עונה שזה לא אומר דבר ושנדמה לו שלא; כשהיא שואלת אם יתחתן איתה, הוא עונה שזה לא משנה לו ושאפשר, אם היא רוצה. אחרי הירייה כל זה נלקח ממנו: הכלא שולל ממנו את הים, את מארי ואת הסיגריות. אבל המפנה הוא גם פנימי: בתא הוא לומד להעביר את הזמן בזיכרון, ומגיע למסקנה שאדם שחי יום אחד בלבד יכול לחיות מאה שנה בכלא בלי להשתעמם. בסוף, אחרי גזר הדין, כשהכומר מתעקש לדבר איתו על אלוהים, מרסו מתפרץ עליו בזעם. אחרי ההתפרצות הוא נרגע, נפתח לאדישות העולם, ומרגיש שהיה מאושר ושהוא עדיין מאושר. האדם האדיש של החלק הראשון הופך לאדם שמודע לחייו ולאבסורד שבהם.
המפנה בעלילה כולה: הירייה היא ציר הרומאן. היא חותמת את החלק הראשון, והחלק השני כולו, החקירה, הכלא והמשפט, הוא תוצאה שלה. יותר מזה, החלק השני חוזר אל אירועי החלק הראשון ומעניק להם משמעות חדשה. בחלק הראשון סופרו הדברים בפשטות: מרסו לא רצה לראות את גופת אמו, שתה קפה עם חלב ועישן ליד הארון, לא בכה, ולמחרת שחה עם מארי והלך איתה לסרט קומי. במשפט מנהל בית האבות, השוער ומארי נדרשים להעיד על הפרטים האלה, והתובע הופך אותם לראיה: לטענתו מרסו קבר את אמו בלב של פושע. עוד קודם לכן השופט החוקר מנופף מולו בצלב ושואל אם הוא מאמין באלוהים, ומרסו עונה שלא. כך המשפט עוסק פחות ברצח ויותר בכך שמרסו אינו מתנהג כפי שהחברה מצפה, והוא נדון לעריפת ראשו בכיכר ציבורית בשם העם הצרפתי.
גם העדים מראים עד כמה העלילה התהפכה: סלסט, בעל המסעדה שבה מרסו אוכל, מנסה להסביר שמה שקרה הוא מזל רע, ושכנו הזקן סלמנו מעיד על יחסו הטוב לכלבו, אבל איש אינו מקשיב להם. התובע אף קושר את מרסו למשפט על רצח אב שנקבע למחרת, כאילו מי שאינו מתאבל על אמו אשם גם בפשע ההוא. פרטים שהיו בחלק הראשון שגרה אפורה נעשים בחלק השני כתב אשמה.
האירוע הלא צפוי מפנה אפוא את חייו של מרסו מקיום אדיש בהווה אל המוות ואל המודעות, ומפנה את העלילה מסיפור יומיומי למשפט שחושף את החברה. משמעות הרומאן נבנית מן המפנה הזה: מרסו "זר" משום שהוא מסרב לשקר ולהעמיד פנים שהוא מרגיש מה שאינו מרגיש, והחברה מענישה אותו על כך לא פחות מאשר על הרצח. גם המשאלה האחרונה שלו, שביום ההוצאה להורג יבואו צופים רבים ויקבלו אותו בקריאות שנאה, כדי שירגיש פחות בודד, מראה שהזרות שלו הפכה לעמדה שהוא מקבל עד הסוף.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור שתי דמויות מִשנה (לא את הדמות המרכזית), לתאר כל אחת (מי היא, מה היחסים שלה עם הדמות המרכזית, מה היא עושה בעלילה), ולהסביר את תפקידה ביצירה. השאלה מציעה שלושה תפקידים אפשריים: אפיון הדמות המרכזית, קידום העלילה וייצוג רעיונות ודעות. תשובה טובה מראה לכל דמות יותר מתפקיד אחד, עם דוגמאות.

תשובה מלאה:
ברומאן "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'.ד. סלינג'ר הדמות המרכזית היא הולדן קולפילד, נער בן שש עשרה שמספר בגוף ראשון על הימים שאחרי שסולק מפנסי, בית הספר שלו, לפני חופשת חג המולד, ועל שיטוטיו בניו יורק. שתי דמויות משנה בולטות הן פיבי, אחותו הצעירה, ומר אנטוליני, מורו לשעבר.
פיבי, תיאור: פיבי בת עשר, ילדה חכמה, ישירה ומלאת חיים, שכותבת במחברות סיפורים על ילדה בלשית. הולדן אוהב אותה יותר מכל אדם אחר. הוא מתגנב בלילה לדירת ההורים כדי לראות אותה, והיא מבינה מיד שסולק מבית הספר, ומאשימה אותו שאינו אוהב שום דבר.
תפקידה של פיבי: ראשית, היא מאפיינת את הולדן. כשהיא דורשת ממנו לומר דבר אחד שהוא אוהב, הוא מתקשה ונזכר באלי, אחיו שמת; וכשהיא שואלת מה הוא רוצה להיות, הוא מתאר את משאלתו: לעמוד על שפת צוק ליד שדה שיפון שבו משחקים ילדים קטנים, ולתפוס כל ילד שעומד ליפול מן הצוק. פיבי מתקנת אותו: בשיר של רוברט ברנס שהוא מצטט לא מדובר על לתפוס אלא על לפגוש. התיקון חושף שחלומו של הולדן בנוי על טעות, ושהרצון להגן על התמימות הוא בעצם רצון לעצור את הזמן. שנית, היא מקדמת את העלילה: הולדן מחליט לברוח מערבה, וקובע להיפגש איתה כדי להחזיר לה את דמי חג המולד שהלוותה לו. היא מגיעה עם מזוודה ודורשת לבוא איתו, וכדי לא לפגוע בה הוא מוותר על הבריחה. כך היא מובילה לשיא הרומאן, סצנת הקרוסלה בסנטרל פארק. שלישית, היא מייצגת רעיון: כשפיבי מושיטה יד אל טבעת הזהב, הולדן מבין שצריך לתת לילדים לנסות, ושאם הם נופלים, אסור להתערב. הוא יושב בגשם, מביט בה ומרגיש מאושר. הילדה שהוא רוצה להגן עליה היא זו שמלמדת אותו לוותר על תפקיד ה"תפסן".
מר אנטוליני, תיאור: אנטוליני היה מורו של הולדן לאנגלית בבית ספר קודם. הולדן זוכר שהוא היה זה שהרים את גופתו של ג'יימס קאסל, התלמיד שקפץ מן החלון, וכיסה אותו במעילו. כשאין להולדן לאן ללכת, הוא מטלפן אליו באמצע הלילה, ואנטוליני מזמין אותו לישון אצלו.
תפקידו של אנטוליני: ראשית, הוא מייצג דעה, עמדת הבגרות. הוא מזהיר את הולדן שהוא בדרך לנפילה קשה, ורושם לו על דף משפט של הפסיכואנליטיקאי וילהלם שטקל, שלפיו האדם שאינו בוגר רוצה למות באצילות למען מטרה, והאדם הבוגר רוצה לחיות בענווה למענה. זו תשובה לחלום ה"תפסן": במקום להציל את העולם, לחיות בתוכו. שנית, הוא מאפיין את הולדן: הולדן מתעורר בלילה ומגלה את אנטוליני יושב לידו ומלטף את ראשו. הוא נבהל ובורח, ואחר כך מהרהר שאולי טעה. התגובה חושפת את חשדנותו כלפי כל מבוגר ואת שבריריותו. שלישית, הוא מקדם את העלילה: מכאן הולדן ישן בתחנת הרכבת גרנד סנטרל, ולמחרת, כשהוא חוצה רחובות, הוא חושש שייעלם ומבקש מאלי שלא ייתן לו להיעלם. הבריחה מאנטוליני מקרבת את המשבר.
גם הניגוד בין שתי הדמויות תורם למשמעות: אנטוליני מנסה לשכנע את הולדן במילים ובהסברים, והולדן אינו מסוגל לקבל אותם; בסצנת הקרוסלה פיבי אינה מסבירה דבר, אלא פשוט נוסעת על הקרוסלה, ודווקא המראה הזה מביא אותו להשלמה. כך הרומאן מרמז שהדרך של הולדן אל הבגרות עוברת דרך האהבה ולא דרך הטפה.
שתי דמויות המשנה מציבות אפוא את שני הקטבים שבינם נקרע הולדן: פיבי מייצגת את הילדות שהוא רוצה לשמור, ואנטוליני את הבגרות שהוא חושש ממנה. דרכן הרומאן מראה שהתבגרות פירושה לוותר על החלום לעצור את הזמן.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר כיצד סיפור האהבה בין וינסטון לג'וליה תורם למשמעות הרומאן, כלומר מה הוא מגלה על המשטר, על האדם ועל המרד, ולהדגים מן העלילה. מכיוון שאין מספר, יש להציג לפחות שתי תרומות שונות, כל אחת עם דוגמה.

תשובה מלאה:
ברומאן "1984" מאת ג'ורג' אורוול סיפור האהבה בין וינסטון סמית' לג'וליה הוא ציר שעליו נבנה המרד של וינסטון, ובו גם מתבטאת התבוסה שלו. הוא תורם למשמעות הרומאן בכמה דרכים.
אהבה כמעשה פוליטי: המפלגה מדכאת את המיניות ואת האהבה, כי אהבה יוצרת נאמנות שאינה למפלגה. ג'וליה חוגרת את האבנט האדום של ליגת הנוער נגד המין, ווינסטון נזכר באשתו לשעבר קתרין, שראתה ביחסי המין חובה כלפי המפלגה בלבד. לכן הקשר ביניהם אינו עניין פרטי: ג'וליה, שווינסטון חשד בה שהיא מרגלת, מגניבה לידו פתק שבו כתוב שהיא אוהבת אותו, ופגישתם הראשונה בכפר נחווית אצל וינסטון כמכה במפלגה וכמעשה פוליטי. כך סיפור האהבה מראה שהמשטר שולט לא רק במעשים אלא גם ביצרים וברגשות.
אהבה כמרחב פרטי וכזיכרון: האהבה מחזירה לווינסטון את מה שהמשטר מחק. בכפר קיכלי שר מעליהם, והמקום מזכיר לווינסטון את "ארץ הזהב" של חלומותיו. בחדר שהם שוכרים מעל החנות של מר צ'רינגטון ג'וליה מביאה קפה וסוכר אמיתיים, מתאפרת ורוצה ללבוש שמלה, ווינסטון מרגיש שהעבר חזר. משקולת הזכוכית עם האלמוג נראית לו כעולם קטן שבו הם חיים. כך סיפור האהבה מציג את מה שהאדם צריך, פרטיות, יופי וזיכרון, ומגדיר את מה שהמפלגה שוללת.
אהבה ונאמנות פרטית: בחדר שמעל החנות, לצד ג'וליה, וינסטון נזכר לראשונה במלואו בזיכרון שהדחיק: כילד רעב הוא חטף מאחותו הקטנה את חלקה בשוקולד וברח, ואמו חיבקה את אחותו כדי להגן עליה. כשהוא חוזר, אמו ואחותו כבר נעלמו. מן הזיכרון הזה הוא מבין שבעבר היו לאנשים נאמנויות פרטיות, שהמפלגה אינה שולטת בהן, ושהפרולים עדיין שמרו עליהן. האהבה לג'וליה מעוררת אפוא גם את האהבה הישנה לאם, ומציבה את הנאמנות לאדם מול הנאמנות למפלגה.
ניגוד בין האוהבים: ג'וליה מורדת למען החיים וההנאה, ואין לה עניין במהפכה או באמת על העבר; כשווינסטון קורא לה מן הספר של גולדשטיין, היא נרדמת. וינסטון מורד בשם האמת והזיכרון. הניגוד מראה שתי דרכים להתנגד למשטר, ושתיהן נכשלות.
השבירה: החדר היה מלכודת. מאחורי התמונה שעל הקיר מוסתר מסך, ומר צ'רינגטון הוא איש משטרת המחשבות. קודם לכן הסכימו האוהבים שהודאה אינה בגידה, ושהמפלגה אינה יכולה להכריח אותם להפסיק לאהוב, כי היא אינה יכולה להיכנס לתוכם. בביתו של אובריין הם מוכנים לכל מעשה למען המרד, חוץ מלהיפרד. אבל במשרד האהבה אובריין מסביר שבעתיד לא תהיה אהבה מלבד האהבה לאח הגדול, ובחדר 101, מול כלוב החולדות, וינסטון זועק שיעשו זאת לג'וליה. אחרי השחרור הם נפגשים בפארק, וכל אחד מודה שבגד בשני; אין ביניהם עוד דבר. בשורה האחרונה וינסטון אוהב את האח הגדול: האהבה עצמה הופנתה אל המפלגה.
שני פרטים מעמיקים את השבירה. ברגע המעצר אחד מאנשי משטרת המחשבות מנפץ את משקולת הזכוכית על האבן שליד האח, ופיסת האלמוג הזעירה שהייתה בתוכה מתגלגלת על השטיח; וינסטון חושב כמה קטנה הייתה תמיד. כך העולם הקטן שבנו האוהבים מתגלה כשביר, ומה שנראה מחוץ לטווח המשטר היה כל הזמן בתוכו. ואחרי השחרור, בבית הקפה "עץ הערמון", וינסטון שומע שיר שבו כל אחד מכר את חברו: הבגידה ההדדית הפכה לפזמון.
סיפור האהבה תורם אפוא למשמעות הרומאן בכך שהוא מגלם את התקווה האנושית, ובכך שהשבירה שלו מראה שאין למשטר הטוטליטרי גבול: הוא חודר גם אל הנקודה הפנימית ביותר, אל האהבה, ומעוות אותה. כך הרומאן מזהיר מפני שלטון שמסוגל להרוס את מה שהופך אדם לאדם.

למה זו תשובה מלאה: