מבחן תנופה לדוגמה 2 במדע וטכנולוגיה לכיתה ט' – עם פתרונות מלאים

התשובה: א – שינוי פיזיקלי; ב – שינוי כימי; ג – שינוי פיזיקלי; ד – שינוי כימי.

כדי להחליט, שואלים: האם נוצר חומר חדש (עם מולקולות אחרות)?

• שינוי פיזיקלי – החומר נשאר אותו חומר; משתנים רק מצב הצבירה, הצורה או הגודל. המולקולות עצמן לא משתנות.

• שינוי כימי – נוצרים חומרים חדשים: הקשרים בין האטומים מתפרקים, והאטומים מתסדרים במולקולות חדשות.

א. חמאה שנמסה היא עדיין חמאה – רק עברה ממצב מוצק למצב נוזל. זה שינוי במצב צבירה ← פיזיקלי.

ב. מן הסוכר ($C_6H_{12}O_6$) נוצרים שני חומרים חדשים: פחמן דו־חמצני ($CO_2$) ואתנול ($C_2H_6O$). מולקולות הסוכר התפרקו ← כימי.

ג. האתנול עובר ממצב נוזל למצב גז, אבל המולקולות שלו נשארות מולקולות אתנול ← פיזיקלי (אידוי). שימו לב: גם כשחומר "נעלם" מן העין, זה עדיין יכול להיות שינוי פיזיקלי.

ד. הקרום החום נוצר בתגובות שבהן סוכרים וחלבונים הופכים לחומרים חדשים (בעלי צבע, ריח וטעם אחרים) ← כימי.

התשובה הנכונה: גלוקוז הוא תרכובת, ובמולקולה שלו יש אטומים של שלושה יסודות שונים.

בנוסחה $C_6H_{12}O_6$ יש שלושה סמלים כימיים: C (פחמן), H (מימן) ו־O (חמצן). כל סמל מייצג יסוד אחר, ולכן במולקולה יש אטומים של שלושה יסודות.

המספרים הקטנים (6, 12, 6) אומרים כמה אטומים מכל יסוד יש במולקולה אחת: 6 + 12 + 6 = 24 אטומים בסך הכול.

תרכובת היא חומר שהמולקולות שלו בנויות מאטומים של שני יסודות שונים או יותר, הקשורים זה לזה בקשרים כימיים ביחס קבוע. זה בדיוק המצב בגלוקוז.

למה לא "24 יסודות שונים"? 24 הוא מספר האטומים במולקולה, לא מספר היסודות. יש רק שלושה סוגי אטומים.

למה לא "יסוד, כי כל המולקולות זהות"? כשכל המולקולות זהות זה חומר טהור – אבל חומר טהור יכול להיות יסוד או תרכובת. יסוד בנוי מסוג אחד בלבד של אטומים, ובגלוקוז יש שלושה סוגים.

למה לא "תערובת"? בתערובת החומרים רק מעורבבים ואפשר להפריד ביניהם בדרכים פיזיקליות, וכל אחד שומר על תכונותיו. בגלוקוז האטומים קשורים זה לזה בקשרים כימיים בתוך כל מולקולה, ביחס קבוע – זו תרכובת.

התשובה הנכונה: התהליך משחרר אנרגייה, שהשמרים משתמשים בה לתהליכי החיים שלהם.

השמרים הם יצורים חיים (כל שמר הוא תא אחד). כמו כל יצור חי, הם צריכים אנרגייה כדי לגדול, להתרבות ולקיים תהליכי חיים. בקטע המידע כתוב שבתסיסה "משתחררת אנרגייה שהשמרים משתמשים בה לתהליכי החיים שלהם". הפחמן הדו־חמצני והאתנול הם תוצרים של התהליך – לא המטרה שלו מבחינת השמרים.

למה לא "יוצר גז שגורם לבצק לתפוח"? הבצק התופח מועיל לאופה, לא לשמרים. השמרים אינם פועלים "כדי" לעזור לנו; הגז הוא תוצר לוואי של הפקת האנרגייה בתא.

למה לא "מייצרים סוכר מפחמן דו־חמצני ומים"? זה תיאור של פוטוסינתזה, שמתרחשת בצמחים בעזרת אור. שמרים הם פטריות, ואין בהם פוטוסינתזה. בתסיסה הסוכר מתפרק ולא נוצר.

למה לא "מייצרים חמצן"? בתסיסה לא נוצר חמצן. התוצרים הם פחמן דו־חמצני ואתנול, כפי שמופיע בתיאור התהליך.

התשובה הנכונה: מהי ההשפעה של הטמפרטורה על נפח הפחמן הדו־חמצני שהשמרים מייצרים?

שאלת חקר טובה מקשרת בין הגורם שהחוקר משנה (המשתנה הבלתי תלוי) לבין מה שהוא מודד (המשתנה התלוי).

• מה התלמידים שינו מכלי לכלי? את טמפרטורת האמבט (10°C, 20°C, … 60°C) – זה המשתנה הבלתי תלוי.

• מה הם מדדו? את נפח הגז ($CO_2$) שנאסף במשורה בתוך 30 דקות – זה המשתנה התלוי.

לכן שאלת החקר היא: מה ההשפעה של הטמפרטורה על נפח הפחמן הדו־חמצני שהשמרים מייצרים.

למה לא "ההשפעה של נפח הפחמן הדו־חמצני על טמפרטורת המים"? זו שאלה הפוכה. הטמפרטורה נקבעה מראש על ידי התלמידים (היא הגורם המשפיע), והנפח נמדד בעקבותיה.

למה לא "ההשפעה של כמות הסוכר"? כמות הסוכר הייתה זהה בכל הכלים (10 גרם) – היא גורם קבוע, ולכן אי אפשר לבדוק את השפעתה בניסוי הזה.

למה לא "האם שמרים מתאימים יותר מאבקת אפייה"? בניסוי לא השתמשו כלל באבקת אפייה, ולכן הוא לא יכול לענות על שאלה זו.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

א. היה חשוב לשמור על כל הגורמים האחרים קבועים, כדי שהגורם היחיד שמשתנה מכלי לכלי יהיה הטמפרטורה. כך, אם נאסף נפח גז שונה בכלים שונים, אפשר לדעת שההבדל נגרם בגלל הטמפרטורה, ולא בגלל כמות שונה של סוכר או של שמרים. (זהו "ניסוי הוגן".)

ב. כלי 7 הוא כלי בקרה. הוא זהה לכלים האחרים (מים, סוכר, טמפרטורה של 40°C), אבל אין בו שמרים. בכלי 7 לא נאסף גז כלל – וזה מראה שהגז שנאסף בכלים 1–6 נוצר בגלל פעילות השמרים, ולא מן תמיסת הסוכר עצמה, מאוויר שהתפשט בגלל החימום או מגורם אחר בניסוי.

הסבר: בכל ניסוי משנים רק גורם אחד ושומרים על כל השאר קבועים. כלי הבקרה מאפשר להשוות ולוודא שהתוצאה נובעת מן הגורם הנבדק (כאן – השמרים והטמפרטורה שבה הם פועלים).

התשובה הנכונה: כשהטמפרטורה עלתה מ־10°C ל־40°C נפח הגז גדל, וכשהיא עלתה מ־40°C ל־60°C נפח הגז קטן.

קוראים את הגרף משמאל לימין (מן הטמפרטורה הנמוכה לגבוהה):

• 10°C → 2 מ"ל; 20°C → 9 מ"ל; 30°C → 21 מ"ל; 40°C → 28 מ"ל. עד 40°C הנפח עולה.

• 50°C → 11 מ"ל; 60°C → 0 מ"ל. מעל 40°C הנפח יורד.

כלומר, לגרף יש "שיא" ב־40°C (מבין הטמפרטורות שנבדקו).

למה לא "ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר, יותר גז"? זה נכון רק עד 40°C. ב־50°C וב־60°C נאסף פחות גז מאשר ב־40°C. מסקנה צריכה להתאים לכל הנתונים, לא רק לחלק מהם.

למה לא "אין השפעה"? הנפח השתנה מאוד בין הטמפרטורות – מ־0 מ"ל ועד 28 מ"ל – ולכן לטמפרטורה יש השפעה ברורה.

למה לא "הכי הרבה גז ב־60°C"? לפי הגרף, ב־60°C לא נאסף גז כלל (0 מ"ל). נכון שבטמפרטורה גבוהה החלקיקים נעים מהר יותר, אבל השמרים הם יצורים חיים, ובחום כזה הם נפגעים ומפסיקים לפעול.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

אני לא מסכים/ה עם דנה. לפי הגרף, בטמפרטורה של 60°C לא נאסף גז כלל (0 מ"ל), ואילו ב־40°C נאספו 28 מ"ל – הנפח הגדול ביותר בניסוי. כלומר, ב־60°C השמרים לא ייצרו פחמן דו־חמצני, והבצק לא היה תופח.

הסבר: השמרים הם יצורים חיים. תהליך התסיסה מתרחש בתוך תאי השמרים בעזרת אנזימים, שהם חלבונים. בטמפרטורה גבוהה מדי החלבונים בתאים נפגעים (משנים את המבנה שלהם), האנזימים מפסיקים לפעול והשמרים מתים – ולכן התסיסה נפסקת.

למה הטענה של דנה נשמעת הגיונית? נכון שבדרך כלל חימום מזרז תגובות כימיות. אבל כאן התגובה מתרחשת בתוך יצור חי, ויש לה טמפרטורה מתאימה ביותר. מעליה הפעילות יורדת במהירות. לכן כדאי להתפיח בצק במקום חמים (בסביבות 30°C–40°C), ולא במקום חם מאוד.

תשובה לדוגמה (ציון מלא) – אפשרות 1:

אציע לבדוק גם טמפרטורות נוספות בין 30°C ל־50°C, למשל 33°C, 36°C, 40°C, 43°C ו־46°C. בניסוי נבדקו טמפרטורות רק בקפיצות של 10 מעלות, ולכן ייתכן שהשמרים פעילים ביותר בטמפרטורה שלא נבדקה כלל – למשל 35°C או 45°C. בדיקה של יותר טמפרטורות סביב השיא תראה בדיוק רב יותר היכן נפח הגז הגדול ביותר.

תשובה לדוגמה (ציון מלא) – אפשרות 2:

אציע לחזור על הניסוי כמה פעמים (למשל 3 כלים בכל טמפרטורה) ולחשב את הממוצע של נפח הגז בכל טמפרטורה. בכל טמפרטורה נבדק רק כלי אחד, וייתכן שבאחד הכלים הייתה טעות מדידה או תקלה (למשל צינור שדלף). חזרות וממוצע מקטינים את ההשפעה של טעות מקרית, והתוצאות אמינות יותר.

הסבר כללי: כדי שמסקנה תהיה אמינה, צריך מספיק מדידות (חזרות) ומספיק נקודות סביב התחום המעניין. שינויים כמו "להוסיף יותר סוכר" או "להשתמש בשמרים אחרים" אינם עונים על השאלה – הם משנים גורם נוסף בניסוי.

התשובה הנכונה: יסוד שהוא מתכת.

ברזל מסומן בסמל כימי אחד, Fe, ונמצא בטבלת היסודות – כלומר הוא יסוד: חומר שבנוי מסוג אחד בלבד של אטומים. ברזל הוא מתכת: הוא מוליך חום וחשמל, יש לו ברק מתכתי, ואפשר לרקע אותו ולעצב אותו. בטבלת היסודות הוא נמצא באזור המתכות.

למה לא "אל־מתכת"? אל־מתכות (כמו חמצן, פחמן וגופרית) אינן מוליכות חשמל היטב ואין להן ברק מתכתי. ברזל הוא מתכת מוכרת (ממנו מייצרים פלדה).

למה לא "תרכובת, כי הוא נמצא בתוך ההמוגלובין"? ההמוגלובין הוא חלבון גדול שבנוי מאטומים של כמה יסודות, ואחד מהם הוא ברזל. אטומי ברזל בתוך מולקולה גדולה לא הופכים את הברזל עצמו לתרכובת.

למה לא "תערובת של אטומי ברזל וחמצן"? ברזל טהור בנוי רק מאטומי ברזל. תערובת היא שילוב של כמה חומרים, ואין זה המצב כאן.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

ברזל דרוש לבניית המוגלובין. כשאין מספיק ברזל, יש בתאי הדם האדומים פחות המוגלובין, ולכן הדם יכול להוביל פחות חמצן מן הריאות אל תאי השריר. בתאים מתרחשת נשימה תאית: גלוקוז מגיב עם חמצן ונוצרים פחמן דו־חמצני ומים, ומשתחררת אנרגייה שהתאים משתמשים בה. כשמגיע פחות חמצן, מתרחשת פחות נשימה תאית בתאי השריר ומשתחררת פחות אנרגייה. בזמן מאמץ השרירים צריכים הרבה אנרגייה, ולכן אנשים עם אנמיה מתעייפים מהר.

שימו לב לשרשרת: ברזל → המוגלובין → חמצן בדם → נשימה תאית → אנרגייה. כל חוליה תלויה בקודמת לה.

(הערה: כדי למנוע אנמיה מחוסר ברזל מומלץ לאכול מזונות עשירים בברזל, כמו אלה שמופיעים בקטע המידע.)

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

בזמן ריצה השרירים עובדים קשה, ולכן תאי השריר צריכים הרבה יותר אנרגייה. את האנרגייה הם מקבלים בתהליך הנשימה התאית, שבו גלוקוז מגיב עם חמצן ומשתחררת אנרגייה. לכן תאי השריר צריכים יותר חמצן ויותר גלוקוז, וגם נוצר בהם יותר פחמן דו־חמצני שצריך לסלק.

הדם הוא זה שמוביל את החמצן ואת הגלוקוז אל התאים ומסלק מהם את הפחמן הדו־חמצני. כשהלב פועם מהר יותר, בכל דקה עובר יותר דם בשרירים – וכך מגיעים אליהם יותר חמצן וגלוקוז, ומסולק מהם יותר פחמן דו־חמצני.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

המסקנה אינה מבוססת. בטבלה יש נתונים של שני אנשים בלבד, ואי אפשר להסיק מהם על "כל אדם". ייתכן שהדופק של מאיה נמוך מסיבות אחרות שאינן קשורות לאימון: הבדלים במין, בגובה ובמשקל, בבריאות, בתורשה או אפילו בכך שאחד מהם התרגש לפני המדידה. בנוסף, לא מדדו את הדופק של מאיה לפני שהתחילה להתאמן, ולכן אין לנו ראיה שהאימון הוא שהוריד אותו.

כדי לבדוק את הטענה באופן מהימן, אפשר לבחור קבוצה גדולה של תלמידים שאינם מתאמנים, למדוד את הדופק שלהם במנוחה, ולחלק אותם באקראי לשתי קבוצות: קבוצה אחת תתאמן בריצה כמה חודשים, והשנייה לא (קבוצת בקרה). בסוף מודדים שוב את הדופק במנוחה בשתי הקבוצות ומשווים.

התשובה הנכונה: אנרגייה כימית הופכת לאנרגיית תמאיה (קינטית) ולאנרגיית חום.

האנרגייה שהשרירים משתמשים בה אגורה בחומרי המזון (כמו גלוקוז) – זו אנרגייה כימית. בנשימה התאית היא משתחררת, והשרירים הופכים חלק ממנה לאנרגיית תמאיה של הרגליים. חלק גדול מן האנרגייה הופך לחום – ולכן הגוף מתחמם ומזיע בזמן ריצה.

למה לא "אנרגיית תמאיה הופכת לאנרגייה כימית"? זה הכיוון ההפוך. התמאיה היא התוצאה של פעילות השרירים, לא המקור לאנרגייה.

למה לא "אנרגיית חום הופכת לאנרגייה כימית ולתמאיה"? החום אינו המקור – הוא נוצר בתהליך ועובר לסביבה. השרירים לא יכולים להשתמש בחום של הגוף כדי לזוז.

למה לא "אנרגייה חשמלית הופכת לתמאיה בלבד"? נכון שעצבים מעבירים לשרירים אותות חשמליים, אבל האותות רק "מפעילים" את השריר; האנרגייה לתמאיה באה מן המזון. וגם המילה "בלבד" שגויה – נוצר גם חום.

התשובה הנכונה: חלקיקי החמצן נעים כל הזמן באופן אקראי לכל הכיוונים. בנאדיות יש יותר חלקיקי חמצן מאשר בדם, ולכן יותר חלקיקים עוברים מן הנאדיות אל הדם מאשר בכיוון ההפוך.

לפי מודל החלקיקים, החלקיקים של כל חומר נמצאים בתמאיה מתמדת ואקראית. כשבצד אחד יש הרבה חלקיקים ובצד השני מעט, במקרה עוברים יותר חלקיקים מן הצד ה"צפוף" אל הצד ה"דליל". התוצאה: מעבר של חומר ממקום שבו ריכוזו גבוה אל מקום שבו ריכוזו נמוך. תהליך זה נקרא פעפוע (דיפוזיה).

באוויר שבנאדיות ריכוז החמצן גבוה, ובדם שמגיע אל הריאות ריכוזו נמוך (התאים כבר השתמשו בחלק ממנו), ולכן חמצן עובר אל הדם.

למה לא "נעים רק לכיוון הדם כי התאים זקוקים להם"? לחלקיקים אין "מטרה" ואין להם כיוון מועדף; הם נעים באופן אקראי. המעבר נובע מהבדל בריכוז, לא מן הצורך של התאים.

למה לא "מריכוז נמוך לריכוז גבוה"? זה הפוך. בפעפוע החומר עובר מריכוז גבוה לריכוז נמוך.

למה לא "מתרחבים בחום הגוף"? החלקיקים עצמם אינם גדלים כשמחממים אותם; הם רק נעים מהר יותר. וחוץ מזה, הסבר זה לא מסביר מדוע החמצן עובר דווקא אל הדם.

התשובה: א – קרינה; ב – הולכה; ג – הסעה; ד – הולכה.

תזכורת:

• הולכה – חום עובר דרך חומר מחלקיק לחלקיק, בלי שהחומר עצמו זורם. קורה בעיקר במוצקים.

• הסעה – חום עובר יחד עם חומר שזורם (נוזל או גז): החומר החם עצמו נע ממקום למקום.

• קרינה – אנרגייה עוברת בלי צורך בחומר, ויכולה לעבור גם בחלל ריק.

א. בין השמש לכדור הארץ יש חלל ריק כמעט לגמרי, ואין חומר שיכול להוביל או להסיע חום. האנרגייה מגיעה כקרינה (אור וקרינה אחרת).

ב. דופן הצינור היא מוצק (נחושת). החום עובר דרכה מחלקיק לחלקיק – הולכה.

ג. המים עצמם זורמים ונושאים איתם את החום אל המכל – הסעה.

ד. הקצף המבודד הוא מוצק שאינו זורם. החום עובר דרכו לאט מחלקיק לחלקיק – הולכה (חומר מבודד הוא מוליך חום גרוע, ולכן המעבר איטי).

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

כשהמים מתחממים בקולט, החלקיקים שלהם נעים מהר יותר, והמרחקים הממוצעים בין החלקיקים גדלים. החלקיקים עצמם אינם גדלים – רק המרווחים ביניהם. לכן אותה מסה של מים תופסת נפח גדול יותר, כלומר הצפיפות של המים החמים קטנה מן הצפיפות של המים הקרים.

נוזל שצפיפותו קטנה יותר עולה מעל נוזל שצפיפותו גדולה יותר (כמו שמן שצף על מים). לכן המים החמים עולים בצינור אל המכל, והמים הקרים, שצפיפותם גדולה יותר, יורדים מתחתית המכל אל הקולט. כך נוצרת זרימה במעגל – הסעה.

התשובה הנכונה: נחושת היא מתכת שמוליכה חום היטב, ולכן החום עובר במהירות מן הלוח אל המים.

בקולט החום צריך לעבור מן הלוח השחור החם, דרך דופן הצינור, אל המים – כלומר בהולכה. מתכות, ובמיוחד נחושת, הן מוליכות חום טובות, ולכן החום עובר דרכן מהר ומעט ממנו "הולך לאיבוד" בדרך. מסיבה זו בוחרים חומר לפי התכונה שהשימוש דורש.

למה לא "מבודדת חום טובה"? מתכות אינן מבודדות. בדוד יש חומר מבודד (קצף) – אבל הוא נמצא מסביב למכל ובתחתית הקולט, במקום שבו רוצים למנוע מעבר חום. בצינורות רוצים את ההפך.

למה לא "שקופה לקרינת השמש"? נחושת אינה שקופה; היא חומר אטום. החלק השקוף בקולט הוא הזכוכית.

למה לא "אינה מוליכה חשמל"? נחושת היא דווקא אחת המוליכות הטובות ביותר של חשמל – ממנה עשויים רוב החוטים החשמליים. וחוץ מזה, בצינורות של הקולט לא זורם חשמל.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

אני ממליץ/ה על דגם ב.

• דרישה 1 (מים חמים בחורף): הנצילות של דגם ב בחורף היא 55%, לעומת 30% בלבד בדגם א – כמעט פי 2. כלומר, מאותה כמות קרינה בחורף דגם ב יחמם הרבה יותר מים. זה חשוב במיוחד ביישוב שיש בו חורף קר וימים מעוננים רבים.

• דרישה 2 (חשמל זול): ההוצאה השנתית על חשמל בדגם ב היא 400 ש"ח, לעומת 900 ש"ח בדגם א – חיסכון של $900 - 400 = 500$ ש"ח בשנה.

• דרישה 3 (משקל): דגם ב שוקל 280 ק"ג, פחות מ־300 ק"ג, ולכן הגג יכול לשאת אותו (גם דגם א עומד בדרישה זו, כך שהיא לא מבדילה בין הדגמים).

חיסרון: דגם ב יקר יותר: $7000 - 4500 = 2500$ ש"ח. אבל החיסכון בחשמל הוא 500 ש"ח בשנה, ולכן ההפרש יוחזר בתוך $2500 : 500 = 5$ שנים. אורך החיים של הדוד הוא 15 שנים, ולכן בסך הכול המשפחה תחסוך כסף ($500 \cdot 15 - 2500 = 5000$ ש"ח). לכן כדאי לבחור בדגם ב למרות המחיר הגבוה.

הסבר: בתהליך התיכון בוחרים פתרון לפי הדרישות שהוגדרו מראש, ובודקים כל חלופה מול כל דרישה. דגם א זול יותר, אבל מחיר נמוך לא היה אחת הדרישות, והוא עונה פחות טוב לדרישות 1 ו־2.

יש תשובות נכונות רבות. דוגמאות לתשובות בציון מלא:

• בידוד נוסף לצינורות שבין הקולט למכל ולמכל עצמו: בחורף האוויר קר, והפרש הטמפרטורות בין המים לאוויר גדול, ולכן חום רב עובר מן המים אל האוויר. חומר מבודד הוא מוליך חום גרוע, ולכן הוא מקטין את מעבר החום בהולכה, והמים נשארים חמים יותר עד הערב.

• שינוי זווית הקולט בחורף: בחורף השמש נמוכה בשמיים. אם מטים את הקולט בזווית תלולה יותר, כך שיפנה ישר יותר אל השמש, יותר קרינה פוגעת בכל מטר רבוע של הקולט – והמים קולטים יותר אנרגייה.

• ניקוי הזכוכית מאבק ומלכלוך: לכלוך חוסם חלק מן הקרינה. זכוכית נקייה מעבירה יותר קרינה אל הלוח השחור.

• הוספת קולט שני (הגדלת שטח הקליטה): שטח גדול יותר קולט יותר אנרגיית קרינה באותו זמן.

• שינוי הרגלים: להתקלח אחר הצהריים, כשהמים חמים ביותר, לפני שהם מתקררים בערב; או להתקין ראש מקלחת חסכוני, כך שהמים החמים יספיקו ליותר אנשים.

התשובה הנכונה: צרכן ראשוני וגם צרכן שניוני.

עוקבים אחרי החצים שמגיעים אל המיינה (החץ מצביע מן הנאכל אל האוכל):

• עץ פרי ← מיינה: המיינה אוכלת פירות, כלומר ניזונה מיצרן ← היא צרכן ראשוני.

• חגב ← מיינה וזחל של פרפר ← מיינה: המיינה אוכלת חרקים שהם צרכנים ראשוניים ← היא צרכן שניוני.

לכן המיינה ממלאת את שני התפקידים.

למה לא "יצרן"? יצרנים (צמחים) מייצרים את המזון שלהם בפוטוסינתזה. המיינה היא בעל חיים שאוכל יצורים אחרים.

למה לא "צרכן ראשוני בלבד"? זה נכון רק כשהיא אוכלת פירות. מי שבחר בזה לא שם לב לחצים מן החגב ומן הזחל.

למה לא "צרכן שניוני בלבד"? זה נכון רק כשהיא אוכלת חרקים. מי שבחר בזה התעלם מן החץ מעץ הפרי.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

לפי מארג המזון, גם המיינה וגם הדוכיפת ניזונות מחגבים ומזחלים של פרפרים. כלומר, יש ביניהן תחרות על מזון. אם מספר המיינות יעלה, הן יאכלו יותר חגבים וזחלים, ויישאר פחות מזון לדוכיפות. לדוכיפות יהיה קשה יותר להשיג מזון לעצמן ולגוזלים שלהן, ולכן פחות דוכיפות ישרדו ופחות גוזלים יגדלו – ומספר הדוכיפות בפארק יירד.

התשובה הנכונה: תחרות.

תחרות היא יחסי גומלין בין יצורים שזקוקים לאותו משאב, כשהמשאב מוגבל. כאן המשאב הוא חורי קינון – יש מספר מוגבל של חורים מתאימים בעצים, ושני המינים צריכים אותם. כשמיינה תופסת חור, הדוכיפת נשארת בלי מקום לקנן.

למה לא "טריפה"? בטריפה יצור אחד (טורף) צד ואוכל יצור אחר (נטרף). המאבק על חור קינון אינו אכילה.

למה לא "הדדיות"? בהדדיות שני המינים מרוויחים מן הקשר. כאן הדוכיפת נפגעת – היא מגורשת.

למה לא "טפילות"? טפיל חי על יצור אחר או בתוכו וניזון ממנו (למשל כינה). המיינה אינה חיה על הדוכיפת ואינה ניזונה ממנה.

התשובה הנכונה: היא אוכלת מזונות רבים ושונים ומקננת גם בבניינים, ולכן מוצאת בקלות מזון ומקום לקנן, גם בערים.

בקטע המידע כתוב שהמיינה "אוכלת כמעט הכול" – חרקים, תולעים, פירות, זרעים ושאריות מזון – ושהיא מקננת "בחורים בעצים ובבניינים". יצור שיכול לאכול סוגים רבים של מזון ולקנן במקומות רבים מוצא בקלות את מה שהוא צריך כמעט בכל מקום, גם בסביבה עירונית שבנו בני אדם. לכן הוא שורד ומתרבה היטב באזור חדש – וזו אחת הסיבות העיקריות להצלחה של מינים פולשים.

למה לא "היא יצרן"? המיינה היא ציפור – בעל חיים. יצרנים הם צמחים, שמייצרים מזון בפוטוסינתזה.

למה לא "ניזונה רק ממזון אחד מיוחד"? בקטע כתוב ההפך: היא אוכלת כמעט הכול. מין שתלוי במזון אחד בלבד דווקא מתקשה להתפשט.

למה לא "מקננת רק בחורים שאף ציפור אחרת אינה משתמשת בהם"? לפי הקטע, המיינה מגרשת ציפורים מקומיות, כמו הדוכיפת, מחורי הקינון שלהן – כלומר היא משתמשת באותם חורים.

תשובה לדוגמה (ציון מלא):

מה נכון בטענה: לפי קטע המידע ומארג המזון, המיינות אכן אוכלות חרקים, כמו חגבים וזחלים, שחלקם יכולים להזיק לצמחים בגינות.

מדוע אי אפשר לקבל אותה כפי שהיא:

1. המיינה היא מין פולש שפוגע בציפורים מקומיות: היא מגרשת ציפורים כמו הדוכיפת מחורי הקינון שלהן, ולפעמים אוכלת ביצים וגוזלים של ציפורים אחרות.

2. לפי הגרף, באזור הסקר מספר הזוגות של הדוכיפת ירד מ־40 בשנת 2000 ל־18 בשנת 2020, בזמן שמספר המיינות עלה מ־2 ל־260 זוגות. הגרף לבדו אינו מוכיח שהמיינות גרמו לירידה (ראו שאלה 27ב), אבל יחד עם המידע על גירוש הדוכיפות מחורי הקינון הוא מחזק את החשש.

3. גם הדוכיפת אוכלת חגבים וזחלים. כלומר, ציפורים מקומיות כבר עושות את "העבודה" של אכילת החרקים – והמיינה מתחרה בהן על המזון הזה.

לכן הטענה חד־צדדית: היא מתייחסת רק לתועלת ומתעלמת מן הנזק למגוון המינים המקומיים. צריך לשקול גם את התועלת וגם את הנזק לפני שמחליטים שאין צורך לפעול.