דילוג לתוכן המרכזי

סיכום שירה: מקבץ ב

ספרות לבגרות · 14 נושאים

כל מה שצריך לדעת בשירה: מקבץ ב: המושגים, המושגים, דרכי תשובה ודוגמאות פתורות משאלוני הבגרות. לחזרה מהירה לפני הבחינה - הסיכום המקוצר או דף כללים.

מקבץ ב: שבעה צמדים, שיר אחד מכל צמד

פרק השירה בשאלון 8281 בנוי משני מקבצים, ובוחרים אחד מהם. במקבץ ב יש שירים מימי הביניים ועד היום - שירי קודש, שירי אהבה, שירי מחאה ושירים מתורגמים.

במדויק: "יש לבחור במקבץ אחד מתוך שני מקבצים". השירים מסודרים בצמדים, ולומדים שיר אחד מכל צמד - 7 שירים. בבחינה כל שיר מודפס במלואו, ואחריו שאלה אחת.

צמדשיר אחדאו השני
1"ישנה בחיק ילדות" - יהודה הלוי"זמן הנערות חלף" - טדרוס אבולעאפיה
2"הכניסיני תחת כנפך" - ח"נ ביאליק"היא יושבה לחלון" - ח"נ ביאליק
3"זמר נוגה" - רחל"ימים לבנים" - לאה גולדברג
4"[עוד חוזר הניגון]" - נתן אלתרמן"להשאיר" - שלמה טנאי
5"הילדים" - יהודה עמיחי"השחיינים" - אגי משעול
6"על חופש היצירה בעידן הלאומי" - סלמאן מצאלחה"המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" - אודי שרבני
7"איתקה" - קונסטנדינוס קוואפיס"חצי האי" - שיימוס היני

הדרך לענות על שאלה על שיר מודפס מופיעה בשיעור "שאלה על שיר שלמדתם, שמודפס בשאלון", ומושגי השירה (דובר, דימוי, תפנית, שיבוץ) - בנושא "שירה: מושגים וכלים לקריאת שיר".

1. "ישנה בחיק ילדות" - יהודה הלוי

"ישנה בחיק ילדות" - יהודה הלוי

שיר קודש קצר שבו המשורר מעיר את נפשו. הוא שואל, נוזף ומצווה, ומצייר לה דרך: מן השכיבה בחיק הילדות אל המעוף לעבר האל. זה השיר שנשאל הכי הרבה פעמים במקבץ.

במדויק: שיר קודש מסוג רשות לנשמת - פיוט שנאמר לפני תפילת "נשמת" בשחרית של שבת וחג. הדובר פונה אל נפשו (נמענת בלשון נקבה) ומכנה אותה "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת". המצב: הנעורים חלפו, ושערות השיבה ("מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה") מבשרות את הזקנה. הרעיון: על הנפש להתנער מהבלי העולם הזה ("הזמן") ולשוב אל האל. הטון: תוכחה, אבל תוכחה של אהבה - הדובר מאמין שהנפש מסוגלת להתעורר.

בשאלון המודפס כל טור של השיר ממוספר כ"בית" (5 בתים). על שיר הקודש, השיבוץ ותפארת החתימה בכלל - השיעור "שירת ימי הביניים: שיר קודש, שיבוץ ומשקל".

מבנה השיר: חמישה בתים, משכיבה למעוף

ביתמה קורההתנועה
1הפנייה אל הנפש הישנה, שאלה רטורית של נזיפה; הנעורים כבר חלפושכיבה
2שאלה רטורית נוספת וציווי לקום; שערות השיבה מוכיחות את הנפשקימה
3ציווי להתנער מן "הזמן", כמו ציפורים שמנערות את טל הלילההתנערות
4ציווי לדאות כציפור דרור ולהשתחרר מן החטא ומסערת העולם הזהמעוף
5תפארת החתימה: לרדוף אחרי המלך (האל) בחברת נשמות שנוהרות אל טוב ה'נהירה אל האל

הניגוד בין הפתיחה לסיום הוא ציר השיר: שינה ← ריצה, חיק הילדות ← המלך, הנפש הבודדה ← חבורת נשמות. בתים 2-4 הם השלבים במעבר.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
מטפורה"יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת" (בית 1)הילדות כחיק של אם, והנפש כתינוקת שמסרבת להתעורר: סבילות והיצמדות להבלי הנעורים
שאלה רטוריתבפתיחת בית 1 (עד מתי תשכבי) ובבית 2 (האם ימי הנעורים לעד)תוכחה ודחיפות. התשובה ידועה מראש: הנעורים אינם לעד
צימוד ומצלולהנעורים והנעורת (בית 1); השחרות ומי שמשחרים מוסר (בית 2)הנעורים ננערים כמו נעורת, פסולת פשתן שעפה ברוח - חסרי ערך וחולפים
שרשרת ציווייםלקום, לצאת, לראות (בית 2), להתנער (בית 3), לדאות (בית 4), לרדוף (בית 5)תנועה הדרגתית: משכיבה לקימה, להתנערות ולמעוף
דימוי הציפור"וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" - כמו ציפורים שמנערות את טל הלילה (בית 3)כמו ציפור שמנערת את הטל עם שחר, הנפש מנערת מעליה את העולם הזה
צימוד"דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר" (בית 4)דרור הציפור ודרור החירות: המעוף הוא שחרור. גם ימים (הזמן) שסוערים כמו ימים (מים), באותו בית
מטפורה"מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה" (בית 2)השערות הלבנות כשליחים שמטיפים מוסר ומבשרים את הזקנה ואת המוות

הסוגה והשיבוצים

הסוגה: שיר קודש, רשות לנשמת: בקשת רשות של האדם לקרב את נשמתו אל האל בתפילה. הבית האחרון הוא תפארת החתימה - המסקנה של השיר.

המקום בשירהמקורמה ההקשר מוסיף
השאלה על השכיבה (בית 1)"עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב" (משלי ו', ט)הנפש כמו העצל: השינה היא עצלות רוחנית
הנעורים כנעורת (בית 1)"וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת" (ישעיהו א', לא)גם החזק יתפורר: כוח הנעורים חולף
ימי השחרות (בית 2)"כִּי־הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (קהלת י"א, י)הנעורים הם הבל
מלאכי השיבה שמשחרים במוסר (בית 2)"וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי י"ג, כד)התוכחה באה מאהבה
הציווי להתנער (בית 3)"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיהו נ"ב, ב)קריאה לגאולה: ההתעוררות האישית מקבלת ממד של גאולה
הנשמות שנוהרות אל טוב ה' (בית 5)"וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב ה'" (ירמיהו ל"א, יא)פסוק של שמחה ושיבה: היעד מושך, לא מאיים

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"ותרומת השאלות והדימויים לעמדת הדוברעמדה דתית־סגפנית ודחופה; השאלות הן תוכחה, הדימויים מעמידים את העולם הזה מול החיים הרוחניים
חורף תשפ"והקריאה להתעוררות רוחנית ושני אמצעיםשאלות וציוויים (דחיפות), דימויי ציפור (חירות)
קיץ תשפ"ההניגוד בין המילים הפותחות לסיום, על פי השיר כולומעבר שלב אחר שלב, וההתעוררות כהתבגרות
חורף תשפ"הדימויי הציפור בבתים 3-4, ודרך עיצוב נוספתהתעלות וחירות; שאלות רטוריות
קיץ תשפ"דילדות, נעורים, שחרות, מלאכי שיבה; צימוד, שיבוץ, תפארת החתימהציר זמן מן הנעורים אל הזקנה, ומן הזמן אל הנצח
קיץ וחורף תשפ"גמיהי הנמענת ומה הוא מצווה עליה; היחס לילדות ושני צימודיםהנפש; לקום, להתנער, לרדוף אחרי האל; הנעורים כתרדמה והבל
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "זמן הנערות חלף" (טדרוס אבולעאפיה). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

"הזמן" בשירת ימי הביניים אינו שעון ואינו תקופה: הוא הגורל הרע והעולם הזה - החולף, המתהפך, עם הנאות הגוף. "וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" פירושו להתנער מהעולם הזה, ולא לנצל את הזמן.

שים לב

כשהשאלה מבקשת "בססו את דבריכם על השיר כולו", לא מספיק להשוות את בית 1 לבית 5. מראים גם את בתים 2-4 כשלבים בדרך: קימה, התנערות, מעוף.

דוגמה - הקריאה להתעוררות רוחנית ושני אמצעים

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת" מאת יהודה הלוי)

כיצד באה לידי ביטוי בשיר זה הקריאה של המשורר להתעוררות רוחנית?

בתשובתכם הסבירו גם שני אמצעים אומנותיים התורמים לעיצוב הקריאה של המשורר להתעוררות רוחנית.

פתרון

1. שני רכיבים: (1) לתאר את הקריאה - מי נקרא, ממה ולמה; (2) שני אמצעים, כל אחד עם ציטוט קצר, מספר בית והסבר.

2. הקריאה: הדובר פונה אל הנפש הישנה בחיק הילדות (בית 1). השינה היא החיים בהבלי העולם הזה. הנעורים חלפו, ושערות השיבה כבר מוכיחות אותה (בית 2). היעד, בבית 5: להצטרף לנשמות שנוהרות אל טוב ה'.

3. אמצעי ראשון - שאלות רטוריות ושרשרת ציוויים: השאלות בבתים 1-2 (עד מתי תשכבי, האם הנעורים לעד) הן תוכחה, והתשובה ידועה מראש. אחריהן ציוויים: לקום ולצאת (בית 2), להתנער (בית 3), לדאות (בית 4), לרדוף אחרי המלך (בית 5). התנועה משכיבה למעוף יוצרת דחיפות.

4. אמצעי שני - דימויים מעולם הציפורים: בבית 3 הנפש מדומה לציפורים שמנערות מעליהן עם שחר את טל הלילה - כך עליה לנער מעליה את העולם הזה. בבית 4 היא נקראת לעוף כציפור הדרור, ומשחק המילים דרור/דרור מלמד שהמעוף הוא חירות.

5. שיבוצים מחזקים: הציווי להתנער משובץ מ"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיהו נ"ב, ב), קריאה לגאולה; הסיום מ"וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'" (ירמיהו ל"א, יא).

6. סיכום: השאלות והציוויים נותנים לקריאה דחיפות, והדימויים נותנים לה כיוון - אל החירות הרוחנית שבדבקות באל.

תשובה

הקריאה מופנית אל הנפש, "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת": הדובר מעיר אותה משנת הנעורים והבלי העולם הזה וקורא לה לשוב אל האל. אמצעי 1 - שאלות רטוריות (בתים 1-2) ושרשרת ציוויים - לקום, לצאת, להתנער, לדאות, לרדוף (בתים 2-5): דחיפות ותנועה מן השכיבה אל הקימה והמעוף. אמצעי 2 - דימויים מעולם הציפורים: "וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" כציפורים שמנערות את טל הלילה (בית 3), "דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר" (בית 4): ההתעוררות היא התנערות והתעלות, ותכליתה חירות רוחנית. השיבוצים "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיהו נ"ב, ב) ו"וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'" (ירמיהו ל"א, יא) מחזקים את הקריאה.

2. "זמן הנערות חלף" - טדרוס אבולעאפיה

"זמן הנערות חלף" - טדרוס אבולעאפיה

משורר שחי חיי הנאה וכבוד מכריז: הנעורים נגמרו, ומעכשיו אני עובד את האל. אחר כך הוא מנמק למה הגאווה והשלטון בעולם הזה מגוחכים, ובסוף לועג ללץ שמולך על עולם מלוכלך.

במדויק: שיר קודש הגותי. הדובר פונה אל עצמו ואל השומעים, ובסוף אל הלץ - אדם יהיר שליבו גבה כי משל בעולם הזה. המצב: "זְמַן הַנַּעֲרוּת חָלַף וְהָלַךְ", והדובר מחליט (נמלך בדעתו) לעבוד את האל ומשליך עליו את כל דאגתו. הרעיון: הבחנה בין קיום בעל ערך רוחני, הנשען על אמונה, לבין קיום חסר ערך של הבלי העולם הזה. השיר הופך את מושג המלכות: המלך האמיתי הוא מי שמולך בעולם הנפשות.

אבולעאפיה נאסר ונכלא (1281), ובמאסרו גברה בו הנטייה לדת ולאמונה. בדומה ל"ישנה בחיק ילדות", גם כאן יש הכרה בסוף הנעורים והחלטה בוגרת לפנות אל האל.

מבנה השיר: מן ההכרזה אל הלעג ללץ

בתיםמה קורה
1-2ההכרזה: הנעורים חלפו; הדובר מחליט לעבוד את האל ושם בו את כל מבטחו
3-4הנימוק בשאלות רטוריות: במה יתגאה אדם בעולם שפל? הרי כל אדם "עָפָר וְאֵפֶר" (בית 4)
5הדובר מואס בשלטון "הזמן" ומבקש דרך ישרה אל העולם הבא
6-7התפנית: פנייה אל הלץ היהיר; תפארת החתימה - הדובר ימלוך בעולם הנשמות, והלץ ימלוך על העולם המלוכלך

הקשר בין הפתיחה לסיום: השורש מ-ל-ך והחריזה המבריחה בסיומת -לך לאורך כל השיר: הפועל "נמלך" בבית 1 (החליט), ובבית 7 המלכות של הדובר ושל הלץ. ההחלטה בפתיחה מתממשת כמלכות רוחנית בסיום.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
מוטיב הזמן"זְמַן הַנַּעֲרוּת חָלַף וְהָלַךְ" (בית 1); המיאוס בממשלת הזמן (בית 5); הלץ מושל בזמן (בית 6)"הזמן" הוא העולם הזה וכוחו. חלוף הנעורים הוא נקודת המוצא, והמיאוס בשלטון הזמן הוא המסקנה
שאלה רטוריתבמה יתגאה בן אנוש (בית 3), ואיך יתגאה מי שמושל על עפר (בית 4)התשובה מובנת מאליה (אין במה), והטיעון הופך לתוכחה ישירה
ניגודהדובר העניו מול הלץ היהיר (בית 6)ענווה מול גאווה, עולם הבא מול העולם הזה, שלטון רוחני מול שלטון ארצי
צימוד בתפארת החתימה"מְלָכְלָךְ לֵךְ מְלָךְ־לָךְ" (בית 7)הצליל מחבר מלוכה ולכלוך ומגחיך את גאוות הלץ: בוז ואירוניה
תפארת הפתיחההנעורים ש"הלכו" והחלטת הדובר (נמלך) חורזים בבית 1הקשר בין הנעורים שעברו לבין ההחלטה התקיפה לעבוד את האל

הסוגה והשיבוצים

הסוגה: שיר קודש הגותי, שבעה בתים, חריזה אחידה בסיומת -לך. בית 1 - תפארת הפתיחה; בית 7 - תפארת החתימה.

המקום בשירהמקורמה ההקשר מוסיף
הדובר משליך את יהבו על האל (בית 2)"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהילים נ"ה, כג)הדובר מקיים את הציווי. הצדיק שמשליך את גורלו על האל לא יימוט
הממלכה השפלה שבחלד (בית 3)"יושבי חלד" (תהילים מ"ט)החיים בעולם הזה, החולף; המזמור מעורר לתשובה ולהבנה שהעולם הבל
"עָפָר וְאֵפֶר" (בית 4)"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כז)ענוות אברהם מול גאוות הלץ: האדם אפסי ובן מוות
הלץ (בית 6)"זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ" (משלי כ"א, כד)הלץ הוא היהיר והזד

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"וההבדלים בין הדובר ל"לץ" ותרומתםענווה מול גאווה; היפוך מושג המלכות
חורף תשפ"וההכרזה בשני הבתים הפותחים והקשר לשיר כולוההכרזה היא הפנייה מן הזמן אל האל; שאר השיר מנמק אותה, והסיום משלים אותה
קיץ תשפ"השני הבתים המסיימים ותרומתםהלץ מולך בזמן, הדובר ימלוך בעולם הנפשות; בוז ואירוניה
חורף תשפ"הדרך החיים שהמשורר מגנה וטיעוניו; שיבוץ, צימוד, שאלות רטוריותחיי שלטון וגאווה; העולם שפל, האדם עפר ואפר
קיץ תשפ"דמוטיב הזמן ותפקידו; דרך עיצוב נוספתהזמן יוצר את הניגוד בין העולם הזה לעולם הנפשות; הצימוד בסיום
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "ישנה בחיק ילדות" (יהודה הלוי). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

שני ה"מלכים" בשיר שונים: נמלך בבית 1 פירושו החליט, לא "נעשה מלך". המלכות של הדובר מגיעה רק בסוף, והיא מלכות רוחנית בעולם הנפשות.

דוגמה - ההכרזה בשני הבתים הפותחים והשיר כולו

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "זמן הנערות חלף" מאת טדרוס אבולעאפיה)

פרשו את ההכרזה של המשורר בשני הבתים הפותחים את השיר, והסבירו את הקשר בין הכרזה זו ובין השיר כולו.

פתרון

1. שני רכיבים: "פרשו" - להסביר במילים שלכם את ההכרזה בבתים 1-2; "הסבירו את הקשר" - להראות איך שאר השיר מנמק ומשלים אותה.

2. פירוש ההכרזה: בבית 1 זמן הנעורים עבר ללא שוב, והדובר מחליט (נמלך בדעתו) וזועק לעבוד את האל. בבית 2 ביטחונו שב אל ה', והוא משליך עליו את כל דאגתו - שיבוץ מ"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ" (תהילים נ"ה, כג).

3. השיר מנמק את ההכרזה: בבית 3 - אין במה להתגאות בממלכה השפלה של העולם הזה; בבית 4 - האדם עפר ואפר; בבית 5 - הדובר מואס בממשלת הזמן ומבקש את העולם הבא.

4. הסיום משלים את ההכרזה: בבית 7 מי שוויתר על הזמן ימלוך בעולם הנפשות, ואת העולם המלוכלך הוא משאיר ללץ.

5. הקשר בצורה: החריזה בסיומת -לך והשורש מ-ל-ך (נמלך בבית 1, אמלוך ומלך-לך בבית 7) קושרים את הפתיחה לסיום.

תשובה

פירוש ההכרזה (בתים 1-2): זמן הנעורים עבר ("זְמַן הַנַּעֲרוּת חָלַף וְהָלַךְ"), והדובר מחליט (נמלך בדעתו) וזועק לעבוד את האל. כל ביטחונו שב אל ה', והוא משליך עליו את כל דאגתו (לפי "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ", תהילים נ"ה, כג). הקשר לשיר כולו: ההכרזה היא הפנייה מן הזמן אל האל, ושאר השיר מנמק ומפתח אותה - הגאווה בממלכה השפלה של העולם הזה מגוחכת (בית 3), האדם "עָפָר וְאֵפֶר" (בית 4), הדובר מואס בממשלת הזמן ומבקש את העולם הבא (בית 5). הסיום משלים את ההכרזה: מי שוויתר על הזמן ימלוך בעולם הנפשות (בית 7). החריזה בסיומת -לך והשורש מ-ל-ך (נמלך - אמלוך - מלך-לך) קושרים את הפתיחה לסיום.

3. "הכניסיני תחת כנפך" - ח"נ ביאליק

"הכניסיני תחת כנפך" - ח"נ ביאליק

אחד השירים המוכרים בעברית. הדובר מבקש מאישה שתאסוף אותו תחת כנפה, ובשעת בין השמשות מתוודה לפניה: לא היו לו נעורים, לא הייתה לו אהבה, ואפילו החלום עבר.

במדויק: שיר אישי שבמרכזו חשבון נפש. הדובר פונה אל נמענת אהובה ומבקש ממנה חסות, קרבה ואהבה שאינה תלויה בדבר - שתהיה לו כמו אם ואחות. המצב: וידוי של סודות - הנעורים שלא נחוו, האהבה שלא זכה בה, החלומות שהתבדו - עד ריקנות גמורה: "אֵין לִי דָבָר". הרעיון: שיר וידוי על העדר האהבה ועל חיים שהתרוקנו. המבנה המעגלי (הבית הראשון חוזר בסוף) מרמז שאין מוצא ושהבקשה לא נענתה.

יש שקראו את הנמענת כשכינה (משבר הזהות של היציאה מן העולם הדתי). אפשר גם לראות בה "איכות של אישה, ציפור ושכינה". מטפורת הציפור והגוזל היא מוטיב בשירת ביאליק.

מבנה השיר: מסגרת של בקשה, ובתוכה וידוי

ביתמה קורה
1הבקשה: להיכנס תחת כנפי הנמענת - חסות, חום, מקום לראש העייף ולתפילות שלא נענו
2וידוי ראשון, בשעת "בין השמשות": "אומרים" שיש נעורים בעולם - והיכן נעוריו?
3וידוי שני: "אומרים" שיש אהבה - והוא לא חווה אותה; נפשו נשרפה בתשוקה
4שיא הכאב: הכוכבים רימו אותו, החלום עבר, ואין לו דבר
5חזרה על הבית הראשון: אותה בקשה. עכשיו מבינים כמה היא נואשת

התפנית: בבית 4 השאלות מתחלפות בקביעה מוחלטת. הניגוד בין "יש בעולם" (בתים 2-3) לבין "אין לי" (בית 4) בונה את המשמעות: העולם מלא, והדובר מודר ממנו.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
מטפורת הציפור והגוזל"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ" (בית 1)בקשת חסות והגנה, כמו ציפור שמגנה על גוזליה
מטפורהקן לתפילותיו שנדחו (בית 1)התפילות כציפורים בלי קן, שאיש לא קיבל
שאלה רטורית"הֵיכָן נְעוּרָי?" (בית 2), והשאלה מה היא אהבה (בית 3)תחושת קיפוח מול הכלל: לכולם יש, ולו אין; החמצה וזרות לחיים
מטפורה"נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ" (בית 3)עוצמת התשוקה, שבלי מימוש הורסת את הנפש
האנשה"הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי" (בית 4)התקווה והחלום כמי שהבטיחו הבטחות שווא
חזרהפעמיים "אין לי" בסוף בית 4: אין לו כלום בעולם, "אֵין לִי דָבָר"גודל הייאוש: אין נעורים, אין אהבה, אין חלום
מבנה מעגליבית 5 חוזר על בית 1מצב ללא מוצא; הבקשה לא נענתה

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"וקביעה של חוקר: "שיר וידוי נוקב על החיים שהתרוקנו"וידוי לנמענת קרובה; ריקנות; האהבה החסרה; מבנה מעגלי בלי מוצא
חורף תשפ"ומה הסודות, וכיצד הם משפיעים; האם החשיפה מקלהנעורים, אהבה, חלומות; לא - הווידוי מסלים לריקנות (אפשר גם: הקלה חלקית)
חורף תשפ"ההניגוד "יש בעולם" / "אין לי"; למה הוא פונה אל הנמענתניכור מן העולם; ממנה הוא מבקש את מה שהעולם לא נתן
חורף תשפ"דהמצב הנפשי; שאלות רטוריות, מבנה מעגלי ומטפורהייאוש, בדידות וריקנות
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "היא יושבה לחלון" (ח"נ ביאליק). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

שאלה על עמדה אישית (האם לדעתכם חשיפת הסודות גורמת לדובר הקלה?) מקבלת כל עמדה, בתנאי שהיא מבוססת על השיר. למשל: "לא" - כי הווידוי מסלים והשיר חוזר לאותה בקשה; או "הקלה חלקית" - כי יש נמענת רחומה שמקשיבה.

דוגמה - שיר וידוי על חיים שהתרוקנו

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "הכניסיני תחת כנפך" מאת ח"נ ביאליק)

" 'הכניסיני תחת כנפך' הוא שיר וידוי נוקב על החיים שהתרוקנו מכל תוכן ובמיוחד מן הסיכוי לאהבה"

(אבנר הולצמן, מולדת במילים: תחנות בספרות העברית, 2024, עמ' 206).

הסבירו והדגימו קביעה זו.

פתרון

1. מפרקים את הקביעה: (א) שיר וידוי; (ב) חיים שהתרוקנו מכל תוכן; (ג) במיוחד מן הסיכוי לאהבה; (ד) נוקב.

2. שיר וידוי: הדובר פונה אל נמענת קרובה ומבקש שתהיה לו אם ואחות (בית 1), ובבתים 2-3 מגלה לה סוד ועוד סוד.

3. חיים שהתרוקנו: בבית 2 הוא שואל היכן נעוריו, בבית 4 הכוכבים רימו אותו, ועד הקביעה שאין לו דבר. הניגוד בין מה ש"אומרים" שיש בעולם (בתים 2-3) לבין "אין לי" (בית 4) מבליט את הריקנות.

4. במיוחד האהבה: בבית 3 נפשו נשרפה בתשוקה, והוא שואל מה היא אהבה - תשוקה גדולה שלא מומשה.

5. נוקב: המבנה המעגלי חוזר לאותה בקשת מחסה, ואין מוצא.

תשובה

שיר וידוי: הדובר פונה אל נמענת קרובה, שתהיה לו כמו אם ואחות, ומגלה לה סודות (בתים 2-3). חיים שהתרוקנו: "הֵיכָן נְעוּרָי?" (בית 2), "הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי" ועד "אֵין לִי דָבָר" (בית 4) - חזרה, שאלות רטוריות וניגוד בין "אומרים, יש" לבין "אין לי". במיוחד מן הסיכוי לאהבה: "נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ", והשאלה מה היא אהבה (בית 3). נוקב: המבנה המעגלי חוזר לבקשת מחסה, ואין מוצא.

4. "היא יושבה לחלון" - ח"נ ביאליק

"היא יושבה לחלון" - ח"נ ביאליק

שיר שנשמע כמו שיר עם פשוט: נערה יושבת בחלון ומסרקת את שערה, הבריות מרכלים עליה, והאוהב שלה מגן עליה ומתגעגע אליה עד מוות. אבל מתחת לפשטות יש שאלה: האם האוהב רואה את מה שכולם רואים?

במדויק: הדובר הוא גבר שמתאר את ייסוריו ואת מאווייו כלפי האישה שהוא אוהב, רחלה. הוא פונה בתחילה אל החברה ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה / וּבְעֵינַי הִיא בָרָה") ובסוף אל הטבע (השיבולים והגבעולים). המצב: רחלה איננה, והוא כואב את היעדרה בפזמון חוזר ("מַר לִי מַר"). הרעיון: אהבה מוחלטת ונאמנות שאינה מושפעת מדעת הבריות. אפשר גם לקרוא את השיר כאירוני: המאהב התמים מפרש את המציאות באופן מוטעה, כי האהבה עיוורה אותו.

הקריאה האירונית נשענת על פרטים כמו הישיבה בחלון לעיני כול והיציאה אל "משעול הקמה", מקום מפגש של אוהבים. אפשר גם שאין כאן אירוניה אלא ספק פנימי אמיתי של הדובר. שתי הקריאות מתקבלות, אם הן מבוססות על השיר.

מבנה השיר: בתים ופזמון חוזר

חלקמה קורה
בית הפתיחהרחלה יושבת לחלון ושורקת שערה; פנייה אל הבריות: בעיניהם היא פרוצה, ובעיניו טהורה
הפזמון (חוזר בין הבתים)"מַר לִי מַר": היום רע עליו כי רחלה איננה, ואין לו לאן ללכת
בית הרכילותלבריות יש פה והן הולכות רכיל, אבל הוא ורחלה שייכים זה לזה
בית משעול הקמההוא יוצא בערב אל משעול הקמה, ורחלה אינה עמו - אין עמו הנשמה
בית הסיוםפנייה אל הטבע: השיבולים והגבעולים ימסרו לה שלום; אם תאחר - ימות במקומו

התפנית: מן הפנייה אל החברה (להגן על כבודה) אל הפנייה אל הטבע (לשלוח לה ברכה, בלי עדים). בשיר המודפס בשאלון גם הפזמון ממוספר כבית, ולכן משעול הקמה הוא "בית 5" והסיום "בית 7".

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
ניגוד נקודות מבט"בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה / וּבְעֵינַי הִיא בָרָה" (בית 1)החברה השופטת מול האוהב שרואה טוהר
פזמון חוזר ושיבוץ"מַר לִי מַר" (ישעיהו ל"ח, יז), ושאלה בלשון ראובן על הדרך שאין לו (בראשית ל"ז, ל)קינה בלשון גבוהה על היעדרה של רחלה
מצלולהרכילות והשם רחל (בית 3)הקבלה בין הרכילות לבין שם האהובה
הד לשיר השיריםרחלה שלו, "וְאָנֹכִי לְרָחֵל" (בית 3)אהבה הדדית ("דודי לי ואני לו") מול דעת הבריות
מטפורהבלי רחלה אין עמו הנשמה (בית 5)רחלה היא נשמתו; בלעדיה אין לו חיים
הגזמה"וּמַתִּי בִמְקוֹמִי" (בית 7)כמיהה עזה; בקריאה האירונית - מלודרמה שמגחיכה את המאהב

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"ומטרת הפנייה אל החברה ואל הטבע, ומה היא מלמדת על יחסו לרחלהלהגן על כבודה; לשלוח לה ברכה; אהבה מוחלטת ותלות
חורף תשפ"ודמות האוהב ותפקיד החברה בהארתהנאמן, תלוי, רגשן; החברה רוכלת ומבליטה את נאמנותו ובדידותו
חורף תשפ"הקביעה: המשורר לועג למאהב התמיםהקורא מבין את מה שהמאהב אינו מבין; הגזמה ופזמון קינה בתבנית של שיר עם
חורף תשפ"דנקודות מבט שונות על רחלההחברה: פרוצה; הדובר: טהורה, נשמתו
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "הכניסיני תחת כנפך" (ח"נ ביאליק). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

שימו לב לנוסח השאלה: אם היא מציגה קביעה שהמשורר לועג למאהב, מראים את הפער בין מה שהמאהב אומר לבין מה שהקורא מבין (החלון, שהיא איננה, משעול הקמה). אם היא שואלת על דמות האוהב, אפשר לתאר אותו כנאמן ואמיץ מול החברה.

דוגמה - דמות האוהב ותפקיד החברה

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "היא יושבה לחלון" מאת ח"נ ביאליק)

כיצד מצטיירת דמותו של האוהב בשיר, ומהו התפקיד של החברה בהארת דמותו? הסבירו והדגימו את דבריכם.

פתרון

1. שני רכיבים: דמות האוהב (תכונות עם דוגמאות); תפקיד החברה - איך היא מאירה את הדמות.

2. דמות האוהב: נאמן ובוטח באהבתו - בעיניו רחלה טהורה (בית 1), והוא מכריז שהם שייכים זה לזה (בית 3). תלוי בה לגמרי וכואב את היעדרה - הפזמון החוזר. רגשן וקיצוני - בסיום הוא מוכן למות במקומו (בית 7).

3. תפקיד החברה - רקע ניגודי: בעיני הבריות רחלה פרוצה, והן הולכות רכיל (בתים 1 ו-3). מולן בולטים הנאמנות, העצמאות ואומץ הלב שלו.

4. החברה מבליטה גם את בדידותו: ממנה הוא פונה בסוף אל הטבע - אל השיבולים והגבעולים.

תשובה

דמות האוהב: נאמן ובוטח באהבתו ("וּבְעֵינַי הִיא בָרָה", "וְאָנֹכִי לְרָחֵל"); תלוי בה לגמרי וכואב את היעדרה (הפזמון "מַר לִי מַר"); רגשן וקיצוני ("וּמַתִּי בִמְקוֹמִי"). תפקיד החברה: רקע ניגודי שמאיר את האוהב - החברה שופטת ורוכלת ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה", והבריות הולכות רכיל), ומולה מתבלטים נאמנותו, עצמאותו ואומץ ליבו. החברה מבליטה גם את בדידותו: מפניה הוא פונה בסוף אל הטבע - אל השיבולים והגבעולים, שישאו לרחלה את שלומו.

5. "זמר נוגה" - רחל

"זמר נוגה" - רחל

שיר געגועים אל אהוב רחוק. הדוברת שואלת אם הוא שומע את קולה, מסבירה לעצמה שבעולם הזה אנשים נפרדים לתמיד, ובכל זאת מבטיחה לחכות לו עד סוף חייה.

במדויק: הדוברת פונה אל אהוב רחוק שזהותו אינה ידועה - אולי במרחק פיזי ואולי במרחק רגשי. המצב: פרידה, ספק אם הקשר עוד קיים, ותחושה שהמוות קרוב. הרעיון: המפגשים בין בני אדם קצרים והפרידות נצחיות, אבל התקווה והנאמנות נשמרות עד המוות. המבנה: מסגרת - בית 1 ובית 3 אישיים, בית 2 כללי, על גורל האדם בעולם.

השם "זמר נוגה" הוא אוקסימורון: זמר הוא משהו עליז, ונוגה הוא עצב. כל עוד יש תקווה לפגוש את האהוב, ההמתנה הופכת לסוג של זמר. בנוסח המקורי הדימוי בסיום היה לסולווג, גיבורה שחיכתה לאהובה עד סוף ימיה.

מבנה השיר: אישי - כללי - אישי

ביתמה קורההמבט
1שאלה חוזרת: האם האהוב שומע את קולה, ששולח לו ברכה מעבר לזמןאישי, תקווה וספק
2העולם רב דרכים; הדרכים נפגשות לרגע ונפרדות לעד; האדם לא ימצא את אשר אבדכללי, פסימי
3יומה האחרון קרוב, ובכל זאת היא מבטיחה לחכות לו עד שיכבו חייהאישי, נאמנות

התפנית: בבית 3 היא כבר לא שואלת אם הוא שומע. היא מכירה בכישלון שתיארה בבית 2, ועונה עליו בהבטחה.

אמצעים בשיר

אמצעיציטוטמה הוא מבטא
שאלה חוזרת"הֲתִשְׁמַע קוֹלִי" (בית 1)ספק אם קריאתה תישמע, ואי ודאות לגבי מפגש מחודש
ניגוד והאנשההקול שקורא בכוח ובו בזמן בוכה בשקט (בית 1)הקול כאדם: עוצמה מול חולשה ובכי שקט
ניגוד"נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד" (בית 2)רגע החיבור הקצר מול נצחיות הפרידה
הכללההאדם מבקש, אבל לא ימצא "אֶת אֲשֶׁר אָבַד" (בית 2)הכאב הפרטי כחוק כללי של גורל האדם
מטפורה ורמיזההיא תחכה עד שחייה ייכבו, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ" (בית 3)החיים כאש שנכבית; רמז לרחל המקראית ולשם המשוררת - ציפייה ממושכת לאהוב (בבראשית כ"ט דווקא יעקב מחכה לרחל, והשיר הופך את המצב)

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
חורף תשפ"ותפיסת העולם בבית 2, והאם היא מופיעה גם בבתים 1 ו-3פסימית־פטליסטית; כן, אבל בבתים 1 ו-3 יש גם ניסיון לגבור עליה
קיץ תשפ"המשאלת הלב בכל בית ותרומתהשהוא ישמע; למצוא את מה שאבד; לחכות עד המוות - בין תקווה לייאוש
קיץ תשפ"דשילוב החוויה האישית וההכללהמבנה מסגרת: אישי - כללי - אישי
חורף תשפ"דפירוש "נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד" והרגשות בשיר כולוחיבור רגעי, פרידה נצחית, כמיהה שאינה נגמרת
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "ימים לבנים" (לאה גולדברג). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

אל תסתפקו בבית 2 כשהשאלה שואלת על השיר כולו. התשובה הטובה מראה שגם בבתים 1 ו-3 יש פרידה, אבל גם תגובה אליה: קול שמנסה לעבור מעל לזמן, והבטחה לחכות.

דוגמה - תפיסת העולם בבית השני ובשיר כולו

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "זמר נוגה" מאת רחל)

על פי הבית השני, הסבירו והדגימו מהי תפיסת העולם של הדוברת בשיר.

האם תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בבית הראשון ובבית השלישי בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.

פתרון

1. שני רכיבים: תפיסת העולם לפי בית 2; ואם היא מופיעה בבתים 1 ו-3 - עמדה, ולכל בית הסבר ודוגמה.

2. בית 2: תפיסה פסימית־פטליסטית וכללית. העולם רחב ורב דרכים, המפגשים רגעיים והפרידות נצחיות, והאדם המחפש נכשל ולא ימצא את מה שאבד. הלשון כללית (אדם, בהווה מתמיד).

3. בית 1 - כן, אבל: המרחק מן האהוב והשאלה החוזרת אם הוא שומע את קולה הם הפרידה של בית 2 במקרה הפרטי. אבל יש בו ניסיון לגבור עליה: קול שמצווה ברכה מעל לזמן.

4. בית 3 - כן, אבל: יומה האחרון כבר קרוב - הפרידה לעד היא גורלה שלה. אבל היא מגיבה בהבטחה לחכות לו עד סוף חייה, כמו רחל: נאמנות ותקווה מול הייאוש.

תשובה

בית 2 - תפיסת עולם פסימית־פטליסטית וכללית: העולם רחב ורב דרכים, הפגישות רגעיות והפרידות נצחיות ("נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד"), והאדם המחפש נכשל ולא ימצא "אֶת אֲשֶׁר אָבַד"; הלשון כללית, אדם, בהווה מתמיד. בית 1 - כן: המרחק ואי הוודאות (האהוב הרחוק, "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי") הם הפרידה מבית 2 במקרה הפרטי, אבל יש בו גם ניסיון לגבור עליה - קול שמצווה ברכה מעל לזמן. בית 3 - כן: יומה האחרון קרוב, והפרידה לעד היא גורלה שלה; אבל היא מגיבה בהבטחה לחכות לו עד סוף חייה, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ" - נאמנות ותקווה מול הייאוש.

6. "ימים לבנים" - לאה גולדברג

"ימים לבנים" - לאה גולדברג

שיר שקט על ימים ארוכים, בהירים וריקים. הדוברת לבד, מביטה בנהר ובשמיים, מקשיבה ללב שלה - ואומרת שקל לה. השאלה שהבגרות חוזרת אליה: האם זו שלווה אמיתית, או עצב שמתחפש לשלווה?

במדויק: הדוברת מתבוננת מבעד לחלון ואחר כך פנימה, אל ליבה, ובבית 3 פונה אל הימים עצמם. המצב: תקופת מעבר של בדידות - הימים הם "גשרים" בין אתמול למחר, וההווה כאילו ריק. הרעיון: יחס אמביוולנטי לבדידות: שלווה, השלמה ופיוס, ולצדם ריקנות, נטישה וויתור. השיר נכתב ב-1932 בבון, בתקופת לימודיה של גולדברג בגרמניה.

הפרשנויות חלוקות: יש שרואים בשיר שלווה ורוגע מול הבדידות, ויש שרואים בו אכזבה וריקנות, ובחיוך "שלמד" - חיוך של מי שהובס. בתשובה כדאי להראות את שני הצדדים, או לבחור צד ולבסס אותו.

מבנה השיר: מן החוץ אל הפנים

ביתמה קורה
1החוץ: ימי קיץ לבנים וארוכים, שלוות בדידות על מרחב הנהר, חלונות פתוחים אל תכלת; הימים כגשרים בין אתמול למחר
2הפנים: הלב התרגל אל עצמו ומונה את דפיקותיו במתינות; נרגע, מתפייס ומוותר - כמו תינוק ששר לעצמו שיר ערש כשהאם נרדמה
3הפנייה אל הימים: קל לשאת את שתיקתם; העיניים למדו לחייך וחדלו לזרז את השעון. השורה האחרונה חוזרת על דימוי הגשרים

הסיום: השורה האחרונה כמעט זהה לסוף בית 1, אבל סדר המילים משתנה. לפי קריאה אחת, השינוי הקטן מרמז שזו תקופת מעבר שתסתיים ולא מעגל. אפשר גם לקרוא את החזרה כמעגל ללא יציאה, ולראות בגשרים ביטוי לפסימיות ולייאוש: זרם החיים עובר מעל ראשנו, לאו דווקא אל עתיד טוב יותר.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
צירוף ניגודי"שַׁלְוַת־בְּדִידוּת גְּדוֹלָה" (בית 1)הבדידות כשלווה ולא ככאב - ובכל זאת בדידות
תיאור מרחבחלונות פתוחים אל תכלת שקטה (בית 1)פתיחות ורוגע, אבל גם מרחב ריק ונטול התרחשות
מטפורההימים כגשרים "בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר" (בתים 1 ו-3)ההווה כגשר: פרק זמן בין עבר לעתיד, בלי מהות משלו
שרשרת פעליםהלב נרגע, מתפייס ומוותר (בית 2)תהליך של השלמה, שמסתיים בוויתור
דימויהתינוק ששר לעצמו שיר ערש כשהאם העייפה נרדמה (סוף בית 2)הדוברת מנחמת את עצמה, כי אין מי שינחם אותה
אירוניה"כָּל־כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם" (בית 3)נשמע כקביעה שמחה; אולי שכנוע עצמי, וה"קלות" היא של מי שוויתרה

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
חורף תשפ"והאם השיר מבטא חוויה דומה לקטע מיומנהכן, במידה רבה: בדידות שאינה מדכאת; אפשר גם - השיר עצוב יותר מן היומן
קיץ תשפ"הדימוי התינוק והאם הלאה, ומה הוא מלמד על עולמה הפנימיהלב מרגיע את עצמו; שלווה עצובה
קיץ תשפ"ד"כָּל־כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם" והרגשות המורכביםהשלמה ושלווה, ולצדן ריקנות וכאב מוסתר
חורף תשפ"דחוויית הבדידות בשירבדידות כשלווה, השלמה ובשלות - ועם זאת עצב
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "זמר נוגה" (רחל). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

"ימים לבנים" אינם רק ימים בהירים. לבן הוא גם ריק: בבית 3 הימים לבנים וגם ריקים. מי שכותב רק שהשיר מתאר שלווה מחמיץ את הצד השני, ושאלות רבות שואלות דווקא על הרגשות המורכבים.

דוגמה - דימוי התינוק ועולמה הפנימי של הדוברת

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "ימים לבנים" מאת לאה גולדברג)

הבית השני בשיר מסתיים בדימוי:

"כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר־עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,

עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר."

הסבירו את הקשר בין הדימוי ובין המתואר בשיר כולו. מה אפשר ללמוד מדימוי זה על עולמה הפנימי של הדוברת?

הדגימו את דבריכם.

פתרון

1. שלושה רכיבים: מה הדימוי אומר; הקשר שלו לשיר כולו; מה הוא מלמד על עולמה הפנימי.

2. הדימוי: הלב של הדוברת מדומה לתינוק שמזמר לעצמו שיר ערש ונרדם, כי האם העייפה נרדמה ופסקה לזמר.

3. הקשר לבית 2: הלב התרגל אל עצמו ומרגיע את עצמו, וקצב הדפיקות הוא שיר הערש. הלב נרגע, מתפייס ומוותר - תהליך ההירדמות.

4. הקשר לבתים 1 ו-3: הבדידות השלווה והדממה בבית 1, והשתיקה של הימים בבית 3 - אין מי שישיר לה. בבית 3 עיניה למדו לחייך, כמו התינוק שלמד להרגיע את עצמו.

5. עולמה הפנימי: שלווה, השלמה ויכולת להסתפק בעצמה - ומתחת לכך בדידות, נטישה וויתור. שלווה עצובה.

תשובה

הדימוי: הלב מדומה לתינוק שמזמר לעצמו שיר ערש ונרדם, כי האם העייפה נרדמה ופסקה לזמר. הקשר לשיר: הלב התרגל אל עצמו ומרגיע את עצמו, וקצב הדפיקות הוא שיר הערש; הלב נרגע, מתפייס ומוותר - תהליך ההירדמות (בית 2). הבדידות ("שַׁלְוַת־בְּדִידוּת גְּדוֹלָה", בית 1) והשקט ("כָּל־כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם", בית 3) - אין מי שישיר לה. בבית 3 עיניה למדו לחייך, כמו התינוק שלמד להרגיע את עצמו. עולמה הפנימי: שלווה והשלמה, יכולת להסתפק בעצמה; ומתחת לכך בדידות, נטישה וויתור - שלווה עצובה.

7. "[עוד חוזר הניגון]" - נתן אלתרמן

"[עוד חוזר הניגון]" - נתן אלתרמן

שיר על הלך, "עובר אורח", שהולך בדרכים. העולם מחכה לו, הוא נוגע בו ברוך - ומוסיף ללכת. שיר על חירות, על אהבה לעולם בלי להחזיק בו, ואולי גם על המשורר עצמו.

במדויק: הדובר פונה אל "עוֹבֵר אֹרַח" - אדם מזדמן ולא מזוהה. אפשר שזה נמען כללי, הקורא, או הדובר עצמו (מונולוג פנימי). המצב: הניגון שהנמען זנח "לַשָּׁוְא" חוזר, הדרך נפתחת לפניו, והטבע (ענן, אילן, כבשה, איילת) מצפה לו ומעיד עליו. הרעיון: החירות היא הערך המרכזי; האדם אוהב את העולם ומתפעל ממנו בלי לנכס אותו ("וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת"), וארעיותו בולטת מול הניגון והדרך הנצחיים. אפשר גם לקרוא את השיר כארס־פואטי: ההלך הוא משורר נודד, והניגון הוא השירה.

השיר מתוך "כוכבים בחוץ", שבו המילה "עוד" מופיעה יותר ממאה פעמים. "עוד" פירושה גם "שוב" וגם "עדיין" - התחדשות אחרי הפסקה, או המשכיות בלי הפסקה.

מבנה השיר: שלושה בתים, שלושה זמנים

ביתמה קורההזמן
1הניגון חוזר, הדרך נפקחת לאורך, הענן והאילן מצפים לעובר האורחהווה
2הרוח והברקים יעברו מעליו; הכבשה והאיילת יהיו עדות שליטף אותן והוסיף ללכתעתיד
3ידיו ריקות ועירו רחוקה, ולא פעם השתחווה לחורשה, לאישה ולצמרתעבר

נקודת העצירה: בסוף בית 2 חסרה הברה במשקל ("והוספת לכת"), וצמד מקפים מפריד בין הבתים. אחרי הליטוף - עצירה קלה, ואז ההליכה נמשכת.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
סמלהניגון "שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא" (בית 1)הניגון - רוח האדם וחירותו, השירה, קריאת העולם - שאי אפשר לזנוח
מטפורההדרך שנפקחת לאורך, כמו עין (בית 1)התעוררות ויציאה מחודשת אל דרך החיים
האנשה וניגודהענן והאילן "מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר־אֹרַח" (בית 1)לעובר אורח בדרך כלל לא מצפים - וכאן הטבע מחכה לו
תמונההליטוף של הכבשה והאיילת, ואחריו "וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת" (בית 2)מגע רך שאינו אוחז: אהבה לעולם בלי התקשרות מחייבת
פרדוקס"שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת" ועירו רחוקה (בית 3)עני ברכוש ועשיר בחוויה; הידיים הריקות הן תנאי החירות
חריזה פנימית ומקצבהחרוז הפנימי בין השמיים לגשמים (בית 1)זרימה ו"ניגון" של השיר; המקצב ממחיש את ההליכה

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"ומערכת היחסים בין ההלך לעולם והרעיונות המרכזייםהעולם מחכה לו, הוא אוהב ואינו נקשר; חירות, וארעיות האדם מול נצחיות העולם
קיץ תשפ"ההאם יש סתירה בין מראות הטבע לבין "שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת"סתירה למראית עין: העושר פנימי, והידיים הריקות הן תנאי החירות
קיץ תשפ"דמה מסמל "הניגון", והקשר לעולמו של עובר האורחקריאת העולם ויופיו; העולם הוא ביתו של הנודד
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "להשאיר" (שלמה טנאי). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

סמל אינו מקבל תשובה אחת נכונה. כשהשאלה שואלת "מה מסמל, לדעתכם", מציעים משמעות אחת (או שתיים), ומבססים אותה על פרטים מן השיר - לא על הגדרה כללית של "ניגון".

דוגמה - הנוף העשיר והידיים הריקות

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "[עוד חוזר הניגון]" מאת נתן אלתרמן)

לאורך השיר מתוארים מראות נוף וטבע רבים שֶׁנִּקְרִים בדרכו של הנמען. לעומת זאת הבית האחרון נפתח במילים "-- שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת".

האם לדעתכם יש סתירה בין תיאורים אלה ובין המילים הפותחות את הבית האחרון? הסבירו והדגימו את דבריכם.

פתרון

1. מה השאלה מבקשת: עמדה (יש סתירה / אין / רק למראית עין), והסבר עם דוגמאות.

2. העמדה: יש סתירה למראית עין בלבד. העולם עשיר ופתוח לפני ההלך: הדרך נפקחת לפניו, והענן והאילן מחכים לו (בית 1). ובכל זאת ידיו ריקות (בית 3).

3. ההסבר: ההלך אינו לוקח דבר מן העולם: הוא מלטף את הכבשה והאיילת וממשיך ללכת (סוף בית 2). הליטוף נוגע ואינו אוחז. הכבשה והאיילת מעידות על כך, והמקפים בפתח בית 3 מחברים את עדותן אל הידיים הריקות.

4. העושר פנימי: לא פעם הוא השתחווה לחורשה, לאישה ולצמרת (בית 3) - התפעלות ואהבה, לא רכוש.

5. מסקנה: פרדוקס מכוון - הידיים הריקות הן תנאי החירות והפגישה עם העולם. אפשר גם: הן המחיר של חיי הנדודים.

תשובה

יש סתירה למראית עין בלבד. העולם עשיר ופתוח לפני ההלך: הדרך נפקחת לפניו, והענן והאילן "מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר־אֹרַח" (בית 1), ובכל זאת "שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת". ההלך אינו לוקח דבר מן העולם: הוא מלטף את הכבשה והאיילת, "וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת" (בית 2) - הליטוף נוגע ואינו אוחז; הכבשה והאיילת מעידות על כך. העושר הוא פנימי: לא פעם הוא השתחווה לחורשה, לאישה ולצמרת (בית 3) - התפעלות ואהבה, לא רכוש. זה פרדוקס מכוון: הידיים הריקות הן תנאי החירות והפגישה עם העולם (אפשר גם: הן גם המחיר של חיי הנדודים).

8. "להשאיר" - שלמה טנאי

"להשאיר" - שלמה טנאי

שיר קצר בצורת כללים: מה לא לעשות. הוא מציע להשאיר משהו נסתר - בדיבור, בידיעה ובאדם עצמו - ומביא עדים: העץ ואלוהים.

במדויק: הדובר מנסח כללים בלשון של ציווי בדרך השלילה: כל בית נפתח במילה "לא" ונמשך כמשפט ציווי. הרעיון: דרך חיים של איפוק, צניעות וענווה: לא לחשוף הכול, לא לשאוף לדעת הכול ולחצות כל גבול, ולהשאיר באדם ובעולם חלק נסתר. אפשר לקרוא זאת מנקודת מבטו של האדם עצמו (להימנע מחשיפת יתר) וגם של הזולת (לא ללחוץ על אחר להיחשף): צניעות מצד אחד וכבוד מצד אחר.

אפשר לקרוא את השיר גם כארס־פואטי: גם שיר אינו חושף הכול, ותמיד יישאר בו משהו פרטי. השיר עצמו "משאיר": הוא קצר, והבית האחרון הוא טור אחד.

מבנה השיר: שלושה כללים, בתים מתקצרים

ביתהכללהעד והנימוק
1לא לומר הכולהעץ "אומר" גזע ועלים ומשאיר את השורשים באפלה: חשיפה חיצונית מוגבלת
2לא לעבור את כל הגבולותאלוהים "מספר" רק שמש, ירח וכוכבים ומשאיר יקומים מעבר לגבולות הדעת: שאיפה פנימית־תודעתית מוגבלת
3לא לפרוש את האדם עד תוםהמסקנה, בטור אחד: הכלל חל על האדם

ההסלמה: מן הטבע (העץ) אל האל, ומשם אל האדם. מה שנאמר על העץ ועל אלוהים חל, בבית הקצר, על כל אדם.

אמצעים בשיר

אמצעיציטוט או דוגמהמה הוא מבטא
תבנית חוזרת ושלילהכל בית נפתח ב"לֹא" ושם פועל, כמו "לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל" (בית 1)השיר בנוי ככללים או כציוויים
אנלוגיה והאנשההעץ "אומר" רק גזע ועלים ומשאיר "שָׁרָשִׁים בָּאֲפֵלָה" (בית 1)אם הטבע משאיר נסתר, גם האדם; והנסתר הוא מקור החיים
חזרה ותקבולת"לא", "כל", "גם", "רק" ו"ומשאיר" חוזרות בבית 2"גם" מצרף עדים, "רק" מצמצם את הגלוי, "ומשאיר" הופך את ההסתרה לבחירה ולערך
רמז"מַכְאוֹבֵי הַדַּעַת" (בית 2)"וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', יח): מי שמוסיף דעת מוסיף כאב
כפל משמעות"עַד תֹּם" (בית 3)עד הסוף, ואולי גם רמז לתום ולתמימות

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"ודרך החיים הראויה ושתי דרכי עיצובאיפוק וצניעות; אנלוגיה והאנשה, מבנה וחזרה
קיץ תשפ"האיזה ניב בא לידי ביטוי: "כל המוסיף גורע" או "כל המרבה הרי זה משובח", ועם איזה אתם מסכימים"כל המוסיף גורע"; עמדה אישית מנומקת
קיץ תשפ"דהחזרה על "לא", "כל", "גם", "רק", "ומשאיר" בשני הבתיםתקבולת בין הטבע לאל, והכלל חל על האדם
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "[עוד חוזר הניגון]" (נתן אלתרמן). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

השיר קצר, ולכן קל לכתוב עליו תשובה קצרה מדי. כשמסבירים את החזרה, לא מספיק לכתוב שיש חזרה: מסבירים מה כל מילה עושה ("גם", "רק", "ומשאיר"), ומראים איך הבית השלישי מסיק מן השניים הראשונים.

דוגמה - דרך החיים הראויה ושתי דרכי עיצוב

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "להשאיר" מאת שלמה טנאי)

על פי הדובר בשיר, מהי דרך החיים הראויה?

הסבירו והדגימו שתיים מדרכי העיצוב בשיר המסייעות בתיאור דרך חיים זו.

פתרון

1. שני רכיבים: דרך החיים הראויה; ובדיוק שתי דרכי עיצוב, כל אחת עם שם, ציטוט והסבר.

2. דרך החיים: איפוק, צניעות וענווה. לא לחשוף הכול, לא לשאוף לדעת הכול ולחצות כל גבול, ולהשאיר באדם ובעולם חלק נסתר.

3. דרך עיצוב ראשונה - אנלוגיה והאנשה: העץ "אומר" רק גזע ועלים ומשאיר "שָׁרָשִׁים בָּאֲפֵלָה", ואלוהים מספר רק על שמש, ירח וכוכבים. אם הטבע והאל משאירים נסתר, גם האדם צריך.

4. דרך עיצוב שנייה - מבנה וחזרה: שלושה בתים שכל אחד נפתח ב"לֹא" ובשם פועל (לוֹמַר, לַעֲבֹר, לִפְרֹשׂ), כמו כללים. הבתים מתקצרים עד בית של טור אחד - השיר עצמו "משאיר" ולא אומר הכול.

תשובה

דרך החיים הראויה: איפוק, צניעות וענווה - לא לחשוף הכול, לא לשאוף לדעת הכול ולחצות כל גבול, ולהשאיר באדם ובעולם חלק נסתר. דרך עיצוב 1, אנלוגיה והאנשה: העץ "אומר" רק גזע ועלים ומשאיר "שָׁרָשִׁים בָּאֲפֵלָה", ואלוהים מספר רק על שמש, ירח וכוכבים; אם הטבע והאל משאירים נסתר, גם האדם צריך. דרך עיצוב 2, מבנה וחזרה: שלושה בתים שכל אחד נפתח ב"לֹא" ובשם פועל (לוֹמַר, לַעֲבֹר, לִפְרֹשׂ), כמו כללים או ציוויים; הבתים מתקצרים עד בית של טור אחד, והשיר עצמו "משאיר" ולא אומר הכול. (אפשר גם: הרמז "מַכְאוֹבֵי הַדַּעַת" לקהלת "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב".)

9. "הילדים" - יהודה עמיחי

"הילדים" - יהודה עמיחי

אב מסתכל על ילדיו: ביום הם רצים ומשחקים בכדור הארץ, בערב הם מודים להוריהם ונרדמים. ואז, כשהוא יושב לידם, הוא מבין משהו על עצמו ועל הוריו.

במדויק: הדובר הוא הורה שמתאר את ילדיו ("הם") בשני הבתים הראשונים, ואת עצמו ("אני") בבית האחרון. המצב: משחק הילדים ביום וטקס ההשכבה בערב. הרעיון: הניגוד בין תודה לבין סליחה: הילדים התמימים מודים להוריהם שהביאו אותם לעולם, והאב המפוכח סולח להוריו שעשו אותו. בסוף הוא מכריז שבע פעמים "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" - ענווה והכרה במגבלות ההורה, שאינו יכול להבטיח לילדיו הגנה ועתיד.

עמיחי כתב שירים רבים על ילדיו ועל הוריו. הקדושה בשיריו מצויה ביום־יומי: חדר הילדים מתואר כבית תפילה, וההשכבה מזכירה את תפילת הנעילה.

מבנה השיר: "הם" ואחר כך "אני"

ביתמה קורההנקודה
1הילדים רצים יום יום ומסובבים את כדור הארץ; הם רוצים להיות לוליינים וקוסמיםקלילות ואפשרויות בלי גבול (משחק המילים רצים / רוצים)
2בערב הם מודים להוריהם, נתלים על עורפם הקשה ומציירים לעצמם שמייםתודה ותלות; ההורה הנוקשה מול הילד הקל
3האב יושב לידם עד שיירדמו; כל החלל החיצון עובר דרך החדר; הוא סולח להוריו ואומר שבע פעמים "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים"התפנית: מן הילדים אל ההורה, ומתודה לסליחה

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
דימוי"כַּדּוּר הָאֲדָמָה כְּמוֹ בְּקִרְקָס" (בית 1)העולם הוא צעצוע בידיהם - קליל ומשעשע; הם אינם מודעים לכובד העולם
רמיזה הפוכההילדים מודים להוריהם כל ערב שהביאו אותם לעולם (בית 2)היפוך "מודה אני": בערב ולא בבוקר, להורים ולא לאלוהים. בעיני הילדים ההורים הם כמו בוראים
רמיזה"עֹרֶף קָשֶׁה" (בית 2)"עַם קְשֵׁה עֹרֶף" (שמות ל"ב, ט): נוקשות, עייפות ומשא של ההורה
מטפורהגעגועי ההורים הם הצעצועים של הילדים (בית 2)הדאגה והכמיהה של ההורים הן משחק בידי הילדים
דימויהילדים כציירי תקרות בבתי תפילה (בית 2)הילדים יוצרים מציאות והופכים את חדרם למקום קדוש
רמיזה וחזרה"אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" שבע פעמים, ברמיזה לתפילת הנעילה (בית 3)במקום "ה' הוא האלהים": וידוי של אב בשעה מקודשת, ענווה ואולי בקשת סליחה מראש

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
חורף תשפ"ותפיסת ההורות בשש השורות המסיימות; תמונה נוספתנוכחות, מסירות וענווה; "עֹרֶף קָשֶׁה" וגעגועי ההורים
קיץ תשפ"הפירוש התודה של הילדים והסליחה של האב, ותרומתםניגוד תודה/סליחה, ילד/מבוגר; מעגל של דורות
חורף תשפ"העולם הילדים מול עולם ההורים, ושני ציורי לשוןתנועה ודמיון מול עול ומודעות; הקרקס, ציירי התקרות
חורף תשפ"דהרגשות ביחסים בין הורים לילדיםאהבה, תודה, תלות, געגועים, סליחה, ענווה
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "השחיינים" (אגי משעול). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

"אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" אינו כפירה. בהקשר של השיר זו הכרה במגבלות ההורה: לילדים קטנים ההורה הוא כמו אלוהים, אבל האב יודע שאינו יכול להגן עליהם מכול. אל תשכחו את הרמיזה לנעילה - היא חלק מן המשמעות.

דוגמה - התודה של הילדים והסליחה של האב

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "הילדים" מאת יהודה עמיחי)

לפניכם שני ציטוטים (1)–(2) מן השיר, פרשו כל אחד מהם, והסבירו את תרומתם לבניית משמעות השיר.

(1) "הַיְלָדִים מוֹדִים לָנוּ עֶרֶב עֶרֶב שֶׁהֵבֵאנוּ אוֹתָם

לָעוֹלָם." (בית 2)

(2) "וַאֲנִי סוֹלֵחַ אָז לְהוֹרַי שֶׁעָשׂוּ אוֹתִי." (בית 3)

פתרון

1. מה השאלה מבקשת: לפרש כל ציטוט בנפרד, ואחר כך להסביר מה הם תורמים יחד למשמעות השיר.

2. ציטוט 1: הילדים מודים להוריהם כל ערב על שהביאו אותם לעולם. זה היפוך של "מודה אני" - בערב ולא בבוקר, להורים ולא לאלוהים. בעיני הילדים ההורים הם כמו בוראים, והקיום הוא מתנה. זו נקודת המבט התמימה של בתים 1-2.

3. ציטוט 2: המבוגר אינו מודה להוריו אלא סולח להם. סליחה מניחה שיש בחיים גם סבל. והסליחה באה "אז" - כשהוא יושב ליד ילדיו הנרדמים, ונדמה לו שכל החלל החיצון עובר דרך החדר (בית 3). זו נקודת המבט הבוגרת והמפוכחת.

4. יחד: הניגוד תודה/סליחה, ילד/מבוגר, בונה את מבנה השיר ומוביל אל ההכרזה בסוף בית 3 שהוא אינו אלוהים: האב מבין שגם הוריו לא היו כול יכולים, ואולי מקווה שגם ילדיו יסלחו לו. מעגל של דורות.

תשובה

ציטוט 1 (בית 2): הילדים מודים להוריהם כל ערב על שהביאו אותם לעולם - היפוך של תפילת "מודה אני": במקום לאלוהים בבוקר, להורים בערב. בעיני הילדים ההורים הם כמו בוראים, והקיום הוא מתנה; הציטוט מציג את נקודת המבט התמימה של הילדים. ציטוט 2 (בית 3): המבוגר אינו מודה להוריו אלא סולח להם שעשו אותו; סליחה מניחה שיש בחיים גם סבל, והיא באה כשהוא יושב ליד ילדיו ומרגיש את כל החלל החיצון עובר דרך החדר; זו נקודת המבט הבוגרת והמפוכחת. יחד: ניגוד תודה/סליחה, ילד/מבוגר, שבונה את מבנה השיר ומוביל לסיום "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" - האב מבין שגם הוריו לא היו כול יכולים, ומקווה שגם ילדיו יסלחו לו. מעגל של דורות.

10. "השחיינים" - אגי משעול

"השחיינים" - אגי משעול

בבריכה שוחות לאט נשים זקנות מן הדיור המוגן, ולידן חוצים את המים שחיינים צעירים, שזופים ובטוחים בעצמם. הצעירים מספרים בלי בושה שאין בהם חמלה - עד שתי השורות האחרונות, שבהן מתברר מה הם בעצם מסרבים לראות.

במדויק: הדובר הוא קול קבוצתי, "אָנוּ" - "הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים". הם מתארים את הזקנות בבוז ובאופן גרוטסקי, ומסלקים אותן מן הבריכה. הרעיון: שיר על זקנה ועל האופן שבו צעירים רואים אותה. הניגוד בין צעירות לזקנה הופך בסוף לאנלוגיה: הזקנות הן העתיד של הצעירים, ה"תכלית" שאליה הם "חותרים". האכזריות מתגלה כהגנה מפני מראה הסוף.

בשיר בולטים ההומור והאירוניה של משעול. הדינמיקה הקלילה של השחיינים מול הזקנות היא כיסוי לאמירה מלנכולית על תכלית החיים.

מבנה השיר: הזקנות, הצעירים, והתפנית

בתיםמה קורה
1-2הזקנות מן הדיור המוגן צפות ושוחות לאט, מתהפכות ומפרפרות; גופן מתואר באופן גרוטסקי
3"אך" - השחיינים הצעירים, שזופים ושריריים, קורעים את המים ומתיזים על הזקנות
4הם מכריזים שאין בהם חמלה ומסלקים את הזקנות ברמזים גסים
2 השורות האחרונותהתפנית: הם אינם רוצים לחזות, דווקא עכשיו, בתכלית שאליה הם עצמם חותרים

התפנית הופכת את השיר משיר על יהירות לשיר על זמן ומוות: מבוז והרחקה אל הכרה והזדהות.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
כותרת אירונית"השחיינים" מול זקנות שצפות לאטהכותרת מעוררת כוח ואתלטיות, והשיר נפתח בהפך
מטפורה וכפל משמעותהזקנות מפרפרות "כְּטוֹבְעוֹת בַּמּוּבָן הָרָחָב יוֹתֵר" (בית 2)טביעה בבריכה, וגם קרבה לסוף החיים
תיאור גרוטסקיאבריהן התמזגו ונשחקו עד שאינם ראויים לשמם (בית 2)גוף שנשחק; הזקנות כחפצים ולא כבני אדם
ניגוד ואירוניה"הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים" (בית 3) מול "וְאֵין בָּנוּ חֶמְלָה לְמִתְחַזִּים" (בית 4)הכינוי העצמי חושף יומרה; הזקנות "מתחזות" כאילו אין להן זכות להיות שם
כפל משמעות"בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים" (סוף השיר)"חותרים" - שחייה וגם שאיפה; "תכלית" - מטרה וגם קץ

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
חורף תשפ"ורעיונות על זמן ועל תכלית הקיום, ושני אמצעיםהאדם רץ אל סופו בלי לרצות לחזות בו; ניגוד, אירוניה וכפל משמעות
קיץ תשפ"הציטוט שעורר בכם רגש, על פי השיר כולולמשל "וְאֵין בָּנוּ חֶמְלָה לְמִתְחַזִּים" - כעס שהופך לחמלה
חורף תשפ"ההיעדר החמלה; תרומת שתי השורות המסיימותהכרזה, מעשים ומבט מבזה; מפנה אירוני
חורף תשפ"דהשינוי ביחס לזקנות בשתי השורות המסיימותמבוז להכרה והזדהות
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "הילדים" (יהודה עמיחי). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

אל תזהו את עמדת השיר עם עמדת ה"אָנוּ". הצעירים מתגאים בהיעדר החמלה, אבל השיר חושף אותם באירוניה. לכן השאלות שואלות על השינוי בסוף ועל הרגש שהשיר מעורר בקורא.

דוגמה - השינוי בשתי השורות המסיימות

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "השחיינים" מאת אגי משעול)

בשתי השורות המסיימות את השיר יש שינוי ביחס של הדוברת כלפי הזקנות מן הדיור המוגן.

הסבירו והדגימו קביעה זו.

פתרון

1. מה השאלה מבקשת: להראות את היחס לפני השורות האחרונות ואת היחס בהן, ולהסביר מה השתנה.

2. היחס לפני: הדוברת, כחלק מן השחיינים הצעירים שמכנים את עצמם "אמיתיים" (בית 3), מתארת את הזקנות בבוז: גופן מתפרק, והן מפרפרות כמו טובעות (בית 2). בבית 4 הצעירים מכריזים שאין בהם חמלה, ומסלקים את הזקנות ברמזים גסים, הרחק מהם.

3. השורות המסיימות: הצעירים אינם רוצים לחזות, דווקא עכשיו, בתכלית שאליה הם עצמם חותרים. הם מבינים שהזקנות הן ה"תכלית" שלהם - העתיד, הזקנה והמוות.

4. השינוי: מבוז והרחקה אל הכרה והזדהות. הבוז מתגלה כהגנה מפני מראה העתיד, ויש בכך אירוניה עצמית.

5. כפל המשמעות מחזק: חותרים - שחייה וגם שאיפה; תכלית - מטרה וגם סוף.

תשובה

עד השורות האחרונות הדוברת, כחלק מ"הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים", מתארת את הזקנות בבוז: גופן מתפרק ואבריהן מתמזגים זה בזה, הן מפרפרות "כְּטוֹבְעוֹת"; "וְאֵין בָּנוּ חֶמְלָה לְמִתְחַזִּים", והן מסולקות ברמזים גסים, הרחק מן הצעירים. בשורות המסיימות, שבהן הצעירים אינם רוצים לחזות דווקא עכשיו "בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים", השחיינים הצעירים מבינים שהזקנות הן ה"תכלית" שאליה הם עצמם חותרים: עתידם, הזקנה והמוות. השינוי: מבוז והרחקה להכרה והזדהות; הבוז מתגלה כהגנה מפני מראה העתיד, ויש בכך אירוניה עצמית. "חותרים" - גם שחייה וגם שאיפה; "תכלית" - גם מטרה וגם סוף.

11. "על חופש היצירה בעידן הלאומי" - סלמאן מצאלחה

"על חופש היצירה בעידן הלאומי" - סלמאן מצאלחה

שיר ארוך שנכתב כמו בנשימה אחת. הדובר מונה את כל מה שהוא אינו: לא מדינה, לא חבר בפרלמנט, לא בן לעם הנבחר ולא מוכתר ערבי, לא מי שמחנך ילדים למות על קידוש השם. ורק בגלל זה, הוא אומר, הוא יכול להיות לפעמים "קצת חופשי".

במדויק: הדובר מדבר בגוף ראשון, בלשון ישירה וסרקסטית. המצב: הכרזה חוזרת על אי־שייכות למעגלי זהות - מדינה וצבא, פרלמנט, לאום ודת, אידיאולוגיה, ובעלי מקצוע שמתפרנסים מן המוות. הרעיון: ביקורת על הרעיון הלאומי: הזהות הקולקטיבית כובלת את חירות היחיד, וחופש היצירה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם שייכות לאומית. גם בלי שייכות החופש מוגבל: רק "לפעמים" ורק "קצת".

מצאלחה הוא משורר דרוזי־ערבי שכותב בערבית ובעברית, ובשיריו הוא עוסק במורכבות זהותו. הכותרת היא מעין אוקסימורון: חופש היצירה מול העידן הלאומי.

מבנה השיר: בית אחד ארוך, שרשרת של "מכיוון ש"

חלקממה הדובר מתנערמה זה מבקר
מדינה וצבאאינו מדינה, אין לו גבולות בטוחים ולא צבא ששומר עליוניצחון שכרוך בשפיכות דמים
פרלמנטאינו חבר בבית נבחרים מפוקפקהנבחרים הגיעו לשם באקראי
לאום ודתאינו בן לעם הנבחר ואינו מוכתר ערבי; לכן איש לא יאשים אותו שהוא "אנרכיסט חסר אב"בני העם שמחים על קברי אבותיהם: קידוש המוות
אידיאולוגיהאינו בונה כנסיות, מסגדים ובתי כנסת בלבבות הילדים, שימותו על קידוש השםשטיפת מוח של צעירים
מקצועות המוותאינו קבלן חפירות, סוחר בעפר או אמן מצבותמי שמתפרנס ממות צעירים
הסיוםאין לו ראש ממשלה, יושב ראש, ואיש אינו "יושב לי על הראש"המסקנה: רק כך הוא יכול להיות "קצת חופשי"

השיר בנוי מבית אחד ארוך, עם גלישה לכל אורכו. "מכיוון ש" חוזר שש פעמים, וכל פעם מוביל לאותה תוצאה. בשלושה מן המשפטים חלק התוצאה חסר.

אמצעים בשיר

אמצעיציטוט או דוגמהמה הוא מבטא
תבנית חוזרת של שלילה וסיבה"מכיוון ש" + "אינני", שש פעמיםמניית התנאים שבהם נשללת החירות; החופש מושג רק בדרך השלילה
אירוניה וסרקזם"ממרק האנדרטות לתפארת המתים"אין כבוד ותהילה במוות על קידוש השם; האמנות המגויסת היא ההפך מאמנות חופשית
מטונימיהמי שבונה בתי תפילה של כל הדתות בלבבות הילדיםאינדוקטרינציה של צעירים, שמוכנים להקריב את חייהם בשם הדת
רמיזההדימוי של מי שיורק לבאר של בני עמו"בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן": הוא אינו כפוי טובה כלפי מורשת האבות
משחק מילים"ראש" שלוש פעמים: ראש ממשלה, יושב ראש, "יושב לי על הראש"הימנעות בלתי מתפשרת מכל סמכות
הסתייגות בסיום"להיות בן אדם, / קצת חופשי"; "לפעמים"אין חופש מוחלט
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" (אודי שרבני). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

על השיר הזה לא נשאלה עד היום שאלה בבגרות (2023-2026). אם הוא יופיע, צפו לשאלה בנוסח של השאלות על שירים אחרים במקבץ: עמדת הדובר או דרך החיים הראויה, ושתיים מדרכי העיצוב.

שים לב

אל תכתבו שהדובר "חופשי" בלי הסתייגות. השיר מסתיים ב"לפעמים" וב"קצת": גם מי שמתנער מכל שייכות זוכה רק במעט חופש, ואולי אין חירות מוחלטת בכלל.

דוגמה - החופש בדרך השלילה ושתי דרכי עיצוב

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "על חופש היצירה בעידן הלאומי" מאת סלמאן מצאלחה)

על פי הדובר בשיר, מהי דרך החיים הראויה?

הסבירו והדגימו שתיים מדרכי העיצוב בשיר המסייעות בתיאור דרך חיים זו.

פתרון

1. שני רכיבים: דרך החיים, ובדיוק שתי דרכי עיצוב.

2. דרך החיים הראויה: להימנע משייכות למעגלי זהות קבועים - מדינה וצבא, פרלמנט, לאום ודת, אידיאולוגיה קנאית - ומכל סמכות. רק כך אפשר "להיות בן אדם, / קצת חופשי".

3. ההסתייגות: "לפעמים" ו"קצת" - גם בדרך הזאת אין חופש מוחלט.

4. דרך עיצוב ראשונה - תבנית חוזרת של שלילה וסיבה: "מכיוון ש" חוזר שש פעמים, וכל פעם הדובר מכריז מה הוא אינו. החזרה מונה את התנאים שבהם נשללת החירות, ומראה שהחופש מושג רק בדרך השלילה.

5. דרך עיצוב שנייה - אירוניה וסרקזם: אמן המצבות "ממרק האנדרטות לתפארת המתים", ובני העם שמחים על קברי אבותיהם. הלעג חושף את קידוש המוות ואת האמנות המגויסת - ההפך מן החופש שהדובר מבקש.

תשובה

דרך החיים הראויה, לפי הדובר: להתנער משייכות למעגלי זהות קבועים - מדינה וצבא, פרלמנט, לאום ודת ואידיאולוגיה - ומכל סמכות, כדי "להיות בן אדם, / קצת חופשי". גם כך החופש מוגבל: רק "לפעמים" ורק "קצת". דרך עיצוב 1 - תבנית חוזרת של שלילה וסיבה: "מכיוון ש" חוזר שש פעמים, ובכל פעם הדובר מכריז מה הוא אינו; כך הוא מונה את התנאים שבהם נשללת החירות. דרך עיצוב 2 - אירוניה וסרקזם: "ממרק האנדרטות לתפארת המתים", ובני העם שמחים על קברי אבותיהם - הלעג חושף את קידוש המוות ואת האמנות המגויסת. (אפשר גם: משחק המילים "ראש" בסיום - הימנעות מכל סמכות.)

12. "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" - אודי שרבני

"המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" - אודי שרבני

השיר לוקח תופעה מזעזעת - תינוק שנשכח ברכב חם - והופך אותה למטפורה לאזרח שהמדינה שכחה. בחוץ חולפות מכוניות של בעלי כוח, בטלוויזיה כבר מוכנה הכותרת, ובפנים נגמר האוויר.

במדויק: הדובר פונה אל "אתה" - הקורא, האזרח - ומזהה אותו עם התינוק ("וזה אתה"). המצב: האזרח לכוד בתוך מכונית נעולה שהטמפרטורה בה עולה, והמדינה (השלטון, בעלי ההון, התקשורת, הממסד הדתי) אינה שוברת את החלון. הרעיון: ביקורת על האטימות, הניכור וחוסר האמפתיה של השלטון כלפי האזרח הקטן, ועל חולשת היחיד מול כוח השלטון. אפשר גם לקרוא את השיר כשיר קיומי על בדידות וחרדת נטישה: "כולנו תינוקות", ולפעמים שוכחים אותנו.

שרבני משתמש בפיסות מציאות ישראלית: שכחת ילדים ברכב, מגרש הכדורגל, פוליטיקאים ורבנים, מפעל הפיס, הון ושלטון. השימוש בפועל "שכחה" אולי מרכך את ההאשמה: אולי זו שכחה ולא זדון.

מבנה השיר: חמישה בתים שהולכים ומתקצרים

ביתמה קורה
1-2התינוק כלוא במכונית; החלונות סגורים והחום עולה. הבית השני חוזר על הכותרת ועל השורה הראשונה, והחמצן אוזל. בחוץ בעלי הכוח חולפים בחלונות כהים, והתקשורת כבר מוכנה להכריז על "עוד מקרה של הזנחה"
3המדינה מכתיבה שיר אחד ליציע, כמו במגרש כדורגל; היא הולכת לרב שלה למצוא פרצה ולהשקיט את המצפון
4המדינה מחכה ליד הטלפון ומתפללת לזכייה בפיס; האזרח הוא רק מספר על כרטיס
5בעלי ההון; כדי להציל צריך לשבור את החלון. השורה האחרונה: "תתבשל ילד, תתבשל"

המבנה ממחיש את התוכן: הבתים מתקצרים כמו החמצן שאוזל, עד שלוש מילים בסוף.

אמצעים בשיר

אמצעיציטוט או דוגמהמה הוא מבטא
מטפורה ואנלוגיההתינוק שנשכח ברכב = האזרח; ההורה = המדינההמדינה אחראית לאזרח כמו הורה לילדו, והאזרח חסר אונים
ניגוד פנים וחוץ"החלונות סגורים ללא אפשרויות" מול "החליפות חולפות בחלונות כהים"האזרח כלוא בלי מוצא; בעלי הכוח רואים ואינם נראים, וחולפים על פניו
כפל משמעות"אטימות"הרכב האטום, וגם אטימות המדינה לצורכי אזרחיה
מטפורה מעולם הכדורגלהמדינה מכניסה שיר ליציע, וכל מי שלא קופץ עם כולם נפגע (בית 3)אווירת עדר: מי שחורג מן הקו נפגע; המדינה רואה את הקולקטיב ולא את היחיד
אירוניה וסרקזםהרב שמוצא פרצה ומציע לתת צדקה ולהשקיט את המצפון (בית 3)הכשר דתי לפעולה לא מוסרית; הצדקה כחיפוי ואולי כשוחד
סיום חד"תתבשל ילד, תתבשל"אין ישועה: המדינה לא תשבור את החלון
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "על חופש היצירה בעידן הלאומי" (סלמאן מצאלחה). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

על השיר הזה לא נשאלה עד היום שאלה בבגרות (2023-2026). אם הוא יופיע, צפו לשאלה כמו על שירים אחרים במקבץ: רעיון או ביקורת, ושני אמצעים אומנותיים.

שים לב

הכותרת עצמה כבר מפרשת את המטפורה: "(וזה אתה)". אל תעצרו בתיאור התינוק במכונית. כל פרט צריך הסבר ברמת המדינה והאזרח: החלונות, התקשורת, היציע, הרב, הפיס.

דוגמה - הביקורת על יחס המדינה לאזרח

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" מאת אודי שרבני)

כיצד באים לידי ביטוי בשיר זה רעיונות הנוגעים ליחס המדינה לאזרח?

בתשובתכם ציינו גם שני אמצעים אומנותיים מן השיר, והסבירו את תרומתם לעיצוב רעיונות אלה.

פתרון

1. שני רכיבים: הרעיונות, ושני אמצעים עם הסבר.

2. הרעיונות: המדינה אחראית לאזרח כמו הורה לתינוק, אבל היא שוכחת אותו. השלטון אטום ומנוכר, בעלי הכוח חולפים על פניו, התקשורת ממהרת לכותרת, והיחיד חלש וחסר אונים מול השלטון.

3. אמצעי ראשון - מטפורה ואנלוגיה: התינוק שנשכח ברכב הוא האזרח ("וזה אתה"). "החלונות סגורים ללא אפשרויות": אין דרך מילוט, והמצב רק מחמיר.

4. אמצעי שני - ניגוד בין פנים לחוץ: מול האזרח הכלוא, "החליפות חולפות בחלונות כהים" - העשירים רואים ואינם נראים, ואינם עוצרים.

5. אפשר גם - המבנה: הבתים מתקצרים כמו החמצן שאוזל, עד "תתבשל ילד, תתבשל": המדינה לא תשבור את החלון.

תשובה

הרעיונות: המדינה אחראית לאזרח כמו הורה לתינוק, אבל היא שוכחת אותו; השלטון אטום ומנוכר לאזרח הקטן, והיחיד חלש וחסר אונים מול כוחו. אמצעי 1 - מטפורה ואנלוגיה: האזרח הוא התינוק שנשכח ברכב ("וזה אתה"); "החלונות סגורים ללא אפשרויות" - אין דרך מילוט, והמצב רק מחמיר. אמצעי 2 - ניגוד בין פנים לחוץ: "החליפות חולפות בחלונות כהים" - בעלי הכוח רואים ואינם נראים, וחולפים על פני האזרח הכלוא. (אפשר גם: הבתים המתקצרים, כמו החמצן שאוזל, עד "תתבשל ילד, תתבשל".)

13. "איתקה" - קונסטנדינוס קוואפיס

"איתקה" - קונסטנדינוס קוואפיס

שיר על מסע. הדובר מייעץ למי שיוצא אל איתקה - האי של אודיסאוס - לבקש שהדרך תהיה ארוכה, ליהנות ממנה וללמוד בה, ולא לצפות שהיעד עצמו יעניק לו עושר.

במדויק: הדובר פונה אל "אתה", נמען שנראה בתחילה כמו אודיסאוס, ומתברר שהוא כל אדם שיוצא למסע, פיזי או רוחני. המצב: עצות לפני מסע. הרעיון: ערך החיים הוא בדרך ובחוויה, לא בהגעה. ליעד יש תפקיד - הוא נותן כיוון ומוציא לדרך - אבל העושר נרכש בדרך. בסוף איתקה הופכת ל"איתקות": לכל אדם יש את האיתקה שלו.

השיר נשען על "האודיסאה": אודיסאוס בדרכו הביתה לאיתקה אחרי המלחמה. השיר מפנה את הזרקור מן המטרה אל הדרך, ומפקיע מן המפלצות את אמיתותן הסיפורית והופך אותן לסמליות.

מבנה השיר: חמישה בתים

ביתמה קורה
1הטענה המפתיעה: לבקש שהדרך תהיה ארוכה. המפלצות לא יופיעו אם הנפש לא תעמיד אותן
2ההזדמנויות במסע: נמלים, סחורות, בשמים, ערים במצרים - וללמוד מן היודעים
3לחשוב תמיד על איתקה, אבל לא להחיש את המסע; מוטב להגיע זקן ועשיר ממה שנרכש בדרך
4איתקה העניקה את המסע היפה; יותר מזה היא לא תוכל לתת
5אם תמצא אותה ענייה - היא לא רימתה; החכם יבין מה הן "איתקות"

נקודת המעבר: בית 3 מגדיר את המתח בין היעד לדרך. בתים 1-2 מתארים את עושר הדרך, ובתים 4-5 מסיקים את המסקנה. השיר בנוי מבתים לא שווים באורכם וללא חריזה, אבל חזרות פנימיות יוצרות מקצב וזרימה, כמו הדרך.

אמצעים בשיר

אמצעיציטוטמה הוא מבטא
ציווי מפתיע"שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" (בית 1)היפוך הציפייה: לא למהר אל היעד, אלא לבקש דרך ארוכה
רמיזה וסמלהמפלצות ופוסידון קיימים רק אם "תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ" (בית 1)הסכנות נמצאות בנפש; המסע סמלי מראשיתו
תיאור חושינמלים, אבנים טובות ובשמים, ערי מצרים, ולימוד מן היודעים (בית 2)מנעמי החיים והדעת שנרכשים בדרך
האנשה"אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה" (בית 4)איתקה כדמות נשית שנותנת - בית, מקור, ואולי גם פנלופה המחכה
רבים במקום יחיד"איתקות" בשורה האחרונהאיתקה איננה אי אחד אלא מושג: כל מטרה בחיי כל אדם

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"ופירוש הבית השלישי ותרומתוהמתח בין היעד לדרך; נקודת המעבר של השיר
חורף תשפ"הלמה הסיום ב"איתקות", ברביםאיתקה הופכת למושג: כל מטרה בחיים
קיץ תשפ"דפירוש הבית הרביעי והמתח בין המסע היפה שאיתקה נתנה לבין מה שהיא לא תוכל לתתהיעד הוא סיבת הטוב וגם יעד ריק; הערך בדרך
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "חצי האי" (שיימוס היני). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

אל תכתבו שהיעד לא חשוב. השיר אומר במפורש לחשוב כל הזמן על איתקה, ובלעדיה לא היית יוצא לדרך. התשובה המדויקת: היעד נותן כיוון ומוציא לדרך, והעושר נרכש בדרך.

דוגמה - הסיום ב"איתקות", בלשון רבים

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "איתקה" מאת קונסטנדינוס קוואפיס)

השיר מסתיים בשורה "תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

מדוע, לדעתכם, המשורר מסיים את השיר דווקא ב"איתקות", בלשון רבים?

הסבירו והדגימו את דבריכם, ובססו אותם על רעיון מרכזי שבא לידי ביטוי בשיר כולו.

פתרון

1. מה השאלה מבקשת: רעיון מרכזי של השיר כולו, ועל בסיסו הסבר לבחירה בלשון רבים.

2. הרעיון המרכזי: ערך המסע הוא בדרך ולא ביעד - בבית 1 הדובר מבקש דרך ארוכה, ובבית 3 מוטב להגיע זקן ועשיר במה שנרכש בדרך.

3. תפקיד איתקה: להוציא לדרך - בלעדיה הנוסע לא היה יוצא לדרך כלל (בית 4); ולכן גם אם ימצא אותה ענייה, היא לא רימתה אותו (בית 5).

4. המסע סמלי מראשיתו: בבית 1 המפלצות ופוסידון קיימים רק אם הנפש מעמידה אותם.

5. לכן "איתקות": איתקה איננה עוד האי של אודיסאוס אלא מושג - כל מטרה בחיי כל אדם. מי שחזר חכם ורב ניסיון מבין בדיעבד שהמטרות היו פתח למסע.

תשובה

הרעיון המרכזי: ערכו של המסע הוא בדרך ולא ביעד - "שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" (בתים 1-2), "עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ" (בית 3). תפקידה של איתקה הוא להוציא לדרך: בלעדיה הנוסע לא היה יוצא לדרך כלל (בית 4), ולכן גם אם ימצא אותה ענייה, היא לא רימתה אותו (בית 5). כבר מראשית השיר המסע סמלי: המפלצות ופוסידון קיימים רק אם "תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ" (בית 1). לכן "איתקות" ברבים: איתקה איננה עוד אי אחד של אודיסאוס אלא מושג - כל מטרה בחיי כל אדם; החכם ורב הניסיון מבין בדיעבד שהמטרות היו פתח למסע, ושיש איתקות רבות.

14. "חצי האי" - שיימוס היני

"חצי האי" - שיימוס היני

"כשאין לך עוד מה להגיד" - השיר מציע לצאת לנסיעה של יום שלם סביב חצי האי. בדרך אין יעד, בערב יורדת החשכה, ובזיכרון מתבהרים המראות. בבית עדיין אין מה להגיד - אבל משהו השתנה.

במדויק: הדובר פונה אל "אתה" (פנייה כללית, ואולי פנייה אל עצמו), בלשון של הצעה והוראה. המצב: ריקנות או מחסום - "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד" - ומסע מעגלי סביב חצי האי ובחזרה הביתה. הרעיון: המסע אינו לשווא. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל הנוסע חוזר עם "מַפְתֵּחַ" להבנת הנופים: יכולת לראות את הדברים במהותם. הטבע משקף את חיי האדם, ואפשר גם לקרוא את השיר כארס־פואטי: המסע מחדש את יכולת הראייה, ואולי את היכולת לכתוב.

השיר מתורגם מאנגלית (ליאור שטרנברג ואריאל זינדר). בשאלות על השיר חוזרים שלושה רכיבים: המסע עצמו, תיאורי הטבע, והשינוי (או היעדר השינוי) בנוסע. תשובה טובה מחברת ביניהם: הטבע הוא מה שמלמד את הנוסע לראות.

מבנה השיר: יציאה, חשכה, זיכרון, שיבה

ביתמה קורה
1ההצעה לנסוע יום שלם סביב חצי האי כשאין מה להגיד; הארץ "בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת", ואי אפשר להגיע בה לשום מקום - רק לעבור
2שעת הערביים: האופקים בולעים ים וגבעות, והנוסע שוב בחשכה
3ציווי להיזכר במראות: הסלע שקרע את הגלים, הציפורים, האיים בערפל
4השיבה הביתה: עדיין אין מה להגיד, אך יש מפתח להבנת הנופים כולם

מסגרת: הפתיחה "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד" והסיום "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד". התפנית: "אַךְ" בבית 4 מפריד בין מה שלא השתנה לבין מה שהושג.

אמצעים בשיר

אמצעידוגמהמה הוא מבטא
מבנה מסגרת"כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד" / "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד"מבחוץ אין שינוי; השינוי פנימי
פרדוקסבארץ "בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת" לא מגיעים לשום מקום, רק עוברים (בתים 1-2)ערך המסע אינו בהגעה; החיים כמעבר בלי יעד ברור
האנשההאופקים שגומעים את הים והגבעות (בית 2)החשכה בולעת את המראות: אובדן בהירות, ואולי גם חלוף ומוות
ציווי"עַכְשָׁו הִזָּכֵר בַּמַּרְאוֹת" (בית 3)בזיכרון הנוף מתבהר: ההבנה באה אחרי הראייה
מטפורהה"מַפְתֵּחַ" להבנת הנופים כולם (בית 4)ההתבוננות בטבע מלמדת לראות את הדברים בצורתם האמיתית

מה שאלו בבגרות על השיר

מועדמה נשאלעיקר התשובה
קיץ תשפ"וקביעה: הטבע משקף את חיי האדםהנוף הבלתי מסומן, החשכה והמראות משקפים מעבר, אובדן בהירות והבנה
חורף תשפ"ההאם המסע היה לשווא, ותרומת תיאורי הטבעלא: הנוסע חוזר עם מפתח להבנה; "אַךְ" בבית 4
קיץ תשפ"דהמסע והשינויים באדם שיצא אליומן המבט החולף אל הבנה עמוקה
שים לב

הצמד: השיר הזה בצמד עם "איתקה" (קונסטנדינוס קוואפיס). לומדים שיר אחד מכל צמד.

שים לב

כשהשאלה שואלת על "השינוי" או "האם היה המסע לשווא", אל תענו שלא השתנה כלום רק כי בסוף עדיין אין לנוסע מה להגיד. הראו את מילת הניגוד "אַךְ" ואת ה"מפתח" - השינוי הוא בראייה, לא במילים.

דוגמה - האם המסע היה לשווא

קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.

(השיר "חצי האי" מאת שיימוס היני)

השיר מתחיל בהצעה לצאת למסע "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד", ומסתיים בשיבה הביתה "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד".

האם היה המסע לשווא? הסבירו והדגימו את התשובה של המשורר על שאלה זו. בתשובתכם התייחסו גם לתרומה של תיאורי הטבע להבנת המסע בשיר.

פתרון

1. שני רכיבים: תשובת המשורר (היה המסע לשווא או לא), ותרומת תיאורי הטבע.

2. התשובה: המסע לא היה לשווא. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל בבית 4 הנוסע חוזר עם מפתח להבנת הנופים כולם - ראייה חדשה של הדברים בצורתם האמיתית.

3. מילת הניגוד: "אך" בבית 4 מפרידה בין מה שלא השתנה לבין מה שהושג.

4. תיאורי הטבע: בבתים 1-2 הארץ אינה מסומנת ואין בה יעד - ערך המסע אינו בהגעה. בבית 2, בשעת הערביים, האופקים בולעים את הנוף - החשכה שבה המראות נעלמים. בבית 3 הנוסע נקרא להיזכר במראות - הסלע, הציפורים, האיים: בזיכרון הנוף מתבהר.

5. הסיום: המים והקרקע בשיאם - הטבע מלמד לראות את היסודות, וזה המפתח.

תשובה

תשובת המשורר: המסע לא היה לשווא. מבחוץ דבר לא השתנה ("כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד"), אבל הנוסע חוזר עם "מַפְתֵּחַ" להבנת הנופים כולם (בית 4) - ראייה חדשה של הדברים בצורתם האמיתית. "אַךְ" בבית 4 מפריד בין מה שלא השתנה לבין מה שהושג. תיאורי הטבע: הארץ "בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת", שבה לא מגיעים אלא רק עוברים (בתים 1-2) - ערך המסע אינו בהגעה; שעת הערביים שבה האופקים גומעים את הנוף (בית 2) - החשכה שבה המראות נעלמים; "עַכְשָׁו הִזָּכֵר בַּמַּרְאוֹת" - הסלע, הציפורים, האיים (בית 3): בזיכרון הנוף מתבהר. בסיום המים והקרקע בשיאם: הטבע מלמד לראות את היסודות, וזה המפתח.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.