דילוג לתוכן המרכזי

מבחן מה"ט יסודות המכניקה 97001 - קיץ 2025 מועד א'

הנדסת מכונות · סמל 97001 · 8 שאלות · פתרון מלא לכל סעיף

מבחן הגמר הממלכתי של מה"ט ביסודות המכניקה, קיץ 2025 מועד א', כל 8 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה סופית ופתרון מלא ומוסבר, צעד אחרי צעד. נסו לפתור לבד, ואז פתחו את הפתרון.

הנחיות הבחינה

משך הבחינה: ארבע שעות.

מבנה השאלון: בשאלון שמונה שאלות פתוחות:

חלק א': מכניקה טכנית – יש לענות על שתי שאלות מתוך ארבע (שאלות 1-4).

חלק ב': גרפיקה הנדסית – יש לענות על שאלה אחת מתוך שתיים (שאלות 5-6).

שימו לב: יש לסרטט את ההיטלים על גבי דף ההיטלים המצורף. אין לסרטט היטלים במחברת הבחינה!

חלק ג': תורת החומרים – יש לענות על שאלה אחת מתוך שתיים (שאלות 7-8).

סך הכול: 100 נקודות.

חומר עזר: 1. מחשבון מדעי (אין להשתמש במחשב כף יד או במחשבון עם תקשורת חיצונית).

2. שלושה ספרי לימוד.

3. קלסר אחד עם חומר לימודי.

4. כלי סרטוט.

נוסחאון מה"ט ביסודות המכניקה - להורדה ב-PDF, 203 עמודים.

שאלה 1 · כדור על מישור משופע מוחזק בקפיץ

כדור BB שמשקלו 100 ניוטון מוחזק במצב המתואר באיור לשאלה על ידי קפיץ ABAB, שמידת קשיחותו 18 Nmm18\,\frac{N}{mm}.

הכדור נשען על מישור משופע חלק לחלוטין שזווית הטייתו היא 70∘70^\circ.

המידות באיור נתונות במילימטרים.

דרוש:

א.

לבנות דיאגרמת גוף חופשי של הכדור ומערכת כוחות משותפי נקודה BB.

(8 נקודות)
ב.

לכתוב משוואות שיווי משקל למערכת.

(8 נקודות)
ג.

לחשב את כוח התגובה שהמישור המשופע מפעיל על הכדור.

(6 נקודות)
ד.

לחשב את התכווצות הקפיץ.

(3 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 1

סעיף א

תשובה:

על הכדור פועלים שלושה כוחות שעוברים דרך מרכזו BB: המשקל W=100 NW=100\,\text{N} אנכית למטה; כוח הקפיץ FkF_k לאורך ABAB, ימינה ולמעלה בזווית α=51.34∘\alpha=51.34^\circ מעל האופק (הקפיץ לחוץ ודוחף את הכדור); והתגובה הנורמלית NBN_B של המישור, ניצבת למישור, שמאלה ולמטה בזווית 20∘20^\circ מתחת לאופק.

נתון: כדור במשקל W=100 NW=100\,\text{N}, קפיץ ABAB שמחובר למרכז הכדור, ומישור משופע חלק שנטוי 70∘70^\circ לאופק (הזווית מסומנת בין המישור לתקרה האופקית).

מבוקש: דיאגרמת גוף חופשי של הכדור, וכל הכוחות שפועלים עליו כמערכת כוחות משותפי נקודה BB.

למה כל הכוחות עוברים דרך BB. המשקל פועל במרכז הכדור. הקפיץ מחובר למרכז. המישור חלק, ולכן הוא דוחף רק בניצב לעצמו, וקו הניצב לפני כדור עובר תמיד דרך המרכז. לכן שלושת הכוחות נפגשים ב-BB.

מערכת הצירים. הראשית ב-BB, ציר xx אופקי ימינה, ציר yy אנכי למעלה.

הכוחות על הכדור, כוח אחרי כוח:

1. המשקל W=100 NW=100\,\text{N}: אנכית למטה.

2. כוח הקפיץ FkF_k: פועל לאורך הקו ABAB. הזווית של הקו נקבעת מהמידות שבאיור, 40 אופקית ו-50 אנכית:

tan⁡α=5040=1.25 ⇒ α=51.34∘\tan\alpha=\frac{50}{40}=1.25\ \Rightarrow\ \alpha=51.34^\circ

השאלה מבקשת את ההתכווצות של הקפיץ, כלומר הקפיץ לחוץ, והוא דוחף את הכדור הרחק מ-AA: ימינה ולמעלה, 51.34∘51.34^\circ מעל ציר xx.

3. התגובה הנורמלית NBN_B: ניצבת למישור המשופע ופונה מהמישור אל הכדור. המישור נטוי 70∘70^\circ לאופק, ולכן הניצב לו נטוי 90∘−70∘=20∘90^\circ-70^\circ=20^\circ לאופק. המישור נמצא מימין לכדור, ולכן הכוח פונה שמאלה ולמטה, 20∘20^\circ מתחת לציר xx.

בדיקת היגיון לכיוונים. המשקל מושך למטה, והתגובה של המישור גם היא בעלת רכיב כלפי מטה. רק הקפיץ יכול לתת רכיב כלפי מעלה, ולכן הוא חייב לדחוף את הכדור למעלה, כלומר הוא אכן לחוץ. ברכיב האופקי: הקפיץ דוחף ימינה והמישור דוחף שמאלה, והם מאזנים זה את זה.

רכיבי הכוחות:

כוחרכיב xxרכיב yy
משקל WW00−W-W
קפיץ FkF_k+Fkcos⁡51.34∘+F_k\cos51.34^\circ+Fksin⁡51.34∘+F_k\sin51.34^\circ
מישור NBN_B−NBcos⁡20∘-N_B\cos20^\circ−NBsin⁡20∘-N_B\sin20^\circ

תשובה: בדיאגרמה שלושה חיצים שיוצאים מ-BB: WW למטה, FkF_k ימינה ולמעלה ב-51.34∘51.34^\circ מעל האופק, ו-NBN_B שמאלה ולמטה ב-20∘20^\circ מתחת לאופק.

סעיף ב

תשובה:

∑Fx=0: Fkcos⁡51.34∘−NBcos⁡20∘=0\sum F_x=0:\ F_k\cos51.34^\circ-N_B\cos20^\circ=0

∑Fy=0: Fksin⁡51.34∘−NBsin⁡20∘−W=0\sum F_y=0:\ F_k\sin51.34^\circ-N_B\sin20^\circ-W=0

כל הכוחות עוברים דרך הנקודה BB, ולכן אין להם מומנט סביבה, ומשוואת המומנטים מתקיימת מעצמה. נשארות שתי משוואות כוחות: סכום הרכיבים בכל ציר שווה לאפס. לפי הטבלה מסעיף א:

1. ציר xx (ימינה חיובי):

∑Fx=0: Fkcos⁡51.34∘−NBcos⁡20∘=0(1)\sum F_x=0:\ F_k\cos51.34^\circ-N_B\cos20^\circ=0\quad(1)

2. ציר yy (למעלה חיובי):

∑Fy=0: Fksin⁡51.34∘−NBsin⁡20∘−W=0(2)\sum F_y=0:\ F_k\sin51.34^\circ-N_B\sin20^\circ-W=0\quad(2)

כאן FkF_k הוא כוח הקפיץ, NBN_B התגובה של המישור המשופע ו-W=100 NW=100\,\text{N} משקל הכדור. יש שני נעלמים ושתי משוואות, ולכן אפשר לפתור.

תשובה: Fkcos⁡51.34∘−NBcos⁡20∘=0F_k\cos51.34^\circ-N_B\cos20^\circ=0 ו- Fksin⁡51.34∘−NBsin⁡20∘−100=0F_k\sin51.34^\circ-N_B\sin20^\circ-100=0.

סעיף ג

תשובה:

NB≈120.11 NN_B\approx120.11\,\text{N}, בניצב למישור, שמאלה ולמטה ב-20∘20^\circ מתחת לאופק.

פותרים את שתי המשוואות מסעיף ב.

1. ממשוואה (1) מבטאים את FkF_k בעזרת NBN_B:

Fk=NB⋅cos⁡20∘cos⁡51.34∘=NB⋅0.939690.62470=1.50424⋅NBF_k=N_B\cdot\frac{\cos20^\circ}{\cos51.34^\circ}=N_B\cdot\frac{0.93969}{0.62470}=1.50424\cdot N_B

2. מציבים במשוואה (2), וכך נשאר נעלם אחד:

1.50424⋅NB⋅sin⁡51.34∘−NB⋅sin⁡20∘=1001.50424\cdot N_B\cdot\sin51.34^\circ-N_B\cdot\sin20^\circ=100

NB⋅(1.50424⋅0.78087−0.34202)=100N_B\cdot(1.50424\cdot0.78087-0.34202)=100

NB⋅(1.17462−0.34202)=100N_B\cdot(1.17462-0.34202)=100

NB⋅0.83260=100N_B\cdot0.83260=100

NB=1000.83260≈120.11 NN_B=\frac{100}{0.83260}\approx120.11\,\text{N}

התוצאה חיובית, ולכן הכיוון שהנחנו נכון: המישור דוחף את הכדור.

בדיקה במשפט לאמי (משפט הסינוסים). שלושה כוחות בשיווי משקל: כל כוח מתחלק בסינוס הזווית שבין שני הכוחות האחרים. הזווית בין FkF_k ל-NBN_B היא 180∘−51.34∘+20∘=148.66∘180^\circ-51.34^\circ+20^\circ=148.66^\circ, בין NBN_B ל-WW היא 90∘−20∘=70∘90^\circ-20^\circ=70^\circ, ובין FkF_k ל-WW היא 90∘+51.34∘=141.34∘90^\circ+51.34^\circ=141.34^\circ:

Wsin⁡148.66∘=1000.52012=192.26\frac{W}{\sin148.66^\circ}=\frac{100}{0.52012}=192.26

NB=192.26⋅sin⁡141.34∘=192.26⋅0.62470≈120.11 NN_B=192.26\cdot\sin141.34^\circ=192.26\cdot0.62470\approx120.11\,\text{N}

אותה תוצאה.

תשובה: המישור המשופע מפעיל על הכדור כוח NB≈120.11 NN_B\approx120.11\,\text{N}, בניצב למישור.

סעיף ד

תשובה:

Fk≈180.67 NF_k\approx180.67\,\text{N}, ΔL≈10.04 mm\Delta L\approx10.04\,\text{mm}

1. הכוח בקפיץ, מהקשר שמצאנו בסעיף ג:

Fk=1.50424⋅NB=1.50424⋅120.11≈180.67 NF_k=1.50424\cdot N_B=1.50424\cdot120.11\approx180.67\,\text{N}

(בדיקה במשפט לאמי: Fk=192.26⋅sin⁡70∘=192.26⋅0.93969≈180.67 NF_k=192.26\cdot\sin70^\circ=192.26\cdot0.93969\approx180.67\,\text{N}.)

2. ההתכווצות, לפי חוק הוק: הכוח בקפיץ שווה לקבוע הקפיץ כפול שינוי האורך שלו.

Fk=k⋅ΔL ⇒ ΔL=FkkF_k=k\cdot\Delta L\ \Rightarrow\ \Delta L=\frac{F_k}{k}

כאן k=18 Nmmk=18\,\frac{\text{N}}{\text{mm}} הוא קבוע הקפיץ. מציבים:

ΔL=180.6718≈10.04 mm\Delta L=\frac{180.67}{18}\approx10.04\,\text{mm}

תשובה: הקפיץ מתכווץ בכ-10.04 mm10.04\,\text{mm} (הכוח בו 180.67 N180.67\,\text{N}, לחיצה).

שאלה 2 · זרוע עגורן: מתיחות בכבל ותגובה בסמך

העגורן המוצג באיור לשאלה מרים עומס FF במשקל של 20 קילו ניוטון, שתלוי על קצה זרוע העגורן ABAB.

הזרוע ABAB מחוברת לבסיס העגורן בנקודה AA בעזרת סמך נייח. משקל הזרוע WW הוא 3 קילו ניוטון, והוא מרוכז בנקודה CC באמצע הזרוע ABAB.

הרמת העומס FF מתבצעת באמצעות כננת חשמלית EE וכבל הרמה DEDE, המחובר אל הזרוע ABAB בנקודה DD, הנמצאת באמצע הקטע BCBC.

אורך הזרוע ABAB הוא 5 מטרים.

דרוש:

א.

לבנות דיאגרמת גוף חופשי לזרוע ABAB.

(4 נקודות)
ב.

לכתוב משוואות שיווי משקל לזרוע ABAB.

(10 נקודות)
ג.

לחשב את כוח התגובה בכבל ההרמה DEDE.

(5 נקודות)
ד.

לחשב את כוח התגובה בסמך הנייח AA (שיעור וכיוון).

(6 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 2

סעיף א

תשובה:

על הזרוע פועלים: העומס F=20 kNF=20\,\text{kN} אנכית למטה ב-BB; המשקל W=3 kNW=3\,\text{kN} אנכית למטה ב-CC; מתיחות הכבל TT ב-DD, לכיוון EE, ימינה ולמטה ב-15∘15^\circ מתחת לאופק; ושני רכיבי תגובה AxA_x, AyA_y בסמך הנייח AA.

נתון: זרוע ABAB באורך 5 m5\,\text{m}, נטויה 45∘45^\circ לאנך (הזווית מסומנת ב-BB בין הזרוע לחבל האנכי של העומס). CC באמצע הזרוע, ו-DD באמצע הקטע BCBC. הכבל DEDE יוצא מ-DD בזווית 30∘30^\circ לזרוע.

מבוקש: כל הכוחות שפועלים על הזרוע.

המרחקים לאורך הזרוע, מ-AA:

AC=52=2.5 mAC=\frac{5}{2}=2.5\,\text{m}, AD=52+54=3.75 mAD=\frac{5}{2}+\frac{5}{4}=3.75\,\text{m}, AB=5 mAB=5\,\text{m}

הכיוון של הכבל. הזרוע נטויה 45∘45^\circ לאנך, ולכן גם 45∘45^\circ לאופק: מ-DD אל AA היא יורדת ימינה ב-45∘45^\circ מתחת לאופק. הכבל DEDE נמצא 30∘30^\circ מעל הזרוע, ולכן הזווית שלו מתחת לאופק היא:

α=45∘−30∘=15∘\alpha=45^\circ-30^\circ=15^\circ

הכוחות על הזרוע, כוח אחרי כוח (ציר xx ימינה, ציר yy למעלה):

1. העומס F=20 kNF=20\,\text{kN}: תלוי בקצה BB, אנכית למטה.

2. משקל הזרוע W=3 kNW=3\,\text{kN}: מרוכז ב-CC, אנכית למטה.

3. מתיחות הכבל TT: כבל יכול רק למשוך. הוא מושך את DD לכיוון הכננת EE: ימינה ולמטה, 15∘15^\circ מתחת לאופק.

4. התגובה בסמך הנייח AA: סמך נייח מונע תזוזה בשני הכיוונים, ולכן יש בו שני רכיבים, AxA_x ו-AyA_y. מניחים את שניהם בכיוון החיובי של הצירים; אם רכיב ייצא שלילי, הכיוון שלו הפוך.

תשובה: בדיאגרמה חמישה חיצים: FF ו-WW למטה (ב-BB וב-CC), TT ב-DD לכיוון EE (15∘15^\circ מתחת לאופק), ו-AxA_x, AyA_y ב-AA.

סעיף ב

תשובה:

∑MA=0: F⋅5cos⁡45∘+W⋅2.5cos⁡45∘−T⋅3.75sin⁡30∘=0\sum M_A=0:\ F\cdot5\cos45^\circ+W\cdot2.5\cos45^\circ-T\cdot3.75\sin30^\circ=0

∑Fx=0: Ax+Tcos⁡15∘=0\sum F_x=0:\ A_x+T\cos15^\circ=0

∑Fy=0: Ay−Tsin⁡15∘−W−F=0\sum F_y=0:\ A_y-T\sin15^\circ-W-F=0

הזרוע היא גוף קשיח במישור, ולכן יש לה שלוש משוואות שיווי משקל. יש שלושה נעלמים (TT, AxA_x, AyA_y), ולכן שלוש המשוואות מספיקות.

1. סכום המומנטים סביב AA (נגד כיוון השעון חיובי). בוחרים את AA כי AxA_x ו-AyA_y עוברים דרכה, וכך נשאר במשוואה נעלם אחד, TT.

זרוע המומנט של כוח אנכי היא המרחק האופקי מ-AA לנקודת הפעולה שלו. הזרוע נטויה 45∘45^\circ, ולכן המרחק האופקי הוא המרחק לאורך הזרוע כפול cos⁡45∘\cos45^\circ:

•FF ב-BB: זרוע 5cos⁡45∘=3.536 m5\cos45^\circ=3.536\,\text{m} משמאל ל-AA. כוח כלפי מטה משמאל לנקודה מסובב נגד כיוון השעון: +F⋅5cos⁡45∘+F\cdot5\cos45^\circ.

•WW ב-CC: זרוע 2.5cos⁡45∘=1.768 m2.5\cos45^\circ=1.768\,\text{m}, באותו כיוון סיבוב: +W⋅2.5cos⁡45∘+W\cdot2.5\cos45^\circ.

•TT ב-DD: המרחק הניצב מ-AA לקו הכבל. הכבל יוצא מ-DD בזווית 30∘30^\circ לזרוע, ולכן המרחק הזה הוא AD⋅sin⁡30∘=3.75⋅0.5=1.875 mAD\cdot\sin30^\circ=3.75\cdot0.5=1.875\,\text{m}. הכבל מושך ימינה ולמטה מעל AA ומסובב עם כיוון השעון: −T⋅3.75sin⁡30∘-T\cdot3.75\sin30^\circ.

∑MA=0: F⋅5cos⁡45∘+W⋅2.5cos⁡45∘−T⋅3.75sin⁡30∘=0(1)\sum M_A=0:\ F\cdot5\cos45^\circ+W\cdot2.5\cos45^\circ-T\cdot3.75\sin30^\circ=0\quad(1)

אותה משוואה בפירוק של TT לרכיבים: הרכיב האופקי Tcos⁡15∘T\cos15^\circ פועל בגובה 3.75sin⁡45∘3.75\sin45^\circ מעל AA, והרכיב האנכי Tsin⁡15∘T\sin15^\circ פועל במרחק אופקי 3.75cos⁡45∘3.75\cos45^\circ משמאל ל-AA:

−Tcos⁡15∘⋅3.75sin⁡45∘+Tsin⁡15∘⋅3.75cos⁡45∘=−T⋅3.75⋅sin⁡(45∘−15∘)=−T⋅3.75sin⁡30∘-T\cos15^\circ\cdot3.75\sin45^\circ+T\sin15^\circ\cdot3.75\cos45^\circ=-T\cdot3.75\cdot\sin(45^\circ-15^\circ)=-T\cdot3.75\sin30^\circ

2. סכום הכוחות בציר xx (ימינה חיובי):

∑Fx=0: Ax+Tcos⁡15∘=0(2)\sum F_x=0:\ A_x+T\cos15^\circ=0\quad(2)

3. סכום הכוחות בציר yy (למעלה חיובי):

∑Fy=0: Ay−Tsin⁡15∘−W−F=0(3)\sum F_y=0:\ A_y-T\sin15^\circ-W-F=0\quad(3)

תשובה: שלוש המשוואות (1), (2), (3) שלמעלה, עם F=20 kNF=20\,\text{kN} ו-W=3 kNW=3\,\text{kN}.

סעיף ג

תשובה:

T≈40.54 kNT\approx40.54\,\text{kN} (מתיחה)

מחשבים את TT ממשוואת המומנטים (1), שבה הוא הנעלם היחיד:

T=F⋅5cos⁡45∘+W⋅2.5cos⁡45∘3.75sin⁡30∘T=\frac{F\cdot5\cos45^\circ+W\cdot2.5\cos45^\circ}{3.75\sin30^\circ}

1. המומנט של העומס והמשקל:

F⋅5cos⁡45∘=20⋅3.536=70.71 kN⋅mF\cdot5\cos45^\circ=20\cdot3.536=70.71\,\text{kN}\cdot\text{m}

W⋅2.5cos⁡45∘=3⋅1.768=5.30 kN⋅mW\cdot2.5\cos45^\circ=3\cdot1.768=5.30\,\text{kN}\cdot\text{m}

יחד: 76.01 kN⋅m76.01\,\text{kN}\cdot\text{m}

2. מציבים:

T=76.011.875≈40.54 kNT=\frac{76.01}{1.875}\approx40.54\,\text{kN}

התוצאה חיובית, כלומר הכבל אכן מתוח.

תשובה: הכוח בכבל ההרמה DEDE הוא T≈40.54 kNT\approx40.54\,\text{kN}.

סעיף ד

תשובה:

RA≈51.53 kNR_A\approx51.53\,\text{kN}, שמאלה ולמעלה בזווית β≈40.54∘\beta\approx40.54^\circ מעל האופק (Ax≈−39.16 kNA_x\approx-39.16\,\text{kN}, כלומר שמאלה; Ay≈33.49 kNA_y\approx33.49\,\text{kN} למעלה).

1. הרכיב האופקי, ממשוואה (2):

Ax=−Tcos⁡15∘=−40.54⋅0.96593≈−39.16 kNA_x=-T\cos15^\circ=-40.54\cdot0.96593\approx-39.16\,\text{kN}

הסימן שלילי, ולכן AxA_x פונה שמאלה: הסמך מאזן את הכבל שמושך את הזרוע ימינה.

2. הרכיב האנכי, ממשוואה (3):

Ay=Tsin⁡15∘+W+F=40.54⋅0.25882+3+20=10.49+23≈33.49 kNA_y=T\sin15^\circ+W+F=40.54\cdot0.25882+3+20=10.49+23\approx33.49\,\text{kN}

הסימן חיובי, ולכן AyA_y פונה למעלה.

3. השיעור, לפי משפט פיתגורס:

RA=Ax2+Ay2=39.162+33.492=1533.5+1121.6≈51.53 kNR_A=\sqrt{A_x^2+A_y^2}=\sqrt{39.16^2+33.49^2}=\sqrt{1533.5+1121.6}\approx51.53\,\text{kN}

4. הכיוון, כזווית מעל האופק:

tan⁡β=∣Ay∣∣Ax∣=33.4939.16=0.8552 ⇒ β≈40.54∘\tan\beta=\frac{|A_y|}{|A_x|}=\frac{33.49}{39.16}=0.8552\ \Rightarrow\ \beta\approx40.54^\circ

AxA_x שמאלה ו-AyA_y למעלה, ולכן RAR_A פונה שמאלה ולמעלה.

בדיקה במשוואת מומנטים סביב BB. ביחס ל-BB, הנקודה AA נמצאת 3.536 m3.536\,\text{m} ימינה ו-3.536 m3.536\,\text{m} למטה, CC במחצית המרחקים האלה (1.768 m1.768\,\text{m}), ו-DD ברבע שלהם (0.884 m0.884\,\text{m}):

•AxA_x (שמאלה, מתחת ל-BB): −39.16⋅3.536=−138.45-39.16\cdot3.536=-138.45

•AyA_y (למעלה, מימין ל-BB): +33.49⋅3.536=+118.41+33.49\cdot3.536=+118.41

•WW (למטה, מימין ל-BB): −3⋅1.768=−5.30-3\cdot1.768=-5.30

•רכיבי TT ב-DD: Tcos⁡15∘=39.16T\cos15^\circ=39.16 ימינה מתחת ל-BB נותן +39.16⋅0.884=+34.61+39.16\cdot0.884=+34.61; Tsin⁡15∘=10.49T\sin15^\circ=10.49 למטה מימין ל-BB נותן −10.49⋅0.884=−9.27-10.49\cdot0.884=-9.27

סכום: −138.45+118.41−5.30+34.61−9.27≈0-138.45+118.41-5.30+34.61-9.27\approx0. המשוואה מתקיימת.

תשובה: RA≈51.53 kNR_A\approx51.53\,\text{kN}, שמאלה ולמעלה, בזווית של כ-40.54∘40.54^\circ מעל האופק.

שאלה 3 · מרכז כובד של צורה עם רבעי עיגול

לצורה בעלת עובי אחיד, המוצגת באיור לשאלה, עליך לחשב קואורדינטות של מרכז הכובד XCX_C ו-YCY_C במערכת הצירים הנתונה באיור.

יש לסמן את הנקודה בתרשים.

המידות נתונות במילימטרים.

(25 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 3

פתרון

תשובה:

XC≈73.76 mmX_C\approx73.76\,\text{mm}, YC≈65.88 mmY_C\approx65.88\,\text{mm}

נתון: לוח בעובי אחיד. המידות במילימטרים, והראשית 00 בפינה השמאלית התחתונה.

מבוקש: הקואורדינטות XCX_C, YCY_C של מרכז הכובד, וסימון הנקודה.

השיטה. העובי אחיד, ולכן מרכז הכובד של הלוח הוא מרכז הכובד של השטח. מחלקים את הצורה לחלקים פשוטים שמרכז הכובד שלהם ידוע. חלק חסר (חלל) נכנס לחישוב עם שטח שלילי. אחר כך:

XC=∑Ai⋅xi∑AiX_C=\frac{\sum A_i\cdot x_i}{\sum A_i}, YC=∑Ai⋅yi∑AiY_C=\frac{\sum A_i\cdot y_i}{\sum A_i}

כאן AiA_i הוא השטח של חלק, ו-xix_i, yiy_i הן הקואורדינטות של מרכז הכובד שלו.

קריאת המידות מהאיור.

•הקו המקווקו האופקי נמצא בגובה 100100, והנקודה העליונה של הצורה בגובה 100+40=140100+40=140.

•הקו המשופע יורד 4040 בזווית 21.8∘21.8^\circ, ולכן האורך האופקי שלו הוא 40tan⁡21.8∘=400.4=100\frac{40}{\tan21.8^\circ}=\frac{40}{0.4}=100. מכאן שהקו המקווקו האנכי נמצא ב-x=100x=100.

•רבע העיגול R70R70 מתחיל בנקודה (100,100)(100,100) ויורד ימינה. לכן המרכז שלו בנקודה (100,30)(100,30), והוא מסתיים בנקודה (170,30)(170,30).

•רבע העיגול החסר R50R50 מרכזו בראשית.

החלוקה לחלקים (כמו בציור הפתרון):

1. ריבוע 100×100100\times100: מ-x=0x=0 עד 100100, מ-y=0y=0 עד 100100.

2. רבע עיגול R=70R=70, שמרכזו ב-(100,30)(100,30).

3. משולש ישר זווית מעל הריבוע: ניצב אופקי 100100, ניצב אנכי 4040; הזווית הישרה בנקודה (0,100)(0,100).

4. חלל: רבע עיגול R=50R=50, שמרכזו בראשית. שטח שלילי.

מרכז הכובד של כל חלק.

•ריבוע: במרכז, (50,50)(50,50).

•רבע עיגול: במרחק 4R3π\frac{4R}{3\pi} מכל אחד משני הרדיוסים הישרים שלו. ל-R=70R=70: 4⋅703π=29.71\frac{4\cdot70}{3\pi}=29.71, ולכן x2=100+29.71=129.71x_2=100+29.71=129.71, y2=30+29.71=59.71y_2=30+29.71=59.71.

•משולש ישר זווית: שליש מכל ניצב, מהפינה של הזווית הישרה: x3=1003=33.33x_3=\frac{100}{3}=33.33, y3=100+403=113.33y_3=100+\frac{40}{3}=113.33.

•רבע עיגול R=50R=50: 4⋅503π=21.22\frac{4\cdot50}{3\pi}=21.22, ולכן x4=y4=21.22x_4=y_4=21.22.

השטחים.

A1=100⋅100=10000A_1=100\cdot100=10000, A2=π⋅7024=3848.45A_2=\frac{\pi\cdot70^2}{4}=3848.45, A3=100⋅402=2000A_3=\frac{100\cdot40}{2}=2000, A4=−π⋅5024=−1963.50A_4=-\frac{\pi\cdot50^2}{4}=-1963.50

טבלת החישוב (שטחים ב-mm2\text{mm}^2, מרחקים ב-mm\text{mm}, מכפלות ב-mm3\text{mm}^3):

חלקAiA_ixix_iyiy_iAi⋅xiA_i\cdot x_iAi⋅yiA_i\cdot y_i
1. ריבוע100001000050505050500000500000500000500000
2. רבע עיגול R70R703848.453848.45129.71129.7159.7159.71499178499178229787229787
3. משולש2000200033.3333.33113.33113.336666766667226667226667
4. חלל רבע עיגול R50R50−1963.50-1963.5021.2221.2221.2221.22−41667-41667−41667-41667
סך הכול13884.9513884.9510241781024178914787914787

החישוב.

XC=102417813884.95≈73.76 mmX_C=\frac{1024178}{13884.95}\approx73.76\,\text{mm}

YC=91478713884.95≈65.88 mmY_C=\frac{914787}{13884.95}\approx65.88\,\text{mm}

בדיקה בחלוקה אחרת. מלבן מלא 100×140100\times140 (מרכז (50,70)(50,70)), פחות המשולש שחסר מעל הקו המשופע (שטח 20002000, הזווית הישרה בפינה (100,140)(100,140), ולכן המרכז ב-(66.67,126.67)(66.67,126.67)), ועוד אותו רבע עיגול R70R70, פחות אותו חלל R50R50:

∑A=14000−2000+3848.45−1963.50=13884.95\sum A=14000-2000+3848.45-1963.50=13884.95

XC=14000⋅50−2000⋅66.67+499178−4166713884.95=102417813884.95≈73.76 mmX_C=\frac{14000\cdot50-2000\cdot66.67+499178-41667}{13884.95}=\frac{1024178}{13884.95}\approx73.76\,\text{mm}

YC=14000⋅70−2000⋅126.67+229787−4166713884.95=91478713884.95≈65.88 mmY_C=\frac{14000\cdot70-2000\cdot126.67+229787-41667}{13884.95}=\frac{914787}{13884.95}\approx65.88\,\text{mm}

אותה תוצאה.

סימון הנקודה בתרשים. מודדים 73.7673.76 ימינה מציר yy ו-65.8865.88 למעלה מציר xx ומסמנים שם את הנקודה CC. היא נמצאת בתוך החומר, בתוך הריבוע ומחוץ לחלל R50R50 (המרחק שלה מהראשית כ-9999, יותר מ-5050). זה הגיוני: החלל שבפינה השמאלית התחתונה והחומר שנוסף מימין (רבע העיגול R70R70) מזיזים את מרכז הכובד ימינה ולמעלה ממרכז הריבוע. (בציור הפתרון שלמטה רשום 73.75: שם עוגל x2x_2 ל-129.7 לפני ההכפלה; ההבדל זניח.)

תשובה: XC≈73.76 mmX_C\approx73.76\,\text{mm}, YC≈65.88 mmY_C\approx65.88\,\text{mm}.

שאלה 4 · שני רוכבים על מסלול משופע: זמן ומקום הפגישה

שני רוכבי אופניים מגיעים בו־זמנית למסלול משופע ומתחילים לנוע זה לקראת זה. אחד מהם מתחיל לעלות במעלה המסלול במהירות 30 kmh30\,\frac{km}{h} ונע בתאוטה של 0.2 ms20.2\,\frac{m}{s^2}, והשני מתחיל לרדת במורד המסלול במהירות 54 kmh54\,\frac{km}{h} ונע בתאוצה 2 ms22\,\frac{m}{s^2}. גובה קצה המסלול העליון, שבו הרוכב השני מתחיל את תנועתו, הוא 65 מטר, וזווית שיפוע המסלול היא 30∘30^\circ.

דרוש:

א.

לחשב תוך כמה זמן ייפגשו רוכבי האופניים.

(17 נקודות)
ב.

לחשב את המרחק שיעבור כל אחד מהרוכבים עד לפגישתם.

(4 נקודות)
ג.

לחשב את מהירויות הרוכבים בזמן הפגישה.

(4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 4

סעיף א

תשובה:

t≈4.71 st\approx4.71\,\text{s}

נתון: רוכב 1 יוצא מתחתית המסלול במעלה, במהירות 30 kmh30\,\frac{\text{km}}{\text{h}} ובתאוטה 0.2 ms20.2\,\frac{\text{m}}{\text{s}^2}. רוכב 2 יוצא באותו רגע מראש המסלול במורד, במהירות 54 kmh54\,\frac{\text{km}}{\text{h}} ובתאוצה 2 ms22\,\frac{\text{m}}{\text{s}^2}. ראש המסלול בגובה 65 m65\,\text{m}, והשיפוע 30∘30^\circ.

מבוקש: הזמן עד הפגישה.

המודל. כל רוכב נע בקו ישר לאורך המסלול בתאוצה קבועה, ולכן זו תנועה שוות תאוצה. התאוצות נתונות לאורך המסלול, ולכן אין צורך לפרק את כוח הכובד. מודדים את הדרך של כל רוכב מנקודת ההתחלה שלו, בכיוון התנועה שלו.

1. המרת יחידות (מחלקים ב-3.6):

v01=303.6=8.333 msv_{01}=\frac{30}{3.6}=8.333\,\frac{\text{m}}{\text{s}}, v02=543.6=15 msv_{02}=\frac{54}{3.6}=15\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

2. אורך המסלול. הגובה 65 m65\,\text{m} הוא הניצב שמול זווית השיפוע, ואורך המסלול הוא היתר:

S=65sin⁡30∘=650.5=130 mS=\frac{65}{\sin30^\circ}=\frac{65}{0.5}=130\,\text{m}

3. הדרך של כל רוכב, לפי S=v0⋅t+a⋅t22S=v_0\cdot t+\frac{a\cdot t^2}{2}:

רוכב 1 מאט, ולכן התאוצה שלו שלילית (a1=−0.2a_1=-0.2):

S1=8.333⋅t−0.2⋅t22=8.333⋅t−0.1⋅t2S_1=8.333\cdot t-\frac{0.2\cdot t^2}{2}=8.333\cdot t-0.1\cdot t^2

רוכב 2 מאיץ (a2=2a_2=2):

S2=15⋅t+2⋅t22=15⋅t+t2S_2=15\cdot t+\frac{2\cdot t^2}{2}=15\cdot t+t^2

4. תנאי הפגישה. הרוכבים נעים זה לקראת זה מקצות המסלול. ברגע הפגישה הם נמצאים באותה נקודה, ולכן סכום הדרכים שלהם שווה לאורך המסלול:

S1+S2=130S_1+S_2=130

8.333⋅t−0.1⋅t2+15⋅t+t2=1308.333\cdot t-0.1\cdot t^2+15\cdot t+t^2=130

0.9⋅t2+23.333⋅t−130=00.9\cdot t^2+23.333\cdot t-130=0

5. פתרון המשוואה הריבועית:

t=−23.333±23.3332+4⋅0.9⋅1302⋅0.9=−23.333±544.44+4681.8=−23.333±31.8191.8t=\frac{-23.333\pm\sqrt{23.333^2+4\cdot0.9\cdot130}}{2\cdot0.9}=\frac{-23.333\pm\sqrt{544.44+468}}{1.8}=\frac{-23.333\pm31.819}{1.8}

t1=8.4861.8≈4.71 st_1=\frac{8.486}{1.8}\approx4.71\,\text{s}

t2=−55.1521.8≈−30.64 st_2=\frac{-55.152}{1.8}\approx-30.64\,\text{s}, זמן שלילי, ולכן אינו מתאים.

בדיקת היגיון. רוכב 1 מאט, והוא היה נעצר רק אחרי 8.3330.2=41.7 s\frac{8.333}{0.2}=41.7\,\text{s}, כלומר עד הפגישה הוא כל הזמן נע במעלה. לכן נוסחת הדרך שלו תקפה.

תשובה: הרוכבים ייפגשו כעבור כ-4.71 s4.71\,\text{s}.

סעיף ב

תשובה:

S1≈37.06 mS_1\approx37.06\,\text{m}, S2≈92.94 mS_2\approx92.94\,\text{m}

מציבים את זמן הפגישה t=4.714 st=4.714\,\text{s} בנוסחאות הדרך מסעיף א.

1. רוכב 1:

S1=8.333⋅4.714−0.1⋅4.7142=39.28−2.22≈37.06 mS_1=8.333\cdot4.714-0.1\cdot4.714^2=39.28-2.22\approx37.06\,\text{m}

2. רוכב 2:

S2=15⋅4.714+4.7142=70.71+22.22≈92.94 mS_2=15\cdot4.714+4.714^2=70.71+22.22\approx92.94\,\text{m}

בדיקה: 37.06+92.94=130 m37.06+92.94=130\,\text{m}, כאורך המסלול.

תשובה: הרוכב שעולה עובר כ-37.06 m37.06\,\text{m}, והרוכב שיורד כ-92.94 m92.94\,\text{m}.

סעיף ג

תשובה:

v1≈7.39 msv_1\approx7.39\,\frac{\text{m}}{\text{s}} (כ-26.6 kmh26.6\,\frac{\text{km}}{\text{h}}), v2≈24.43 msv_2\approx24.43\,\frac{\text{m}}{\text{s}} (כ-87.9 kmh87.9\,\frac{\text{km}}{\text{h}})

המהירות בתנועה שוות תאוצה: v=v0+a⋅tv=v_0+a\cdot t, עם t=4.714 st=4.714\,\text{s}.

1. רוכב 1 (מאט):

v1=8.333−0.2⋅4.714=8.333−0.943≈7.39 msv_1=8.333-0.2\cdot4.714=8.333-0.943\approx7.39\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

2. רוכב 2 (מאיץ):

v2=15+2⋅4.714=15+9.43≈24.43 msv_2=15+2\cdot4.714=15+9.43\approx24.43\,\frac{\text{m}}{\text{s}}

ביחידות של השאלה: v1=7.39⋅3.6≈26.6 kmhv_1=7.39\cdot3.6\approx26.6\,\frac{\text{km}}{\text{h}}, v2=24.43⋅3.6≈87.9 kmhv_2=24.43\cdot3.6\approx87.9\,\frac{\text{km}}{\text{h}}.

תשובה: ברגע הפגישה מהירות הרוכב שעולה כ-7.39 ms7.39\,\frac{\text{m}}{\text{s}}, ומהירות הרוכב שיורד כ-24.43 ms24.43\,\frac{\text{m}}{\text{s}}.

שאלה 5 · השלמת היטלים וחתך: גוף עם תעלה וחריץ

נתון: גוף מרחבי סימטרי באיזומטרייה, והתחלת סרטוט ההיטלים שלו על גבי דף ההיטלים המצורף.

הערה: כל החללים עוברים.

דרוש: להשלים באמצעות כלי סרטוט שלושה היטלים של הגוף על גבי דף ההיטלים המצורף בלבד.

שימו לב: אין לסרטט במחברת הבחינה! אפשר לסרטט בעיפרון או בעט.

דף היטלים לשאלה 5:

א.

היטל פנים בחתך.

(7 נקודות)
ב.

היטל על.

(7 נקודות)
ג.

היטל צד.

(6 נקודות)
ד.

לתת מידות להיטלים לפי התקן למתן מידות. יש לתת מידת גובה מרבי של הגוף כמידת REF לידיעה.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 5

סעיף א

תשובה:

חתך במישור הסימטריה. מוסיפים: קו אופקי בגובה 10 לכל האורך (תקרת התעלה התחתונה); שני קווים אנכיים של החריץ, באורך 5 ו-35, בין גובה 10 ל-20, עם קווי ציר ב-10 וב-30; קו אנכי באורך 60 מגובה 20 עד 40 (חזית הקיר האחורי) וקו אופקי בגובה 35 מאורך 60 עד 70 (תחתית השקע). מקווקווים: הבסיס בין גובה 10 ל-20 (מאורך 0 עד 5 ומאורך 35 עד 70) והקיר האחורי עד גובה 35, ברצף אחד. התעלה, החריץ, השקע והחלל שבין הצלעות לא מקווקווים.

מבוקש: היטל פנים שמסורטט כחתך. בדף ההיטלים מודפס המתאר שלו: מלבן הבסיס, הקו המשופע והחלק העליון.

שלב 1: מבינים את הגוף מהאיזומטריה. (כל המידות במ"מ. "אורך" נמדד מהקצה החופשי של הבסיס, שהוא הקצה השמאלי של היטל הפנים; "גובה" מתחתית הגוף; "רוחב" בניצב להיטל הפנים.)

•בסיס: אורך 70, רוחב 60, גובה 20.

•בתחתית הבסיס: תעלה עוברת לכל האורך, ברוחב 40 ובגובה 10. מכל צד שלה נשארת רגל ברוחב 60−402=10\frac{60-40}{2}=10.

•בבסיס: חריץ עובר (קדח מוארך) ברוחב 10 (רדיוס הקשתות 5), על ציר הסימטריה. מרכז הקשת הראשונה 10 מהקצה החופשי, והמרחק בין מרכזי הקשתות 20. לכן החריץ משתרע מאורך 5 עד אורך 35. הוא עובר את כל עובי הבסיס ונפתח אל התעלה.

•על הבסיס, מאורך 25 עד 70: חלק עליון ברוחב 50 (5 מכל צד של הבסיס) ובגובה 20 (מגובה 20 עד 40). הוא בנוי משתי צלעות צד בעובי 10 ומקיר אחורי:

•כל צלע מתחילה בקו משופע מאורך 25 בגובה 20 עד אורך 50 בגובה 40, ומשם ראש אופקי באורך 20, עד הקצה (אורך 70).

•הקיר האחורי בעובי 10 (מאורך 60 עד 70) מחבר את שתי הצלעות. בראשו, במרכז, שקע חצי עגול ברוחב 10 (רדיוס 5), שעובר את כל עובי הקיר.

•הגובה הכולל: 20+20=4020+20=40.

שלב 2: מישור החיתוך. כל הפרטים הפנימיים (התעלה, החריץ והשקע) נמצאים על מישור הסימטריה האורכי של הגוף, ולכן חותכים בו. זה הקו המרכזי (קו הציר האופקי) של היטל העל. חתך במישור הסימטריה אפשר להשאיר בלי סימון; אם מסמנים, מסמנים אותו בהיטל העל על קו הציר, עם חצים בכיוון המבט ואות A, וכותבים A-A מעל היטל הפנים.

שלב 3: מה המישור חותך, רצועה אחרי רצועה (מלמטה למעלה):

1. גובה 0 עד 10: התעלה. במרכז אין חומר, ולכן אין קווקוו. רואים מאחורי המישור את הדופן של הרגל הרחוקה. מוסיפים קו אופקי מלא בגובה 10, לכל אורך הגוף (תקרת התעלה). הקו התחתון כבר קיים.

2. גובה 10 עד 20: הבסיס. המישור עובר בחומר, חוץ מהחריץ. מוסיפים שני קווים אנכיים מלאים בין גובה 10 ל-20, באורך 5 ובאורך 35 (קצות החריץ), ובתוך החריץ שני קווי ציר אנכיים באורך 10 ובאורך 30 (מרכזי הקשתות). מקווקווים את הבסיס מאורך 0 עד 5 ומאורך 35 עד 70.

3. גובה 20 עד 40, מאורך 25 עד 60: בין שתי הצלעות אין חומר במישור הסימטריה. רואים מאחוריו את הצלע הרחוקה: הקו המשופע והראש האופקי שלה כבר מסורטטים, ולא מקווקווים אותם.

4. גובה 20 עד 40, מאורך 60 עד 70: הקיר האחורי. המישור עובר בחומר מגובה 20 עד גובה 35, ובשקע (ברדיוס 5 מתחת לראש הקיר, מגובה 35 עד 40) אין חומר. מוסיפים קו אנכי מלא באורך 60 מגובה 20 עד 40 (החזית של הקיר) וקו אופקי מלא בגובה 35, מאורך 60 עד 70 (תחתית השקע). מקווקווים את הקיר מגובה 20 עד 35.

הקווקוו. קווים דקים ב-45∘45^\circ, באותו כיוון ובאותו מרווח בכל השטחים החתוכים. הבסיס והקיר האחורי הם גוף אחד, ולכן הקווקוו של הבסיס (מאורך 35 עד 70) ושל הקיר נמשך ברצף, ואין ביניהם קו גבול: את קו הבסיס בגובה 20 מסיימים באורך 60.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. קצות החריץ (אורך 5 ו-35) נמצאים בדיוק מעל הקשתות שבהיטל העל, וגובה 10 של התעלה מתאים לתקרת התעלה שבהיטל הצד.

תשובה: היטל הפנים הוא חתך במישור הסימטריה: קו התעלה בגובה 10, קצות החריץ באורך 5 ו-35, חזית הקיר האחורי באורך 60 ותחתית השקע בגובה 35. מקווקווים את הבסיס שמחוץ לחריץ ואת הקיר האחורי עד גובה 35, ברצף אחד.

סעיף ב

תשובה:

מוסיפים בקו מלא: את מתאר החריץ (שני קווים ישרים ברוחב 10 בין אורך 10 ל-30 ושתי קשתות R5), עם קווי ציר; קו רוחבי באורך 50 על כל צלע (סוף הקו המשופע); שני קווים של השקע, 5 מכל צד של הציר, מאורך 60 עד 70. בקו מקווקו: שני קווים לכל האורך, 10 מכל צד של הגוף (דופנות התעלה התחתונה).

מבוקש: להשלים את היטל העל. בדף ההיטלים מודפסים המתאר (70×6070\times60), צורת ה-U של החלק העליון (שתי הצלעות והקיר האחורי) וציר הסימטריה.

מביטים על הגוף מלמעלה ובודקים פרט אחרי פרט:

1. החריץ בבסיס. הוא נראה מלמעלה בצורתו האמיתית. מסרטטים בקו מלא שני קווים ישרים, 5 מכל צד של ציר הסימטריה, מאורך 10 עד אורך 30, ושתי קשתות ברדיוס 5 סביב המרכזים שבאורך 10 ובאורך 30. דרך המרכזים עוברים קווי ציר קצרים בניצב לציר הסימטריה.

2. הקו המשופע של הצלעות. מלמעלה רואים את המשטח המשופע של כל צלע (מאורך 25 עד 50) ואת הראש האופקי שלה (מאורך 50 עד 70). המקצוע ביניהם נראה כקו מלא קצר באורך 50, לכל רוחב הצלע (10).

3. השקע בקיר האחורי. השקע פתוח כלפי מעלה, ולכן הדפנות שלו נראות: שני קווים מלאים, 5 מכל צד של ציר הסימטריה, מאורך 60 עד 70 (לכל עובי הקיר).

4. התעלה התחתונה מוסתרת מתחת לבסיס. מסרטטים את הדפנות שלה כקווים מקווקווים, 10 מכל צד של הגוף (20 מהציר), לכל אורך הגוף, מאורך 0 עד 70. הם עוברים גם מתחת לצלעות, ושם הם נשארים מקווקווים.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. קצות החריץ (אורך 5 ו-35) נמצאים בדיוק מתחת לקווים האנכיים של החריץ בהיטל הפנים, והקו באורך 50 מתחת לנקודה שבה הקו המשופע פוגש את הראש האופקי. הקווים המקווקווים (10 מכל צד) תואמים לדפנות התעלה שבהיטל הצד.

תשובה: בהיטל העל מוסיפים את החריץ עם קווי הציר, קו קצר באורך 50 על כל צלע ושני קווי השקע, ובקו מקווקו את שתי דופנות התעלה התחתונה.

סעיף ג

תשובה:

מוסיפים בקו מלא: קו אופקי בגובה 10 בין שתי הרגליים (תקרת התעלה, ברוחב 40), ושני קווים אנכיים מגובה 20 עד 40, 15 מכל צד של הציר (הפאות הפנימיות של הצלעות). בקו מקווקו: שני קווים אנכיים בין גובה 10 ל-20, 5 מכל צד של הציר (החריץ).

מבוקש: להשלים את היטל הצד. הוא מסורטט מימין להיטל הפנים, ולכן זהו מבט מצד שמאל של הגוף: מביטים מהקצה החופשי של הבסיס אל הקיר האחורי. בדף ההיטלים מודפסים: מתאר הבסיס (רוחב 60) עם תחילת הרגליים, מתאר החלק העליון (רוחב 50) עם השקע החצי עגול, וציר הסימטריה.

קווים מלאים שמוסיפים:

1. תקרת התעלה. בדף מודפסים רק הקווים האנכיים של הרגליים. מחברים אותם בקו אופקי בגובה 10, ברוחב 40 (20 מכל צד של הציר), וכך מתקבלת התעלה, שנראית מהקצה כפתח מלבני 40×1040\times10.

2. הצלעות. מהצד רואים את המשטחים המשופעים של שתי הצלעות, ובין הצלעות את החזית של הקיר האחורי. הפאה הפנימית של כל צלע נראית כקו אנכי מלא מגובה 20 עד 40, במרחק 10 מהקצה של החלק העליון, כלומר 15 מכל צד של הציר.

קווים נסתרים (מקווקווים):

3. החריץ. הוא עובר את הבסיס מגובה 10 עד 20, והוא מוסתר מאחורי הפאה הקדמית של הבסיס. מסרטטים שני קווים אנכיים מקווקווים בין גובה 10 ל-20, 5 מכל צד של הציר.

השקע החצי עגול כבר מסורטט, וקו הציר שלו הוא גם ציר הסימטריה.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הגבהים (10, 20, 40) זהים לגבהים שבהיטל הפנים, והמרחקים מהציר (5, 15, 20, 25, 30) זהים למרחקים שבהיטל העל.

תשובה: בהיטל הצד מוסיפים את תקרת התעלה בגובה 10 ואת שני הקווים של הצלעות (15 מכל צד של הציר) בקו מלא, ואת שני קווי החריץ (5 מכל צד של הציר, בין גובה 10 ל-20) בקו מקווקו.

סעיף ד

תשובה:

בהיטל הפנים: 25, 20, 10 (הקיר), 20 (גובה הבסיס), 10 (גובה התעלה). בהיטל הצד: 50, 10 (השקע), 10 (הצלע), 20 (גובה החלק העליון), 40 (רוחב התעלה) ו-40 REF (הגובה הכולל). בהיטל העל: 70, 60, 10 (רוחב החריץ), 10 ו-20 (מיקום מרכזי הקשתות), R5.

מבוקש: לרשום על ההיטלים את כל המידות שבאיזומטריה, כל אחת פעם אחת, ואת הגובה הכולל כמידה לידיעה.

כללי מתן המידות שלפיהם עובדים:

•כל מידה נרשמת פעם אחת בלבד, בהיטל שבו רואים את הפרט בצורה הברורה ביותר.

•לא נותנים מידה לקו נסתר (מקווקו) אם אפשר לתת אותה לקו נראה בהיטל אחר.

•קווי המידה נמצאים מחוץ להיטל, והמידה הקצרה קרובה יותר להיטל, כדי שקווי העזר לא יחתכו קווי מידה.

•המספר נכתב מעל קו המידה, במרכזו. רושמים את המידה האמיתית של הגוף, בלי יחידות.

•קוטר מסומן בסימן Ø לפני המספר, ורדיוס באות R.

•לא סוגרים שרשרת מידות. מידה כוללת שנובעת ממידות אחרות נרשמת רק כמידה לידיעה, עם הכיתוב REF.

•פרט שנמצא על ציר סימטריה אינו צריך מידת מיקום: קו הציר מראה שהוא במרכז.

חלוקת המידות בין ההיטלים:

מה מודדיםהמידהההיטל המתאים
מהקצה החופשי עד תחילת הקו המשופע25פנים
אורך הראש האופקי של הצלעות20פנים
עובי הקיר האחורי10פנים
גובה הבסיס20פנים
גובה התעלה התחתונה10פנים
רוחב החלק העליון50צד
רוחב השקע (עם קו הציר שלו)10צד
עובי הצלע10צד
גובה החלק העליון20צד
רוחב התעלה התחתונה40צד
הגובה הכולל40 REFצד
אורך הגוף70על
רוחב הגוף60על
רוחב החריץ10על
מהקצה החופשי עד מרכז הקשת הראשונה10על
המרחק בין מרכזי הקשתות20על
רדיוס הקשתותR5על

הנמקה:

1. הפרופיל של הגוף (הקו המשופע, הראש, הקיר והגבהים) נראה בהיטל הפנים, ולכן מידות האורך והגובה שלו נרשמות שם. מספר שנרשם בתוך שטח מקווקו מקבל רווח נקי בקווקוו.

2. התעלה התחתונה, השקע והצלעות נראים בצורתם האמיתית בהיטל הצד, ולכן הרוחב שלהם נרשם שם.

3. החריץ נראה בצורתו האמיתית רק בהיטל העל. מידות המיקום ניתנות אל מרכזי הקשתות. רוחב החריץ (10) קובע את הרדיוס, ולכן R5 נרשם כמידה לידיעה (בסוגריים), ולא כמידה נוספת.

4. הגובה הכולל 20+20=4020+20=40 נובע משתי מידות שכבר נרשמו, ולכן הוא נרשם כ-40 REF, כפי שהשאלה מבקשת.

5. התעלה, החלק העליון, השקע והחריץ נמצאים על ציר הסימטריה, ולכן אין צורך במידות מיקום ברוחב.

תשובה: כל המידות של האיזומטריה, כל אחת פעם אחת: חמש בהיטל הפנים, שש בהיטל הצד (כולל 40 REF) ושש בהיטל העל.

שאלה 6 · השלמת היטלים וחתך: גוש עם תעלה ותותב

נתון: גוף מרחבי סימטרי באיזומטרייה והתחלת סרטוט ההיטלים שלו על גבי דף היטלים מצורף.

הערה: כל החללים עוברים.

דרוש: להשלים באמצעות כלי סרטוט שלושה היטלים של הגוף על גבי דף ההיטלים המצורף בלבד.

שימו לב: אין לסרטט במחברת הבחינה! אפשר לסרטט בעיפרון או בעט.

דף היטלים לשאלה 6:

א.

היטל פנים.

(5 נקודות)
ב.

היטל על.

(7 נקודות)
ג.

היטל צד בחתך.

(8 נקודות)
ד.

לתת מידות להיטלים לפי תקן למתן מידות. יש לתת מידת רוחב מרבי של הגוף כמידה לידיעה REF.

(5 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 6

סעיף א

תשובה:

מוסיפים בקו מקווקו: שני קווים אנכיים לכל הגובה, 10 מכל צד של הגוף (דופנות התעלה האחורית), ושני מלבנים 20×5, במרכז הקצה העליון ובמרכז הקצה התחתון (השקעים המשופעים). מסמנים על קו הציר האנכי את קו החיתוך A-A, עם חצים שפונים ימינה.

מבוקש: להשלים את היטל הפנים. בדף מודפסים המתאר (70×9070\times90), שני המעגלים של התותב (Ø30) ושל הקדח (Ø20) וקווי הציר.

שלב 1: מבינים את הגוף מהאיזומטריה. (כל המידות במ"מ. "רוחב" נמדד לאורך היטל הפנים, "גובה" מתחתית הגוף, ו"עומק" מהפאה האחורית של הגוף.)

•גוש: רוחב 70, גובה 90, עומק 30.

•בגב הגוש: תעלה לכל הגובה, ברוחב 50 ובעומק 20. מכל צד שלה נשארת דופן ברוחב 70−502=10\frac{70-50}{2}=10, ובחזית נשאר קיר בעובי 30−20=1030-20=10.

•בחזית, במרכז: תותב גלילי בקוטר 30 שבולט 15, ובתוכו קדח בקוטר 20 שעובר את התותב ואת הקיר, עד התעלה.

•בראש הקיר, במרכז: שקע ברוחב 20. באיזומטריה רואים את הפאה שלו כמשולש: עומקו 5 בצד של התעלה, והוא עולה עד הפאה הקדמית של הקיר. כלומר זהו משטח משופע, מגובה 85 בעומק 20 עד גובה 90 בעומק 30. הגוף סימטרי, ולכן בתחתית הקיר יש שקע זהה בתמונת ראי.

שלב 2: מה מוסיפים להיטל הפנים. מביטים על הגוף מלפנים, מהצד של התותב.

1. התעלה האחורית אינה נראית מלפנים. מסרטטים את הדפנות שלה בקווים מקווקווים אנכיים, לכל הגובה, 10 מכל צד של הגוף.

2. השקעים בקיר נמצאים מאחורי הפאה הקדמית של הקיר, ולכן גם הם מקווקווים. השקע העליון נראה כמלבן ברוחב 20 (10 מכל צד של הציר) ובגובה 5: שני קווים אנכיים קצרים מהקצה העליון כלפי מטה, וקו אופקי בגובה 85 שמחבר אותם. השקע התחתון: אותו מלבן, מהקצה התחתון עד גובה 5.

3. קו החיתוך A-A להיטל הצד (סעיף ג): הוא עובר על קו הציר האנכי, במישור הסימטריה. בכל קצה קטע עבה קצר, חץ בכיוון המבט והאות A. היטל הצד מסורטט מימין להיטל הפנים, כלומר מבט מצד שמאל של הגוף, ולכן החצים פונים ימינה.

התותב והקדח כבר מסורטטים, וקדח עובר בקוטר אחיד אינו מוסיף מעגל.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים המקווקווים (10 מכל צד) נמצאים בדיוק מעל הקווים הפנימיים של צורת ה-U שבהיטל העל, ורוחב השקעים (20) מעל קווי השקע שם.

תשובה: בהיטל הפנים מוסיפים בקו מקווקו את שתי דופנות התעלה ואת שני השקעים (20×520\times5), ומסמנים את קו החיתוך A-A על הציר האנכי.

סעיף ב

תשובה:

מוסיפים בקו מלא שני קווים קצרים לכל עובי הקיר, 10 מכל צד של הציר (השקע המשופע), ובקו מקווקו שני קווים לכל עומק התותב, באותו מרחק מהציר (הקדח Ø20).

מבוקש: להשלים את היטל העל. בדף מודפסים צורת ה-U (הדפנות, הקיר והתעלה שביניהן), מלבן התותב וקו הציר. בהיטל הזה הגב של הגוף למעלה והתותב למטה.

מביטים על הגוף מלמעלה ובודקים פרט אחרי פרט:

1. השקע העליון. הוא פתוח כלפי מעלה, ולכן המשטח המשופע שלו נראה מלמעלה. הקצוות שלו נראים כשני קווים מלאים קצרים לכל עובי הקיר (מעומק 20 עד 30), 10 מכל צד של קו הציר. הקצה האחורי והקצה הקדמי של המשטח מתלכדים עם שני הקווים של הקיר שכבר מסורטטים.

2. הקדח Ø20. הוא אופקי ומוסתר בתוך החומר. מסרטטים שני קווים מקווקווים, 10 מכל צד של הציר, לכל עומק התותב (מעומק 30 עד 45). בתוך הקיר (עומק 20 עד 30) הקווים של הקדח מתלכדים עם הקווים המלאים של השקע, ולכן מסרטטים שם רק את הקווים המלאים.

3. השקע התחתון נמצא בדיוק מתחת לעליון. הקווים הנסתרים שלו מתלכדים עם הקווים המלאים מסעיף 1, ולכן לא מוסיפים דבר.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. הקווים במרחק 10 מהציר נמצאים בדיוק מתחת לקצוות השקע ולקצוות המעגל הפנימי שבהיטל הפנים.

תשובה: בהיטל העל מוסיפים שני קווים מלאים קצרים בתוך הקיר (השקע) ושני קווים מקווקווים בתוך התותב (הקדח), כולם 10 מכל צד של הציר.

סעיף ג

תשובה:

חתך A-A במישור הסימטריה. מוסיפים: קו אנכי בעומק 20 לכל הגובה (גב הקיר), שני קווי הקדח בגובה 35 ו-55 מעומק 20 עד 45, ושני קווים משופעים: מ-(עומק 20, גובה 85) ל-(עומק 30, גובה 90) ובתמונת ראי למטה. מוחקים את קו החזית של הקיר בין גובה 30 ל-60. מקווקווים את הקיר ואת דופן התותב, ברצף; התעלה, הקדח ושני המשולשים של השקעים לא מקווקווים. מעל ההיטל כותבים A-A.

מבוקש: היטל צד שמסורטט כחתך A-A. בדף מודפסים המתאר (מלבן 30×9030\times90 ומימינו מלבן התותב, 15×3015\times30) וקו הציר האופקי. בהיטל הזה הגב של הגוף משמאל והתותב מימין.

מישור החיתוך. הקו A-A שסומן בהיטל הפנים, על קו הציר האנכי: מישור הסימטריה, שעובר דרך ציר הקדח ודרך מרכזי השקעים.

מה המישור חותך, לפי העומק:

•עומק 0 עד 20: התעלה האחורית. במרכז אין חומר, ולכן אין קווקוו. רואים מאחורי המישור את הדופן הרחוקה של התעלה, והמתאר שלה כבר מסורטט.

•עומק 20 עד 30: הקיר. הוא נחתך לכל הגובה, חוץ מהקדח ומהשקעים.

•עומק 30 עד 45: התותב. נחתכת רק הדופן שלו, מעל הקדח ומתחתיו.

הקווים שמוסיפים (קווים מלאים):

1. קו אנכי בעומק 20, לכל הגובה: הגב של הקיר, שממנו מתחיל החומר.

2. שני קווים אופקיים בגובה 35 ובגובה 55 (ציר הקדח בגובה 45 והרדיוס 10), מעומק 20 עד 45: הקדח.

3. קו משופע עליון: מהנקודה (עומק 20, גובה 85) אל הנקודה (עומק 30, גובה 90). זהו החתך של המשטח המשופע של השקע.

4. קו משופע תחתון, בתמונת ראי: מ-(עומק 20, גובה 5) אל (עומק 30, גובה 0).

5. הקיר והתותב הם גוף אחד, ולכן בחתך אין קו גבול ביניהם: את קו החזית של הקיר (עומק 30) מוחקים בין גובה 30 לגובה 60, ונשארים רק הקטעים שמעל התותב ומתחתיו.

הקווקוו. קווים דקים ב-45∘45^\circ, באותו כיוון ובאותו מרווח, בשני שטחים:

•השטח העליון: הקיר מעל הקדח, יחד עם הדופן העליונה של התותב (מגובה 55 עד 60).

•השטח התחתון: תמונת ראי שלו.

מה נשאר בלי קווקוו: רצועת התעלה (עומק 0 עד 20), רצועת הקדח (גובה 35 עד 55) ושני המשולשים הקטנים של השקעים, בין כל קו משופע לבין הפינה הקרובה של הקיר. בתוך המשולש המישור עובר באוויר, ומאחוריו רואים את ראש הקיר שלא נחתך, ולכן הקו העליון (והתחתון) של הגוף נשאר שלם.

מעל ההיטל כותבים A-A. קווים נסתרים אינם מסורטטים בהיטל חתך.

בדיקת התאמה בין ההיטלים. קווי הקדח (גובה 35 ו-55) באותו מפלס כמו המעגל הפנימי בהיטל הפנים, וגובה 85 של השקע באותו מפלס כמו הקו המקווקו של השקע שם.

תשובה: חתך A-A: קו הגב של הקיר בעומק 20, קווי הקדח בגובה 35 ו-55, שני קווים משופעים של השקעים, וקווקוו של הקיר ושל דופן התותב. התעלה, הקדח והמשולשים של השקעים לא מקווקווים.

סעיף ד

תשובה:

בהיטל הפנים: 70, 90. בהיטל הצד (החתך): 30, 20 (עומק התעלה), 15 (בליטת התותב), 5 (עומק השקע), Ø20, Ø30. בהיטל העל: 50 (רוחב התעלה), 20 (רוחב השקע) ו-45 REF (המידה הכוללת של הגוף בעומק: 30+15).

מבוקש: לרשום על ההיטלים את כל המידות, כל אחת פעם אחת, ואת המידה המרבית כמידה לידיעה.

כללי מתן המידות שלפיהם עובדים:

•כל מידה נרשמת פעם אחת בלבד, בהיטל שבו רואים את הפרט בצורה הברורה ביותר.

•לא נותנים מידה לקו נסתר (מקווקו) אם אפשר לתת אותה לקו נראה בהיטל אחר.

•קווי המידה נמצאים מחוץ להיטל, והמידה הקצרה קרובה יותר להיטל, כדי שקווי העזר לא יחתכו קווי מידה.

•המספר נכתב מעל קו המידה, במרכזו. רושמים את המידה האמיתית של הגוף, בלי יחידות.

•קוטר מסומן בסימן Ø לפני המספר, ורדיוס באות R.

•לא סוגרים שרשרת מידות. מידה כוללת שנובעת ממידות אחרות נרשמת רק כמידה לידיעה, עם הכיתוב REF.

•פרט שנמצא על ציר סימטריה אינו צריך מידת מיקום: קו הציר מראה שהוא במרכז.

חלוקת המידות בין ההיטלים:

מה מודדיםהמידהההיטל המתאים
רוחב הגוף70פנים
גובה הגוף90פנים
עומק הגוש30צד (חתך)
עומק התעלה האחורית20צד (חתך)
בליטת התותב15צד (חתך)
עומק השקע המשופע5צד (חתך)
קוטר הקדחØ20צד (חתך)
קוטר התותבØ30צד (חתך)
רוחב התעלה האחורית50על
רוחב השקע20על
המידה הכוללת בעומק, 30+1530+1545 REFעל

הנמקה:

1. המתאר החיצוני (הרוחב והגובה) נרשם בהיטל הפנים.

2. העומקים, וגם הקטרים, נרשמים בהיטל הצד: בחתך רואים את הקדח ואת התותב בקווים מלאים, ולכן נותנים שם את הקטרים, עם הסימן Ø, ולא על המעגלים. עובי הקיר (30−20=1030-20=10) אינו נרשם, כי הוא נובע מהמידות 30 ו-20.

3. רוחב התעלה ורוחב השקע נראים בקו מלא בהיטל העל, ולכן נרשמים שם.

4. המידה המרבית בכיוון העומק, מהגב של הגוף עד קצה התותב, היא 30+15=4530+15=45. היא נובעת משתי מידות שכבר נרשמו, ולכן היא נרשמת כ-45 REF, כפי שהשאלה מבקשת. המילה "רוחב" בשאלה יכולה להתפרש גם כמידה 70, אבל 70 היא מידה עיקרית של המתאר שאינה נובעת ממידות אחרות, ולכן היא נרשמת כמידה רגילה; המידה הכוללת שנובעת משרשרת מידות היא 45, וכך גם בפתרון הרשמי.

5. התעלה, השקעים, התותב והקדח נמצאים על צירי הסימטריה, ולכן אין צורך במידות מיקום.

תשובה: 70 ו-90 בהיטל הפנים; 30, 20, 15, 5, Ø20 ו-Ø30 בהיטל הצד; 50, 20 ו-45 REF בהיטל העל.

שאלה 7 · עקומות TTT: חיסום, עקומת קירור קריטית ומרטמפרינג

באיור לשאלה מוצגות שלוש עקומות T.T.T לפלדות משלושה סוגים: פלדת שמן, פלדת מים ופלדת אוויר.

כמו כן מוצגות שלוש עקומות קירור (1), (2), (3) לפלדות אלה (בקווים לא רציפים). הפלדות עוברות תהליך חיסום.

א.
(1)

בחר סוג פלדה מתאים (שמן, מים, אוויר) לכל עקומה (a, b, c).

(2)

בחר את עקומת הקירור המתאימה לכל אחד מסוגי הפלדה לצורך החיסום. הסבר תשובותיך.

(7 נקודות)
ב.

מהם המבנים (הפאזות) שנוצרים (או הקיימים) בנקודות A, B ו-C בעקומת קירור (1)? הסבר

(4 נקודות)
ג.

סרטט ביד חופשית על גבי האיור, בשאלון בלבד, את עקומת הקירור הקריטית עבור פלדה a (אין צורך להעתיק את האיור למחברת הבחינה).

(5 נקודות)
ד.

כיצד אפשר למנוע היווצרות סדקים, או להקטין את המאמצים הפנימיים, הנוצרים בתהליך הקירור המהיר לפי עקומה (1). הסבר על גבי האיור בשאלון.

(5 נקודות)
ה.

בדיאגרמת הפאזות ברזל – פחמן, מבנה המרטנזיט אינו קיים. הסבר מדוע.

(4 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 7

סעיף א

(1)
תשובה:

עקומה a: פלדת מים; עקומה b: פלדת שמן; עקומה c: פלדת אוויר.

מבוקש: להתאים כל עקומת TTT לסוג הפלדה, לפי נוזל הקירור שבו היא מתחסמת.

מה מראה עקומת TTT. העקומה מראה אחרי כמה זמן, בכל טמפרטורה, מתחיל האוסטניט להתפרק למבנים רכים (פרליט, בייניט). ה"ברך" (האף) של העקומה היא הנקודה הקרובה ביותר לציר הטמפרטורה: שם ההתפרקות מתחילה הכי מהר. כדי לקבל מרטנזיט, עקומת הקירור צריכה לעבור משמאל לברך, בלי לחתוך את העקומה.

ההתאמה:

•עקומה a קרובה מאוד לציר: האוסטניט מתפרק אחרי זמן קצר מאוד. כדי לעבור משמאל לברך צריך קירור מהיר מאוד, כלומר חיסום במים. זו פלדת מים: פלדת פחמן עם מעט יסודות סגסוג, בעלת כושר חיסום נמוך.

•עקומה b רחוקה יותר מהציר: יש יותר זמן, וקירור בינוני מספיק. זו פלדת שמן: פלדה מסוגסגת חלקית.

•עקומה c הרחוקה ביותר: האוסטניט יציב זמן רב, ואפילו קירור איטי באוויר עובר משמאל לברך. זו פלדת אוויר: פלדה עתירת סגסוג (למשל פלדת כלים), בעלת כושר חיסום גבוה מאוד.

יסודות הסגסוג (כרום, ניקל, מוליבדן, מנגן) מאטים את הדיפוזיה ומזיזים את עקומת ה-TTT ימינה, ולכן ככל שהפלדה מסוגסגת יותר, אפשר לקרר אותה לאט יותר.

תשובה: a - פלדת מים, b - פלדת שמן, c - פלדת אוויר.

(2)
תשובה:

עקומת קירור 1 - לפלדת המים (a); עקומת קירור 2 - לפלדת השמן (b); עקומת קירור 3 - לפלדת האוויר (c). כל עקומה עוברת משמאל לברך של עקומת ה-TTT של הפלדה שלה, ולכן האוסטניט הופך למרטנזיט ומתקבל חיסום.

מבוקש: לכל פלדה, עקומת הקירור שנותנת לה חיסום מלא.

התנאי לחיסום. עקומת הקירור צריכה לרדת עד מתחת לקו MSM_S (תחילת היווצרות המרטנזיט) בלי לחתוך את עקומת ה-TTT של אותה פלדה. אם היא חותכת אותה, חלק מהאוסטניט מתפרק לפרליט או לבייניט, והחיסום אינו מלא. מצד שני, כדאי לבחור את הקירור האיטי ביותר שעדיין עומד בתנאי, כי קירור מהיר מהנדרש יוצר מאמצים פנימיים, עיוותים וסדקים.

ההתאמה:

1. עקומת קירור 1, המהירה ביותר (קירור במים), עוברת משמאל לברך של עקומה a. היא מתאימה לפלדת המים. עקומות קירור 2 ו-3 חותכות את עקומה a, ולכן לא היו נותנות לה חיסום.

2. עקומת קירור 2 (קירור בשמן) עוברת משמאל לברך של עקומה b. היא מתאימה לפלדת השמן. קירור במים (עקומה 1) היה מחסם גם אותה, אבל בקירור מהיר מהנדרש ובסכנת סדקים.

3. עקומת קירור 3, האיטית ביותר (קירור באוויר), עוברת משמאל לברך של עקומה c. היא מתאימה לפלדת האוויר.

בכל שלושת הזוגות עקומת הקירור אינה חותכת את עקומת ה-TTT של הפלדה שלה, ולכן האוסטניט הופך למרטנזיט ומתקבל חיסום.

תשובה: 1 - פלדת מים, 2 - פלדת שמן, 3 - פלדת אוויר.

סעיף ב

תשובה:

A - אוסטניט (מקורר-יתר, עוד לפני MSM_S); B - מרטנזיט ואוסטניט (בין MSM_S ל-MFM_F, חלק מהאוסטניט כבר הפך למרטנזיט); C - מרטנזיט (מתחת ל-MFM_F, כל האוסטניט הפך למרטנזיט).

מה קובע את המבנה לאורך עקומת קירור 1. עקומה 1 אינה חותכת את עקומת ה-TTT של פלדה a, ולכן לא נוצרים פרליט או בייניט. המרטנזיט נוצר רק בטווח הטמפרטורות שבין MSM_S (תחילת היווצרות המרטנזיט) ל-MFM_F (סופה). הקו האופקי שבתחתית עקומה a הוא הקו MSM_S, ו-MFM_F נמצא נמוך ממנו.

1. נקודה A נמצאת מעל הקו MSM_S. ההתמרה עוד לא התחילה, והמבנה הוא אוסטניט. זה אוסטניט מקורר-יתר: הוא אינו יציב בטמפרטורה הזאת, אבל הקירור מהיר מדי, ולא היה זמן להתפרקות.

2. נקודה B נמצאת מעט מתחת לקו MSM_S ומעל MFM_F. חלק מהאוסטניט הפך למרטנזיט, והחלק האחר עוד לא, ולכן המבנה הוא מרטנזיט ואוסטניט. ככל שהטמפרטורה יורדת, חלק המרטנזיט גדל.

3. נקודה C נמצאת מתחת ל-MFM_F. ההתמרה הסתיימה, וכל האוסטניט (כמעט כולו) הפך למרטנזיט.

תשובה: ב-A אוסטניט, ב-B מרטנזיט ואוסטניט, וב-C מרטנזיט.

סעיף ג

תשובה:

עקומת הקירור הקריטית של פלדה a יוצאת מנקודת ההתחלה של עקומות הקירור (טמפרטורת האוסטניט), משיקה לברך של עקומה a משמאל, וממשיכה למטה עד מתחת ל-MFM_F. היא מתארת את קצב הקירור האיטי ביותר שעדיין נותן מרטנזיט בלבד.

מהי עקומת הקירור הקריטית. זו עקומת הקירור של קצב הקירור הקריטי: הקצב האיטי ביותר שבו האוסטניט עדיין לא מתחיל להתפרק, ולכן כולו הופך למרטנזיט. קירור מהיר ממנה נותן חיסום מלא, וקירור איטי ממנה חותך את עקומת ה-TTT ונותן גם פרליט או בייניט.

איך מסרטטים אותה על האיור:

1. מתחילים באותה נקודה שממנה יוצאות עקומות הקירור 1, 2 ו-3 (בראש ציר הטמפרטורה), כלומר בטמפרטורת האוסטניט.

2. יורדים בקו מקווקו, בצורה דומה לעקומות הקירור האחרות, כך שהעקומה משיקה לברך של עקומה a מצד שמאל: נוגעת בה בנקודה אחת, בלי לחתוך אותה.

3. ממשיכים למטה, דרך הקו MSM_S, עד מתחת ל-MFM_F.

העקומה עוברת מימין לעקומת קירור 1 (קירור 1 מהיר יותר) ומשמאל לעקומת קירור 2, שחותכת את עקומה a.

תשובה: עקומה מקווקוות מנקודת ההתחלה, משיקה לברך של עקומה a, ויורדת עד מתחת ל-MFM_F. זהו קצב הקירור האיטי ביותר שעדיין מבטיח היווצרות מרטנזיט, ולכן חיסום.

סעיף ד

תשובה:

בתהליך מרטמפרינג: מקררים מהר, כמו בעקומה 1 (משמאל לברך), עד טמפרטורה מעט מעל MSM_S; משהים שם (באמבט מלח או שמן חם) עד שהטמפרטורה משתווה בין פני השטח ללב, ולפני שמתחילה התפרקות האוסטניט; ואז מקררים לאט (באוויר) דרך התחום MSM_S-MFM_F. המרטנזיט נוצר כמעט בו-זמנית בכל החתך, והמאמצים והסדקים קטנים. אחר כך מבצעים הרפיה (טמפרור).

מאיפה באים הסדקים. בקירור מהיר מאוד (עקומה 1, במים) פני השטח מתקררים מהר מהלב. פני השטח עוברים את MSM_S והופכים למרטנזיט ראשונים, והלב הופך מאוחר יותר. המרטנזיט תופס נפח גדול יותר מהאוסטניט, ולכן כשהלב מתמיר ומתרחב, הוא דוחף שכבה חיצונית קשה ושבירה. נוצרים מאמצים פנימיים גדולים, עיוותים וסדקים.

הפתרון: מרטמפרינג (חיסום מדורג). על האיור מסרטטים עקומה רביעית (עקומה 4), כך:

1. קירור מהיר מטמפרטורת האוסטניט, כמו בעקומה 1, משמאל לברך של עקומה a, אל אמבט מלח או שמן חם, שהטמפרטורה שלו מעט מעל MSM_S.

2. השהיה בטמפרטורה קבועה (קטע אופקי מעל הקו MSM_S), עד שהטמפרטורה בכל החתך, בפני השטח ובלב, משתווה. ההשהיה מסתיימת לפני שהקטע האופקי מגיע לעקומת ה-TTT, כדי שלא ייווצר בייניט. בזמן הזה משתחררים המאמצים התרמיים.

3. קירור איטי (באוויר) דרך התחום שבין MSM_S ל-MFM_F. כל החתך נמצא באותה טמפרטורה, ולכן המרטנזיט נוצר כמעט בו-זמנית בכל הנפח, והמאמצים הנובעים מהשינוי בנפח קטנים בהרבה.

4. אחרי המרטמפרינג מבצעים הרפיה (טמפרור), כמו אחרי כל חיסום, כדי להקטין את השבירות.

המבנה הסופי הוא מרטנזיט, כמו בחיסום רגיל, אבל עם פחות מאמצים פנימיים, פחות עיוותים ובלי סדקים.

תשובה: בתהליך מרטמפרינג: קירור מהיר עד מעט מעל MSM_S, השהיה להשוואת הטמפרטורה בחתך (לפני תחילת ההתפרקות), וקירור איטי דרך תחום היווצרות המרטנזיט; אחר כך הרפיה. העקומה המתאימה מסורטטת באיור של סעיף ג (עקומה 4).

סעיף ה

תשובה:

דיאגרמת הפאזות היא דיאגרמת שיווי משקל: היא מראה רק את הפאזות שנוצרות בחימום ובקירור איטיים מאוד, כשיש זמן לדיפוזיה. מרטנזיט אינו פאזת שיווי משקל: הוא נוצר רק בקירור מהיר, בהתמרה בלי דיפוזיה, ולכן הוא מופיע בעקומות TTT ולא בדיאגרמת הפאזות.

מה מראה דיאגרמת הפאזות ברזל-פחמן. היא דיאגרמת שיווי משקל: לכל הרכב ולכל טמפרטורה היא מראה את הפאזות היציבות, כלומר מה שמתקבל כשמחממים או מקררים לאט מאוד, ולאטומי הפחמן יש זמן לנוע בדיפוזיה ולהגיע למצב היציב (פריט, צמנטיט, פרליט, אוסטניט). אין בה ציר זמן, ולכן היא אינה מתארת תהליכים שתלויים בקצב הקירור.

מהו מרטנזיט. מרטנזיט נוצר רק בקירור מהיר, כשאין זמן לדיפוזיה של הפחמן. האוסטניט משנה את מבנה הגביש שלו בבת אחת, בהתמרת גזירה בלי דיפוזיה, והפחמן נשאר "כלוא" בתוך הסריג. מתקבלת תמיסה מוצקה רוויית-יתר של פחמן בברזל, בסריג טטרגונלי מרוכז-גוף. זה מבנה לא יציב (מטא-יציב): בחימום (הרפיה) הוא מתפרק לכיוון פאזות שיווי המשקל.

המסקנה. מרטנזיט אינו פאזת שיווי משקל, ולכן הוא אינו מופיע בדיאגרמת הפאזות. מראים אותו בדיאגרמות שיש בהן ציר זמן: עקומות TTT ועקומות קירור רציף (CCT), עם הקווים MSM_S ו-MFM_F.

תשובה: דיאגרמת הפאזות מתארת רק מצבי שיווי משקל (קירור וחימום איטיים מאוד), ומרטנזיט הוא מבנה לא יציב שנוצר רק בקירור מהיר, בלי דיפוזיה. לכן הוא מופיע בעקומות TTT ולא בדיאגרמת הפאזות.

שאלה 8 · זיקון בנתכי אלומיניום וסימון הנתכים

א.

ביחס לתהליך הזיקון באלומיניום:

(1)

מהו זיקון באלומיניום? מהם השלבים בתהליך עד לקבלת הזיקון?

מהו זיקון מלאכותי ומהו זיקון טבעי? מהם ההבדלים ביניהם.

(2)

מתי נשתמש בזיקון טבעי ומתי בזיקון מלאכותי? הסבר.

(3)

מהן התכונות המכניות של החומר לאחר שלב הקירור. הסבר.

(12 נקודות)
ב.

באילו סוגים של נתכי אלומיניום מבצעים תהליך זיקון? כיצד אפשר להעלות את החוזק של נתכי אלומיניום ללא ביצוע זיקון?

(5 נקודות)
ג.

נתונים שני נתכי אלומיניום: AA7075-O, AA7075-T6.

מה מציינים המספרים והאותיות בשמות הנתכים? מהם ההבדלים בין שני הנתכים?

(8 נקודות)
◂ פתרון מלא לשאלה 8

סעיף א

(1)
תשובה:

זיקון (הקשיית שיקוע) הוא טיפול תרמי שמעלה את החוזק והקשיות של נתך אלומיניום על ידי היווצרות מתבדלים זעירים וקשים מתוך תמיסה מוצקה רוויית-יתר. השלבים: המסה (חימום לכ-500 עד 550 מעלות, עד שיסודות הסגסוג מתמוססים), קירור מהיר במים (תמיסה רוויית-יתר) וזיקון. זיקון טבעי - שהייה בטמפרטורת החדר במשך ימים; זיקון מלאכותי - חימום לכ-100 עד 200 מעלות במשך שעות. המלאכותי מהיר, מבוקר ונותן חוזק גבוה יותר, אבל יש בו סכנת זיקון-יתר.

מהו זיקון. זיקון (נקרא גם הקשיית שיקוע או הקשיית שיקוע-זיקון) הוא טיפול תרמי שמעלה את החוזק ואת הקשיות של נתכי אלומיניום מסוימים. הוא מתבסס על כך שהמסיסות של יסודות הסגסוג (נחושת, מגנזיום, אבץ, צורן) באלומיניום גדלה עם הטמפרטורה: מחממים כדי להמיס אותם, מקררים מהר כדי "לכלוא" אותם בתמיסה, ואז נותנים להם להיפרד בצורה מבוקרת כמתבדלים זעירים.

השלבים בתהליך:

1. המסה (טיפול תמיסה). מחממים את הנתך לטמפרטורה גבוהה, בדרך כלל כ-500 עד 550 מעלות (לפי הנתך), מתחת לטמפרטורת ההתכה, ומשהים עד שכל יסודות הסגסוג מתמוססים בגביש האלומיניום. מתקבלת תמיסה מוצקה אחידה, בפאזה אחת.

2. קירור מהיר (בדרך כלל במים). ליסודות הסגסוג אין זמן להיפרד, והם נשארים מומסים. מתקבלת בטמפרטורת החדר תמיסה מוצקה רוויית-יתר, שאינה יציבה. (יש שרואים בקירור חלק משלב ההמסה.)

3. זיקון. אטומי הסגסוג נעים בדיפוזיה ומתקבצים למתבדלים זעירים מאוד, מפוזרים בכל הגביש. המתבדלים מעוותים את הסריג ומעכבים את תנועת הנקעים, ולכן החוזק והקשיות עולים.

זיקון טבעי וזיקון מלאכותי:

•זיקון טבעי: הזיקון מתבצע בטמפרטורת החדר, מעצמו, במשך כמה ימים. מצב החומר מסומן T4.

•זיקון מלאכותי: מחממים את הנתך לטמפרטורה מתונה, בערך 100 עד 200 מעלות, למשך כמה שעות. מצב החומר אחרי המסה וזיקון מלאכותי מסומן T6.

ההבדלים ביניהם:

נושאזיקון טבעיזיקון מלאכותי
טמפרטורהטמפרטורת החדרכ-100 עד 200 מעלות
משךימיםשעות
חוזק וקשיותגבוהים, אך פחות מהמלאכותיהגבוהים ביותר
משיכותגבוהה יותרנמוכה יותר
שליטההתהליך מתחיל מעצמו ואי אפשר לעצור אותו (רק לעכב בקירור)נשלט בטמפרטורה ובזמן; חימום ארוך או חם מדי גורם לזיקון-יתר: המתבדלים גדלים והחוזק יורד

תשובה: זיקון הוא הקשיית נתך אלומיניום על ידי יצירת מתבדלים זעירים. השלבים: המסה, קירור מהיר וזיקון. זיקון טבעי מתבצע בטמפרטורת החדר במשך ימים; זיקון מלאכותי בחימום של כ-100 עד 200 מעלות במשך שעות, והוא מהיר ונותן חוזק גבוה יותר.

(2)
תשובה:

בזיקון מלאכותי משתמשים כשרוצים את החוזק והקשיות הגבוהים ביותר, מהר ובאופן מבוקר, לחלק שנכנס לשימוש מיד. בזיקון טבעי משתמשים כשצריך לעבד או להרכיב את החלק במצב רך אחרי הקירור, והחוזק נדרש רק בשלב מאוחר יותר, למשל מסמרות בתעשיית התעופה, או כשאי אפשר לחמם את החלק.

זיקון מלאכותי בוחרים כאשר:

•רוצים את החוזק ואת הקשיות הגבוהים ביותר שהנתך יכול לתת (מצב T6);

•רוצים להגיע אליהם מהר, בתוך שעות, ובתהליך מבוקר, כדי להשתמש בחלק מיד;

•הנתך אינו מתקשה מספיק בטמפרטורת החדר (למשל רוב נתכי הסדרה 6xxx והסדרה 7xxx).

זיקון טבעי בוחרים כאשר:

•צריך לעבד את החלק בעיבוד פלסטי או להרכיב אותו אחרי הקירור, כשהוא עדיין רך, והחוזק נדרש רק אחר כך. הדוגמה המוכרת היא מסמרות בתעשיית התעופה: מקררים אותן מהר ושומרים אותן בקירור (כדי לעכב את הזיקון), מתקינים אותן כשהן רכות, והן מתקשות מעצמן במקומן בטמפרטורת החדר;

•אי אפשר או לא כדאי לחמם את החלק (חלק גדול, או מבנה מורכב);

•מעדיפים משיכות וחוזק בעייפות גבוהים יותר על פני חוזק מרבי (למשל 2024 במצב T3/T4 בגוף מטוסים).

תשובה: זיקון מלאכותי - לחוזק מרבי מהר ובאופן מבוקר, לשימוש מיידי. זיקון טבעי - כשהחלק צריך להישאר רך זמן מה לצורך עיבוד והרכבה (כמו מסמרות בתעופה), והחוזק נדרש רק מאוחר יותר.

(3)
תשובה:

מיד אחרי הקירור החוזק והקשיות נמוכים יחסית, והמשיכות (הפלסטיות) גבוהה, כי יסודות הסגסוג עדיין מומסים בתמיסה ועוד לא נוצרו מתבדלים שמעכבים נקעים. המצב אינו יציב, והתכונות משתנות עם הזמן (מתחיל זיקון טבעי).

המבנה אחרי הקירור. אחרי הקירור המהיר הנתך הוא תמיסה מוצקה רוויית-יתר בפאזה אחת: יסודות הסגסוג מפוזרים כאטומים בודדים בסריג, ועדיין אין מתבדלים.

התכונות המכניות:

1. חוזק וקשיות נמוכים יחסית. האטומים המומסים מחזקים מעט את הסריג, אבל אין מתבדלים שיעכבו את תנועת הנקעים, ולכן החוזק רחוק מהחוזק שמתקבל אחרי הזיקון.

2. משיכות (פלסטיות) גבוהה. הנקעים נעים בקלות, ולכן אפשר לכופף, לכבוש ולסמרר את החלק בקלות בשלב הזה.

3. מצב לא יציב. התמיסה רוויית-יתר, ולכן כבר בטמפרטורת החדר מתחיל זיקון טבעי, והחוזק והקשיות עולים בהדרגה עם הזמן.

תשובה: אחרי הקירור לנתך חוזק וקשיות נמוכים יחסית ומשיכות גבוהה, כי עוד לא נוצרו מתבדלים. התכונות משתנות עם הזמן, כי התמיסה אינה יציבה.

סעיף ב

תשובה:

זיקון מבצעים בנתכים המתקשים בטיפול תרמי: סדרה 2xxx (נחושת, למשל 2024), סדרה 6xxx (מגנזיום וצורן, למשל 6061) וסדרה 7xxx (אבץ, למשל 7075), וגם בחלק מנתכי היציקה. בלי זיקון מעלים את החוזק בהקשיית מעוותים - עיבוד פלסטי בקר (ערגול, משיכה, חישול וכדומה), וגם בסגסוג שיוצר תמיסה מוצקה (מגנזיום בסדרה 5xxx) ובעידון גרעינים.

באילו נתכים מבצעים זיקון. זיקון אפשרי רק בנתך שבו המסיסות של יסודות הסגסוג באלומיניום גדלה מאוד עם הטמפרטורה, ושיסודות אלה יוצרים מתבדלים מחזקים. אלה הנתכים המתקשים בטיפול תרמי:

•סדרה 2xxx: יסוד הסגסוג העיקרי נחושת (למשל 2024).

•סדרה 6xxx: מגנזיום וצורן (למשל 6061).

•סדרה 7xxx: אבץ, עם מגנזיום ונחושת (למשל 7075).

•וגם חלק מנתכי היציקה (למשל אלומיניום-צורן-מגנזיום).

הגדלת החוזק בלי זיקון. בנתכים שאינם מתקשים בטיפול תרמי (סדרות 1xxx, 3xxx ו-5xxx) ובכל נתך אחר אפשר:

1. הקשיית מעוותים (הקשיה בעיבוד קר): עיבוד פלסטי בטמפרטורת החדר, כמו ערגול, משיכה, חישול או כבישה. העיבוד מגדיל את צפיפות הנקעים, הם מפריעים זה לזה, והחוזק והקשיות עולים (על חשבון המשיכות). מצב החומר מסומן באות H.

2. חיזוק בתמיסה מוצקה: הוספת יסוד סגסוג שנשאר מומס בסריג ומעוות אותו, למשל מגנזיום בסדרה 5xxx או מנגן בסדרה 3xxx.

3. עידון גרעינים: גרעינים קטנים יותר מגדילים את החוזק.

תשובה: זיקון מבצעים בנתכים המתקשים בטיפול תרמי: 2xxx, 6xxx ו-7xxx (כמו 2024, 6061 ו-7075). בלי זיקון מעלים את החוזק בעיקר בהקשיית מעוותים, בעיבוד פלסטי בקר (ערגול, משיכה, חישול), וגם בחיזוק בתמיסה מוצקה.

סעיף ג

תשובה:

AA - תקן איגוד האלומיניום האמריקאי. 7 - סדרת הנתכים שיסוד הסגסוג העיקרי בהם אבץ (ב-7075 כ-5.6% אבץ, עם מגנזיום ונחושת); 0 - הנתך המקורי, בלי שינוי; 75 - מספר הנתך בסדרה. האות אחרי המקף היא מצב הטיפול: O - מרופה (רך), T6 - המסה וזיקון מלאכותי. להרכב זהה, אבל 7075-O רך ופלסטי (מאמץ כניעה כ-105 MPa), ו-7075-T6 חזק וקשה בהרבה (מאמץ כניעה כ-500 MPa, חוזק מתיחה כ-570 MPa) ופחות משיך.

הסימון AA7075:

•AA: Aluminum Association, תקן הסימון האמריקאי לנתכי אלומיניום (נתכים מעובדים מסומנים בארבע ספרות).

•הספרה הראשונה, 7: סדרת הנתך, לפי יסוד הסגסוג העיקרי. סדרה 7 היא נתכי האבץ. ב-7075 יש כ-5.6% אבץ, כ-2.5% מגנזיום, כ-1.6% נחושת ומעט כרום.

•הספרה השנייה, 0: הנתך המקורי של המשפחה, בלי שינויים בגבולות ההרכב.

•שתי הספרות האחרונות, 75: מזהות את הנתך המסוים בתוך הסדרה.

האותיות אחרי המקף, מצב הטיפול:

•O: מרופה (מחושל-ריכוך). החומר חומם וקורר לאט, כדי לקבל את המצב הרך ביותר.

•T6: עבר המסה, קירור מהיר וזיקון מלאכותי (סעיף א). זה מצב החוזק המרבי.

ההבדלים בין שני הנתכים. ההרכב הכימי זהה; ההבדל הוא בטיפול התרמי, ולכן במבנה ובתכונות:

תכונה7075-O7075-T6
מבנהמתבדלים גסים ומעטיםמתבדלים זעירים ורבים, מפוזרים בכל הגביש
מאמץ כניעהכ-105 MPaכ-500 MPa
חוזק מתיחהכ-230 MPaכ-570 MPa
קשיותנמוכה (כ-60 HB)גבוהה (כ-150 HB)
משיכות ועיבידותגבוהות: קל לכופף ולעצבנמוכות יותר
שימושעיצוב פלסטי, ואחריו טיפול תרמיחלקים עמוסים, למשל במבני מטוסים

תשובה: AA הוא תקן האלומיניום האמריקאי; 7 - סדרת נתכי האבץ; 0 - נתך מקורי; 75 - מספר הנתך. O הוא מצב מרופה, ו-T6 הוא מצב אחרי המסה וזיקון מלאכותי. 7075-O רך ופלסטי, ו-7075-T6 חזק וקשה פי כמה (מאמץ כניעה כ-500 MPa לעומת כ-105 MPa) ופחות משיך.

כל האתר במבט אחד

קיצורי דרך לכל הכלים, הבגרויות והקורסים

GuyAI הוא המורה הפרטי המתקדם בישראל, המבוסס על מודלי הבינה המלאכותית החזקים בעולם בשילוב הידע הפדגוגי של GOOL. המערכת מספקת פתרונות לכל המקצועות ולכל הרמות - מיסודי ועד אקדמיה, וממתמטיקה ועד היסטוריה.