בגרות בתנ"ך 1225 - קיץ 2026

מה נשאלים: ב־(1) – להסביר כיצד החזרה על השורש ה־ל־ך מדגישה נחישות, עם דוגמה אחת מן הכתוב. ב־(2) – להסביר מה מוסיף רבי נתן על הפשט, ולהביע עמדה מנומקת כיצד המשמעות באה לידי ביטוי בימינו.

תשובה לדוגמה:
(1) השורש ה־ל־ך חוזר מן הציווי ועד סוף הקטע: "לֶךְ־לְךָ" (בראשית יב, א), "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳" (בראשית יב, ד), "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית יב, ה) ו־"וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב, ט). החזרה יוצרת הקבלה מילולית בין הציווי ("לך") ובין הביצוע ("וילך"): הכתוב אינו מספר על היסוס, על שאלה או על בקשת הסבר, אלא מראה שאברם עשה בדיוק "כאשר דבר אליו ה׳". הצירוף "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" מתאר תנועה מתמשכת שאינה נעצרת. כך המילה המנחה מדגישה שאברם נחוש לקיים את הצו עד הסוף.
(2) לפי הפשט, "לך לך" הוא ציווי גאוגרפי לאדם אחד, אברם: לעזוב את חרן וללכת לכנען. רבי נתן מוסיף שתי משמעויות: (א) הציווי מכוון "לכל אדם שבעולם", לא רק לאברם; (ב) הוא ציווי של מסע פנימי – "לֶךְ־לְךָ" נקרא "שתלך לעצמך, היינו למקור נשמתך", ו"מֵאַרְצְךָ" נקרא כיציאה "מתוך ארציות וגשמיות שלך". הארץ שעוזבים היא החומריות, והיעד הוא העצמי האמיתי של האדם.
לדעתי, משמעות זו באה לידי ביטוי כיום כשאדם יוצא מאזור הנוחות ומן העיסוק בצריכה, בהישגים חומריים או ברשתות החברתיות, כדי לברר מה חשוב לו באמת. כך, למשל, צעירים שיוצאים לשנת שירות או להתנדבות משאירים מאחור נוחות ומעמד, וחוזרים עם הבנה עמוקה יותר של עצמם. בדומה לאברם, גם מסע כזה דורש ויתור על המוכר והליכה אל הלא־נודע.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) מובאת דוגמה מצוטטת, ומוסבר המנגנון: הקבלה בין ציווי לביצוע ותנועה מתמשכת = נחישות. ב־(2) הפשט מוצג בנפרד מן הפירוש, שתי התוספות של רבי נתן מוסברות במילותיו, והעמדה האישית כוללת דוגמה מוחשית מחיינו וקשר מנומק לפירוש.

מה נשאלים: ב־(1) – לציין את שני החטאים לפי רמב״ן ואת המכנה המשותף להם. ב־(2) – להביא דוגמה אחת מן הכתוב (פסוק) שמצדיקה או מסבירה את מעשי אברם, ולהסביר אותה.

תשובה לדוגמה:
(1) החטא הראשון: אברם הביא את "אשתו הצדקת במכשול". הוא ביקש משרי: "אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (בראשית יב, יג), וכך חשף אותה לסכנה שתילקח לאישה. ואכן "וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית יב, טו). החטא השני: עצם היציאה מן הארץ, "וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם" (בראשית יב, י), אף שה׳ ציווה עליו ללכת דווקא לארץ הזאת. המשותף לשני החטאים, לפי רמב״ן, הוא חוסר ביטחון בה׳: במקום לסמוך על ה׳ ("והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו", "כי האלוהים ברעב יפדנו ממוות"), אברם פעל מתוך פחד ובתחבולה אנושית – פעם מפחד הרעב ופעם מפחד המצרים.
(2) אפשר להסביר את מעשי אברם בכך שעמדה לפניו סכנת חיים ממשית. כשקרבו למצרים אמר לשרי: "וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (בראשית יב, יב). אברם העריך שבעלה של אישה יפה יירצח, ולכן בחר בדרך שתציל את חייו: "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יג). לפי קריאה זו מעשהו אינו מעשה של בגידה באשתו, אלא בחירה ברע במיעוטו כדי לשרוד.
אפשר גם: "כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י) – הרעב היה כבד, והירידה למצרים נועדה להציל את בני ביתו ממוות ברעב; היא לא הייתה זלזול בציווי. הכתוב גם מדגיש שהירידה הייתה זמנית: "לָגוּר שָׁם".

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) שני החטאים מנוסחים במפורש ומעוגנים בפסוקים, והמשותף (חוסר ביטחון בה׳) נגזר מלשון רמב״ן עצמו. ב־(2) הדוגמה מצוטטת ומוסבר כיצד היא מצדיקה את המעשה – בניגוד לביקורת של רמב״ן.

מה נשאלים: שני רכיבים: (א) תוכן הנבואה על עתיד הצאצאים; (ב) המשמעות הסמלית של בעלי החיים בטקס, מוסברת בשתי דוגמאות מן הכתוב.

תשובה לדוגמה:
הנבואה: ה׳ אומר לאברם שצאצאיו יעברו גלות ושעבוד לפני שיירשו את הארץ: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). לאחר מכן ה׳ ישפוט את העם המשעבד, והצאצאים ייצאו ממנו עשירים: "וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). בסוף ישובו לארץ: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, טז).
המשמעות הסמלית של בעלי החיים – שתי דוגמאות:
דוגמה 1 – בעלי החיים המבותרים: "וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ" (בראשית טו, י). בטקסי ברית קדומים עברו בעלי הברית בין חלקי החיות, והחלקים סימלו את גורלו של מי שיפר את הברית: "יהיה כמו בעלי החיים האלה". כאן עובר בין הגזרים "תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ" (בראשית טו, יז), סמל לנוכחות ה׳. ה׳ עצמו מתחייב, ולכן הברית מחייבת וודאית.
דוגמה 2 – העיט והפגרים: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם" (בראשית טו, יא). העוף הדורס, המנסה לטרוף את הפגרים, מסמל את האומות שיתנפלו על צאצאי אברם וישעבדו אותם (מצרים). אברם, המגרש את העיט, מסמל שהעם לא יושמד ושעתידה לבוא הצלה. כך הסמל מקביל לנבואה: שעבוד ועינוי, ואחריהם שחרור.
אפשר גם: הציפור שלא בותרה: "וְאֶת־הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, י) – כסמל לעם ישראל שיישאר שלם, לעומת החיות המבותרות המסמלות את העמים.

למה זו תשובה מלאה: הנבואה מוצגת בכל שלביה (גלות, שעבוד, משפט למשעבד, יציאה ברכוש, שיבה), ושתי הדוגמאות לסמליות בעלי החיים מצוטטות ומקושרות במפורש לתוכן הנבואה ולאופי המחייב של הברית.

מה נשאלים: פירוש (הקושי והתשובה): לנסח את הקושי המוסרי שרמב״ן מזהה בפסוקים, להסביר את פתרונו, ולבסס על הכתוב ועל לשון רמב״ן.

תשובה לדוגמה:
הקושי: בפסוק י״ג ה׳ עצמו קובע את השעבוד: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג), ובפסוק י״ד הוא מבטיח להעניש את המשעבדים: "וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (בראשית טו, יד). זה נראה לא צודק: אם השעבוד הוא גזרה אלוהית, העם המשעבד רק מקיים את רצון ה׳, ומדוע ייענש?
הפתרון של רמב״ן: "אף על פי שאני גזרתי... אף על פי כן אשפוט את הגוי". גזרת השעבוד אינה פוטרת את המשעבדים מאחריות למעשיהם: "ולא יפטרו [מעונש]". הם נענשים משום ש"[ש]הוסיפו להרע להם" – הם לא הסתפקו במה שנגזר, אלא החמירו והתאכזרו מבחירתם. הגזרה קבעה שתהיה עבדות ועינוי, אבל מידת הרשע נשארה בידי המשעבד, ועליה הוא נשפט.
האם הקושי נפתר? כן: רמב״ן מפריד בין התוכנית האלוהית הכללית ובין הבחירה החופשית של בני האדם המבצעים אותה. מי שבוחר להרע מעבר למה שנדרש אחראי לכך, ולכן העונש צודק. זו גם קביעה מוסרית כללית: "קיבלתי הוראה" או "כך נגזר" אינם פוטרים אדם מאחריות לאכזריות שהוא מוסיף מדעתו.

למה זו תשובה מלאה: הקושי מנוסח כסתירה בין שני פסוקים מצוטטים; פתרון רמב״ן מוסבר בלשונו ("הוסיפו להרע להם"); ויש הכרעה מנומקת שהפתרון אכן מיישב את הקושי.

מה נשאלים: ב־(1) – לפי הפרשן: הסיבה לסדר הבדיקה, ומדוע הסדר יצר מתח; ביסוס בכתוב ובפרשנות. ב־(2) – תגובה אחת של האחים ומה היא מלמדת על רגשותיהם כלפי בנימין.

תשובה לדוגמה:
(1) לפי הפרשן, אילו ניגש השליח מייד לאמתחתו של הקטן "היה הדבר מחשיד": האחים היו מבינים שהוא יודע מראש היכן הגביע, כלומר שמישהו שתל אותו. לכן "ערך את בדיקתו לפי גיליהם של הבנים", כמתואר בכתוב: "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן" (בראשית מד, יב). הבדיקה האיטית, אמתחת אחר אמתחת, יצרה מתח: כל אמתחת שנמצאה ריקה הגבירה את הביטחון ואת ההקלה, אבל גם השאירה את השאלה פתוחה עד הרגע האחרון. המתח הגיע לשיאו באמתחת האחרונה, של בנימין – האח שהאחים התחייבו לאביהם להחזיר בשלום.
(2) תגובה: "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם" (בראשית מד, יג). קריעת בגדים היא סימן אבל ויגון. האחים אינם כועסים על בנימין ואינם חושדים בו, אלא כואבים את מר גורלו. ועוד: "וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (בראשית מד, יג) – כולם חוזרים איתו, אף שהשליח אמר שרק מי שנמצא אצלו הגביע יהיה עבד (פסוק י׳). מכאן שהם מרגישים אחריות וערבות כלפי בנימין, והם אינם מוכנים לנטוש אותו.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הוסברו גם הסיבה (מניעת חשד – לשון הפרשן) וגם המתח (סדר הבדיקה ושיאו בבנימין), עם ביסוס בפסוק י״ב. ב־(2) צוינה תגובה מצוטטת, והוסק ממנה רגש מוגדר (צער וערבות).

מה נשאלים: ב־(1) – הסבר הסיבה לבכי של יוסף, עם דוגמה אחת מצוטטת מדברי יהודה. ב־(2) – השוואה: ההבדל בין התנהגות יהודה בשני הפרקים, ומה ההבדל מלמד על השינוי בו, עם ביסוס משני הפרקים.

תשובה לדוגמה:
(1) בדברי יהודה שומע יוסף, לראשונה מאז נמכר, איך אביו חווה את היעלמותו. יהודה מצטט את יעקב: "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה" (בראשית מד, כח). יוסף מגלה שאביו לא שכח אותו, שהוא עדיין מתאבל עליו, ושהוא מתייחס אליו כאל בן אהוב. יהודה גם מתאר את התלות של יעקב בבנימין, אחיו של יוסף מאמו: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד, ל), ואם ייעלם גם הוא, יעקב ימות מצער (פסוק ל״א). הגעגועים לאביו, האהבה אליו והכאב על סבלו מכריעים את יוסף: "וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית מה, א), "וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי" (בראשית מה, ב).
(2) בפרק ל״ז יהודה הוא שהציע למכור את יוסף, ונימק זאת ברווח: "מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ" (בראשית לז, כו); "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז, כז). הוא לא חשב כלל על צער האב. בפרק מ״ד, במצב דומה – אח צעיר, בן רחל ומועדף על האב, עומד להפוך לעבד במצרים – יהודה מציע את עצמו במקומו: "וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו" (בראשית מד, לג). הוא מנמק זאת בדאגה לאביו: "פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי" (בראשית מד, לד). מן ההבדל לומדים שיהודה עבר שינוי עמוק: מי שמכר את אחיו לעבדות מוכן עכשיו להיות עבד כדי להציל את אחיו. הוא עבר מחשיבה על רווח ומאדישות לצער האב אל לקיחת אחריות (הוא "ערב" לנער, פסוק ל״ב), הקרבה עצמית ורגישות לאביו. זהו תיקון של החטא הקודם.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הבכי מוסבר דרך מה שיוסף שומע (צער האב וקשר האב לבנימין), עם ציטוט. ב־(2) ההשוואה בנויה משני צדדים מצוטטים (ל״ז מול מ״ד), והמסקנה על השינוי מנוסחת במפורש ומבוססת על הניגוד ביניהם.

מה נשאלים: ב־(1) – קושי אחד ופתרון הנער. ב־(2) – דוגמה אחת להתנהגות המעידה על אישיות חיובית, עם הסבר.

תשובה לדוגמה:
(1) שאול אומר לנערו: "וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה־נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין־לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים" (שמואל א ט, ז). הקושי: לא מקובל לבוא לאיש האלוהים בידיים ריקות, ולהם לא נשאר דבר. הפתרון של הנער: "הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת־דַּרְכֵּנוּ" (שמואל א ט, ח).
אפשר גם: הקושי בפסוק ה׳ – החיפוש נמשך זמן רב, ושאול חושש שאביו כבר ידאג לגורלם; הפתרון: ללכת אל איש האלוהים שבעיר, ש"כֹּל אֲשֶׁר־יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא" (שמואל א ט, ו), כדי שיגיד להם את דרכם.
(2) "לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן־יֶחְדַּל אָבִי מִן־הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ" (שמואל א ט, ה). שאול רגיש לרגשות אביו ומעדיף לוותר על המשימה כדי שאביו לא ידאג. זה מעיד על אכפתיות ועל כיבוד הורים.
אפשר גם: "טוֹב דְּבָרְךָ" (שמואל א ט, י) – שאול מקשיב לעצת נערו ומקבל אותה, ואינו מתנשא עליו. זו ענווה ופתיחות.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הקושי והפתרון מוצגים בזוג תואם ומצוטטים. ב־(2) ההתנהגות מצוטטת, ומוסבר איזו תכונה חיובית היא מבטאת.

מה נשאלים: ב־(1) – לפי המדרש: הסיבה לתשובה הארוכה (3 נקודות). ב־(2) – לבחור אחד מהשלושה (שמואל / העם / שאול) ולהסביר את חשיבות היום בעבורו (5 נקודות).

תשובה לדוגמה:
(1) לפי המדרש, הנערות האריכו בדבריהן כי הביטו ביופיו של שאול ולא שבעו מלהסתכל בו. הן רצו להאריך את השיחה כדי להמשיך להתבונן בו. המדרש נשען על תיאור שאול בפרק: "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל־הָעָם" (שמואל א ט, ב).
(2) בעבור שאול: "וְעַתָּה עֲלוּ כִּי־אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ" (שמואל א ט, יג). היום הזה הוא נקודת המפנה בחייו: שאול יצא לחפש אתונות, והיום הוא יפגוש את הנביא שימשח אותו למלך. החיפוש הפרטי הופך לייעוד לאומי.
אפשר גם – בעבור שמואל: "כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר" (שמואל א ט, יב) – שמואל הגיע לעיר דווקא היום, היום שעליו נאמר לו "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ" (שמואל א ט, טז). זה היום שבו יתממש דבר ה׳ והוא ימצא את המלך המיועד.
או – בעבור העם: "כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה" (שמואל א ט, יב) – יום של זבח וסעודה ציבורית, שהעם אינו פותח בה בלי הנביא: "כִּי לֹא־יֹאכַל הָעָם עַד־בֹּאוֹ כִּי־הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח" (שמואל א ט, יג). דווקא ביום הכינוס הזה מגיע אל הנביא האיש שה׳ בחר להושיע את עמו, ולכן הוא הופך ליום של ראשית המלוכה בישראל.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) הסיבה לפי המדרש מנוסחת במפורש. ב־(2) נבחר אזכור אחד של "היום", הוא מצוטט, ומוסבר מה המשמעות של היום לדמות שנבחרה.

מה נשאלים: ב־(1) – שני רכיבים: מטרת שאול לפי פסוק ו׳, ומה מפתיע בדברי שמואל (פסוקים י״ט–כ׳). ב־(2) – הסבר כיצד פסוק כ״א מעיד על צניעות.

תשובה לדוגמה:
(1) לפי פסוק ו׳, שאול הולך אל הנביא כדי לקבל עזרה מעשית במציאת האתונות: "אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת־דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר־הָלַכְנוּ עָלֶיהָ" (שמואל א ט, ו). ההפתעה: שמואל יודע על האתונות עוד לפני ששאול סיפר לו, ומודיע שכבר נמצאו: "וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל־תָּשֶׂם אֶת־לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ" (שמואל א ט, כ). יתרה מזו, שמואל מזמין אותו לסעוד עמו בבמה (פסוק י״ט) ורומז לו על גדולה עתידית: "וּלְמִי כָּל־חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ" (שמואל א ט, כ). שאול בא בעניין קטן ופרטי, ומקבל רמז לתפקיד לאומי – משהו שלא ציפה לו כלל.
(2) "הֲלוֹא בֶן־יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל־מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה" (שמואל א ט, כא). שאול אינו מתלהב מן הרמז לגדולה. הוא מדגיש את קטנותו – שבט קטן ומשפחה צעירה – ותמה מדוע דווקא הוא ראוי לכך. הוא ממעיט בערכו ואינו שואף לכבוד, וזו צניעות.

למה זו תשובה מלאה: ב־(1) המטרה וההפתעה מוצגות בנפרד, וכל אחת מבוססת בציטוט, עם הניגוד בין הציפייה למציאות. ב־(2) התגובה מצוטטת, ומוסבר אילו מילים בה מבטאות צניעות.