קריאת שיר
שיר הוא טקסט קצר ודחוס: כל מילה, כל שורה וכל חזרה נבחרו בכוונה. בפרק השירה השיר מודפס לפניכם, ומה שנבדק הוא אם אתם יודעים לקרוא אותו: מי מדבר, מה הוא מרגיש או טוען, ובאילו אמצעים זה נעשה.
במדויק: כמעט כל שאלה על שיר שואלת על אחד משלושה דברים, ולרוב על הקשר ביניהם:
- הדובר והמצב: מי מדבר, אל מי ובאיזה מצב.
- הרעיון או העמדה: מה השיר אומר, מה הדובר מרגיש או טוען.
- דרכי העיצוב: אמצעים אומנותיים (דימוי, מטפורה, האנשה, סמל, שאלה רטורית), מבנה (בתים, חזרה, ניגוד, תפנית), הכותרת, הפתיחה והסיום, ובשירת ימי הביניים גם השיבוץ.
התשובה מראה איך דרך העיצוב תורמת לרעיון או לעמדת הדובר.
דרכי התשובה לשאלה על שיר מודפס ולשיר שלא נלמד כתובות בנושא "הבגרות בספרות". כאן לומדים את המושגים שהן משתמשות בהם.
1. הדובר, הנמען והמצב בשיר
הדובר, הנמען והמצב בשיר
בכל שיר מישהו מדבר. לפעמים הוא פונה אל מישהו, לפעמים אל עצמו. לפני שמנתחים אמצעים צריך לדעת מי מדבר, אל מי ובאיזה מצב, כי כל אמצעי בשיר מבטא משהו אצל הדובר.
במדויק:
- הדובר: הקול שמדבר בשיר ("אני", לפעמים "אנחנו"). הוא אינו בהכרח המשורר.
- הנמען: מי שהדובר פונה אליו ("אתה", "את", "אתם"): אדם, האל, הנפש, קבוצה, הטבע, הקורא, או הדובר עצמו.
- המצב בשיר: מה קורה לדובר ברגע הדיבור: איפה הוא, מה קרה לו ומה הוא מרגיש.
מהמצב עולים עמדת הדובר (מה הוא חושב או מרגיש כלפי הנושא), מצבו הנפשי, ומערכת היחסים בינו ובין הנמען. בתשובה מנסחים אותם במשפט אחד ומבססים בציטוט.
הנמען לא תמיד נקרא בשמו. ב"תביא איזה חידוש" הנמען הוא אלוהים, אף ששמו לא מוזכר: מזהים אותו לפי הארמזים מהמקרא ומהתפילה (ראו בשיעור "רמיזה ושיח בין יצירות"). ב"ישנה בחיק ילדות" וב"שחי לאל" הנמענת היא הנפש.
דובר, משורר, נמען וקורא
סוגי נמען
מה שואלים על הדובר והנמען
הדובר אינו המשורר. כותבים "הדובר" או "הדוברת", ולא את שם המשורר כאילו הוא המדבר. כשהשאלה עצמה אומרת "המשורר" (למשל "הקריאה של המשורר להתעוררות רוחנית"), אפשר לכתוב כמוה.
הנמען יכול להשתנות בתוך השיר. ב"היא יושבה לחלון" הדובר פונה בתחילה אל החברה ובסוף אל הטבע, והשאלה שואלת מה המטרה של כל פנייה. כשיש שתי פניות, עונים על כל אחת בנפרד ומסיקים משתיהן.
מצב נפשי אינו תיאור של השיר. לכתוב שהדובר מדבר על הנעורים - זה אינו מצב נפשי. לכתוב שהדובר מיואש ומרגיש שהחמיץ את הנעורים ואת האהבה - זה מצב נפשי. מנסחים במילים רגשיות ומבססים בציטוט.
דוגמה - שתי פניות ב"היא יושבה לחלון"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "היא יושבה לחלון" מאת ח"נ ביאליק)
בתחילת השיר הדובר פונה אל החֶברה, ובסוף השיר הוא פונה אל הטבע.
הסבירו מהי המטרה של הדובר בכל אחת מן הפניות, ומה אפשר ללמוד מכך על היחס שלו כלפי רחלה.
1. שלושה רכיבים: מטרת הפנייה אל החברה; מטרת הפנייה אל הטבע; מה שתיהן מלמדות על היחס לרחלה.
2. הדובר והמצב: צעיר מאוהב, שהבריות מרכלות על אהובתו, רחלה.
3. הפנייה אל החברה (בבית הראשון ובבית השלישי): הניגוד בין עיני הבריות לעיניו, ובין "פרוצה" ל"ברה" (טהורה), מבטא את המטרה: להגן על כבודה של רחלה מפני הרכילות, ולהכריז בגלוי שהוא נאמן לה.
4. הפנייה אל הטבע (בסוף השיר): בהאנשה השיבולים והגבעולים הופכים לשליחים שיישאו אליה את שלומו. המטרה: לשלוח אליה ברכה ואת מצוקת הגעגוע, בלי עיני הבריות. ההגזמה בסוף - שבלעדיה הוא ימות - מבטאת עוצמה רגשית קיצונית.
5. היחס לרחלה: מהפנייה הראשונה - נאמנות מוחלטת, שאינה מושפעת מדעת הבריות. מהשנייה - תלות מוחלטת: בלעדיה אין לו נשמה. הפזמון החוזר מבליט את הכאב על היעדרה.
הפנייה אל החברה ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה / וּבְעֵינַי הִיא בָרָה"): המטרה היא להגן על כבודה של רחלה מפני הרכילות של הבריות ולהכריז בגלוי על נאמנותו לה. הפנייה אל הטבע ("לְרָחֵלָה שְׂאוּ שְׁלוֹמִי"): המטרה היא לשלוח אליה ברכה ואת מצוקת הגעגוע, בלי עדים, ולבטא שבלעדיה הוא ימות ("וּמַתִּי בִמְקוֹמִי"). היחס לרחלה: אהבה מוחלטת ונאמנות שאינה מושפעת מדעת הבריות; רחלה היא הנשמה שלו, והוא תלוי בה לגמרי. הפזמון "מַר לִי מַר" מבליט את הכאב על היעדרה.
2. אמצעים אמנותיים: דימוי, מטפורה, האנשה, סמל ושאלה רטורית
אמצעים אומנותיים וציורי לשון
משורר לא מסתפק בלומר שהוא בודד - הוא אומר את זה בתמונה. האמצעים האומנותיים הם הדרכים שבהן השיר הופך רגש או רעיון לתמונה, לדמות או לשאלה, ובבגרות כמעט תמיד מבקשים להסביר מה אמצעי כזה תורם.
במדויק:
- דימוי: השוואה מפורשת בין שני דברים, עם מילת דימוי (כְּ־, כמו, כאילו, משולה).
- מטפורה: תיאור של דבר אחד במילים של דבר אחר, בלי מילת דימוי: הדבר פשוט נקרא בשם של הדבר האחר.
- האנשה: מתן תכונות או פעולות של אדם למה שאינו אדם (חפץ, מקום, הנפש, הלב, הטבע).
- סמל: פרט מוחשי בשיר (חפץ, דמות, מקום) שמייצג רעיון מופשט, בלי שהשיר אומר זאת במפורש.
- שאלה רטורית: שאלה שאינה מחכה לתשובה; היא מבטאת טענה, תוכחה, ספק או כאב.
דימויים ומטפורות נקראים יחד ציורי לשון. בתשובה כותבים: שם האמצעי, ציטוט, מה מושווה למה, ומה זה מבטא.
בשאלות כתוב לפעמים "אמצעים אומנותיים", לפעמים "דרכי עיצוב" ולפעמים "ציורי לשון" (דימויים, מטפורות). דרכי העיצוב רחבות יותר: גם מבנה, חזרה וניגוד (בשיעור "מבנה השיר"), וגם הכותרת, הפתיחה והסיום.
דימוי, מטפורה, האנשה, סמל ושאלה רטורית: ההבדל
אמצעים נוספים שמופיעים בתשובות
מה שואלים על אמצעים
דימוי או מטפורה? בודקים אם יש מילת דימוי. "כַּנְּעֹרֶת" (עם כְּ־) הוא דימוי. "מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה" - השערות הלבנות כשליחים שמטיפים מוסר - הוא מטפורה. אם לא בטוחים, אפשר לכתוב "ציור לשון" ולהסביר את ההשוואה.
סמל אינו דימוי. בסמל אין השוואה גלויה: הפרט קיים בשיר כפשוטו (כוכב, כנף, ניגון), וגם מייצג משהו. בשאלה "מה מסמל" כותבים את הפרט כפשוטו ואת מה שהוא מייצג, ומבססים על השיר. "לדעתכם" בשאלה אומר שיש יותר מתשובה אחת.
שם בלי הסבר לא מספיק. משפט כמו יש כאן האנשה אינו תשובה. כותבים מה מואנש, מה הוא עושה, ומה זה מבטא. כשהשאלה מבקשת "אמצעי אומנותי אחד", כותבים אחד בלבד.
דוגמה - ציורי לשון ב"הילדים" של עמיחי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "הילדים" מאת יהודה עמיחי)
כיצד המשורר מתאר את עולמם של הילדים, וכיצד הוא מתאר את עולמם של ההורים? הסבירו והדגימו את דבריכם.
בתשובתכם הסבירו גם שניים מציורי הלשון (דימויים, מטפורות) שבאמצעותם מתואר עולם הילדים.
1. שלושה רכיבים: עולם הילדים; עולם ההורים; שני ציורי לשון - בדיוק שניים, ורק כאלה שמתארים את עולם הילדים.
2. הדובר: בבתים 1-2 הוא מתאר את הילדים (בגוף שלישי), ובבית 3 את עצמו, ההורה (בגוף ראשון).
3. עולם הילדים: תנועה, משחק ואפשרויות פתוחות - הם רצים במגרש ורוצים להיות לוליינים וקוסמים (בית 1); דמיון, והכרת תודה להורים (בית 2).
4. ציור לשון ראשון (בית 1): "אֶת כַּדּוּר הָאֲדָמָה כְּמוֹ בְּקִרְקָס". דימוי (כמו): כדור הארץ הוא צעצוע בידיהם, והעולם קל ומשעשע בעיניהם.
5. ציור לשון שני (בית 2): "כְּצַיָּרֵי תִּקְרוֹת בְּבָתֵּי־תְּפִלָּה". דימוי: הילדים ששוכבים על הגב מציירים לעצמם שמים יפים - בדמיונם הם יוצרים מציאות, והופכים את החדר למקום קדוש.
6. עולם ההורים (בתים 2-3): כבד ונוקשה ("עֹרֶף קָשֶׁה"). ההורה מודע לעולם הגדול שמבחוץ, סולח להוריו במקום להודות להם, ומכיר במגבלותיו (בית 3).
עולם הילדים: תנועה, משחק ואפשרויות בלי גבול (הם רצים במגרש המשחקים ורוצים להיות לוליינים וקוסמים, בית 1), כוח יצירה ודמיון, והכרת תודה להורים. עולם ההורים: נוקשות ועול ("עֹרֶף קָשֶׁה"), געגועים, מודעות לגודל העולם שבחוץ, סליחה ולא תודה להוריו, והכרה במגבלות - "אֲנִי לֹא אֱלֹהִים" (בית 3). ציור לשון 1: "אֶת כַּדּוּר הָאֲדָמָה כְּמוֹ בְּקִרְקָס" - דימוי: העולם הוא צעצוע בידיהם, קליל ומשעשע. ציור לשון 2: "כְּצַיָּרֵי תִּקְרוֹת בְּבָתֵּי־תְּפִלָּה" - דימוי: הילדים יוצרים מציאות, והופכים את חדרם למקום קדוש.
3. מבנה השיר: בתים, תפנית, חזרה, ניגוד וחריזה
מבנה השיר
שיר בנוי מחלקים, וההתקדמות ביניהם היא חלק מהמשמעות: מה חוזר, מה משתנה, ואיפה השיר מתהפך. מי שמזהה את המבנה מבין מה השיר עושה, ולא רק מה הוא אומר.
במדויק:
- בית: קבוצת שורות (טורים) בשיר, מופרדת ברווח.
- תפנית: המקום שבו משהו משתנה - הנמען, הזמן, הטון או העמדה - לעיתים במילת ניגוד ("אַךְ", "אבל").
- חזרה: מילה, צירוף, טור או בית שחוזרים. אנפורה - חזרה בפתיחת טורים או בתים. פזמון - טור או בית שחוזרים לאורך השיר.
- ניגוד: שני דברים מנוגדים זה מול זה.
- תקבולת: שני טורים או בתים שבנויים באותה תבנית.
- מבנה מעגלי: הסיום חוזר אל הפתיחה.
- חריזה: צליל זהה בסופי טורים.
בתשובה מראים את החלקים, ומסבירים מה משתנה ביניהם (הסלמה, היפוך, או מעגל בלי מוצא) ומה זה תורם למשמעות.
בשירת ימי הביניים המבנה אחר: כל שורה היא "בית", והיא נחלקת לדלת ולסוגר (בשיעור "שירת ימי הביניים").
חזרה, ניגוד, תקבולת ומבנה מעגלי: ההבדל
מה שואלים על מבנה
תפנית מסומנת לרוב במילה. ב"השחיינים" בית 3 נפתח במילת הניגוד "אך", ומשם השיר עובר מן הזקנות אל הצעירים. כשמחפשים תפנית, מחפשים "אך", "אבל", "עכשיו", או מעבר בגוף ("הֵם" ← "אֲנִי").
שאלה על בית אחד ("על פי הבית השני...") - עונים קודם מתוך הבית הזה, ורק אחר כך עוברים לבתים האחרים, אם השאלה מבקשת. גם כשהתשובה "כן", מראים מה שונה בבתים האחרים.
ניגוד יכול להיות גם הקבלה. ב"השחיינים" הזקנות והצעירים מנוגדים, אבל הניגוד מתגלה כאנלוגיה: הזקנות הן העתיד של הצעירים. כדאי לבדוק אם שני הצדדים באמת רחוקים, או שהשיר מקרב ביניהם.
דוגמה - שני ניגודים ב"ים הדממה פולט סודות"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "ים הדממה פולט סודות" מאת ח"נ ביאליק)
בשיר זה באים לידי ביטוי שני ניגודים: הניגוד בין דממה ושתיקה לרעש וקול והניגוד בין חשכה ולילה לאור וזריחה.
הסבירו והדגימו את התרומה של ניגודים אלה להבנת עולמו של הדובר בשיר.
1. מה השאלה מבקשת: שני ניגודים, כל אחד בנפרד, שני הצדדים בדוגמאות מהשיר, ולכל אחד - מה הוא מלמד על עולם הדובר.
2. ניגוד ראשון - דממה וקול: בבית 1 העולם כולו שותק, ומולו קול הנחל שאינו פוסק. בבית 3 הניגוד עובר אל הדובר: כשהעולם משתתק, דווקא הלב שלו ער ומדבר. המסקנה: עולמו של הדובר הוא עולם פנימי, שמתעורר כשהחוץ משתתק.
3. ניגוד שני - חשכה ואור: בבית 2 החושך מתפשט כמו צבא כובש, והכוכבים נופלים - סמל לחלומות שהתנפצו. מולם הכוכב של הדובר, שעוד יזרח במקומו (בית 5). המסקנה: אכזבה, אבל גם תקווה.
4. איפה שני הניגודים נפגשים: בבית האחרון הדובר קובע שיש לו רק עולם אחד - העולם שבלבו.
5. עולם הדובר: בודד ומאוכזב מן העולם החיצוני, אבל עשיר בפנים ובעל תקווה.
דממה מול קול: העולם שותק, אבל "שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק"; וכשכל העולם משתתק, דווקא "לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר", ומעיין פנימי הומה בו. הניגוד מלמד שעולמו של הדובר הוא עולם פנימי, שמתעורר כשהחוץ משתתק. חשכה מול אור: שחור הלילה כובש, ו"כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל" (חלומות שמתנפצים); מולם הלב מנחם שהכוכב שלו קבוע, "וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה". עולם הדובר: בודד, מאוכזב מן העולם החיצוני, אבל עשיר בפנים ובעל תקווה - אין לו אלא עולם אחד, "הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי".
4. הכותרת, הפתיחה והסיום של השיר
הכותרת, הפתיחה והסיום
הכותרת היא המילים הראשונות שהקורא פוגש, והסיום הוא המילים שנשארות איתו. לכן משוררים בונים אותם בקפידה, והבגרות שואלת עליהם: מה הכותרת מוסיפה, מה הפתיחה מכריזה, ומה הסיום עושה למה שקדם לו.
במדויק:
- כותרת (שם השיר): יכולה לומר ישירות את המצב ("לבדי"), לרמוז לתוכן, להיות אירונית - ליצור פער בין הציפייה לבין מה שהשיר אומר ("ירושה") - או לחבר ניגודים ("זמר נוגה"). שיר בלי כותרת נקרא לפי הטור הראשון ("[עוד חוזר הניגון]").
- פתיחה: מציגה את הדובר, את הנמען ואת המצב, ולפעמים הכרזה או שאלה שהשיר כולו מפתח.
- סיום: יכול לסכם, להפוך את מה שנאמר (תפנית או אירוניה), לחזור אל הפתיחה (מבנה מעגלי) או להישאר פתוח.
בתשובה מסבירים את משמעות הכותרת, הפתיחה או הסיום, ואת הקשר שלהם לשיר כולו.
בשירת ימי הביניים לפתיחה ולסיום יש שמות: "תפארת הפתיחה" ו"תפארת החתימה" (בשיעור "שירת ימי הביניים").
סוגי כותרת
סוגי סיום
מה שואלים על הכותרת, הפתיחה והסיום
ניתוח פתיחה וסיום: הציפייה ומה קורה לה
1. הציפייה: מה הכותרת או הפתיחה מעוררות - מה הקורא מצפה לשמוע.
2. הדרך: מה קורה לאורך השיר, ואיפה התפנית.
3. מה הסיום עושה לציפייה: מממש אותה, מפר אותה, מחזיר להתחלה או משאיר פתוח.
4. המשמעות: מה הפער (או ההתאמה) בין ההתחלה לסוף אומר על הרעיון של השיר.
"בססו את דבריכם על השיר כולו". שאלה על הפתיחה ועל הסיום מבקשת גם את מה שביניהם. ב"ישנה בחיק ילדות" המעבר מהנפש הישנה בפתיחה אל הנפש הרודפת אחרי האל בסיום עובר דרך שרשרת הציוויים שבאמצע השיר.
כותרת - לא רק פירוש מילים. צריך להראות מה הכותרת מוסיפה להבנת השיר: איזה פער היא יוצרת, לאיזו שאלה היא מכוונת. תשובה שרק מסבירה את המילים בכותרת לא מספיקה.
הפתיחה בשירת ימי הביניים אמורה להעביר ישירות את הרעיון המרכזי, ולכן שאלה על ההכרזה בבתים הפותחים מבקשת גם להראות איך שאר השיר מנמק אותה.
דוגמה א - מה תורם שם השיר "תיקון הריחות"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון)
הסבירו והדגימו מה תורם שם השיר "תיקון הריחות" להבנת משמעות השיר.
1. מה השאלה מבקשת: לפרש כל מילה בכותרת, לקשר אותה לשיר בדוגמאות, ולהסביר מה הכותרת מוסיפה - כולל אירוניה.
2. "הריחות": הטעמים והריחות של בית הילדות בלוד - עָרָק וזעפרן (בית 1). הם מייצגים תרבות שלמה, והריח קשור לזיכרון ולזהות.
3. "תיקון": מישהו קבע שהריחות פגומים. התיקון הוא לימוד - הדובר "לומד", ונשים "מלמדות" אותו (בתים 1-2) - אל ריחות וטעמים מעודנים וחיצוניים, כמו ריח של כריכות ספרים של שקספיר (בית 2).
4. האירוניה: "תיקון" הוא גם מושג של תפילה ושל תיקון רוחני. התוצאה אינה ריפוי אלא קרע: הריח הישן עדיין צורב, בהווה, והשיר מסתיים במילה בודדה בבית נפרד.
5. מה הכותרת מוסיפה: היא מכוונת לשאלה של השיר - מי קבע שריחות הבית פגומים, ומה המחיר של ה"תיקון".
"תיקון" אומר שמשהו נחשב פגום וצריך לתקן אותו; המושא הוא "הריחות" - החושים והטעמים של בית הילדות ("טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב", בית 1), והחברה החדשה מנסה לחנך מחדש את חושיו. התיקון נעשה בלמידה ("אֲנִי לוֹמֵד", "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי") אל ריחות של חפצים ושל תרבות "גבוהה" ("לְהָרִיחַ כְּרִיכוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר", בית 2). הכותרת אירונית: "תיקון" הוא גם מושג של תפילה ושל תיקון רוחני, והתוצאה אינה ריפוי אלא קרע (הריח עדיין צורב, בהווה; והמילה הבודדה "חברים" בבית האחרון). כך הכותרת מכוונת לשאלה העיקרית: מי קבע שריחות הבית פגומים, ומה המחיר של ה"תיקון".
דוגמה ב - הסיום של "מאהב חדש"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "מאהב חדש" מאת דן פגיס)
הסבירו את המשמעות של הנאמר בסיום השיר:
"[...] עַכְשָׁו תּוּכְלִי
בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי".
כיצד סיום זה מאיר את מערכת היחסים המתוארת בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
1. שני רכיבים: מה פירוש הסיום; איך הוא מאיר את היחסים - עם דוגמאות מהבתים הקודמים.
2. המטפורה המורחבת: הדובר, המאהב החדש, הוא מטבע, והאישה בודקת אם הוא אמיתי: אוספת, משפשפת, בוחנת, מקישה ונושכת (בתים 1-4).
3. משמעות הסיום: הוא עבר את המבחן (בית 5): הוא לא זהב, אבל מתכת אמיתית. מטבע אמיתי אפשר להוציא, ו"לבזבז" מוסיף הוצאה לשווא. אירוניה מרה: כל המאמץ להוכיח את ערכו מוביל לכך שהיא תוכל להשתמש בו ולהיפרד ממנו.
4. מה הסיום מאיר: יחסים לא שווים (כל הפעלים הפעילים שלה, והוא חפץ שמשתדל לרצות); חשדנות ועסקה - היא מתוארת כחלפנית מנוסה (בית 4); זמניות - מטבע עובר מיד ליד, והוא רק מאהב "חדש".
5. אפשר גם: לקרוא את הסיום כהצעה מוותרת ואוהבת - הוא מוכן להיות "מבוזבז" למענה, במסירות מהולה במרירות.
המטפורה: הדובר, המאהב החדש, הוא מטבע, והאישה בודקת אם הוא אמיתי; אחרי שעבר את כל הבדיקות ("אֲנִי קָשֶׁה, עוֹמֵד בַּנִּסָּיוֹן", בית 5) הוא אמנם לא זהב, אבל מתכת הגונה. משמעות הסיום: אחרי שווידאה את ערכו, היא יכולה לבזבז אותו - להוציא אותו, להשתמש בו ולהיפרד ממנו; התוצאה של כל המאמץ היא דווקא אובדן, באירוניה מרה. הסיום מאיר יחסים לא שווים (היא פעילה ובודקת, והוא חפץ שמשתדל לרצות), יחסים של חשדנות ושל עסקה ("כְּחַלְפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן", בית 4), ויחסים זמניים - מטבע עובר מיד ליד, והוא רק "חדש", אחד מכמה.
5. שירת ימי הביניים: שיר קודש ושיבוץ
שירת ימי הביניים
בכל אחד משני המקבצים יש שני שירים מימי הביניים: "ישנה בחיק ילדות" ו"זמן הנערות חלף" במקבץ ב, "בכל לבי אמת" ו"שחי לאל" במקבץ ז. הם כתובים בלשון המקרא, בצורה קבועה, ומשובצים בהם פסוקים. מי שמכיר את הצורה ואת השיבוץ קורא אותם הרבה יותר בקלות.
במדויק:
- הסוגה: שירת ימי הביניים בספרד פרחה בין 950 ל-1492, ומתחלקת לשירת חול, לשירת קודש - שירה "מתוך ייעוד ליטורגי", לסדר התפילה, שעוסקת בקשר בין האל לאדם - ולשירת ציון. ארבעת השירים במיקוד הם שירי קודש.
- המבנה: כל שורה היא בית (בחלק מהתשובות - טור), והיא נחלקת לדלת ולסוגר, מופרדים בקו נטוי. השירים שווי חרוז: כל סופי הבתים חורזים.
- שיבוץ: פסוק שלם או חלק מפסוק מהמקרא, בצורתו המקורית או בשינוי, שמבהיר ומעבה את הרעיון, ולפעמים מוסיף לו נופך אירוני.
- הקישוטים שנשאלים: צימוד, שיבוץ, תפארת הפתיחה ותפארת החתימה, אקרוסטיכון, וגם הסוג "רשות לנשמת".
"ישנה בחיק ילדות" ו"שחי לאל" הם מסוג "רשות לנשמת": פיוטים שנועדו לשמש מבוא לתפילת "נשמת", ובהם הדובר פונה אל נשמתו. "שחי לאל" נועד להשתלב בתפילות יום הכיפורים.
שירת חול, שירת קודש ושירת ציון
ארבעת השירים במיקוד: הסוג והנמען
המבנה והקישוטים בשירת ימי הביניים
מה שואלים על שירי ימי הביניים
שיבוץ: זיהוי והסבר
1. מזהים: צירוף בלשון המקרא שנשמע כמו ציטוט. אם אתם יודעים את המקור, מציינים אותו (ספר, פרק, פסוק).
2. ההקשר המקורי: מה נאמר שם, על מי ובאיזה מצב. "עָפָר וְאֵפֶר" - דברי אברהם, בענווה לפני האל.
3. מה ההקשר מוסיף לשיר: חיזוק, העמקה או אירוניה. ב"זמן הנערות חלף" ענוות אברהם עומדת מול גאוות הלץ.
4. הקשר לשאלה: איך השיבוץ מעצב את עמדת הדובר או את הרעיון.
בית או טור? בשירים האלה כל שורה נקראת "בית", ובחלק מהתשובות - "טור". שניהם נכונים. מצטטים עם המספר שמודפס ליד השורה בשאלון.
משקל לא נשאל. בבגרות בשנים האחרונות לא נשאלה שאלה על המשקל בשירים האלה. מה שנשאל: הנמען, הכינויים לאל, ההקבלה בין הנשמה לאל, שאלות רטוריות ודימויים, ומרשימת מושגים - צימוד, שיבוץ, תפארת החתימה, אקרוסטיכון ו"רשות לנשמת".
שאלה עם רשימת מושגים ("שניים מן האמצעים האומנותיים האלה: צימוד, שיבוץ, תפארת החתימה") - בוחרים בדיוק שניים מהרשימה, ולא אמצעי אחר. לכל אחד: מה הוא, ציטוט, ותרומה למשמעות.
דוגמה - הדובר והלץ ב"זמן הנערות חלף"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "זמן הנערות חלף" מאת טדרוס אבולעאפיה)
תארו את ההבדלים בין דמות הדובר ובין דמות ה"לץ" בשיר, והסבירו את התרומה של הבדלים אלה לבניית משמעות השיר.
1. שני רכיבים: לתאר את ההבדלים, בכמה מישורים; להסביר את תרומתם למשמעות השיר.
2. הדובר: נעוריו חלפו, והוא מחליט לעבוד את האל (טור 1). הוא שם את כל מבטחו באל (טור 2) - שיבוץ מ"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ" (תהילים נ"ה, כג). הוא עניו - "עָפָר וְאֵפֶר" (טור 4), שיבוץ מדברי אברהם (בראשית י"ח, כז) - ומבקש את העולם הבא (טור 5).
3. הלץ: "רָם לְבָבוֹ" (טור 6), הד לאזהרה "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'" (דברים ח', יד). הוא מושל ומולך בזמן - בעולם הזה, החולף.
4. ההבדלים: ענווה מול גאווה, העולם הבא מול העולם הזה, שלטון רוחני מול שלטון ארצי. השיבוצים מחדדים אותם: ענוות אברהם מול גאוות מי ששוכח את האל.
5. התרומה למשמעות - תפארת החתימה: בטור האחרון הדובר עונה ללץ: הוא ימלוך בעולם הנפשות, ואת העולם המלוכלך הוא משאיר לו. הוא הופך את מושג המלכות: המלך האמיתי הוא מי שמולך בעולם הנשמות. החריזה המבריחה ב־לָךְ והשורשים מ־ל־ך וה־ל־ך מבליטים את הניגוד: מלכות העולם הזה הולכת וחולפת.
הדובר: נעוריו חלפו, והוא חזר בתשובה והחליט לעבוד את האל; הוא בוטח באל ומשליך עליו את כל דאגתו, עניו ("עָפָר וְאֵפֶר"), מואס בשלטון הזמן ומבקש את העולם הבא. הלץ: גאוותן, "רָם לְבָבוֹ", ומושל ומולך בזמן, בעולם הזה החולף. ההבדלים: ענווה מול גאווה, עולם הבא מול העולם הזה, שלטון רוחני מול שלטון ארצי. התרומה למשמעות: השיר הוא שיר של חשבון נפש; הוא הופך את מושג המלכות, והטור האחרון ("אֲנִי אֶמְלֹךְ בְּעוֹלַם הַנְּפָשׁוֹת") קובע שהמלך האמיתי הוא מי שמולך בעולם הנשמות. החריזה המבריחה ב־לָךְ מבליטה את הניגוד.
6. רמיזה ושיח בין יצירות
רמיזה ושיח בין יצירות
שירים רבים "מדברים" עם טקסטים קודמים: עם המקרא, עם התפילה, עם סיפור או מיתוס מוכר. מי שמזהה את הטקסט הקודם שומע בשיר שני קולות - מה שנאמר שם, ומה שהשיר עושה איתו.
במדויק:
- רמיזה (ארמז): מילה או צירוף בשיר שמפנים אל טקסט קודם (פסוק, תפילה, סיפור) ומטעינים את השיר ברובד נוסף של משמעות.
- שיבוץ: פסוק או חלק מפסוק מהמקרא בתוך השיר, בצורתו המקורית או בשינוי - המונח המקובל בשירת ימי הביניים.
- שיח עם יצירה: השיר מספר מחדש סיפור מוכר ומשנה בו משהו ("ירושה" וסיפור העקדה).
בתשובה כותבים: מה נאמר במקור, מה השיר לוקח ממנו, מה ההבדל ביניהם, ומה המשמעות של ההבדל.
ב"תביא איזה חידוש" הארמזים הם גם מה שמזהה את הנמען: שם האל לא מוזכר, אבל הארמזים מהמקרא ומהתפילה מראים שהדובר פונה אליו. על השיבוץ בשירת ימי הביניים - בשיעור "שירת ימי הביניים".
שיבוץ, ארמז ושיח עם יצירה
שיבוץ וארמז קרובים מאוד, ובשאלות הם באים לפעמים יחד: "שיבוץ (ארמז)". בשניהם התשובה זהה: הציטוט, המקור, ומה ההקשר המקורי מוסיף לשיר.
מה שואלים על רמיזה
השוואה לטקסט המקורי
1. המקור: מה קורה בו ומה המוקד שלו. בעקדה (בראשית כ"ב): ניסיון האמונה של אברהם, וסוף טוב - המלאך עוצר את היד, והאיל מוקרב במקום יצחק.
2. מה השיר לוקח: הדמויות, הצירופים, העלילה.
3. מה השיר משנה: מוקד אחר, פרט שנוסף או נעדר, סוף אחר. ב"ירושה": "הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן", והצאצאים נולדים עם מאכלת בלב.
4. משמעות ההבדל: מה השיר אומר בעזרת השינוי - לרוב ערעור על המקור, או קריאה שלו מחדש בזמנו של הדובר.
ארמז הוא לא קישוט. לא מספיק לכתוב שיש כאן רמז לספר שמות. כותבים מה נאמר במקור, ומה זה מוסיף לשיר: חיזוק, ניגוד או אירוניה.
ההבדל המרכזי קודם. ב"ירושה" יש כמה הבדלי הדגשה מסיפור העקדה, אבל ההבדל העיקרי הוא בסוף: במקרא עוברת לדורות הבאים ברכה, ובשיר - הטראומה. מבחינים בין ההבדל המרכזי לבין הבדלים משניים.
"שני ארמזים" = שניים. אם ארמז אחד כולל גם צירוף מקור נוסף (כמו "שֶׁבֶר רְעָבוֹן" אחרי "אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים"), מציגים אותו כחלק מאותו ארמז, ולא כארמז שלישי.
דוגמה - העקדה ב"ירושה" של חיים גורי
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "ירושה" מאת חיים גורי)
מהו ההבדל בין סיפור העקדה המתואר בשיר זה ובין סיפור העקדה המקראי?
הסבירו והדגימו את המשמעות של הבדל זה.
1. שני חלקים: ההבדל, עם דוגמאות מהשיר ומהמקרא; ומשמעות ההבדל.
2. המקור: בבראשית כ"ב אלוהים מנסה את אברהם; מלאך עוצר את ידו, האיל מוקרב במקום יצחק, וההבטחה לברכה מתחדשת. המוקד: אמונת האב, וסוף טוב.
3. הבדלי הדגשה בשיר: האיל מגיע אחרון, כמעט מאוחר מדי (בית 1). המאכלת נושרת מידו של אברהם הזקן - רגע של הלם, לא גבורת אמונה (בית 2). הילד שהותר רואה רק את גב אביו (בית 3) - המוקד עובר אל הילד.
4. ההבדל המרכזי - הסוף: יצחק אמנם לא הועלה קרבן, אבל הוריש את השעה ההיא לצאצאיו, שנולדים עם מאכלת בלבם (בית 5).
5. המשמעות: העקדה איננה סיפור הצלה אלא פצע שעובר מדור לדור, ושם השיר מדגיש זאת. בהקשר הישראלי - הקרבת הבנים במלחמות, והפחד שנולד איתם.
בסיפור המקראי (בראשית כ"ב) המוקד הוא ניסיון האמונה של אברהם, והסוף טוב: המלאך עוצר את היד, האיל מוקרב, וההבטחה לברכה מתחדשת. בשיר המוקד עובר אל הילד ואל הטראומה: "הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן", המאכלת נושרת מידו של אברהם הזקן, והילד שהותר "רָאָה אֶת גַּב אָבִיו". ההבדל העיקרי בסוף: יצחק אמנם חי, אבל הוריש את השעה ההיא - "הֵם נוֹלָדִים / וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". המשמעות: העקדה איננה סיפור הצלה אלא פצע שעובר בירושה מדור לדור; בהקשר הישראלי - הקרבת הבנים במלחמות והפחד שנולד איתם.