סיפור קצר בבגרות
בפרק הסיפור הקצר לא שואלים מה קרה בסיפור. שואלים על רכיב אחד בסיפור שבחרתם - פתיחה, מפנה, דמות, מספר, מקום, מוטיב - ואיך הוא בונה את המשמעות. מי שמכיר את המושגים יודע מה לחפש בסיפור ומה לכתוב.
במדויק: לפי המיקוד לומדים סיפור אחד מאת עגנון, שני סיפורים עבריים (מהמחצית הראשונה והשנייה של המאה ה-20, או שניים מאותה מחצית) וסיפור מתורגם אחד. "אחת מן השאלות בנושא זה תהיה על הסיפור" "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה. שאר השאלות בפרק הן על "סיפור קצר שלמדתם", ועל השאלות הכלליות הראשונות בפרק "אפשר לענות גם על פי הסיפור 'חג מולד אחד'". יש גם שאלה על סיפור שלא נלמד.
הדוגמאות כאן לקוחות מהתשובות באתר: "חג מולד אחד", "האדרת" (ניקולאי גוגול), "הזבוב" (קתרין מנספילד), "גימפל תם" (יצחק בשביס-זינגר), "יגון" (אנטון צ'כוב) ו"ורד לאמילי" (ויליאם פוקנר). את דרכי התשובה הכלליות - שאלה על יצירה שלמדתם וסיפור שלא נלמד - תמצאו בנושא "הבגרות בספרות".
רכיב, ביטוי ותרומה למשמעות
כמעט כל שאלה בפרק בנויה מאותם שלושה חלקים, גם כשהנוסח משתנה. מי שמזהה אותם לא שוכח חלק בתשובה.
במדויק: (1) הרכיב - המושג שהשאלה שואלת עליו (נקודת מפנה, דרך אפיון, מוטיב, מעבר בין מקומות); (2) הביטוי - איפה ואיך הוא מופיע בסיפור, בפרטים מדויקים ("תארו", "הדגימו"); (3) התרומה - מה הרכיב מוסיף "לבניית משמעות הסיפור", לאפיון הדמות או "להבנת המציאות המתוארת" ("הסבירו").
הנוסח "הסבירו את התרומה... לבניית משמעות הסיפור" חוזר כמעט בכל שאלה כללית בפרק: בנקודת מפנה, באירוע חריג, בפרט סמוי, במוטיבים ובדמיון וניגוד. תשובה שמתארת את הרכיב בלי התרומה לא עונה על כל חלקי השאלה.
1. פתיחה וסיום
פתיחה וסיום
השורות הראשונות של סיפור קצר מציגות את העולם שלו ומעוררות ציפיות: מה יקרה, איזה סוג סיפור זה. הסיום עונה לציפיות האלה - מממש אותן, מפר אותן או משאיר אותן פתוחות. בפער בין השניים נמצאת לעתים קרובות המשמעות.
במדויק: פתיחה (אקספוזיציה) - החלק שמציג את הדמויות, המקום והמצב, ומעורר ציפיות אצל הקורא. סיום - המקום שבו הסיפור נעצר, ומה מצב הדמות בו. פואנטה - סיום חד או מפתיע שמאיר מחדש את מה שקרה לפניו. בתשובה: אילו ציפיות הפתיחה מעוררת, באילו פרטים, מה קורה להן במהלך הסיפור ובסיומו (מתממשות או מופרות), ומה הפער או ההתאמה ביניהן אומרים על משמעות הסיפור.
פתיחה וסיום מופיעים גם בשאלות אחרות: בשאלה על היחיד והחברה (קיץ תשפ"ג) התשובה באתר על "האדרת" משתמשת בסיום, הפואנטה, כאמצעי אומנותי, ובסיפור שלא נלמד השאלה מבקשת לפעמים "כתבו גם על סיום הסיפור".
פתיחה, סיום ופואנטה
מה שואלים על פתיחה וסיום
ניתוח פתיחה וסיום: הציפייה ומה קורה לה
1. קוראים את הפתיחה ושואלים: איזה סיפור היא מבטיחה? רושמים ציפייה אחת או שתיים - גלויה, ולפעמים גם סמויה.
2. לכל ציפייה - פרט מהפתיחה שמעורר אותה (אירוע, תיאור, חפץ).
3. עוקבים אחרי הציפייה במהלך הסיפור: איפה היא כמעט מתממשת, ואיפה היא נשברת.
4. מתארים את הסיום וקובעים במפורש: מתממשת, מופרת, או חלק מזה.
5. מסבירים מה הפער (או ההתאמה) בין הפתיחה לסיום אומר על משמעות הסיפור.
פרט אינו ציפייה. פרט הוא מה שכתוב בפתיחה: אירוע, תיאור, חפץ. ציפייה היא מה שהקורא מצפה לו בעקבות הפרט: איזה סיפור יהיה כאן ומה יקרה. כתבו את הציפייה במילים מפורשות, ואחריה את הפרט שמעורר אותה.
אל תעצרו בפתיחה. השאלה "האם... הציפיות האלה מתממשות?" דורשת לעקוב אחריהן עד הסיום ולקבוע עמדה ברורה. תשובה שמנתחת רק את הפתיחה עונה על חצי שאלה.
דוגמה - ציפיות הפתיחה ב"הזבוב" ומה קורה להן
אילו ציפיות מעוררת הפתיחה של סיפור קצר שלמדתם? הסבירו אילו פרטים בפתיחה מעוררים אותן.
האם במהלך הסיפור או בסיומו הציפיות האלה מתממשות?
הסבירו והדגימו את דבריכם.
1. הבחירה: "הזבוב" מאת קתרין מנספילד - בפתיחה יש גם ציפייה גלויה וגם פרט שרומז לציפייה סמויה.
2. ציפייה גלויה ופרטיה: מר וודיפילד הזקן, שפרש אחרי שבץ, מבקר במשרד של ה"בוס". הבוס מתגאה בשטיח, ברהיטים החדשים ובתנור החשמלי, ומכבד בוויסקי - ציפייה לסיפור קליל, כמעט קומי.
3. ציפייה סמויה ופרטה: במשרד תלוי תצלום של הבן במדים, והבוס אינו מפנה אליו את תשומת הלב - ציפייה לסיפור על אבל.
4. במהלך הסיפור: וודיפילד מספר שבנותיו ביקרו בבלגיה בקבר בנו, וראו שם גם את קבר בנו של הבוס. הבוס מבקש שלא יפריעו לו ומתכונן לבכות - הציפייה לאבל כמעט מתממשת. אבל הוא אינו מצליח לבכות, ומתחיל לטפטף דיו על זבוב עד שהזבוב מת.
5. הסיום: הבוס שוכח על מה חשב קודם. הסיום מפר את שתי הציפיות.
6. המשמעות: הפער בין הפתיחה לסיום מבטא את שחיקת הכאב ואת האדישות.
ב"הזבוב" (קתרין מנספילד) הפתיחה מעוררת ציפייה לביקור חברתי קליל וקומי בין שני זקנים: מר וודיפילד החלש וה"בוס" החסון, המתגאה במשרדו המחודש. פרט מטריד בפתיחה - תצלום הבן במדים, שהבוס אינו מפנה אליו את תשומת הלב - מעורר ציפייה סמויה לסיפור על אבל. הציפייה לאבל כמעט מתממשת: הבוס מתכונן לבכות על בנו, אך אינו מצליח לבכות. הסיום מפר את הציפיות: אחרי ההתעללות בזבוב הבוס שוכח על מה חשב. הפער בין הציפייה לסיום מבטא את שחיקת הכאב ואת האדישות.
2. עלילה: נקודת מפנה, אירוע חריג ומציאות חדשה
עלילה ונקודת מפנה
עלילה היא לא רק רצף של אירועים, אלא שרשרת: אירוע אחד גורם לאחר. ברוב הסיפורים יש רגע שאחריו שום דבר כבר לא כמו קודם - ושם הבגרות שואלת.
במדויק: נקודת מפנה - אירוע שמשנה את כיוון העלילה או את הדמות: אחריו המצב, ההבנה או היחסים אחרים. בתשובה: (1) מה היה לפני - כדי להראות שזה מפנה; (2) האירוע עצמו; (3) מה משתנה בעקבותיו - בדמות המרכזית, בדמויות אחרות ובכיוון העלילה; (4) התרומה למשמעות הסיפור. קרובים לה: אירוע חריג שמפר שגרה, אירוע גורלי שמשנה מסלול חיים, ומציאות חדשה שהדמות נקלעת אליה.
ב"חג מולד אחד" אפשר לזהות יותר ממפנה אחד: ההודעה שעל באדי לנסוע לאביו, והלילה שבו הוא רואה את אביו מסדר את המתנות מתחת לעץ. כשהשאלה מבקשת אירוע אחד, בוחרים אחד, ואת השני אפשר להזכיר כ"אפשר גם".
מפנה, אירוע חריג, סיבוך והתרה
מה שואלים על העלילה
על "מדוע זו נקודת מפנה?" לא מספיק לכתוב שזה רגע חשוב. עונים במה שמשתנה: הדמות (באדי הופך מתמים לערמומי - "מה אתה תיתן לי, אבא?"), כיוון העלילה (האווירון, דברי האב השיכור), וההובלה אל השיא. בתשובה באתר יש שלושה נימוקים כאלה.
"ו/או על דמויות אחרות": אם המפנה משפיע גם על דמות אחרת, כתבו גם עליה, בפסקה נפרדת. כך עושה התשובה באתר על "האדרת". ואל תשכחו את החלק האחרון של השאלה: כיצד העלילה מתפתחת אחרי המפנה.
בשאלה על אירוע חריג, השגרה היא חצי מהתשובה: בלי תיאור של חיי היום-יום אי אפשר להראות שהאירוע חריג.
דוגמה - נקודת המפנה ב"חג מולד אחד"
תארו אירוע בסיפור קצר שלמדתם המהווה נקודת מפנה בעלילה.
מדוע לדעתכם אירוע זה הוא נקודת מפנה? הסבירו את התרומה של נקודת מפנה זו לבניית משמעות הסיפור.
1. מה השאלה מבקשת: אירוע אחד; נימוק למה הוא מפנה (מה משתנה בעקבותיו); התרומה למשמעות.
2. האירוע: בניו אורלינס, בלילה, באדי מציץ בסתר ורואה את אביו מסדר את המתנות מתחת לעץ.
3. לפני: באדי מאמין, כמו סוק, שהכול הוא רצונו של אלוהים ושסנטה קלאוס מביא את המתנות. בניו אורלינס הוא מתפלל שסנטה קלאוס יביא לו את האווירון.
4. למה זה מפנה - הדמות: האמונה מתערערת, ולרגע גם האמון בסוק. באדי הופך מתמים לערמומי: "מה אתה תיתן לי, אבא?"
5. למה זה מפנה - העלילה: מכאן העלילה פונה אל האווירון, אל דברי האב השיכור "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס", ואל השיבה לסוק.
6. התרומה למשמעות: זהו סיפור התבגרות. ההתפכחות מובילה לאמונה בוגרת - "כולם סנטה קלאוס" - ולגלויה שבאדי שולח לאביו עם הצהרת אהבה.
ב"חג מולד אחד" (טרומן קפוטה) נקודת המפנה היא הלילה שבו באדי, בבית אביו בניו אורלינס, מציץ בסתר ורואה את אביו מסדר את המתנות מתחת לעץ. לפני המפנה באדי מאמין, כמו סוק, שהכול הוא רצונו של אלוהים ושסנטה קלאוס מביא את המתנות. זה מפנה כי האמונה מתערערת (סנטה קלאוס, ולרגע גם סוק), באדי הופך מתמים לערמומי ("מה אתה תיתן לי, אבא?"), והעלילה פונה אל האווירון, אל דברי האב השיכור "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס" ואל השיבה לסוק. התרומה למשמעות: זהו סיפור התבגרות, וההתפכחות מובילה לאמונה בוגרת ("כולם סנטה קלאוס") ולגלויה שבאדי שולח לאביו עם הצהרת אהבה.
3. דמות: דרכי אפיון, שינוי ומודעות
דמות: דרכי אפיון ושינוי
בסיפור קצר אין מקום לתיאורים ארוכים, ולכן כל פרט על דמות - מה היא עושה, איך מתייחסים אליה, איפה היא חיה - נבחר כדי לאפיין אותה. הבגרות שואלת מה אפשר ללמוד מהפרטים האלה, והאם הדמות משתנה.
במדויק: דרכי אפיון - הדרכים שבהן הסיפור מעצב דמות: "תיאור המראה החיצוני שלה, התנהגותה, מחשבותיה, עולמה הפנימי, הסביבה שבה היא פועלת ויחסיה עם הזולת". לכל דרך: פרט מהסיפור ← מה הוא מלמד על הדמות. שינוי בדמות - הבדל בין הדמות בתחילת הסיפור לבין הדמות בסופו (דמות מתפתחת), או היעדר שינוי (דמות קבועה); מבססים אותו על שלבי העלילה. מודעות הדמות - מה הדמות מבינה על מציאות חייה, ומה סמוי ממנה.
ב"חג מולד אחד" האב מאופיין בהתנהגותו (גורר את באדי לפגישות, קונה לו את האווירון היקר) ובדבריו ("תן לי נשיקה"; "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס"). הדמויות של הסיפור מפורטות בנושא "חג מולד אחד".
דרכי אפיון: מה כל דרך מלמדת
דמות מתפתחת, דמות קבועה ומודעות
מה שואלים על דמות
שינוי הוא לא רק שהדמות נעשית טובה יותר. גם שינוי חלקי הוא תשובה טובה: כתבו מה השתנה ומה נשאר, כמו בתשובה באתר על "גימפל תם". ואפשר גם לקבוע שלא חל שינוי - בתנאי שמבססים זאת על התפתחות העלילה.
"בחרו בשתיים" - בדיוק שתיים, ורק מהרשימה שבשאלה. כתבו את שם הדרך בראש הפסקה ("דרך אפיון ראשונה - התנהגות"), ואחרי הפרטים - משפט שאומר מה לומדים מהם על הדמות.
דוגמה א - שתי דרכי אפיון של אקאקי ב"האדרת"
כדי לאפיין דמות בסיפור היוצר נוקט כמה דרכים: תיאור המראה החיצוני שלה, התנהגותה, מחשבותיה, עולמה הפנימי, הסביבה שבה היא פועלת ויחסיה עם הזולת.
בחרו בשתיים מדרכי האפיון האלה, והסבירו מה אפשר ללמוד באמצעותן על דמות מרכזית בסיפור קצר שלמדתם.
1. מה השאלה מבקשת: שתיים מהרשימה, ולכל אחת - מה היא מלמדת על הדמות.
2. הדמות: אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'קין ב"האדרת" מאת ניקולאי גוגול, פקיד מעתיק זוטר בפטרבורג.
3. דרך ראשונה - התנהגות: מעתיק מסמכים באהבה, וממשיך להעתיק גם בבית. כשמבקשים ממנו לשנות מעט את נוסח המסמך, הוא נבהל ומבקש לחזור להעתקה. אחר כך הוא מקמץ בכל דבר כדי לקנות אדרת חדשה. נלמד: אדם צנוע ומצומצם, שעולמו סדר ושגרה, ושמוצא משמעות בדבר קטן אחד.
4. דרך שנייה - יחסיו עם הזולת: הפקידים הצעירים לועגים לו ומפזרים על ראשו פיסות נייר. הוא אינו מתקומם, רק מבקש שיניחו לו ושואל מדוע הם פוגעים בו. נלמד: אדם חסר אונים ושקוף, שהחברה אינה רואה בו אדם.
5. יחד: שתי הדרכים מעצבות את "האדם הקטן", שערכו נמדד בחברה בדרגתו ובלבושו.
"האדרת" (ניקולאי גוגול), הדמות המרכזית: אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'קין, פקיד מעתיק זוטר בפטרבורג. התנהגות: מעתיק מסמכים באהבה ובהנאה, ממשיך להעתיק גם בבית, נבהל כשמבקשים ממנו לשנות מעט את נוסח המסמך, ואחר כך מקמץ בכל דבר כדי לקנות אדרת חדשה - אדם צנוע ומצומצם, שעולמו כולו סדר ושגרה, ושמוצא משמעות בדבר קטן אחד. יחסיו עם הזולת: הפקידים הצעירים לועגים לו ומפזרים על ראשו פיסות נייר, והוא אינו מתקומם, רק מבקש שיניחו לו ושואל מדוע הם פוגעים בו - אדם חסר אונים ושקוף, שהחברה אינה רואה בו אדם. יחד: דמות של "האדם הקטן", שערכו נמדד בחברה בדרגתו ובלבושו.
דוגמה ב - השינוי בגימפל ב"גימפל תם"
בחרו בדמות מרכזית בסיפור קצר שלמדתם, וכתבו אם חל בה שינוי במהלך הסיפור.
הסבירו את דבריכם, ובססו אותם על התפתחות העלילה.
1. מה השאלה מבקשת: עמדה (חל שינוי או לא), וביסוס על שלבי העלילה לפי הסדר.
2. העמדה: ב"גימפל תם" מאת יצחק בשביס-זינגר חל בגימפל שינוי - לא בטוב לבו, אלא בהבנתו את עצמו ואת אמונתו.
3. בתחילה: הפתי של פרמפול. כולם מרמים אותו והוא מאמין; הוא נישא לאלקה ומקבל את שקריה ואת ילדיה.
4. המפנה: לפני מותה אלקה מתוודה שרימתה אותו ושאף אחד מן הילדים אינו שלו. רוח הרע מפתה אותו בחלום לנקום, והוא מטיל את מימיו בבצק.
5. ההכרעה: אלקה מופיעה בחלום ומוכיחה אותו. הוא קובר את הלחם ועוזב את פרמפול.
6. בסוף: נודד שמספר סיפורים ומחכה לעולם האמת. מה השתנה: התמימות הופכת לבחירה מודעת בטוב ובאמונה.
"גימפל תם" (יצחק בשביס-זינגר): חל בגימפל שינוי - לא בטוב לבו, אלא בהבנתו את עצמו ואת אמונתו. בתחילה הוא הפתי של פרמפול: כולם מרמים אותו והוא מאמין, נישא לאלקה ומקבל את שקריה ואת ילדיה. המפנה: לפני מותה אלקה מתוודה שרימתה אותו ושאף אחד מן הילדים אינו שלו; רוח הרע מפתה אותו בחלום לנקום, והוא מטיל את מימיו בבצק. ההכרעה: אלקה מופיעה בחלום ומוכיחה אותו; הוא קובר את הלחם ועוזב את פרמפול. בסוף הוא נודד שמספר סיפורים ומחכה לעולם האמת: התמימות הופכת לבחירה מודעת בטוב ובאמונה.
4. המספר ונקודת התצפית
המספר ונקודת התצפית
כל סיפור מסופר על ידי מישהו, ולא תמיד מישהו שיודע הכול. מי מספר, ומתי הוא מספר, קובע מה הקורא יודע, מה נסתר ממנו ואיך הוא מרגיש כלפי הדמויות.
במדויק: המספר - הקול שמספר את הסיפור: מספר בגוף ראשון שהוא דמות בסיפור ("אני", ולפעמים "אנחנו"), או מספר בגוף שלישי שאינו דמות. נקודת התצפית - דרך עיני מי רואים את האירועים, ומה הוא יודע ומבין. המספר ונקודת התצפית אינם תמיד אותו דבר: מבוגר שמספר בדיעבד על ילדותו מוסר את מה שהילד ראה, ומוסיף את ההבנה של המבוגר. בתשובה: מי המספר, מה הוא יודע ומה אינו יודע, ואיך זה תורם לעיצוב הרעיון, הדמות או הפרט הסמוי.
"דמות המספר" מופיעה בבגרות ברשימת הדרכים שבאמצעותן מעוצבים רעיונות מרכזיים (חורף תשפ"ד). בתשובות באתר המספר מסביר למה פרט נשאר סמוי ("ורד לאמילי"), ומזכירים אותו גם כשהדמות המרכזית היא המספר ("גימפל תם").
מספר מול נקודת תצפית
סוגי מספר בתשובות באתר
ניתוח המספר בתשובה
1. מזהים: גוף ראשון או שלישי; האם המספר הוא דמות בסיפור; האם הוא מספר בזמן האירועים או בדיעבד.
2. מה הוא יודע ומה לא: ומה הקורא יודע בזכותו או בגללו.
3. מדגימים: פרט שבו רואים את הקול - הערה של המבוגר, ה"אנחנו", תיאור שהמספר מוסיף.
4. התרומה: מה המספר עושה לסיפור - מסתיר פרט עד הסוף, יוצר אירוניה, מקרב את הקורא לדמות, או משקף את השינוי שעברה.
אל תבלבלו בין המספר לבין הסופר. פוקנר כתב את "ורד לאמילי", אבל מי שמספרים הם אנשי העיירה ("אנחנו"). לכן כותבים על המספרים, על אנשי העיירה - ולא שפוקנר מספר.
ב"חג מולד אחד" יש שני באדי: הילד שחווה את האירועים, והמבוגר שמספר עליהם. משפט כמו "אותה גלויה קיימת עד היום" שייך למבוגר. כשאתם מתארים מה באדי מבין, בדקו על מי מהשניים אתם כותבים.
דוגמה - פרט סמוי וקול ה"אנחנו" ב"ורד לאמילי"
בסיפורים קצרים רבים יש פרטים סמויים מן העין (שהדמויות בסיפור או הקוראים אינם יודעים). פרטים אלה מתגלים רק במהלך הסיפורים או בסיומם.
תארו פרט כזה בסיפור קצר שלמדתם, הסבירו כיצד הוא מתגלה בסיפור, ומהי תרומתו לבניית המשמעות של הסיפור.
1. מה השאלה מבקשת: פרט סמוי אחד; איך הוא מתגלה; התרומה למשמעות. כאן נראה גם איך המספר מסביר למה הפרט סמוי.
2. הפרט: ב"ורד לאמילי" מאת ויליאם פוקנר, אמילי גריירסון הרעילה את הומר ברון ושמרה את גופתו בחדר בקומה העליונה של ביתה עשרות שנים.
3. ממי הוא סמוי, ולמה: את הסיפור מספרים אנשי העיירה ג'פרסון, "אנחנו". הם מרכלים ומתבוננים, אבל אינם מחברים בין הרמזים, ולכן הפרט סמוי גם מהם וגם מהקוראים. גם המבנה מסתיר: הסיפור נפתח בהלוויה של אמילי וחוזר אחורה בזמן.
4. איך הוא מתגלה - הרמזים: הסירוב להודות במות האב, קניית הארסן, כלי הרחצה לגבר, היעלמותו של הומר, הריח מן הבית. איש אינו מחבר ביניהם.
5. הגילוי המלא בסיום: אחרי ההלוויה פורצים את החדר, ומוצאים את הגופה במיטה, ועל הכרית השנייה שערה ארוכה אפורה.
6. התרומה: הפרט חושף את סירובה של אמילי לקבל את האובדן ואת הזמן (כמו הדרום הישן הנאחז בעבר), ואת העיירה - המספרים עצמם - שמרכלת ומתבוננת אבל אינה רואה.
הפרט הסמוי ב"ורד לאמילי" (ויליאם פוקנר): אמילי גריירסון הרעילה את הומר ברון ושמרה את גופתו בחדר בקומה העליונה של ביתה עשרות שנים. הפרט סמוי גם מאנשי העיירה, שהם המספרים ("אנחנו"), וגם מן הקוראים. הוא מתגלה בהדרגה ברמזים שאיש אינו מחבר: הסירוב להודות במות האב, קניית הארסן, כלי הרחצה לגבר, היעלמותו של הומר, הריח מן הבית. הגילוי המלא בסיום: אחרי ההלוויה פורצים את החדר, ומוצאים את הגופה במיטה ועל הכרית השנייה שערה ארוכה אפורה. תרומה למשמעות: הפרט חושף את סירובה של אמילי לקבל את האובדן ואת הזמן (כמו הדרום הישן הנאחז בעבר), ואת העיירה, שמרכלת ומתבוננת אבל אינה רואה.
5. זמן ומקום: מעבר בין מקומות
זמן ומקום
המקום בסיפור הוא לא רק רקע. כשדמות עוברת ממקום למקום, היא עוברת גם בתוכה - ממוגנות לפחד, מתמימות להתפכחות. גם הזמן מעוצב: הסיפור לא תמיד מסופר לפי הסדר.
במדויק: עיצוב המרחב - תיאור המקומות בסיפור (כפר ועיר, בית ומשרד) ומה הם מבטאים. מעבר בין מקומות משקף שינוי "במצבה החברתי או בעולמה הפנימי של דמות מרכזית". בתשובה: כל מקום ומה מאפיין אותו, המעבר עצמו, ומה משתנה בדמות בכל מעבר. עיצוב הזמן - הסדר שבו הסיפור מוסר את האירועים, שאינו תמיד הסדר שבו קרו (ערבוב הזמנים): קפיצות בזמן, זיכרונות ומבט לאחור.
ב"חג מולד אחד" הניגוד בין העיירה באלבמה לניו אורלינס הוא גם ניגוד בין שתי השקפות עולם - ראו את השיעור על אמצעי עיצוב ואת הנושא "חג מולד אחד". עיצוב סביבה מופיע בבגרות גם כאמצעי ברשימה ("עיצוב סביבה", "תיאורי מקום וסביבה").
מקום, מעבר וזמן
מה שואלים על זמן ומקום
תיאור של שני מקומות בלי השינוי בדמות לא עונה על השאלה. הקביעה היא שהמעבר משקף שינוי - בכל פסקה כתבו מה קורה לדמות במקום הזה ובמעבר אליו.
אם עניתם על השאלה על "חג מולד אחד", ענו על שאלת המעבר בין מקומות על פי סיפור אחר - אין להדגים באמצעות אותה היצירה בכמה תשובות.
דוגמה - מעבר בין מקומות ב"חג מולד אחד"
בסיפורים קצרים רבים יש תיאור של מעבר ממקום למקום, והוא משקף שינויים במצבה החברתי או בעולמה הפנימי של דמות מרכזית.
הסבירו והדגימו קביעה זו על פי סיפור קצר שלמדתם.
1. מה השאלה מבקשת: להראות מעבר ממקום למקום, ולהסביר איזה שינוי בדמות הוא משקף.
2. המקומות: באדי עובר מן העיירה הכפרית באלבמה, מביתה של סוק, לניו אורלינס, העיר של אביו - ובחזרה.
3. המקום הראשון: מרחב פשוט ובטוח. באדי הולך יחף, ומאמין כמו סוק ש"הכול הוא רצונו של אלוהים". כשנודע לו שעליו לנסוע לאביו, הוא בוכה.
4. המעבר לעיר - טלטלה פנימית: מילד יחף, מוגן ומאמין לילד נבוך ומפוחד. הנעליים העירוניות מבטאות את המחנק. אמונתו מתערערת: הוא רואה את המתנות מתחת לעץ, ושומע מהאב השיכור "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס".
5. השיבה הביתה - התבגרות: דברי סוק ("כולם סנטה קלאוס") מאפשרים לו לשלב אמונה וחמלה, והוא שולח לאביו גלויה עם הצהרת אהבה.
6. מסקנה: הקביעה מתאימה - כל מעבר במרחב מלווה שינוי בעולמו הפנימי של באדי.
ב"חג מולד אחד" (טרומן קפוטה) באדי עובר מן העיירה הכפרית באלבמה, מביתה של סוק, לניו אורלינס, העיר של אביו, ובחזרה. המעבר לעיר משקף טלטלה פנימית: מילד יחף, מוגן ומאמין לילד נבוך ומפוחד, שהאמונה שלו מתערערת (המתנות מתחת לעץ, "אין אלוהים! אין סנטה קלאוס"). השיבה הביתה משקפת התבגרות: דברי סוק מאפשרים לו לשלב אמונה וחמלה, והוא שולח לאביו גלויה עם הצהרת אהבה. הקביעה מתאימה: כל מעבר במרחב מלווה שינוי בעולמו הפנימי של באדי.
6. אמצעי עיצוב: מוטיב, סמל, פרט סמוי, דמיון וניגוד
אמצעי עיצוב
סופר לא כותב במפורש מה הסיפור אומר. הוא בוחר פרט - חפץ שחוזר, מקום, הקבלה בין שתי דמויות - ונותן לו לשאת את המשמעות. אמצעי העיצוב הם הכלים שדרכם הסיפור אומר את מה שהוא לא אומר במפורש.
במדויק: מוטיב - "פרט (חפץ, דימוי או מצב) החוזר בסיפור כמה פעמים ונטען בכל פעם במשמעות". סמל - פרט מוחשי שמייצג רעיון מופשט. פרט סמוי - מידע "שהדמויות בסיפור או הקוראים אינם יודעים", ומתגלה רק במהלך הסיפור או בסיומו. אנלוגיה (תקבולת) - הקבלה בין שתי דמויות או שני מצבים, שאחד מהם משקף את האחר. ניגוד - שני דברים הפוכים זה מול זה. בתשובה: האמצעי, הופעותיו בסיפור, והתרומה למשמעות.
ב"חג מולד אחד" השלג מופיע שלוש פעמים (מוטיב), והאווירון הוא סמל מרכזי. הפירוט בנושא "חג מולד אחד".
מוטיב, סמל ופרט סמוי
ניגוד, דמיון ואנלוגיה
מה שואלים על אמצעי עיצוב
פרט אחד יכול להיות גם מוטיב וגם סמל. השלג ב"חג מולד אחד" חוזר שלוש פעמים (מוטיב), ומסמל דבר טהור ורוחני (סמל). כשהשאלה מבקשת "מוטיב", הראו את החזרה ומה משתנה בה; כשהיא מבקשת "סמל", הראו מה הוא מייצג.
רשימת האמצעים בשאלה היא רשימה לבחירה: בוחרים מתוכה, ובדיוק במספר שהשאלה מבקשת. אמצעי שלישי לא מוסיף, ואמצעי שלא ברשימה לא עונה על השאלה.
דוגמה א - עיצוב סביבה ואנלוגיה ב"הזבוב"
עיצוב סביבה, ניגודים, אנלוגיות, מוטיבים, ארמזים, חלומות ומונולוגים פנימיים הם אמצעים התורמים להבנת המציאות המתוארת בסיפורים רבים.
בחרו בשניים מאמצעים אלה, תארו את הופעותיהם בסיפור קצר שלמדתם, והסבירו את תרומתם להבנת המציאות המתוארת בו.
1. מה השאלה מבקשת: שניים מהרשימה; הופעותיהם; התרומה להבנת המציאות. הבחירה: עיצוב סביבה ואנלוגיה ב"הזבוב" מאת קתרין מנספילד.
2. עיצוב סביבה: המשרד המחודש והחם (שטיח, רהיטים, תנור חשמלי) שהבוס מתגאה בו, ובתוכו תצלום הבן שנהרג במלחמה. מול המשרד - הקבר בבלגיה, שהבוס לא ביקר בו.
3. מה הסביבה מלמדת: חיים שחזרו לשגרה, ונוחות שמחפה על השכול.
4. אנלוגיה: הזבוב בקסת הדיו, שהבוס מטפטף עליו דיו שוב ושוב עד שהוא מת. הזבוב מקביל לבוס הנשחק במכות הגורל, לבן ולצעירים שנהרגו במלחמה, ולוודיפילד. הבוס מקביל לכוח עליון אכזר ואדיש.
5. התרומה יחד: מציאות של אבל שנשחק ושל אדם חסר אונים מול הגורל. בסוף הבוס שוכח על מה חשב.
"הזבוב" (קתרין מנספילד): עיצוב סביבה - המשרד המחודש והחם (שטיח, רהיטים, תנור חשמלי) שהבוס מתגאה בו, ובתוכו תצלום הבן שנהרג במלחמה; מול המשרד - הקבר בבלגיה, שהבוס לא ביקר בו. הסביבה מבטאת חיים שחזרו לשגרה ומחפים על השכול. אנלוגיה - הזבוב בקסת הדיו, שהבוס מטפטף עליו דיו שוב ושוב עד שהוא מת: הזבוב מקביל לבוס הנשחק במכות הגורל, לבן ולצעירים שנהרגו במלחמה, ולוודיפילד; הבוס מקביל לכוח עליון אכזר ואדיש. יחד הם חושפים מציאות של אבל שנשחק ושל אדם חסר אונים מול הגורל; בסוף הבוס שוכח על מה חשב.
דוגמה ב - מוטיב האדרת ב"האדרת"
בחרו מסיפור קצר שלמדתם באחד מן האמצעים האלה: מוטיב, תקבולת (אנלוגיה), תיאורי סביבה.
תארו כיצד האמצעי שבחרתם בא לידי ביטוי בסיפור, והסבירו את תרומתו לבניית משמעות הסיפור.
1. מה השאלה מבקשת: אמצעי אחד בלבד; הופעותיו בסיפור; התרומה למשמעות. כאן הדרך שונה מהדוגמה הקודמת: עוקבים אחרי פרט אחד לאורך כל העלילה.
2. הבחירה: מוטיב האדרת ב"האדרת" מאת ניקולאי גוגול.
3. הופעה ראשונה - האדרת הישנה: בלויה, והפקידים לועגים לה. היא משקפת את מעמדו של אקאקי אקאקייביץ', הפקיד המעתיק המושפל.
4. הופעה שנייה - האדרת החדשה: ממלאת את חייו כמו רעיה, והופכת אותו לרגע לאדם שרואים אותו (המסיבה לכבודה).
5. הופעה שלישית - הגזילה: האדרת נגזלת, "האישיות החשובה" צועקת עליו, ואקאקי מת.
6. הופעה רביעית - רוח הרפאים: גוזלת אדרות, ובסוף גם את אדרתה של "האישיות החשובה".
7. התרומה: בחברה שבסיפור ערכו של אדם נמדד בלבושו ובדרגתו. המוטיב חושף את אכזריות עולם הפקידות ומעורר חמלה כלפי "האדם הקטן".
האמצעי: מוטיב האדרת בסיפור "האדרת" מאת ניקולאי גוגול. האדרת חוזרת בכל שלבי העלילה, ומשמעותה מעמיקה: האדרת הישנה והבלויה, שהפקידים לועגים לה, משקפת את מעמדו של אקאקי אקאקייביץ', הפקיד המעתיק המושפל; האדרת החדשה ממלאת את חייו כמו רעיה, והופכת אותו לרגע לאדם שרואים אותו (המסיבה לכבודה); אחר כך גזילת האדרת, הצעקות של "האישיות החשובה" ומותו של אקאקי; ולבסוף רוח הרפאים הגוזלת אדרות, ובסוף גם את אדרתה של "האישיות החשובה". תרומה למשמעות: בחברה שבסיפור ערכו של אדם נמדד בלבושו ובדרגתו. המוטיב חושף את אכזריות עולם הפקידות ומעורר חמלה כלפי "האדם הקטן".
7. היחיד והחברה: מן הפרט אל הכלל
מן הפרט אל הכלל
סיפור קצר מספר על אדם אחד - עגלון, פקיד, אופה - אבל קוראים אותו כי הוא אומר משהו על כולנו. הבגרות שואלת מה עולה מחייה של דמות אחת על חיי האדם בכלל, ועל היחס בין היחיד לחברה שסביבו.
במדויק: מן הפרט אל הכלל - מתיאור חייה האישיים של דמות מסוימת עולות "תובנות על חיי האדם בכלל, בכל זמן ובכל מקום". היחיד והחברה - מצבו של היחיד מול החברה (שקוף, מושפל, לעוג, דחוי) ואיך הסיפור מבטא אותו. בתשובה: (1) חייה האישיים של הדמות, בפרטים; (2) לפחות שתי דוגמאות מהסיפור; (3) התובנה הכללית, מנוסחת במפורש; ולפעמים (4) השוואה לחברה בימינו.
ב"חג מולד אחד" הסיפור של ילד אחד מאלבמה מעלה שאלות כלליות: תמימות והתפכחות, הורות, והצורך של מתבגרים בחסות ההורים לצד הרצון לעצמאות.
הפרט, הכלל והחברה
מה שואלים על היחיד והחברה
מן הפרט אל הכלל בתשובה
1. הדמות ומצבה: מי היא, ומה קורה בחייה האישיים.
2. שתיים-שלוש דוגמאות: אירועים בסיפור שמראים את מצבה.
3. התובנה במשפט כללי, בלי שמות: "בעיר מלאה אנשים, אדם יכול להיות בודד לגמרי".
4. למה זה נכון לכולם: מה בסיפור הופך את המקרה הפרטי לתמונה של כל אדם, "בכל זמן ובכל מקום".
התובנה הכללית נכתבת כמשפט על בני אדם, לא על הדמות. משפט שאומר שהדמות בודדה הוא תיאור; "בעיר מלאה אנשים, אדם יכול להיות בודד לגמרי" היא תובנה.
בשאלה "האם גם בחברה בימינו...?" חברו כל דוגמה מימינו לפרט מהסיפור ("כמו אקאקי אצל 'האישיות החשובה'"). דוגמה כללית בלי השוואה לסיפור לא מבססת את העמדה.
דוגמה - בדידות האדם ב"יגון" של צ'כוב
בסיפורים קצרים מתוארים חייהן האישיים של דמויות מסוימות. מתיאור אדם מסוים עולות גם תובנות על חיי האדם בכלל, בכל זמן ובכל מקום.
על פי סיפור קצר שלמדתם, הסבירו והדגימו מה אפשר ללמוד מתיאור החיים האישיים של דמות מסוימת על חיי האדם בכלל.
1. מה השאלה מבקשת: דמות אחת וחייה האישיים; לפחות שתי דוגמאות; התובנה על חיי האדם בכלל.
2. הדמות: ב"יגון" מאת אנטון צ'כוב, יונה פוטאפוב, עגלון בפטרבורג שבנו מת השבוע. הוא צריך דבר אחד: לספר על מות הבן.
3. דוגמאות: הקצין שואל במה מת הבן, ומיד עוצם את עיניו; שלושת הצעירים לועגים לו, והגיבן עונה לו שכולנו נמות; השוער מגרש אותו; העגלון הצעיר נרדם בזמן שיונה מדבר.
4. הסיום: יונה מספר הכול לסוסתו הקטנה.
5. התובנה הכללית: בדידותו של האדם בתוך ההמון ואדישותם של בני אדם לכאבו של הזולת; וגם הצורך האנושי הבסיסי לספר את הכאב ולהישמע.
"יגון" (אנטון צ'כוב): יונה פוטאפוב, עגלון בפטרבורג שבנו מת השבוע, מנסה לספר על מות הבן לכל מי שהוא פוגש. הנוסעים והאנשים סביבו אינם מקשיבים: הקצין עוצם את עיניו, שלושת הצעירים לועגים לו והגיבן עונה לו שכולנו נמות, השוער מגרש אותו, העגלון הצעיר נרדם. לבסוף הוא מספר הכול לסוסתו הקטנה. התובנה הכללית: בדידותו של האדם בתוך ההמון ואדישותם של בני אדם לכאבו של הזולת; וגם הצורך האנושי הבסיסי לספר את הכאב ולהישמע.