בגרות בספרות 8215 - חורף 2026

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש לענות על שלושה חלקים: (1) לתאר פרט אחד שהיה סמוי מן הדמויות או מן הקוראים; (2) להסביר כיצד הוא מתגלה במהלך הסיפור או בסיומו (באילו רמזים, ובאיזה אופן הסיפור מסתיר אותו); (3) להסביר את תרומתו לבניית המשמעות של הסיפור. הרכיב הספרותי: פער מידע, רמזים מטרימים, מבנה העלילה והגילוי בסיום. בשאלה של 30 נקודות מצופה פירוט של כמה רמזים ושל דרכי ההסתרה.

תשובה מלאה:
בסיפור "ורד לאמילי" מאת ויליאם פוקנר הפרט הסמוי הוא גורלו של הומר ברון: אמילי גריירסון הרעילה אותו, ושמרה את גופתו בחדר בקומה העליונה של ביתה במשך כארבעים שנה.
הפרט סמוי גם מאנשי העיירה ג'פרסון וגם מן הקוראים. את הסיפור מספרים אנשי העיירה בגוף ראשון רבים ("אנחנו"), והם יודעים רק מה שראו מבחוץ. גם המבנה מסתיר: הסיפור נפתח בהלוויה של אמילי, וממנה קופץ אחורה וקדימה בזמן, כך שהרמזים מפוזרים ואינם מסודרים לפי סדר התרחשותם.
כך מתגלה הפרט, ברמזים: ראשית, אחרי מות אביה אמילי מסרבת שלושה ימים להודות שהוא מת, עד שהיא נשברת ומניחה לקבור אותו. גם כשנציגי העירייה באים לגבות ממנה מסים, היא שולחת אותם אל קולונל סרטוריס, שמת כעשר שנים קודם לכן. רמזים אלה מלמדים שהיא מסרבת להכיר במוות ובזמן. שנית, היא נראית נוסעת בכרכרה עם הומר ברון, מנהל עבודה מן הצפון שבא לסלול מדרכות, ואנשי העיירה מרכלים. שלישית, היא קונה ארסן אצל הרוקח ומסרבת לומר לשם מה. רביעית, היא קונה לגבר מערכת כלי רחצה מכסף, ועליה ראשי התיבות שלו, וגם מערכת בגדים מלאה לגבר. העיירה מסיקה שהם עומדים להינשא. חמישית, הומר נראה נכנס לביתה בערב, ואיש אינו רואה אותו עוד. זמן קצר אחר כך עולה מן הבית ריח רע, וכמה גברים מפזרים סיד סביב הבית בלילה, כדי לא לפגוע בגברת. העיירה מפרשת את היעלמותו כנטישה.
הגילוי המלא בא רק בסיום: אחרי ההלוויה פורצים את דלת החדר שבקומה העליונה, שאיש לא ראה ארבעים שנה. החדר מקושט כחדר כלולות, ובו כלי הרחצה והבגדים, ובמיטה שוכבת גופתו של הומר. על הכרית השנייה יש שקע של ראש, ומישהו מרים ממנה שערה ארוכה אפורה. (המשרת הזקן, היחיד שנכנס לבית במשך שנים, נעלם עוד קודם לכן: ביום מותה של אמילי הכניס את הנשים הראשונות, יצא בדלת האחורית ולא נראה עוד.) כל הרמזים מקבלים עכשיו משמעות חדשה. הגילוי מאיר מחדש גם את הפתיחה: הסיפור נפתח בכך שנשות העיירה באות להלוויה מתוך סקרנות לראות את פנים הבית, שאיש לא נכנס אליו שנים, והסיום אכן מוביל אותן, ואת הקוראים, אל החדר הנעול שבלב הבית.
לפרט הסמוי תרומה מכרעת לבניית המשמעות. ראשית, הוא חושף את סירובה של אמילי לקבל את האובדן ואת חלוף הזמן: כמו שלא נתנה לקבור את אביה, וכמו שהמשיכה לחיות בעולם שבו קולונל סרטוריס עדיין פוטר אותה ממסים, כך "השאירה" לעצמה את הומר לתמיד. השערה האפורה מראה שהיא שכבה לצדו עד זקנתה. אמילי מגלמת את הדרום הישן, המכובד והגווע, הנאחז בעבר בכל מחיר. שנית, הגילוי מאיר את העיירה עצמה: היא מתבוננת, מרכלת ושופטת, אבל אינה רואה, ואולי אינה רוצה לראות, את מה שקורה מול עיניה. פיזור הסיד בלילה במקום לשאול הוא סמל להסתרה המשותפת.
הפרט הסמוי והגילוי המאוחר הופכים אפוא את הסיפור מסיפור על אישה מוזרה ובודדה לסיפור אימה על אהבה מעוותת, על בדידות ועל עבר שמסרב למות.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש לבחור שניים מן האמצעים שברשימה, לתאר את הופעותיהם בסיפור (כמה הופעות או פרטים לכל אמצעי), ולהסביר כיצד הם תורמים להבנת המציאות המתוארת בסיפור. בשאלה של 30 נקודות מצופה ניתוח מפורט של כל אמצעי ושל הקשר ביניהם. התשובה שלהלן בוחרת בעיצוב סביבה ובאנלוגיה.

תשובה מלאה:
בסיפור "הזבוב" מאת קתרין מנספילד המציאות המתוארת היא מציאות של אבל מודחק בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. שני אמצעים חושפים אותה: עיצוב הסביבה והאנלוגיה בין הזבוב לבני האדם.
עיצוב סביבה: רוב הסיפור מתרחש במשרדו של הבוס בעיר. המשרד חודש לאחרונה: שטיח חדש, רהיטים חדשים ותנור חשמלי, והבוס מצביע עליהם בגאווה בפני מר וודיפילד, ידידו הזקן שפרש מעבודתו אחרי שלקה בשבץ. הבוס אף מכבד אותו בוויסקי. זה מרחב חם, נוח ומוגן, מעין מבצר של הצלחה, והוא מאפיין את הבוס כאדם שעדיין חזק ושולט בחייו. אבל בתוך המרחב הזה תלוי תצלום של נער רציני במדים, בנו של הבוס שנהרג במלחמה לפני שש שנים, והבוס אינו מפנה אליו את תשומת לב האורח. ממקום אחר לגמרי מגיע הזיכרון: וודיפילד מספר שבנותיו ביקרו בבלגיה בקבר בנו, ומצאו בקרבתו גם את קבר בנו של הבוס. הבוס מעולם לא נסע לשם. הניגוד בין המשרד המחודש והחם לבין הקבר הרחוק בבלגיה מבטא מציאות שבה החיים חזרו לשגרה, והנוחות החומרית והעבודה מכסות על השכול. הבן היה אמור לרשת את העסק, ובלעדיו המשרד המפואר נעשה חסר תכלית.
אנלוגיה: אחרי שהאורח הולך, הבוס מבקש מן השמש מייסי שלא יכניס אליו איש במשך חצי שעה, ומתכונן לבכות על בנו. אבל הדמעות אינן באות. אז הוא מבחין בזבוב שנפל לקסת הדיו. הוא מוציא אותו בעט ומניח אותו על נייר הספיגה, והזבוב מנקה את כנפיו ומתאושש. אז הבוס מטפטף עליו טיפת דיו, ושוב, ושוב, ומתפעל מאומץ לבו של הזבוב, עד שהזבוב מת. האנלוגיה פועלת בכמה כיוונים. הזבוב מקביל לבוס עצמו: הגורל הנחית עליו מכה אחר מכה, והוא מתאושש וממשיך, אבל משהו בו מת. הזבוב מקביל גם לבן ולצעירים שנשלחו למות במלחמה בידי כוחות חזקים מהם, וגם לוודיפילד הזקן שהשבץ פגע בו. הבוס, המחליט בשרירות לב אם הזבוב יחיה, מקביל לכוח עליון אכזר ואדיש, ובו בזמן הוא גם קורבן של כוח כזה. ההתפעלות שלו מאומץ לבו של הזבוב, בזמן שהוא עצמו מטפטף עליו את הדיו, חושפת את האכזריות של כוח שמכה ובו בזמן משבח את עמידות הקורבן, כמו החברה ששלחה את הצעירים למלחמה. גם וודיפילד, ששכח מה רצה לספר ונזכר רק אחרי כוסית הוויסקי, הוא "זבוב" שהזמן והמחלה מכים בו.
הקשר בין שני האמצעים מעמיק את ההבנה: גם בתוך הסביבה המוגנת שבנה לעצמו, האדם אינו מוגן מן הגורל, והאכזריות שבמשחק עם הזבוב מתרחשת דווקא על שולחן הכתיבה שבמשרד החדש. בסיום הבוס זורק את הזבוב המת לסל, נתקף תחושת אומללות, מבקש ממייסי נייר ספיגה חדש, ואינו זוכר על מה חשב קודם לכן. המציאות שהסיפור מתאר היא אפוא מציאות של דור שאיבד את בניו, ושל אבל שנשחק עד שכחה.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר נקודת מפנה בסיפור; (2) לתאר את השפעותיה על הדמות המרכזית ו/או על דמויות אחרות; (3) להסביר כיצד העלילה מתפתחת אחרי המפנה. הרכיב הספרותי: מבנה העלילה – נקודת מפנה, השלכותיה ושינוי הכיוון של הסיפור.

תשובה מלאה:
בסיפור "האדרת" מאת ניקולאי גוגול נקודת המפנה היא גזילת האדרת החדשה מאקאקי אקאקייביץ', בלילה, בדרכו הביתה מן המסיבה.
מה היה לפני המפנה: אקאקי אקאקייביץ' הוא פקיד זוטר במשרד ממשלתי בפטרבורג, שתפקידו להעתיק מסמכים. הוא אוהב את עבודתו, אבל חבריו לעבודה לועגים לו ומתעללים בו, ואפילו השומרים בכניסה אינם מביטים בו כשהוא עובר, כאילו היה זבוב. הוא חי לבדו, ואין לו דבר בעולם מלבד העבודה. האדרת הישנה שלו בלויה כל כך שהחייט פטרוביץ' מסרב לתקן אותה, ואומר שיש לתפור חדשה. במשך חודשים אקאקי חוסך כל פרוטה: הוא מוותר על תה בערבים ועל נרות, ומהלך בזהירות כדי לא לשחוק את סוליות נעליו. המחשבה על האדרת ממלאת את חייו בתכלית. כשהאדרת מוכנה, הוא לובש אותה למשרד, ולראשונה הוא זוכה לתשומת לב: חבריו מברכים אותו, ואחד הפקידים הבכירים מזמין אותו למסיבה. זה שיא האושר שלו.
המפנה: בדרכו הביתה מן המסיבה, בלילה, הוא חוצה כיכר רחבה וריקה. כמה גברים בעלי שפם עוצרים אותו, גוזלים ממנו את האדרת ומפילים אותו לשלג. ברגע אחד נגזל ממנו כל מה שבנה.
השפעות המפנה על הדמות המרכזית: אקאקי מנסה להשיב את האדרת ונתקל בפקידות האדישה. הוא פונה לקצין המשטרה, שאינו מסייע לו, ואחר כך, בעצת אחרים, ל"אישיות החשובה", פקיד רם מעלה שזה עתה קיבל את דרגתו. זה צועק עליו בבוז על שהעז לפנות אליו ישירות ולא דרך הצינורות המקובלים. אקאקי כמעט מתעלף, יוצא אל סופת השלג בלי אדרת, חולה בקדחת ומת בתוך ימים ספורים. במשרד מבחינים בהיעדרו רק כעבור כמה ימים, ופקיד אחר תופס את מקומו. המפנה חושף את האמת על חייו: בלי האדרת אין לו מקום בעולם.
השפעה על דמות אחרת: "האישיות החשובה" חשה אחר כך ייסורי מצפון, ואף שולחת לברר מה עלה בגורלו של הפקיד, ושומעת שמת.
כיצד העלילה מתפתחת אחרי המפנה: הסיפור הריאליסטי הופך לפנטסטי. בפטרבורג מתפשטות שמועות על רוח רפאים של פקיד, המופיעה בלילות ליד גשר קלינקין וגוזלת אדרות מן העוברים. לילה אחד, כשה"אישיות החשובה" נוסעת במזחלת, רוח הרפאים של אקאקי תופסת אותה בצווארון ודורשת את מעילה. האיש, מבועת, משליך את המעיל ונמלט. מאז רוח הרפאים חדלה להופיע, וה"אישיות החשובה" נעשית פחות קשוחה כלפי הכפופים לה. הקורבן חסר הקול הופך לנוקם, והמנגנון שרמס אותו נאלץ לשלם. האיש שבחייו לא העז לבקש דבר, ושגם הבקשה היחידה שלו נדחתה בצעקות, דורש עכשיו, כרוח, את מה שנגזל ממנו. אבל הסיום הגרוטסקי משאיר ספק: שוטר רואה עוד רוח רפאים, גבוהה יותר ובעלת שפם, שאולי היא אחד הגזלנים עצמם.
נקודת המפנה מחלקת אפוא את הסיפור לשניים: עלייה קצרה של אדם קטן ונפילתו המהירה. דרכה הסיפור מבקר חברה פקידותית אטומה, שבה ערכו של אדם נמדד בדרגתו ובלבושו, ורק במות הגיבור, ובדמיון, הוא זוכה לצדק.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לתאר את דמותה של סוק (מעמדה בחיי באדי, תכונותיה ומעשיה); (2) להסביר את תרומתה לעיצוב העולם הרגשי של באדי; (3) להסביר את תרומתה לעיצוב העולם הערכי שלו. בשאלה של 30 נקודות מצופה התייחסות מפורטת לשני העולמות ולהתפתחותם לאורך הסיפור.

תשובה מלאה:
בסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה סוק היא הדמות המשמעותית ביותר בחייו של באדי הילד, והיא מלווה את מסע ההתבגרות שלו מתחילתו ועד סופו.
דמותה: הוריו של באדי התגרשו כשהיה תינוק. אמו נישאה בגיל שש־עשרה, והנישואים נמשכו שנה. שני ההורים הפקירו אותו, והוא גדל בבית קרובי משפחה בעיירה קטנה ומבודדת באלבמה, ובעיקר בחסותה של בת דודתו המבוגרת סוק. באדי מתאר אותה כאישה מבוגרת, לבנת שיער, ואומר שהיו לו חברים אחרים, אבל היא הייתה "החברה הטובה מכולם". סוק פשוטה, צנועה ודתייה מאוד, מעולם לא התרחקה מביתה, ואינה מבקשת דבר לעצמה. היא מנוגדת להורים: היא נותנת בלי תנאי.
תרומתה לעולם הרגשי: סוק היא אם חלופית ומקור לביטחון. בכל לילה היא מעבירה את אצבעותיה בשערו ונותנת לו נשיקת לילה טוב. הקשר הזה מתגלה ברגע הפרידה: כשהוא שומע שעליו לנסוע לאביו לחג המולד הוא בוכה, כי מעולם לא עזב את העיירה ומעולם לא הלך לישון בלעדיה, והאב זר לו. סוק מרככת את הפחד ואומרת שזה רצון אדוננו, ושאולי יראה שלג. כשהוא חוזר הביתה, מבולבל ופגוע, היא יושבת לצדו בכיסא נדנדה, מקשיבה לכל מה שקרה, מעבירה את אצבעותיה בשערו ומשכיבה אותו לישון. בזכותה ילד שננטש בידי הוריו יכול לומר על עצמו שהיה מאושר במקום שבו היה.
תרומתה לעולם הערכי: ראשית, אמונה. סוק מחנכת את באדי לאמונה תמימה ושלמה, והוא מאמין כמוה שהכול, טוב או רע, הוא רצונו של אלוהים. שנית, כנות. כשבאדי מגלה בניו אורלינס שאביו הוא שמניח את המתנות מתחת לעץ, הוא שואל את עצמו אם סוק ידעה את האמת ושיקרה לו, ומשיב לעצמו שסוק לעולם לא הייתה משקרת לו: היא האמינה. האמון בה שורד גם את ההתפכחות. שלישית, נתינה. כשבאדי חוזר ומספר לה את כל מה שקרה, היא אינה כועסת ואינה מבטלת את מה שראה. היא אומרת שוודאי יש סנטה קלאוס, ומעניקה לאמונה משמעות בוגרת: אדם אחד אינו יכול לעשות את כל מה שצריך לעשות, ולכן אלוהים פיזר את התפקיד בין כולנו, ו"כולם סנטה קלאוס". סנטה קלאוס הופך מדמות אגדית לערך של נתינה, המוטל על כל אדם.
באדי מיישם את הערך הזה מיד. הוא הולך עם סוק לדואר, קונה גלויה ושולח לאביו, ובה הוא כותב שהוא אוהב אותו. דווקא האב, שאמר לו בשכרותו שאין אלוהים ואין סנטה קלאוס, מקבל ממנו את האהבה שהוא עצמו לא נתן לבנו.
תרומתה של סוק בולטת על רקע הניגוד לאב. האב, איש העיר העשיר, מנסה לקנות את אהבת בנו במתנה יקרה, דגם האווירון שבאדי ראה בחלון הראווה, ותובע ממנו נשיקה ואהבה. סוק, לעומתו, נותנת חום ואמון בלי לבקש דבר בתמורה. באדי לומד ממנה, ולא מן האב, מהי אהבה.
סוק מעצבת אפוא אצל באדי גם עולם רגשי של ביטחון ואהבה, וגם עולם ערכי של אמונה, כנות ונתינה. בזכותה ההתפכחות אינה מובילה לייאוש: באדי מתבגר, אבל שומר על אמונתו ולומד לחמול.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להראות כיצד הסיפור מבקר מוסכמות חברתיות בנוגע להתנהגות נאותה ולטאבו, בכמה דוגמאות מן הקטע, ולהסביר את האמצעים שבהם הביקורת מועברת. יש להתייחס גם לסיום הסיפור (הפסקה האחרונה, הסוגריים על הגברת בפריז). בסעיף של 20 נקודות מצופה ניתוח מפורט.

תשובה מלאה:
בקטע מן הסיפור "כשניגשתי לאסוף את כל סיפורַי..." מאת חוליו קורטאסר מעשה תמים, קריאה ברכבת, חושף את כוחן של מוסכמות שאנשים מצייתים להן בלי לחשוב.
ראשית, הביקורת חושפת את הצביעות שבמוסכמה. המספר ואשתו אאורורה קונים בקיוסק "ספר מתח בעל כריכה צעקנית של סופר שָׁכוּחַ בצדק" (פסקה 1), וקוראים אותו כך שכל דף נתלש אחרי הקריאה, עובר לאאורורה, ומשם עף מן החלון. הנוסעים, ש"עסקו באכילת נקניקים וחביתות ובשיחות ערות", מזדעזעים, אף על פי שהם "כשלעצמם לא היו נוגעים בספר גם בנסיעה של שעות על גבי שעות" (פסקה 2). הניגוד בין הנוסעים שאינם קוראים לבין הזוג הקורא מגלה שהמוסכמה מקדשת את הספר כחפץ, ולא את הקריאה, ואפילו כשמדובר בספר חסר ערך.
שנית, הביקורת נעשית באירוניה ובהגזמה. הקריאה "הפכה כמעט לחטא", ותלישת הדפים נחשבת ל"פשע תרבותי בלתי נסלח". הזוג מרגיש "כמו נידונים למוות", ומתאפק "לא לפרוץ בצחוק, דבר שלא היה הולם נסיבות כה מאיימות". שפת הפשע והעונש מוגזמת בכוונה, והפער בין המעשה התמים לבין השיפוט החמור מגחיך את המוסכמה. האירוניה מגיעה לשיאה כשהדף האחרון עף ו"לקח איתו אגב כך את גילוי שמו של הרוצח": הרוצח שבספר נשכח, ו"הפושעים האמיתיים בשביל שאר הנוסעים" הם הקוראים.
שלישית, הקטע מראה כיצד טאבו פועל: בלי מילים. "איש לא העז לומר מה הוא חושב", אבל "ריחף הגינוי באוויר", והמבטים ה"מזועזעים" מספיקים. המספר מסיק שזהו טאבו "אחד מני רבים המושלים בהתנהגות המקובלת". הפועל "מושלים" מציג את המוסכמות כשליטים שאיש אינו מערער על סמכותם.
הסיום מרחיב את הביקורת מן הספר אל כל המוסכמות. בסוגריים המספר קופץ שנים קדימה: גברת בפריז מקימה מהומה במסעדה כי תחב חתיכת לחם מתחת לרגל של שולחן מתנדנד. גם כאן מעשה מעשי ותמים נחשב לחילול, אבל המספר קוטע את ההסבר שלה ב"וכו' וכו'": הוא אינו טורח לשחזר את הנימוק, וכך הוא מראה שהנימוק של הטאבו ריק ואוטומטי: חוזרים עליו בלי לחשוב. הסוגריים הקלילים מראים שהלקח מן הרכבת נשאר אתו כל חייו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש (1) לקבוע מהי הביקורת ביצירה, ועל מי או על מה היא מופנית (על הפרט, על החברה או על שניהם); (2) להסביר באילו דרכים, כלומר באילו אמצעים ספרותיים, היא מובעת; (3) להדגים. מכיוון שנאמר "באילו דרכים" ואין מספר, יש להציג לפחות שתי דרכים שונות, כל אחת עם דוגמה. השאלה שווה 40 נקודות, ולכן מצופה פירוט רב: כמה דרכים, כל אחת עם דוגמה מנותחת.

תשובה מלאה:
ברומאן "גטסבי הגדול" מאת פ' סקוט פיצג'רלד מובעת ביקורת חריפה על החברה האמריקאית העשירה של שנות העשרים: חברה חומרנית, ריקה מבחינה מוסרית, שבה החלום האמריקאי, החלום שכל אדם יכול להגשים את עצמו, הפך למרדף אחרי כסף ומעמד. לצד זה מובעת ביקורת עקיפה על הפרט, על גטסבי עצמו, שבנה את חייו על אשליה. הביקורת מובעת בשלוש דרכים עיקריות.
הדרך הראשונה, המספר: את הסיפור מספר ניק קרוואוויי, צעיר מן המערב התיכון שעובר לגור בווסט אג, ליד ניו יורק, בשכנות לביתו המפואר של גטסבי. ניק מציג את עצמו בתחילה כמי שנמנע משיפוט, אבל במהלך הרומאן הוא נעשה העין הביקורתית של היצירה. בסוף הוא שופט במפורש את בת דודתו דייזי ואת בעלה טום ביוקנן: הם אנשים חסרי אכפתיות, שהורסים דברים ובני אדם ואחר כך נסוגים אל כספם ומשאירים לאחרים לנקות אחריהם. זו ביקורת ישירה, והחלטתו של ניק לחזור למערב היא דחייה של העולם הזה.
הדרך השנייה, סמלים וניגודי מקום: בין ווסט אג לניו יורק משתרע עמק האפר, אזור אפור ומת, ומעליו משקיפות משלט פרסומת עיניו הענקיות של דוקטור ט"ג אקלברג. שם גרים ג'ורג' וילסון, בעל המוסך העני, ואשתו מרטל, המאהבת של טום. העמק הוא הצד האפל של העושר: מי שמשלמים את המחיר של חיי הפאר הם העניים. העיניים הריקות על השלט נראות כמו אל שמתבונן בעולם ואינו שופט, סמל לעולם שאיבד את המוסר. אחרי מות מרטל, וילסון המיואש מביט בעיניים שעל השלט ואומר שאלוהים רואה הכול: האדם היחיד שמחפש שופט עליון מוצא רק שלט פרסומת. האור הירוק בקצה המזח של דייזי, שגטסבי מושיט אליו את ידיו, מסמל את חלומו, חלום שהתמזג עם כסף: גטסבי אומר על דייזי שקולה מלא כסף.
הדרך השלישית, העלילה והאירוניה: מאות אורחים באים למסיבות של גטסבי, שותים ונהנים, ורבים מהם אפילו אינם מכירים אותו. אחרי מותו כמעט איש אינו בא להלוויה: מלבד אביו וניק מגיעים רק מעטים, ובהם אחד מאורחי המסיבות. הניגוד חושף חברה של ניצול ושל יחסים ריקים. גם שיא העלילה בנוי כביקורת: דייזי נוהגת במכונית של גטסבי ודורסת את מרטל למוות, גטסבי לוקח על עצמו את האשמה, וטום מפנה את וילסון אל גטסבי. וילסון יורה בגטסבי ואחר כך בעצמו, וטום ודייזי עוזבים את העיר בלי לשלם שום מחיר.
דרך רביעית, עיצוב הדמויות: טום ביוקנן, בן למשפחה עשירה ותיקה, מעוצב כאדם גס ואלים. בדירה שהוא שוכר בניו יורק בשביל מרטל הוא שובר את אפה במכה כשהיא מזכירה את שמה של דייזי. בעימות במלון פלאזה הוא, שבוגד באשתו בגלוי, מציג את עצמו כמגן על המשפחה ועל הסדר החברתי, ובז לגטסבי כעולה חדש בעל הון מפוקפק. גם דייזי מעוצבת בביקורתיות: בפגישה המחודשת עם גטסבי היא בוכה מול החולצות היפות שלו, כאילו העושר הוא שמרגש אותה, ובסוף היא בוחרת בביטחון של הכסף הישן של טום. הצביעות של הדמויות היא ביקורת עקיפה: המחבר אינו אומר דבר, אלא נותן למעשיהן לדבר.
הביקורת על הפרט: גטסבי, שנולד בשם ג'יימס גאץ למשפחה ענייה, צבר את הונו בעסקים מפוקפקים, בין השאר במכירת אלכוהול בתקופת האיסור, כדי לזכות מחדש בדייזי. הוא נאמן לחלומו עד הסוף, ובכך יש בו גדולה, אבל הוא אינו רואה שדייזי אינה הדמות שדמיין, ושאת העבר אי אפשר להחזיר.
הביקורת ברומאן מופנית אפוא גם אל החברה וגם אל הפרט, והיא מובעת בארבע דרכים שמשלימות זו את זו: בדברי המספר (ביקורת ישירה), ובסמלים, באירוניה של העלילה ובעיצוב הדמויות (ביקורת עקיפה). יחד הן מציגות את החלום האמריקאי כחלום יפה שהושחת בידי הכסף, ואת גטסבי כמי שהאמין בו עד הסוף ושילם על כך בחייו.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש שלושה רכיבים: (1) להסביר את הגורמים למתחים או למחלוקות בין דמויות; (2) להסביר כיצד הם מניעים את העלילה; (3) לענות אם הם נפתרים, ולנמק. כל רכיב צריך דוגמאות מן היצירה. השאלה שווה 40 נקודות, ולכן מצופה ניתוח מפורט של כל רכיב.

תשובה מלאה:
ברומאן "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג המחלוקת המרכזית היא בין ראלף לג'ק, שני הנערים שמתחרים על הנהגת קבוצת הילדים הבריטים שנותרו לבדם על אי בודד אחרי שמטוסם התרסק בזמן מלחמה. לצדה עומד מתח נוסף, בין ג'ק לפיגי. למחלוקות יש גורמים אישיים וגם עקרוניים, והן המנוע של העלילה כולה.
הגורמים: הגורם הראשון הוא אישי, יריבות על ההנהגה. באסיפה הראשונה, שראלף מכנס בתקיעה בקונכייה, הילדים בוחרים בו למנהיג, וג'ק, שהגיע בראש מקהלת הנערים שלו ורצה להיות מנהיג, נעלב. ראלף מנסה לפייס אותו ומעמיד אותו בראש הציידים, אבל ג'ק אינו משלים עם ההפסד. הגורם השני עקרוני: ראלף, בעזרת פיגי, מייצג סדר וחשיבה על העתיד: אסיפות שבהן מדבר רק מי שמחזיק בקונכייה, בניית סוכות, ובעיקר אש על ההר כדי שספינה תראה אותם ויינצלו. ג'ק מייצג את הדחף המיידי: ציד, בשר, משחק וכוח. המתח עם פיגי נובע מבוז: ג'ק לועג לנער השמן, חלש הגוף והמשקפופר, ואינו מוכן לשמוע את קולו של השכל.
כיצד המחלוקות מניעות את העלילה: הנקודה הראשונה היא כאשר ספינה עוברת באופק והאש כבויה, כי השומרים עליה הלכו עם ג'ק לצוד. ג'ק חוזר מאושר עם החזיר הראשון, ראלף ופיגי זועמים, וג'ק מכה את פיגי ושובר עדשה במשקפיו, שהם הכלי היחיד להדלקת אש. בהמשך הפחד מן ה"חיה" מעמיק את הקרע: ג'ק מנסה להדיח את ראלף באסיפה, ומשאיש אינו מצביע בעדו הוא פורש ומקים שבט של ציידים צבועים. רוב הילדים עוברים אליו, משוכים בבשר ובחופש. המחלוקת מובילה לאלימות: בריקוד הפרוע בסערה הילדים רוצחים את סיימון, שבא לספר שה"חיה" היא בסך הכול גופת צנחן. שבטו של ג'ק תוקף בלילה ולוקח את משקפי פיגי. כשראלף ופיגי באים אל מבצר הסלעים לדרוש אותם, ובידי פיגי הקונכייה, רוג'ר משחרר סלע שהורג את פיגי ומנפץ את הקונכייה. מכאן ג'ק והשבט צדים את ראלף ומציתים את האי כדי להבריח אותו ממחבואו.
המחלוקת גם משנה את הדמויות שסביב שני המנהיגים, וכך מרחיבה את העלילה. ג'ק מנצל את הפחד מן ה"חיה": במקום להרגיע את הילדים הוא מציע להם הגנה של ציידים, ומשאיר לחיה ראש חזיר על מקל כמנחה. זה ה"בעל זבוב" שבשם הרומאן, והשיחה המדומיינת של סיימון איתו חושפת שהחיה נמצאת בתוך הילדים עצמם. גם התאומים סם ואריק, שנשארו נאמנים לראלף עד הסוף, נלכדים ונאלצים בכוח להצטרף לשבט. המחלוקת בין שני נערים נעשית כך מאבק בין שתי דרכי חיים, שבו כל ילד באי נאלץ לבחור צד, ורוב הילדים בוחרים בכוח ובהשתייכות לשבט.
האם המחלוקות נפתרות: לא. המחלוקת אינה מוכרעת בוויכוח או בהסכמה, אלא בהשמדה של צד אחד: פיגי מת, הקונכייה, סמל הסדר, נופצה, וראלף נרדף למוות. היא נקטעת רק מבחוץ: קצין של הצי הבריטי, שספינתו ראתה את העשן, נוחת על החוף. האירוניה כפולה: האש שראלף ניסה לשמור כדי להינצל לא הביאה הצלה, אבל השרפה שנועדה להרוג אותו הביאה אותה. והקצין עצמו נמצא בעיצומה של מלחמה, כך שעולם המבוגרים שאליו חוזרים הילדים הוא אותה מחלוקת בממדים גדולים יותר. ראלף בוכה על אובדן התמימות, על החושך שבלב האדם ועל פיגי, חברו הנאמן.
המחלוקות בין ראלף לג'ק נובעות אפוא משילוב של יריבות אישית ושל ניגוד ערכים עקרוני. הן מניעות את העלילה בכל שלביה, מן האסיפה הראשונה ועד המצוד והשרפה, והן אינן נפתרות מבפנים. בכך הרומאן מראה שהרוע אינו מגיע מבחוץ אלא מבפנים, שהציוויליזציה היא שכבה דקה ושבירה, ושגם עולם המבוגרים לא פתר את המחלוקת הזאת.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "בחרו", "תארו" ו"הסבירו". יש (1) לבחור דמות שחווה בדידות או זרות; (2) לתאר את החוויה; (3) להסביר אם חל בה שינוי במהלך העלילה; (4) להסביר אם בסיום הדמות מרגישה שייכות. כל רכיב צריך דוגמאות מן היצירה.

תשובה מלאה:
ברומאן "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה הגיבורה והמספרת, ג'יין אייר, חווה בדידות וזרות מילדותה. במהלך העלילה החוויה משתנה שוב ושוב, ובסיום היצירה ג'יין מרגישה שייכות מלאה, שהיא השיגה בעצמה.
חוויית הבדידות והזרות: ג'יין היא יתומה שגדלה בבית דודתה, גברת ריד, באחוזת גייטסהד. בבית הזה היא זרה: היא תלויה בחסד, ענייה, ואינה שייכת למעגל המשפחתי. כבר בפתיחה גברת ריד מרחיקה אותה מן הילדים שלה, ובן הדודה ג'ון ריד מתעלל בה ומזכיר לה שאין לה זכות לחיות על חשבונם. כשהיא מתגוננת מפניו, היא ננעלת בעונש בחדר האדום, החדר שבו מת דודה, מר ריד, היחיד שגילה אליה חסד. ג'יין המבועתת מתעלפת. בדידותה של הילדה היא גם רגשית: איש אינו אוהב אותה, והיא מרגישה שאינה שייכת לאף אחד.
השינוי, שלב ראשון: ג'יין נשלחת לבית הספר לווד. בתחילה הבדידות מחריפה: המנהל, מר ברוקלהרסט, מעמיד אותה על שרפרף לעיני כל התלמידות ומכריז שהיא שקרנית. אבל דווקא שם היא מוצאת לראשונה קרבה: הלן ברנס, חברה שמלמדת אותה סבלנות, ומיס טמפל, המורה שמנקה את שמה. מות הלן, בזרועותיה של ג'יין, מראה שהשייכות הזאת שבירה. אחרי שנים בלווד, כתלמידה וכמורה, ג'יין מרגישה שהעולם גדול יותר, ומחפשת משרה חדשה.
השלב השני: כאומנת בתורנפילד ג'יין עומדת בין המשרתים לבעלי הבית, ושוב אינה שייכת לשום מעמד. אבל עם אדון הבית, מר רוצ'סטר, נוצרת קרבה של שווים. באמצע התקופה הזאת נקראת ג'יין אל ערש דווייה של גברת ריד. היא באה מוכנה לסלוח, אבל הדודה דוחה אותה עד הסוף, ומודה שהסתירה ממנה מכתב של דוד שביקש לאמץ אותה ולהוריש לה את רכושו: הזרות שבילדות נמשכת עד מות הדודה. לעומת זאת, כשג'יין חוזרת לתורנפילד, היא אומרת לרוצ'סטר שבכל מקום שבו הוא נמצא נמצא ביתה. לראשונה יש לה בית. רוצ'סטר מציע לה נישואים, אבל ביום החתונה מתגלה שהוא נשוי לברתה, האישה המטורפת הכלואה בעליית הגג. ג'יין מסרבת להיות פילגשו ובורחת. זו נקודת הבדידות הקיצונית ברומאן: היא נודדת בלי כסף, רעבה, ישנה בחוץ ומקבצת נדבות.
השלב השלישי: סיינט ג'ון ריברס ואחיותיו דיאנה ומרי מקבלים אותה לביתם. בהמשך מתברר שהם בני דודיה, ושדוד שלא הכירה הוריש לה הון. ג'יין מחלקת את הירושה שווה בשווה עם בני דודיה: בשבילה משפחה שווה יותר מכסף. זו השייכות המשפחתית הראשונה שלה.
הסיום: סיינט ג'ון מבקש שתינשא לו ותצא איתו לשליחות בהודו, בנישואים בלי אהבה. ג'יין מסרבת, וכשהיא שומעת כביכול את קולו של רוצ'סטר קורא לה, היא חוזרת. היא מגלה שתורנפילד נשרפה, שברתה מתה, ושרוצ'סטר התעוור ואיבד יד. ג'יין, עכשיו עצמאית ובעלת רכוש, בוחרת בו ונישאת לו. בסיום היא מתארת חיים משותפים של קרבה מלאה. כאן מגיעה השייכות לשיאה: יש לה משפחה, בני דודים ובית, והיא באה אליהם כשווה.
חוויית הבדידות של ג'יין משתנה אפוא לאורך הרומאן: מבדידות של ילדה דחויה, דרך שייכות חלקית ושבירה, ועד שייכות מלאה בסיום. השינוי חשוב למשמעות היצירה: ג'יין אינה מוותרת על כבודה העצמי כדי להשתייך, והשייכות מגיעה רק כשהיא יכולה לחיות בה כאדם חופשי.

למה זו תשובה מלאה:

מה השאלה מבקשת:
הפועלים: "הסבירו" ו"הדגימו". יש להסביר את שני חלקי הקביעה: (1) הרומאן הוא "כתב אשמה" נגד העוול שהמשטר גורם לאזרחיו, כלומר יש להראות את סוגי העוול; (2) כתב האשמה "פסימי", כלומר אין בעלילה מוצא. כל טענה צריכה דוגמה מן הרומאן. בסעיף זה 25 נקודות, ולכן מצופה ניתוח מפורט של כמה סוגי עוול.

תשובה מלאה:
לדעתי הקביעה נכונה. "1984" מאת ג'ורג' אורוול הוא כתב אשמה נגד משטר טוטליטרי שמשתלט על כל תחומי חייו של האזרח, על גופו, על זיכרונו ועל רגשותיו. כתב האשמה פסימי, כי המשטר מנצח, והמרד היחיד שהרומאן מתאר נמחץ עד הסוף.
העוול הראשון הוא שלילת הפרטיות: בכל דירה של חבר מפלגה ובכל משרד יש מסך שמשדר וגם קולט, ומשטרת המחשבות יכולה לראות ולשמוע כל תנועה. כרזות האח הגדול מזכירות לאזרח בכל מקום שהוא צופה בו. גם המשפחה אינה מקום מבטחים: הילדים של השכן פרסונס מתאמנים בהלשנה, ובהמשך פרסונס נעצר אחרי שבתו הלשינה שדיבר נגד האח הגדול בשנתו.
העוול השני הוא שלילת האמת והזיכרון: וינסטון עובד במשרד האמת ומשכתב ידיעות ישנות בעיתונים כך שיתאימו לקו המפלגה, והמקור נשרף. העבר משתנה כל הזמן, ולאזרח אין דרך לדעת מה באמת קרה. סיים, העובד על מילון השפה החדשה, מסביר לווינסטון שמטרת השפה לצמצם את המחשבה עד שמחשבה מרדנית לא תהיה אפשרית. זמן קצר אחר כך סיים נעלם, וכאילו מעולם לא היה קיים.
העוול השלישי הוא שלילת הרגש: המפלגה מתעלת את הרגשות לשנאה, בטקס "שתי דקות שנאה" נגד גולדשטיין, ומדכאת את האהבה ואת המיניות, כפי שמבטא האבנט של ליגת הנוער נגד המין שחוגרת ג'וליה.
גם הסיסמאות של המפלגה, ובהן "מלחמה היא שלום", מבטאות את העוול: המשטר מכריח את האזרח להחזיק בבת אחת בשתי אמונות סותרות ולקבל את שתיהן, וכך הוא מאבד את היכולת לשפוט בעצמו. גם המלחמה הנצחית, שבה האויב מתחלף והעבר משוכתב בהתאם, נועדה להחזיק את האזרחים בפחד ובמחסור.
הפסימיות: כל מה שווינסטון בונה מתברר כמלכודת. מר צ'רינגטון, בעל החנות שבה שכרו את החדר, הוא איש משטרת המחשבות, ואובריין, שבו בטח, הוא המענה שלו. במשרד האהבה אובריין מסביר שהמפלגה רוצה את הכוח לשמו, ומתאר את העתיד כמגף שדורך על פני אדם לנצח. בחדר 101 וינסטון בוגד בג'וליה, ובסיום הוא אוהב את האח הגדול. אין ברומאן גיבור שמנצח, ולכן כתב האשמה פסימי: הוא מראה שמשטר כזה יכול לשבור כל אדם.
יתר על כן, אפילו התקווה למרד מאורגן מתבררת כאשליה: אובריין אומר לווינסטון שהשתתף בכתיבת הספר של גולדשטיין, ושאין לדעת אם "האחווה" קיימת בכלל. כך הרומאן שולל מן הקורא גם את האפשרות שמישהו אחר ימשיך את המרד.

למה זו תשובה מלאה: