דילוג לתוכן המרכזי

מבחן מה"ט יסודות המכניקה 97001 - אביב 2025 מועד ב'

הנדסת מכונות · סמל 97001 · 8 שאלות · פתרון מלא לכל סעיף

מבחן הגמר הממלכתי של מה"ט ביסודות המכניקה, אביב 2025 מועד ב', כל 8 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה סופית ופתרון מלא ומוסבר, צעד אחרי צעד. נסו לפתור לבד, ואז פתחו את הפתרון.

הנחיות הבחינה

משך הבחינה: ארבע שעות.

מבנה השאלון: בשאלון שמונה שאלות פתוחות:

חלק א': מכניקה טכנית – ארבע שאלות.

חלק ב': גרפיקה הנדסית – שתי שאלות.

חלק ג': תורת החומרים – שתי שאלות.

יש לבחור באופן חופשי ולענות על ארבע שאלות מבין שאלות 1-8, ערך כל שאלה 25 נקודות.

סך הכול: 100 נקודות.

חומר עזר: 1. מחשבון מדעי (אין להשתמש במחשב כף יד או במחשבון עם תקשורת חיצונית).

2. שלושה ספרי לימוד.

3. קלסר אחד עם חומר לימודי.

4. כלי סרטוט.

נוסחאון מה"ט ביסודות המכניקה - להורדה ב-PDF, 203 עמודים.

שאלה 1 · שיווי משקל בנקודה: קפיץ, מוט וכבל ניצב

באיור לשאלה מתוארת מערכת הכוללת קפיץ אופקי ABAB ומוט חסר משקל BCBC, המחוברים ביניהם בנקודה BB, באופן המתואר באיור.

בנקודה BB מחובר למערכת כבל העובר דרך גלגלת DD.

על קצה הכבל תלויה משקולת mm שהיא בעלת מסה של 5 קילוגרם.

המערכת נמצאת בשיווי משקל. החיכוך בגלגלת זניח.

אורך הקפיץ במצב חופשי הוא 150 מילימטר, קבוע הקפיץ הוא 3,000 Nm3{,}000\,\frac{N}{m}.

דרוש:

א.

לבנות דיאגרמת גוף חופשי למערכת כוחות משותפי נקודה BB.

(5 נקודות)
ב.

לכתוב משוואות שיווי משקל למערכת.

(6 נקודות)
ג.

לחשב את כוח התגובה במוט BCBC. האם המוט נמתח או נלחץ?

(5 נקודות)
ד.

לחשב את כוח התגובה בקפיץ ABAB. האם הקפיץ נמתח או נלחץ?

(5 נקודות)
ה.

לחשב את אורך הקפיץ LL במצב המתואר באיור לשאלה.

(4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1

סעיף א

תשובה:

על הנקודה BB פועלים שלושה כוחות: כוח הקפיץ FABF_{AB} אופקית שמאלה (אל AA), מתיחות הכבל T=m⋅g=49.05 NT=m\cdot g=49.05\,\text{N} לכיוון DD, ימינה ולמעלה ב-30∘30^\circ מעל האופק (ניצב למוט), וכוח המוט FBCF_{BC} לאורך המוט, בקו BCBC (60∘60^\circ מהאופק).

נתון: קפיץ אופקי ABAB, מוט חסר משקל BCBC שנטוי 60∘60^\circ לתקרה, וכבל שיוצא מ-BB בניצב למוט (הזווית בין המוט לכבל באיור היא 90∘90^\circ), עובר על הגלגלת DD ונושא משקולת של 5 kg5\,\text{kg}.

מבוקש: דיאגרמת גוף חופשי של הנקודה BB.

למה מבודדים את הנקודה BB. בנקודה BB נפגשים הקפיץ, המוט והכבל. כל אחד מהם מחובר רק בשני קצותיו ואין לו משקל, ולכן כל אחד מעביר כוח רק לאורך הקו של עצמו. שלושת הכוחות עוברים דרך BB, ולכן זו מערכת כוחות משותפי נקודה.

מערכת הצירים. הראשית ב-BB, ציר xx אופקי ימינה, ציר yy אנכי למעלה.

הכיוונים של הקווים.

•המוט BCBC יוצר 60∘60^\circ עם התקרה האופקית, ולכן גם 60∘60^\circ עם ציר xx. מ-BB אל CC הוא פונה שמאלה ולמעלה.

•הכבל ניצב למוט. לכן הזווית שלו עם האופק היא 90∘−60∘=30∘90^\circ-60^\circ=30^\circ, והוא פונה מ-BB ימינה ולמעלה, אל הגלגלת DD.

•הקפיץ אופקי.

הכוחות על BB, כוח אחרי כוח:

1. מתיחות הכבל TT. החיכוך בגלגלת זניח, ולכן המתיחות שווה לאורך כל הכבל ושווה למשקל המשקולת:

T=m⋅g=5⋅9.81=49.05 NT=m\cdot g=5\cdot9.81=49.05\,\text{N}

הכבל רק מושך, ולכן הכוח פונה מ-BB אל DD: 30∘30^\circ מעל ציר xx.

2. כוח הקפיץ FABF_{AB}, אופקי. מניחים שהקפיץ מתוח, כלומר מושך את BB אל AA, שמאלה.

3. כוח המוט FBCF_{BC}, לאורך המוט. מניחים שהמוט מתוח, כלומר מושך את BB אל CC: שמאלה ולמעלה ב-60∘60^\circ מעל האופק. אם ההנחה שגויה, התוצאה תצא שלילית.

הכוחות בפירוק לרכיבים:

כוחרכיב xxרכיב yy
כבל TT+Tcos⁡30∘+T\cos30^\circ+Tsin⁡30∘+T\sin30^\circ
קפיץ FABF_{AB}−FAB-F_{AB}00
מוט FBCF_{BC}−FBCcos⁡60∘-F_{BC}\cos60^\circ+FBCsin⁡60∘+F_{BC}\sin60^\circ

תשובה: בדיאגרמה שלושה חיצים שיוצאים מ-BB: T=49.05 NT=49.05\,\text{N} אל DD (30∘30^\circ מעל האופק), FABF_{AB} שמאלה אל AA, ו-FBCF_{BC} לאורך המוט אל CC (60∘60^\circ מעל האופק, בהנחת מתיחה).

סעיף ב

תשובה:

∑Fx=0: Tcos⁡30∘−FAB−FBCcos⁡60∘=0\sum F_x=0:\ T\cos30^\circ-F_{AB}-F_{BC}\cos60^\circ=0

∑Fy=0: Tsin⁡30∘+FBCsin⁡60∘=0\sum F_y=0:\ T\sin30^\circ+F_{BC}\sin60^\circ=0, כאשר T=m⋅g=49.05 NT=m\cdot g=49.05\,\text{N}.

כל הכוחות עוברים דרך BB, ולכן אין להם מומנט סביבה, ונשארות שתי משוואות כוחות.

1. סכום הכוחות בציר xx (ימינה חיובי), לפי הטבלה מסעיף א:

∑Fx=0: Tcos⁡30∘−FAB−FBCcos⁡60∘=0\sum F_x=0:\ T\cos30^\circ-F_{AB}-F_{BC}\cos60^\circ=0

2. סכום הכוחות בציר yy (למעלה חיובי):

∑Fy=0: Tsin⁡30∘+FBCsin⁡60∘=0\sum F_y=0:\ T\sin30^\circ+F_{BC}\sin60^\circ=0

3. המתיחות בכבל:

T=m⋅g=5⋅9.81=49.05 NT=m\cdot g=5\cdot9.81=49.05\,\text{N}

כאן TT היא מתיחות הכבל, FABF_{AB} הכוח בקפיץ ו-FBCF_{BC} הכוח במוט. יש שני נעלמים ושתי משוואות, ולכן אפשר לפתור.

תשובה: Tcos⁡30∘−FAB−FBCcos⁡60∘=0T\cos30^\circ-F_{AB}-F_{BC}\cos60^\circ=0 ו- Tsin⁡30∘+FBCsin⁡60∘=0T\sin30^\circ+F_{BC}\sin60^\circ=0, עם T=49.05 NT=49.05\,\text{N}.

סעיף ג

תשובה:

FBC≈28.3 NF_{BC}\approx28.3\,\text{N}, המוט נלחץ.

מחשבים את FBCF_{BC} ממשוואת ציר yy, שבה הוא הנעלם היחיד:

49.05⋅sin⁡30∘+FBC⋅sin⁡60∘=049.05\cdot\sin30^\circ+F_{BC}\cdot\sin60^\circ=0

FBC=−49.05⋅0.50.866≈−28.32 NF_{BC}=-\frac{49.05\cdot0.5}{0.866}\approx-28.32\,\text{N}

הסימן שלילי, ולכן ההנחה שהמוט מתוח שגויה: המוט אינו מושך את BB אל CC אלא דוחף אותו בכיוון ההפוך, ימינה ולמטה. כלומר המוט לחוץ.

הסבר פיזיקלי. הכבל ניצב למוט, ולכן אין לו רכיב לאורך המוט. הקפיץ מושך את BB שמאלה, ולמשיכה הזאת יש רכיב לאורך המוט, בכיוון CC. כדי לאזן את הרכיב הזה המוט חייב לדחוף את BB הרחק מ-CC.

תשובה: הכוח במוט BCBC הוא כ-28.3 N28.3\,\text{N}, והמוט נלחץ.

סעיף ד

תשובה:

FAB≈56.6 NF_{AB}\approx56.6\,\text{N}, הקפיץ נמתח.

מציבים FBC=−28.32 NF_{BC}=-28.32\,\text{N} במשוואת ציר xx:

FAB=Tcos⁡30∘−FBCcos⁡60∘=49.05⋅0.866−(−28.32)⋅0.5F_{AB}=T\cos30^\circ-F_{BC}\cos60^\circ=49.05\cdot0.866-(-28.32)\cdot0.5

FAB=42.48+14.16≈56.64 NF_{AB}=42.48+14.16\approx56.64\,\text{N}

הסימן חיובי, ולכן ההנחה נכונה: הקפיץ מושך את BB אל AA, כלומר הוא מתוח.

בדיקה בפירוק לאורך המוט ובניצב לו. הכבל ניצב למוט, ולכן הרכיב של כוח הקפיץ בניצב למוט חייב לאזן אותו לבד. הזווית בין הקפיץ האופקי לכבל היא 30∘30^\circ, ולכן:

FAB⋅cos⁡30∘=T ⇒ FAB=49.050.866≈56.64 NF_{AB}\cdot\cos30^\circ=T\ \Rightarrow\ F_{AB}=\frac{49.05}{0.866}\approx56.64\,\text{N}

והרכיב של כוח הקפיץ לאורך המוט, 56.64⋅cos⁡60∘=28.32 N56.64\cdot\cos60^\circ=28.32\,\text{N}, הוא בדיוק הכוח במוט מסעיף ג.

תשובה: הכוח בקפיץ הוא כ-56.6 N56.6\,\text{N}, והקפיץ נמתח.

סעיף ה

תשובה:

L≈168.9 mmL\approx168.9\,\text{mm} (התארכות של כ-18.9 mm18.9\,\text{mm}).

לפי חוק הוק, הכוח בקפיץ שווה לקבוע הקפיץ כפול שינוי האורך שלו:

FAB=k⋅ΔLF_{AB}=k\cdot\Delta L

כאן k=3000 Nmk=3000\,\frac{\text{N}}{\text{m}} ו-FAB=56.64 NF_{AB}=56.64\,\text{N} (מסעיף ד).

1. שינוי האורך:

ΔL=FABk=56.643000≈0.01888 m=18.9 mm\Delta L=\frac{F_{AB}}{k}=\frac{56.64}{3000}\approx0.01888\,\text{m}=18.9\,\text{mm}

2. הקפיץ מתוח, ולכן הוא ארוך מהאורך החופשי שלו (L0=150 mmL_0=150\,\text{mm}):

L=L0+ΔL=150+18.9≈168.9 mmL=L_0+\Delta L=150+18.9\approx168.9\,\text{mm}

תשובה: אורך הקפיץ במצב המתואר הוא כ-168.9 mm168.9\,\text{mm}.

שאלה 2 · מוט אופקי עם משקולות: כוח שקול ותגובות

באיור לשאלה מתואר מוט ABAB, שעליו תלויות 4 משקולות FF, GG, HH ו-KK, שאלו המשקלים שלהן:

WK=200 NW_K=200\,N WH=100 NW_H=100\,N WG=50 NW_G=50\,N WF=10 NW_F=10\,N

להרמת המוט במצב אופקי המתואר באיור, מחוברים לקצות המוט שני כבלים אנכיים העוברים דרך גלגילות CC ו-DD. המוט מורם באמצעות שני פועלים המושכים את הכבלים במהירות קבועה, כפי שמוצג באיור.

המידות באיור נתונות במטרים. המשקל העצמי של המוט זניח.

דרוש:

א.

לבנות דיאגרמת גוף חופשי למוט ABAB.

(4 נקודות)
ב.

לחשב את מיקום הכוח השקול של משקלי המשקולות FF, GG, HH ו-KK ביחס לנקודה AA.

יש לסמן את הנקודה בדיאגרמה. מה ערכו של הכוח השקול?

(9 נקודות)
ג.

לכתוב משוואות שיווי משקל למערכת הכוחות המקבילים הפועלים על המוט ABAB.

(6 נקודות)
ד.

לחשב את הכוחות ששני הפועלים מפעילים על הכבלים לצורך הרמת המוט.

(6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2

סעיף א

תשובה:

על המוט פועלים: מתיחות הכבל TAT_A אנכית למעלה ב-AA, מתיחות הכבל TBT_B אנכית למעלה ב-BB, וארבעה משקלים אנכית למטה: WF=10 NW_F=10\,\text{N} ב-1 m1\,\text{m} מ-AA, WG=50 NW_G=50\,\text{N} ב-2 m2\,\text{m}, WH=100 NW_H=100\,\text{N} ב-3 m3\,\text{m} ו-WK=200 NW_K=200\,\text{N} ב-4 m4\,\text{m}. אורך המוט 5 m5\,\text{m}.

נתון: מוט ABAB חסר משקל באורך 5 m5\,\text{m}, ארבע משקולות שתלויות בו, ושני כבלים אנכיים בקצוות.

מבוקש: כל הכוחות שפועלים על המוט.

קריאת המידות מהאיור. קווי המידה מחלקים את המוט לחמישה קטעים של 1 m1\,\text{m}. לכן, במרחק מ-AA: FF ב-1 m1\,\text{m}, GG ב-2 m2\,\text{m}, HH ב-3 m3\,\text{m}, KK ב-4 m4\,\text{m}, ו-BB ב-5 m5\,\text{m}.

הכוחות על המוט, כוח אחרי כוח:

1. בנקודה AA: מתיחות הכבל TAT_A. הכבל אנכי ועולה אל הגלגלת CC, ולכן הכוח אנכי כלפי מעלה.

2. בנקודה BB: מתיחות הכבל TBT_B, אנכית כלפי מעלה (אל הגלגלת DD).

3. ארבעה משקלים, כל אחד אנכי כלפי מטה בנקודת התלייה שלו: WF=10 NW_F=10\,\text{N}, WG=50 NW_G=50\,\text{N}, WH=100 NW_H=100\,\text{N}, WK=200 NW_K=200\,\text{N}.

משקל המוט זניח, ולכן אין כוח נוסף.

למה מותר להשתמש בשיווי משקל. המוט עולה במהירות קבועה, כלומר בלי תאוצה. לפי החוק הראשון של ניוטון, סכום הכוחות וסכום המומנטים עליו שווים לאפס, בדיוק כמו בגוף שנמצא במנוחה.

כל הכוחות אנכיים, כלומר זו מערכת של כוחות מקבילים.

תשובה: בדיאגרמה שני חיצים כלפי מעלה, TAT_A ב-AA ו-TBT_B ב-BB, וארבעה חיצים כלפי מטה: 10 N10\,\text{N} ב-1 m1\,\text{m}, 50 N50\,\text{N} ב-2 m2\,\text{m}, 100 N100\,\text{N} ב-3 m3\,\text{m} ו-200 N200\,\text{N} ב-4 m4\,\text{m} מ-AA.

סעיף ב

תשובה:

R=360 NR=360\,\text{N} כלפי מטה, במרחק xR≈3.36 mx_R\approx3.36\,\text{m} מ-AA.

מבוקש: גודל השקול של ארבעת המשקלים ומקום הפעולה שלו.

גודל השקול. כל המשקלים מקבילים ובאותו כיוון, ולכן השקול הוא הסכום שלהם:

R=WF+WG+WH+WK=10+50+100+200=360 NR=W_F+W_G+W_H+W_K=10+50+100+200=360\,\text{N} (כלפי מטה)

מקום השקול (משפט וריניון). המומנט של השקול סביב AA שווה לסכום המומנטים של הכוחות סביב AA:

R⋅xR=∑Wi⋅xiR\cdot x_R=\sum W_i\cdot x_i

1. סכום המומנטים סביב AA:

∑Wi⋅xi=10⋅1+50⋅2+100⋅3+200⋅4=10+100+300+800=1210 N⋅m\sum W_i\cdot x_i=10\cdot1+50\cdot2+100\cdot3+200\cdot4=10+100+300+800=1210\,\text{N}\cdot\text{m}

2. המרחק של השקול מ-AA:

xR=1210360≈3.36 mx_R=\frac{1210}{360}\approx3.36\,\text{m}

סימון בדיאגרמה. מסמנים חץ אחד כלפי מטה, R=360 NR=360\,\text{N}, במרחק 3.36 m3.36\,\text{m} מ-AA, כלומר בין HH (3 m3\,\text{m}) ל-KK (4 m4\,\text{m}), קרוב יותר ל-HH. זה הגיוני: המשקולות הכבדות HH ו-KK נמצאות בצד של BB, ולכן השקול רחוק מאמצע המוט (2.5 m2.5\,\text{m}) לכיוון BB.

תשובה: השקול הוא 360 N360\,\text{N} כלפי מטה, ופועל במרחק של כ-3.36 m3.36\,\text{m} מ-AA.

סעיף ג

תשובה:

∑Fy=0: TA+TB−10−50−100−200=0\sum F_y=0:\ T_A+T_B-10-50-100-200=0

∑MA=0: TB⋅5−10⋅1−50⋅2−100⋅3−200⋅4=0\sum M_A=0:\ T_B\cdot5-10\cdot1-50\cdot2-100\cdot3-200\cdot4=0

במערכת של כוחות מקבילים יש שתי משוואות שיווי משקל: סכום הכוחות בכיוון שלהם, וסכום המומנטים סביב נקודה אחת. יש שני נעלמים, TAT_A ו-TBT_B, ולכן שתי המשוואות מספיקות.

1. סכום הכוחות בציר yy (למעלה חיובי):

∑Fy=0: TA+TB−WF−WG−WH−WK=0\sum F_y=0:\ T_A+T_B-W_F-W_G-W_H-W_K=0

TA+TB−10−50−100−200=0T_A+T_B-10-50-100-200=0

2. סכום המומנטים סביב AA (נגד כיוון השעון חיובי). בוחרים את AA כי TAT_A עובר דרכה ואין לו מומנט, וכך נשאר נעלם אחד. כוח כלפי מעלה מימין ל-AA מסובב נגד כיוון השעון, וכוח כלפי מטה מימין ל-AA מסובב עם כיוון השעון:

∑MA=0: TB⋅5−10⋅1−50⋅2−100⋅3−200⋅4=0\sum M_A=0:\ T_B\cdot5-10\cdot1-50\cdot2-100\cdot3-200\cdot4=0

אפשר לכתוב את המשוואה השנייה גם בעזרת השקול מסעיף ב: TB⋅5−360⋅3.36=0T_B\cdot5-360\cdot3.36=0.

תשובה: TA+TB−360=0T_A+T_B-360=0 ו- 5⋅TB−1210=05\cdot T_B-1210=0 (מומנטים סביב AA).

סעיף ד

תשובה:

הפועל שמושך את הכבל של AA (דרך הגלגלת CC) מפעיל 118 N118\,\text{N}, והפועל שמושך את הכבל של BB (דרך הגלגלת DD) מפעיל 242 N242\,\text{N}.

1. ממשוואת המומנטים סביב AA:

TB=12105=242 NT_B=\frac{1210}{5}=242\,\text{N}

2. ממשוואת הכוחות:

TA=360−242=118 NT_A=360-242=118\,\text{N}

3. בדיקה במשוואת מומנטים סביב BB. המרחקים מ-BB: KK ב-1 m1\,\text{m}, HH ב-2 m2\,\text{m}, GG ב-3 m3\,\text{m}, FF ב-4 m4\,\text{m}, ו-AA ב-5 m5\,\text{m}:

TA⋅5=200⋅1+100⋅2+50⋅3+10⋅4=200+200+150+40=590T_A\cdot5=200\cdot1+100\cdot2+50\cdot3+10\cdot4=200+200+150+40=590

TA=5905=118 NT_A=\frac{590}{5}=118\,\text{N}

אותה תוצאה.

4. הכוח של הפועלים. מניחים שהחיכוך בגלגלות זניח (הנתון חסר בשאלה, וזו ההנחה המקובלת). אז המתיחות שווה לאורך כל כבל, והכוח שכל פועל מפעיל שווה למתיחות בכבל שלו. המהירות קבועה, ולכן אין תוספת כוח לתאוצה.

•הפועל ליד הגלגלת CC מושך את הכבל של AA בכוח 118 N118\,\text{N} (הכבל יורד אליו אנכית).

•הפועל ליד הגלגלת DD מושך את הכבל של BB בכוח 242 N242\,\text{N} (הכבל מגיע אליו אופקית, אחרי הגלגלת).

התוצאה הגיונית: השקול קרוב יותר ל-BB, ולכן הכבל של BB נושא את רוב המשקל.

תשובה: 118 N118\,\text{N} בכבל של AA (גלגלת CC) ו-242 N242\,\text{N} בכבל של BB (גלגלת DD).

שאלה 3 · מרכז כובד של טרפז עם שני חללים

באיור לשאלה מוצגת צורה מורכבת בעלת עובי אחיד. עליך לחשב את הקואורדינטות של מרכז הכובד XCX_C ו-YCY_C במערכת הצירים הנתונה באיור.

יש לסמן את הנקודה בתרשים.

המידות באיור נתונות במילימטרים.

יש לחשב את הקואורדינטות של מרכז הכובד XCX_C ו-YCY_C ולסמן את הנקודה בתרשים.

(25 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3

פתרון

תשובה:

XC≈115.1 mmX_C\approx115.1\,\text{mm}, YC≈96.7 mmY_C\approx96.7\,\text{mm}

נתון: לוח בעובי אחיד בצורת טרפז, עם חלל של חצי עיגול בבסיס וחלל עגול. המידות במילימטרים, והראשית בפינה השמאלית התחתונה.

מבוקש: הקואורדינטות XCX_C, YCY_C של מרכז הכובד.

השיטה. העובי אחיד, ולכן מרכז הכובד של הלוח הוא מרכז הכובד של השטח. מחלקים את הצורה לחלקים פשוטים, וחלל נכנס לחישוב עם שטח שלילי:

XC=∑Ai⋅xi∑AiX_C=\frac{\sum A_i\cdot x_i}{\sum A_i}, YC=∑Ai⋅yi∑AiY_C=\frac{\sum A_i\cdot y_i}{\sum A_i}

כאן AiA_i הוא השטח של חלק, ו-xix_i, yiy_i הן הקואורדינטות של מרכז הכובד שלו.

קריאת המידות מהאיור.

•הגובה 180180. הצלע העליונה מ-x=0x=0 עד x=200x=200, והבסיס מ-x=0x=0 עד x=265x=265. הצלע המשופעת יורדת מ-(200,180)(200,180) אל (265,0)(265,0).

•חצי העיגול: רדיוס 6060, המרכז על הבסיס בנקודה (100,0)(100,0), והוא נכנס כלפי מעלה לתוך הלוח.

•העיגול: קוטר 5050 (רדיוס 2525). קו הציר האנכי שלו הוא ההמשך של קו המידה 200200, ולכן המרכז בנקודה (200,70)(200,70). הוא נמצא כולו בתוך הלוח: בגובה 7070 הצלע המשופעת נמצאת ב-x≈239.7x\approx239.7, והעיגול מגיע רק עד x=225x=225.

החלוקה לחלקים:

1. מלבן 200×180200\times180: מ-x=0x=0 עד x=200x=200.

2. משולש ישר זווית: הניצבים 6565 (על הבסיס, מ-x=200x=200 עד x=265x=265) ו-180180 (על הקו x=200x=200), והיתר הוא הצלע המשופעת.

3. חלל חצי עיגול, R=60R=60. שטח שלילי.

4. חלל עגול, R=25R=25. שטח שלילי.

מרכז הכובד של כל חלק.

•מלבן: במרכז, (100,90)(100,90).

•משולש ישר זווית: שליש מכל ניצב, מהפינה של הזווית הישרה (200,0)(200,0): x2=200+653=221.67x_2=200+\frac{65}{3}=221.67, y2=1803=60y_2=\frac{180}{3}=60.

•חצי עיגול: על ציר הסימטריה, במרחק 4R3π\frac{4R}{3\pi} מהקוטר: x3=100x_3=100, y3=4⋅603π=25.46y_3=\frac{4\cdot60}{3\pi}=25.46.

•עיגול: במרכז, (200,70)(200,70).

השטחים:

A1=200⋅180=36000A_1=200\cdot180=36000

A2=65⋅1802=5850A_2=\frac{65\cdot180}{2}=5850

A3=−π⋅6022=−5654.87A_3=-\frac{\pi\cdot60^2}{2}=-5654.87

A4=−π⋅252=−1963.50A_4=-\pi\cdot25^2=-1963.50

טבלת החישוב (שטחים ב-mm2\text{mm}^2, מרחקים ב-mm\text{mm}):

חלקAiA_ixix_iyiy_iAi⋅xiA_i\cdot x_iAi⋅yiA_i\cdot y_i
1. מלבן 200×180200\times180360003600010010090903600000360000032400003240000
2. משולש 65×18065\times18058505850221.67221.67606012967501296750351000351000
3. חלל חצי עיגול R=60R=60−5654.87-5654.8710010025.4625.46−565487-565487−144000-144000
4. חלל עגול R=25R=25−1963.50-1963.502002007070−392699-392699−137445-137445
סך הכול34231.6334231.633938564393856433095553309555

החישוב.

XC=393856434231.63≈115.1 mmX_C=\frac{3938564}{34231.63}\approx115.1\,\text{mm}

YC=330955534231.63≈96.7 mmY_C=\frac{3309555}{34231.63}\approx96.7\,\text{mm}

בדיקה חלקית: הטרפז לבד. למלבן ולמשולש יחד (הטרפז המלא) יש A=41850A=41850 ו-y=3240000+35100041850=85.81 mmy=\frac{3240000+351000}{41850}=85.81\,\text{mm}. לפי הנוסחה של מרכז כובד של טרפז, y=h⋅(2a+b)3⋅(a+b)y=\frac{h\cdot(2a+b)}{3\cdot(a+b)}, כאשר a=200a=200 הצלע העליונה, b=265b=265 הבסיס ו-h=180h=180 הגובה: 180⋅(400+265)3⋅465=85.81 mm\frac{180\cdot(400+265)}{3\cdot465}=85.81\,\text{mm}. אותה תוצאה.

החללים נמצאים נמוך (חצי העיגול על הבסיס, העיגול בגובה 7070), ולכן הוצאתם מעלה את מרכז הכובד מ-85.885.8 ל-96.7 mm96.7\,\text{mm}.

סימון הנקודה בתרשים. מודדים 115.1 mm115.1\,\text{mm} ימינה מציר yy ו-96.7 mm96.7\,\text{mm} למעלה מציר xx, ומסמנים שם את הנקודה CC. היא נמצאת בתוך החומר, מעל חצי העיגול (שמגיע עד גובה 6060) ומשמאל לעיגול.

תשובה: XC≈115.1 mmX_C\approx115.1\,\text{mm}, YC≈96.7 mmY_C\approx96.7\,\text{mm}.

שאלה 4 · תנועה שוות תאוצה: שני רוכבי אופניים

שני רוכבי אופניים מתחילים את מסלול תנועתם בנקודה AA ממנוחה, בהפרש זמן ביניהם, ונעים לכיוון נקודה BB.

רוכב מספר 1 נע בתאוצה קבועה של 0.5 ms20.5\,\frac{m}{s^2} ומגיע לנקודה BB במהירות של 36 kmh36\,\frac{km}{h}.

רוכב מספר 2 נע בתאוצה קבועה של 2 ms22\,\frac{m}{s^2} ומגיע לנקודה BB במהירות של 72 kmh72\,\frac{km}{h}, שתי שניות לפני רוכב מספר 1.

חשבו:

א.

מהו משך זמן התנועה של כל אחד מרוכבי האופניים בקטע המסלול ABAB?

(12 נקודות)
ב.

מהו הפרש הזמן של יציאת הרוכבים מנקודה AA? איזה רוכב יצא ראשון למסלול?

(8 נקודות)
ג.

מהו אורך קטע המסלול XX בין נקודות AA ל-BB?

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4

סעיף א

תשובה:

רוכב 1: t1=20 st_1=20\,\text{s}; רוכב 2: t2=10 st_2=10\,\text{s}.

נתון: שני הרוכבים יוצאים ממנוחה (v0=0v_0=0) ונעים בתאוצה קבועה. רוכב 1: a1=0.5 ms2a_1=0.5\,\frac{\text{m}}{\text{s}^2}, מהירות סופית 36 kmh36\,\frac{\text{km}}{\text{h}}. רוכב 2: a2=2 ms2a_2=2\,\frac{\text{m}}{\text{s}^2}, מהירות סופית 72 kmh72\,\frac{\text{km}}{\text{h}}.

מבוקש: משך התנועה של כל רוכב מ-AA עד BB.

1. ממירים את המהירויות ל-ms\frac{\text{m}}{\text{s}} (מחלקים ב-3.63.6):

v1=363.6=10 msv_1=\frac{36}{3.6}=10\,\frac{\text{m}}{\text{s}}, v2=723.6=20 msv_2=\frac{72}{3.6}=20\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

2. בתנועה שוות תאוצה המהירות היא v=v0+a⋅tv=v_0+a\cdot t. ממנוחה, v0=0v_0=0, ולכן t=vat=\frac{v}{a}.

3. רוכב 1:

t1=v1a1=100.5=20 st_1=\frac{v_1}{a_1}=\frac{10}{0.5}=20\,\text{s}

4. רוכב 2:

t2=v2a2=202=10 st_2=\frac{v_2}{a_2}=\frac{20}{2}=10\,\text{s}

תשובה: רוכב 1 נע 20 s20\,\text{s} ורוכב 2 נע 10 s10\,\text{s}.

סעיף ב

תשובה:

רוכב 1 יצא ראשון, 8 s8\,\text{s} לפני רוכב 2.

נתון: רוכב 2 מגיע ל-BB שתי שניות לפני רוכב 1 (כך מראים גם שני השעונים באיור: 00:00:0000{:}00{:}00 לרוכב 2 ו-00:00:0200{:}00{:}02 לרוכב 1).

1. מודדים את הזמן מהרגע שרוכב 1 יוצא מ-AA (t=0t=0). רוכב 1 מגיע ל-BB אחרי 20 s20\,\text{s}.

2. רוכב 2 מגיע ל-BB שתי שניות קודם, כלומר ב-t=20−2=18 st=20-2=18\,\text{s}.

3. התנועה של רוכב 2 נמשכת 10 s10\,\text{s}, ולכן הוא יצא מ-AA ב-t=18−10=8 st=18-10=8\,\text{s}.

הפרש זמני היציאה:

Δt=(t1−2)−t2=(20−2)−10=8 s\Delta t=(t_1-2)-t_2=(20-2)-10=8\,\text{s}

הזמן חיובי, כלומר רוכב 2 יצא אחרי רוכב 1. רוכב 1 איטי יותר, ולכן הוא צריך לצאת מוקדם יותר, ובכל זאת רוכב 2 עוקף אותו ומגיע ראשון.

תשובה: רוכב 1 יצא ראשון, 8 s8\,\text{s} לפני רוכב 2.

סעיף ג

תשובה:

X=100 mX=100\,\text{m}

בתנועה שוות תאוצה ממנוחה הדרך היא X=a⋅t22X=\frac{a\cdot t^2}{2}.

1. לפי רוכב 1:

X=0.5⋅2022=0.5⋅4002=100 mX=\frac{0.5\cdot20^2}{2}=\frac{0.5\cdot400}{2}=100\,\text{m}

2. בדיקה לפי רוכב 2, שעובר את אותו קטע:

X=2⋅1022=100 mX=\frac{2\cdot10^2}{2}=100\,\text{m}

3. בדיקה נוספת בנוסחה בלי זמן, v2=2⋅a⋅Xv^2=2\cdot a\cdot X:

X=v122⋅a1=1022⋅0.5=100 mX=\frac{v_1^2}{2\cdot a_1}=\frac{10^2}{2\cdot0.5}=100\,\text{m}

שלוש הדרכים נותנות אותה תוצאה, ולכן הנתונים עקביים.

תשובה: אורך הקטע ABAB הוא X=100 mX=100\,\text{m}.

שאלה 5 · השלמת היטלים וחתך: בסיס עם תותב ודופן מחורצת

נתון: גוף מרחבי סימטרי באיזומטריה והתחלת סרטוט ההיטלים שלו.

הערה: כל הקדחים עוברים.

דרוש: להעתיק ולהשלים באמצעות כלי סרטוט, בקנה מידה 1:1, על הדף המצורף או במחברת הבחינה, שלושה היטלים של הגוף:

דף היטלים לשאלה 5:

א.

היטל־פנים בחתך.

(7 נקודות)
ב.

היטל־על.

(6 נקודות)
ג.

היטל־צד.

(7 נקודות)
ד.

לתת מידות להיטלים, לפי התקן למתן מידות.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5

סעיף א

תשובה:

חתך A-A במישור הסימטריה האורכי. מוסיפים: קווי הקדח Ø20 באורך 10 ו-30 (מגובה 0 עד 30), קווי הקדח Ø10 באורך 60 ו-70 (מגובה 0 עד 40), קו אופקי בגובה 40 מאורך 50 עד 80 (קרקעית החריץ), ומוחקים את הקו בגובה 10 בתוך התותב. מקווקווים את הבסיס, דופנות התותב והדופן עד גובה 40, בלי רצועות הקדחים. מעל הדופן נשאר בלי קווקוו המלבן שבין גובה 40 ל-50 (קיר החריץ שמאחורי המישור). מעל ההיטל כותבים A-A.

מבוקש: היטל פנים שמסורטט כחתך מלא.

שלב 1: מבינים את הגוף מהאיזומטריה. (כל המידות במ"מ. "אורך" נמדד מהקצה השמאלי של היטל הפנים, הקצה עם הקיטומים; "רוחב" בניצב לו; "גובה" מתחתית הגוף.)

•בסיס: אורך 80, רוחב 60, עובי 10. בשתי הפינות של הקצה השמאלי קיטום 10×10.

•תותב גלילי על הבסיס: קוטר חיצוני Ø30, גובה 20 מעל הבסיס (עד גובה 30), והציר שלו במרחק 20 מהקצה השמאלי, על ציר הסימטריה. בתוכו קדח Ø20 שעובר דרך התותב ודרך הבסיס.

•דופן אנכית בקצה הימני: עובי 30 (אורך 50 עד 80), לכל רוחב הגוף, גובה כולל 50.

•בראש הדופן חריץ במרכז: רוחב 30 ועומק 10, לכל עובי הדופן. קרקעית החריץ בגובה 40.

•בקרקעית החריץ קדח Ø10, שהמרכז שלו 15 מהפאה השמאלית של הדופן (באמצע העובי, אורך 65). הקדח עובר, כלומר יורד מגובה 40 דרך הדופן והבסיס עד התחתית.

שלב 2: מישור החיתוך. הגוף סימטרי, ושני הקדחים והחריץ נמצאים על מישור הסימטריה האורכי. לכן חותכים במישור הזה: מסמנים אותו בהיטל העל על קו הציר האופקי, עם קטע עבה בכל קצה, חצים שפונים אל הצד שנשאר (מסירים את החצי הקרוב למתבונן), והאות A ליד כל חץ. מעל היטל הפנים כותבים A-A.

שלב 3: מה רואים במישור החיתוך.

•הבסיס נחתך לכל אורכו (גובה 0 עד 10), חוץ מרצועת הקדח Ø20 (אורך 10 עד 30) ורצועת הקדח Ø10 (אורך 60 עד 70).

•התותב נחתך: נשארות שתי דפנות ברוחב 5 (אורך 5 עד 10 ואורך 30 עד 35), מגובה 10 עד 30.

•הדופן נחתכת במרכז, שם נמצא החריץ, ולכן החומר שלה מגיע רק עד גובה 40, חוץ מרצועת הקדח Ø10.

•מעל גובה 40 המישור עובר באוויר (בתוך החריץ), ומאחוריו רואים את הקיר של החריץ, שמגיע עד גובה 50.

הקווים שמוסיפים (כולם קווים מלאים):

1. קדח Ø20: שני קווים אנכיים באורך 10 ובאורך 30, מגובה 0 עד 30 (מהתחתית עד ראש התותב), וביניהם קו ציר באורך 20 (כבר מסורטט).

2. קדח Ø10: שני קווים אנכיים באורך 60 ובאורך 70, מגובה 0 עד 40, וביניהם קו ציר באורך 65.

3. קו אופקי בגובה 40, מאורך 50 עד 80: הקו של קרקעית החריץ, שהוא הגבול העליון של החומר שנחתך. (באורך 60 עד 70 הוא קצה הקדח שנפתח לקרקעית.)

4. מוחקים את הקטעים של הקו בגובה 10 שבתוך התותב (אורך 5 עד 35): התותב והבסיס הם גוף אחד, ובחתך אין ביניהם קו גבול; ובתוך הקדח אין חומר בכלל.

הקווקוו. מקווקווים בקווים דקים ב-45∘45^\circ, באותו כיוון ובאותו מרווח, את כל השטח שבו המישור עובר בחומר:

•הבסיס מאורך 0 עד 10, יחד עם הדופן השמאלית של התותב (אורך 5 עד 10, עד גובה 30);

•הדופן הימנית של התותב (אורך 30 עד 35, עד גובה 30) יחד עם הבסיס מאורך 30 עד 60 ועם החלק של הדופן מאורך 50 עד 60, עד גובה 40;

•החלק של הדופן מאורך 70 עד 80, מגובה 0 עד 40.

מה נשאר בלי קווקוו: רצועת הקדח Ø20 (אורך 10 עד 30, גובה 0 עד 30), רצועת הקדח Ø10 (אורך 60 עד 70, גובה 0 עד 40), והמלבן שבין גובה 40 ל-50 מאורך 50 עד 80, שבו רואים את קיר החריץ שמאחורי המישור. בהיטל חתך לא מסרטטים קווים נסתרים.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים של הקדח Ø20 (אורך 10 ו-30) נמצאים בדיוק מעל הקצוות של המעגל הפנימי שבהיטל העל, והקווים של הקדח Ø10 (אורך 60 ו-70) מעל הקצוות של המעגל הקטן.

תשובה: בהיטל הפנים בחתך A-A מוסיפים את קווי שני הקדחים ואת קו קרקעית החריץ בגובה 40, מוחקים את הקו בגובה 10 בתוך התותב, ומקווקווים את הבסיס, דפנות התותב והדופן עד גובה 40. הקדחים והמלבן שמעל קרקעית החריץ אינם מקווקווים.

סעיף ב

תשובה:

מוסיפים קו מלא לכל רוחב הגוף באורך 50 (הפאה השמאלית של הדופן), ושני קווים מלאים מאורך 50 עד 80 במרחק 15 מכל צד של ציר הסימטריה (דפנות החריץ). שאר הקווים כבר מודפסים.

מבוקש: להשלים את היטל העל. בדף כבר מודפסים: המתאר (80×60) עם שני הקיטומים, שני המעגלים של התותב (Ø30 ו-Ø20), המעגל של הקדח Ø10 וקווי הציר.

מביטים על הגוף מלמעלה ובודקים פרט אחרי פרט:

1. הדופן. מלמעלה רואים את הפאה העליונה שלה (גובה 50) ואת קרקעית החריץ (גובה 40). הגבול בין הבסיס (גובה 10) לדופן הוא מקצוע נראה: קו מלא אנכי באורך 50, לכל רוחב הגוף (60). זה הקו שחסר בדף.

2. החריץ. דפנות החריץ הן שני מישורים אנכיים, 15 מכל צד של ציר הסימטריה. מלמעלה כל אחד מהם נראה כקו: קו מלא מאורך 50 עד 80. בין שני הקווים נמצאת קרקעית החריץ, ובה המעגל של הקדח Ø10, שכבר מסורטט.

3. התותב והקדח שלו: כבר מסורטטים. הקדח עובר, ולכן רואים אותו כמעגל מלא.

4. אין קווים נסתרים: כל הקדחים עוברים מלמעלה עד התחתית, ולכן הם נראים כמעגלים, ושום פרט אינו מוסתר מתחת לחומר.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקו באורך 50 נמצא בדיוק מתחת לקו האנכי של הפאה השמאלית של הדופן בהיטל הפנים. המרחק בין שני הקווים של החריץ (30) זהה לרוחב החריץ שבהיטל הצד.

תשובה: בהיטל העל מוסיפים קו מלא לכל הרוחב באורך 50, ושני קווים מלאים במרחק 15 מכל צד של הציר, מאורך 50 עד 80.

סעיף ג

תשובה:

מוסיפים בקו מלא: קו אופקי בגובה 10 לכל הרוחב (ראש הבסיס), שני קווים אנכיים קצרים 10 מכל קצה ברצועת הבסיס (הקיטומים), ומלבן התותב: קווים אנכיים 15 מכל צד של הציר מגובה 10 עד 30 וקו אופקי בגובה 30. בקו מקווקו: קדח Ø20 (10 מכל צד של הציר, מגובה 0 עד 30) וקדח Ø10 (5 מכל צד של הציר, מגובה 0 עד 40).

מבוקש: להשלים את היטל הצד. הוא מסורטט מימין להיטל הפנים, ולכן זהו מבט מצד שמאל של הגוף: מביטים מהקצה של הבסיס עם הקיטומים אל הדופן. בדף מודפסים המתאר (רוחב 60, גובה 50), החריץ בראש (30×10) וציר הסימטריה.

מה רואים במבט הזה, מלפנים לאחור: בתחתית את פאת הקצה של הבסיס (גובה 0 עד 10) ואת שני משטחי הקיטום משני צדיה; מעליה את התותב; ומאחוריו את הפאה השמאלית של הדופן (גובה 10 עד 50, לכל הרוחב).

קווים מלאים שמוסיפים:

1. קו אופקי בגובה 10, לכל רוחב ההיטל: המקצוע העליון של הבסיס, שמאחוריו מתחילה הפאה של הדופן.

2. הקיטומים: שני קווים אנכיים קצרים ברצועת הבסיס (גובה 0 עד 10), 10 מכל קצה צדדי של ההיטל, כלומר 20 מכל צד של הציר. אלה המקצועות שבין פאת הקצה של הבסיס (שרוחבה 40) לבין משטחי הקיטום.

3. התותב: מהצד גליל נראה כמלבן. שני קווים אנכיים, 15 מכל צד של הציר, מגובה 10 עד 30, וקו אופקי בגובה 30 ביניהם. התותב עומד לפני הדופן, ולכן הקווים שלו נראים.

קווים נסתרים (מקווקווים) שמוסיפים:

4. הקדח Ø20: שני קווים אנכיים, 10 מכל צד של הציר, מגובה 0 עד 30 (דרך הבסיס והתותב).

5. הקדח Ø10: שני קווים אנכיים, 5 מכל צד של הציר, מגובה 0 עד 40 (מהתחתית עד קרקעית החריץ). הם מוסתרים כל הדרך: בבסיס ובתותב מאחורי החומר שלפניהם, ומעל גובה 30 מאחורי הפאה של הדופן.

קו הציר האנכי שכבר מסורטט משמש לשני הקדחים.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הגבהים (10, 30, 40, 50) זהים לגבהים שבהיטל הפנים, והמרחקים מהציר (5, 10, 15, 20, 30) זהים למרחקים שבהיטל העל.

תשובה: בהיטל הצד מוסיפים בקו מלא את קו ראש הבסיס בגובה 10, שני קווי הקיטום ומלבן התותב (30 רוחב, מגובה 10 עד 30), ובקו מקווקו את שני הקדחים: Ø20 עד גובה 30 ו-Ø10 עד גובה 40.

סעיף ד

תשובה:

15 מידות, כל אחת פעם אחת. בהיטל הפנים: 80, 50, 10 (עובי הבסיס), 20 (גובה התותב), 30 (עובי הדופן), 10 (עומק החריץ), Ø20. בהיטל העל: 60, קיטום 10×10, Ø30, 20 (מיקום התותב), Ø10, 15 (מיקום הקדח). בהיטל הצד: 30 (רוחב החריץ).

מבוקש: לרשום על ההיטלים את כל המידות שדרושות כדי לייצר את הגוף, כל מידה פעם אחת. באיזומטריה נתונות 15 מידות.

כללי מתן המידות שלפיהם עובדים:

•כל מידה נרשמת פעם אחת בלבד, בהיטל שבו רואים את הפרט בצורה הברורה ביותר.

•לא נותנים מידה לקו נסתר (מקווקו) אם אפשר לתת אותה לקו נראה בהיטל אחר.

•קווי המידה נמצאים מחוץ להיטל, במרחק של כ-10 מ"מ מהמתאר, והמידה הקצרה קרובה יותר להיטל, כדי שקווי העזר לא יחתכו קווי מידה.

•המספר נכתב מעל קו המידה, במרכזו, ונקרא מלמטה או מצד ימין של הדף. רושמים את המידה האמיתית של הגוף, בלי יחידות.

•קוטר מסומן בסימן Ø לפני המספר, וצלע של חור ריבועי בסימן □.

•לא סוגרים שרשרת מידות: אם נתונות מידות חלקיות ומידה כוללת, משמיטים מידה חלקית אחת.

•פרט שנמצא על ציר סימטריה אינו צריך מידת מיקום בכיוון הזה: קו הציר מראה שהוא במרכז.

חלוקת המידות בין ההיטלים:

מה מודדיםהמידהההיטל המתאים
אורך הגוף80פנים
גובה הגוף50פנים
עובי הבסיס10פנים
גובה התותב מעל הבסיס20פנים
עובי הדופן30פנים
עומק החריץ10פנים
קוטר הקדח בתותבØ20פנים
רוחב הגוף60על
קיטום הפינות (שתי פינות)10×10על
קוטר התותבØ30על
מרחק ציר התותב מהקצה20על
קוטר הקדח בדופןØ10על
מרחק ציר הקדח מפאת הדופן15על
רוחב החריץ30צד

(בטבלה 14 שורות ו-15 מידות, כי הקיטום מקבל שתי מידות 10.)

הנמקה:

1. הפרופיל של הגוף (אורך, גבהים, עוביים) נראה בהיטל הפנים. בחתך רואים את הקדח Ø20 לכל אורכו, ולכן נוח לרשום את הקוטר שלו שם, על שני הקווים שלו.

2. הקיטומים, התותב והקדח Ø10 נראים בצורתם האמיתית (מעגלים ופינות) בהיטל העל. מידות המיקום ניתנות אל מרכזי המעגלים: 20 מהקצה השמאלי אל ציר התותב, ו-15 מהפאה השמאלית של הדופן (הקו באורך 50) אל ציר הקדח Ø10.

3. החריץ נראה בצורתו האמיתית בהיטל הצד, ושם רושמים את הרוחב שלו. את העומק (10) רושמים בהיטל הפנים, יחד עם שאר הגבהים.

4. התותב, הקדחים והחריץ נמצאים על ציר הסימטריה, ולכן אין צורך במידת מיקום לרוחב.

5. האורך של החלק השמאלי של הבסיס (50) אינו נרשם: הוא נובע מ-80 פחות 30, ורישומו היה סוגר שרשרת מידות.

תשובה: בהיטל הפנים: 80, 50, 10, 20, 30, 10, Ø20; בהיטל העל: 60, 10×10, Ø30, 20, Ø10, 15; בהיטל הצד: 30.

שאלה 6 · השלמת היטלים וחתך צד: תושבת עם צלעות וחלל ריבועי

נתון: גוף מרחבי סימטרי באיזומטריה והתחלת סרטוט ההיטלים שלו.

הערה: חלל מרכזי עובר.

דרוש: להעתיק ולהשלים באמצעות כלי סרטוט, בקנה מידה 1:1, על הדף המצורף או במחברת הבחינה, שלושה היטלים של הגוף:

דף היטלים לשאלה 6:

א.

היטל־פנים.

(5 נקודות)
ב.

היטל־על.

(7 נקודות)
ג.

היטל־צד בחתך.

(8 נקודות)
ד.

לתת מידות להיטלים, לפי התקן למתן מידות.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6

סעיף א

תשובה:

מוסיפים בקו מלא: קו אופקי בגובה 10 לכל הרוחב, קו אופקי בגובה 20 לכל הרוחב, שני קווים אנכיים 10 מכל צד של הגוף מגובה 20 עד 55 (הצלעות), ושני קווים אנכיים 10 מכל צד של הציר מגובה 10 עד 20 (דפנות החלל). בקו מקווקו: המשך שני קווי החלל מגובה 0 עד 10.

מבוקש: להשלים את היטל הפנים. בדף מודפסים המתאר (רוחב 60, גובה 55), השקע שבראש (רוחב 30, עומק 20) וציר הסימטריה.

שלב 1: מבינים את הגוף מהאיזומטריה. (כל המידות במ"מ. "רוחב" נמדד לאורך המידה 60, משמאל לימין בהיטל הפנים; "עומק" מהגב של הגוף, לאורך המידה 50, כך שהחזית בעומק 50; "גובה" מהתחתית.)

•בסיס: רוחב 60, עומק 50, עובי 10.

•מדרגה: מעל הבסיס, מהגב עד עומק 30, החומר מגיע לגובה 20. מעומק 30 עד החזית (20 מ"מ) נשאר רק הבסיס.

•קיר אחורי בעובי 10 (עומק 0 עד 10), לכל הרוחב. בצדדים, ברוחב 15 כל אחד, הוא מגיע לגובה 55 (שני עמודים), ובמרכז, ברוחב 30, רק עד גובה 35 (שקע בעומק 20).

•שתי צלעות משולשות בעובי 10, בשני הקצוות של הרוחב (רוחב 0 עד 10 ו-50 עד 60). כל צלע יורדת מראש העמוד (עומק 10, גובה 55) בקו משופע עד קצה המדרגה (עומק 30, גובה 20).

•חלל ריבועי עובר □20 במרכז: רוחב 20 עד 40, עומק 20 עד 40. הוא מתחיל 10 לפני קצה המדרגה (המידה 10 באיזומטריה), ולכן חוצה את קצה המדרגה ויורד דרך המדרגה והבסיס עד התחתית.

שלב 2: מה רואים מלפנים (מביטים מהחזית, עומק 50, אל הגב):

1. פאת החזית של הבסיס, מגובה 0 עד 10. הקצה העליון שלה הוא קו מלא אופקי בגובה 10 לכל הרוחב.

2. מעליה הפאה האנכית של המדרגה (בעומק 30), מגובה 10 עד 20. הקצה העליון שלה הוא קו מלא בגובה 20 לכל הרוחב. במרכז, ברוחב 20 עד 40, החלל חותך את הפאה הזאת, ושם רואים דרכו את הדופן האחורית של החלל (בעומק 20) מגובה 10 עד 20; הקצה העליון של הדופן הזאת נמצא גם הוא בגובה 20, ולכן הקו בגובה 20 רציף.

3. דפנות החלל: היכן שהחלל חותך את פאת המדרגה נוצרים שני מקצועות אנכיים, ברוחב 20 וברוחב 40 (10 מכל צד של הציר), מגובה 10 עד 20. אלה קווים מלאים.

4. מתחת לגובה 10 החלל ממשיך דרך הבסיס, מאחורי פאת החזית, ולכן שני קווי הדפנות ממשיכים בקו מקווקו מגובה 0 עד 10.

5. הצלעות: מלפנים רואים את המשטח המשופע של כל צלע כמלבן ברוחב 10, מגובה 20 עד 55. הגבול הפנימי שלו הוא קו מלא אנכי ברוחב 10 (ובצד השני ברוחב 50), מגובה 20 עד 55.

6. בין הצלע לשקע נשאר ברוחב 5 החלק של העמוד (רוחב 10 עד 15). הקווים שלו (רוחב 15 ו-45) כבר מודפסים כדפנות השקע.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים בגובה 10 ו-20 נמצאים באותו מפלס כמו המדרגות בהיטל הצד, וקווי החלל (רוחב 20 ו-40) בדיוק מעל דפנות הריבוע שבהיטל העל.

תשובה: בהיטל הפנים מוסיפים קווים מלאים בגובה 10 ו-20 לכל הרוחב, קווי הצלעות 10 מכל צד של הגוף (מגובה 20 עד 55), וקווי החלל 10 מכל צד של הציר: מלאים מגובה 10 עד 20 ומקווקווים מגובה 0 עד 10.

סעיף ב

תשובה:

מוסיפים בקו מלא: קו אופקי לכל הרוחב בעומק 10 (חזית הקיר והעמודים), שני קווים אנכיים ברוחב 15 וב-45 מעומק 0 עד 10 (גבולות השקע), ושני קווים אנכיים ברוחב 10 וב-50 מעומק 10 עד 30 (הגבול הפנימי של הצלעות המשופעות).

מבוקש: להשלים את היטל העל. הוא מסורטט מתחת להיטל הפנים, ולכן הגב של הגוף בחלק העליון של ההיטל והחזית בחלק התחתון. בדף מודפסים: המתאר (60×50), הקו של קצה המדרגה (עומק 30), החלל הריבועי □20 וציר הסימטריה.

מביטים על הגוף מלמעלה ובודקים מה עוד נראה:

1. הקיר האחורי והעמודים (עומק 0 עד 10). הפאה העליונה של העמודים (גובה 55) והפאה העליונה של הקיר שבשקע (גובה 35) נגמרות שתיהן בעומק 10. לכן מוסיפים קו מלא אופקי לכל רוחב ההיטל, 10 מתחת לקו העליון של ההיטל.

2. גבולות השקע: בין העמודים לחלק הנמוך של הקיר יש מדרגה אנכית, ומלמעלה היא נראית כקו. מוסיפים שני קווים מלאים קצרים, ברוחב 15 וברוחב 45, מעומק 0 עד 10.

3. הצלעות: המשטח המשופע של כל צלע נראה מלמעלה כמלבן ברוחב 10, מעומק 10 עד 30. הגבול החיצוני שלו הוא המתאר, והגבול הפנימי הוא מקצוע נראה. מוסיפים שני קווים מלאים, ברוחב 10 וברוחב 50, מעומק 10 עד 30. בעומק 30 הם פוגשים את הקו של קצה המדרגה, שכבר מסורטט.

4. בין הצלעות, מעומק 10 עד 30, רואים את משטח המדרגה (גובה 20), ובו את החלק האחורי של החלל. מעומק 30 עד 50 רואים את משטח הבסיס ובו את החלק הקדמי של החלל. הכול כבר מסורטט.

5. החלל עובר, ולכן הוא נראה כריבוע מלא ואין קווים נסתרים.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים ברוחב 10, 15, 45 ו-50 נמצאים בדיוק מתחת לקווים האנכיים המקבילים בהיטל הפנים, והעומקים 10 ו-30 זהים למה שרואים בפרופיל של היטל הצד.

תשובה: בהיטל העל מוסיפים את הקו בעומק 10 לכל הרוחב, את שני גבולות השקע (רוחב 15 ו-45, עומק 0 עד 10) ואת שני הגבולות הפנימיים של הצלעות (רוחב 10 ו-50, עומק 10 עד 30).

סעיף ג

תשובה:

חתך A-A במישור הסימטריה (רוחב 30). מקווקווים צורת L: עומק 0 עד 10 מגובה 0 עד 35, ועומק 10 עד 20 מגובה 0 עד 20; ומלבן בעומק 40 עד 50 מגובה 0 עד 10. ביניהם (עומק 20 עד 40) החלל, בלי קווקוו. מוסיפים קווים: גובה 35 מעומק 0 עד 10, אנכי בעומק 10 מגובה 20 עד 55, גובה 20 מעומק 10 עד 30, ואנכיים בעומק 20 (גובה 0 עד 20) ובעומק 40 (גובה 0 עד 10). מעל ההיטל כותבים A-A.

מבוקש: היטל צד שמסורטט כחתך. בדף מודפס המתאר של הפרופיל: גב בגובה 55, ראש העמוד בעומק 10, הקו המשופע של הצלע עד (עומק 30, גובה 20), ירידה לגובה 10 והבסיס עד החזית.

מישור החיתוך. החלל, השקע והמדרגה נמצאים במרכז, ולכן חותכים במישור הסימטריה (רוחב 30). מסמנים אותו בהיטל הפנים על קו הציר האנכי: קטע עבה בכל קצה, חצים, והאות A ליד כל חץ. היטל הצד מסורטט מימין להיטל הפנים, ולכן הוא מבט מצד שמאל: מסירים בדמיון את החצי השמאלי, והחצים פונים ימינה, אל החצי שנשאר. מעל היטל הצד כותבים A-A.

בהיטל הצד הגב (עומק 0) בצד שמאל והחזית (עומק 50) בצד ימין.

מה המישור חותך (ברוחב 30, באמצע הגוף):

•עומק 0 עד 10: הקיר האחורי בחלק הנמוך שלו (בשקע), מגובה 0 עד 35.

•עומק 10 עד 20: הבסיס והמדרגה, מגובה 0 עד 20.

•עומק 20 עד 40: החלל, שעובר מלמעלה עד התחתית. אין שם חומר.

•עומק 40 עד 50: הבסיס בלבד, מגובה 0 עד 10.

מה נראה מאחורי המישור (בחצי הימני): העמוד הימני מגיע לגובה 55, והצלע הימנית עם הקו המשופע שלה. לכן המתאר החיצוני של ההיטל נשאר כמו שהוא מודפס. בתוך החלל רואים את הדופן הימנית של החלל (רוחב 40), שהגבול העליון שלה הוא בגובה 20 מעומק 20 עד 30, ובגובה 10 מעומק 30 עד 40.

הקווים שמוסיפים (כולם קווים מלאים):

1. קו אופקי בגובה 35, מעומק 0 עד 10: ראש הקיר שבשקע, הגבול העליון של החומר שנחתך.

2. קו אנכי בעומק 10, מגובה 20 עד 55: מגובה 20 עד 35 זו החזית של הקיר שנחתך, ומגובה 35 עד 55 זה המקצוע של העמוד הימני (שבו נגמרת הפאה העליונה שלו ומתחילה הצלע).

3. קו אופקי בגובה 20, מעומק 10 עד 30: מעומק 10 עד 20 זה ראש המדרגה שנחתכה, ומעומק 20 עד 30 זה הגבול העליון של הדופן של החלל. (מעומק 30 לחזית הקו בגובה 10 כבר מודפס.)

4. קו אנכי בעומק 20, מגובה 0 עד 20: הדופן האחורית של החלל, שנחתכה.

5. קו אנכי בעומק 40, מגובה 0 עד 10: הדופן הקדמית של החלל, שנחתכה.

הקו האנכי שבעומק 30, מגובה 10 עד 20, כבר מודפס, ובתוך החלל הוא גם המקצוע של הדופן הימנית של החלל.

הקווקוו. מקווקווים בקווים דקים ב-45∘45^\circ, באותו כיוון ובאותו מרווח, את שני השטחים שבהם המישור עובר בחומר:

•צורת L: מעומק 0 עד 10, מגובה 0 עד 35, יחד עם עומק 10 עד 20, מגובה 0 עד 20. הקיר, המדרגה והבסיס הם גוף אחד, ולכן אין ביניהם קו.

•מלבן: מעומק 40 עד 50, מגובה 0 עד 10.

מה נשאר בלי קווקוו:

•רצועת החלל, מעומק 20 עד 40.

•השטח שמעל החומר שנחתך ומתחת לקו המשופע: מעומק 0 עד 10 מעל גובה 35, ומעומק 10 עד 30 מעל גובה 20. שם רואים את העמוד ואת הצלע הימניים, שמאחורי המישור.

בהיטל חתך לא מסרטטים קווים נסתרים.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הגבהים 10, 20, 35 ו-55 זהים לגבהים שבהיטל הפנים, והעומקים 10, 20, 30 ו-40 זהים לעומקים שבהיטל העל.

תשובה: היטל הצד הוא חתך A-A במישור הסימטריה: צורת L מקווקוות בגב (עד גובה 35 בעובי הקיר, ועד גובה 20 עד עומק 20), מלבן מקווקו בחזית (עומק 40 עד 50, עד גובה 10), והחלל ביניהם בלי קווקוו, עם קווי הגבול שמפורטים למעלה.

סעיף ד

תשובה:

12 מידות, כל אחת פעם אחת. בהיטל הפנים: 60, 55, 30 (רוחב השקע), 20 (עומק השקע), 10 (עובי הצלע). בהיטל הצד: 50, 10 (עובי הקיר), 20 (אורך הבסיס הקדמי), 10 (עובי הבסיס), 10 (גובה המדרגה), 10 (מקצה המדרגה עד החלל). בהיטל העל: □20.

מבוקש: לרשום על ההיטלים את כל המידות שדרושות כדי לייצר את הגוף, כל מידה פעם אחת. באיזומטריה נתונות 12 מידות.

כללי מתן המידות שלפיהם עובדים:

•כל מידה נרשמת פעם אחת בלבד, בהיטל שבו רואים את הפרט בצורה הברורה ביותר.

•לא נותנים מידה לקו נסתר (מקווקו) אם אפשר לתת אותה לקו נראה בהיטל אחר.

•קווי המידה נמצאים מחוץ להיטל, במרחק של כ-10 מ"מ מהמתאר, והמידה הקצרה קרובה יותר להיטל, כדי שקווי העזר לא יחתכו קווי מידה.

•המספר נכתב מעל קו המידה, במרכזו, ונקרא מלמטה או מצד ימין של הדף. רושמים את המידה האמיתית של הגוף, בלי יחידות.

•קוטר מסומן בסימן Ø לפני המספר, וצלע של חור ריבועי בסימן □.

•לא סוגרים שרשרת מידות: אם נתונות מידות חלקיות ומידה כוללת, משמיטים מידה חלקית אחת.

•פרט שנמצא על ציר סימטריה אינו צריך מידת מיקום בכיוון הזה: קו הציר מראה שהוא במרכז.

חלוקת המידות בין ההיטלים:

מה מודדיםהמידהההיטל המתאים
רוחב הגוף60פנים
גובה הגוף55פנים
רוחב השקע בקיר30פנים
עומק השקע20פנים
עובי הצלע10פנים
עומק הגוף50צד
עובי הקיר האחורי (ראש העמוד)10צד
אורך החלק הקדמי של הבסיס20צד
עובי הבסיס10צד
גובה המדרגה10צד
המרחק מקצה המדרגה עד דופן החלל10צד
צלע החלל הריבועי□20על

הנמקה:

1. השקע והצלעות נראים ברוחב האמיתי שלהם בהיטל הפנים, ולכן הרוחב, הגובה, מידות השקע ועובי הצלע נרשמים שם.

2. הפרופיל (העומקים והגבהים של המדרגות) נראה בהיטל הצד. בחתך רואים גם את החלל, ולכן את מידת המיקום שלו (10, מקצה המדרגה אל הדופן האחורית של החלל) רושמים שם, על קווים מלאים.

3. החלל נראה בצורתו האמיתית, כריבוע, בהיטל העל, ולכן רושמים שם □20. הוא נמצא על ציר הסימטריה, ולכן אין צורך במידת מיקום לרוחב.

4. רוחב העמודים (15) אינו נרשם: הוא נובע מ-60 פחות 30, חלקי 2. גם הקו המשופע של הצלע אינו צריך מידה: הקצוות שלו מוגדרים על ידי עובי הקיר (10), גובה הגוף (55), אורך הבסיס הקדמי (20) וגובה המדרגה (20 מהתחתית).

תשובה: בהיטל הפנים: 60, 55, 30, 20, 10; בהיטל הצד: 50, 10, 20, 10, 10, 10; בהיטל העל: □20.

שאלה 7 · קריאת עקומת מאמץ-מעוות ובדיקת חוזק

באיור לשאלה מוצגת עקומת מאמץ מעוות של פלדה מסוימת. יש להציג את ההסברים על גבי האיור.

א.

מהם ערכי σy\sigma_y, σuts\sigma_{uts} ו-εuts\varepsilon_{uts} של הפלדה?

(8 נקודות)
ב.

חשבו את מודול האלסטיות E של הפלדה, כפי שהוא מתקבל מהעקומה.

(7 נקודות)
ג.

נתון מוט עגול העשוי מפלדה זהה, שקוטרו d=12 mmd=12\,mm ואורכו ההתחלתי L0=70 mmL_0=70\,mm.

היעזרו באיור לשאלה וחשבו את הדברים הבאים (הציגו את נתוני החישוב על גבי העקומה):

(1)

על המוט פועלים כוחות מתיחה של F=20,000 NF=20{,}000\,N. האם המוט יעמוד בדרישות החוזק, אם מקדם הביטחון בתכנון הוא S=2S=2?

(2)

בכמה יתארך המוט אם יפעל עליו כוח מתיחה של 50,000 N50{,}000\,N?

(10 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7

סעיף א

תשובה:

σy≈370 MPa\sigma_y\approx370\,\text{MPa} (גבול הכניעה העליון כ-380 MPa380\,\text{MPa}), σuts≈475 MPa\sigma_{uts}\approx475\,\text{MPa}, εuts≈18%\varepsilon_{uts}\approx18\%.

מבוקש: לקרוא מהעקומה את מאמץ הכניעה, את החוזק המרבי ואת המעוות שבו מתקבל החוזק המרבי.

1. מאמץ הכניעה σy\sigma_y. בתחילת העקומה יש קטע ישר (התחום האלסטי) שעולה מהראשית. בסביבות ε≈1.4%\varepsilon\approx1.4\% הקטע הישר נגמר בפתאומיות, ומשם העקומה כמעט אופקית ומשוננת עד ε≈4%\varepsilon\approx4\%. זהו משטח הכניעה, שאופייני לפלדה דלת פחמן: המאמץ עולה לשיא קטן, גבול הכניעה העליון (כ-380 MPa380\,\text{MPa}), ואחר כך הפלדה נמתחת במאמץ כמעט קבוע, גבול הכניעה התחתון. בחישובים מקובל להשתמש בגבול התחתון, משום שהוא יציב ואינו תלוי בתנאי הבדיקה (בקריאה מהגרף מתקבל ערך בין 365365 ל-375 MPa375\,\text{MPa}; גם תשובה של כ-380 MPa380\,\text{MPa}, הגבול העליון, סבירה):

σy≈370 MPa\sigma_y\approx370\,\text{MPa}

על גבי האיור: מעבירים קו אופקי מקו משטח הכניעה אל ציר המאמץ ומסמנים σy\sigma_y.

2. החוזק המרבי σuts\sigma_{uts}. אחרי משטח הכניעה הפלדה מתקשה בעיבוד, והמאמץ עולה עד לנקודה הגבוהה ביותר בעקומה. קווי הרשת של המאמץ נמצאים כל 100 MPa100\,\text{MPa}. השיא נמצא כרבע משבצת מתחת לקו של 500 MPa500\,\text{MPa}, כלומר בסביבות 475475 עד 480 MPa480\,\text{MPa} (דיוק הקריאה כ-5 MPa5\,\text{MPa} לכל כיוון):

σuts≈475 MPa\sigma_{uts}\approx475\,\text{MPa}

על גבי האיור: מסמנים את הנקודה הגבוהה ביותר ומעבירים ממנה קו אופקי אל ציר המאמץ.

3. המעוות בחוזק המרבי εuts\varepsilon_{uts}. החלק העליון של העקומה שטוח מאוד, בערך מ-16%16\% עד 20%20\%. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת באמצע התחום הזה:

εuts≈18%=0.18\varepsilon_{uts}\approx18\%=0.18

עד הנקודה הזאת הדגם מתארך באופן אחיד. אחריה מתחיל צוואר, המאמץ ההנדסי יורד, והדגם נשבר בסביבות 27%27\%.

על גבי האיור: מורידים קו אנכי מהנקודה הגבוהה ביותר אל ציר המעוות ומסמנים εuts\varepsilon_{uts}.

תשובה: σy≈370 MPa\sigma_y\approx370\,\text{MPa}, σuts≈475 MPa\sigma_{uts}\approx475\,\text{MPa}, εuts≈18%\varepsilon_{uts}\approx18\%.

סעיף ב

תשובה:

E≈3000.0115≈26,000 MPa=26 GPaE\approx\frac{300}{0.0115}\approx26{,}000\,\text{MPa}=26\,\text{GPa} (כפי שמתקבל מהעקומה).

מודול האלסטיות הוא השיפוע של הקטע הישר בתחילת העקומה. בתחום הזה חוק הוק תקף:

E=σεE=\frac{\sigma}{\varepsilon}

כאן σ\sigma הוא המאמץ ו-ε\varepsilon המעוות (כמספר, לא באחוזים), בנקודה כלשהי על הקטע הישר.

1. בוחרים נקודה נוחה על הקטע הישר, למשל בקו הרשת של 300 MPa300\,\text{MPa}. הקטע הישר חוצה אותו במעוות של כ-1.15%1.15\%:

σ=300 MPa\sigma=300\,\text{MPa}, ε≈1.15%=0.0115\varepsilon\approx1.15\%=0.0115

2. מציבים:

E=3000.0115≈26,100 MPa≈26 GPaE=\frac{300}{0.0115}\approx26{,}100\,\text{MPa}\approx26\,\text{GPa}

3. בדיקה בנקודה אחרת: בקצה הקטע הישר, σ≈370 MPa\sigma\approx370\,\text{MPa} ב-ε≈1.4%\varepsilon\approx1.4\%, ולכן E≈3700.014≈26,400 MPaE\approx\frac{370}{0.014}\approx26{,}400\,\text{MPa}. אותו סדר גודל.

על גבי האיור: מסמנים משולש שיפוע על הקטע הישר, עם Δσ\Delta\sigma ו-Δε\Delta\varepsilon.

הערה. מודול האלסטיות האמיתי של פלדה הוא כ-200,000200{,}000 עד 210,000 MPa210{,}000\,\text{MPa}. הערך שמתקבל מהעקומה קטן בהרבה, כי בעקומות כאלה המעוות בתחום האלסטי נמדד בדרך כלל מתזוזת הראש של מכונת המתיחה, וזו כוללת גם את ההתעוות של המכונה ושל התפסנים. השאלה מבקשת את הערך "כפי שהוא מתקבל מהעקומה", ולכן זו התשובה.

תשובה: לפי העקומה E≈26,000 MPaE\approx26{,}000\,\text{MPa} (כ-26 GPa26\,\text{GPa}).

סעיף ג

(1)
תשובה:

σ≈176.8 MPa\sigma\approx176.8\,\text{MPa}, והמאמץ המותר הוא 3702=185 MPa\frac{370}{2}=185\,\text{MPa}. המאמץ קטן מהמותר, ולכן המוט עומד בדרישות החוזק.

נתון: d=12 mmd=12\,\text{mm}, F=20,000 NF=20{,}000\,\text{N}, S=2S=2, ומאמץ הכניעה מסעיף א, σy≈370 MPa\sigma_y\approx370\,\text{MPa}.

מבוקש: לבדוק אם המאמץ במוט אינו עולה על המאמץ המותר.

תנאי החוזק:

σ=FA≤[σ]=σyS\sigma=\frac{F}{A}\le[\sigma]=\frac{\sigma_y}{S}

כאן AA הוא שטח החתך ו-[σ][\sigma] המאמץ המותר. משתמשים במאמץ הכניעה כי מוט עומד בדרישות החוזק רק אם אינו מתעוות באופן קבוע.

1. שטח החתך:

A=π⋅d24=π⋅1224≈113.1 mm2A=\frac{\pi\cdot d^2}{4}=\frac{\pi\cdot12^2}{4}\approx113.1\,\text{mm}^2

2. המאמץ במוט:

σ=FA=20000113.1≈176.8 MPa\sigma=\frac{F}{A}=\frac{20000}{113.1}\approx176.8\,\text{MPa}

3. המאמץ המותר:

[σ]=σyS=3702=185 MPa[\sigma]=\frac{\sigma_y}{S}=\frac{370}{2}=185\,\text{MPa}

4. ההשוואה:

σ=176.8 MPa<[σ]=185 MPa\sigma=176.8\,\text{MPa}<[\sigma]=185\,\text{MPa}

התנאי מתקיים. מקדם הביטחון בפועל: 370176.8≈2.09\frac{370}{176.8}\approx2.09, מעט יותר מהנדרש. (גם אם קוראים את מאמץ הכניעה כ-375375 או 380 MPa380\,\text{MPa}, המאמץ המותר רק גדל, והמסקנה לא משתנה.)

על גבי העקומה: מסמנים את σ=176.8 MPa\sigma=176.8\,\text{MPa} על הקטע הישר ואת [σ]=185 MPa[\sigma]=185\,\text{MPa} מעליו, בחצי הגובה של משטח הכניעה.

תשובה: המאמץ במוט, כ-176.8 MPa176.8\,\text{MPa}, קטן מהמאמץ המותר, 185 MPa185\,\text{MPa}. המוט עומד בדרישות החוזק.

(2)
תשובה:

σ≈442 MPa\sigma\approx442\,\text{MPa}; לפי העקומה ε≈8%\varepsilon\approx8\%, ולכן ΔL≈5.6 mm\Delta L\approx5.6\,\text{mm}.

נתון: אותו מוט, A=113.1 mm2A=113.1\,\text{mm}^2, L0=70 mmL_0=70\,\text{mm}, וכוח מתיחה F=50,000 NF=50{,}000\,\text{N}.

מבוקש: ההתארכות ΔL\Delta L.

הדרך. מחשבים את המאמץ, קוראים מהעקומה את המעוות שמתאים לו, ומהמעוות מחשבים את ההתארכות.

1. המאמץ:

σ=FA=50000113.1≈442 MPa\sigma=\frac{F}{A}=\frac{50000}{113.1}\approx442\,\text{MPa}

2. באיזה תחום נמצאים. המאמץ גבוה ממאמץ הכניעה (370 MPa370\,\text{MPa}), ולכן המוט בתחום הפלסטי, וחוק הוק אינו תקף: את המעוות חייבים לקרוא מהעקומה. המאמץ נמוך מהחוזק המרבי (475 MPa475\,\text{MPa}), ולכן המוט אינו נשבר.

3. קריאת המעוות. מעבירים קו אופקי בגובה 442 MPa442\,\text{MPa} עד החלק העולה של העקומה (אחרי משטח הכניעה), ויורדים אל ציר המעוות. העקומה עוברת בגובה הזה ממש ליד קו הרשת של 8%8\%:

ε≈8%=0.08\varepsilon\approx8\%=0.08

4. ההתארכות. המעוות הוא ההתארכות חלקי האורך ההתחלתי, ε=ΔLL0\varepsilon=\frac{\Delta L}{L_0}, ולכן:

ΔL=ε⋅L0=0.08⋅70=5.6 mm\Delta L=\varepsilon\cdot L_0=0.08\cdot70=5.6\,\text{mm}

הערה על הדיוק. התוצאה תלויה בקריאה מהגרף: קריאה של 7.5%7.5\% נותנת 5.25 mm5.25\,\text{mm}, וקריאה של 8.5%8.5\% נותנת 5.95 mm5.95\,\text{mm}. זו ההתארכות בזמן שהכוח פועל. אם מסירים את הכוח, החלק האלסטי (כ-44226000≈1.7%\frac{442}{26000}\approx1.7\% לפי השיפוע שבעקומה) חוזר, ונשארת התארכות קבועה של כ-6.3%6.3\%, כ-4.4 mm4.4\,\text{mm}.

על גבי העקומה: מסמנים את הקו האופקי ב-442 MPa442\,\text{MPa} ואת הקו האנכי ב-8%8\%.

תשובה: המאמץ במוט כ-442 MPa442\,\text{MPa}, המעוות לפי העקומה כ-8%8\%, והמוט מתארך בכ-5.6 mm5.6\,\text{mm}.

שאלה 8 · חיסום, הקשיית שכבה חיצונית והרפיה

א.

בהתייחס לתהליך של חיסום פלדה:

(1)

מה משמעותו של המושג "מהירות קריטית" בשלב קירור הפלדה?

(2)

מהן פלדות מים ופלדות שמן? באילו פלדות (מים או שמן) נקבל תכונות מכניות טובות יותר לאחר חיסום והרפיה? הסבירו מדוע.

(10 נקודות)
ב.

המתכנן רוצה לחסם שכבה חיצונית של מוט פלדה לעומק של 1 מ"מ:

(1)

אילו תהליכי הקשיה חיצונית יתאימו לכל אחת מהפלדות הבאות: SAE 1015, SAE 1050? הסבירו מדוע.

(2)

מהם ההבדלים בין תהליכי ההקשיה שהצגתם בסעיף ב1?

(10 נקודות)
ג.

בתהליך הרפיה של פלדה לאחר חיסום, הסבירו כיצד משפיעים שינויים בטמפרטורת ההרפיה ובמשך זמן ההרפיה על התכונות המכניות הבאות: חוזק, קשיות, התארכות.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8

סעיף א

(1)
תשובה:

מהירות הקירור הקריטית היא מהירות הקירור הקטנה ביותר שבה כל האוסטניט הופך למרטנזיט, בלי שייווצרו פרליט או בייניט. בקירור מהיר ממנה מתקבל חיסום מלא; בקירור איטי ממנה חלק מהאוסטניט מתפרק למבנים רכים.

1. בחיסום מחממים את הפלדה לאזור האוסטניט ומקררים אותה מהר. השאלה היא כמה מהר.

2. אם מקררים לאט, לאטומי הפחמן יש זמן לנוע בדיפוזיה, והאוסטניט מתפרק לפריט ולצמנטיט (פרליט), או לבייניט. אלה מבנים רכים יחסית.

3. אם מקררים מהר מספיק, אין זמן לדיפוזיה. האוסטניט מגיע לטמפרטורה MsM_s בלי להתפרק, והופך שם למרטנזיט: מבנה קשה מאוד, שבו הפחמן כלוא בסריג.

4. מהירות הקירור הקריטית היא הגבול בין שני המצבים: מהירות הקירור הקטנה ביותר שבה מתקבל מבנה מרטנזיטי מלא. בדיאגרמת TTT או CCT זו עקומת הקירור שמשיקה ל"אף" של עקומת תחילת ההתמרה (העקומה בצורת C) ועוברת משמאל לה.

5. המשמעות המעשית: כדי לחסם פלדה, צריך לקרר אותה, גם בליבה של החלק, מהר יותר ממהירות הקירור הקריטית. מהירות הקירור תלויה בנוזל הקירור (מים מקררים מהר יותר משמן, ושמן מהר יותר מאוויר) ובעובי החלק.

תשובה: מהירות הקירור הקריטית היא מהירות הקירור המינימלית שמבטיחה הפיכה של כל האוסטניט למרטנזיט, בלי פרליט ובייניט.

(2)
תשובה:

פלדות מים הן פלדות פחמן (בלי יסודות סגסוגת או עם מעט מהם), שמהירות הקירור הקריטית שלהן גבוהה, ולכן מחסמים אותן במים. פלדות שמן הן פלדות מסוגסגות (כרום, ניקל, מוליבדן, מנגן), שמהירות הקירור הקריטית שלהן נמוכה, ולכן אפשר לחסם אותן בשמן. תכונות טובות יותר מתקבלות בפלדות שמן: הן מתחסמות לעומק רב יותר (גם בליבה), עם פחות מאמצים פנימיים, עיוותים וסדקים, והמבנה אחרי ההרפיה אחיד ועדין יותר.

פלדות מים. פלדות פחמן רגילות, בלי יסודות סגסוגת או עם כמות קטנה מאוד מהם. כושר החיסום שלהן נמוך: מהירות הקירור הקריטית שלהן גבוהה, ולכן כדי לקבל מרטנזיט צריך לקרר אותן בקצב מהיר מאוד, כלומר במים (או בתמיסת מלח). גם כך הן מתחסמות רק לעומק קטן, והליבה של חלק עבה נשארת רכה.

פלדות שמן. פלדות מסוגסגות, עם כרום, ניקל, מוליבדן, מנגן ועוד. יסודות הסגסוגת מאטים את התפרקות האוסטניט: בדיאגרמת TTT עקומות ה-C זזות ימינה, ומהירות הקירור הקריטית קטנה. לכן אפשר לחסם אותן בקירור מתון יותר, בשמן (ופלדות מסוגסגות מאוד אפילו באוויר).

באילו פלדות התכונות טובות יותר אחרי חיסום והרפיה: בפלדות שמן. הסיבות:

1. עומק חיסום. כושר החיסום הגבוה מאפשר לקבל מרטנזיט בכל החתך, גם בחלקים עבים. אחרי ההרפיה מתקבל מרטנזיט מורפה אחיד מהשפה עד הליבה, עם חוזק וחוסן גבוהים בכל החתך. בפלדת מים הליבה נשארת פריט ופרליט.

2. פחות מאמצים פנימיים. קירור בשמן מתון יותר, וההפרש בין קצב הקירור של השפה לזה של הליבה קטן. לכן יש פחות מאמצים פנימיים, פחות עיוותים ופחות סכנת סדקים. בחיסום במים יש הלם תרמי חזק.

3. יסודות הסגסוגת עצמם: הם מחזקים את המבנה, יוצרים קרבידים עדינים ומאטים את ההתרככות בהרפיה. לכן באותה קשיות מתקבלים חוסן ומשיכות טובים יותר.

תשובה: פלדות מים הן פלדות פחמן שמחסמים במים, ופלדות שמן הן פלדות מסוגסגות שמחסמים בשמן. התכונות אחרי חיסום והרפיה טובות יותר בפלדות שמן, בזכות כושר חיסום גבוה, מבנה אחיד בכל החתך ופחות מאמצים, עיוותים וסדקים.

סעיף ב

(1)
תשובה:

SAE 1015 (כ-0.15% פחמן): צימנוט (פחמון), ואחריו חיסום והרפיה נמוכה, כי אין בה מספיק פחמן כדי להתקשות בחיסום, וצריך קודם להעשיר את השכבה החיצונית בפחמן. SAE 1050 (כ-0.5% פחמן): הקשיה באינדוקציה (או בלהבה) ואחריה הרפיה נמוכה, כי יש בה מספיק פחמן לקבל מרטנזיט קשה, ומספיק לחמם ולקרר רק את השכבה החיצונית.

מה כל פלדה מכילה. בסימון SAE שתי הספרות האחרונות הן כמות הפחמן במאיות האחוז:

•SAE 1015: פלדת פחמן עם כ-0.15% פחמן (דלת פחמן).

•SAE 1050: פלדת פחמן עם כ-0.50% פחמן (פחמן בינונית).

העיקרון. הקשיות של מרטנזיט תלויה בעיקר בכמות הפחמן. כדי לקבל שכבה קשה (בסביבות 55 עד 62 HRC) צריך בשכבה לפחות כ-0.4% פחמן, ועדיף 0.8% עד 1%.

SAE 1015: צימנוט (פחמון).

1. בפלדה הזאת יש מעט מדי פחמן, ולכן חיסום שלה כמו שהיא כמעט אינו מקשה אותה.

2. לכן מעשירים קודם את השכבה החיצונית בפחמן: מחממים את המוט לכ-900900 עד 930 ∘C930\,^\circ\text{C} בסביבה עשירה בפחמן (אבקת פחם, גז או מלחים), ומחזיקים כמה שעות, עד שהפחמן חודר בדיפוזיה לעומק של כ-1 מ"מ ומגיע שם לכ-0.8% עד 1%. עומק השכבה נקבע לפי הטמפרטורה ומשך ההחזקה.

3. אחר כך מחסמים: השכבה העשירה בפחמן הופכת למרטנזיט קשה, והליבה, שנשארה דלת פחמן, נשארת רכה וחסונה.

4. בסוף מבצעים הרפיה נמוכה (כ-150150 עד 200 ∘C200\,^\circ\text{C}) כדי להפחית מאמצים פנימיים בלי לאבד קשיות.

SAE 1050: הקשיה באינדוקציה (או בלהבה).

1. בפלדה הזאת כבר יש מספיק פחמן כדי להתקשות בחיסום, ולכן אין צורך לשנות את ההרכב שלה.

2. מחממים מהר רק את השכבה החיצונית אל מעל הקו A3A_3 (לכ-850850 עד 900 ∘C900\,^\circ\text{C}), באמצעות סליל אינדוקציה בתדר גבוה או בלהבת מבער, ומיד מקררים בסילון מים. השכבה החיצונית הופכת למרטנזיט, והליבה, שלא הגיעה לאזור האוסטניט, לא משתנה.

3. עומק של 1 מ"מ מתאים במיוחד לאינדוקציה בתדר גבוה: ככל שהתדר גבוה יותר, הזרם המושרה נשאר קרוב יותר לפני השטח, והשכבה המחוממת דקה יותר.

4. בסוף מבצעים הרפיה נמוכה.

(הקשיה באינדוקציה לא תתאים ל-SAE 1015, כי בלי מספיק פחמן השכבה לא תתקשה. צימנוט של SAE 1050 אפשרי אך מיותר, והוא עלול להפוך את הליבה לשבירה יותר.)

תשובה: ל-SAE 1015 מתאים צימנוט ואחריו חיסום והרפיה נמוכה, כי צריך להוסיף פחמן לשכבה החיצונית. ל-SAE 1050 מתאימה הקשיה באינדוקציה או בלהבה ואחריה הרפיה נמוכה, כי יש בה מספיק פחמן ומספיק לחסם רק את השכבה החיצונית.

(2)
תשובה:

צימנוט הוא תהליך תרמו-כימי: משנים את ההרכב של השכבה החיצונית (מוסיפים פחמן), מחממים את כל החלק שעות ארוכות, ואחר כך מחסמים את כולו; מתאים לפלדות דלות פחמן, ועלול לגרום לעיוותים. הקשיה באינדוקציה או בלהבה היא טיפול תרמי בלבד: ההרכב לא משתנה, מחממים בשניות רק את השכבה החיצונית ומחסמים מיד; מתאימה לפלדות עם 0.35% עד 0.6% פחמן, מהירה, עם עיוותים קטנים וקלה לבקרה בייצור סדרתי.

מאפייןצימנוט (פחמון)הקשיה באינדוקציה או בלהבה
סוג התהליךתרמו-כימי: משנה את ההרכב הכימי של השכבהתרמי בלבד: ההרכב לא משתנה
מה מחממיםאת כל החלקרק את השכבה החיצונית
טמפרטורה וזמןכ-900900 עד 930 ∘C930\,^\circ\text{C}, שעות ארוכותמעל A3A_3, שניות בודדות
פלדות מתאימותדלות פחמן (עד כ-0.25%)פחמן בינונית (כ-0.35% עד 0.6%), גם מסוגסגות
שלביםפחמון, חיסום, הרפיה נמוכהחימום מקומי וחיסום מיידי, הרפיה נמוכה
עיוותיםגדולים יותר, כי כל החלק מחומם ומחוסםקטנים, כי רק השכבה מחוממת
שליטה בעומקלפי זמן ההחזקה בתנורלפי התדר, ההספק וזמן החימום
הליבהדלת פחמן, רכה וחסונהההרכב המקורי, לא מושפעת
שימושייצור מנות בתנור, חלקים מורכביםמהיר, מתאים לייצור סדרתי ולהקשיה מקומית של אזורים מסוימים

ההבדל העיקרי: בצימנוט יוצרים שכבה חיצונית עם הרכב אחר (עשירה בפחמן) ואז מחסמים; בהקשיה באינדוקציה או בלהבה הפלדה כבר מכילה מספיק פחמן, ומחסמים רק את השכבה החיצונית שלה בעזרת חימום מקומי ומהיר.

תשובה: צימנוט הוא תהליך תרמו-כימי ארוך שמוסיף פחמן לשכבה ומחומם בו כל החלק, לפלדות דלות פחמן. הקשיה באינדוקציה או בלהבה היא טיפול תרמי מהיר שמחמם רק את השכבה, בלי לשנות את ההרכב, לפלדות פחמן בינוניות, ועם עיוותים קטנים יותר.

סעיף ג

תשובה:

ככל שטמפרטורת ההרפיה גבוהה יותר, החוזק והקשיות יורדים וההתארכות (המשיכות) עולה. הארכת זמן ההרפיה פועלת באותו כיוון, אבל ההשפעה שלה חלשה בהרבה מזו של הטמפרטורה.

מה קורה בהרפיה. אחרי חיסום הפלדה בנויה ממרטנזיט: קשה מאוד, שביר ומלא מאמצים פנימיים. בהרפיה מחממים אותה לטמפרטורה שמתחת ל-727 ∘C727\,^\circ\text{C} (מתחת לקו A1A_1). הפחמן יוצא בדיפוזיה מהסריג של המרטנזיט ומתגבש כחלקיקי קרביד, הסריג נרגע והמאמצים הפנימיים משתחררים. ככל שהתהליך מתקדם, חלקיקי הקרביד גדלים והמבנה מתקרב לפריט וצמנטיט.

השפעת הטמפרטורה:

•הרפיה נמוכה (150150 עד 250 ∘C250\,^\circ\text{C}): משתחררים בעיקר המאמצים הפנימיים. הקשיות והחוזק יורדים מעט, וההתארכות עולה מעט. מתאימה לכלים ולשכבות מוקשות.

•הרפיה בינונית (350350 עד 500 ∘C500\,^\circ\text{C}): הקשיות והחוזק יורדים יותר, והגמישות והחוסן עולים. מתאימה לקפיצים.

•הרפיה גבוהה (500500 עד 650 ∘C650\,^\circ\text{C}): הקשיות והחוזק יורדים הרבה, וההתארכות והחוסן עולים הרבה. חיסום עם הרפיה גבוהה נקרא השבחה, ומתאים לחלקי מכונות כמו צירים וגלגלי שיניים.

כלומר: טמפרטורה גבוהה יותר: חוזק נמוך יותר, קשיות נמוכה יותר, התארכות גבוהה יותר.

השפעת זמן ההרפיה: ההתמרות בהרפיה מתקדמות בדיפוזיה, ולכן הן תלויות גם בזמן. באותה טמפרטורה, הרפיה ארוכה יותר מקדמת את התהליך: החוזק והקשיות יורדים עוד, וההתארכות עולה. ההשפעה של הזמן חלשה בהרבה מזו של הטמפרטורה: כמה עשרות מעלות משנות את התכונות יותר מהכפלת הזמן. לכן בוחרים קודם את הטמפרטורה לפי התכונות הרצויות, ואת הזמן קובעים כך שכל החתך יגיע לטמפרטורה ויספיק להתמיר (בדרך כלל כשעה עד שעתיים).

תשובה: העלאת טמפרטורת ההרפיה מורידה את החוזק ואת הקשיות ומעלה את ההתארכות. הארכת זמן ההרפיה משפיעה באותו כיוון, אבל במידה קטנה יותר.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.