דילוג לתוכן המרכזי

מבחן מה"ט יסודות המכניקה 97001 - קיץ 2026 מועד א'

הנדסת מכונות · סמל 97001 · 8 שאלות · פתרון מלא לכל סעיף

מבחן הגמר הממלכתי של מה"ט ביסודות המכניקה, קיץ 2026 מועד א', כל 8 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה סופית ופתרון מלא ומוסבר, צעד אחרי צעד. נסו לפתור לבד, ואז פתחו את הפתרון.

הנחיות הבחינה

משך הבחינה: ארבע שעות.

מבנה השאלון: בשאלון שמונה שאלות פתוחות:

חלק א': מכניקה טכנית – יש לענות על שתי שאלות מתוך ארבע (שאלות 1-4).

חלק ב': גרפיקה הנדסית – יש לענות על שאלה אחת מתוך שתיים (שאלות 5-6).

שימו לב: יש לסרטט את ההיטלים על גבי דף ההיטלים המצורף. אין לסרטט היטלים במחברת הבחינה!

חלק ג': תורת החומרים – יש לענות על שאלה אחת מתוך שתיים (שאלות 7-8).

סך הכול: 100 נקודות.

חומר עזר: 1. מחשבון מדעי (אין להשתמש במחשב כף יד או במחשבון עם תקשורת חיצונית).

2. שלושה ספרי לימוד

3. קלסר אחד עם חומר לימודי

4. כלי סרטוט

נוסחאון מה"ט ביסודות המכניקה - להורדה ב-PDF, 203 עמודים.

שאלה 1 · שיווי משקל בנקודה: קפיץ, מוט וכבל

המערכת המכנית המוצגת באיור לשאלה, כוללת מוט ADAD וקפיץ ABAB חסרי משקל, המחוברים לקיר בנקודות BB ו-DD, וביניהם, בנקודה AA, באמצעות פרקים. הקפיץ נמצא במצב אופקי. מוט ADAD נטוי ביחס לקיר בזווית של 50∘50^\circ.

בנקודה AA מחובר כבל, העובר דרך גלגלת EE בזווית 15∘15^\circ, ובקצהו תלויה משקולת בעלת מסה mm.

המערכת נמצאת במצב של שיווי משקל. המידות והחיכוך בגלגלת זניחים.

דרוש:

א.

לבנות דיאגרמת גוף חופשי ומערכת כוחות משותפי נקודה AA.

(8 נקודות)
ב.

לכתוב משוואות שיווי משקל למערכת.

(6 נקודות)
ג.

לחשב את הכוח הפועל על הקפיץ ABAB אם קבוע הקפיץ הוא 100 Nmm100\,\frac{N}{mm} והתארכותו היא 50 מילימטרים.

(4 נקודות)
ד.

לחשב את מסת המשקולת mm ואת כוח התגובה הפועל על המוט ADAD.

(7 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1

סעיף א

תשובה:

על הנקודה AA פועלים שלושה כוחות: כוח הקפיץ FSF_S אופקית שמאלה (אל BB), מתיחות הכבל T=m⋅gT=m\cdot g ימינה ולמטה, 15∘15^\circ מתחת לאופק, וכוח המוט RADR_{AD} לאורך המוט בכיוון מ-DD אל AA (40∘40^\circ מעל האופק, המוט לחוץ).

נתון: קפיץ אופקי ABAB, מוט ADAD שנטוי 50∘50^\circ לקיר האנכי, וכבל שיוצא מ-AA בזווית 15∘15^\circ מתחת לאופק, עובר על הגלגלת EE ונושא משקולת שמסתה mm. הקפיץ והמוט חסרי משקל.

מבוקש: דיאגרמת גוף חופשי של הנקודה AA (הפרק), עם כל הכוחות שנפגשים בה.

למה מבודדים דווקא את הנקודה AA. הקפיץ, המוט והכבל נפגשים בפרק AA. כל אחד מהם מחובר רק בשני הקצוות שלו ואין לו משקל, ולכן כל אחד מהם מעביר כוח רק לאורך הקו של עצמו. לכן על AA פועלים שלושה כוחות שקווי הפעולה שלהם ידועים וכולם עוברים דרך AA. זוהי מערכת כוחות משותפי נקודה.

מערכת הצירים. הראשית ב-AA, ציר xx אופקי ימינה, ציר yy אנכי למעלה.

הכוחות על AA, כוח אחרי כוח:

1. כוח הקפיץ FSF_S. הקפיץ התארך (לפי הנתון בסעיף ג), ולכן הוא מושך את AA אליו, לכיוון BB. הכוח אופקי ופונה שמאלה.

2. מתיחות הכבל TT. כבל יכול רק למשוך. הכוח יוצא מ-AA לאורך הכבל אל הגלגלת EE: ימינה ולמטה, בזווית 15∘15^\circ מתחת לציר xx. החיכוך בגלגלת זניח, ולכן המתיחות שווה לאורך כל הכבל, והיא שווה למשקל המשקולת: T=m⋅gT=m\cdot g.

3. כוח המוט RADR_{AD}. המוט ADAD מחובר בפרק בכל קצה ואין לו משקל, ולכן הוא מוט של שני כוחות: הכוח שלו פועל לאורך הקו DADA. הקו הזה נטוי 50∘50^\circ לקיר האנכי, כלומר 90∘−50∘=40∘90^\circ-50^\circ=40^\circ מעל האופק. מניחים שהמוט לחוץ: הוא דוחף את AA בכיוון מ-DD אל AA, ימינה ולמעלה. אם ההנחה שגויה, הכוח ייצא שלילי.

בדיקת היגיון לכיוונים. הכבל מושך את AA למטה, והקפיץ אופקי. רק המוט יכול לתת רכיב כלפי מעלה, ולכן הוא חייב לדחוף את AA למעלה, כלומר הוא אכן לחוץ.

מערכת הכוחות ב-AA בפירוק לרכיבים:

כוחרכיב xxרכיב yy
קפיץ FSF_S−FS-F_S00
כבל TT+Tcos⁡15∘+T\cos15^\circ−Tsin⁡15∘-T\sin15^\circ
מוט RADR_{AD}+RADsin⁡50∘+R_{AD}\sin50^\circ+RADcos⁡50∘+R_{AD}\cos50^\circ

הזווית של המוט נתונה מהקיר האנכי, ולכן הרכיב האופקי שלו הוא עם sin⁡50∘\sin50^\circ והרכיב האנכי עם cos⁡50∘\cos50^\circ.

תשובה: בדיאגרמה שלושה כוחות שיוצאים מ-AA: FSF_S שמאלה, T=m⋅gT=m\cdot g ימינה ולמטה ב-15∘15^\circ מתחת לאופק, ו-RADR_{AD} ימינה ולמעלה לאורך המוט, 50∘50^\circ מהאנך.

סעיף ב

תשובה:

∑Fx=0: −FS+Tcos⁡15∘+RADsin⁡50∘=0\sum F_x=0:\ -F_S+T\cos15^\circ+R_{AD}\sin50^\circ=0

∑Fy=0: −Tsin⁡15∘+RADcos⁡50∘=0\sum F_y=0:\ -T\sin15^\circ+R_{AD}\cos50^\circ=0

כל הכוחות עוברים דרך הנקודה AA, ולכן אין להם מומנט סביבה, ומשוואת המומנטים מתקיימת מעצמה. נשארות שתי משוואות כוחות: סכום הרכיבים בכל ציר שווה לאפס.

1. סכום הכוחות בציר xx (ימינה חיובי), לפי הטבלה מסעיף א:

∑Fx=0: −FS+Tcos⁡15∘+RADsin⁡50∘=0\sum F_x=0:\ -F_S+T\cos15^\circ+R_{AD}\sin50^\circ=0

2. סכום הכוחות בציר yy (למעלה חיובי):

∑Fy=0: −Tsin⁡15∘+RADcos⁡50∘=0\sum F_y=0:\ -T\sin15^\circ+R_{AD}\cos50^\circ=0

3. הקשר בין המתיחות למסה (הגלגלת חסרת חיכוך, והמשקולת בשיווי משקל):

T=m⋅gT=m\cdot g

כאן FSF_S הוא כוח הקפיץ, TT מתיחות הכבל, RADR_{AD} הכוח במוט, mm מסת המשקולת ו-g=9.81 ms2g=9.81\,\frac{\text{m}}{\text{s}^2} תאוצת הכובד.

אחרי שמחשבים את FSF_S מחוק הוק (סעיף ג), נשארים שני נעלמים, TT ו-RADR_{AD}, ושתי משוואות. לכן אפשר לפתור.

תשובה: −FS+Tcos⁡15∘+RADsin⁡50∘=0-F_S+T\cos15^\circ+R_{AD}\sin50^\circ=0 ו- −Tsin⁡15∘+RADcos⁡50∘=0-T\sin15^\circ+R_{AD}\cos50^\circ=0, כאשר T=m⋅gT=m\cdot g.

סעיף ג

תשובה:

FS=5000 N=5 kNF_S=5000\,\text{N}=5\,\text{kN} (מתיחה)

מחשבים את כוח הקפיץ לפי חוק הוק: הכוח בקפיץ שווה למכפלת קבוע הקפיץ בשינוי האורך שלו.

FS=k⋅ΔlF_S=k\cdot\Delta l

כאן k=100 Nmmk=100\,\frac{\text{N}}{\text{mm}} הוא קבוע הקפיץ ו-Δl=50 mm\Delta l=50\,\text{mm} היא ההתארכות. היחידות מתאימות (ניוטון למילימטר כפול מילימטר), ולכן מציבים ישירות:

FS=100⋅50=5000 N=5 kNF_S=100\cdot50=5000\,\text{N}=5\,\text{kN}

הקפיץ התארך, ולכן הוא נמתח: הכוח הזה מותח את הקפיץ, והקפיץ מושך את AA שמאלה ואת הקיר ב-BB ימינה באותו גודל.

תשובה: FS=5000 N=5 kNF_S=5000\,\text{N}=5\,\text{kN}, כוח מתיחה.

סעיף ד

תשובה:

m≈400 kgm\approx400\,\text{kg} (T≈3923.5 NT\approx3923.5\,\text{N}); RAD≈1580 NR_{AD}\approx1580\,\text{N}, כוח לחיצה לאורך המוט (40∘40^\circ מעל האופק).

נתון: FS=5000 NF_S=5000\,\text{N} (מסעיף ג), ושתי משוואות שיווי המשקל מסעיף ב.

מבוקש: מסת המשקולת mm והכוח במוט RADR_{AD}.

1. ממשוואת ציר yy מבטאים את RADR_{AD} בעזרת TT:

RAD=T⋅sin⁡15∘cos⁡50∘=T⋅0.258820.64279=0.40265⋅TR_{AD}=T\cdot\frac{\sin15^\circ}{\cos50^\circ}=T\cdot\frac{0.25882}{0.64279}=0.40265\cdot T

2. מציבים במשוואת ציר xx, וכך נשאר נעלם אחד, TT:

−5000+Tcos⁡15∘+0.40265⋅T⋅sin⁡50∘=0-5000+T\cos15^\circ+0.40265\cdot T\cdot\sin50^\circ=0

T⋅(0.96593+0.40265⋅0.76604)=5000T\cdot(0.96593+0.40265\cdot0.76604)=5000

T⋅1.27437=5000T\cdot1.27437=5000

T=50001.27437≈3923.5 NT=\frac{5000}{1.27437}\approx3923.5\,\text{N}

3. מסת המשקולת. המתיחות בכבל שווה למשקל המשקולת, T=m⋅gT=m\cdot g:

m=Tg=3923.59.81≈399.9 kg≈400 kgm=\frac{T}{g}=\frac{3923.5}{9.81}\approx399.9\,\text{kg}\approx400\,\text{kg}

4. הכוח במוט:

RAD=0.40265⋅3923.5≈1580 NR_{AD}=0.40265\cdot3923.5\approx1580\,\text{N}

התוצאה חיובית, ולכן ההנחה מסעיף א נכונה: המוט לחוץ.

5. מה פועל על המוט עצמו. המוט ADAD הוא מוט של שני כוחות, ולכן פועלים עליו שני כוחות שווים והפוכים לאורכו: הפרק AA לוחץ עליו בכיוון DD, והסמך DD שבקיר מגיב ודוחף אותו בכיוון AA, כלומר 40∘40^\circ מעל האופק (50∘50^\circ מהקיר), בגודל 1580 N1580\,\text{N}.

בדיקה במשפט הסינוסים. שלושה כוחות בשיווי משקל יוצרים משולש כוחות סגור, וכל כוח מתחלק בסינוס הזווית שבין שני הכוחות האחרים. הזווית בין הכבל למוט היא 15∘+40∘=55∘15^\circ+40^\circ=55^\circ, בין המוט לקפיץ 180∘−40∘=140∘180^\circ-40^\circ=140^\circ, ובין הקפיץ לכבל 180∘−15∘=165∘180^\circ-15^\circ=165^\circ:

FSsin⁡55∘=Tsin⁡140∘=RADsin⁡165∘\frac{F_S}{\sin55^\circ}=\frac{T}{\sin140^\circ}=\frac{R_{AD}}{\sin165^\circ}

T=5000⋅sin⁡140∘sin⁡55∘=5000⋅0.64280.8192≈3923.5 NT=5000\cdot\frac{\sin140^\circ}{\sin55^\circ}=5000\cdot\frac{0.6428}{0.8192}\approx3923.5\,\text{N}

RAD=5000⋅sin⁡165∘sin⁡55∘=5000⋅0.25880.8192≈1580 NR_{AD}=5000\cdot\frac{\sin165^\circ}{\sin55^\circ}=5000\cdot\frac{0.2588}{0.8192}\approx1580\,\text{N}

אותן תוצאות.

תשובה: m≈400 kgm\approx400\,\text{kg}. הכוח במוט ADAD הוא RAD≈1580 NR_{AD}\approx1580\,\text{N}, כוח לחיצה שפועל לאורך המוט.

שאלה 2 · מוט מכופף עם גלגלת: תגובות בסמכים

באיור לשאלה מוצג מוט מכופף, חסר משקל – ABCDABCD, הנתמך במצב המתואר על ידי סמך נייח AA וסמך נייד DD.

על המוט, בנקודה HH, מורכבת גלגלת בקוטר של 200 מילימטרים שדרכה עובר כבל. בקצה הכבל תלויה משקולת בעלת מסה mm של 25 קילוגרם.

החיכוך בגלגלת זניח. המידות באיור נתונות במילימטרים.

דרוש:

א.

לבנות דיאגרמת גוף חופשי למוט ABCDABCD.

(4 נקודות)
ב.

לכתוב משוואות שיווי משקל למוט ABCDABCD.

(10 נקודות)
ג.

לחשב את כוח התגובה הפועל בסמך הנייד DD.

(5 נקודות)
ד.

לחשב את כוח התגובה הפועל על המוט בסמך הנייח AA (שיעור וכיוון).

(6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2

סעיף א

תשובה:

על המוט פועלים: ב-AA שני רכיבי תגובה AxA_x ו-AyA_y; ב-DD תגובה אנכית DyD_y; ב-HH שני כוחות שהגלגלת מעבירה, כל אחד בגודל T=m⋅g=245.25 NT=m\cdot g=245.25\,\text{N}: אחד שמאלה ולמעלה ב-14∘14^\circ מעל האופק (לכיוון EE), ואחד אנכית למטה.

נתון: מוט מכופף חסר משקל ABCDABCD, סמך נייח ב-AA, סמך נייד ב-DD, וגלגלת ב-HH שעליה עובר כבל. קצה אחד של הכבל קשור לקיר ב-EE, ובקצה השני תלויה משקולת של 25 kg25\,\text{kg}.

מבוקש: כל הכוחות שפועלים על המוט, עם נקודת הפעולה והכיוון של כל אחד.

מערכת הצירים והנקודות. הראשית ב-AA, ציר xx ימינה וציר yy למעלה. לפי המידות באיור (במטרים): A(0,0)A(0,0), D(0.4,0)D(0.4,0), והציר של הגלגלת H(0.4,0.2)H(0.4,0.2).

המתיחות בכבל. החיכוך בגלגלת זניח, ולכן המתיחות שווה בשני חלקי הכבל, והיא שווה למשקל המשקולת:

T=m⋅g=25⋅9.81=245.25 NT=m\cdot g=25\cdot9.81=245.25\,\text{N}

הכוחות על המוט, כוח אחרי כוח:

1. בסמך הנייח AA: סמך נייח מונע תזוזה בשני הכיוונים, ולכן יש בו שני רכיבי תגובה: AxA_x (מניחים ימינה) ו-AyA_y (מניחים למעלה).

2. בסמך הנייד DD: סמך נייד (על גלגלים) מונע תזוזה רק בניצב למשטח שהוא נע עליו. המשטח אופקי, ולכן התגובה DyD_y אנכית (מניחים למעלה).

3. בנקודה HH: הכבל לא נוגע במוט אלא בגלגלת, והגלגלת מעבירה את הכוחות למוט דרך הציר שלה. על הגלגלת פועלות שתי מתיחות בגודל TT: אחת לאורך הכבל לכיוון EE (שמאלה ולמעלה, 14∘14^\circ מעל האופק), ואחת אנכית למטה (הכבל שנושא את המשקולת). שתיהן משיקות לגלגלת באותו רדיוס, r=0.1 mr=0.1\,\text{m}, והן מסובבות אותה לכיוונים מנוגדים, ולכן סכום המומנטים שלהן סביב HH הוא T⋅r−T⋅r=0T\cdot r-T\cdot r=0. לכן מותר להעתיק את שתיהן אל HH: על המוט פועלים ב-HH כוח TT שמאלה ולמעלה ב-14∘14^\circ, וכוח TT למטה.

הרכיבים של הכוח ב-HH:

Hx=−Tcos⁡14∘H_x=-T\cos14^\circ (שמאלה)

Hy=Tsin⁡14∘−TH_y=T\sin14^\circ-T (הסימן שלילי, כלומר למטה)

משקל המוט זניח, ולכן אין כוחות נוספים.

תשובה: בדיאגרמה חמישה חיצים: AxA_x ו-AyA_y ב-AA, DyD_y אנכי ב-DD, וב-HH כוח T=245.25 NT=245.25\,\text{N} לכיוון EE (14∘14^\circ מעל האופק, שמאלה) וכוח T=245.25 NT=245.25\,\text{N} אנכית למטה.

סעיף ב

תשובה:

∑Fx=0: Ax−Tcos⁡14∘=0\sum F_x=0:\ A_x-T\cos14^\circ=0

∑Fy=0: Ay+Dy+Tsin⁡14∘−T=0\sum F_y=0:\ A_y+D_y+T\sin14^\circ-T=0

∑MA=0: Dy⋅0.4+(Tsin⁡14∘−T)⋅0.4+Tcos⁡14∘⋅0.2=0\sum M_A=0:\ D_y\cdot0.4+(T\sin14^\circ-T)\cdot0.4+T\cos14^\circ\cdot0.2=0

המוט הוא גוף קשיח במישור, ולכן יש לו שלוש משוואות שיווי משקל: סכום הכוחות בציר xx, סכום הכוחות בציר yy, וסכום המומנטים סביב נקודה אחת. יש שלושה נעלמים (AxA_x, AyA_y, DyD_y), ולכן שלוש המשוואות מספיקות.

1. סכום הכוחות בציר xx (ימינה חיובי). כוחות אופקיים: AxA_x והרכיב האופקי של המתיחות ב-HH:

∑Fx=0: Ax−Tcos⁡14∘=0\sum F_x=0:\ A_x-T\cos14^\circ=0

2. סכום הכוחות בציר yy (למעלה חיובי). כוחות אנכיים: AyA_y, DyD_y, הרכיב האנכי של המתיחות הנטויה (למעלה) והמתיחות האנכית (למטה):

∑Fy=0: Ay+Dy+Tsin⁡14∘−T=0\sum F_y=0:\ A_y+D_y+T\sin14^\circ-T=0

3. סכום המומנטים סביב AA (נגד כיוון השעון חיובי). בוחרים את AA כי שני הנעלמים AxA_x ו-AyA_y עוברים דרכה ואין להם מומנט, וכך נשאר במשוואה רק DyD_y.

•DyD_y פועל למעלה במרחק אופקי 0.4 m0.4\,\text{m} מימין ל-AA, ומסובב נגד כיוון השעון: +Dy⋅0.4+D_y\cdot0.4.

•הרכיב האנכי ב-HH, Tsin⁡14∘−TT\sin14^\circ-T, פועל באותו מרחק אופקי, 0.4 m0.4\,\text{m}: +(Tsin⁡14∘−T)⋅0.4+(T\sin14^\circ-T)\cdot0.4. (הביטוי שלילי, כי הכוח פונה למטה ומסובב עם כיוון השעון.)

•הרכיב האופקי ב-HH, Tcos⁡14∘T\cos14^\circ שמאלה, פועל בגובה 0.2 m0.2\,\text{m} מעל AA. כוח שמאלה מעל הנקודה מסובב נגד כיוון השעון: +Tcos⁡14∘⋅0.2+T\cos14^\circ\cdot0.2.

∑MA=0: Dy⋅0.4+(Tsin⁡14∘−T)⋅0.4+Tcos⁡14∘⋅0.2=0\sum M_A=0:\ D_y\cdot0.4+(T\sin14^\circ-T)\cdot0.4+T\cos14^\circ\cdot0.2=0

בכל המשוואות T=m⋅g=245.25 NT=m\cdot g=245.25\,\text{N}.

תשובה: שלוש המשוואות: Ax−Tcos⁡14∘=0A_x-T\cos14^\circ=0; Ay+Dy+Tsin⁡14∘−T=0A_y+D_y+T\sin14^\circ-T=0; Dy⋅0.4+(Tsin⁡14∘−T)⋅0.4+Tcos⁡14∘⋅0.2=0D_y\cdot0.4+(T\sin14^\circ-T)\cdot0.4+T\cos14^\circ\cdot0.2=0.

סעיף ג

תשובה:

Dy≈66.9 ND_y\approx66.9\,\text{N}, אנכית כלפי מעלה.

מחשבים את DyD_y ממשוואת המומנטים סביב AA, שבה הוא הנעלם היחיד.

1. הכוחות הידועים ב-HH:

Tcos⁡14∘=245.25⋅0.9703≈237.97 NT\cos14^\circ=245.25\cdot0.9703\approx237.97\,\text{N} (שמאלה)

T−Tsin⁡14∘=245.25⋅(1−0.2419)≈185.92 NT-T\sin14^\circ=245.25\cdot(1-0.2419)\approx185.92\,\text{N} (למטה)

2. מציבים במשוואת המומנטים:

Dy⋅0.4−185.92⋅0.4+237.97⋅0.2=0D_y\cdot0.4-185.92\cdot0.4+237.97\cdot0.2=0

Dy⋅0.4=74.37−47.59=26.78 N⋅mD_y\cdot0.4=74.37-47.59=26.78\,\text{N}\cdot\text{m}

Dy=26.780.4≈66.9 ND_y=\frac{26.78}{0.4}\approx66.9\,\text{N}

3. התוצאה חיובית, ולכן הכיוון שהנחנו נכון: הסמך דוחף את המוט כלפי מעלה. זה גם הכיוון היחיד שסמך נייד שמונח על משטח יכול לספק.

תשובה: Dy≈66.9 ND_y\approx66.9\,\text{N}, אנכית כלפי מעלה.

סעיף ד

תשובה:

RA≈266.1 NR_A\approx266.1\,\text{N}, ימינה ולמעלה בזווית של כ-26.6∘26.6^\circ מעל האופק (Ax≈238.0 NA_x\approx238.0\,\text{N} ימינה, Ay≈119.0 NA_y\approx119.0\,\text{N} למעלה).

מחשבים את שני הרכיבים של התגובה ב-AA משתי משוואות הכוחות, ואז את הגודל והכיוון של השקול.

1. הרכיב האופקי, מהמשוואה של ציר xx:

Ax=Tcos⁡14∘=245.25⋅0.9703≈237.97 NA_x=T\cos14^\circ=245.25\cdot0.9703\approx237.97\,\text{N}

הסימן חיובי, כלומר AxA_x פונה ימינה (הוא מאזן את הכבל שמושך את המוט שמאלה).

2. הרכיב האנכי, מהמשוואה של ציר yy:

Ay=T−Tsin⁡14∘−Dy=185.92−66.94≈118.98 NA_y=T-T\sin14^\circ-D_y=185.92-66.94\approx118.98\,\text{N}

הסימן חיובי, כלומר AyA_y פונה למעלה.

3. הגודל של התגובה, לפי משפט פיתגורס:

RA=Ax2+Ay2=237.972+118.982=56630+14156≈266.1 NR_A=\sqrt{A_x^2+A_y^2}=\sqrt{237.97^2+118.98^2}=\sqrt{56630+14156}\approx266.1\,\text{N}

4. הכיוון, כזווית מעל ציר xx:

α=arctan⁡AyAx=arctan⁡118.98237.97=arctan⁡0.5≈26.6∘\alpha=\arctan\frac{A_y}{A_x}=\arctan\frac{118.98}{237.97}=\arctan0.5\approx26.6^\circ

שני הרכיבים חיוביים, ולכן הכוח פונה ימינה ולמעלה.

בדיקה במשוואת מומנטים סביב DD. DD נמצאת בדיוק מתחת ל-HH, ולכן לרכיב האנכי ב-HH ול-DyD_y אין מומנט סביבה. נשארים AyA_y (למעלה, 0.4 m0.4\,\text{m} משמאל ל-DD, מסובב עם כיוון השעון) והרכיב האופקי ב-HH (שמאלה, 0.2 m0.2\,\text{m} מעל DD, מסובב נגד כיוון השעון):

−118.98⋅0.4+237.97⋅0.2=−47.59+47.59=0-118.98\cdot0.4+237.97\cdot0.2=-47.59+47.59=0

המשוואה מתקיימת.

תשובה: RA≈266.1 NR_A\approx266.1\,\text{N}, בכיוון ימינה ולמעלה, כ-26.6∘26.6^\circ מעל האופק.

שאלה 3 · מרכז כובד של צורה מורכבת

באיור לשאלה מוצגת צורה מורכבת בעלת עובי אחיד.

המידות באיור נתונות במילימטרים.

יש לחשב את קואורדינטות מרכז הכובד XCX_C ו-YCY_C במערכת הצירים הנתונה באיור.

יש לסמן את הנקודה בתרשים.

(25 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3

פתרון

תשובה:

XC≈33.2 mmX_C\approx33.2\,\text{mm}, YC≈29.0 mmY_C\approx29.0\,\text{mm}

נתון: לוח בעובי אחיד, שהצורה שלו מורכבת מקווים ישרים ומקשת אחת. המידות במילימטרים, והראשית בפינה השמאלית התחתונה.

מבוקש: הקואורדינטות XCX_C, YCY_C של מרכז הכובד.

השיטה. העובי אחיד, ולכן מרכז הכובד של הלוח הוא מרכז הכובד של השטח. מחלקים את הצורה לחלקים פשוטים שמרכז הכובד שלהם ידוע. חלק שחסר (חלל) נכנס לחישוב עם שטח שלילי. אחר כך:

XC=∑Ai⋅xi∑AiX_C=\frac{\sum A_i\cdot x_i}{\sum A_i}, YC=∑Ai⋅yi∑AiY_C=\frac{\sum A_i\cdot y_i}{\sum A_i}

כאן AiA_i הוא השטח של חלק, ו-xix_i, yiy_i הן הקואורדינטות של מרכז הכובד שלו.

קריאת המידות מהאיור.

•הרוחב הכולל: 15+40+20=7515+40+20=75. הגובה: 5050.

•הקו המקווקו האנכי נמצא ב-x=15+40=55x=15+40=55.

•המגרעת (החלק החסר למטה) מסתיימת בחצי עיגול שרדיוסו 1010. הקוטר האנכי שלו הוא גובה המגרעת, ולכן הגובה שלה 2⋅10=202\cdot10=20, והקו המקווקו האופקי נמצא ב-y=20y=20. מרכז חצי העיגול בנקודה (55,10)(55,10).

•הקו המשופע יוצא מהנקודה (55,50)(55,50) ומסתיים בנקודה (75,20)(75,20), בגובה הקו המקווקו האופקי.

החלוקה לחלקים (לפי הקווים המקווקווים שבאיור):

1. מלבן שמאלי מלא, 55×5055\times50: מ-x=0x=0 עד x=55x=55, לכל הגובה.

2. מלבן ימני תחתון, 20×2020\times20: מ-x=55x=55 עד x=75x=75, מ-y=0y=0 עד y=20y=20.

3. משולש ישר זווית מעל המלבן הימני: בסיס אופקי 2020 (על הקו y=20y=20), גובה 3030 (על הקו x=55x=55), והיתר שלו הוא הקו המשופע.

4. חלל מלבני (המגרעת), 40×2040\times20: מ-x=15x=15 עד x=55x=55, מ-y=0y=0 עד y=20y=20. שטח שלילי.

5. חלל חצי עיגול, R=10R=10, שנכנס לתוך המלבן הימני. שטח שלילי.

מרכז הכובד של כל חלק.

•מלבן: במרכז שלו.

•משולש ישר זווית: במרחק שליש מכל ניצב, מהפינה של הזווית הישרה. הזווית הישרה בנקודה (55,20)(55,20), ולכן x3=55+203=61.67x_3=55+\frac{20}{3}=61.67, y3=20+303=30y_3=20+\frac{30}{3}=30.

•חצי עיגול: על ציר הסימטריה שלו, במרחק 4R3π\frac{4R}{3\pi} מהקוטר. הקוטר על הקו x=55x=55 והקשת פונה ימינה, ולכן x5=55+4⋅103π=55+4.24=59.24x_5=55+\frac{4\cdot10}{3\pi}=55+4.24=59.24, y5=10y_5=10.

טבלת החישוב (שטחים ב-mm2\text{mm}^2, מרחקים ב-mm\text{mm}):

חלקAiA_ixix_iyiy_iAi⋅xiA_i\cdot x_iAi⋅yiA_i\cdot y_i
1. מלבן 55×5055\times502750275027.527.5252575625756256875068750
2. מלבן 20×2020\times2040040065651010260002600040004000
3. משולש 20×3020\times3030030061.6761.673030185001850090009000
4. חלל מלבני 40×2040\times20−800-80035351010−28000-28000−8000-8000
5. חלל חצי עיגול R=10R=10−157.08-157.0859.2459.241010−9306-9306−1570.8-1570.8
סך הכול2492.922492.92828198281972179.272179.2

השטחים: A3=20⋅302=300A_3=\frac{20\cdot30}{2}=300, A5=π⋅1022=157.08A_5=\frac{\pi\cdot10^2}{2}=157.08.

החישוב.

XC=828192492.92≈33.2 mmX_C=\frac{82819}{2492.92}\approx33.2\,\text{mm}

YC=72179.22492.92≈29.0 mmY_C=\frac{72179.2}{2492.92}\approx29.0\,\text{mm}

בדיקה בחלוקה אחרת. מלבן מלא 75×5075\times50, פחות המשולש שחסר בפינה הימנית העליונה (20×3020\times30, מרכז הכובד שלו ב-(68.33,40)(68.33,40)), פחות אותם שני חללים:

∑A=3750−300−800−157.08=2492.92\sum A=3750-300-800-157.08=2492.92

XC=3750⋅37.5−300⋅68.33−800⋅35−157.08⋅59.242492.92=828192492.92≈33.2 mmX_C=\frac{3750\cdot37.5-300\cdot68.33-800\cdot35-157.08\cdot59.24}{2492.92}=\frac{82819}{2492.92}\approx33.2\,\text{mm}

YC=3750⋅25−300⋅40−800⋅10−157.08⋅102492.92=72179.22492.92≈29.0 mmY_C=\frac{3750\cdot25-300\cdot40-800\cdot10-157.08\cdot10}{2492.92}=\frac{72179.2}{2492.92}\approx29.0\,\text{mm}

אותה תוצאה.

סימון הנקודה בתרשים. מודדים 33.2 mm33.2\,\text{mm} ימינה מציר yy ו-29 mm29\,\text{mm} למעלה מציר xx, ומסמנים שם את הנקודה CC. היא נמצאת בתוך החומר, ברצועה העליונה של הצורה, כ-9 mm9\,\text{mm} מעל הקו העליון של המגרעת. זה הגיוני: המגרעת מוציאה חומר מלמטה, ולכן מרכז הכובד עולה מעל חצי הגובה (2525); והפינה הימנית העליונה חסרה, ולכן הוא נמצא משמאל לחצי הרוחב (37.537.5).

תשובה: XC≈33.2 mmX_C\approx33.2\,\text{mm}, YC≈29.0 mmY_C\approx29.0\,\text{mm}.

שאלה 4 · זריקה משופעת: קפיצה ממגלשת מים

ילדים מחליקים במגלשת מים: הם מתחילים את החלקתם בנקודה AA ומתנתקים מהמגלשה בסופה, בנקודה BB.

קצה מגלשה BB נמצא בגובה 2 מטרים מעל פני המים ונטוי בזווית של 20 מעלות מעל האופק.

הילד הראשון מגיע לנקודה BB ומתנתק מהמגלשה במהירות של V0=12 msecV_0=12\,\frac{m}{\text{sec}}.

חשב:

א.

כמה זמן נמשכת הקפיצה (הזמן מרגע התנתקות הילד מהמגלשה בנקודה BB ועד לכניסתו למים)?

(9 נקודות)
ב.

מהו המרחק האופקי בין נקודה BB לבין מקום כניסת הילד למים?

(5 נקודות)
ג.

באיזו מהירות (V0V_0) על הילד השני להתנתק מהמגלשה בקצה שלה, בנקודה BB, כדי להיכנס למים מטר אחד קרוב יותר למגלשה מהילד הראשון למניעת פגיעה בו?

(11 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4

סעיף א

תשובה:

t≈1.18 st\approx1.18\,\text{s}

נתון: מהירות ההתנתקות V0=12 msV_0=12\,\frac{\text{m}}{\text{s}} בזווית 20∘20^\circ מעל האופק, והנקודה BB נמצאת 2 m2\,\text{m} מעל פני המים.

מבוקש: זמן התנועה באוויר.

המודל. מרגע ההתנתקות פועל על הילד רק כוח הכובד (מזניחים את התנגדות האוויר). זוהי זריקה משופעת: בכיוון האופקי המהירות קבועה, ובכיוון האנכי התנועה שוות תאוצה, עם g=9.81 ms2g=9.81\,\frac{\text{m}}{\text{s}^2} כלפי מטה.

מערכת הצירים. הראשית ב-BB, ציר xx אופקי בכיוון התנועה, ציר yy אנכי למעלה. פני המים נמצאים ב-y=−2 my=-2\,\text{m}.

1. מפרקים את מהירות ההתנתקות לרכיבים:

V0x=V0cos⁡20∘=12⋅0.9397≈11.276 msV_{0x}=V_0\cos20^\circ=12\cdot0.9397\approx11.276\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

V0y=V0sin⁡20∘=12⋅0.3420≈4.104 msV_{0y}=V_0\sin20^\circ=12\cdot0.3420\approx4.104\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

2. הזמן נקבע מהתנועה האנכית. משוואת המקום בציר yy:

y=V0y⋅t−g⋅t22y=V_{0y}\cdot t-\frac{g\cdot t^2}{2}

הילד נכנס למים כאשר y=−2y=-2:

−2=4.104⋅t−4.905⋅t2-2=4.104\cdot t-4.905\cdot t^2

4.905⋅t2−4.104⋅t−2=04.905\cdot t^2-4.104\cdot t-2=0

3. פותרים את המשוואה הריבועית:

t=4.104±4.1042+4⋅4.905⋅22⋅4.905=4.104±16.84+39.249.81=4.104±7.4899.81t=\frac{4.104\pm\sqrt{4.104^2+4\cdot4.905\cdot2}}{2\cdot4.905}=\frac{4.104\pm\sqrt{16.84+39.24}}{9.81}=\frac{4.104\pm7.489}{9.81}

הפתרון השלילי (t≈−0.345 st\approx-0.345\,\text{s}) מתאר רגע שלפני ההתנתקות, ולכן אינו מתאים. נשאר:

t=4.104+7.4899.81≈1.18 st=\frac{4.104+7.489}{9.81}\approx1.18\,\text{s}

בדיקה בחלוקה לשני שלבים. העלייה עד שיא המסלול נמשכת V0yg=4.1049.81=0.418 s\frac{V_{0y}}{g}=\frac{4.104}{9.81}=0.418\,\text{s}, והילד עולה V0y22g=16.8419.62=0.858 m\frac{V_{0y}^2}{2g}=\frac{16.84}{19.62}=0.858\,\text{m} מעל BB. משם הוא נופל 2+0.858=2.858 m2+0.858=2.858\,\text{m} ממנוחה אנכית, במשך 2⋅2.8589.81=0.763 s\sqrt{\frac{2\cdot2.858}{9.81}}=0.763\,\text{s}. בסך הכול 0.418+0.763≈1.18 s0.418+0.763\approx1.18\,\text{s}.

תשובה: הקפיצה נמשכת כ-1.18 s1.18\,\text{s}.

סעיף ב

תשובה:

x≈13.33 mx\approx13.33\,\text{m}

בכיוון האופקי לא פועל כוח, ולכן המהירות האופקית קבועה לאורך כל הקפיצה. המרחק האופקי הוא המהירות האופקית כפול זמן הקפיצה מסעיף א (t=1.1818 st=1.1818\,\text{s} לפני העיגול):

x=V0x⋅t=11.276⋅1.1818≈13.33 mx=V_{0x}\cdot t=11.276\cdot1.1818\approx13.33\,\text{m}

תשובה: הילד נכנס למים במרחק אופקי של כ-13.33 m13.33\,\text{m} מהנקודה BB.

סעיף ג

תשובה:

V0≈11.41 msV_0\approx11.41\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

נתון: הילד השני מתנתק מאותה נקודה BB ובאותה זווית, 20∘20^\circ (הזווית נקבעת על ידי קצה המגלשה), ונכנס למים מטר אחד קרוב יותר.

מבוקש: מהירות ההתנתקות שלו, V0V_0.

1. המרחק האופקי הדרוש:

x2=13.326−1=12.326 mx_2=13.326-1=12.326\,\text{m}

2. הפעם הזמן אינו ידוע, כי הוא תלוי במהירות. לכן מבטאים אותו מהתנועה האופקית:

x2=V0cos⁡20∘⋅t ⇒ t=x2V0cos⁡20∘x_2=V_0\cos20^\circ\cdot t\ \Rightarrow\ t=\frac{x_2}{V_0\cos20^\circ}

3. מציבים את הזמן במשוואת התנועה האנכית, y=V0sin⁡20∘⋅t−g⋅t22y=V_0\sin20^\circ\cdot t-\frac{g\cdot t^2}{2}. מתקבלת משוואת המסלול, שבה V0V_0 הוא הנעלם היחיד:

y=x2⋅tan⁡20∘−g⋅x222⋅V02⋅cos⁡220∘y=x_2\cdot\tan20^\circ-\frac{g\cdot x_2^2}{2\cdot V_0^2\cdot\cos^2 20^\circ}

4. מציבים y=−2y=-2, x2=12.326x_2=12.326:

−2=12.326⋅0.36397−9.81⋅12.32622⋅V02⋅0.88302-2=12.326\cdot0.36397-\frac{9.81\cdot12.326^2}{2\cdot V_0^2\cdot0.88302}

−2=4.486−1490.451.76604⋅V02-2=4.486-\frac{1490.45}{1.76604\cdot V_0^2}

843.95V02=6.486\frac{843.95}{V_0^2}=6.486

5. מבודדים את המהירות:

V02=843.956.486≈130.1V_0^2=\frac{843.95}{6.486}\approx130.1

V0=130.1≈11.41 msV_0=\sqrt{130.1}\approx11.41\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

בדיקה. במהירות הזאת V0x=11.41⋅0.9397=10.72 msV_{0x}=11.41\cdot0.9397=10.72\,\frac{\text{m}}{\text{s}} ו-V0y=11.41⋅0.3420=3.90 msV_{0y}=11.41\cdot0.3420=3.90\,\frac{\text{m}}{\text{s}}. זמן הקפיצה t=12.32610.72=1.150 st=\frac{12.326}{10.72}=1.150\,\text{s}, והגובה ברגע הזה: y=3.90⋅1.150−4.905⋅1.1502=4.49−6.49=−2.0 my=3.90\cdot1.150-4.905\cdot1.150^2=4.49-6.49=-2.0\,\text{m}, כלומר בדיוק פני המים.

התוצאה גם הגיונית: כדי להיכנס למים קרוב יותר, הילד השני צריך מהירות קטנה מ-12 ms12\,\frac{\text{m}}{\text{s}}.

תשובה: על הילד השני להתנתק במהירות של כ-11.41 ms11.41\,\frac{\text{m}}{\text{s}}.

שאלה 5 · השלמת היטלים וחתך: לוח עם בליטה

נתון: גוף מרחבי סימטרי באיזומטריה והתחלת סרטוט ההיטלים שלו.

הערה: כל החללים עוברים.

דרוש: להשלים באמצעות כלי סרטוט שלושה היטלים של הגוף על גבי דף ההיטלים המצורף לשאלה 5, ועליו בלבד.

שימו לב: אין לסרטט במחברת הבחינה! אפשר לסרטט בעיפרון או בעט.

דף היטלים לשאלה 5:

א.

היטל פנים.

(5 נקודות)
ב.

היטל-על.

(7 נקודות)
ג.

היטל-צד בחתך.

(8 נקודות)
ד.

לתת מידות להיטלים לפי התקן למתן מידות.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5

סעיף א

תשובה:

מוסיפים להיטל הפנים בקו מלא מלבן 20×10 במרכז הקצה העליון של הבליטה ומלבן זהה במרכז הקצה התחתון שלה (שני החיתוכים המשופעים), ובקו מקווקו ארבעה קטעים קצרים באורך 10, מעל הבליטה ומתחתיה, 10 מכל צד של הגוף (דופנות התעלה האחורית).

מבוקש: להשלים את היטל הפנים שבדף ההיטלים. בדף כבר מודפסים המתאר החיצוני (60×80), מלבן הבליטה (40×60), מעגל הקדח וקווי הציר.

שלב 1: מבינים את הגוף מהאיזומטריה. (כל המידות במ"מ.)

•הגוף הראשי: לוח ברוחב 60, בגובה 80 ובעומק 20.

•בגב הלוח: תעלה אנכית ברוחב 40 ובעומק 10, לכל גובה הלוח. מכל צד שלה נשארת דופן ברוחב 60−402=10\frac{60-40}{2}=10.

•בחזית הלוח: בליטה מלבנית ברוחב 40, בגובה 60 ובעובי 10. הגוף סימטרי, ולכן הבליטה במרכז: 10 מכל צד, 10 מלמעלה ו-10 מלמטה. העומק הכולל של הגוף: 20+10=3020+10=30.

•במרכז: קדח עובר בקוטר 30. הוא עובר דרך הבליטה (10) ודרך הדופן שנשארה בלוח (10), ונפתח אל התעלה שבגב.

•בראש הבליטה, במרכז: חיתוך ברוחב 20 ובגובה 10. באיזומטריה רואים בתוכו קו אלכסוני שיורד מהפינה האחורית העליונה אל הפינה הקדמית התחתונה. כלומר זהו משטח משופע: הוא מתחיל בקו שבו ראש הבליטה פוגש את חזית הלוח, ויורד עד חזית הבליטה, 10 נמוך יותר (10 לעומק ו-10 לגובה, שיפוע של 45∘45^\circ). במגרעת מלבנית רגילה היו נראים רצפה אופקית וקיר אחורי.

•בתחתית הבליטה, במרכז: חיתוך באותו רוחב (20). הגוף סימטרי, ולכן הוא תמונת ראי של החיתוך העליון: משטח משופע שמתחיל בקו שבו תחתית הבליטה פוגשת את חזית הלוח, ועולה עד חזית הבליטה, 10 גבוה יותר. (באיזומטריה מגרעת מלבנית 20×10 נראית בדיוק כמו המשטח המשופע הזה, ולכן בוחרים את הקריאה שתואמת לגוף סימטרי; אילו זו הייתה מגרעת מלבנית, היטל הפנים והיטל העל לא היו משתנים, ובחתך הצד הקו המשופע התחתון היה מוחלף בקו אופקי בגובה 20, מעומק 20 עד 30.)

שלב 2: מה חסר בהיטל הפנים. מביטים על הגוף מלפנים, מהצד של הבליטה.

1. החיתוך המשופע העליון. מלפנים המשטח המשופע נראה כמלבן ברוחב 20 ובגובה 10:

•שני קווים אנכיים מלאים, 10 מכל צד של ציר הסימטריה האנכי, שיורדים מהקו העליון של הבליטה לאורך 10.

•קו אופקי מלא שמחבר את הקצוות התחתונים שלהם. הוא נמצא 10 מתחת לקו העליון של הבליטה (20 מתחת לקו העליון של הגוף), וזהו הקצה הקדמי של המשטח המשופע.

•הקו העליון של הבליטה נשאר רציף גם מעל החיתוך: שם הוא הקו שבו המשטח המשופע פוגש את חזית הלוח.

2. החיתוך המשופע התחתון: אותו מלבן בתמונת ראי. שני קווים אנכיים מלאים שעולים מהקו התחתון של הבליטה לאורך 10, וקו אופקי מלא שמחבר את הקצוות העליונים שלהם.

3. התעלה שבגב הגוף אינה נראית מלפנים, ולכן הדפנות שלה מסומנות בקו מקווקו (קו נסתר). הדפנות נמצאות 10 מכל צד של הגוף, כלומר בדיוק מאחורי הקווים האנכיים של הבליטה. כשקו נסתר מתלכד עם קו נראה, מסרטטים רק את הקו הנראה. לכן נשארים ארבעה קטעים מקווקווים קצרים, באורך 10 כל אחד: ההמשך של שני הקווים האנכיים של הבליטה כלפי מעלה, עד הקו העליון של הגוף, וכלפי מטה, עד הקו התחתון של הגוף.

4. הקדח: המעגל בקוטר 30 וקווי הציר שלו כבר מסורטטים. הקדח עובר ובקוטר אחיד, ולכן אין מעגל נוסף.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. רוחב החיתוכים (20) חייב להתאים לרוחב שיופיע בהיטל העל, בדיוק מתחתיו, והגובה שלהם (10) לגובה שיופיע בהיטל הצד, באותו מפלס.

תשובה: להיטל הפנים מוסיפים שני מלבנים 20×10 בקו מלא, אחד במרכז הקצה העליון של הבליטה ואחד במרכז הקצה התחתון שלה, וארבעה קטעים מקווקווים קצרים שממשיכים את הקווים האנכיים של הבליטה עד הקצה העליון והקצה התחתון של הגוף.

סעיף ב

תשובה:

מוסיפים להיטל העל, בתוך מלבן הבליטה, שני קווים מלאים באורך 10, במרחק 10 מכל צד של ציר הסימטריה (החיתוך המשופע העליון), ושני קווים מקווקווים במרחק 15 מכל צד של הציר, מחזית הבליטה עד קרקעית התעלה (הקדח בקוטר 30).

מבוקש: להשלים את היטל העל. בדף ההיטלים הוא מסורטט מתחת להיטל הפנים, כך שחזית הגוף (הבליטה) נמצאת בתחתית ההיטל והגב למעלה. מודפסים: המתאר של הלוח עם התעלה האחורית (צורת U: רוחב 60, עומק 20, והתעלה 40×10), מלבן הבליטה (40×10) וציר הסימטריה.

מביטים על הגוף מלמעלה ובודקים פרט אחרי פרט:

1. החיתוך המשופע העליון. מלמעלה המשטח המשופע נראה כמלבן ברוחב 20, לכל עובי הבליטה (10). מוסיפים שני קווים מלאים שחוצים את מלבן הבליטה מהקו האחורי שלו (הקו המשותף ללוח ולבליטה) עד הקו הקדמי, במרחק 10 מכל צד של ציר הסימטריה. הקצה העליון והקצה התחתון של המשטח המשופע מתלכדים עם שני הקווים של מלבן הבליטה, ולכן אין קווים אופקיים חדשים.

2. הקדח בקוטר 30. מלמעלה הוא מוסתר בתוך החומר, ולכן מסמנים אותו בשני קווים מקווקווים, במרחק 15 מכל צד של ציר הסימטריה (חצי הקוטר). הקדח עובר, ולכן הקווים נמשכים מהקו הקדמי של הבליטה עד הקו של קרקעית התעלה: 10 בתוך הבליטה ועוד 10 בתוך הלוח, 20 בסך הכול. ציר הסימטריה שכבר מסורטט הוא גם ציר הקדח.

3. החיתוך המשופע התחתון נמצא בדיוק מתחת לעליון. הקווים הנסתרים שלו מתלכדים עם הקווים המלאים מסעיף 1, ולכן לא מוסיפים דבר.

4. התעלה האחורית נראית מלמעלה במלואה, והיא כבר מסורטטת.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים המלאים של החיתוך (10 מכל צד של הציר) נמצאים בדיוק מתחת לקווים האנכיים של המלבנים שנוספו בהיטל הפנים, והקווים המקווקווים של הקדח (15 מכל צד) בדיוק מתחת לקצה השמאלי ולקצה הימני של המעגל.

תשובה: בהיטל העל מוסיפים שני קווים מלאים קצרים בתוך מלבן הבליטה, 10 מכל צד של הציר, ושני קווים מקווקווים, 15 מכל צד של הציר, מחזית הבליטה עד קרקעית התעלה.

סעיף ג

תשובה:

חתך A-A במישור הסימטריה האנכי. מוסיפים: קו אנכי מלא בעומק 10 לכל הגובה (קרקעית התעלה), שני קווים אופקיים של הקדח בגובה 25 ובגובה 55 מעומק 10 עד 30, ושני קווים משופעים ב-45° בפינות הבליטה. מקווקווים את החומר שמעל הקדח ומתחתיו, מעומק 10 עד חזית הבליטה. התעלה, הקדח ושני המשולשים שבפינות הבליטה נשארים בלי קווקוו.

מבוקש: היטל צד שמסורטט כחתך. בדף ההיטלים מודפסים המתאר שלו, כלומר מלבן הלוח (20×80) ומימינו מלבן הבליטה (10×60), וקו הציר האופקי.

מישור החיתוך. הגוף סימטרי, וכל הפרטים הפנימיים (הקדח, התעלה והחיתוכים המשופעים) נמצאים במרכז. לכן חותכים במישור הסימטריה האנכי, שעובר דרך ציר הקדח. בהיטל הפנים מסמנים אותו על קו הציר האנכי: קטע עבה בכל קצה, חץ בכיוון המבט, והאות A ליד כל חץ. היטל הצד מסורטט מימין להיטל הפנים, ולכן הוא מבט מצד שמאל של הגוף, והחצים פונים ימינה. מעל היטל הצד כותבים A-A.

מה המישור חותך. בהיטל הצד הקו השמאלי הוא גב הגוף, והבליטה בצד ימין. מודדים "עומק" מהקו השמאלי של ההיטל ו"גובה" מהקו התחתון שלו:

•עומק 0 עד 10: התעלה האחורית. במרכז הגוף אין שם חומר, ולכן המישור לא חותך דבר, ורואים מאחוריו את הדופן הצדדית של התעלה.

•עומק 10 עד 20: הדופן שנשארה בלוח. היא נחתכת לכל הגובה, חוץ מהקדח.

•עומק 20 עד 30: הבליטה. היא נחתכת, חוץ מהקדח ומשני החיתוכים המשופעים.

הקווים שמוסיפים (כולם קווים מלאים):

1. קו אנכי בעומק 10, לכל גובה הגוף (מגובה 0 עד 80): קרקעית התעלה, שממנה מתחיל החומר.

2. שני קווים אופקיים, בגובה 25 ובגובה 55 (ציר הקדח בגובה 40, והרדיוס 15), מעומק 10 עד עומק 30: הקו התחתון והקו העליון של הקדח.

3. קו משופע עליון: מהנקודה שבה הקו העליון של הבליטה פוגש את הלוח (עומק 20, גובה 70) אל הנקודה שעל חזית הבליטה, 10 נמוך יותר (עומק 30, גובה 60).

4. קו משופע תחתון, בתמונת ראי: מהנקודה (עומק 20, גובה 10) אל הנקודה (עומק 30, גובה 20).

קו הציר של הקדח, בגובה 40, כבר מסורטט.

הקווקוו. מקווקווים בקווים דקים ב-45∘45^\circ, באותו כיוון ובאותו מרווח, את שני השטחים שבהם המישור עובר בחומר:

•השטח העליון, מעל הקדח. הגבולות שלו: הקו האנכי בעומק 10, הקו העליון של הגוף (מעומק 10 עד 20), חזית הלוח (מגובה 80 עד 70), הקו המשופע העליון, חזית הבליטה (מגובה 60 עד 55) והקו העליון של הקדח.

•השטח התחתון, מתחת לקדח: תמונת ראי של השטח העליון.

הלוח והבליטה הם גוף אחד, ולכן הקווקוו נמשך ברצף מהלוח אל הבליטה: בחתך אין קו גבול ביניהם.

מה נשאר בלי קווקוו:

•רצועת התעלה (עומק 0 עד 10), לכל הגובה.

•רצועת הקדח (גובה 25 עד 55), מעומק 10 עד 30.

•שני משולשים קטנים בפינות של הבליטה, בין כל קו משופע לבין פינת הבליטה הקרובה אליו. שם המישור עובר בחלל של החיתוך, ורואים מאחוריו את החלק של הבליטה שלא נחתך. לכן קווי המתאר של פינות הבליטה נשארים.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים של הקדח (גובה 25 ו-55) נמצאים באותו מפלס כמו הקצה התחתון והקצה העליון של המעגל שבהיטל הפנים, והקצוות של הקווים המשופעים (גובה 60 ו-20) באותו מפלס כמו הקווים האופקיים של המלבנים שנוספו שם.

תשובה: היטל הצד הוא חתך A-A במישור הסימטריה: קו אנכי מלא בעומק 10, שני קווי הקדח בגובה 25 ו-55, שני קווים משופעים ב-45∘45^\circ בפינות הבליטה, וקווקוו של החומר מעל הקדח ומתחתיו. התעלה, הקדח והמשולשים שבפינות הבליטה אינם מקווקווים.

סעיף ד

תשובה:

11 מידות, כל אחת פעם אחת. בהיטל הפנים: 60, 80, 40, 60, Ø30 ו-20 (רוחב החיתוכים). בהיטל העל: 40 ו-10 (התעלה האחורית). בהיטל הצד: 20 (עומק הלוח), 10 (עובי הבליטה) ו-10 (גובה החיתוך המשופע).

מבוקש: לרשום על ההיטלים את כל המידות שדרושות כדי לייצר את הגוף, כל מידה פעם אחת. באיזומטריה נתונות 11 מידות, וכולן צריכות להופיע בהיטלים.

כללי מתן המידות שלפיהם עובדים:

•כל מידה נרשמת פעם אחת בלבד, בהיטל שבו רואים את הפרט בצורה הברורה ביותר.

•לא נותנים מידה לקו נסתר (מקווקו) אם אפשר לתת אותה לקו נראה בהיטל אחר.

•קווי המידה נמצאים מחוץ להיטל, במרחק של כ-10 מ"מ מהמתאר, והמידה הקצרה קרובה יותר להיטל, כדי שקווי העזר לא יחתכו קווי מידה.

•המספר נכתב מעל קו המידה, במרכזו, ונקרא מלמטה או מצד ימין של הדף. רושמים את המידה האמיתית של הגוף, בלי יחידות.

•קוטר מסומן בסימן Ø לפני המספר.

•לא סוגרים שרשרת מידות: אם נתונות מידות חלקיות ומידה כוללת, משמיטים מידה חלקית אחת.

•פרט שנמצא על ציר סימטריה אינו צריך מידת מיקום: קו הציר מראה שהוא במרכז.

חלוקת המידות בין ההיטלים:

מה מודדיםהמידהההיטל המתאים
רוחב הגוף60פנים
גובה הגוף80פנים
רוחב הבליטה40פנים
גובה הבליטה60פנים
קוטר הקדחØ30פנים
רוחב החיתוכים המשופעים20פנים
רוחב התעלה האחורית40על
עומק התעלה האחורית10על
עומק הלוח20צד
עובי הבליטה10צד
גובה החיתוך המשופע10צד

הנמקה:

1. צורת החזית (המלבנים והמעגל) נראית בהיטל הפנים, ולכן הרוחב, הגובה, מידות הבליטה והקוטר נרשמים שם. את הקוטר רושמים על המעגל עם קו הפניה, כמו באיזומטריה.

2. התעלה האחורית נראית בקו מלא רק בהיטל העל, ולכן הרוחב והעומק שלה נרשמים שם ולא על הקווים המקווקווים שבהיטל הפנים.

3. העומקים (הלוח 20 והבליטה 10) נראים בהיטל הצד. שם רושמים גם את הגובה של החיתוך המשופע (10). העומק של החיתוך שווה לעובי הבליטה, שכבר נרשם, ולכן השיפוע מוגדר ואין צורך במידת זווית.

4. הבליטה, הקדח והחיתוכים נמצאים על צירי הסימטריה, ולכן אין צורך במידות מיקום (כמו המרחק 10 מהקצה).

תשובה: רושמים 11 מידות: בהיטל הפנים 60, 80, 40, 60, Ø30, 20; בהיטל העל 40 ו-10; בהיטל הצד 20, 10 ו-10.

שאלה 6 · השלמת היטלים וחתך מדורג: זווית עם צלע

נתון: גוף מרחבי סימטרי באיזומטריה והתחלת סרטוט ההיטלים שלו.

הערה: כל הקדחים עוברים.

דרוש: להשלים באמצעות כלי סרטוט שלושה היטלים של הגוף על גבי דף ההיטלים המצורף לשאלה 6, ועליו בלבד.

שימו לב: אין לסרטט במחברת הבחינה! אפשר לסרטט בעיפרון או בעט.

דף היטלים לשאלה 6:

א.

היטל-פנים בחתך מדורג.

(6 נקודות)
ב.

היטל-על.

(8 נקודות)
ג.

היטל-צד.

(6 נקודות)
ד.

לתת מידות להיטלים לפי התקן למתן מידות.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6

סעיף א

תשובה:

חתך מדורג A-A. מוסיפים להיטל הפנים: שני קווים אנכיים של הקדח בבסיס (באורך 5 ו-15) עם קו ציר, שני קווים אנכיים של החריץ במדף (באורך 60 ו-70) עם קו ציר, וקווקוו של הבסיס, הקיר והמדף. רצועת הקדח, רצועת החריץ והמשולש של צלע החיזוק נשארים בלי קווקוו. מעל ההיטל כותבים A-A.

מבוקש: היטל פנים שמסורטט כחתך מדורג A-A, לפי קו החיתוך שמסומן בהיטל העל שבדף ההיטלים.

שלב 1: מבינים את הגוף מהאיזומטריה. (כל המידות במ"מ. "אורך" נמדד מהקצה החופשי של הבסיס, כלומר מהקצה השמאלי של היטל הפנים, ו"גובה" מתחתית הגוף.)

•בסיס אופקי: אורך 50, רוחב 60, עובי 10. בשתי הפינות של הקצה החופשי יש קיטום 5×5. בבסיס שני קדחים עוברים בקוטר 10: המרכזים שלהם 10 מהקצה החופשי, והמרחק ביניהם 30, כלומר 15 מכל צד של מישור הסימטריה.

•קיר אנכי בעובי 10 בקצה השני של הבסיס (אורך 40 עד 50), לכל רוחב הגוף. הגובה הכולל של הגוף 50.

•מדף עליון אופקי בעובי 10 (גובה 40 עד 50), שיוצא מראש הקיר אל הצד הרחוק מהבסיס. האורך שלו 35, כולל עובי הקיר (אורך 40 עד 75), ולכן האורך הכולל של הגוף הוא 40+35=7540+35=75.

•במדף חריץ עובר (קדח מוארך) ברוחב 10: המרחק בין מרכזי הקשתות שלו 40, והאורך הכולל שלו 40+2⋅5=5040+2\cdot5=50. הציר שלו נמצא 10 מהקצה החופשי של המדף (אורך 65).

•צלע חיזוק משולשת בעובי 10, במישור הסימטריה, בין הבסיס לקיר. היא מתחילה על הבסיס 20 לפני הקיר (אורך 20 עד 40), ומגיעה על הקיר עד 15 מתחת לראש הגוף, כלומר הגובה שלה מעל הבסיס הוא 50−10−15=2550-10-15=25 (עד גובה 35).

שלב 2: קוראים את קו החיתוך. בהיטל העל קו החיתוך מתחיל משמאל, עובר דרך המרכז של הקדח הקרוב אל המתבונן (התחתון בהיטל העל), ממשיך עד קצת אחרי הקדח (בערך עד אורך 17.5, לפני תחילת הצלע), נשבר בזווית ישרה אל ציר הסימטריה, וממשיך לאורכו ימינה דרך הצלע, הקיר, המדף והחריץ. החצים פונים אל החלק האחורי של הגוף: מסירים בדמיון את החלק שלפני המישור ומביטים מלפנים.

חתך מדורג מאפשר להראות בהיטל אחד פרטים פנימיים שאינם נמצאים על קו אחד, כאן הקדח והחריץ. מסרטטים את כל חלקי המישור כאילו הם מישור אחד, ואת מקום השבירה לא מסמנים בקו בתוך החתך.

שלב 3: מה מוסיפים להיטל הפנים. המתאר (הבסיס, הקיר והמדף בצורת מדרגה) והקו המשופע של הצלע כבר מודפסים.

1. הקדח בבסיס: שני קווים אנכיים מלאים לכל עובי הבסיס (גובה 0 עד 10), באורך 5 ובאורך 15 (המרכז באורך 10 והרדיוס 5), וביניהם קו ציר אנכי באורך 10. הרצועה שבין שני הקווים נשארת בלי קווקוו, כי שם המישור עובר בחלל הקדח.

2. החריץ במדף: שני קווים אנכיים מלאים לכל עובי המדף (גובה 40 עד 50), באורך 60 ובאורך 70 (ציר החריץ באורך 65, וחצי הרוחב 5), וביניהם קו ציר אנכי באורך 65. גם הרצועה הזאת נשארת בלי קווקוו.

3. קווקוו: מקווקווים בקווים דקים ב-45∘45^\circ, באותו כיוון ובאותו מרווח, את כל השטח שבו המישור עובר בחומר: הבסיס (חוץ מרצועת הקדח), הקיר, והמדף (חוץ מרצועת החריץ). הבסיס, הקיר והמדף הם גוף אחד, ולכן הקווקוו רציף ואין קווי גבול ביניהם.

4. צלע החיזוק: המישור עובר לאורך הצלע, באמצע העובי שלה. לפי כללי הסרטוט, צלע חיזוק שנחתכת לאורכה אינה מקווקוות, כדי שהגוף לא ייראה מסיבי יותר ממה שהוא. לכן המשולש של הצלע נשאר לבן, והגבולות שלו בקו מלא: הקו המשופע, הקו העליון של הבסיס (מאורך 20 עד 40) והקו של חזית הקיר (מגובה 10 עד 35).

5. מעל ההיטל כותבים A-A.

קווים נסתרים אינם מסורטטים בהיטל חתך.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים של הקדח (אורך 5 ו-15) נמצאים בדיוק מעל הקצה השמאלי והקצה הימני של מעגל הקדח שבהיטל העל, והקווים של החריץ (אורך 60 ו-70) בדיוק מעל שני הקווים הארוכים של החריץ.

תשובה: בהיטל הפנים מוסיפים את שני הקווים של הקדח בבסיס ואת שני הקווים של החריץ במדף, עם קווי הציר שלהם, ומקווקווים את הבסיס, הקיר והמדף. הקדח, החריץ וצלע החיזוק אינם מקווקווים. מעל ההיטל כותבים A-A.

סעיף ב

תשובה:

מוסיפים להיטל העל קו מקווקו לכל רוחב הגוף, 10 מימין לקו של חזית הקיר (גב הקיר, שמוסתר מתחת למדף), ואת קווי הציר של החריץ: ציר האורך שלו, 10 מהקצה של המדף, ושני קווי ציר קצרים במרכזי הקשתות, 20 מכל צד של ציר הסימטריה.

מבוקש: להשלים את היטל העל. בדף ההיטלים כבר מודפסים: המתאר (אורך 75, רוחב 60) עם שני הקיטומים, שני הקדחים עם קווי הציר שלהם, מלבן הצלע (20×10), הקו של חזית הקיר (באורך 40), מתאר החריץ, ציר הסימטריה וקו החיתוך A-A.

מביטים על הגוף מלמעלה ובודקים פרט אחרי פרט מה נראה, מה מוסתר ומה עדיין חסר:

1. הבסיס, הקיטומים, הקדחים והצלע נראים מלמעלה, והם כבר מסורטטים בקו מלא. הצלע נראית כמלבן 20×10 כי המשטח המשופע שלה נראה מלמעלה לכל אורכו.

2. המדף מכסה את כל מה שמימין לחזית הקיר (מאורך 40 עד 75), והחריץ שבו נראה במלואו.

3. הקו הנסתר שחסר: הפאה האחורית של הקיר (באורך 50) נמצאת מתחת למדף ואינה נראית מלמעלה. מסרטטים אותה כקו מקווקו לכל רוחב הגוף (60), במרחק 10 מימין לקו המלא של חזית הקיר. זהו גם הקצה של הבסיס, שמסתיים באותו מישור. הקו אינו פוגע בחריץ, שמתחיל רק באורך 60.

4. קווי הציר של החריץ: קו ציר (קו-נקודה) לאורך החריץ, 10 מהקצה הימני של המדף, ושני קווי ציר קצרים שחוצים אותו במרכזי הקשתות, 20 מכל צד של ציר הסימטריה.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקו המקווקו (אורך 50) נמצא בדיוק מתחת לקו האנכי של גב הקיר שבהיטל הפנים, והקו המלא של חזית הקיר (אורך 40) מתחת לקו של חזית הקיר.

תשובה: בהיטל העל מוסיפים קו מקווקו אחד לכל רוחב הגוף, 10 מימין לקו של חזית הקיר, ואת קווי הציר של החריץ. שאר הקווים כבר מודפסים בדף.

סעיף ג

תשובה:

מוסיפים להיטל הצד: בקו מלא שני קווים אנכיים קצרים ברצועת הבסיס, 5 מכל קצה (הקיטומים). בקו מקווקו: קווי הקדחים ברצועת הבסיס (10 ו-20 מכל צד של הציר, עם קו ציר ב-15), קו אופקי בגובה 40 לכל הרוחב (תחתית המדף), ושני קווים קצרים בין גובה 40 ל-50, 25 מכל צד של הציר (קצות החריץ).

מבוקש: להשלים את היטל הצד. הוא מסורטט מימין להיטל הפנים, ולכן זהו מבט מצד שמאל של הגוף: מביטים מהקצה החופשי של הבסיס אל הקיר. בדף ההיטלים מודפסים: המתאר (רוחב 60, גובה 50), הקו העליון של הבסיס (בגובה 10), מלבן הצלע (רוחב 10, מגובה 10 עד גובה 35) וציר הסימטריה.

מה רואים במבט הזה. בתחתית רואים את פאת הקצה של הבסיס (גובה 0 עד 10), מעליה את חזית הקיר (גובה 10 עד 50, לכל הרוחב), ולפני הקיר את צלע החיזוק. המדף נמצא מאחורי הקיר, ולכן אינו נראה.

קווים מלאים שמוסיפים:

1. הקיטומים: שני קווים אנכיים קצרים ברצועת הבסיס (גובה 0 עד 10), 5 מכל קצה צדדי של ההיטל, כלומר 25 מכל צד של ציר הסימטריה. כל קו הוא המקצוע שבין פאת הקצה של הבסיס לבין משטח הקיטום.

קווים נסתרים (מקווקווים) שמוסיפים:

2. הקדחים בבסיס: לכל קדח שני קווים אנכיים לכל עובי הבסיס (גובה 0 עד 10), במרחק 10 ובמרחק 20 מציר הסימטריה (המרכז ב-15 והרדיוס 5), וביניהם קו ציר אנכי במרחק 15 מציר הסימטריה. כך בשני הצדדים.

3. הפאה התחתונה של המדף: קו אופקי בגובה 40, לכל רוחב ההיטל. היא מוסתרת מאחורי הקיר.

4. החריץ במדף: שני קווים אנכיים קצרים לכל עובי המדף (גובה 40 עד 50), 25 מכל צד של ציר הסימטריה. אלה שני הקצוות של החריץ (20+5=2520+5=25).

הצלע כבר מסורטטת: מהצד היא נראית כמלבן ברוחב 10, מהבסיס (גובה 10) עד הנקודה שבה היא פוגשת את הקיר (גובה 35).

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הגבהים בהיטל הצד (10, 35, 40, 50) זהים לגבהים שבהיטל הפנים, והמרחקים מציר הסימטריה (5, 10, 15, 20, 25, 30) זהים למרחקים שבהיטל העל.

תשובה: בהיטל הצד מוסיפים שני קווים מלאים קצרים של הקיטומים ברצועת הבסיס, וקווים מקווקווים של שני הקדחים (עם קווי ציר), של תחתית המדף (בגובה 40) ושל שני קצות החריץ.

סעיף ד

תשובה:

כל המידות שבאיזומטריה, כל אחת פעם אחת. בהיטל הפנים: 50, 35, גובה 50, עוביים 10, 10, 10, ומידות הצלע 20 ו-15. בהיטל העל: 60, שני קדחים Ø10, 10, 30, קיטום 5×5, ומידות החריץ 10, 40, 10. בהיטל הצד: עובי הצלע 10.

מבוקש: לרשום על ההיטלים את כל המידות שדרושות כדי לייצר את הגוף, כל מידה פעם אחת.

כללי מתן המידות שלפיהם עובדים:

•כל מידה נרשמת פעם אחת בלבד, בהיטל שבו רואים את הפרט בצורה הברורה ביותר.

•לא נותנים מידה לקו נסתר (מקווקו) אם אפשר לתת אותה לקו נראה בהיטל אחר.

•קווי המידה נמצאים מחוץ להיטל, במרחק של כ-10 מ"מ מהמתאר, והמידה הקצרה קרובה יותר להיטל, כדי שקווי העזר לא יחתכו קווי מידה.

•המספר נכתב מעל קו המידה, במרכזו, ונקרא מלמטה או מצד ימין של הדף. רושמים את המידה האמיתית של הגוף, בלי יחידות.

•קוטר מסומן בסימן Ø לפני המספר.

•לא סוגרים שרשרת מידות: אם נתונות מידות חלקיות ומידה כוללת, משמיטים מידה חלקית אחת.

•פרט שנמצא על ציר סימטריה אינו צריך מידת מיקום: קו הציר מראה שהוא במרכז.

חלוקת המידות בין ההיטלים:

מה מודדיםהמידהההיטל המתאים
אורך הבסיס, מהקצה החופשי עד גב הקיר50פנים
אורך המדף, כולל עובי הקיר35פנים
גובה הגוף50פנים
עובי הבסיס10פנים
עובי הקיר10פנים
עובי המדף10פנים
אורך הצלע על הבסיס20פנים
המרחק מראש הגוף עד ראש הצלע15פנים
רוחב הגוף60על
קוטר הקדחים (שני קדחים)Ø10על
מרחק מרכזי הקדחים מהקצה החופשי10על
המרחק בין מרכזי הקדחים30על
קיטום הפינות (שתי פינות)5×5על
רוחב החריץ10על
המרחק בין מרכזי הקשתות של החריץ40על
מרחק ציר החריץ מהקצה של המדף10על
עובי הצלע10צד

הנמקה:

1. הפרופיל של הגוף (האורכים, הגבהים והעוביים) והמשולש של הצלע נראים בהיטל הפנים, ולכן המידות האלה נרשמות שם. מספר שנרשם בתוך שטח מקווקו מקבל רווח נקי בקווקוו.

2. הקדחים, הקיטומים והחריץ נראים בצורתם האמיתית רק בהיטל העל. את הקוטר רושמים פעם אחת ומציינים שיש שני קדחים. מידות המיקום ניתנות אל מרכזי הקדחים ואל ציר החריץ, ולא אל השפה שלהם.

3. עובי הצלע נראה בקו מלא בהיטל הצד (וגם בהיטל העל). רושמים אותו באחד מהם בלבד.

4. האורך הכולל (75) אינו נרשם כמידה נוספת: הוא סכום של מידות שכבר נתונות, ורישומו היה סוגר שרשרת מידות.

5. הקדחים, החריץ והצלע סימטריים ביחס לציר, ולכן המרחק 30 ניתן בין שני המרכזים ולא מהשפה.

תשובה: רושמים את כל המידות שבאיזומטריה, כל אחת פעם אחת: שמונה מידות של הפרופיל והצלע בהיטל הפנים, שמונה מידות של הקדחים, הקיטומים, החריץ והרוחב בהיטל העל, ועובי הצלע בהיטל הצד.

שאלה 7 · בדיקת ג'ומיני ועקומות מאמץ-מעוות של פלדות

א.

באיור א' מוצגות 3 עקומות שהתקבלו ב-3 ניסויי ג'ומיני של פלדות בתקן SAE: 1040, 4340, 4140.

(1)

איזו עקומה מתאימה לכל אחת מהפלדות? הסבירו מדוע. מהן הסיבות לקשיות השונה שמתקבלת במרחקים זהים מקצות הדגמים בשלושת הפלדות.

(2)

מהי בדיקת ג'ומיני? מה מטרתה? תארו כיצד היא מבוצעת.

(12 נקודות)
ב.

באיור ב' לשאלה מוצגות 3 עקומות מאמץ מעוות של פלדות SAE: 1040, 4340, 4140 לאחר חיסום והרפיה. היעזרו בנתוני האיור.

(1)

איזו פלדה מתאימה לכל אחת מהעקומות? הסבירו מדוע. הסבירו את הסיבות להבדלים בחוזק המרבי בין 3 הפלדות.

(2)

חשבו בכמה יתארך דגם 2 אם קוטרו ההתחלתי הוא 10 mm10\,\text{mm} ואורכו ההתחלתי הוא 90 mm90\,\text{mm}, אם יפעל עליו כוח של F=80 kNF=80\,\text{kN}?

(3)

על דגם 1, שקוטרו 8 mm8\,\text{mm}, פועל כוח מתיחה F=9 kNF=9\,\text{kN}. חשבו וקבעו האם הדגם עומד בדרישות החוזק אם מקדם הביטחון הוא S=2S=2?

(13 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7

סעיף א

(1)
תשובה:

עקומה 1 היא פלדת 4340, עקומה 2 היא פלדת 4140 ועקומה 3 היא פלדת 1040. בשלוש הפלדות אותה כמות פחמן (כ-0.4%), וההבדל הוא ביסודות הסגסוגת: ככל שיש יותר מהם (ניקל, כרום, מוליבדן), כושר החיסום גבוה יותר ונוצר מרטנזיט קשה גם במקומות שמתקררים לאט, רחוק מהקצה המקורר.

מבוקש: להתאים כל עקומה באיור א' לאחת מהפלדות 1040, 4140, 4340, ולהסביר למה באותו מרחק מהקצה מתקבלת קשיות שונה.

מה כל פלדה מכילה. בסימון SAE שתי הספרות הראשונות מציינות את סוג הפלדה, ושתי הספרות האחרונות את כמות הפחמן במאיות האחוז:

- 1040: פלדת פחמן רגילה, בלי יסודות סגסוגת, עם כ-0.40% פחמן.

- 4140: פלדת כרום-מוליבדן (כ-1% כרום וכ-0.2% מוליבדן), עם כ-0.40% פחמן.

- 4340: פלדת ניקל-כרום-מוליבדן (כ-1.8% ניקל, כ-0.8% כרום וכ-0.25% מוליבדן), עם כ-0.40% פחמן.

כלומר בשלוש הפלדות אותה כמות פחמן, וההבדל ביניהן הוא רק ביסודות הסגסוגת.

מה רואים בעקומות.

1. קרוב לקצה המקורר שלוש העקומות מתחילות בקשיות גבוהה ודומה (בערך 54 עד 59 HRC). הסיבה: בקצה קצב הקירור גבוה מאוד, ובשלוש הפלדות נוצר מרטנזיט. הקשיות של מרטנזיט תלויה בעיקר בכמות הפחמן, והיא זהה בשלושתן.

2. ככל שמתרחקים מהקצה, קצב הקירור קטן. עקומה 3 צונחת מיד (לכ-20 HRC כבר במרחק של כ-10 מ"מ), עקומה 2 יורדת בהדרגה (עד כ-35 HRC), ועקומה 1 נשארת כמעט אופקית (55 HRC ומעלה לכל אורך הדגם).

ההתאמה.

•עקומה 3 היא פלדת 1040. בלי יסודות סגסוגת כושר החיסום נמוך: דרוש קצב קירור גבוה מאוד כדי לקבל מרטנזיט. כבר במרחק של מילימטרים ספורים מהקצה הקירור איטי מדי, והאוסטניט מתפרק לפריט ולפרליט, שהם רכים.

•עקומה 2 היא פלדת 4140. הכרום והמוליבדן מעלים את כושר החיסום, ולכן הקשיות יורדת לאט יותר. רחוק מהקצה מתקבלת תערובת של מרטנזיט, בייניט ומעט פריט ופרליט.

•עקומה 1 היא פלדת 4340. הניקל, יחד עם הכרום והמוליבדן, נותן כושר חיסום גבוה מאוד: נוצר מרטנזיט גם בקצב הקירור האיטי שבקצה הרחוק של הדגם, ולכן הקשיות כמעט אינה יורדת.

למה באותו מרחק מתקבלת קשיות שונה. מרחק זהה מהקצה המקורר פירושו קצב קירור זהה בשלושת הדגמים, כי הדגמים והקירור זהים. ההבדל הוא במה שקורה לאוסטניט בקצב הזה:

1. כדי שייווצרו פריט ופרליט, אטומי הפחמן צריכים לנוע בדיפוזיה, וזה דורש זמן.

2. יסודות הסגסוגת (כרום, מוליבדן, ניקל) מומסים באוסטניט ומאטים את הדיפוזיה ואת ההתפרקות שלו. בדיאגרמת TTT העקומות זזות ימינה, לזמנים ארוכים יותר, וקצב הקירור הקריטי (הקצב המינימלי שנותן מרטנזיט) קטן.

3. לכן באותו קצב קירור, בפלדה מסוגסגת חלק גדול יותר מהאוסטניט מספיק להפוך למרטנזיט קשה, ובפלדת פחמן רגילה הוא מספיק להתפרק למבנה רך.

הקשיות בכל נקודה נקבעת לפי החלק היחסי של המרטנזיט במבנה, ולכן היא שונה בין הפלדות.

תשובה: עקומה 1: 4340; עקומה 2: 4140; עקומה 3: 1040. כמות הפחמן זהה, ולכן הקשיות בקצה המקורר דומה. יסודות הסגסוגת מעלים את כושר החיסום, ולכן רחוק מהקצה נשאר מבנה מרטנזיטי קשה ב-4340, מבנה מעורב ב-4140, ומבנה רך של פריט ופרליט ב-1040.

(2)
תשובה:

בדיקת ג'ומיני היא בדיקה תקנית לכושר החיסום של פלדה: לאיזה עומק הפלדה מתקשה בחיסום. מחממים דגם גלילי תקני (קוטר 25 מ"מ, אורך 100 מ"מ) לטמפרטורת האוסטניט, מקררים בסילון מים רק את הקצה התחתון שלו, ואחרי הקירור מודדים קשיות HRC לאורך הדגם ומסרטטים עקומה של קשיות לפי המרחק מהקצה המקורר.

מהי הבדיקה. בדיקת ג'ומיני (Jominy) היא בדיקה תקנית שבה מחסמים דגם גלילי מקצה אחד בלבד, ומודדים איך הקשיות משתנה לאורכו. היא נקראת גם בדיקת חיסום מהקצה.

המטרה. לקבוע את כושר החיסום של הפלדה: עד איזה עומק מתחת לפני השטח הפלדה מתקשה בחיסום, כלומר עד כמה היא יוצרת מרטנזיט גם כשהקירור איטי. זו תכונה שונה מהקשיות המרבית, שתלויה בעיקר בכמות הפחמן. בעזרת העקומה אפשר:

•להשוות בין פלדות שונות;

•לבחור פלדה ונוזל קירור לחלק בעובי נתון, כך שהוא יתקשה גם בליבה;

•לבדוק את האיכות של מנת ייצור.

הביצוע, שלב אחרי שלב:

1. מכינים דגם גלילי תקני: קוטר 25 מ"מ (אינץ' אחד) ואורך 100 מ"מ (4 אינץ'), עם כתף בקצה העליון לתלייה.

2. מחממים את הדגם בתנור לטמפרטורת האוסטניט של הפלדה (מעל הקו A3A_3, בפלדות האלה בערך 850 מעלות צלזיוס), ומחזיקים אותו כחצי שעה, עד שכל המבנה הופך לאוסטניט אחיד.

3. מעבירים את הדגם במהירות למתקן הבדיקה ותולים אותו במצב אנכי. סילון מים, בטמפרטורה ובספיקה קבועות, פוגע רק בפאה התחתונה של הדגם.

4. הקצה התחתון מתקרר מהר מאוד. שאר הדגם מתקרר רק בהולכת חום אל הקצה הזה, ולכן קצב הקירור קטן בהדרגה ככל שמתרחקים ממנו. כך מתקבלים בדגם אחד כל קצבי הקירור, מחיסום במים ועד קירור איטי באוויר. ממשיכים בקירור כ-10 דקות, עד שהדגם קר כולו.

5. משחיזים לאורך הדגם שני משטחים שטוחים ומקבילים, בעומק של כ-0.4 מ"מ, בלי לחמם אותו.

6. מודדים קשיות רוקוול C (HRC) לאורך המשטח, במרווחים קבועים מהקצה המקורר (כל 1.5 מ"מ בערך בתחילת הדגם, ואחר כך במרווחים גדולים יותר).

7. מסרטטים את עקומת כושר החיסום: הקשיות כתלות במרחק מהקצה המקורר, כמו באיור א'.

איך קוראים את העקומה. עקומה שיורדת לאט מעידה על כושר חיסום גבוה. עקומה שצונחת מיד מעידה על כושר חיסום נמוך: הפלדה מתקשה רק בשכבה דקה.

תשובה: בדיקת ג'ומיני היא בדיקת חיסום מהקצה, שמטרתה לקבוע את כושר החיסום של פלדה. דגם תקני מחומם לאוסטניט, קצהו התחתון מקורר בסילון מים, ולאחר מכן מודדים קשיות HRC לאורכו ומסרטטים את הקשיות לפי המרחק מהקצה המקורר.

סעיף ב

(1)
תשובה:

עקומה 1 היא פלדת 1040 (חוזק מרבי כ-760 MPa), עקומה 2 היא פלדת 4140 (כ-1090 MPa) ועקומה 3 היא פלדת 4340 (כ-1310 MPa). כמות הפחמן זהה, ולכן ההבדל בחוזק נובע מיסודות הסגסוגת: הם מעלים את כושר החיסום, כך שנוצר מרטנזיט בכל החתך, מחזקים את הפריט ויוצרים קרבידים עדינים שמאטים את ההתרככות בהרפיה.

מבוקש: להתאים פלדה לכל עקומה באיור ב', ולהסביר את ההבדל בחוזק המרבי.

מה קוראים מהאיור.

עקומהמאמץ כניעה (MPa)חוזק מרבי (MPa)מעוות בשבר
עקומה 1כ-400כ-760כ-27%
עקומה 2כ-450כ-1090כ-22%
עקומה 3כ-530כ-1310כ-18%

ההתאמה.

•עקומה 3, החזקה ביותר והמשיכה פחות: פלדת 4340.

•עקומה 2, חוזק ביניים: פלדת 4140.

•עקומה 1, החלשה ביותר והמשיכה ביותר: פלדת 1040.

ההתאמה תואמת גם את איור א': הפלדה שכושר החיסום שלה הגבוה ביותר היא החזקה ביותר אחרי חיסום והרפיה.

הסיבות להבדלים בחוזק המרבי. בשלוש הפלדות כ-0.40% פחמן, ולכן ההבדל אינו בפחמן אלא ביסודות הסגסוגת:

1. כושר חיסום. בחיסום, פלדת 1040 יוצרת מרטנזיט רק בשכבה החיצונית של הדגם, ובליבה נשארים פריט ופרליט רכים. ב-4140, ועוד יותר ב-4340, נוצר מרטנזיט בכל החתך. אחרי ההרפיה, מבנה של מרטנזיט מורפה חזק בהרבה ממבנה של פריט ופרליט.

2. חיזוק בתמיסה מוצקה. ניקל, כרום ומוליבדן מומסים בסריג של הברזל, מעוותים אותו ומקשים על תנועת הנקעים. לכן החוזק עולה.

3. קרבידים. כרום ומוליבדן יוצרים עם הפחמן קרבידים קטנים, קשים ויציבים, שמפוזרים במבנה וחוסמים את תנועת הנקעים.

4. עמידות להרפיה. יסודות הסגסוגת (בעיקר מוליבדן וכרום) מאטים את ההתרככות של המרטנזיט בזמן ההרפיה. באותה טמפרטורת הרפיה, הפלדה המסוגסגת מאבדת פחות חוזק.

ב-4340 יש את הכמות הגדולה ביותר של יסודות סגסוגת (כולל ניקל), ולכן היא החזקה ביותר. המחיר הוא משיכות נמוכה יותר: ככל שהחוזק עולה, המעוות בשבר קטן.

תשובה: עקומה 1: 1040; עקומה 2: 4140; עקומה 3: 4340. ככל שיש בפלדה יותר יסודות סגסוגת, כושר החיסום שלה גבוה יותר, המבנה אחרי חיסום והרפיה הוא מרטנזיט מורפה עדין בכל החתך, והחוזק המרבי גבוה יותר.

(2)
תשובה:

σ≈1019 MPa\sigma\approx1019\,\text{MPa}; לפי עקומה 2 המעוות הוא ε≈15.5%\varepsilon\approx15.5\%, ולכן ΔL≈14 mm\Delta L\approx14\,\text{mm}.

נתון: דגם 2 (עקומה 2 באיור ב'), קוטר התחלתי d0=10 mmd_0=10\,\text{mm}, אורך התחלתי L0=90 mmL_0=90\,\text{mm}, כוח F=80 kN=80000 NF=80\,\text{kN}=80000\,\text{N}.

מבוקש: ההתארכות של הדגם, ΔL\Delta L.

הדרך. מחשבים את המאמץ בדגם, קוראים מעקומה 2 את המעוות שמתאים למאמץ הזה, ומהמעוות מחשבים את ההתארכות.

1. שטח החתך ההתחלתי:

A0=π⋅d024=π⋅1024≈78.54 mm2A_0=\frac{\pi\cdot d_0^2}{4}=\frac{\pi\cdot10^2}{4}\approx78.54\,\text{mm}^2

2. המאמץ (כוח חלקי שטח החתך ההתחלתי; ניוטון חלקי מילימטר רבוע הוא MPa):

σ=FA0=8000078.54≈1019 MPa\sigma=\frac{F}{A_0}=\frac{80000}{78.54}\approx1019\,\text{MPa}

3. באיזה תחום נמצאים. מאמץ הכניעה של עקומה 2 הוא כ-450 MPa450\,\text{MPa}, והחוזק המרבי שלה כ-1090 MPa1090\,\text{MPa}. המאמץ 1019 MPa1019\,\text{MPa} גבוה ממאמץ הכניעה, ולכן הדגם בתחום הפלסטי, וחוק הוק (σ=E⋅ε\sigma=E\cdot\varepsilon) אינו תקף. את המעוות חייבים לקרוא מהגרף. המאמץ נמוך מהחוזק המרבי, ולכן הדגם אינו נשבר.

4. קריאת המעוות. מעבירים קו אופקי בגובה 1019 MPa1019\,\text{MPa}, מעט מעל קו הרשת של 1000 MPa1000\,\text{MPa}, עד החלק העולה של עקומה 2, ויורדים אל הציר האופקי. העקומה עוברת ב-1000 MPa1000\,\text{MPa} במעוות של כ-15%, וב-1019 MPa1019\,\text{MPa} המעוות הוא:

ε≈15.5%=0.155\varepsilon\approx15.5\%=0.155

5. ההתארכות. המעוות הוא ההתארכות חלקי האורך ההתחלתי, ε=ΔLL0\varepsilon=\frac{\Delta L}{L_0}, ולכן:

ΔL=ε⋅L0=0.155⋅90≈14 mm\Delta L=\varepsilon\cdot L_0=0.155\cdot90\approx14\,\text{mm}

הערה על הדיוק. התוצאה תלויה בדיוק הקריאה מהגרף. קריאה של 15% נותנת 13.5 mm13.5\,\text{mm}, וקריאה של 16% נותנת 14.4 mm14.4\,\text{mm}. כל תוצאה בתחום הזה מתאימה לאיור.

תשובה: המאמץ בדגם הוא כ-1019 MPa1019\,\text{MPa}, המעוות לפי עקומה 2 הוא כ-15.5%, והדגם מתארך בכ-14 mm14\,\text{mm}.

(3)
תשובה:

σ≈179 MPa\sigma\approx179\,\text{MPa}, והמאמץ המותר הוא 4002=200 MPa\frac{400}{2}=200\,\text{MPa}. המאמץ קטן מהמותר, ולכן הדגם עומד בדרישות החוזק.

נתון: דגם 1 (עקומה 1 באיור ב'), קוטר d=8 mmd=8\,\text{mm}, כוח מתיחה F=9 kN=9000 NF=9\,\text{kN}=9000\,\text{N}, מקדם ביטחון S=2S=2.

מבוקש: לבדוק אם המאמץ בדגם אינו עולה על המאמץ המותר.

תנאי החוזק.

σ=FA≤[σ]=σyS\sigma=\frac{F}{A}\le[\sigma]=\frac{\sigma_y}{S}

כאן σ\sigma הוא המאמץ שפועל בדגם, FF הכוח, AA שטח החתך, [σ][\sigma] המאמץ המותר, σy\sigma_y מאמץ הכניעה של החומר ו-SS מקדם הביטחון. משתמשים במאמץ הכניעה כי חלק עומד בדרישות החוזק רק אם אינו מתעוות באופן קבוע.

1. שטח החתך:

A=π⋅d24=π⋅824≈50.27 mm2A=\frac{\pi\cdot d^2}{4}=\frac{\pi\cdot8^2}{4}\approx50.27\,\text{mm}^2

2. המאמץ שפועל בדגם:

σ=FA=900050.27≈179 MPa\sigma=\frac{F}{A}=\frac{9000}{50.27}\approx179\,\text{MPa}

3. מאמץ הכניעה של דגם 1 לפי האיור: עקומה 1 עוזבת את הקו הישר (התחום האלסטי) בגובה של כ-400 MPa400\,\text{MPa}, ולכן σy≈400 MPa\sigma_y\approx400\,\text{MPa}.

4. המאמץ המותר:

[σ]=σyS=4002=200 MPa[\sigma]=\frac{\sigma_y}{S}=\frac{400}{2}=200\,\text{MPa}

5. ההשוואה:

σ=179 MPa<[σ]=200 MPa\sigma=179\,\text{MPa}<[\sigma]=200\,\text{MPa}

התנאי מתקיים. מקדם הביטחון בפועל הוא 400179≈2.23\frac{400}{179}\approx2.23, גדול מהנדרש.

תשובה: המאמץ בדגם, כ-179 MPa179\,\text{MPa}, קטן מהמאמץ המותר, 200 MPa200\,\text{MPa}. הדגם עומד בדרישות החוזק.

שאלה 8 · דיאגרמת ברזל-פחמן, חיסום ומרטנזיט

באיור לשאלה מוצגת דיאגרמת ברזל פחמן, היעזרו בדיאגרמה וענו על השאלות הבאות:

א.

מהי נקודה אוטקטואידית ומהי נקודה אוטקטית? מה ההבדלים ביניהן? היכן נקודות אלה ממוקמות על גבי הדיאגרמה ומה חשיבותן?

(5 נקודות)
ב.

מהי אלוטרופיה בברזל? ציינו לפחות 2 נקודות אלוטרופיה בברזל. מהי חשיבות האלוטרופיה בברזל?

(5 נקודות)
ג.

הסבירו באמצעות הדיאגרמה את תהליך החיסום וההרפיה בפלדה AA.

(5 נקודות)
ד.

האם דיאגרמת ברזל פחמן מתאימה גם לפלדות מסג? הסבירו.

(5 נקודות)
ה.
(1)

מדוע פאזת המרטנזית אינה מופיעה בדיאגרמת ברזל פחמן?

(2)

באיזו דיאגרמה אפשר לראות את פאזת המרטנזיט? הסבירו.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8

סעיף א

תשובה:

הנקודה האוטקטואידית (0.77% פחמן, 727°C): פאזה מוצקה אחת, אוסטניט, הופכת בקירור לשתי פאזות מוצקות, פריט וצמנטיט (פרליט). הנקודה האוטקטית (4.3% פחמן, 1148°C): נוזל הופך בקירור לשתי פאזות מוצקות, אוסטניט וצמנטיט (לדבוריט). ההבדל העיקרי: באוטקטואידית המוצא הוא מוצק, ובאוטקטית המוצא הוא נוזל. הראשונה היא הבסיס לטיפולים התרמיים בפלדות, והשנייה קובעת את תכונות היציקה של ברזלי היציקה.

נקודה אוטקטואידית. נקודה בדיאגרמה שבה, בטמפרטורה קבועה ובהרכב קבוע, פאזה מוצקה אחת הופכת בקירור לשתי פאזות מוצקות אחרות (ובחימום להפך).

•המיקום בדיאגרמה: 0.77% פחמן ו-727 ∘C727\,^\circ\text{C}, בנקודה שבה שני הקווים שתוחמים מלמטה את אזור ה-γ\gamma נפגשים על הקו האופקי התחתון.

•התגובה: γ→α+Fe3C\gamma\rightarrow\alpha+\text{Fe}_3\text{C}. האוסטניט (γ\gamma) הופך לתערובת של שכבות דקות של פריט (α\alpha) וצמנטיט (Fe3C\text{Fe}_3\text{C}), שנקראת פרליט.

נקודה אוטקטית. נקודה שבה, בטמפרטורה קבועה ובהרכב קבוע, נוזל הופך בקירור לשתי פאזות מוצקות בבת אחת.

•המיקום בדיאגרמה: 4.3% פחמן ו-1148 ∘C1148\,^\circ\text{C}, בנקודה הנמוכה ביותר של אזור הנוזל (LL), על הקו האופקי העליון.

•התגובה: L→γ+Fe3CL\rightarrow\gamma+\text{Fe}_3\text{C}. הנוזל מתמצק לתערובת של אוסטניט וצמנטיט, שנקראת לדבוריט.

ההבדלים ביניהן:

מאפייןנקודה אוטקטואידיתנקודה אוטקטית
הפאזה שמתפרקתמוצק (אוסטניט)נוזל
התוצריםפריט וצמנטיט (פרליט)אוסטניט וצמנטיט (לדבוריט)
כמות הפחמן0.77%4.3%
הטמפרטורה727 ∘C727\,^\circ\text{C}1148 ∘C1148\,^\circ\text{C}
התחום בדיאגרמהפלדות (עד 2.11% פחמן)ברזלי יציקה (מעל 2.11% פחמן)

החשיבות.

1. הנקודה האוטקטואידית:

•מחלקת את הפלדות לתת-אוטקטואידיות (פחות מ-0.77% פחמן, פריט ופרליט) ולעל-אוטקטואידיות (יותר מ-0.77%, פרליט וצמנטיט).

•הטמפרטורה שלה (727 ∘C727\,^\circ\text{C}, הקו A1A_1) היא הגבול שמעליו מתחיל להיווצר אוסטניט. לכן היא הבסיס לכל הטיפולים התרמיים בפלדה: חיסום, הרפיה, ריפוי ונרמול.

2. הנקודה האוטקטית:

•זהו ההרכב שנמס בטמפרטורה הנמוכה ביותר בכל הדיאגרמה, והוא מתמצק בטמפרטורה אחת ולא בתחום טמפרטורות. לכן לסגסוגות שקרובות לו יש תכונות יציקה טובות, והן משמשות כברזלי יציקה.

•מחלקת את ברזלי היציקה לתת-אוטקטיים ולעל-אוטקטיים.

תשובה: אוטקטואידית: 0.77% פחמן, 727 ∘C727\,^\circ\text{C}, מוצק אחד (אוסטניט) הופך לשני מוצקים (פרליט). אוטקטית: 4.3% פחמן, 1148 ∘C1148\,^\circ\text{C}, נוזל הופך לשני מוצקים (לדבוריט). הראשונה חשובה לטיפולים התרמיים בפלדות, והשנייה ליציקה של ברזלי יציקה.

סעיף ב

תשובה:

אלוטרופיה היא שינוי של המבנה הגבישי של הברזל המוצק עם הטמפרטורה. נקודות האלוטרופיה: 912°C, שבה ברזל α (BCC) הופך לברזל γ (FCC), ו-1394°C, שבה ברזל γ הופך לברזל δ (BCC). החשיבות: בזכות המעבר בין α ל-γ אפשר לבצע טיפולים תרמיים בפלדה (חיסום, ריפוי, נרמול) ולשנות את התכונות שלה.

מהי אלוטרופיה. אלוטרופיה (פולימורפיזם) היא התכונה של יסוד מוצק להופיע במבנים גבישיים שונים, לפי הטמפרטורה. הברזל נשאר מוצק, אבל האטומים שלו מסתדרים מחדש בסריג אחר.

הצורות האלוטרופיות של הברזל:

צורהתחום הטמפרטורותהמבנה הגבישי
ברזל α\alpha (פריט)עד 912 ∘C912\,^\circ\text{C}BCC, קובייה ממורכזת גוף
ברזל γ\gamma (אוסטניט)912912 עד 1394 ∘C1394\,^\circ\text{C}FCC, קובייה ממורכזת פאות
ברזל δ\delta13941394 עד 1539 ∘C1539\,^\circ\text{C} (ההתכה)BCC, קובייה ממורכזת גוף

נקודות האלוטרופיה (בדיאגרמה הן נמצאות על הציר האנכי, ב-0% פחמן):

1. 912 ∘C912\,^\circ\text{C}: המעבר α↔γ\alpha\leftrightarrow\gamma. בדיאגרמה זו הנקודה העליונה של אזור ה-α+γ\alpha+\gamma, מעט מעל 900 ∘C900\,^\circ\text{C}.

2. 1394 ∘C1394\,^\circ\text{C}: המעבר γ↔δ\gamma\leftrightarrow\delta. הנקודה מסומנת בדיאגרמה.

ב-1539 ∘C1539\,^\circ\text{C} הברזל נמס. זו נקודת התכה ולא נקודת אלוטרופיה.

החשיבות.

1. הטיפולים התרמיים בפלדה אפשריים רק בזכות האלוטרופיה. האוסטניט (FCC) ממיס הרבה פחמן, עד 2.11%, והפריט (BCC) כמעט אינו ממיס פחמן, עד 0.022% בלבד. כשמחממים פלדה לאזור ה-γ\gamma, הפחמן נמס באוסטניט. בקירור הסריג חוזר ל-BCC, ולפי קצב הקירור מתקבלים מבנים שונים: פרליט בקירור איטי, ומרטנזיט קשה בקירור מהיר. כך מאותה פלדה מקבלים תחום רחב של קשיות, חוזק ומשיכות.

2. עידון גרעינים. בכל מעבר דרך נקודת האלוטרופיה נוצרים גרעינים חדשים, ולכן בנרמול ובריפוי אפשר לעדן מבנה גס ולשפר את התכונות המכניות.

3. עיבוד פלסטי בחום. האוסטניט משיך ונוח לעיבוד, ולכן חישול וערגול בחום נעשים באזור ה-γ\gamma.

תשובה: אלוטרופיה היא שינוי המבנה הגבישי של הברזל המוצק עם הטמפרטורה. נקודות האלוטרופיה: 912 ∘C912\,^\circ\text{C} (α↔γ\alpha\leftrightarrow\gamma) ו-1394 ∘C1394\,^\circ\text{C} (γ↔δ\gamma\leftrightarrow\delta). בזכותה אפשר לחסם פלדה ולשנות את התכונות שלה בטיפולים תרמיים.

סעיף ג

תשובה:

פלדה AA מכילה 0.42% פחמן. חיסום: מחממים אותה אל מעל TAT_A (כ-820 ∘C820\,^\circ\text{C} על הקו A3A_3, ועוד 30 עד 50 מעלות), עד שכל המבנה הוא אוסטניט, ומקררים מהר במים או בשמן. מתקבל מרטנזיט קשה ושביר. הרפיה: מחממים שוב לטמפרטורה שמתחת ל-727 ∘C727\,^\circ\text{C}, מחזיקים ומקררים. המאמצים הפנימיים משתחררים, השבירות קטנה והקשיות יורדת מעט.

מהי פלדה AA לפי הדיאגרמה. הקו האנכי המקווקו AA נמצא ב-0.42% פחמן. זו פלדה תת-אוטקטואידית (פחות מ-0.77% פחמן). בטמפרטורת החדר היא נמצאת באזור α+Fe3C\alpha+\text{Fe}_3\text{C}, והמבנה שלה פריט ופרליט.

מה קורה בחימום לאורך הקו AA:

1. עד 727 ∘C727\,^\circ\text{C} אין שינוי פאזות: פריט ופרליט.

2. ב-727 ∘C727\,^\circ\text{C} (הקו האופקי, A1A_1) הפרליט הופך לאוסטניט. מעל הקו הפלדה נמצאת באזור α+γ\alpha+\gamma: אוסטניט ופריט שעדיין לא נמס.

3. בנקודה TAT_A, שבה הקו AA חוצה את הגבול העליון של האזור α+γ\alpha+\gamma (הקו A3A_3), בערך ב-820 ∘C820\,^\circ\text{C}, הפריט האחרון נעלם. מעל TAT_A כל המבנה הוא אוסטניט (γ\gamma), וכל הפחמן (0.42%) מומס בו.

החיסום:

1. מחממים את הפלדה ל-30 עד 50 מעלות מעל TAT_A, כלומר לכ-850 ∘C850\,^\circ\text{C}, ומחזיקים עד שכל החתך הופך לאוסטניט אחיד.

•אם מחממים רק לאזור α+γ\alpha+\gamma, נשאר פריט רך, והחיסום אינו מלא.

•אם מחממים הרבה מעל TAT_A, גרעיני האוסטניט גדלים, והפלדה נעשית שבירה.

2. מקררים מהר, במים או בשמן, בקצב גבוה מקצב הקירור הקריטי.

3. בקירור איטי, לפי הדיאגרמה, האוסטניט היה חוזר לפריט ולפרליט. בקירור מהיר אין לפחמן זמן לנוע בדיפוזיה. הסריג משתנה מ-FCC בבת אחת, והפחמן נשאר כלוא בתוכו. מתקבל מרטנזיט: תמיסה מוצקה רוויה ביתר של פחמן בסריג מעוות. הוא קשה מאוד, אבל שביר ומלא מאמצים פנימיים.

ההרפיה:

1. מחממים את הפלדה המחוסמת לטמפרטורה שמתחת ל-727 ∘C727\,^\circ\text{C} (מתחת לקו A1A_1), בדרך כלל בין 150150 ל-650 ∘C650\,^\circ\text{C}, מחזיקים זמן מה ומקררים באוויר.

2. לפי הדיאגרמה, בטמפרטורות האלה הפאזות היציבות הן α+Fe3C\alpha+\text{Fe}_3\text{C}. המרטנזיט אינו יציב, והחימום מאפשר לפחמן לצאת ממנו ולהתגבש כחלקיקי קרביד זעירים. הסריג נרגע, ומתקבל מרטנזיט מורפה.

3. התוצאה: המאמצים הפנימיים משתחררים, השבירות קטנה, והקשיחות לשבר (החוסן) והמשיכות עולות. הקשיות והחוזק יורדים במידה מסוימת. ככל שטמפרטורת ההרפיה גבוהה יותר, הפלדה רכה ומשיכה יותר.

4. אסור לעבור את 727 ∘C727\,^\circ\text{C}: מעל הקו הזה נוצר שוב אוסטניט, והחיסום מתבטל.

תשובה: פלדה AA (0.42% פחמן) מחוסמת בחימום אל מעל TAT_A (כ-820 ∘C820\,^\circ\text{C}), לאזור האוסטניט, ובקירור מהיר שנותן מרטנזיט קשה ושביר. בהרפיה מחממים אותה שוב אל מתחת ל-727 ∘C727\,^\circ\text{C}, והמרטנזיט מתקרב למצב היציב (α+Fe3C\alpha+\text{Fe}_3\text{C}): המאמצים משתחררים והשבירות קטנה, במחיר של ירידה מסוימת בקשיות.

סעיף ד

תשובה:

לא כפי שהיא. הדיאגרמה מתארת רק ברזל ופחמן. יסודות הסגסוגת מזיזים את הקווים והנקודות שלה: הם משנים את הטמפרטורה האוטקטואידית, מקטינים את כמות הפחמן בנקודה האוטקטואידית, מרחיבים או מצמצמים את אזור האוסטניט ויוצרים קרבידים משלהם. לפלדות מסג דרושה דיאגרמה של הסגסוגת עצמה, ובפלדות דלות סגסוגת הדיאגרמה יכולה לשמש רק כקירוב.

התשובה הקצרה: לא כפי שהיא.

ההסבר. דיאגרמת ברזל-פחמן היא דיאגרמת שיווי משקל של שני רכיבים בלבד: ברזל ופחמן. בפלדות מסג (פלדות מסוגסגות) יש יסודות נוספים, כמו כרום, ניקל, מנגן, מוליבדן, וולפרם, ונדיום וצורן, והם משנים את הדיאגרמה:

1. הטמפרטורה האוטקטואידית זזה. יסודות שמייצבים אוסטניט (ניקל, מנגן) מורידים את הקווים A1A_1 ו-A3A_3 ומרחיבים את אזור ה-γ\gamma. בכמות גדולה הפלדה נשארת אוסטניטית גם בטמפרטורת החדר. יסודות שמייצבים פריט (כרום, מוליבדן, וולפרם, צורן) מעלים את הקווים ומצמצמים את אזור ה-γ\gamma, ובכמות גדולה הוא נעלם לגמרי.

2. הנקודה האוטקטואידית זזה שמאלה. כמעט כל יסודות הסגסוגת מקטינים את כמות הפחמן בנקודה האוטקטואידית אל מתחת ל-0.77%, וגם את המסיסות המרבית של הפחמן באוסטניט (2.11%).

3. נוצרות פאזות שאינן בדיאגרמה. כרום, מוליבדן, וולפרם וונדיום יוצרים קרבידים משלהם, נוסף על הצמנטיט או במקומו.

לכן טמפרטורות החיסום והריפוי, וגם המבנים שמתקבלים, אינם אלה שקוראים מדיאגרמת ברזל-פחמן.

במה משתמשים במקומה. בדיאגרמות שנבנו לסגסוגת עצמה: דיאגרמה של שלושה רכיבים, או חתך שלה בכמות קבועה של יסוד הסגסוגת, ודיאגרמות TTT ו-CCT של הפלדה המסוימת.

מתי היא בכל זאת שימושית. בפלדות דלות סגסוגת (אחוזים בודדים של יסודות סגסוגת) ההזזות קטנות, והדיאגרמה יכולה לשמש כקירוב איכותי בלבד.

תשובה: הדיאגרמה אינה מתאימה כפי שהיא לפלדות מסג, כי יסודות הסגסוגת מזיזים את הטמפרטורות ואת ההרכבים של הנקודות והקווים, משנים את גודל אזור האוסטניט ויוצרים קרבידים נוספים. היא יכולה לשמש כקירוב רק לפלדות דלות סגסוגת.

סעיף ה

(1)
תשובה:

כי דיאגרמת ברזל-פחמן היא דיאגרמת שיווי משקל: היא מתארת את הפאזות היציבות שמתקבלות בקירור איטי מאוד. המרטנזיט הוא פאזה שאינה בשיווי משקל, שנוצרת רק בקירור מהיר, בלי דיפוזיה, ובדיאגרמה אין ציר זמן או קצב קירור.

1. דיאגרמת ברזל-פחמן היא דיאגרמת שיווי משקל. היא מראה אילו פאזות יציבות בכל טמפרטורה ובכל הרכב, כשהחימום והקירור איטיים מאוד, כך שלאטומים יש די זמן לנוע בדיפוזיה ולהגיע למצב היציב.

2. המרטנזיט אינו פאזה של שיווי משקל. הוא נוצר רק כשמקררים אוסטניט מהר, בקצב גבוה מקצב הקירור הקריטי. אז לפחמן אין זמן לצאת מהסריג, והמעבר נעשה בלי דיפוזיה: הסריג משנה את צורתו בבת אחת, והפחמן נשאר כלוא בו.

3. המרטנזיט הוא פאזה לא יציבה. כשמחממים אותו (בהרפיה) הוא מתפרק לפאזות היציבות שכן מופיעות בדיאגרמה: פריט וצמנטיט.

4. היווצרות המרטנזיט תלויה בקצב הקירור, כלומר בזמן. בדיאגרמת ברזל-פחמן הצירים הם טמפרטורה וכמות פחמן בלבד, ואין בה ציר זמן. לכן אי אפשר להראות בה את המרטנזיט.

תשובה: המרטנזיט הוא פאזה שאינה בשיווי משקל, שנוצרת בקירור מהיר ובלי דיפוזיה. דיאגרמת ברזל-פחמן מתארת רק מצבי שיווי משקל (קירור איטי מאוד) ואין בה ציר זמן, ולכן המרטנזיט אינו מופיע בה.

(2)
תשובה:

בדיאגרמת TTT (טמפרטורה-זמן-התמרה) ובדיאגרמת CCT (התמרה בקירור רציף). הצירים שלהן הם טמפרטורה וזמן, ומסומנים בהן הקווים האופקיים Ms ו-Mf, שביניהם האוסטניט הופך למרטנזיט.

המרטנזיט מופיע בדיאגרמות שמביאות בחשבון את הזמן:

1. דיאגרמת TTT (Time-Temperature-Transformation, טמפרטורה-זמן-התמרה), שנקראת גם דיאגרמת התמרה איזותרמית.

2. דיאגרמת CCT (Continuous Cooling Transformation), שמתארת התמרה בקירור רציף.

מה רואים בהן.

•הציר האנכי הוא הטמפרטורה, והציר האופקי הוא הזמן, בקנה מידה לוגריתמי. כל דיאגרמה מתאימה לפלדה אחת, בהרכב מסוים.

•שתי עקומות בצורת האות C מסמנות את ההתחלה ואת הסוף של התפרקות האוסטניט לפרליט (בטמפרטורות גבוהות) ולבייניט (בטמפרטורות נמוכות יותר).

•בתחתית הדיאגרמה יש שני קווים אופקיים: MsM_s, הטמפרטורה שבה מתחיל להיווצר מרטנזיט, ו-MfM_f, הטמפרטורה שבה ההתמרה למרטנזיט מסתיימת. הקווים אופקיים כי היווצרות המרטנזיט תלויה רק בטמפרטורה שאליה מגיעים, ולא בזמן ההמתנה.

איך משתמשים בה. מסרטטים על הדיאגרמה את עקומת הקירור של החלק. אם העקומה יורדת מהר ועוברת משמאל ל"אף" של עקומות ה-C, האוסטניט אינו מספיק להתפרק, וכשהעקומה חוצה את הקו MsM_s הוא מתחיל להפוך למרטנזיט. אם הקירור איטי והעקומה חוצה את עקומות ה-C, מתקבלים פרליט או בייניט. כך רואים בדיאגרמה גם את קצב הקירור הקריטי הדרוש לחיסום.

תשובה: בדיאגרמת TTT או בדיאגרמת CCT של הפלדה. הצירים שלהן הם טמפרטורה וזמן, ולכן הן מראות גם את המרטנזיט, בין הקווים MsM_s ו-MfM_f.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.