חיידק
חיידקים נמצאים כמעט בכל מקום - באדמה, במים, ובעיקר בתוך גוף האדם ועליו. רובם לא מזיקים לנו, וחלקם אפילו מועילים. בנושא הזה לומדים איך הם מתרבים, איך הם חיים איתנו, ואיך חלק קטן מהם גורם למחלות.
במדויק: חיידק הוא יצור חד-תאי פרוקריוטי: אין בו גרעין עטוף קרום ואין בו מיטוכונדריות, ויש בו קרום תא, דופן תא, ציטופלסמה, ריבוזומים וחומר תורשתי (DNA). חיידק הוא אורגניזם עצמאי - הוא מקיים חילוף חומרים ומתרבה בעצמו. מבנה התא הפרוקריוטי נלמד בליבה (נושא התא).
נגיף
נגיף קטן בהרבה מחיידק, והוא בכלל לא תא. מחוץ לתא חי הוא לא עושה כלום - ובתוך תא הוא משתלט על המערכות של התא ומייצר בעזרתן עוד ועוד נגיפים.
במדויק: נגיף הוא טפיל מוחלט: הוא בנוי מחומר תורשתי (DNA או RNA) עטוף במעטפת של חלבון, לא מתקיים בו חילוף חומרים, וההתרבות שלו תלויה במנגנונים ובמשאבים של התא המאכסן. ההבדל העקרוני בין נגיף לחיידק נלמד בליבה (נושא התא).
מה כבר למדתם בליבה
נושא ההעמקה נשען על כמה דברים שכבר למדתם, ולא כותבים אותם כאן שוב. כדאי לחזור אליהם לפני שמתחילים.
במדויק: מערכת ההגנה - תגובה לא ייחודית (דלקת, תאים בלעניים) ותגובה ייחודית (נוגדנים, תאי זיכרון), וחיסון סביל וחיסון פעיל - בנושא מערכת ההגנה; שעתוק ותרגום - בנושא התורשה; אוסמוזה ונשימה תאית - בנושאי התא; ברירה טבעית - בנושא האבולוציה; יחסי גומלין (הדדיות, טפילות, תחרות) - בנושא האקולוגיה.
1. התרבות חיידקים: עקומת גידול והגורמים המשפיעים עליה
התרבות חיידקים
חיידק אחד שהגיע למקום מתאים יכול להפוך תוך שעות למיליוני חיידקים. זה קורה כי כל חיידק מתחלק לשניים, וכל אחד מהשניים מתחלק שוב - וכך המספר מוכפל שוב ושוב.
במדויק: התרבות חיידקים נעשית על ידי חלוקת התא: החיידק משכפל את ה-DNA שלו ומתחלק לשני תאים. לכן צאצאיו של חיידק בודד זהים גנטית זה לזה, פרט להשפעה של מוטציות אקראיות ושל העברה אופקית של גנים (מעבר גנים מחיידק לחיידק שאיננו צאצא שלו). אוכלוסיית חיידקים שגדלה במצע עוברת שלבי גידול קבועים, שמוצגים בעקום גידול.
"העברה אופקית של גנים" הוא המונח המקובל היום למה שכונה בעבר "רבייה זוויגית בחיידקים". הדרכים שלה (טרנספורמציה וקוניוגציה) נלמדות בשיעור על עמידות לאנטיביוטיקה.
מצע נוזלי ומצע מוצק
שלבי עקום הגידול
חיידקים שהוכנסו למצע חדש (בכלי סגור, בלי תוספת מזון) עוברים ארבעה שלבים. בציר y - מספר החיידקים החיים, בדרך כלל בסולם לוגריתמי.
צורת העקום (ציר y בסולם לוגריתמי):
הגורמים המשפיעים על קצב ההתרבות
קריאת עקום גידול של חיידקים
1. הצירים: מה בציר y - מספר החיידקים החיים או כל החיידקים? האם הסולם לוגריתמי? בסולם לוגריתמי גידול מעריכי נראה כקו ישר, וגם ירידה שנראית קטנה היא ירידה של חלק גדול מהחיידקים.
2. מחלקים לשלבים: קטע שטוח בהתחלה - הסתגלות; עלייה תלולה - מעריכי; קטע שטוח בגובה - עמידה; ירידה - תמותה.
3. מסבירים כל שלב בשני קצבים: קצב החלוקה מול קצב התמותה. מספר קבוע = שני הקצבים שווים (בעמידה), או שכמעט אין חלוקות (בהסתגלות).
4. שינוי בתנאים: אם הוסיפו משהו למצע (אנטיביוטיקה, מזון, חיידק אחר), משווים את העקומה לפני ואחרי ההוספה, ומסבירים בעזרת אחד הגורמים: מזון, חמצן, , טמפרטורה, פסולת.
טעות נפוצה: לכתוב שבשלב העמידה "החיידקים מפסיקים להתחלק". הם ממשיכים להתחלק וגם למות - אבל באותו קצב, ולכן מספר החיידקים החיים קבוע.
בבחינות השלבים נקראים גם בשמות אחרים: שלב ההסתגלות - "שלב ההשהיה"; שלב העמידה - "שלב הקבע". זה אותו שלב.
כשמזרימים כל הזמן מצע טרי לכלי ושואבים ממנו מצע (ואיתו חלק מהחיידקים), החיידקים נשארים בשלב הגידול המעריכי: המזון לא אוזל, הפסולת לא מצטברת והצפיפות נשארת נמוכה.
דוגמה - מספר קבוע בשני שלבים של עקום הגידול
חיידקים ממין א גודלו במצע, ונמדד מספר החיידקים החיים לאורך זמן. בעקום הגידול שהתקבל (ציר y לוגריתמי):
•בין ל- מספר החיידקים החיים קבוע (בתחילת הגידול);
•בין ל- הוא עולה בחדות;
•בין ל- הוא שוב קבוע;
•מ- ואילך הוא יורד.
הסבירו מדוע מספר החיידקים החיים נשאר קבוע בין ל-, ומדוע הוא נשאר קבוע בין ל-.
1. מזהים את השלבים: - הוא שלב ההסתגלות (ההשהיה), - שלב הגידול המעריכי, - שלב העמידה (הקבע), ומ- שלב התמותה.
2. -: החיידקים הועברו למצע חדש. לפני שהם מתחילים להתחלק הם מסתגלים לתנאים - מייצרים את האנזימים הדרושים לניצול חומרי המזון שבמצע, בונים חומרים וגדלים. כמעט אין חלוקות (וכמעט אין תמותה), ולכן המספר כמעט לא משתנה.
3. -: אחרי הגידול המעריכי האוכלוסייה הגדולה צורכת את המזון, והוא הולך ואוזל; במצע מצטברים חומרי פסולת רעילים. קצב החלוקה יורד וקצב התמותה עולה, עד שקצב החלוקה שווה לקצב התמותה.
4. סוגרים: מספר החיידקים החדשים שנוצרים שווה למספר החיידקים שמתים, ולכן מספר החיידקים החיים קבוע.
- (שלב ההסתגלות): החיידקים מסתגלים למצע החדש - מייצרים אנזימים וגדלים - ועדיין כמעט לא מתחלקים. - (שלב העמידה): המזון אוזל וחומרי פסולת מצטברים, ולכן קצב החלוקה שווה לקצב התמותה.
2. המיקרוביום: חיידקים בגוף האדם
מיקרוביום
על העור, בפה, בדרכי הנשימה ובמעי שלכם חיים כל הזמן חיידקים רבים - יותר מכל תאי הגוף. הם לא פולשים: הם חלק קבוע מהגוף הבריא, ורובם עוזרים לו.
במדויק: המיקרוביום הוא אוכלוסיית החיידקים המגוונת שמתקיימת באופן קבוע בגוף האדם, בכל מערכות הגוף החשופות לסביבה החיצונית (העור והרקמות הריריות, למשל במערכת הנשימה, במערכת ההפרשה ובמערכת העיכול). בין החיידקים האלה לבין האדם יש יחסי הדדיות: שני הצדדים מרוויחים. רק אחוז קטן מכלל אוכלוסיית החיידקים גורם למחלות.
פרויקט המיקרוביום האנושי מזהה ומאפיין את מגוון החיידקים שחיים בגוף האדם בשיטות של קביעת רצפי DNA, ומחפש קשרים בינם לבין מצבים פיזיולוגיים שונים של הגוף.
מה כל צד מקבל
איך המיקרוביום מגן מפני גורמי מחלה
- תחרות: החיידקים של הגוף תופסים את מקומות ההיצמדות ומנצלים את המזון. חיידק גורם מחלה שמגיע מוצא את המקום והמזון תפוסים, ולכן קשה לו להיצמד ולהתרבות עד לכמות שגורמת למחלה.
- הפרשת חומרים: חלק מהחיידקים מפרישים חומרים שהורגים חיידקים גורמי מחלה או מעכבים אותם.
- כשהמיקרוביום נפגע - שימוש ממושך באנטיביוטיקה, או סבון שממיס שומנים ושה- שלו שונה מאוד מזה של העור - המתחרים נעלמים ← מתפנים מקום ומזון ← חיידקים גורמי מחלה שלא נפגעו מתרבים ← מחלה (למשל דלקת מעיים קשה).
יחסי הגומלין שנשאלים בנושא
הדדיות, קומנסליזם וטפילות הם סוגים של יחסי שיתוף (סימביוזה) - חיים צמודים של שני מינים.
טעות נפוצה: כשתרופה הורגת את חיידקי המעי האחרים אבל אינה פוגעת בחיידק גורם המחלה, לכתוב שהתרופה "גרמה לו לפתח עמידות". הוא לא נפגע מלכתחילה - הבעיה היא היעלמות החיידקים שמתחרים בו.
כשנשאלים על יחסי הגומלין בין האדם לחיידקי המיקרוביום, מנמקים לשני הצדדים: מה החיידק מקבל ומה האדם מקבל. בלי שני החלקים אי אפשר להבחין בין הדדיות לקומנסליזם.
חיידקי המעי נמצאים בתוך הנושא, אבל מערכת העיכול עצמה לא במיקוד. מספיק לדעת שהחיידקים מסייעים בעיכול ובייצור ויטמינים, בלי לפרט את תהליכי העיכול.
דוגמה - חיידקי העור ומניעת מחלות עור
חיידקי סטפילוקוקוס אפידרמידיס חיים באופן טבעי על עור האדם וניזונים משומן ומתאי עור מתים. נמצא כי חיידקים אלה מפרישים חומרים שיכולים להרוג חיידקים מסוגים מסוימים הגורמים למחלות עור.
(1) חיידקי סטפילוקוקוס אפידרמידיס יכולים לסייע במניעת מחלות עור זיהומיות באדם, גם בדרך אחרת מזו המתוארת בפתיח. הסבירו כיצד.
(2) קבעו מה הם יחסי הגומלין בין חיידקי סטפילוקוקוס אפידרמידיס לבין האדם. נמקו את הקביעה.
1. (1) הדרך שבפתיח: הפרשת חומרים שהורגים גורמי מחלה. מחפשים דרך אחרת - תחרות.
2. התחרות: החיידקים מאכלסים את פני העור בצפיפות, ותופסים את מקומות ההיצמדות לתאי העור ואת המזון (שומן ותאי עור מתים).
3. התוצאה: חיידק גורם מחלה שמגיע לעור מוצא את המקום והמזון כבר מנוצלים ← קשה לו להיצמד ולהתרבות עד לכמות שגורמת לזיהום.
4. (2) מה מרוויח כל צד: החיידקים - בית גידול ומזון; האדם - הגנה מפני מחלות עור (הפרשת חומרים ותחרות בגורמי המחלה).
5. הקביעה: שני הצדדים מרוויחים, ולכן אלה יחסי הדדיות - ולא קומנסליזם, שבו רק צד אחד מרוויח.
(1) תחרות: החיידקים תופסים את מקומות ההיצמדות על העור ומנצלים את המזון, ולכן לחיידקים גורמי מחלה אין מקום ומזון להתיישב ולהתרבות. (2) הדדיות: החיידקים מקבלים בית גידול ומזון, והאדם מקבל הגנה מפני מחלות עור.
3. חיידקים כגורמי מחלות: עקרונות קוך ורעלנים
חיידק גורם מחלה
רוב החיידקים בגוף לא מזיקים. מעטים מהם, כשהם חודרים לגוף ומתרבים בו, גורמים למחלה - וברוב המקרים מה שפוגע בגוף הוא החומר שהם מפרישים.
במדויק: חיידקים גורמי מחלות הם מיעוט מכלל אוכלוסיית החיידקים. רובם מסוגלים להתרבות בגוף האדם ולייצר רעלנים הפוגעים בתאי הגוף. התסמינים של מחלה זיהומית הם תוצאה של פעילות הרעלנים של החיידק, ו/או תוצאה של פעילות מערכת החיסון נגד החיידק (למשל דלקת).
אם חדירת חיידקים תגרום למחלה תלוי בשני צדדים: בחיידק - האם הוא מפריש רעלנים או חומרים הפוגעים ברקמות, וכמה חיידקים חדרו; בגוף - מצב מערכת החיסון: מערכת חיסון תקינה, או תאי זיכרון מחיסון קודם, מסלקות את החיידקים לפני שהם מתרבים, ומערכת חיסון מוחלשת לא מסלקת אותם.
עקרונות קוך
כדי לקבוע שחיידק מסוים הוא הגורם למחלה, לא מספיק למצוא אותו אצל החולים. צריך:
1. למצוא את החיידק אצל כל החולים, ולוודא שהוא אינו נמצא (בכמות כזו) אצל אנשים בריאים.
2. לבודד את החיידק מהחולה ולגדל אותו בתרבית טהורה (חיידקים ממין אחד בלבד) במעבדה.
3. להדביק בחיידקים מהתרבית הטהורה יצור בריא, ולבדוק שמתפתחים אצלו אותם תסמינים.
4. לבודד שוב את החיידק מהיצור שחלה, ולזהות שהוא זהה לחיידק המקורי.
רק אם כל השלבים מתקיימים, אפשר לקבוע שהחיידק גורם למחלה.
רעלן טטנוס ורעלן כולרה
תרופה שפוגעת בחיידקים לא מונעת את תסמיני הטטנוס אצל מי שכבר נדבק: התסמינים נגרמים מהרעלן שהחיידקים כבר הפרישו, והתרופה לא מנטרלת אותו. לנטרול הרעלן צריך נוגדנים נגדו (חיסון סביל) - כי לתגובה חיסונית ראשונית (חיסון פעיל) אין זמן.
טעות נפוצה: לכתוב שהנוזלים בכולרה "שוטפים את החיידקים" או "מרפאים את המחלה". הנוזלים לא פוגעים בחיידק - הם מטפלים בתוצאה המסוכנת של פעולת הרעלן: איבוד המים והמלחים.
על הרעלנים צריך להכיר את הקשר בין פעולת הרעלן לבין התסמינים - איפה הוא פועל ומה זה גורם. אין צורך להתייחס לרמה הביוכימית של פעולתו.
דוגמה א - עקרונות קוך לחיידק בפצעי עור
מחלה מסוימת מאופיינת בפצעים קשים בעור. חוקרים מצאו חיידקים ממין B על עורם של החולים במחלה זו.
על פי עקרונות קוך, ציינו את השלבים הנוספים שיש לבצע כדי לאשר שחיידקים ממין B הם הגורמים למחלת עור זו.
1. מה כבר נעשה: נמצאו חיידקי B אצל החולים. נשארו שאר השלבים, לפי הסדר.
2. בבריאים: בודקים שחיידקי B אינם נמצאים (בכמות כזו) על עור אנשים בריאים - כך נוכחותם קשורה למחלה.
3. בידוד: מבודדים את חיידקי B מפצעי החולים ומגדלים אותם בתרבית טהורה.
4. הדבקה: מדביקים בחיידקים מהתרבית יצור בריא, ובודקים שמתפתחים אצלו אותם תסמינים - פצעים קשים בעור.
5. בידוד חוזר: מבודדים חיידקים מפצעי היצור שחלה, ומזהים שהם זהים לחיידקי B המקוריים.
לוודא שחיידקי B אינם נמצאים על עור אנשים בריאים; לבודד את B מהפצעים ולגדל אותם בתרבית טהורה; להדביק יצור בריא מתרבית זו ולבדוק שמתפתחת אותה מחלה; לבודד שוב את B מהיצור שחלה ולזהות שהוא זהה לחיידק המקורי.
דוגמה ב - למה הטיפול הראשון בכולרה הוא נוזלים
מחלת הכולרה נפוצה באזורים שבהם מי השתייה מזוהמים. הסבירו מדוע הטיפול הראשוני באדם חולה בכולרה הוא מתן נוזלים. בהסברכם התייחסו לדרך שבה החיידק גורם לתסמיני המחלה.
1. מה צריך להסביר: למה דווקא נוזלים - ולא טיפול בחיידק - הם הדבר הראשון.
2. פעולת החיידק: חיידק הכולרה מגיע למעי עם מי שתייה מזוהמים, מתרבה ומפריש רעלן.
3. פעולת הרעלן: הרעלן גורם לתאי דופן המעי להפריש יונים (מלחים) לחלל המעי ← ריכוז המומסים בחלל המעי עולה ← מים עוברים אחריהם באוסמוזה מהגוף לחלל המעי.
4. התסמין: שלשול חמור ← איבוד מהיר של מים ומלחים ← התייבשות, שעלולה לגרום למוות.
5. סוגרים: הסכנה המיידית היא איבוד המים והמלחים, ולכן קודם כול מחזירים לגוף מים ומלחים.
חיידק הכולרה מפריש במעי רעלן שגורם לתאי דופן המעי להפריש יונים לחלל המעי, ואחריהם עוברים מים באוסמוזה - שלשול חמור ואיבוד מהיר של מים ומלחים, שעלול לגרום להתייבשות ולמוות. לכן הדבר הדחוף הוא להחזיר לגוף מים ומלחים.
4. שונות גנטית ועמידות לאנטיביוטיקה
עמידות לאנטיביוטיקה
אנטיביוטיקה שעבדה מצוין לפני כמה עשורים כבר לא עוזרת נגד חלק מהחיידקים. החיידקים לא "התרגלו" אליה: באוכלוסייה היו חיידקים עמידים, והאנטיביוטיקה השאירה דווקא אותם.
במדויק: עמידות לאנטיביוטיקה היא יכולת של חיידק לשרוד ולהתרבות בנוכחות חומר אנטיביוטי. באוכלוסיות חיידקים מתרחשים שינויים גנטיים - מוטציות אקראיות והעברה אופקית של גנים - והם מאפשרים התאמה מהירה של האוכלוסייה לשינויים בבית הגידול, כולל חשיפה לאנטיביוטיקה. השימוש הרב באנטיביוטיקה יצר לחץ סלקטיבי (ברירה), שהוביל להתפתחות זני חיידקים עמידים.
ההתאמה מהירה בחיידקים כי האוכלוסייה עצומה ומתרבה מהר, ולכן גם שינוי גנטי נדיר מופיע בה. ברירה טבעית נלמדה בליבה (נושא האבולוציה); כאן היא פועלת בתוך ימים, מול העיניים.
איך חיידק מקבל גן לעמידות
התפתחות אוכלוסייה עמידה
1. שונות: באוכלוסייה הגדולה יש מעט חיידקים עמידים - בעקבות מוטציה אקראית או העברה אופקית של גן - עוד לפני הטיפול.
2. ברירה: האנטיביוטיקה הורגת את החיידקים הרגישים; העמידים שורדים.
3. התרבות: העמידים מתחלקים ומעבירים את הגן לצאצאים (ונהנים מכך שהמתחרים הרגישים סולקו).
4. התוצאה: שכיחות העמידים באוכלוסייה עולה. שימוש רב חוזר על הברירה פעמים רבות, עד שהאנטיביוטיקה מאבדת מיעילותה.
מנגנונים שמקנים עמידות
הגן לעמידות מתבטא (שעתוק ותרגום) לחלבון, והחלבון מגן על החיידק:
טעות נפוצה: לכתוב שהאנטיביוטיקה גרמה לחיידקים "להתרגל" או ליצור מוטציה של עמידות. המוטציות אקראיות וקיימות לפני הטיפול; האנטיביוטיקה רק בוררת את החיידקים שכבר היו עמידים.
טעות נפוצה: כשחיידקים מזן רגיש נעשו עמידים אחרי גידול משותף עם זן עמיד שיש לו פלסמיד, לכתוב "מוטציה" או "התמרה". העמידות לא נוצרה מחדש - היא הועברה עם הפלסמיד, בצימוד (קוניוגציה).
על המנגנונים שמקנים עמידות מספיק לדעת מה החלבון עושה (מפרק את האנטיביוטיקה או מוציא אותה מהתא), בלי פרטי המנגנון.
בגרף של מספר החיידקים שאליו הוסיפו אנטיביוטיקה פעמיים: ירידה חדה אחרי ההוספה הראשונה ואין ירידה אחרי השנייה = ברירה. ההוספה הראשונה הרגה את הרגישים, והאוכלוסייה שגדלה מחדש מורכבת מחיידקים עמידים.
דוגמה א - צימוד ועמידות לאנטיביוטיקה
לכלי שבו תמיסת מזון הוכנסו חיידקים משני זנים: חיידקים מזן א' - שכולם היו רגישים לחומר אנטיביוטי x, וחיידקים מזן ב' - שכולם היו עמידים לחומר אנטיביוטי x. שני הזנים גודלו יחד 24 שעות, ואחרי 24 שעות נוספות הוכנסה לתמיסה אנטיביוטיקה מסוג x.
מה הראו האיורים: בתחילת הניסוי (איור 1) רק לחיידקי זן ב' היה פלסמיד, ולחיידקי זן א' לא היה. אחרי 24 שעות (איור 2) נמצאו גם חיידקים מזן א' שיש בהם פלסמיד, אך רוב חיידקי זן א' היו בלי פלסמיד. אחרי הוספת האנטיביוטיקה (איור 3) לא נמצאו חיידקי זן א' בלי פלסמיד, ומספר חיידקי זן א' עם הפלסמיד גדל.
(א) ציינו איזה תהליך התרחש בתאי החיידקים במהלך 24 השעות הראשונות, והסבירו כיצד תהליך זה גרם לתוצאות שבאיור 2.
(ב) הסבירו את השינוי שהתרחש באוכלוסיית החיידקים מזן א' לאחר הוספת האנטיביוטיקה.
1. (א) מאיפה העמידות: בהתחלה רק לזן ב' (העמיד) יש פלסמיד ← הגן לעמידות ל-x נמצא על הפלסמיד.
2. התהליך: בגידול המשותף נוצר מגע בין חיידק מזן ב' לחיידק מזן א', ועותק של הפלסמיד עבר מהתורם (ב') למקבל (א') - צימוד (קוניוגציה), העברה אופקית של חומר תורשתי.
3. התוצאה באיור 2: חלק מחיידקי זן א' קיבלו את הפלסמיד ונעשו עמידים, ורובם נשארו בלי פלסמיד. (לא מוטציה: העמידות לא נוצרה מחדש, היא הועברה.)
4. (ב) ברירה: האנטיביוטיקה x הרגה את חיידקי זן א' בלי הפלסמיד (הרגישים).
5. התרבות: חיידקי זן א' עם הפלסמיד שרדו, התחלקו, והפלסמיד שוכפל ועבר לתאי הבת ← מספרם גדל.
6. סוגרים: כל חיידקי זן א' שנשארו נושאים את הפלסמיד ועמידים ל-x.
(א) צימוד (קוניוגציה): פלסמיד שנושא גן לעמידות לאנטיביוטיקה x הועבר מחיידקי זן ב' לחלק מחיידקי זן א', ולכן באיור 2 יש חיידקי זן א' עם פלסמיד. (ב) חיידקי זן א' בלי פלסמיד (רגישים) מתו, ושרדו והתרבו רק חיידקי זן א' שקיבלו את הפלסמיד (עמידים) - כל אוכלוסיית זן א' שנשארה עמידה.
דוגמה ב - אנטיביוטיקה שהוספה פעמיים לתרבית
בניסוי בדקו את השפעת חומר אנטיביוטי A על חיידקי E.coli שגדלו במצע נוזלי. כשהחיידקים החלו להתרבות בקצב מהיר, הוסיפו למצע מנות שוות של החומר בשתי נקודות זמן, ובכל שעה ספרו את החיידקים החיים ב-1 מ"ל תרבית (ציר y לוגריתמי). התוצאות:
- ההוספה הראשונה (כ-13.5 שעות): מייד אחריה מספר החיידקים החיים ירד בחדות (עד כ-17 שעות), ואחר כך נשאר נמוך וכמעט קבוע (כ-17 עד 23 שעות). מכ-23 שעות האוכלוסייה חזרה לגדול.
- ההוספה השנייה (כ-26 שעות): לא הייתה ירידה; האוכלוסייה המשיכה לגדול מהר (עד כ-30 שעות), ואחר כך גדילתה הואטה והתייצבה.
(1) תארו את ההשפעה של הוספת החומר A על האוכלוסייה בכל אחת מנקודות הזמן. (2) הסבירו מה גרם להבדל בתוצאות בין שתי ההוספות.
1. (1) תיאור: הוספה ראשונה - ירידה חדה במספר החיידקים החיים (בסולם לוגריתמי: רוב גדול מאוד מת), ואחריה מספר נמוך וכמעט קבוע. הוספה שנייה - אין השפעה, האוכלוסייה ממשיכה לגדול.
2. (2) לפני ההוספה הראשונה: באוכלוסייה הגדולה היו מעט חיידקים עמידים ל-A - בעקבות מוטציה אקראית (או העברה אופקית של גן) עוד לפני המגע עם החומר. רובם היו רגישים.
3. ההוספה הראשונה בררה: החומר הרג את הרגישים (הירידה החדה), ושרדו בעיקר העמידים (האוכלוסייה הקטנה).
4. התרבות העמידים: העמידים התחלקו והעבירו את העמידות לצאצאים; מכ-23 שעות האוכלוסייה גדלה שוב, והיא מורכבת כמעט כולה מחיידקים עמידים.
5. ההוספה השנייה: החומר לא פגע בחיידקים העמידים, ולכן לא הייתה ירידה.
(1) אחרי ההוספה הראשונה - ירידה חדה במספר החיידקים החיים; אחרי ההוספה השנייה - אין השפעה, האוכלוסייה ממשיכה לגדול. (2) ברירה של חיידקים עמידים: ההוספה הראשונה הרגה את הרגישים, העמידים המעטים התרבו, ובהוספה השנייה האוכלוסייה כבר הייתה עמידה.
5. נגיפים: מבנה, שלבי ההתרבות, הרפס ו-HIV
מבנה הנגיף
נגיף הוא בעצם חבילה: חומר תורשתי בתוך עטיפה. אין לו ריבוזומים, אין לו אנזימים לנשימה תאית ואין לו חילוף חומרים - ולכן הוא לא יכול להתרבות לבד, אפילו על מצע מזון עשיר.
במדויק: נגיף בנוי מחומר תורשתי - DNA או RNA - שעטוף בקופסית (קפסיד) של חלבון, ובחלק מהנגיפים גם במעטפת. חלבונים על פני הנגיף נקשרים לקולטנים על קרום התא המאכסן. חלק מהנגיפים נושאים אנזימים ייחודיים שנחוצים להשלמת מחזור החיים שלהם (למשל האנזים מתעתק הפוך של HIV). מחוץ לתא חי הנגיף לא מקיים שום תהליך חיים.
לכן אפשר להבחין בין גורם מחלה שהוא נגיף לבין חיידק: חיידק מתרבה על מצע מזון ויוצר מושבות; נגיף לא מתרבה על מצע מזון, אלא רק בתאים חיים - ופוגע בהם.
שלבי ההתרבות המשותפים לכל הנגיפים
1. קשירה של הנגיף לתא המאכסן - חלבון על פני הנגיף נקשר באופן ספציפי לקולטן על קרום התא.
2. חדירה של מרכיבי הנגיף (לפחות החומר התורשתי) לתא המאכסן.
3. ייצור מרכיבי הנגיף על ידי התא המאכסן - שכפול החומר התורשתי של הנגיף, ושעתוק ותרגום של חלבוני הנגיף בעזרת הריבוזומים, האנזימים וה-ATP של התא.
4. הרכבה של מרכיבי הנגיף לנגיפים חדשים, והבשלתם.
5. יציאה של הנגיפים מהתא (לעיתים תוך הרס התא), והדבקה של תאים אחרים מאותו סוג.
מאפייני הקשר נגיף-מאכסן
נגיף ההרפס ונגיף האיידס
מחזור החיים של HIV
1. קשירה של חלבון המעטפת לקולטן הספציפי על קרום הלימפוציט, וחדירה לתא.
2. שעתוק הפוך: האנזים מתעתק הפוך, שהנגיף מביא איתו, בונה DNA לפי תבנית ה-RNA של הנגיף.
3. השתלבות: ה-DNA הנגיפי משתלב ב-DNA של התא המאכסן. במצב לטנטי הוא משוכפל עם ה-DNA של התא, בלי לייצר נגיפים.
4. מצב פעיל: האנזימים של התא משעתקים את ה-DNA הנגיפי ל-RNA (mRNA לחלבונים, ו-RNA לנגיפים החדשים), והריבוזומים של התא מתרגמים את ה-mRNA לחלבוני הנגיף.
5. הרכבה ויציאה: נגיפים חדשים מורכבים, יוצאים מהתא והורסים אותו, ומדביקים לימפוציטים נוספים.
תרופות נגד נגיפים
- הקושי: הנגיפים אינם מקיימים תהליכי חיים באופן עצמאי - הם מתרבים בעזרת הריבוזומים, האנזימים וה-ATP של התא המאכסן. תרופה שפוגעת בתהליך שקיים גם בתאי האדם (למשל תרגום) תפגע גם בתאי הגוף.
- הפתרון: תרופות נגד נגיפים פוגעות בשלב ספציפי במחזור החיים של הנגיף, שלא קיים בתאי האדם - למשל שלב שמבוצע בעזרת אנזים ייחודי לנגיף.
- דוגמה: AZT משבש את פעילות האנזים מתעתק הפוך ← לא נוצר DNA נגיפי ← אין שעתוק ותרגום של גני הנגיף ← הנגיף לא מתרבה, וההרס של הלימפוציטים מואט. AZT לא הורס נגיפים שנמצאים בדם (מחוץ לתאים הם לא פעילים), ולא משפיע על הרפס (אין בו שעתוק הפוך).
- בשאלת ניסוי (חומר שמשפיע על נגיף אחד ולא על אחר): מזהים באיזה שלב הוא פוגע, ובודקים אם השלב מבוצע בעזרת אנזים ייחודי לנגיף או בעזרת מערכות התא. שעתוק הפוך קיים רק ברטרו-וירוס (HIV) ולא בנגיף DNA (הרפס), ולכן חומר שמשפיע רק על HIV פוגע כנראה בשלב הזה. חומר שפוגע בשלב משותף (שעתוק, תרגום) משפיע על שני הנגיפים - וגם על התאים הבריאים.
טעות נפוצה: לכתוב שלנגיפים "אין DNA" או "אין גנים". לנגיף יש חומר תורשתי; ההבדל מחיידק הוא שמחוץ לתא המאכסן הוא אינו פעיל - אינו משעתק ואינו מתרבה.
טעות נפוצה: לטעון ש-AZT פוגע ב-RNA של הנגיף או בתרגום עצמו. הוא פוגע בבניית ה-DNA בשעתוק ההפוך, שהיא תנאי לייצור חלבוני הנגיף.
טעות נפוצה: לנמק שגורם מחלה הוא נגיף כי הוא "פוגע ב-DNA". הנימוק הוא שהוא מחדיר את החומר התורשתי שלו לתוך התא, כי הוא יכול להתרבות רק בתוך תא חי.
איידס אינה מחלה תורשתית: היא נגרמת מהדבקה בנגיף, ולא מאלל שעובר בתאי המין. תינוק לאם חולה עלול להידבק - דרך השליה, בלידה במגע עם דם ונוזלי גוף, או בהנקה.
דוגמה א - מה קורה בתא במצב לטנטי ובמצב פעיל
כאשר נגיף HIV (הגורם למחלת האיידס) נמצא בתא, הוא יכול להיות באחד משני מצבים במהלך מחזור החיים שלו: במצב לטנטי (רדום) או במצב פעיל.
(1) ציינו שני תהליכים המתרחשים בתא לאחר שהנגיף חדר לתא ועד שהנגיף נכנס למצב הלטנטי.
(2) ציינו שני תהליכים המתרחשים בתא כאשר הנגיף נמצא במצב פעיל.
1. (1) אחרי החדירה: החומר התורשתי של HIV הוא RNA, ותא האדם לא יכול להשתמש בו כמו שהוא.
2. שעתוק הפוך: האנזים מתעתק הפוך, שהנגיף מביא איתו, בונה DNA לפי תבנית ה-RNA של הנגיף.
3. השתלבות: ה-DNA הנגיפי נכנס לגרעין ומשתלב ב-DNA של התא המאכסן. במצב זה (לטנטי) הוא משוכפל עם ה-DNA של התא בלי לייצר נגיפים.
4. (2) במצב פעיל: ה-DNA הנגיפי מתבטא - האנזימים של התא משעתקים אותו ל-RNA, והריבוזומים של התא מתרגמים את ה-mRNA הנגיפי לחלבוני הנגיף.
5. ואחר כך: הרכבת נגיפים חדשים מה-RNA ומהחלבונים, ויציאתם מהתא.
(1) שעתוק הפוך של ה-RNA של הנגיף ל-DNA (בעזרת האנזים מתעתק הפוך); השתלבות ה-DNA הנגיפי ב-DNA של התא המאכסן. (2) שעתוק ה-DNA הנגיפי ל-RNA; תרגום ה-mRNA הנגיפי לחלבוני הנגיף (ואחר כך הרכבת נגיפים חדשים ויציאתם מהתא).
דוגמה ב - על איזה נגיף משפיע חומר A
חוקרים גידלו במעבדה תאים מסוגים שונים. תאים מסוג אחד הדביקו בנגיפי איידס (HIV-1), ותאים מסוג אחר הדביקו בנגיפי הרפס (HSV-1). לאחר שלושה ימים חילקו כל דגימת תאים לשתי קבוצות: לאחת הוסיפו חומר A ולשנייה לא. הם בדקו את כמות הנגיפים.
התוצאות: בנגיף ההרפס העקומות עם חומר A ובלעדיו כמעט חופפות - כמות הנגיפים עולה באופן דומה לאורך 5 הימים. בנגיף האיידס העקומות חופפות עד יום 3 בערך; אחר כך, בנוכחות חומר A כמות הנגיפים יורדת, ובלי חומר A היא ממשיכה לעלות.
(1) קבעו על איזה מן הנגיפים חומר A משפיע.
(2) שערו על איזה שלב במחזור החיים של הנגיף חומר A משפיע, ונמקו את השערתכם על פי התוצאות של שני הנגיפים.
1. (1) משווים לביקורת בכל נגיף: בהרפס אין הבדל בין הקבוצות - A לא משפיע. ב-HIV, אחרי יום 3, עם A כמות הנגיפים יורדת ובלעדיו עולה - A משפיע על HIV-1.
2. (2) מה מבדיל בין הנגיפים: HIV הוא רטרו-וירוס (נגיף RNA) שחייב לבנות DNA לפי ה-RNA שלו בשעתוק הפוך; הרפס הוא נגיף DNA ואין בו שעתוק הפוך.
3. ההשערה: A מעכב את השעתוק ההפוך (את האנזים מתעתק הפוך) - שלב שקיים רק ב-HIV, ולכן הוא לא משפיע על הרפס.
4. פסילת שלבים משותפים: שעתוק ותרגום בעזרת האנזימים והריבוזומים של התא קיימים בשני הנגיפים; חומר שפוגע בהם היה משפיע על שניהם.
(1) על נגיף האיידס (HIV-1). (2) חומר A מעכב את השעתוק ההפוך (את האנזים מתעתק הפוך) - שלב שקיים רק במחזור החיים של HIV, רטרו-וירוס, ולא בנגיף ההרפס, שהוא נגיף DNA; לכן הוא משפיע רק על HIV.