מקבץ ב: שבעה צמדים, שיר אחד מכל צמד
פרק השירה בשאלון 8281 בנוי משני מקבצים, ובוחרים אחד מהם. במקבץ ב יש שירים מימי הביניים ועד היום - שירי קודש, שירי אהבה, שירי מחאה ושירים מתורגמים.
במדויק: "יש לבחור במקבץ אחד מתוך שני מקבצים". השירים מסודרים בצמדים, ולומדים שיר אחד מכל צמד - 7 שירים. בבחינה כל שיר מודפס במלואו, ואחריו שאלה אחת.
הדרך לענות על שאלה על שיר מודפס מופיעה בשיעור "שאלה על שיר שלמדתם, שמודפס בשאלון", ומושגי השירה (דובר, דימוי, תפנית, שיבוץ) - בנושא "שירה: מושגים וכלים לקריאת שיר".
1. "ישנה בחיק ילדות" - יהודה הלוי
"ישנה בחיק ילדות" - יהודה הלוי
שיר קודש קצר שבו המשורר מעיר את נפשו. הוא שואל, נוזף ומצווה, ומצייר לה דרך: מן השכיבה בחיק הילדות אל המעוף לעבר האל. זה השיר שנשאל הכי הרבה פעמים במקבץ.
במדויק: שיר קודש מסוג רשות לנשמת - פיוט שנאמר לפני תפילת "נשמת" בשחרית של שבת וחג. הדובר פונה אל נפשו (נמענת בלשון נקבה) ומכנה אותה "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת". המצב: הנעורים חלפו, ושערות השיבה ("מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה") מבשרות את הזקנה. הרעיון: על הנפש להתנער מהבלי העולם הזה ("הזמן") ולשוב אל האל. הטון: תוכחה, אבל תוכחה של אהבה - הדובר מאמין שהנפש מסוגלת להתעורר.
בשאלון המודפס כל טור של השיר ממוספר כ"בית" (5 בתים). על שיר הקודש, השיבוץ ותפארת החתימה בכלל - השיעור "שירת ימי הביניים: שיר קודש, שיבוץ ומשקל".
מבנה השיר: חמישה בתים, משכיבה למעוף
הניגוד בין הפתיחה לסיום הוא ציר השיר: שינה ← ריצה, חיק הילדות ← המלך, הנפש הבודדה ← חבורת נשמות. בתים 2-4 הם השלבים במעבר.
אמצעים בשיר
הסוגה והשיבוצים
הסוגה: שיר קודש, רשות לנשמת: בקשת רשות של האדם לקרב את נשמתו אל האל בתפילה. הבית האחרון הוא תפארת החתימה - המסקנה של השיר.
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "זמן הנערות חלף" (טדרוס אבולעאפיה). לומדים שיר אחד מכל צמד.
"הזמן" בשירת ימי הביניים אינו שעון ואינו תקופה: הוא הגורל הרע והעולם הזה - החולף, המתהפך, עם הנאות הגוף. "וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" פירושו להתנער מהעולם הזה, ולא לנצל את הזמן.
כשהשאלה מבקשת "בססו את דבריכם על השיר כולו", לא מספיק להשוות את בית 1 לבית 5. מראים גם את בתים 2-4 כשלבים בדרך: קימה, התנערות, מעוף.
דוגמה - הקריאה להתעוררות רוחנית ושני אמצעים
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת" מאת יהודה הלוי)
כיצד באה לידי ביטוי בשיר זה הקריאה של המשורר להתעוררות רוחנית?
בתשובתכם הסבירו גם שני אמצעים אומנותיים התורמים לעיצוב הקריאה של המשורר להתעוררות רוחנית.
1. שני רכיבים: (1) לתאר את הקריאה - מי נקרא, ממה ולמה; (2) שני אמצעים, כל אחד עם ציטוט קצר, מספר בית והסבר.
2. הקריאה: הדובר פונה אל הנפש הישנה בחיק הילדות (בית 1). השינה היא החיים בהבלי העולם הזה. הנעורים חלפו, ושערות השיבה כבר מוכיחות אותה (בית 2). היעד, בבית 5: להצטרף לנשמות שנוהרות אל טוב ה'.
3. אמצעי ראשון - שאלות רטוריות ושרשרת ציוויים: השאלות בבתים 1-2 (עד מתי תשכבי, האם הנעורים לעד) הן תוכחה, והתשובה ידועה מראש. אחריהן ציוויים: לקום ולצאת (בית 2), להתנער (בית 3), לדאות (בית 4), לרדוף אחרי המלך (בית 5). התנועה משכיבה למעוף יוצרת דחיפות.
4. אמצעי שני - דימויים מעולם הציפורים: בבית 3 הנפש מדומה לציפורים שמנערות מעליהן עם שחר את טל הלילה - כך עליה לנער מעליה את העולם הזה. בבית 4 היא נקראת לעוף כציפור הדרור, ומשחק המילים דרור/דרור מלמד שהמעוף הוא חירות.
5. שיבוצים מחזקים: הציווי להתנער משובץ מ"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיהו נ"ב, ב), קריאה לגאולה; הסיום מ"וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'" (ירמיהו ל"א, יא).
6. סיכום: השאלות והציוויים נותנים לקריאה דחיפות, והדימויים נותנים לה כיוון - אל החירות הרוחנית שבדבקות באל.
הקריאה מופנית אל הנפש, "יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת": הדובר מעיר אותה משנת הנעורים והבלי העולם הזה וקורא לה לשוב אל האל. אמצעי 1 - שאלות רטוריות (בתים 1-2) ושרשרת ציוויים - לקום, לצאת, להתנער, לדאות, לרדוף (בתים 2-5): דחיפות ותנועה מן השכיבה אל הקימה והמעוף. אמצעי 2 - דימויים מעולם הציפורים: "וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן" כציפורים שמנערות את טל הלילה (בית 3), "דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר" (בית 4): ההתעוררות היא התנערות והתעלות, ותכליתה חירות רוחנית. השיבוצים "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיהו נ"ב, ב) ו"וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'" (ירמיהו ל"א, יא) מחזקים את הקריאה.
2. "זמן הנערות חלף" - טדרוס אבולעאפיה
"זמן הנערות חלף" - טדרוס אבולעאפיה
משורר שחי חיי הנאה וכבוד מכריז: הנעורים נגמרו, ומעכשיו אני עובד את האל. אחר כך הוא מנמק למה הגאווה והשלטון בעולם הזה מגוחכים, ובסוף לועג ללץ שמולך על עולם מלוכלך.
במדויק: שיר קודש הגותי. הדובר פונה אל עצמו ואל השומעים, ובסוף אל הלץ - אדם יהיר שליבו גבה כי משל בעולם הזה. המצב: "זְמַן הַנַּעֲרוּת חָלַף וְהָלַךְ", והדובר מחליט (נמלך בדעתו) לעבוד את האל ומשליך עליו את כל דאגתו. הרעיון: הבחנה בין קיום בעל ערך רוחני, הנשען על אמונה, לבין קיום חסר ערך של הבלי העולם הזה. השיר הופך את מושג המלכות: המלך האמיתי הוא מי שמולך בעולם הנפשות.
אבולעאפיה נאסר ונכלא (1281), ובמאסרו גברה בו הנטייה לדת ולאמונה. בדומה ל"ישנה בחיק ילדות", גם כאן יש הכרה בסוף הנעורים והחלטה בוגרת לפנות אל האל.
מבנה השיר: מן ההכרזה אל הלעג ללץ
הקשר בין הפתיחה לסיום: השורש מ-ל-ך והחריזה המבריחה בסיומת -לך לאורך כל השיר: הפועל "נמלך" בבית 1 (החליט), ובבית 7 המלכות של הדובר ושל הלץ. ההחלטה בפתיחה מתממשת כמלכות רוחנית בסיום.
אמצעים בשיר
הסוגה והשיבוצים
הסוגה: שיר קודש הגותי, שבעה בתים, חריזה אחידה בסיומת -לך. בית 1 - תפארת הפתיחה; בית 7 - תפארת החתימה.
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "ישנה בחיק ילדות" (יהודה הלוי). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שני ה"מלכים" בשיר שונים: נמלך בבית 1 פירושו החליט, לא "נעשה מלך". המלכות של הדובר מגיעה רק בסוף, והיא מלכות רוחנית בעולם הנפשות.
דוגמה - ההכרזה בשני הבתים הפותחים והשיר כולו
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "זמן הנערות חלף" מאת טדרוס אבולעאפיה)
פרשו את ההכרזה של המשורר בשני הבתים הפותחים את השיר, והסבירו את הקשר בין הכרזה זו ובין השיר כולו.
1. שני רכיבים: "פרשו" - להסביר במילים שלכם את ההכרזה בבתים 1-2; "הסבירו את הקשר" - להראות איך שאר השיר מנמק ומשלים אותה.
2. פירוש ההכרזה: בבית 1 זמן הנעורים עבר ללא שוב, והדובר מחליט (נמלך בדעתו) וזועק לעבוד את האל. בבית 2 ביטחונו שב אל ה', והוא משליך עליו את כל דאגתו - שיבוץ מ"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ" (תהילים נ"ה, כג).
3. השיר מנמק את ההכרזה: בבית 3 - אין במה להתגאות בממלכה השפלה של העולם הזה; בבית 4 - האדם עפר ואפר; בבית 5 - הדובר מואס בממשלת הזמן ומבקש את העולם הבא.
4. הסיום משלים את ההכרזה: בבית 7 מי שוויתר על הזמן ימלוך בעולם הנפשות, ואת העולם המלוכלך הוא משאיר ללץ.
5. הקשר בצורה: החריזה בסיומת -לך והשורש מ-ל-ך (נמלך בבית 1, אמלוך ומלך-לך בבית 7) קושרים את הפתיחה לסיום.
פירוש ההכרזה (בתים 1-2): זמן הנעורים עבר ("זְמַן הַנַּעֲרוּת חָלַף וְהָלַךְ"), והדובר מחליט (נמלך בדעתו) וזועק לעבוד את האל. כל ביטחונו שב אל ה', והוא משליך עליו את כל דאגתו (לפי "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ", תהילים נ"ה, כג). הקשר לשיר כולו: ההכרזה היא הפנייה מן הזמן אל האל, ושאר השיר מנמק ומפתח אותה - הגאווה בממלכה השפלה של העולם הזה מגוחכת (בית 3), האדם "עָפָר וְאֵפֶר" (בית 4), הדובר מואס בממשלת הזמן ומבקש את העולם הבא (בית 5). הסיום משלים את ההכרזה: מי שוויתר על הזמן ימלוך בעולם הנפשות (בית 7). החריזה בסיומת -לך והשורש מ-ל-ך (נמלך - אמלוך - מלך-לך) קושרים את הפתיחה לסיום.
3. "הכניסיני תחת כנפך" - ח"נ ביאליק
"הכניסיני תחת כנפך" - ח"נ ביאליק
אחד השירים המוכרים בעברית. הדובר מבקש מאישה שתאסוף אותו תחת כנפה, ובשעת בין השמשות מתוודה לפניה: לא היו לו נעורים, לא הייתה לו אהבה, ואפילו החלום עבר.
במדויק: שיר אישי שבמרכזו חשבון נפש. הדובר פונה אל נמענת אהובה ומבקש ממנה חסות, קרבה ואהבה שאינה תלויה בדבר - שתהיה לו כמו אם ואחות. המצב: וידוי של סודות - הנעורים שלא נחוו, האהבה שלא זכה בה, החלומות שהתבדו - עד ריקנות גמורה: "אֵין לִי דָבָר". הרעיון: שיר וידוי על העדר האהבה ועל חיים שהתרוקנו. המבנה המעגלי (הבית הראשון חוזר בסוף) מרמז שאין מוצא ושהבקשה לא נענתה.
יש שקראו את הנמענת כשכינה (משבר הזהות של היציאה מן העולם הדתי). אפשר גם לראות בה "איכות של אישה, ציפור ושכינה". מטפורת הציפור והגוזל היא מוטיב בשירת ביאליק.
מבנה השיר: מסגרת של בקשה, ובתוכה וידוי
התפנית: בבית 4 השאלות מתחלפות בקביעה מוחלטת. הניגוד בין "יש בעולם" (בתים 2-3) לבין "אין לי" (בית 4) בונה את המשמעות: העולם מלא, והדובר מודר ממנו.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "היא יושבה לחלון" (ח"נ ביאליק). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שאלה על עמדה אישית (האם לדעתכם חשיפת הסודות גורמת לדובר הקלה?) מקבלת כל עמדה, בתנאי שהיא מבוססת על השיר. למשל: "לא" - כי הווידוי מסלים והשיר חוזר לאותה בקשה; או "הקלה חלקית" - כי יש נמענת רחומה שמקשיבה.
דוגמה - שיר וידוי על חיים שהתרוקנו
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "הכניסיני תחת כנפך" מאת ח"נ ביאליק)
" 'הכניסיני תחת כנפך' הוא שיר וידוי נוקב על החיים שהתרוקנו מכל תוכן ובמיוחד מן הסיכוי לאהבה"
(אבנר הולצמן, מולדת במילים: תחנות בספרות העברית, 2024, עמ' 206).
הסבירו והדגימו קביעה זו.
1. מפרקים את הקביעה: (א) שיר וידוי; (ב) חיים שהתרוקנו מכל תוכן; (ג) במיוחד מן הסיכוי לאהבה; (ד) נוקב.
2. שיר וידוי: הדובר פונה אל נמענת קרובה ומבקש שתהיה לו אם ואחות (בית 1), ובבתים 2-3 מגלה לה סוד ועוד סוד.
3. חיים שהתרוקנו: בבית 2 הוא שואל היכן נעוריו, בבית 4 הכוכבים רימו אותו, ועד הקביעה שאין לו דבר. הניגוד בין מה ש"אומרים" שיש בעולם (בתים 2-3) לבין "אין לי" (בית 4) מבליט את הריקנות.
4. במיוחד האהבה: בבית 3 נפשו נשרפה בתשוקה, והוא שואל מה היא אהבה - תשוקה גדולה שלא מומשה.
5. נוקב: המבנה המעגלי חוזר לאותה בקשת מחסה, ואין מוצא.
שיר וידוי: הדובר פונה אל נמענת קרובה, שתהיה לו כמו אם ואחות, ומגלה לה סודות (בתים 2-3). חיים שהתרוקנו: "הֵיכָן נְעוּרָי?" (בית 2), "הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי" ועד "אֵין לִי דָבָר" (בית 4) - חזרה, שאלות רטוריות וניגוד בין "אומרים, יש" לבין "אין לי". במיוחד מן הסיכוי לאהבה: "נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ", והשאלה מה היא אהבה (בית 3). נוקב: המבנה המעגלי חוזר לבקשת מחסה, ואין מוצא.
4. "היא יושבה לחלון" - ח"נ ביאליק
"היא יושבה לחלון" - ח"נ ביאליק
שיר שנשמע כמו שיר עם פשוט: נערה יושבת בחלון ומסרקת את שערה, הבריות מרכלים עליה, והאוהב שלה מגן עליה ומתגעגע אליה עד מוות. אבל מתחת לפשטות יש שאלה: האם האוהב רואה את מה שכולם רואים?
במדויק: הדובר הוא גבר שמתאר את ייסוריו ואת מאווייו כלפי האישה שהוא אוהב, רחלה. הוא פונה בתחילה אל החברה ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה / וּבְעֵינַי הִיא בָרָה") ובסוף אל הטבע (השיבולים והגבעולים). המצב: רחלה איננה, והוא כואב את היעדרה בפזמון חוזר ("מַר לִי מַר"). הרעיון: אהבה מוחלטת ונאמנות שאינה מושפעת מדעת הבריות. אפשר גם לקרוא את השיר כאירוני: המאהב התמים מפרש את המציאות באופן מוטעה, כי האהבה עיוורה אותו.
הקריאה האירונית נשענת על פרטים כמו הישיבה בחלון לעיני כול והיציאה אל "משעול הקמה", מקום מפגש של אוהבים. אפשר גם שאין כאן אירוניה אלא ספק פנימי אמיתי של הדובר. שתי הקריאות מתקבלות, אם הן מבוססות על השיר.
מבנה השיר: בתים ופזמון חוזר
התפנית: מן הפנייה אל החברה (להגן על כבודה) אל הפנייה אל הטבע (לשלוח לה ברכה, בלי עדים). בשיר המודפס בשאלון גם הפזמון ממוספר כבית, ולכן משעול הקמה הוא "בית 5" והסיום "בית 7".
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "הכניסיני תחת כנפך" (ח"נ ביאליק). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שימו לב לנוסח השאלה: אם היא מציגה קביעה שהמשורר לועג למאהב, מראים את הפער בין מה שהמאהב אומר לבין מה שהקורא מבין (החלון, שהיא איננה, משעול הקמה). אם היא שואלת על דמות האוהב, אפשר לתאר אותו כנאמן ואמיץ מול החברה.
דוגמה - דמות האוהב ותפקיד החברה
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "היא יושבה לחלון" מאת ח"נ ביאליק)
כיצד מצטיירת דמותו של האוהב בשיר, ומהו התפקיד של החברה בהארת דמותו? הסבירו והדגימו את דבריכם.
1. שני רכיבים: דמות האוהב (תכונות עם דוגמאות); תפקיד החברה - איך היא מאירה את הדמות.
2. דמות האוהב: נאמן ובוטח באהבתו - בעיניו רחלה טהורה (בית 1), והוא מכריז שהם שייכים זה לזה (בית 3). תלוי בה לגמרי וכואב את היעדרה - הפזמון החוזר. רגשן וקיצוני - בסיום הוא מוכן למות במקומו (בית 7).
3. תפקיד החברה - רקע ניגודי: בעיני הבריות רחלה פרוצה, והן הולכות רכיל (בתים 1 ו-3). מולן בולטים הנאמנות, העצמאות ואומץ הלב שלו.
4. החברה מבליטה גם את בדידותו: ממנה הוא פונה בסוף אל הטבע - אל השיבולים והגבעולים.
דמות האוהב: נאמן ובוטח באהבתו ("וּבְעֵינַי הִיא בָרָה", "וְאָנֹכִי לְרָחֵל"); תלוי בה לגמרי וכואב את היעדרה (הפזמון "מַר לִי מַר"); רגשן וקיצוני ("וּמַתִּי בִמְקוֹמִי"). תפקיד החברה: רקע ניגודי שמאיר את האוהב - החברה שופטת ורוכלת ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה", והבריות הולכות רכיל), ומולה מתבלטים נאמנותו, עצמאותו ואומץ ליבו. החברה מבליטה גם את בדידותו: מפניה הוא פונה בסוף אל הטבע - אל השיבולים והגבעולים, שישאו לרחלה את שלומו.
5. "זמר נוגה" - רחל
"זמר נוגה" - רחל
שיר געגועים אל אהוב רחוק. הדוברת שואלת אם הוא שומע את קולה, מסבירה לעצמה שבעולם הזה אנשים נפרדים לתמיד, ובכל זאת מבטיחה לחכות לו עד סוף חייה.
במדויק: הדוברת פונה אל אהוב רחוק שזהותו אינה ידועה - אולי במרחק פיזי ואולי במרחק רגשי. המצב: פרידה, ספק אם הקשר עוד קיים, ותחושה שהמוות קרוב. הרעיון: המפגשים בין בני אדם קצרים והפרידות נצחיות, אבל התקווה והנאמנות נשמרות עד המוות. המבנה: מסגרת - בית 1 ובית 3 אישיים, בית 2 כללי, על גורל האדם בעולם.
השם "זמר נוגה" הוא אוקסימורון: זמר הוא משהו עליז, ונוגה הוא עצב. כל עוד יש תקווה לפגוש את האהוב, ההמתנה הופכת לסוג של זמר. בנוסח המקורי הדימוי בסיום היה לסולווג, גיבורה שחיכתה לאהובה עד סוף ימיה.
מבנה השיר: אישי - כללי - אישי
התפנית: בבית 3 היא כבר לא שואלת אם הוא שומע. היא מכירה בכישלון שתיארה בבית 2, ועונה עליו בהבטחה.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "ימים לבנים" (לאה גולדברג). לומדים שיר אחד מכל צמד.
אל תסתפקו בבית 2 כשהשאלה שואלת על השיר כולו. התשובה הטובה מראה שגם בבתים 1 ו-3 יש פרידה, אבל גם תגובה אליה: קול שמנסה לעבור מעל לזמן, והבטחה לחכות.
דוגמה - תפיסת העולם בבית השני ובשיר כולו
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "זמר נוגה" מאת רחל)
על פי הבית השני, הסבירו והדגימו מהי תפיסת העולם של הדוברת בשיר.
האם תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בבית הראשון ובבית השלישי בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
1. שני רכיבים: תפיסת העולם לפי בית 2; ואם היא מופיעה בבתים 1 ו-3 - עמדה, ולכל בית הסבר ודוגמה.
2. בית 2: תפיסה פסימית־פטליסטית וכללית. העולם רחב ורב דרכים, המפגשים רגעיים והפרידות נצחיות, והאדם המחפש נכשל ולא ימצא את מה שאבד. הלשון כללית (אדם, בהווה מתמיד).
3. בית 1 - כן, אבל: המרחק מן האהוב והשאלה החוזרת אם הוא שומע את קולה הם הפרידה של בית 2 במקרה הפרטי. אבל יש בו ניסיון לגבור עליה: קול שמצווה ברכה מעל לזמן.
4. בית 3 - כן, אבל: יומה האחרון כבר קרוב - הפרידה לעד היא גורלה שלה. אבל היא מגיבה בהבטחה לחכות לו עד סוף חייה, כמו רחל: נאמנות ותקווה מול הייאוש.
בית 2 - תפיסת עולם פסימית־פטליסטית וכללית: העולם רחב ורב דרכים, הפגישות רגעיות והפרידות נצחיות ("נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד"), והאדם המחפש נכשל ולא ימצא "אֶת אֲשֶׁר אָבַד"; הלשון כללית, אדם, בהווה מתמיד. בית 1 - כן: המרחק ואי הוודאות (האהוב הרחוק, "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי") הם הפרידה מבית 2 במקרה הפרטי, אבל יש בו גם ניסיון לגבור עליה - קול שמצווה ברכה מעל לזמן. בית 3 - כן: יומה האחרון קרוב, והפרידה לעד היא גורלה שלה; אבל היא מגיבה בהבטחה לחכות לו עד סוף חייה, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ" - נאמנות ותקווה מול הייאוש.
6. "ימים לבנים" - לאה גולדברג
"ימים לבנים" - לאה גולדברג
שיר שקט על ימים ארוכים, בהירים וריקים. הדוברת לבד, מביטה בנהר ובשמיים, מקשיבה ללב שלה - ואומרת שקל לה. השאלה שהבגרות חוזרת אליה: האם זו שלווה אמיתית, או עצב שמתחפש לשלווה?
במדויק: הדוברת מתבוננת מבעד לחלון ואחר כך פנימה, אל ליבה, ובבית 3 פונה אל הימים עצמם. המצב: תקופת מעבר של בדידות - הימים הם "גשרים" בין אתמול למחר, וההווה כאילו ריק. הרעיון: יחס אמביוולנטי לבדידות: שלווה, השלמה ופיוס, ולצדם ריקנות, נטישה וויתור. השיר נכתב ב-1932 בבון, בתקופת לימודיה של גולדברג בגרמניה.
הפרשנויות חלוקות: יש שרואים בשיר שלווה ורוגע מול הבדידות, ויש שרואים בו אכזבה וריקנות, ובחיוך "שלמד" - חיוך של מי שהובס. בתשובה כדאי להראות את שני הצדדים, או לבחור צד ולבסס אותו.
מבנה השיר: מן החוץ אל הפנים
הסיום: השורה האחרונה כמעט זהה לסוף בית 1, אבל סדר המילים משתנה. לפי קריאה אחת, השינוי הקטן מרמז שזו תקופת מעבר שתסתיים ולא מעגל. אפשר גם לקרוא את החזרה כמעגל ללא יציאה, ולראות בגשרים ביטוי לפסימיות ולייאוש: זרם החיים עובר מעל ראשנו, לאו דווקא אל עתיד טוב יותר.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "זמר נוגה" (רחל). לומדים שיר אחד מכל צמד.
"ימים לבנים" אינם רק ימים בהירים. לבן הוא גם ריק: בבית 3 הימים לבנים וגם ריקים. מי שכותב רק שהשיר מתאר שלווה מחמיץ את הצד השני, ושאלות רבות שואלות דווקא על הרגשות המורכבים.
דוגמה - דימוי התינוק ועולמה הפנימי של הדוברת
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "ימים לבנים" מאת לאה גולדברג)
הבית השני בשיר מסתיים בדימוי:
"כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר־עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר."
הסבירו את הקשר בין הדימוי ובין המתואר בשיר כולו. מה אפשר ללמוד מדימוי זה על עולמה הפנימי של הדוברת?
הדגימו את דבריכם.
1. שלושה רכיבים: מה הדימוי אומר; הקשר שלו לשיר כולו; מה הוא מלמד על עולמה הפנימי.
2. הדימוי: הלב של הדוברת מדומה לתינוק שמזמר לעצמו שיר ערש ונרדם, כי האם העייפה נרדמה ופסקה לזמר.
3. הקשר לבית 2: הלב התרגל אל עצמו ומרגיע את עצמו, וקצב הדפיקות הוא שיר הערש. הלב נרגע, מתפייס ומוותר - תהליך ההירדמות.
4. הקשר לבתים 1 ו-3: הבדידות השלווה והדממה בבית 1, והשתיקה של הימים בבית 3 - אין מי שישיר לה. בבית 3 עיניה למדו לחייך, כמו התינוק שלמד להרגיע את עצמו.
5. עולמה הפנימי: שלווה, השלמה ויכולת להסתפק בעצמה - ומתחת לכך בדידות, נטישה וויתור. שלווה עצובה.
הדימוי: הלב מדומה לתינוק שמזמר לעצמו שיר ערש ונרדם, כי האם העייפה נרדמה ופסקה לזמר. הקשר לשיר: הלב התרגל אל עצמו ומרגיע את עצמו, וקצב הדפיקות הוא שיר הערש; הלב נרגע, מתפייס ומוותר - תהליך ההירדמות (בית 2). הבדידות ("שַׁלְוַת־בְּדִידוּת גְּדוֹלָה", בית 1) והשקט ("כָּל־כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם", בית 3) - אין מי שישיר לה. בבית 3 עיניה למדו לחייך, כמו התינוק שלמד להרגיע את עצמו. עולמה הפנימי: שלווה והשלמה, יכולת להסתפק בעצמה; ומתחת לכך בדידות, נטישה וויתור - שלווה עצובה.
7. "[עוד חוזר הניגון]" - נתן אלתרמן
"[עוד חוזר הניגון]" - נתן אלתרמן
שיר על הלך, "עובר אורח", שהולך בדרכים. העולם מחכה לו, הוא נוגע בו ברוך - ומוסיף ללכת. שיר על חירות, על אהבה לעולם בלי להחזיק בו, ואולי גם על המשורר עצמו.
במדויק: הדובר פונה אל "עוֹבֵר אֹרַח" - אדם מזדמן ולא מזוהה. אפשר שזה נמען כללי, הקורא, או הדובר עצמו (מונולוג פנימי). המצב: הניגון שהנמען זנח "לַשָּׁוְא" חוזר, הדרך נפתחת לפניו, והטבע (ענן, אילן, כבשה, איילת) מצפה לו ומעיד עליו. הרעיון: החירות היא הערך המרכזי; האדם אוהב את העולם ומתפעל ממנו בלי לנכס אותו ("וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת"), וארעיותו בולטת מול הניגון והדרך הנצחיים. אפשר גם לקרוא את השיר כארס־פואטי: ההלך הוא משורר נודד, והניגון הוא השירה.
השיר מתוך "כוכבים בחוץ", שבו המילה "עוד" מופיעה יותר ממאה פעמים. "עוד" פירושה גם "שוב" וגם "עדיין" - התחדשות אחרי הפסקה, או המשכיות בלי הפסקה.
מבנה השיר: שלושה בתים, שלושה זמנים
נקודת העצירה: בסוף בית 2 חסרה הברה במשקל ("והוספת לכת"), וצמד מקפים מפריד בין הבתים. אחרי הליטוף - עצירה קלה, ואז ההליכה נמשכת.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "להשאיר" (שלמה טנאי). לומדים שיר אחד מכל צמד.
סמל אינו מקבל תשובה אחת נכונה. כשהשאלה שואלת "מה מסמל, לדעתכם", מציעים משמעות אחת (או שתיים), ומבססים אותה על פרטים מן השיר - לא על הגדרה כללית של "ניגון".
דוגמה - הנוף העשיר והידיים הריקות
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "[עוד חוזר הניגון]" מאת נתן אלתרמן)
לאורך השיר מתוארים מראות נוף וטבע רבים שֶׁנִּקְרִים בדרכו של הנמען. לעומת זאת הבית האחרון נפתח במילים "-- שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת".
האם לדעתכם יש סתירה בין תיאורים אלה ובין המילים הפותחות את הבית האחרון? הסבירו והדגימו את דבריכם.
1. מה השאלה מבקשת: עמדה (יש סתירה / אין / רק למראית עין), והסבר עם דוגמאות.
2. העמדה: יש סתירה למראית עין בלבד. העולם עשיר ופתוח לפני ההלך: הדרך נפקחת לפניו, והענן והאילן מחכים לו (בית 1). ובכל זאת ידיו ריקות (בית 3).
3. ההסבר: ההלך אינו לוקח דבר מן העולם: הוא מלטף את הכבשה והאיילת וממשיך ללכת (סוף בית 2). הליטוף נוגע ואינו אוחז. הכבשה והאיילת מעידות על כך, והמקפים בפתח בית 3 מחברים את עדותן אל הידיים הריקות.
4. העושר פנימי: לא פעם הוא השתחווה לחורשה, לאישה ולצמרת (בית 3) - התפעלות ואהבה, לא רכוש.
5. מסקנה: פרדוקס מכוון - הידיים הריקות הן תנאי החירות והפגישה עם העולם. אפשר גם: הן המחיר של חיי הנדודים.
יש סתירה למראית עין בלבד. העולם עשיר ופתוח לפני ההלך: הדרך נפקחת לפניו, והענן והאילן "מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר־אֹרַח" (בית 1), ובכל זאת "שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת". ההלך אינו לוקח דבר מן העולם: הוא מלטף את הכבשה והאיילת, "וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת" (בית 2) - הליטוף נוגע ואינו אוחז; הכבשה והאיילת מעידות על כך. העושר הוא פנימי: לא פעם הוא השתחווה לחורשה, לאישה ולצמרת (בית 3) - התפעלות ואהבה, לא רכוש. זה פרדוקס מכוון: הידיים הריקות הן תנאי החירות והפגישה עם העולם (אפשר גם: הן גם המחיר של חיי הנדודים).
8. "להשאיר" - שלמה טנאי
"להשאיר" - שלמה טנאי
שיר קצר בצורת כללים: מה לא לעשות. הוא מציע להשאיר משהו נסתר - בדיבור, בידיעה ובאדם עצמו - ומביא עדים: העץ ואלוהים.
במדויק: הדובר מנסח כללים בלשון של ציווי בדרך השלילה: כל בית נפתח במילה "לא" ונמשך כמשפט ציווי. הרעיון: דרך חיים של איפוק, צניעות וענווה: לא לחשוף הכול, לא לשאוף לדעת הכול ולחצות כל גבול, ולהשאיר באדם ובעולם חלק נסתר. אפשר לקרוא זאת מנקודת מבטו של האדם עצמו (להימנע מחשיפת יתר) וגם של הזולת (לא ללחוץ על אחר להיחשף): צניעות מצד אחד וכבוד מצד אחר.
אפשר לקרוא את השיר גם כארס־פואטי: גם שיר אינו חושף הכול, ותמיד יישאר בו משהו פרטי. השיר עצמו "משאיר": הוא קצר, והבית האחרון הוא טור אחד.
מבנה השיר: שלושה כללים, בתים מתקצרים
ההסלמה: מן הטבע (העץ) אל האל, ומשם אל האדם. מה שנאמר על העץ ועל אלוהים חל, בבית הקצר, על כל אדם.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "[עוד חוזר הניגון]" (נתן אלתרמן). לומדים שיר אחד מכל צמד.
השיר קצר, ולכן קל לכתוב עליו תשובה קצרה מדי. כשמסבירים את החזרה, לא מספיק לכתוב שיש חזרה: מסבירים מה כל מילה עושה ("גם", "רק", "ומשאיר"), ומראים איך הבית השלישי מסיק מן השניים הראשונים.
דוגמה - דרך החיים הראויה ושתי דרכי עיצוב
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "להשאיר" מאת שלמה טנאי)
על פי הדובר בשיר, מהי דרך החיים הראויה?
הסבירו והדגימו שתיים מדרכי העיצוב בשיר המסייעות בתיאור דרך חיים זו.
1. שני רכיבים: דרך החיים הראויה; ובדיוק שתי דרכי עיצוב, כל אחת עם שם, ציטוט והסבר.
2. דרך החיים: איפוק, צניעות וענווה. לא לחשוף הכול, לא לשאוף לדעת הכול ולחצות כל גבול, ולהשאיר באדם ובעולם חלק נסתר.
3. דרך עיצוב ראשונה - אנלוגיה והאנשה: העץ "אומר" רק גזע ועלים ומשאיר "שָׁרָשִׁים בָּאֲפֵלָה", ואלוהים מספר רק על שמש, ירח וכוכבים. אם הטבע והאל משאירים נסתר, גם האדם צריך.
4. דרך עיצוב שנייה - מבנה וחזרה: שלושה בתים שכל אחד נפתח ב"לֹא" ובשם פועל (לוֹמַר, לַעֲבֹר, לִפְרֹשׂ), כמו כללים. הבתים מתקצרים עד בית של טור אחד - השיר עצמו "משאיר" ולא אומר הכול.
דרך החיים הראויה: איפוק, צניעות וענווה - לא לחשוף הכול, לא לשאוף לדעת הכול ולחצות כל גבול, ולהשאיר באדם ובעולם חלק נסתר. דרך עיצוב 1, אנלוגיה והאנשה: העץ "אומר" רק גזע ועלים ומשאיר "שָׁרָשִׁים בָּאֲפֵלָה", ואלוהים מספר רק על שמש, ירח וכוכבים; אם הטבע והאל משאירים נסתר, גם האדם צריך. דרך עיצוב 2, מבנה וחזרה: שלושה בתים שכל אחד נפתח ב"לֹא" ובשם פועל (לוֹמַר, לַעֲבֹר, לִפְרֹשׂ), כמו כללים או ציוויים; הבתים מתקצרים עד בית של טור אחד, והשיר עצמו "משאיר" ולא אומר הכול. (אפשר גם: הרמז "מַכְאוֹבֵי הַדַּעַת" לקהלת "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב".)
9. "הילדים" - יהודה עמיחי
"הילדים" - יהודה עמיחי
אב מסתכל על ילדיו: ביום הם רצים ומשחקים בכדור הארץ, בערב הם מודים להוריהם ונרדמים. ואז, כשהוא יושב לידם, הוא מבין משהו על עצמו ועל הוריו.
במדויק: הדובר הוא הורה שמתאר את ילדיו ("הם") בשני הבתים הראשונים, ואת עצמו ("אני") בבית האחרון. המצב: משחק הילדים ביום וטקס ההשכבה בערב. הרעיון: הניגוד בין תודה לבין סליחה: הילדים התמימים מודים להוריהם שהביאו אותם לעולם, והאב המפוכח סולח להוריו שעשו אותו. בסוף הוא מכריז שבע פעמים "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" - ענווה והכרה במגבלות ההורה, שאינו יכול להבטיח לילדיו הגנה ועתיד.
עמיחי כתב שירים רבים על ילדיו ועל הוריו. הקדושה בשיריו מצויה ביום־יומי: חדר הילדים מתואר כבית תפילה, וההשכבה מזכירה את תפילת הנעילה.
מבנה השיר: "הם" ואחר כך "אני"
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "השחיינים" (אגי משעול). לומדים שיר אחד מכל צמד.
"אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" אינו כפירה. בהקשר של השיר זו הכרה במגבלות ההורה: לילדים קטנים ההורה הוא כמו אלוהים, אבל האב יודע שאינו יכול להגן עליהם מכול. אל תשכחו את הרמיזה לנעילה - היא חלק מן המשמעות.
דוגמה - התודה של הילדים והסליחה של האב
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "הילדים" מאת יהודה עמיחי)
לפניכם שני ציטוטים (1)–(2) מן השיר, פרשו כל אחד מהם, והסבירו את תרומתם לבניית משמעות השיר.
(1) "הַיְלָדִים מוֹדִים לָנוּ עֶרֶב עֶרֶב שֶׁהֵבֵאנוּ אוֹתָם
לָעוֹלָם." (בית 2)
(2) "וַאֲנִי סוֹלֵחַ אָז לְהוֹרַי שֶׁעָשׂוּ אוֹתִי." (בית 3)
1. מה השאלה מבקשת: לפרש כל ציטוט בנפרד, ואחר כך להסביר מה הם תורמים יחד למשמעות השיר.
2. ציטוט 1: הילדים מודים להוריהם כל ערב על שהביאו אותם לעולם. זה היפוך של "מודה אני" - בערב ולא בבוקר, להורים ולא לאלוהים. בעיני הילדים ההורים הם כמו בוראים, והקיום הוא מתנה. זו נקודת המבט התמימה של בתים 1-2.
3. ציטוט 2: המבוגר אינו מודה להוריו אלא סולח להם. סליחה מניחה שיש בחיים גם סבל. והסליחה באה "אז" - כשהוא יושב ליד ילדיו הנרדמים, ונדמה לו שכל החלל החיצון עובר דרך החדר (בית 3). זו נקודת המבט הבוגרת והמפוכחת.
4. יחד: הניגוד תודה/סליחה, ילד/מבוגר, בונה את מבנה השיר ומוביל אל ההכרזה בסוף בית 3 שהוא אינו אלוהים: האב מבין שגם הוריו לא היו כול יכולים, ואולי מקווה שגם ילדיו יסלחו לו. מעגל של דורות.
ציטוט 1 (בית 2): הילדים מודים להוריהם כל ערב על שהביאו אותם לעולם - היפוך של תפילת "מודה אני": במקום לאלוהים בבוקר, להורים בערב. בעיני הילדים ההורים הם כמו בוראים, והקיום הוא מתנה; הציטוט מציג את נקודת המבט התמימה של הילדים. ציטוט 2 (בית 3): המבוגר אינו מודה להוריו אלא סולח להם שעשו אותו; סליחה מניחה שיש בחיים גם סבל, והיא באה כשהוא יושב ליד ילדיו ומרגיש את כל החלל החיצון עובר דרך החדר; זו נקודת המבט הבוגרת והמפוכחת. יחד: ניגוד תודה/סליחה, ילד/מבוגר, שבונה את מבנה השיר ומוביל לסיום "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" - האב מבין שגם הוריו לא היו כול יכולים, ומקווה שגם ילדיו יסלחו לו. מעגל של דורות.
10. "השחיינים" - אגי משעול
"השחיינים" - אגי משעול
בבריכה שוחות לאט נשים זקנות מן הדיור המוגן, ולידן חוצים את המים שחיינים צעירים, שזופים ובטוחים בעצמם. הצעירים מספרים בלי בושה שאין בהם חמלה - עד שתי השורות האחרונות, שבהן מתברר מה הם בעצם מסרבים לראות.
במדויק: הדובר הוא קול קבוצתי, "אָנוּ" - "הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים". הם מתארים את הזקנות בבוז ובאופן גרוטסקי, ומסלקים אותן מן הבריכה. הרעיון: שיר על זקנה ועל האופן שבו צעירים רואים אותה. הניגוד בין צעירות לזקנה הופך בסוף לאנלוגיה: הזקנות הן העתיד של הצעירים, ה"תכלית" שאליה הם "חותרים". האכזריות מתגלה כהגנה מפני מראה הסוף.
בשיר בולטים ההומור והאירוניה של משעול. הדינמיקה הקלילה של השחיינים מול הזקנות היא כיסוי לאמירה מלנכולית על תכלית החיים.
מבנה השיר: הזקנות, הצעירים, והתפנית
התפנית הופכת את השיר משיר על יהירות לשיר על זמן ומוות: מבוז והרחקה אל הכרה והזדהות.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "הילדים" (יהודה עמיחי). לומדים שיר אחד מכל צמד.
אל תזהו את עמדת השיר עם עמדת ה"אָנוּ". הצעירים מתגאים בהיעדר החמלה, אבל השיר חושף אותם באירוניה. לכן השאלות שואלות על השינוי בסוף ועל הרגש שהשיר מעורר בקורא.
דוגמה - השינוי בשתי השורות המסיימות
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "השחיינים" מאת אגי משעול)
בשתי השורות המסיימות את השיר יש שינוי ביחס של הדוברת כלפי הזקנות מן הדיור המוגן.
הסבירו והדגימו קביעה זו.
1. מה השאלה מבקשת: להראות את היחס לפני השורות האחרונות ואת היחס בהן, ולהסביר מה השתנה.
2. היחס לפני: הדוברת, כחלק מן השחיינים הצעירים שמכנים את עצמם "אמיתיים" (בית 3), מתארת את הזקנות בבוז: גופן מתפרק, והן מפרפרות כמו טובעות (בית 2). בבית 4 הצעירים מכריזים שאין בהם חמלה, ומסלקים את הזקנות ברמזים גסים, הרחק מהם.
3. השורות המסיימות: הצעירים אינם רוצים לחזות, דווקא עכשיו, בתכלית שאליה הם עצמם חותרים. הם מבינים שהזקנות הן ה"תכלית" שלהם - העתיד, הזקנה והמוות.
4. השינוי: מבוז והרחקה אל הכרה והזדהות. הבוז מתגלה כהגנה מפני מראה העתיד, ויש בכך אירוניה עצמית.
5. כפל המשמעות מחזק: חותרים - שחייה וגם שאיפה; תכלית - מטרה וגם סוף.
עד השורות האחרונות הדוברת, כחלק מ"הַשַּׂחְיָנִים הַאֲמִתִּיִּים", מתארת את הזקנות בבוז: גופן מתפרק ואבריהן מתמזגים זה בזה, הן מפרפרות "כְּטוֹבְעוֹת"; "וְאֵין בָּנוּ חֶמְלָה לְמִתְחַזִּים", והן מסולקות ברמזים גסים, הרחק מן הצעירים. בשורות המסיימות, שבהן הצעירים אינם רוצים לחזות דווקא עכשיו "בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָ אָנוּ חוֹתְרִים", השחיינים הצעירים מבינים שהזקנות הן ה"תכלית" שאליה הם עצמם חותרים: עתידם, הזקנה והמוות. השינוי: מבוז והרחקה להכרה והזדהות; הבוז מתגלה כהגנה מפני מראה העתיד, ויש בכך אירוניה עצמית. "חותרים" - גם שחייה וגם שאיפה; "תכלית" - גם מטרה וגם סוף.
11. "על חופש היצירה בעידן הלאומי" - סלמאן מצאלחה
"על חופש היצירה בעידן הלאומי" - סלמאן מצאלחה
שיר ארוך שנכתב כמו בנשימה אחת. הדובר מונה את כל מה שהוא אינו: לא מדינה, לא חבר בפרלמנט, לא בן לעם הנבחר ולא מוכתר ערבי, לא מי שמחנך ילדים למות על קידוש השם. ורק בגלל זה, הוא אומר, הוא יכול להיות לפעמים "קצת חופשי".
במדויק: הדובר מדבר בגוף ראשון, בלשון ישירה וסרקסטית. המצב: הכרזה חוזרת על אי־שייכות למעגלי זהות - מדינה וצבא, פרלמנט, לאום ודת, אידיאולוגיה, ובעלי מקצוע שמתפרנסים מן המוות. הרעיון: ביקורת על הרעיון הלאומי: הזהות הקולקטיבית כובלת את חירות היחיד, וחופש היצירה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם שייכות לאומית. גם בלי שייכות החופש מוגבל: רק "לפעמים" ורק "קצת".
מצאלחה הוא משורר דרוזי־ערבי שכותב בערבית ובעברית, ובשיריו הוא עוסק במורכבות זהותו. הכותרת היא מעין אוקסימורון: חופש היצירה מול העידן הלאומי.
מבנה השיר: בית אחד ארוך, שרשרת של "מכיוון ש"
השיר בנוי מבית אחד ארוך, עם גלישה לכל אורכו. "מכיוון ש" חוזר שש פעמים, וכל פעם מוביל לאותה תוצאה. בשלושה מן המשפטים חלק התוצאה חסר.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" (אודי שרבני). לומדים שיר אחד מכל צמד.
על השיר הזה לא נשאלה עד היום שאלה בבגרות (2023-2026). אם הוא יופיע, צפו לשאלה בנוסח של השאלות על שירים אחרים במקבץ: עמדת הדובר או דרך החיים הראויה, ושתיים מדרכי העיצוב.
אל תכתבו שהדובר "חופשי" בלי הסתייגות. השיר מסתיים ב"לפעמים" וב"קצת": גם מי שמתנער מכל שייכות זוכה רק במעט חופש, ואולי אין חירות מוחלטת בכלל.
דוגמה - החופש בדרך השלילה ושתי דרכי עיצוב
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "על חופש היצירה בעידן הלאומי" מאת סלמאן מצאלחה)
על פי הדובר בשיר, מהי דרך החיים הראויה?
הסבירו והדגימו שתיים מדרכי העיצוב בשיר המסייעות בתיאור דרך חיים זו.
1. שני רכיבים: דרך החיים, ובדיוק שתי דרכי עיצוב.
2. דרך החיים הראויה: להימנע משייכות למעגלי זהות קבועים - מדינה וצבא, פרלמנט, לאום ודת, אידיאולוגיה קנאית - ומכל סמכות. רק כך אפשר "להיות בן אדם, / קצת חופשי".
3. ההסתייגות: "לפעמים" ו"קצת" - גם בדרך הזאת אין חופש מוחלט.
4. דרך עיצוב ראשונה - תבנית חוזרת של שלילה וסיבה: "מכיוון ש" חוזר שש פעמים, וכל פעם הדובר מכריז מה הוא אינו. החזרה מונה את התנאים שבהם נשללת החירות, ומראה שהחופש מושג רק בדרך השלילה.
5. דרך עיצוב שנייה - אירוניה וסרקזם: אמן המצבות "ממרק האנדרטות לתפארת המתים", ובני העם שמחים על קברי אבותיהם. הלעג חושף את קידוש המוות ואת האמנות המגויסת - ההפך מן החופש שהדובר מבקש.
דרך החיים הראויה, לפי הדובר: להתנער משייכות למעגלי זהות קבועים - מדינה וצבא, פרלמנט, לאום ודת ואידיאולוגיה - ומכל סמכות, כדי "להיות בן אדם, / קצת חופשי". גם כך החופש מוגבל: רק "לפעמים" ורק "קצת". דרך עיצוב 1 - תבנית חוזרת של שלילה וסיבה: "מכיוון ש" חוזר שש פעמים, ובכל פעם הדובר מכריז מה הוא אינו; כך הוא מונה את התנאים שבהם נשללת החירות. דרך עיצוב 2 - אירוניה וסרקזם: "ממרק האנדרטות לתפארת המתים", ובני העם שמחים על קברי אבותיהם - הלעג חושף את קידוש המוות ואת האמנות המגויסת. (אפשר גם: משחק המילים "ראש" בסיום - הימנעות מכל סמכות.)
12. "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" - אודי שרבני
"המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" - אודי שרבני
השיר לוקח תופעה מזעזעת - תינוק שנשכח ברכב חם - והופך אותה למטפורה לאזרח שהמדינה שכחה. בחוץ חולפות מכוניות של בעלי כוח, בטלוויזיה כבר מוכנה הכותרת, ובפנים נגמר האוויר.
במדויק: הדובר פונה אל "אתה" - הקורא, האזרח - ומזהה אותו עם התינוק ("וזה אתה"). המצב: האזרח לכוד בתוך מכונית נעולה שהטמפרטורה בה עולה, והמדינה (השלטון, בעלי ההון, התקשורת, הממסד הדתי) אינה שוברת את החלון. הרעיון: ביקורת על האטימות, הניכור וחוסר האמפתיה של השלטון כלפי האזרח הקטן, ועל חולשת היחיד מול כוח השלטון. אפשר גם לקרוא את השיר כשיר קיומי על בדידות וחרדת נטישה: "כולנו תינוקות", ולפעמים שוכחים אותנו.
שרבני משתמש בפיסות מציאות ישראלית: שכחת ילדים ברכב, מגרש הכדורגל, פוליטיקאים ורבנים, מפעל הפיס, הון ושלטון. השימוש בפועל "שכחה" אולי מרכך את ההאשמה: אולי זו שכחה ולא זדון.
מבנה השיר: חמישה בתים שהולכים ומתקצרים
המבנה ממחיש את התוכן: הבתים מתקצרים כמו החמצן שאוזל, עד שלוש מילים בסוף.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "על חופש היצירה בעידן הלאומי" (סלמאן מצאלחה). לומדים שיר אחד מכל צמד.
על השיר הזה לא נשאלה עד היום שאלה בבגרות (2023-2026). אם הוא יופיע, צפו לשאלה כמו על שירים אחרים במקבץ: רעיון או ביקורת, ושני אמצעים אומנותיים.
הכותרת עצמה כבר מפרשת את המטפורה: "(וזה אתה)". אל תעצרו בתיאור התינוק במכונית. כל פרט צריך הסבר ברמת המדינה והאזרח: החלונות, התקשורת, היציע, הרב, הפיס.
דוגמה - הביקורת על יחס המדינה לאזרח
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)" מאת אודי שרבני)
כיצד באים לידי ביטוי בשיר זה רעיונות הנוגעים ליחס המדינה לאזרח?
בתשובתכם ציינו גם שני אמצעים אומנותיים מן השיר, והסבירו את תרומתם לעיצוב רעיונות אלה.
1. שני רכיבים: הרעיונות, ושני אמצעים עם הסבר.
2. הרעיונות: המדינה אחראית לאזרח כמו הורה לתינוק, אבל היא שוכחת אותו. השלטון אטום ומנוכר, בעלי הכוח חולפים על פניו, התקשורת ממהרת לכותרת, והיחיד חלש וחסר אונים מול השלטון.
3. אמצעי ראשון - מטפורה ואנלוגיה: התינוק שנשכח ברכב הוא האזרח ("וזה אתה"). "החלונות סגורים ללא אפשרויות": אין דרך מילוט, והמצב רק מחמיר.
4. אמצעי שני - ניגוד בין פנים לחוץ: מול האזרח הכלוא, "החליפות חולפות בחלונות כהים" - העשירים רואים ואינם נראים, ואינם עוצרים.
5. אפשר גם - המבנה: הבתים מתקצרים כמו החמצן שאוזל, עד "תתבשל ילד, תתבשל": המדינה לא תשבור את החלון.
הרעיונות: המדינה אחראית לאזרח כמו הורה לתינוק, אבל היא שוכחת אותו; השלטון אטום ומנוכר לאזרח הקטן, והיחיד חלש וחסר אונים מול כוחו. אמצעי 1 - מטפורה ואנלוגיה: האזרח הוא התינוק שנשכח ברכב ("וזה אתה"); "החלונות סגורים ללא אפשרויות" - אין דרך מילוט, והמצב רק מחמיר. אמצעי 2 - ניגוד בין פנים לחוץ: "החליפות חולפות בחלונות כהים" - בעלי הכוח רואים ואינם נראים, וחולפים על פני האזרח הכלוא. (אפשר גם: הבתים המתקצרים, כמו החמצן שאוזל, עד "תתבשל ילד, תתבשל".)
13. "איתקה" - קונסטנדינוס קוואפיס
"איתקה" - קונסטנדינוס קוואפיס
שיר על מסע. הדובר מייעץ למי שיוצא אל איתקה - האי של אודיסאוס - לבקש שהדרך תהיה ארוכה, ליהנות ממנה וללמוד בה, ולא לצפות שהיעד עצמו יעניק לו עושר.
במדויק: הדובר פונה אל "אתה", נמען שנראה בתחילה כמו אודיסאוס, ומתברר שהוא כל אדם שיוצא למסע, פיזי או רוחני. המצב: עצות לפני מסע. הרעיון: ערך החיים הוא בדרך ובחוויה, לא בהגעה. ליעד יש תפקיד - הוא נותן כיוון ומוציא לדרך - אבל העושר נרכש בדרך. בסוף איתקה הופכת ל"איתקות": לכל אדם יש את האיתקה שלו.
השיר נשען על "האודיסאה": אודיסאוס בדרכו הביתה לאיתקה אחרי המלחמה. השיר מפנה את הזרקור מן המטרה אל הדרך, ומפקיע מן המפלצות את אמיתותן הסיפורית והופך אותן לסמליות.
מבנה השיר: חמישה בתים
נקודת המעבר: בית 3 מגדיר את המתח בין היעד לדרך. בתים 1-2 מתארים את עושר הדרך, ובתים 4-5 מסיקים את המסקנה. השיר בנוי מבתים לא שווים באורכם וללא חריזה, אבל חזרות פנימיות יוצרות מקצב וזרימה, כמו הדרך.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "חצי האי" (שיימוס היני). לומדים שיר אחד מכל צמד.
אל תכתבו שהיעד לא חשוב. השיר אומר במפורש לחשוב כל הזמן על איתקה, ובלעדיה לא היית יוצא לדרך. התשובה המדויקת: היעד נותן כיוון ומוציא לדרך, והעושר נרכש בדרך.
דוגמה - הסיום ב"איתקות", בלשון רבים
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "איתקה" מאת קונסטנדינוס קוואפיס)
השיר מסתיים בשורה "תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".
מדוע, לדעתכם, המשורר מסיים את השיר דווקא ב"איתקות", בלשון רבים?
הסבירו והדגימו את דבריכם, ובססו אותם על רעיון מרכזי שבא לידי ביטוי בשיר כולו.
1. מה השאלה מבקשת: רעיון מרכזי של השיר כולו, ועל בסיסו הסבר לבחירה בלשון רבים.
2. הרעיון המרכזי: ערך המסע הוא בדרך ולא ביעד - בבית 1 הדובר מבקש דרך ארוכה, ובבית 3 מוטב להגיע זקן ועשיר במה שנרכש בדרך.
3. תפקיד איתקה: להוציא לדרך - בלעדיה הנוסע לא היה יוצא לדרך כלל (בית 4); ולכן גם אם ימצא אותה ענייה, היא לא רימתה אותו (בית 5).
4. המסע סמלי מראשיתו: בבית 1 המפלצות ופוסידון קיימים רק אם הנפש מעמידה אותם.
5. לכן "איתקות": איתקה איננה עוד האי של אודיסאוס אלא מושג - כל מטרה בחיי כל אדם. מי שחזר חכם ורב ניסיון מבין בדיעבד שהמטרות היו פתח למסע.
הרעיון המרכזי: ערכו של המסע הוא בדרך ולא ביעד - "שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" (בתים 1-2), "עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ" (בית 3). תפקידה של איתקה הוא להוציא לדרך: בלעדיה הנוסע לא היה יוצא לדרך כלל (בית 4), ולכן גם אם ימצא אותה ענייה, היא לא רימתה אותו (בית 5). כבר מראשית השיר המסע סמלי: המפלצות ופוסידון קיימים רק אם "תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ" (בית 1). לכן "איתקות" ברבים: איתקה איננה עוד אי אחד של אודיסאוס אלא מושג - כל מטרה בחיי כל אדם; החכם ורב הניסיון מבין בדיעבד שהמטרות היו פתח למסע, ושיש איתקות רבות.
14. "חצי האי" - שיימוס היני
"חצי האי" - שיימוס היני
"כשאין לך עוד מה להגיד" - השיר מציע לצאת לנסיעה של יום שלם סביב חצי האי. בדרך אין יעד, בערב יורדת החשכה, ובזיכרון מתבהרים המראות. בבית עדיין אין מה להגיד - אבל משהו השתנה.
במדויק: הדובר פונה אל "אתה" (פנייה כללית, ואולי פנייה אל עצמו), בלשון של הצעה והוראה. המצב: ריקנות או מחסום - "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד" - ומסע מעגלי סביב חצי האי ובחזרה הביתה. הרעיון: המסע אינו לשווא. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל הנוסע חוזר עם "מַפְתֵּחַ" להבנת הנופים: יכולת לראות את הדברים במהותם. הטבע משקף את חיי האדם, ואפשר גם לקרוא את השיר כארס־פואטי: המסע מחדש את יכולת הראייה, ואולי את היכולת לכתוב.
השיר מתורגם מאנגלית (ליאור שטרנברג ואריאל זינדר). בשאלות על השיר חוזרים שלושה רכיבים: המסע עצמו, תיאורי הטבע, והשינוי (או היעדר השינוי) בנוסע. תשובה טובה מחברת ביניהם: הטבע הוא מה שמלמד את הנוסע לראות.
מבנה השיר: יציאה, חשכה, זיכרון, שיבה
מסגרת: הפתיחה "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד" והסיום "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד". התפנית: "אַךְ" בבית 4 מפריד בין מה שלא השתנה לבין מה שהושג.
אמצעים בשיר
מה שאלו בבגרות על השיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "איתקה" (קונסטנדינוס קוואפיס). לומדים שיר אחד מכל צמד.
כשהשאלה שואלת על "השינוי" או "האם היה המסע לשווא", אל תענו שלא השתנה כלום רק כי בסוף עדיין אין לנוסע מה להגיד. הראו את מילת הניגוד "אַךְ" ואת ה"מפתח" - השינוי הוא בראייה, לא במילים.
דוגמה - האם המסע היה לשווא
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "חצי האי" מאת שיימוס היני)
השיר מתחיל בהצעה לצאת למסע "כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד", ומסתיים בשיבה הביתה "כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד".
האם היה המסע לשווא? הסבירו והדגימו את התשובה של המשורר על שאלה זו. בתשובתכם התייחסו גם לתרומה של תיאורי הטבע להבנת המסע בשיר.
1. שני רכיבים: תשובת המשורר (היה המסע לשווא או לא), ותרומת תיאורי הטבע.
2. התשובה: המסע לא היה לשווא. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל בבית 4 הנוסע חוזר עם מפתח להבנת הנופים כולם - ראייה חדשה של הדברים בצורתם האמיתית.
3. מילת הניגוד: "אך" בבית 4 מפרידה בין מה שלא השתנה לבין מה שהושג.
4. תיאורי הטבע: בבתים 1-2 הארץ אינה מסומנת ואין בה יעד - ערך המסע אינו בהגעה. בבית 2, בשעת הערביים, האופקים בולעים את הנוף - החשכה שבה המראות נעלמים. בבית 3 הנוסע נקרא להיזכר במראות - הסלע, הציפורים, האיים: בזיכרון הנוף מתבהר.
5. הסיום: המים והקרקע בשיאם - הטבע מלמד לראות את היסודות, וזה המפתח.
תשובת המשורר: המסע לא היה לשווא. מבחוץ דבר לא השתנה ("כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד"), אבל הנוסע חוזר עם "מַפְתֵּחַ" להבנת הנופים כולם (בית 4) - ראייה חדשה של הדברים בצורתם האמיתית. "אַךְ" בבית 4 מפריד בין מה שלא השתנה לבין מה שהושג. תיאורי הטבע: הארץ "בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת", שבה לא מגיעים אלא רק עוברים (בתים 1-2) - ערך המסע אינו בהגעה; שעת הערביים שבה האופקים גומעים את הנוף (בית 2) - החשכה שבה המראות נעלמים; "עַכְשָׁו הִזָּכֵר בַּמַּרְאוֹת" - הסלע, הציפורים, האיים (בית 3): בזיכרון הנוף מתבהר. בסיום המים והקרקע בשיאם: הטבע מלמד לראות את היסודות, וזה המפתח.