מקבץ ז
מקבץ ז הוא אחד משני מקבצי השירה במיקוד. יש בו שבעה צמדים של שירים - משירת ימי הביניים ועד השירה העכשווית והשירה המתורגמת - ומכל צמד לומדים שיר אחד.
במדויק: לפי המיקוד "יש לבחור במקבץ אחד מתוך שני מקבצים". הצמדים במקבץ ז:
- "בכל לבי אמת" (יהודה הלוי) או "שחי לאל" (שלמה אבן גבירול)
- "לבדי" או "ים הדממה פולט סודות" (ח"נ ביאליק)
- "אמת אחת ולא שתיים" (אורי צבי גרינברג) או "ירושה" (חיים גורי)
- "עטור מצחך" (אברהם חלפי) או "מאהב חדש" (דן פגיס)
- "תיקון הריחות" (ארז ביטון) או "מזרח" (רוני סומק)
- "מזמור" (אדמיאל קוסמן) או "תביא איזה חידוש" (אלחנן ניר)
- "בכל זאת אני עולה" (מאיה אנג'לו) או "שוב אברך את השמש לשלום" (פרוע' פרח'זאד)
בבחינה כל שיר מודפס במלואו, ואחריו שאלה אחת. לכן לא צריך לזכור את השיר בעל פה - צריך לדעת מי הדובר, מה הרעיון, ואילו אמצעים מעצבים אותו.
דרך התשובה לשאלה על שיר מודפס נמצאת בשיעור "שאלה על שיר שלמדתם, שמודפס בשאלון" בנושא "הבגרות בספרות". בכל שיעור כאן: המצב בשיר, המבנה, האמצעים, הצמד, ושאלה אחת מהבגרות. "תיקון הריחות" נלמד גם בשאלון 8282.
1. "בכל לבי אמת" - יהודה הלוי
"בכל לבי אמת"
שיר קצר של יהודה הלוי, חמישה בתים בלבד, שכולו הצהרת אהבה לאל. הדובר מכנה את האל בכינויים קרובים ואישיים, ומסביר למה ההשפלה שהוא סובל בגלל אמונתו היא דווקא כבוד.
במדויק: שיר קודש אישי. הדובר: המשורר המאמין, שבני אדם מבזים אותו על היותו יהודי (במוטו של השיר: "נשא קלון על היותו יהודי, והיא תהילתו"). הנמען: האל, בפנייה ישירה. המצב: הדובר מבוזה ("הֱקִלּוּנִי מְתִים", בית 4), ועונה בהצהרת אמונה. הרעיון: האל הוא כל קיומו של הדובר - בלעדיו אין לו חברה, אור ומשען - ולכן הקלון למען האל הוא כבודו, והוא מבטיח לברך ולזמר לאל כל ימי חייו.
האהבה מתפתחת לאורך השיר לכדי שמחה: מהצהרה (בית 1), דרך ביטחון (בתים 2-3) ועמידה מול המבזים (בית 4), אל זמר והודיה (בית 5). "אמת" הוא גם אחד מכינויי האל.
מבנה השיר
חמישה בתים. כל בית הוא שורה אחת בת שתי צלעות, וכל הבתים נחרזים בחרוז ־די.
בבתים 2-3 חוזרת תבנית: כינוי לאל ← שאלה רטורית "וְאֵיךְ...?".
אמצעים בשיר
שיבוצים
הצמד: השיר הזה בצמד עם "שחי לאל" (שלמה אבן גבירול). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שלושה כינויים בדיוק. כשהשאלה מבקשת "שלושה מן הכינויים", כותבים שלושה, ולכל אחד: ציטוט, המקור אם יש, ואיזה יחס הוא מעצב. בסוף - משפט שמסכם את היחס כולו.
בית 4 הוא לא סתם תיאור. תלמידים מדלגים על המבזים. אבל זה הבית שמראה שהאמונה עומדת במבחן: הקלון הופך לכבוד, וזה מכין את ההודיה בבית 5.
דוגמה - שלושה כינויים לאל ב"בכל לבי אמת"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "בְּכָל לִבִּי אֱמֶת" מאת יהודה הלוי)
בחרו בשלושה מן הכינויים של האל בשיר, והסבירו כיצד כינויים אלה מעצבים את היחס של הדובר כלפי האל.
1. מה השאלה מבקשת: לבחור שלושה כינויים בדיוק, ולהסביר לכל אחד איזה יחס הוא מעצב; לסכם את היחס.
2. הכינוי בטור 2 - האל כ"דוד": דוד הוא האהוב בשיר השירים. האל מוצג כאהוב, והיחס הוא אהבה אינטימית. השאלה הרטורית שאחריו מראה את התוצאה: מי שהאל הוא אהובו אינו בודד.
3. הכינוי בטור 3 - האל כנר: שיבוץ מתהילים י"ח, כט. האל הוא האור שמאיר את דרכו: יחס של הדרכה ותקווה - כל עוד האל נרו, האור לא ייכבה.
4. הכינוי בטור 3 - האל כמשען: הד לתהילים י"ח, יט. משחק המילים בין המשען לבין הפועל שפירושו "אנדוד" מנגיד נדודים ויציבות: יחס של ביטחון ותלות מלאה.
5. הסיכום: שלושת הכינויים בנויים באותה תבנית של כינוי ושאלה רטורית, והם יוצרים ודאות: בזכות האל אין בדידות, אין חושך ואין נפילה. יחד הם מעצבים יחס של אהבה וביטחון מוחלט, עד נכונות לשאת קלון למען האל (טור 4).
שלושה כינויים: "דוֹדִי" (טור 2) - כינוי מעולם האהבה, משיר השירים: יחס של אהבה אינטימית, ולכן הדובר אינו בודד. "נֵרִי" (טור 3) - האל כאור ("כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי", תהילים י"ח, כט): יחס של הדרכה ותקווה. "מִשְׁעָן בְּיָדִי" (טור 3) - האל כמשענת ("וַיְהִי־ה' לְמִשְׁעָן לִי", תהילים י"ח, יט): יחס של ביטחון ותמיכה. (אפשר גם "מְקוֹר חַיַּי", טור 5: תלות קיומית והודיה.) יחד: אהבה שלמה "בְּכָל לִבִּי", קרבה, ביטחון ונכונות לשאת קלון למען האל.
2. "שחי לאל" - שלמה אבן גבירול
"שחי לאל"
שיר קודש של שלמה אבן גבירול, שבו המשורר פונה אל נשמתו ומעורר אותה לעבוד את האל. השאלות עליו חוזרות על שני דברים: הדמיון בין הנשמה לאל, ומאפייני שיר הקודש (אקרוסטיכון, רשות לנשמת, שיבוץ).
במדויק: שיר קודש מסוג "רשות לנשמת" - פיוט שנאמר לפני התפילה "נשמת כל חי". הדובר: המשורר. הנמענת: נשמתו - "יְחִידָה הַחֲכָמָה" (בית 1) - בפעלי ציווי בלשון נקבה. המצב: תוכחה ועידוד: הנשמה רודפת אחרי "הֶבֶל" (בית 2) במקום לעבוד את האל. הרעיון: הנשמה דומה לאל - חיה ונסתרת כמוהו, טהורה כיוצרה, נושאת את הגוף כמו שהאל נושא את השמים, ונצחית - ולכן מקומה בעבודת האל ובהללו.
מהלך השיר: מאימה (בית 1) אל זמר וברכה (בתים 6-7). המעבר מיראה לקרבה מתאפשר בזכות שלושת בתי האמצע, שבהם מתואר הדמיון בין הנשמה לאל. השיר נועד להשתלב בתפילות יום הכיפורים.
סוגה ומבנה
שבעה בתים, כל בית נחלק ל"דלת" ול"סוגר", וכל הבתים מסתיימים בחרוז מבריח "־מָה". ראשי הבתים יוצרים את האקרוסטיכון "שלמה חזק".
התפנית: בתי האמצע. מן התוכחה עוברים אל הנימוק, ומן הנימוק אל ההלל.
אמצעים בשיר
שיבוצים ומקורות
הצמד: השיר הזה בצמד עם "בכל לבי אמת" (יהודה הלוי). לומדים שיר אחד מכל צמד.
מי הנמענת? הנשמה, ולא האל. האל מופיע בגוף שלישי ("שְׁחִי לָאֵל"), והציוויים בלשון נקבה מופנים אל הנשמה.
הדמיון הוא הנימוק. בשאלה על ההקבלה בין הנשמה לאל לא מספיק לתאר אותה. צריך להסביר מה היא תורמת: מי שדומה לאל צריכה לעבוד אותו ולא לרדוף אחרי "הֶבֶל".
דוגמה - הדמיון בין הנשמה לאל ב"שחי לאל"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "שְׁחִי לָאֵל" מאת שלמה אבן גבירול)
בשיר זה המשורר מדמה את הנשמה לאלוהים.
תארו דמיון זה, והסבירו כיצד הוא תורם לעיצוב השקפת עולמו של הדובר בשיר.
1. מה השאלה מבקשת: לתאר את הדמיון בכמה פנים, עם ציטוטים; להסביר מהי השקפת העולם של הדובר ואיך הדמיון תורם לה.
2. הדמיון: הנשמה יחידה כמו האל היחיד (בית 1). היא חיה ונסתרת כמוהו (בית 3), טהורה כיוצרה (בית 4), ונושאת את הגוף כמו שהאל נושא את השמים (בית 5).
3. השקפת העולם: הנשמה היא ניצוץ אלוהי, נעלה על הגוף. מקומה הטבעי הוא בעבודת האל ובעולם הרוחני, ולא ברדיפת ההבל (בית 2).
4. התרומה: הדמיון מנמק את הציווי. מפני שהנשמה דומה לאל, עליה להשתחוות לו, לרוץ לעבוד אותו ולזמר לו.
הדמיון: הנשמה "יְחִידָה" כמו האל היחיד; חיה כמו האל החי; נסתרת כמוהו ("נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה"); טהורה כיוצרה ("טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה"); ונושאת את הגוף כפי שהאל נושא את השמים. השקפת העולם: הנשמה היא ניצוץ אלוהי ונעלה על הגוף, ולכן מקומה הטבעי בעבודת האל ובעולמה הרוחני, ולא ברדיפת ה"הֶבֶל". הדמיון מנמק את הציווי: מפני שהנשמה דומה לאל, עליה לשחות לו, לרוץ לעבדו ולזמר לו.
3. "לבדי" - ח"נ ביאליק
"לבדי"
שיר של ביאליק (1902) על צעיר שנשאר לבדו בבית המדרש, אחרי שכל בני דורו יצאו אל העולם החדש. זה אחד השירים המרכזיים על הקרע בין עולם המסורת לבין ההשכלה.
במדויק: הדובר: הצעיר האחרון בבית המדרש, "גּוֹזָל רַךְ" תחת כנפי השכינה (בית 1). הדמות שמולו: השכינה - ציפור־אם עם כנף שבורה, סמל לעולם המסורת שננטש. המצב: כל בני דורו נסחפו אחרי "הָרוּחַ" ו"הָאוֹר" (בית 1): הצעירים עזבו, והשכינה גורשה ונשארה רק בבית המדרש. הרעיון: הקונפליקט של הדובר בין נאמנות לשכינה ולעולם המסורת לבין המשיכה אל האור של העולם החדש. יחסי הכוחות מתהפכים - מגוזל שחוסה תחת כנפיה לשכינה שנשענת עליו - והשיר נגמר בלי הכרעה.
השם "לבדי" רומז לאליהו הנביא, שנשאר יחיד נאמן לאל: "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מלכים א' י"ט, י). בשיר את המילים האלה אומרת דווקא השכינה (בית 5): היא האחרונה, והיא חוששת להישאר לבד.
מבנה השיר
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "ים הדממה פולט סודות" (ח"נ ביאליק). לומדים שיר אחד מכל צמד.
השכינה בשיר היא סמל. היא דמות אם וגם עולם המסורת ובית המדרש. כשנשאלים על ה"צרה", מסבירים אותה כצרה של העולם הזה: הנטישה של עולם התורה.
אל תכתבו שהדובר עוזב או נשאר. הסיום פתוח: הדובר רק שומע את בכי השכינה, והשיר נחתם בקו מפריד. בשאלה "האם התלבטות זו באה לידי הכרעה בסיום השיר?" התשובה המקובלת היא שאין.
מה השכינה משמיטה? בבית 5 השכינה חוזרת על דברי הפתיחה, אבל משמיטה את האור ואת השירה החדשה - כל מה שמציג את העולם החדש כבוקר וכשמחה - ומדברת רק על העזיבה. היא משמיטה גם את הדובר עצמו, ומתארת את עצמה כמי שנשארה לבדה, אף שהוא עדיין לצדה. הסבר אפשרי: מבחינתה העולם החדש הוא נטישה, והיא חשה שגם הדובר עתיד לעזוב.
דוגמה - ה"צרה" ב"לבדי" והאם יש לה פתרון
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "לְבַדִּי" מאת חיים נחמן ביאליק)
"וָאֱהִי / עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה." (בית 3)
על פי המתואר בשיר, השכינה והדובר הם שותפים ל"צרה".
מהי ה"צרה" המוזכרת בשיר, והאם יש לה פתרון? הסבירו והדגימו את דבריכם.
בתשובתכם התבססו על אמצעי אומנותי אחד התורם להבנת משמעות ה"צרה" בשיר.
1. מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים - מהי הצרה; האם יש לה פתרון; אמצעי אומנותי אחד שמבהיר אותה.
2. הצרה: הנטישה של עולם התורה והמסורת. כל הצעירים נסחפו אחרי הרוח והאור של העולם החדש (בית 1). השכינה, סמל העולם היהודי המסורתי, גורשה מכל מקום ונשארה רק בבית המדרש (בית 3), והדובר נשאר עמה לבדו.
3. אין פתרון: גם לבו של הדובר נמשך אל החלון ואל האור (בית 4). השכינה בוכה, והשיר מסתיים בקינה ובחרדה ובקו מפריד פתוח (בית 6).
4. האמצעי - האנשת השכינה כציפור־אם: כנפה השבורה (בית 2), והדובר גוזל רך (בית 1). הכנף השבורה מראה שעולם המסורת חלש ואינו יכול עוד לגונן - ולכן אין לצרה פתרון.
הצרה: הנטישה של עולם התורה והמסורת. כל הצעירים נסחפו אחרי "הָרוּחַ" ו"הָאוֹר" של העולם החדש (בית 1), והשכינה, המסמלת את העולם היהודי המסורתי, "נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל־הַזָּוִיּוֹת" ונשארה רק בבית המדרש (בית 3); הדובר נשאר עמה לבדו. אין לה פתרון: גם לב הדובר נמשך "לַחַלּוֹן, לָאוֹר" (בית 4), השכינה בוכה, והשיר מסתיים בקינה ובחרדה ובקו מפריד פתוח. האמצעי: האנשת השכינה כאם־ציפור בעלת "כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה", והדובר "גּוֹזָל רַךְ". הכנף השבורה מבטאת את חולשתו של העולם המסורתי: הוא אינו יכול עוד לגונן, ולכן אין פתרון.
4. "ים הדממה פולט סודות" - ח"נ ביאליק
"ים הדממה פולט סודות"
שיר לילה של ביאליק: הדובר יושב בלילה דומם, רואה כוכבים נופלים, ושומע את לבו מדבר אליו. מתוך השתיקה והחושך הוא מגלה עולם פנימי.
במדויק: הדובר: אדם בודד מול הטבע בלילה (אפשר גם: המשורר). נמען: אין נמען חיצוני. בבתים 4-5 הלב מדבר אל הדובר ופונה אליו כאל בנו - דיאלוג פנימי. המצב: העולם "שׁוֹתֵק", החושך מתפשט, ו"כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל". הרעיון: היפוך - השתיקה המאיימת היא דווקא התנאי לשמיעת קול הלב. הלב מנחם את הדובר שכוכבו עוד "קָבוּעַ אֵיתָן", והדובר מגיע לתובנה שעולמו האחד והיחיד הוא "הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי".
אפשר גם קריאה ארס־פואטית: הכוכב הוא כוכב היצירה, והמעיין הפנימי שמתגבר הוא מקור השירה. מתוך החרדה מפני נפילת כוכבו המשורר מוצא את הדרך אל ההשראה שבתוכו.
מבנה השיר
השורה "וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל־הָעוֹלָם" חוזרת בבתים 3 ו־6: בפעם הראשונה היא מביאה את ההיפוך, ובפעם השנייה - שלווה.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "לבדי" (ח"נ ביאליק). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שתי משמעויות לדממה. תשובה שמתארת רק את החושך והכוכבים הנופלים מפספסת את ההיפוך. הדממה מאיימת (בית 2), וגם מגלה - רק בה אפשר לשמוע את הלב (בית 3).
"באיזה שלב?" כשהשאלה מבקשת את מקום ההיפוך, מציינים במפורש: בית 3, "וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל־הָעוֹלָם".
דוגמה - הניגודים ועולמו של הדובר ב"ים הדממה"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "ים הדממה פולט סודות" מאת חיים נחמן ביאליק)
בשיר זה באים לידי ביטוי שני ניגודים: הניגוד בין דממה ושתיקה לרעש וקול והניגוד בין חשכה ולילה לאור וזריחה.
הסבירו והדגימו את התרומה של ניגודים אלה להבנת עולמו של הדובר בשיר.
1. מה השאלה מבקשת: שני הניגודים, כל אחד בנפרד, עם ציטוטים, ומה כל אחד מלמד על עולמו של הדובר.
2. דממה - קול: העולם שותק, ורק שאון הנחל אינו פוסק (בית 1). דווקא כשהעולם משתתק הלב ער ומדבר, ומעיין טהור הומה בפנים (בית 3). עולמו של הדובר הוא עולם פנימי, שמתעורר כשהחוץ משתתק.
3. חשכה - אור: החושך כובש הכול, והכוכבים נופלים אחד אחרי השני (בית 2) - חלומות שמתנפצים. מולם הלב מנחם: כוכבו של הדובר עוד עומד במקומו ויזרח (בתים 4-5).
4. עולם הדובר: בודד ומאוכזב מן העולם החיצוני, אבל עשיר בפנים ובעל תקווה: העולם היחיד שלו הוא העולם שבלבו (בית 6).
דממה מול קול: העולם "שׁוֹתֵק", ורק שאון הנחל אינו פוסק; "וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל־הָעוֹלָם" דווקא הלב ער ומדבר, ומעיין טהור הומה. הניגוד מלמד שעולמו של הדובר פנימי, ומתעורר כשהחוץ משתתק. חשכה מול אור: החושך כובש הכול ו"כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל" (חלומות שמתנפצים), ומולם הלב מנחם שכוכבו "קָבוּעַ אֵיתָן" ויזרח. עולם הדובר: בודד ומאוכזב מן העולם החיצוני, אבל עשיר בפנים ובעל תקווה - אין לו עולם אחר מלבד "הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי".
5. "אמת אחת ולא שתיים" - אורי צבי גרינברג
"אמת אחת ולא שתיים"
שיר פוליטי של אורי צבי גרינברג מ"ספר הקטרוג והאמונה" (1937), שנכתב על רקע המאורעות של 1936. השיר בנוי כוויכוח: הדובר מביא את מה ש"רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ", ועונה "וְאָנֹכִי אוֹמֵר".
במדויק: הדובר: המשורר בעמדה של נביא ומנהיג; "וְאָנֹכִי אוֹמֵר" הוא לשון גבוהה, כמו דיבור האל במקרא. הנמענים: בני הדור, בגוף שני רבים ("רַבּוֹתֵיכֶם"). המצב: עימות בין שתי תפיסות: תפיסה מתונה - הארץ נקנית בכסף, מתיישבים בהדרגה, גאולה בדרכי שלום; ותפיסה לוחמנית - הארץ נכבשת בדם, והכיבוש הוא התורה. הרעיון (עמדת הדובר): יש רק "אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם" - הארץ תהיה של העם רק אם תיכבש במלחמה. מוטיב הדם עובר בשיר כולו. בתשובה מציגים את העמדה כפי שהיא בנויה בשיר.
השיר ארוך, שמונה בתים, ובלי תבנית חריזה. דברי "רַבּוֹתֵיכֶם" קצרים ופותחים את הבתים; דברי הדובר ארוכים ונועלים אותם. כך המבנה עצמו נותן לעמדת הדובר את המילה האחרונה.
מבנה השיר: שלוש תבניות של עימות
בכל תבנית: "רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ" בשניים-שלושה טורים, ו"וְאָנֹכִי אוֹמֵר" בטורים רבים.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "ירושה" (חיים גורי). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שלוש תמונות בדיוק, ובכל אחת שני הצדדים: מה "רַבּוֹתֵיכֶם" אומרים, ומה הדובר משיב. תמונה בלי הצד שכנגד לא מראה ניגוד.
עמדת הדובר, לא עמדתכם. השאלה מבקשת להסביר איך הניגוד בנוי בשיר. מציגים את שתי התפיסות כפי שהשיר מציג אותן, ומראים איך המבנה והלשון מעדיפים את עמדת הדובר. השיר הוא צד אחד בוויכוח פוליטי של שנות השלושים; הבחינה לא שואלת אם הוא צודק, אלא איך הוא בנוי.
דוגמה - הניגוד האידאולוגי ב"אמת אחת ולא שתיים"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "אמת אחת ולא שתיים" מאת אורי צבי גרינברג)
בשיר מתואר ניגוד אידאולוגי בין שתי תפיסות.
הסבירו והדגימו כיצד ניגוד זה בא לידי ביטוי בשיר. בססו את תשובתכם על שלוש תמונות מן השיר.
1. מה השאלה מבקשת: להציג את שתי התפיסות, להראות איך הניגוד בא לידי ביטוי, ולבסס על שלוש תמונות בדיוק.
2. שתי התפיסות: מה ש"רבותיכם" לימדו - תפיסה מתונה: אדמה נקנית בכסף, התיישבות הדרגתית, גאולה בדרכי שלום. מה שהדובר אומר - תפיסה לוחמנית: הארץ נכבשת בדם.
3. תמונה 1, המעדר (בית 1): קונים קרקע ותוקעים בה מעדר, ומול זה הדובר הופך את המעדר לכלי שקוברים בו את המת. כלי ההתיישבות הופך לכלי קבורה.
4. תמונה 2, התותח והמחרשה (בתים 3-4): רק מי שהולך אחרי התותח בשדה זוכה ללכת אחרי המחרשה; השדה שנכבש בדם הופך למבצר ולמקום קדוש.
5. תמונה 3, המשיח (בית 5 ואילך): מול הגאולה בלי אש ובלי דם בא משיח שיבוא באש, ואם לא - תמונת החורבן.
6. המבנה: החזרה על שני הצירופים בונה ויכוח, והמסקנה היא הכותרת: אמת אחת ולא שתיים.
שתי התפיסות: "רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ" - תפיסה מתונה (אדמה נקנית בכסף, התיישבות הדרגתית, גאולה בדרכי שלום), מול "וְאָנֹכִי אוֹמֵר" - תפיסה לוחמנית (הארץ נכבשת בדם). תמונה 1, המעדר: קונים קרקע ועובדים אותה במעדר, מול "וּבְמַעְדֵּר גַּם חוֹפְרִים וְקוֹבְרִים אֶת הַמֵּת" - כלי ההתיישבות הופך לכלי קבורה. תמונה 2, התותח והמחרשה: רק ההולך אחרי התותח זוכה ללכת אחרי מחרשתו; השדה שנכבש בדם הופך למבצר ולמקדש. תמונה 3, המשיח: מול "יְהוּדָה תָקוּם בְּלִי אֵשׁ וּבְלִי דָם" בא משיח שיבוא באש, ואם לא - תמונת חורבן ושעבוד. המבנה: החזרה על "רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ" / "וְאָנֹכִי אוֹמֵר" בונה ויכוח, והמסקנה היא שיש רק "אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם".
6. "ירושה" - חיים גורי
"ירושה"
שיר קצר של חיים גורי (1960), שמספר מחדש את סיפור העקדה (בראשית כ"ב) - אבל מן הסוף, ומתמקד בילד. שתי השורות האחרונות שלו נעשו לאחד הצירופים המוכרים בתרבות הישראלית.
במדויק: הדובר: מספר מבחוץ, בגוף שלישי, בלשון חסכונית כמו המקרא וכמעט בלי שיפוט. הדמויות: אברהם הזקן, הילד (יצחק), המלאך והאיל. המצב: רגע ההצלה: "הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן", המאכלת נושרת מיד אברהם, והילד שהותר "רָאָה אֶת גַּב אָבִיו". הרעיון: בשונה מן המקרא, הסוף אינו ברכה. יצחק ניצל, אבל הוריש לצאצאיו את השעה ההיא: "הֵם נוֹלָדִים / וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". העקדה היא פצע שעובר בירושה מדור לדור (בהקשר הישראלי: הקרבת הבנים במלחמות; אפשר גם: בהקשר של השואה).
גורי עצמו אמר שבשיר "מדובר פה בחוויית זיכרון, לא בגזר-דין" - כלומר השיר אינו גוזר על הבנים להיעקד, אלא מתאר זיכרון שעובר בתרבות. השיר קשור לשיעור "רמיזה ושיח בין יצירות" בנושא מושגי השירה.
מבנה השיר
אמצעים בשיר
השוואה בין השיר לסיפור המקראי
1. מה במקרא: המוקד (ניסיון האמונה של אברהם) והסוף (המלאך עוצר, האיל מוקרב, ברכה והבטחה לזרע).
2. מה בשיר: מה נשמר (האיל, המלאך, המאכלת), מה נוסף (המאכלת הנושרת, גב האב), מה נעדר (אלוהים והברכה), ומה הסדר (מתחילים מן הסוף).
3. ההבדל העיקרי: בדרך כלל בסיום - כאן, הירושה במקום הברכה.
4. המשמעות: מה ההבדל אומר על הדור של המשורר. בלי שלב זה התשובה היא רק רשימת הבדלים.
הצמד: השיר הזה בצמד עם "אמת אחת ולא שתיים" (אורי צבי גרינברג). לומדים שיר אחד מכל צמד.
אלוהים נעדר מן השיר. במקרא הסיפור נגמר בברכה ובהבטחה לזרע; בשיר אין ברכה, ואין מלאך שיעצור את העקדות של הדורות הבאים.
דוגמה - ההבדל בין "ירושה" לסיפור העקדה
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "ירושה" מאת חיים גורי)
מהו ההבדל בין סיפור העקדה המתואר בשיר זה ובין סיפור העקדה המקראי?
הסבירו והדגימו את המשמעות של הבדל זה.
1. מה השאלה מבקשת: להציג את ההבדל, עם דוגמאות מן השיר ומן המקרא, ולהסביר את משמעותו.
2. במקרא (בראשית כ"ב): המוקד הוא ניסיון האמונה של אברהם, והסוף טוב: המלאך עוצר את היד, האיל מוקרב, וההבטחה לברכה מתחדשת.
3. בשיר: המוקד עובר אל הילד ואל הטראומה. השיר פותח בבוא האיל (בית 1), המאכלת נושרת מידו של אברהם הזקן (בית 2), והילד שהותר רואה רק את גב אביו (בית 3).
4. ההבדל העיקרי - הסוף (בית 5): יצחק אמנם חי, אבל הוריש את השעה ההיא: צאצאיו נולדים עם מאכלת בלבם.
5. המשמעות: העקדה איננה סיפור הצלה אלא פצע שעובר מדור לדור. בהקשר הישראלי - הקרבת הבנים במלחמות, והפחד שנולד איתם.
במקרא (בראשית כ"ב) המוקד הוא ניסיון האמונה של אברהם, והסוף טוב: המלאך עוצר את היד, האיל מוקרב, וההבטחה לברכה מתחדשת. בשיר המוקד עובר אל הילד ואל הטראומה: "הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן", המאכלת נושרת מידו של אברהם, והילד שהותר "רָאָה אֶת גַּב אָבִיו". ההבדל העיקרי בסוף: יצחק אמנם חי, אבל הוריש את השעה ההיא - "הֵם נוֹלָדִים / וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". המשמעות: העקדה איננה סיפור הצלה אלא פצע שעובר בירושה מדור לדור; בהקשר הישראלי, הקרבת הבנים במלחמות והפחד שנולד איתם.
7. "עטור מצחך" - אברהם חלפי
"עטור מצחך"
שיר אהבה של אברהם חלפי (1959), שנקרא על פי מילות הפתיחה שלו. הדובר מהלל אישה אהובה וכמה אליה, אבל היא רחוקה ממנו, והמפגש ביניהם קיים רק בחלום ובעתיד.
במדויק: הדובר: גבר אוהב. הנמענת: האישה האהובה, בפנייה ישירה בגוף שני ("מִצְחֵךְ", "אֲהוּבָה"); אפשר גם לקרוא אותה כייצוג של השירה. המצב: הדובר מביט בה "בְּשֶׁקֶט", בלי מילים; בגופו הוא נפרד ממנה, אבל נפשו שבויה בביתה. הרעיון: אהבה עדינה ומלאת כמיהה, במתח בין קרבה לריחוק. הוא מכיר אותה היכרות אינטימית (מצחה, חלוקה, אופייה), אבל ייתכן שהיא תהיה של אחר, והאיחוד הוא משאלה. השיר מעגלי: הוא נגמר בלחישה של שורת הפתיחה.
שתי מטונימיות חוזרות בשיר: המצח - הצד הנישא והאינטלקטואלי של האהובה; החלוק הוורוד - בגד בית, בין חוץ לפנים, שמרמז על ארוטיות בלומה.
מבנה השיר
שישה בתים; ארבעה מהם נפתחים בפנייה ישירה לנמענת.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "מאהב חדש" (דן פגיס). לומדים שיר אחד מכל צמד.
מימוש או חלום? התשובות קוראות את "עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ" כמשאלה בזמן עתיד, בתוך החלום. אפשר גם לקרוא את הבתים האחרונים כתיאור של מימוש האהבה - אבל צריך לנמק מן השיר.
קביעה בכמה חלקים ("שיר אהבה עדין ומלא כמיהה"; ובשאלה אחרת: היכרות אינטימית מול אהובה מרוחקת ובלתי מושגת): מדגימים כל חלק בנפרד, ולכל חלק שתי דוגמאות לפחות.
דוגמה - "עטור מצחך" כשיר אהבה עדין ומלא כמיהה
לפניכם שיר מאת אברהם חלפי (המתחיל במילים: "עטור מצחך זהב שחור"). קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "עטור מצחך" מאת אברהם חלפי)
שיר זה הוא שיר אהבה עדין ומלא כמיהה.
הסבירו והדגימו קביעה זו.
1. מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים - שיר אהבה; עדינות; כמיהה - ולכל אחד דוגמאות והסבר.
2. שיר אהבה: הדובר פונה אל האהובה ומהלל אותה כבר בשורת הפתיחה (בית 1): מטפורה של כתר. מי שתהיה שלו - חייו יהיו מלאי שיר.
3. עדינות: התמונות רכות ושקטות - החלוק הוורוד (בית 2), מבט שקט בלי מילים (בית 3), החלום כמרבד לרגליה (בית 5), לחישה באוזנה (בית 6). גם הסוגריים בבית 1 מבטאים צניעות וחיוך עצמי.
4. כמיהה: הדובר רחוק ממנה: נפשו שבויה בביתה, אבל בגופו הוא נפרד ממנה (בית 4). הוא רוצה להיות אהוב, לא אח ולא נזיר (בית 2). המפגש כולו בעתיד (בית 5).
5. המבנה המעגלי: שורת הפתיחה חוזרת בסוף כלחישה, והאהבה נשארת משאלה ושיר.
שיר אהבה: הדובר פונה אל האהובה ("מִצְחֵךְ", "אֲהוּבָה") ומהלל אותה - "עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר" (בית 1), מטפורה של כתר; מי שתהיה שלו - "חַיָּיו מְלֵאֵי שִׁיר". עדינות: התמונות רכות ושקטות - "חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד" (בית 2), מבט "בְּשֶׁקֶט" בלי מילים (בית 3), החלום כמרבד שעליו היא צועדת (בית 5), לחישה באוזנה (בית 6); גם הסוגריים בבית 1 מבטאים צניעות. כמיהה: נפשו שבויה בביתה אף שבגופו הוא "נִפְרָד מִמֵּךְ" (בית 4); הוא רוצה להיות אהוב ולא "אָח" ולא "נָזִיר" (בית 2); המפגש כולו בעתיד - "עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ" (בית 5). מבנה מעגלי: הטור הפותח חוזר בסוף כלחישה, והאהבה נשארת משאלה ושיר.
8. "מאהב חדש" - דן פגיס
"מאהב חדש"
שיר של דן פגיס (1975), הראשון במחזור "אהבות הפוכות". השם מבטיח שיר אהבה, אבל השיר מתאר מערכת יחסים שבה האישה בודקת את המאהב החדש כמו שבודקים מטבע.
במדויק: הדובר: הגבר, ה"מאהב החדש", שמתאר את עצמו כמטבע (בית 1). הנמענת: האישה ("אַתְּ"), "כְּחַלְפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן" (בית 4). המצב: היא אוספת אותו, משפשפת, בוחנת, מקישה ונושכת כדי לבדוק אם הוא אמיתי; הוא משתדל לרצות אותה ולהבריק. הרעיון: מטפורת היסוד - הגבר כמטבע - חושפת יחסים לא שווים, של בדיקה, חשדנות ועסקה, והיפוך של הסטראוטיפ המגדרי: האישה פעילה, והגבר סביל. בסיום, אחרי שעמד במבחן, היא יכולה "לְבַזְבֵּז" אותו - אירוניה מרה.
השם של המחזור, "אהבות הפוכות", כבר רומז להיפוך. השיר נשאר כפול: לא ברור אם הדובר מעריץ את האישה או בז לה.
מבנה השיר
חמישה בתים, כל אחד בן שלוש שורות, וכל בית מסתיים בנקודה.
כבר המבנה מראה מי פעיל ומי סביל: היא פותחת, והוא רק מגיב.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "עטור מצחך" (אברהם חלפי). לומדים שיר אחד מכל צמד.
למי השליטה? אפשר להסכים שהאישה שולטת. אפשר גם להסתייג: הגבר הוא הדובר, ולו המילה האחרונה. בשאלת עמדה כל עמדה מתקבלת אם היא מנומקת מן השיר.
דוגמה - משמעות הסיום ב"מאהב חדש"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "מאהב חדש" מאת דן פגיס)
הסבירו את המשמעות של הנאמר בסיום השיר:
"[...] עַכְשָׁו תּוּכְלִי
בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי".
כיצד סיום זה מאיר את מערכת היחסים המתוארת בשיר? הסבירו והדגימו את דבריכם.
1. מה השאלה מבקשת: להסביר את הטורים, ואחר כך להראות איך הסיום מאיר את היחסים, עם דוגמאות מן הבתים הקודמים.
2. המטפורה: הדובר הוא מטבע, והאישה בודקת אם הוא אמיתי. אחרי כל הבדיקות הוא עומד בניסיון (בית 5): הוא לא זהב, אבל מתכת הגונה.
3. הסיום: עכשיו היא יכולה לבזבז אותו - להוציא, להשתמש ולהיפרד. כל המאמץ מסתיים באובדן; הוא כמעט מזמין אותה לנצל אותו. זו אירוניה מרה.
4. מה הסיום מאיר: (1) יחסים לא שווים - היא פעילה ובודקת (משפשפת, בוחנת, נושכת - בתים 1-4), והוא מנסה לרצות. (2) חשדנות ועסקה - בבית 4 היא מדומה לחלפנית מנוסה שבודקת אם הוא מזויף. (3) יחסים זמניים - מטבע עובר מיד ליד, והוא רק מאהב חדש, אחד מכמה.
המטפורה: הדובר, המאהב החדש, הוא מטבע, והאישה בודקת אם הוא אמיתי; אחרי שעבר את הבדיקות הוא עומד בניסיון (בית 5) - הוא לא זהב, אבל מתכת הגונה. הסיום: אחרי שווידאה את ערכו, היא יכולה "לְבַזְבֵּז" אותו - להוציא, להשתמש ולהיפרד ממנו. תוצאת המאמץ היא אובדן, ויש כאן אירוניה מרה: הוא מזמין אותה לנצל אותו. הסיום מאיר את היחסים: (1) לא שווים - היא פעילה ובודקת (אוספת, משפשפת, בוחנת, מקישה ונושכת), והוא חפץ שמשתדל לרצות; (2) חשדנות ועסקה - היא "כְּחַלְפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן" (בית 4) שבודקת אם הוא מזויף; (3) זמניים - מטבע עובר מיד ליד, והוא רק מאהב חדש, אחד מכמה.
9. "תיקון הריחות" - ארז ביטון
"תיקון הריחות"
שיר של ארז ביטון (1979) על מעבר בין שני עולמות: הילדות המזרחית בלוד, וההווה המערבי והמעודן שהדובר "לומד". השיר נלמד גם בשאלון 8282, ולכן נשאל פעמים רבות.
במדויק: הדובר: המשורר המבוגר, שעונה במגננה לטענות שלא נאמרות בשיר: "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי". הנמענים: "אַתֶּם" (אפשר גם: הטעם והריח של העבר עצמם, בהאנשה); בסוף - "חֲבֵרִים." המצב: "אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד". בעבר: טעם עראק וריח זעפרן, וסנוקר בקפה מרקו בלוד; "עַכְשָׁו": גלידה מבדולח, תבות נגינה, כריכות של שקספיר וחתול סיאמי. הרעיון: ההשתלבות היא "תיקון" נלמד ומאולץ של החושים ושל הזהות. התיקון חיצוני, הריח הישן עדיין "צוֹרֵב", והדובר נשאר בין העולמות. הכותרת אירונית.
האם התרבות המערבית "מתקנת" את המזרחית, או ש"תיקון" נאמר באירוניה? בקריאה סמוך לכתיבת השיר ראו בתרבות המערבית תיקון; היום בולטת יותר הקריאה האירונית. בסיום הדובר קרוע בין התרבויות.
מבנה השיר
שני בתים לא סימטריים ולא חרוזים, ואחריהם המילה "חֲבֵרִים." בשורה לבדה (בתשובות באתר: "בית 3").
התפנית: המילה "עַכְשָׁו". העבר מצטמצם ונעלם מן השיר, והשורות הקצרות המבודדות מבליטות בדידות ופיצול.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "מזרח" (רוני סומק). לומדים שיר אחד מכל צמד. בשאלון 8282 הוא בצמד עם "נעילה" (פרץ דרור בנאי).
"צוֹרֵב" בזמן הווה. פרט שתלמידים מפספסים: ריח הזעפרן מן העבר עדיין צורב. זו ההוכחה שהתיקון לא הושלם והעבר חי.
שאלת עמדה (אם התיקון מצליח, אם אפשר לעבור בין העולמות, אם המשורר מרוצה מן השינוי) - צריך עמדה ונימוק. בתשובות: התיקון אינו מצליח, או מצליח רק בחלקו ובאופן מאולץ. אפשר גם לטעון שהתיקון מצליח מבחוץ ("כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַיֶּלֶד"), אבל במחיר של אובדן.
דוגמה - שני העולמות ב"תיקון הריחות"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "תיקון הריחות" מאת ארז ביטון)
מה הם שני העולמות התרבותיים המתוארים בשיר? הציגו את מאפייניהם, והסבירו אם על פי השיר אכן אפשר לעבור בין עולמות אלה.
1. מה השאלה מבקשת: לזהות שני עולמות, להציג את מאפייני כל אחד עם ציטוטים, ולהסביר (בעמדה מנומקת) אם אפשר לעבור ביניהם.
2. עולם הילדות המזרחי (העבר, בית 1): טעם עראק וריח זעפרן חריף, סנוקר בקפה מרקו בלוד. מאפיינים: טעמים וריחות חריפים, עולם עממי, גברי, של בית קפה שכונתי; עולם אמיתי ומוחשי.
3. העולם המערבי ה"גבוה" (ההווה, מן המילה עכשו): גלידה מבדולח, תיבות נגינה עתיקות (בית 1), נשים שמתוארות בטעם של פרי מתוק, כריכות של ספרי שקספיר, חתול סיאמי בסלון ירוק (בית 2). מאפיינים: עדין, מתוק, מעודן, יקר, בנוי על חפצים ועל מראית עין.
4. האם אפשר לעבור: רק בחלקו ובאופן מאולץ. המעבר נעשה בלמידה - הפועל "ללמוד" חוזר, והדובר עובר מ"לומד" ל"מלמדים אותו" - והוא נוגע בחיצוניות: מריחים כריכות ולא קוראים. הפתיחה המתגוננת והמילה הבודדה בסוף מראות שהדובר נשאר בין העולמות, והכותרת אירונית.
עולם הילדות המזרחי (העבר): "טַעַם עָרָק וְרֵיחַ זְעַפְרָן צוֹרֵב", סנוקר בקפה מרקו בלוד - טעמים וריחות חריפים ועזים, עולם עממי, גברי, של בית קפה שכונתי; עולם אמיתי ומוחשי. העולם המערבי ה"גבוה" (ההווה, "עַכְשָׁו"): גלידה מבדולח, תיבות נגינה עתיקות, נשים שמתוארות בטעם של פרי מתוק, כריכות של ספרי שקספיר, חתול סיאמי וסלון ירוק - עדין, מתוק, מעודן, יקר, מבוסס על חפצים ועל מראית עין. האם אפשר לעבור? רק באופן חלקי ומאולץ: המעבר נעשה בלמידה ("אֲנִי לוֹמֵד", "מְלַמְּדוֹת אוֹתִי") ונוגע בחיצוניות (מריחים כריכות ולא קוראים). הפתיחה המתגוננת "מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי" והמילה הבודדה "חֲבֵרִים." בסוף מראות שהדובר נשאר בין העולמות; הכותרת "תיקון" אירונית.
10. "מזרח" - רוני סומק
"מזרח"
שיר של רוני סומק שבנוי כרשימה: חמישה בתים, וכל אחד נפתח ב"מִזְרָח הוּא". מפסיפס של מוזיקה, אגדות, אוכל, שירה וזיכרונות משפחה, הדובר מגדיר מחדש מהו המזרח.
במדויק: הדובר: המשורר, בן למשפחה מעיראק ("הַדֶּקֶל שֶׁשָּׁתְלוּ הוֹרַי / עַל שְׂפַת הַחִדֶּקֶל"). נמען: אין נמען מפורש; השיר הוא הגדרה והצהרה. המצב: קטלוג אסוציאטיבי שמערבב גבוה ונמוך: הכתר שהניח מוחמד עבד אל־והאב על ראש קליאופטרה, אום כולת'ום, עלי באבא, משורר פרסי, מחמוד דרוויש - לצד גרגיר חומוס, השפם של סבא ובקבוק העראק. הרעיון: שיר גאווה ואהבה לתרבות המזרח. הזהות המזרחית היא מורשת מפוארת וגם זיכרון משפחתי חם, והמזרח הוא מקור האור - המקום שממנו זורחת השמש בכל בוקר.
השם "מזרח" הוא רוח שמיים (מן השורש ז־ר־ח: המקום שממנו זורחת השמש), וגם שם של תרבות. הסיום חוזר אל המשמעות הראשונה ונותן לה משמעות סמלית: המורשת המזרחית היא אור.
מבנה השיר
הבתים פותחים באותה מילה, אבל בתוכם השיר מדלג בלי סדר בין מוזיקה, אגדות, אוכל, גאוגרפיה ושירה.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "תיקון הריחות" (ארז ביטון). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שלוש תמונות בדיוק, ולכל אחת התרומה שלה לזהות: מה היא מוסיפה - מורשת תרבותית, זיכרון משפחתי, שורשים, שפה.
הומור אינו זלזול. הערבוב של גבוה ונמוך וההגזמה הם חיבה. היחס של הדובר למזרח הוא אהבה, הזדהות וגאווה.
דוגמה - שלוש תמונות והזהות המזרחית ב"מזרח"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "מזרח" מאת רוני סומק)
בחרו מן השיר בשלוש תמונות, והסבירו את תרומתן לעיצוב הזהות המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיר.
1. מה השאלה מבקשת: שלוש תמונות בדיוק; לצטט ולפרש כל אחת, ולהסביר מה היא תורמת לזהות המזרחית.
2. תמונה 1, הכתר (בית 1): מוחמד עבד אל־והאב מניח כתר על ראשה של קליאופטרה. מוזיקה ערבית, היסטוריה ומיתוס יחד: הזהות המזרחית היא מורשת מפוארת ומלכותית, והדובר מתגאה בה.
3. תמונה 2, הסבא (בית 1): השפם של סבא, ובקבוק העראק שהסתיר מעיני סבתא. הזהות היא גם זיכרון משפחתי אינטימי, חם ומשועשע.
4. תמונה 3, הדקל (בית 2): הדקל שההורים שתלו על גדת החידקל - שורשים בעיראק וקשר סמוי שעובר אל הדובר: הזהות היא המשכיות בין הדורות.
5. הסיכום: הכול נאסף בתבנית החוזרת בפתיחת הבתים: הזהות מוגדרת מחדש בגאווה, עד הסיום - המקום שממנו זורחת השמש.
תמונה 1, הכתר (בית 1): "מִזְרָח הוּא הַכֶּתֶר" שהניח מוחמד עבד אל־והאב על ראשה של קליאופטרה - שילוב של מוזיקה ערבית, היסטוריה ומיתוס: הזהות המזרחית היא מורשת תרבותית מפוארת ומלכותית, שהדובר מתגאה בה. תמונה 2, הסבא (בית 1): השפם של הסבא, שהסתיר את בקבוק העראק מעיני סבתא - הזהות היא גם זיכרון משפחתי אינטימי, חם ומשועשע. תמונה 3, הדקל (בית 2): "הַדֶּקֶל שֶׁשָּׁתְלוּ הוֹרַי / עַל שְׂפַת הַחִדֶּקֶל" - שורשים גאוגרפיים (עיראק) וקשר סמוי אך חי שעובר אל הדובר: הזהות היא שורשים והמשכיות בין הדורות. (אפשר גם תמונות אחרות, למשל "תְּפַדַּל" ו"סַחְתֵּין".) הכול נאסף בתבנית החוזרת "מִזְרָח הוּא": הזהות מוגדרת מחדש בגאווה, עד הסיום - המקום שממנו זורחת השמש.
11. "מזמור" - אדמיאל קוסמן
"מזמור"
שיר קצר מאוד של אדמיאל קוסמן (1998) - שני בתים, שבעה טורים - שבנוי כמו תפילה הפוכה: הדובר מבקש מאלוהים שיעשה את בני האדם קטנים מאוד.
במדויק: הדוברים: בני האדם, בגוף ראשון רבים. הנמען: האל, בפנייה ישירה ("מָה אִכְפַּת לְךָ?"), אף ששמו אינו נזכר. המצב: בקשה בלשון יום־יומית וחביבה: להיות "קְטַנְטַנִּים", "בְּגֹדֶל זֶרֶת", מתחת לגלקסיות ולאור של האל. הרעיון: הניגוד בין קטנות האדם לגדולת האל. הבקשה מבטאת ענווה, השלמה ואף שמחה בקטנות, והלשון הפשוטה יוצרת יחס של קרבה, כמעט של ילד להורה. אפשר גם: לקרוא בשיר הומור ופרודיה על התפילה, ותלונה על המרחק מן האל.
"מזמור" הוא שיר, וגם פרק בתהילים: הכותרת מחברת בין חול לקודש. המילה "אָמֵן" (כן ונכון, וגם "הלוואי") פותחת את השיר ונועלת אותו.
מבנה השיר
אין בשיר תפנית חדה: הוא חוזר על אותה בקשה ומעצים אותה. בסוף הקטנות הופכת לסיבה להלל.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "תביא איזה חידוש" (אלחנן ניר). לומדים שיר אחד מכל צמד.
הקטנות אינה עונש. תלמידים מפרשים "קְטַנְטַנִּים" כהשפלה. בתשובות הקטנות היא ענווה, מחסה ומתנה שעליה מהללים. אפשר גם קריאה אירונית - אם היא מנומקת מן השיר.
דוגמה - ניגוד ולשון יום־יומית ב"מזמור"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "מזמור" מאת אדמיאל קוסמן)
מהו הניגוד שבא לידי ביטוי בשיר?
הסבירו את התרומה של ניגוד זה ושל השימוש בפנייה ישירה ובלשון יום־יומית לעיצוב מערכת היחסים בין הדובר ובין הנמען.
הדגימו את דבריכם.
1. מה השאלה מבקשת: לנסח את הניגוד; להסביר את תרומתו ליחסים; להסביר את תרומת הפנייה הישירה והלשון היום־יומית; להדגים כל רכיב.
2. הניגוד: קטנות האדם (בגודל זרת, בלשון של ילדים קטנים) מול גדולת האל, שהגלקסיות הגדולות שלו (בית 1).
3. תרומת הניגוד: הדובר מבקש, בענווה, להיות קטן, ומקבל את מקומו מתחת לגדולת האל - יחס של ענווה, השלמה ואפילו שמחה בקטנות.
4. פנייה ישירה: פנייה בגוף שני אל האל, וה"אמן" בפתיחה ובחתימה - קרבה ואינטימיות, תפילה אישית.
5. לשון יום־יומית: מילים של דיבור רגיל ושאלה כמו בין חברים (טור 3) - יחס כמעט של ילד להורה: פשוט, חם, ואף הומוריסטי.
הניגוד: קטנות האדם ("קְטַנְטַנִּים", "בְּגֹדֶל זֶרֶת") מול גדולתו של האל ("לַגָּלַקְסְיוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁלְּךָ"). תרומת הניגוד: הדובר מבקש בענווה להיות קטן ומקבל את מקומו מתחת לגדולת האל - יחס של ענווה ושל השלמה, ואפילו שמחה בקטנות. הפנייה הישירה ("שֶׁלְּךָ", "מָה אִכְפַּת לְךָ?", "אָמֵן") יוצרת קרבה ואינטימיות, יחס של תפילה אישית. הלשון היום־יומית ("קְטַנְטַנִּים", "מָה אִכְפַּת לְךָ?") יוצרת יחס כמעט של ילד להורה - פשוט, חם, ואף הומוריסטי.
12. "תביא איזה חידוש" - אלחנן ניר
"תביא איזה חידוש"
שיר של אלחנן ניר (2014): בית אחד ארוך בלי נקודה בסוף. הדוברים מבקשים מאלוהים "חִדּוּשׁ" - משהו קטן, אפילו זניח - בלשון של סלנג, יידיש ואנגלית, משולבת בלשון המקרא והתפילה.
במדויק: הדובר: מדבר בשם רבים, כמו שליח ציבור. הנמען: אלוהים - שמו אינו נזכר, אבל הוא מזוהה מן הארמזים המקראיים. המצב: החיים יבשים והאל רחוק ושותק; הדובר מבקש בנימה לא רשמית: "בְּחַיֶּיךָ". הרעיון: בקשה לסימן קטן של נוכחות ומשמעות - לא התגלות גדולה ("לֹא קוֹלוֹת וּבְרָקִים") אלא "פֵּרוּר". הבקשה מקטינה את עצמה ובאותו זמן היא דחופה. זו אמונה מפוכחת של אדם בן זמננו: הספק קיים (בסוגריים הדובר מוותר במפורש על השאלה היכן היה האל בשואה), והפנייה אל האל נמשכת.
הכותרת: "איזה" היא מילת סלנג ("כלשהו") שמקטינה את ה"חידוש" - שתי מילים באופי מנוגד, כמו השיר כולו.
מבנה השיר
בית אחד, 22 טורים באורך משתנה, בלי נקודה בסוף.
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "מזמור" (אדמיאל קוסמן). לומדים שיר אחד מכל צמד.
שני ארמזים בדיוק, ולכל אחד: המקור, מה קורה בו, ומה ההבדל בין המקור לשיר מוסיף להבנת הבקשה.
דוגמה - הבקשה, הארמזים והסגנון ב"תביא איזה חידוש"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "תביא איזה חידוש" מאת אלחנן ניר)
מהי הבקשה של הדובר בשיר?
הסבירו והדגימו את התרומה של שני ארמזים מן השיר ושל הסגנון הלשוני בשיר להבנת הבקשה של הדובר.
1. מה השאלה מבקשת: לנסח את הבקשה; להסביר שני ארמזים בדיוק, עם מקורם; להסביר את הסגנון.
2. הבקשה (טורים 1-10): חידוש מאלוהים - סימן קטן של נוכחות ומשמעות בחיים יבשים, אפילו משהו זניח. לא גאולה גדולה, אלא פירור.
3. ארמז 1: הדובר מבקש במפורש לא את הקולות והברקים של מעמד הר סיני (שמות י"ט, טז). הוא אינו מבקש התגלות גדולה.
4. ארמז 2 (טור 15): דברי משה לאל (שמות ל"ג, טו). אם אין השגחה מלאה, לפחות מעט מזון כמו אחי יוסף במצרים (בראשית מ"ב, יט): מזון רוחני מינימלי.
5. הסגנון: לשון מקרא ותפילה מעורבת בסלנג, ביידיש ובאנגלית. הערבוב יוצר פנייה אינטימית וכנה, מקטין את הבקשה, ומבטא את המצוקה ואת הצורך באמונה של אדם בן זמננו.
הבקשה: הדובר מבקש מאלוהים "חִדּוּשׁ", סימן קטן של נוכחות ושל משמעות בחיים יבשים, אפילו משהו זניח ומינורי - לא גאולה גדולה, אלא "פֵּרוּר". ארמז 1: "לֹא קוֹלוֹת וּבְרָקִים" רומז למעמד הר סיני (שמות י"ט, טז) - הדובר אינו מבקש התגלות גדולה. ארמז 2: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים" רומז לדברי משה (שמות ל"ג, טו) - אם אין השגחה מלאה, לפחות "שֶׁבֶר רְעָבוֹן" (בראשית מ"ב, יט), מזון רוחני מינימלי. הסגנון: ערבוב של לשון מקרא ותפילה עם סלנג, יידיש ואנגלית ("בְּחַיֶּיךָ", "אַגְּרוֹיְסֶע גְלִיק", "בִּיג־דִיל") יוצר פנייה אינטימית וכנה, וגם מקטין את הבקשה, ומבטא את המצוקה ואת הצורך באמונה של אדם בן זמננו.
13. "בכל זאת אני עולה" - מאיה אנג'לו
"בכל זאת אני עולה"
שיר של מאיה אנג'לו (בתרגום מכבית מלכין ויואב ורדי): שיר העצמה של אישה שחורה מול חברה שמדכאת אותה. בכל בית היא מתריסה ועונה באותה תשובה: היא עולה.
במדויק: הדוברת: אישה אפרו־אמריקנית, בת דמותה של המשוררת, שמדברת גם בשם הקולקטיב - הנשים השחורות ואבותיה העבדים. הנמענים: "אַתֶּם" - החברה שמשכתבת את ההיסטוריה שלה ורוצה לראות אותה נשברת. המצב: הם "יְכוֹלִים" לשקר, לרמוס ולפגוע בה במילים, בעיניים ובשנאה; היא עונה בצחוק, בביטחון ובגאווה. הרעיון: עלייה שאי אפשר לעצור למרות הדיכוי - "בְּכָל זֹאת אֶעֱלֶה". המאבק אינו אלים: עמידה, התרסה וגאווה, למען כבוד וחירות שלה ושל הדורות - "אֲנִי הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד".
מן הבית הראשון השיר הוא לא רק סיפור אישי, אלא עדות למצבן של נשים אפרו־אמריקניות לאורך עשרות שנים.
מבנה השיר
תשעה בתים.
הפזמון עובר מעתיד ("אֶעֱלֶה", בתים 1, 3, 6) להווה ("אֲנִי עוֹלָה", בתים 8-9).
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "שוב אברך את השמש לשלום" (פרוע' פרח'זאד). לומדים שיר אחד מכל צמד.
אווירה ונימה הן שני דברים. אווירה: מאבק וניצחון, ביטחון וגאווה. נימה: מתריסה, לעגנית ואירונית כלפי ה"אַתֶּם". בשאלה על שתיהן כותבים כל אחת בנפרד.
דוגמה - המאבק של הדוברת ב"בכל זאת אני עולה"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "בכל זאת אני עולה" מאת מאיה אנג'לו, בתרגום מכבית מלכין ויואב ורדי)
כיצד מתואר המאבק של הדוברת בשיר, במי היא נאבקת ולמען מה?
בתשובתכם הסבירו והדגימו גם אמצעי אומנותי אחד המסייע לתיאור המאבק.
1. מה השאלה מבקשת: כיצד מתואר המאבק; במי; למען מה; ואמצעי אומנותי אחד.
2. במי: בנמענים, ה"אתם", שמשכתבים את ההיסטוריה שלה בשקרים ורומסים אותה (בית 1), ויורים בה במילים, בעיניים ובשנאה (בית 6). על רקע ההיסטוריה של העבדות (בתים 8-9): החברה שדיכאה את השחורים, וגם את האישה השחורה.
3. כיצד: מאבק לא אלים, של עמידה וגאווה. היא אינה נשברת (בית 4); היא צוחקת, מתהלכת ורוקדת כאילו יש לה נפט, זהב ויהלומים (בתים 2, 5, 7), ומתגרה בשאלות רטוריות.
4. למען מה: כבוד, חירות וגאווה - שלה ושל הדורות: היא רואה את עצמה כהגשמת החלום של אבותיה העבדים (בית 9).
5. האמצעי - החזרה: הפזמון על העלייה הולך ומתגבר, מעתיד (בתים 1, 3, 6) להווה (בתים 8-9), עד חזרה משולשת בסוף. הוא מבטא עמידה עיקשת וניצחון.
במי: ב"אַתֶּם" - מי שמדכאים ומשפילים אותה: משכתבים את ההיסטוריה בשקרים ורומסים אותה (בית 1), יורים בה במילים, בעיניים ובשנאה (בית 6); על רקע ההיסטוריה של העבדות (בתים 8-9) - החברה שדיכאה את השחורים, וגם את האישה השחורה. כיצד: מאבק לא אלים, של עמידה וגאווה - היא אינה נשברת (בית 4), אלא צוחקת, מתהלכת ורוקדת כאילו היא עשירה (נפט, זהב ויהלומים - בתים 2, 5, 7), ומתגרה בשאלות רטוריות ("הַאִם הַחֻצְפָּה שֶׁלִּי מַרְגִּיזָה אֶתְכֶם?"). למען מה: כבוד, חירות וגאווה, שלה ושל הדורות - "אֲנִי הַחֲלוֹם שֶׁל הָעֶבֶד" (בית 9). אמצעי: החזרה "בְּכָל זֹאת אֶעֱלֶה" / "אֲנִי עוֹלָה", שהולכת ומתגברת מזמן עתיד (בתים 1, 3, 6) להווה (בתים 8-9), עד שלוש חזרות בסוף; היא מבטאת עמידה עיקשת וניצחון.
14. "שוב אברך את השמש לשלום" - פרוע' פרח'זאד
"שוב אברך את השמש לשלום"
שיר של המשוררת האיראנית פרוע' פרח'זאד (1964, בתרגום סיון בלסלב): הדוברת מברכת את השמש ואת כל מה שהיה בחייה, ובאה, נרגשת, אל סף מלא אהבה.
במדויק: הדוברת: אישה שמסכמת את חייה ומברכת אותם, בנימה נרגשת, כמעט אקסטטית. מושאי הברכה: השמש, הפלג שזרם בה, העננים שהיו מחשבותיה, צפצפות הגן, להקות העורבים, אמה שחיה במראה, והאדמה. המצב: שיבה - "אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה, אֲנִי בָּאָה" - עם כל מה שחוותה, גם החוויות האפלות, עד שהיא עומדת על "הַסַּף". הרעיון: ברכה, השלמה והתחדשות. הטבע ממוזג בגופה ובנפשה, והיא מברכת את הטוב ואת הקשה שבחייה. ברכה כזאת מפי אישה איראנית בשנות השישים היא גם ביטוי לעוצמה נשית. הסף כפול: מקום מלא אהבה, וגם גבול שהיא נעצרת בו.
השיר בנוי משני בתים פתוחים, בלי חריזה, ושניהם בלי נקודה בסוף. הבית הראשון כולו משפט אחד, שנים־עשר טורים בלי פיסוק - כמו נשימה אחת.
מבנה השיר
אמצעים בשיר
הצמד: השיר הזה בצמד עם "בכל זאת אני עולה" (מאיה אנג'לו). לומדים שיר אחד מכל צמד.
לא רק שמחה. תשובה שמתארת רק אופטימיות מפספסת את הצד האפל: הצמיחה הכואבת של הצפצפות, "חֲוָיוֹת עֲלָטָה דְּחוּסוֹת". הברכה היא גם על הקשה.
דוגמה - החושים ב"שוב אברך את השמש לשלום"
קראו את השיר, וענו על השאלה שאחריו.
(השיר "שוב אברך את השמש לשלום" מאת פרוע' פרח'זאד, בתרגום סיון בלסלב)
הסבירו את התרומה של החושים לתיאור החוויות של המשוררת.
הדגימו את דבריכם.
1. מה השאלה מבקשת: מה תורמים החושים (ראייה, ריח, מגע ועוד) לתיאור החוויות, עם שתי דוגמאות לפחות, כל אחת עם הסבר.
2. ראייה: השמש, העננים שהם מחשבותיה הארוכות, האם שחיה במראה (בית 1), והחוויות האפלות שהיא מביאה עם עיניה (בית 2). המראות הופכים מחשבות, זקנה וחוויות קשות למשהו נראה ומוחשי.
3. ריח: להקות העורבים שהביאו לה במתנה ריח של שדות בלילה (בית 1), ושערה, שמתואר כהמשך של ריחות האדמה (בית 2). הריח מבטא חוויות נסתרות ואינטימיות, וחיבור עמוק של הגוף לאדמה.
4. מגע ותחושה בגוף: הפלג שזרם בה, הצמיחה הכואבת של הצפצפות, הבטן הבוערת של האדמה (בית 1), השיחים שקטפה (בית 2). הכאב, החום והזרימה ממחישים את עוצמת החיים ואת הגדילה הכואבת.
5. התרומה הכוללת: החושים הופכים את סיכום החיים לחוויה גופנית וחיה, ומבטאים השלמה ואהבה לכל מה שחוותה, גם לקשה.
ראייה: השמש, העננים שהם מחשבותיה הארוכות, האם שחיה במראה (בית 1), והחוויות שהיא מביאה עם עיניה - "חֲוָיוֹת עֲלָטָה דְּחוּסוֹת" (בית 2) - המראות הופכים מחשבות, זקנה וחוויות קשות למשהו נראה ומוחשי. ריח: העורבים שהביאו במתנה "נִיחוֹחַ שָׂדוֹת לֵילִיִּים" (בית 1), ושערה, שמתואר כהמשך של ריחות האדמה (בית 2) - הריח מבטא חוויות נסתרות ואינטימיות וחיבור עמוק של הגוף לאדמה. מגע ותחושה בגוף: "הַפֶּלֶג שֶׁזָּרַם בִּי", הצמיחה הכואבת של הצפצפות, הבטן הבוערת של האדמה (בית 1), השיחים שקטפה (בית 2) - הכאב, החום והזרימה ממחישים את עוצמת החיים, את הגדילה הכואבת ואת התשוקה. התרומה הכוללת: החושים הופכים את סיכום החיים לחוויה גופנית וחיה, ומבטאים השלמה ואהבה לכל מה שחוותה, גם לקשה - היא מברכת את כולו "לְשָׁלוֹם".