גוף האדם בדגש הומאוסטזיס
בנושא הזה לומדים את גוף האדם כמערכת אחת: הוא קולט חמצן וחומרי מזון, מוביל אותם לכל תא, מסלק פסולת ושומר על תנאים קבועים בפנים - גם כשבחוץ חם, קר או חסר חמצן.
במדויק: גוף האדם הוא יצור רב-תאי, הבנוי מתאים, רקמות, איברים ומערכות. הוא מופרד מן הסביבה, מקיים עמה יחסי גומלין - קליטת חומרים ואנרגיה, קליטת מידע, הפרשת חומרים ופליטת חום - ושומר על סביבה פנימית יציבה בתחומים מסוימים (הומאוסטזיס). התיאום והוויסות בין המערכות נעשים בעזרת מערכת ההובלה, מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית.
בנושא הזה: מבט על הגוף, מערכת הנשימה, מערכת ההובלה (הלב, כלי הדם והדם) וויסות הטמפרטורה. מערכת ההפרשה ומערכות ההגנה - בנושא הבא; מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית - בנושא שאחריו. מערכת העיכול, המוח והכבד אינם נבחנים (המיקוד).
תזכורת מהתא: נשימה תאית ו-ATP
כל מה שהמערכות בנושא הזה עושות - נשימה, פעימות הלב, זרימת הדם - נועד בסוף לדבר אחד: שכל תא יקבל חמצן וגלוקוז ויפיק מהם אנרגיה.
במדויק: בכל תא מתקיימת נשימה תאית: פירוק גלוקוז בנוכחות חמצן ל- ולמים. חלק מהאנרגיה נאגר ב-ATP - אנרגיה כימית זמינה לתהליכים בתא - וחלק משתחרר כאנרגיית חום. בנושא הזה לא נדרש פירוט שלבי הנשימה התאית.
חומרים עוברים בין הדם, הנוזל הבין-תאי והתאים דרך קרום בררני: בדיפוזיה (מריכוז גבוה לריכוז נמוך, בלי השקעת אנרגיה), באוסמוזה (מעבר מים) ובהעברה פעילה (בהשקעת ATP). הפירוט - בנושא התא.
שלושה רעיונות שחוזרים בכל מערכת
על כל מערכת בגוף - ריאות, לב, עור - הבגרות שואלת שאלות דומות: איך היא שומרת על יציבות, איך המבנה שלה עוזר לה לתפקד, ולמה גודל השטח חשוב.
במדויק:
- הומאוסטזיס - שמירה על סביבה פנימית יציבה, השונה מן הסביבה החיצונית, בעזרת מנגנוני בקרה ומשוב ובהשקעת אנרגיה.
- התאמה בין מבנה לתפקוד - תכונות המבנה (דופן דקה, שריר עבה, מסתמים) הן הסיבה לכך שהאיבר מבצע את תפקידו ביעילות.
- יחס שטח הפנים לנפח - חומרים וחום עוברים דרך שטח פנים; ככל שהיחס בין שטח הפנים לנפח גדול יותר, המעבר מהיר יותר ביחס לנפח.
1. גוף האדם כמערכת: רמות ארגון, הומאוסטזיס ומשוב
הומאוסטזיס
טמפרטורת הגוף שלכם קרובה ל-37 מעלות גם בחורף וגם בקיץ. הגוף לא "מקפיא" את הערך - הוא מתקן כל הזמן כל סטייה קטנה.
במדויק: הומאוסטזיס הוא שמירה על סביבה פנימית יציבה בגבולות מסוימים, השונה מן הסביבה החיצונית שבה התנאים משתנים. היציבות היא שיווי משקל דינמי: הערכים נעים בתחום צר סביב ערך תקין, ומנגנוני בקרה ומשוב מחזירים אותם לתחום בכל סטייה. ההומאוסטזיס מושג תוך השקעת אנרגיה ובעזרת תקשורת בין המערכות.
ערכים שנשמרים יציבים בנושאי גוף האדם: טמפרטורת הגוף, ריכוז ה- וה- בדם (ויסות קצב הנשימה), נפח הדם (קרישה), מאזן המים והמלחים (הכליות - בנושא הבא) וריכוז הגלוקוז בדם (אינסולין וגלוקגון - בנושא מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית).
רמות ארגון בגוף האדם
הגוף בנוי בשכבות: מולקולות בונות אברונים, אברונים הם חלק מתאים, ותאים דומים מתארגנים לרקמות, לאיברים ולמערכות.
במדויק: רמות הארגון בגוף, מהקטנה לגדולה: מולקולה ← אברון ← תא ← רקמה ← איבר ← מערכת איברים ← יצור שלם. התפקוד הכולל של הגוף מותנה בתיאום ובוויסות של כל הפעילויות המתרחשות בו.
דוגמה לסדר: מולקולת חלבון ← גרעין התא (אברון) ← תא ← לב (איבר).
יחסי הגומלין בין הגוף לסביבה
המערכות שמתאמות את פעולת הגוף
משוב שלילי
משוב שלילי הוא מנגנון ויסות שבו התוצאה של התגובה מקטינה את השינוי שגרם לה:
•סטייה מהערך התקין ← קליטת השינוי ← תגובה בכיוון ההפוך לשינוי ← הערך חוזר לתחום התקין ← התגובה נחלשת.
•דוגמה: טמפרטורת הגוף עולה ← הזעה והרחבת כלי הדם בעור ← יותר חום נפלט ← הטמפרטורה יורדת ← ההזעה פוחתת.
•בגלל המשוב השלילי הערכים בגוף מתנודדים מעט סביב הערך התקין, ואינם קבועים לגמרי.
הסבר ויסות במשוב שלילי
בכל שאלת ויסות בנושא כותבים את אותה שרשרת: שינוי בערך ← קולטנים ← מרכז הוויסות ← איבר מגיב ← תגובה הפוכה לשינוי ← הערך חוזר לתחום התקין ← הגירוי נחלש, והתגובה פוחתת. החוליה האחרונה היא מה שהופך את ההסבר למשוב שלילי - בלעדיה תיארתם רק תגובה.
החשיבות (אם נשאלה): הערך שנשמר משפיע על פעילות האנזימים בתאים - שינוי ב- או בטמפרטורה פוגע בה.
משוב שלילי ובקרה שלילית
הומאוסטזיס אינו ערך קבוע לחלוטין. גרף של טמפרטורת הגוף באדם בריא במנוחה, במשך יממה, מראה תנודות קטנות (בין כ-36.5 לכ-37.5 מעלות) סביב כ-37 מעלות. קו ישר לגמרי, תנודות גדולות (עד כ-39 מעלות) או עלייה רצופה - אינם מתארים הומאוסטזיס.
איבר הומאוסטטי משנה את מה שהוא מפריש כדי שהסביבה הפנימית תישאר יציבה. אחרי שתיית כמות גדולה של מים הכליות מפרישות שתן רב ומהול: השתן משתנה, והדם נשאר יציב. תשובה כמו "לא יחול שינוי בשתן כי הכליה היא איבר הומאוסטטי" שגויה.
בשאלה "תארו את המנגנון והסבירו את חשיבותו" צריך את שני החלקים: המנגנון (איזה איבר, הורמון או תהליך גורם לתופעה) והחשיבות (מה היה קורה בלעדיה). טעות נפוצה: לכתוב רק אחד מהם.
דוגמה - ההיגד הנכון על יצור שמתקיים בו הומאוסטזיס
לפניך ארבעה היגדים. מהו ההיגד הנכון בנוגע ליצור (אורגניזם) שבגופו מתקיים הומאוסטזיס?
א. הסביבה הפנימית של היצור אינה זהה לסביבתו החיצונית.
ב. כל התאים ביצור צורכים אותה כמות של ATP.
ג. התהליכים הפנימיים של היצור אינם מושפעים מסביבתו החיצונית.
ד. כל התהליכים המתרחשים בכל תאי היצור הם זהים.
1. מה נשאל: מה נובע מכך שביצור מתקיים הומאוסטזיס - שמירה על סביבה פנימית יציבה, השונה מהסביבה החיצונית.
2. פוסלים את ב: תאים שונים מבצעים פעילויות שונות ובעוצמות שונות (תא שריר פעיל לעומת תא שומן), ולכן צורכים כמויות שונות של ATP.
3. פוסלים את ג: התהליכים הפנימיים מושפעים מהסביבה החיצונית - וההומאוסטזיס הוא בדיוק התגובה לשינויים אלה (הזעה בחום, רעידות בקור).
4. פוסלים את ד: ביצור רב-תאי התאים ממוינים ומבצעים תהליכים שונים (תאי עצב, תאי שריר).
5. נשארה א: הסביבה הפנימית נשמרת יציבה ושונה מהחיצונית - למשל טמפרטורת הגוף נשמרת סביב 37 מעלות גם כשבחוץ קר או חם.
א - הסביבה הפנימית של היצור אינה זהה לסביבתו החיצונית.
2. מערכת הנשימה: מבנה, מנגנון הנשימה, חילוף גזים וויסות קצב הנשימה
מערכת הנשימה
בכל שאיפה נכנס לריאות אוויר עשיר בחמצן, ובכל נשיפה יוצא אוויר עשיר יותר ב-. החמצן שנכנס כאן הוא החמצן שכל תא בגוף צורך בנשימה התאית.
במדויק: במערכת הנשימה מתקיים חילוף גזים (חמצן ו-) בין הסביבה החיצונית לסביבה הפנימית של הגוף. האוויר עובר בקנה הנשימה ובסמפונות אל נאדיות הריאה. שם החמצן עובר בדיפוזיה מהאוויר אל הדם שבנימים, וה- עובר בדיפוזיה מהדם אל האוויר. את תנועת האוויר (שאיפה ונשיפה) יוצרים שינויים בנפח בית החזה ובלחץ האוויר בריאות, בעזרת הסרעפת והשרירים הבין-צלעיים.
הנשימה של מערכת הנשימה (אוורור וחילוף גזים) אינה הנשימה התאית. הראשונה מכניסה חמצן לדם ומוציאה ממנו ; השנייה מתרחשת בכל תא, צורכת את החמצן ויוצרת את ה-.
מבנה ותפקוד במערכת הנשימה
יחס שטח הפנים לנפח: הנאדיות הרבות והקטנות יוצרות שטח פנים גדול מאוד ביחס לנפח הריאות.
שאיפה ונשיפה
האוויר זורם תמיד מלחץ גבוה ללחץ נמוך. לריאות עצמן אין שרירים: הן צמודות לדופן בית החזה, ונפחן משתנה יחד איתו.
חילוף גזים בנאדיות וברקמות
בשני המקומות המעבר הוא דיפוזיה - לפי מפל הריכוזים, בלי השקעת אנרגיה.
ויסות קצב הנשימה
הגורם העיקרי שמווסת את קצב הנשימה הוא ריכוז ה- בדם:
1. במאמץ (או באוויר שמצטבר בו ) ריכוז ה- בדם עולה.
2. ה- מגיב עם מים ויוצר חומצה פחמתית, ולכן ה- בדם יורד.
3. קולטנים חשים בשינוי ומעבירים מידע למרכז הנשימה במוח.
4. מרכז הנשימה שולח יותר דחפים עצביים לסרעפת ולשרירים הבין-צלעיים ← קצב הנשימה (ועומקה) עולה.
5. יותר נפלט בנשיפה ← ריכוזו בדם יורד ← הגירוי נחלש, וקצב הנשימה חוזר לתקין (משוב שלילי).
השפעת העישון על מערכת הנשימה
בשני המקרים ריכוז החמצן בדם שבוורידי הריאה יורד, לתאים מגיע פחות חמצן, ומופק בהם פחות ATP.
טעות נפוצה: להפוך את הסדר ולכתוב שהאוויר נכנס ולכן הריאות מתנפחות ובית החזה גדל. כניסת האוויר היא תוצאה של ירידת הלחץ בריאות, שנגרמת מהגדלת נפח בית החזה בעקבות כיווץ השרירים.
טעות נפוצה: לייחס את העלייה בקצב הנשימה בעיקר למחסור בחמצן. הגורם המווסת העיקרי הוא ה-: בניסוי שבו סולק רק ה- מכלי אטום, קצב הנשימה חזר לערכו ההתחלתי, אף שריכוז החמצן המשיך לרדת.
בשאלה "ציינו תכונת מבנה והסבירו כיצד היא מותאמת לתפקוד" לא מספיק "יש הרבה נאדיות". כותבים גם את התפקוד: "שטח פנים גדול לדיפוזיה של חמצן לדם".
בשאלה על פגיעה בחילוף הגזים (נוזל בנאדיות, עישון) לא עוצרים ב"השרירים לא מקבלים חמצן". ממשיכים עד הסוף: פחות חמצן בדם ← פחות נשימה תאית בתאי השריר ← פחות ATP ← השרירים מתקשים להתכווץ.
מספיק לדעת שקיים מרכז הנשימה במוח. את מיקומו במוח לא צריך ללמוד (המוח עצמו אינו נבחן).
דוגמה - קצב הנשימה של חולדה בכלי אטום
מנגנון הוויסות של קצב הנשימה באדם דומה למנגנון זה בחולדה.
הכניסו חולדה לכלי אטום גדול ובו אוויר. לאחר 10 דקות החדירו לכלי חומר הקושר אליו ומסלק אותו מן האוויר שבכלי. במשך הניסוי כולו מדדו את קצב הנשימה של החולדה. התוצאות:
הסבירו את השינוי בקצב הנשימה של החולדה עד לדקה ה-10, ואת השינוי בקצב הנשימה לאחר הדקה ה-10.
1. הנתונים: עד הדקה ה-10 קצב הנשימה עלה מכ-12 לכ-35 נשימות בדקה; אחרי הדקה ה-10 הוא ירד בהדרגה חזרה לכ-12 בדקה ה-20.
2. עד הדקה ה-10 - מה השתנה: הכלי אטום, ולכן ה- שהחולדה נושפת (תוצר הנשימה התאית) מצטבר באוויר שבכלי. מפל הריכוזים בין הדם לאוויר שבנאדיות קטן ← פחות יוצא מהדם ← ריכוזו בדם עולה.
3. הקליטה והתגובה: מגיב עם מים ויוצר חומצה פחמתית ← ה- בדם יורד ← קולטנים חשים בשינוי ← מרכז הנשימה במוח שולח יותר דחפים עצביים לסרעפת ולשרירים הבין-צלעיים ← קצב הנשימה עולה.
4. אחרי הדקה ה-10: החומר שהוחדר מסלק את ה- מהאוויר ← מפל הריכוזים בין הדם לנאדיות גדל ← עובר מהדם לנאדיות ונפלט ← ריכוזו בדם יורד ← הקולטנים מגורים פחות ← מרכז הנשימה שולח פחות דחפים ← קצב הנשימה חוזר לכ-12.
5. סוגרים: זה משוב שלילי - עלייה ב- מפעילה תגובה שמקטינה אותו. הניסוי מראה שהגורם המווסת הוא ה-: אחרי הדקה ה-10 סולק רק ה-, החמצן בכלי האטום המשיך לרדת, ובכל זאת קצב הנשימה ירד.
עד הדקה ה-10: מצטבר בכלי האטום ובדם ← יורד ← קולטנים ← מרכז הנשימה במוח מגביר את קצב הנשימה (מכ-12 לכ-35 נשימות בדקה). אחרי הדקה ה-10: ה- מסולק, ריכוזו בדם יורד, וקצב הנשימה יורד חזרה לכ-12 - משוב שלילי.
3. הלב, כלי הדם ומחזור הדם: מבנה, תפקוד וויסות
הלב ומחזור הדם
הלב הוא משאבה כפולה: הצד הימני שולח דם לריאות כדי שיקלוט חמצן, והצד השמאלי שולח את הדם העשיר בחמצן לכל הגוף. כלי הדם הם הצינורות, והנימים הם המקום שבו החומרים עוברים אל התאים.
במדויק: מערכת ההובלה היא מערכת זרימה ותיווך המקשרת בין הסביבה החיצונית לסביבה הפנימית ובין חלקי הגוף. הלב בנוי מארבעה חללים - שתי עליות ושני חדרים - ומסתמים מכוונים את זרימת הדם לכיוון אחד. הדם זורם בשני מעגלים:
- מחזור הדם הקטן: חדר ימני ← עורק הריאה ← נימי הריאות ← ורידי הריאה ← עלייה שמאלית.
- מחזור הדם הגדול: חדר שמאלי ← אבי העורקים ← נימי איברי הגוף ← ורידים ← עלייה ימנית.
מעבר החומרים מתרחש בנימים: בין הדם לנוזל הבין-תאי ולתאי הגוף.
יחס שטח הפנים לנפח: בגוף רב-תאי גדול רוב התאים רחוקים מהסביבה, והיחס בין שטח הפנים לנפח אינו מאפשר מעבר חומרים יעיל ישירות מהסביבה ואליה. מערכת ההובלה מביאה את החומרים לכל תא. השוואה בין מערכות הובלה בבעלי חיים שונים - בנושא ההעמקה בפיזיולוגיה השוואתית.
חללי הלב
שריר הלב עצמו מקבל דם מכלי הדם הכליליים, שמתפצלים מאבי העורקים.
מבנה הלב ותפקודו: מחיצה, מסתמים ועובי הדופן
עורקים, נימים וורידים
עורק או וריד נקבעים לפי כיוון הזרימה (מהלב או אל הלב), ולא לפי כמות החמצן: עורק הריאה מוביל דם דל בחמצן, וורידי הריאה מובילים דם עשיר בחמצן.
פעימת הלב, לחץ דם ודופק
- פעימת הלב: קודם מתכווצות העליות ← המסתמים בין העליות לחדרים פתוחים, והדם עובר לחדרים. אחר כך מתכווצים החדרים ← המסתמים בין העליות לחדרים נסגרים, המסתמים בין החדרים לעורקים נפתחים, והדם יוצא לעורקים. המסתמים נפתחים ונסגרים לפי הפרש הלחצים משני צדיהם.
- לחץ דם סיסטולי - הלחץ בעורקים בזמן התכווצות החדרים (הגבוה). לחץ דם דיאסטולי - הלחץ בזמן הרפיית החדרים (הנמוך). באבי העורקים: כ-120 וכ-80 מ"מ כספית.
- דופק - גל הלחץ שמורגש בעורקים בכל פעימה. הוא ביטוי של קצב הלב, ולא הגורם לו.
תפוקת הלב וויסות קצב הלב
תפוקת הלב - נפח הדם שהלב מזרים בדקה - שווה לקצב הלב (פעימות בדקה) כפול נפח הפעימה (נפח הדם שהחדר מזרים בכל פעימה).
•את קצב ההתכווצויות קובע קוצב הלב.
- אדרנלין, הורמון שמופרש במצבי לחץ, פחד או מאמץ, מגיע בדם אל הלב ומגביר את קצב הלב ואת עוצמת ההתכווצות.
- במאמץ: קצב הלב ונפח הפעימה עולים ← תפוקת הלב עולה ← יותר דם, ואיתו יותר חמצן וגלוקוז, מגיע לשרירים בכל דקה ← יותר נשימה תאית ← יותר ATP להתכווצות.
ויסות זרימת הדם לאיברים
הגוף מווסת כמה דם מגיע לכל איבר לפי מצב הפעילות. במאמץ גופני:
מספיק להבין את העיקרון; אין צורך להסביר את מנגנוני הוויסות.
טעות נפוצה: לכתוב שהחדר השמאלי "מזרים יותר דם". שני החדרים מזרימים בכל פעימה אותו נפח דם; ההבדל ביניהם הוא בלחץ הנדרש להזרמתו.
טעות נפוצה: לחשוב ש"ורידי" פירושו תמיד דם דל בחמצן. בנים שבריאה הדם בצד הוורידי עשיר יותר בחמצן מבצד העורקי, כי שם החמצן נכנס לדם.
ליקוי במסתם שבין עלייה לחדר אינו גורם לערבוב של דם עשיר בחמצן עם דם דל בחמצן: הדם חוזר לעלייה שבאותו צד, ושם יש אותו סוג דם. ערבוב נגרם רק ממעבר בין הצד הימני לשמאלי (למשל חור במחיצה). הליקוי פוגע ביעילות השאיבה.
חומר שנקלט בנאדיות (ניקוטין, CO) מגיע קודם לורידי הריאה, ומשם לעלייה השמאלית - ולא לעורק הריאה, שמוביל דם אל הריאות.
בתרשים של הלב הצד הימני של הלב מופיע בצד שמאל של הציור, כמו כשמסתכלים על אדם מלפנים. טעות נפוצה: לבלבל בין ימין ושמאל של הלב לבין ימין ושמאל של הצופה.
דוגמה א - לחץ הדם בכלי הדם ומבנה הדופן
בגרף הוצגו נתונים של לחץ הדם הממוצע בכלי דם שונים במחזור הדם הגדול. לפי הגרף: באבי העורקים הלחץ הסיסטולי כ-120 מ"מ כספית והלחץ הדיאסטולי כ-80 מ"מ כספית; בעורקים הלחץ גבוה ומשתנה בכל פעימה; בנימים שני הקווים (הסיסטולי והדיאסטולי) מתלכדים; בוורידים הלחץ נמוך מאוד (קרוב ל-0) ואינו משתנה.
(1) מהו הגורם להבדל בין לחץ הדם הסיסטולי ובין לחץ הדם הדיאסטולי באבי העורקים?
(2) ציינו הבדל אחד במבנה בין עורק לווריד, והסבירו כיצד הבדל זה קשור לנתונים המוצגים בגרף.
1. (1) הלחץ הסיסטולי (כ-120): בזמן התכווצות החדר השמאלי הדם נדחף בכוח לאבי העורקים, והלחץ בו מגיע לשיאו.
2. הלחץ הדיאסטולי (כ-80): בזמן הרפיית החדר המסתם בין החדר לאבי העורקים נסגר, לא נכנס דם חדש, והדם ממשיך לזרום הלאה - הלחץ יורד. ההבדל נובע אפוא ממחזור פעולת הלב: התכווצות החדר לעומת הרפייתו.
3. (2) ההבדל במבנה: לעורק דופן עבה, עם שריר חלק ורקמה גמישה; לווריד דופן דקה וחלל רחב.
4. הקשר לנתונים: בעורקים הלחץ גבוה (עד כ-120) ומשתנה בכל פעימה - דופן עבה עומדת בלחץ, והגמישות מאפשרת לה להימתח בסיסטולה ולחזור לממדיה בדיאסטולה. בוורידים הלחץ נמוך מאוד ואינו משתנה, ולכן דופן דקה מספיקה.
5. תשובה נכונה נוספת: בוורידים יש מסתמים - הלחץ בהם נמוך מכדי להניע את הדם חזרה ללב, והמסתמים מונעים זרימה לאחור.
(1) מחזור פעולת הלב: הלחץ הסיסטולי נוצר בהתכווצות החדר השמאלי, והדיאסטולי בזמן הרפייתו. (2) דופן העורק עבה, שרירית וגמישה ודופן הווריד דקה - כי בעורקים הלחץ גבוה (עד כ-120) ומשתנה בכל פעימה, ובוורידים הוא נמוך מאוד (קרוב ל-0) ואינו משתנה.
דוגמה ב - מסלול תא דם אדום מכף היד לכף הרגל
תא דם אדום יצא בתוך זרם הדם מכף יד ימין והגיע אל כף רגל ימין. באֵילו איברים היה התא חייב לעבור?
א. הסרעפת והריאות
ב. הלב והריאות
ג. הלב והכליות
ד. הכליות ושריר הרגל
1. מה נשאל: איברים שהתא חייב לעבור בהם - לא איברים שהוא יכול לעבור בהם.
2. המסלול: כף היד ← ורידי היד ← וריד נבוב עליון ← עלייה ימנית ← חדר ימני ← עורק הריאה ← נימי הריאות ← ורידי הריאה ← עלייה שמאלית ← חדר שמאלי ← אבי העורקים ← עורקי הרגל ← כף הרגל. התא עובר בלב פעמיים ובריאות פעם אחת.
3. פוסלים את א: הדם אינו עובר בסרעפת בדרכו לרגל, וחסר הלב.
4. פוסלים את ג ואת ד: מאבי העורקים חלק מהדם הולך לכליות וחלק לרגליים - אלה מסלולים מקבילים, ולכן התא אינו חייב לעבור בכליות.
5. נשארה ב: אין דרך אחרת מהוורידים של היד לעורקים של הרגל מלבד הלב והריאות.
ב - הלב והריאות.
4. הדם: הרכב, הובלת חמצן ו-CO2, קרישה ובדיקת דם
רקמת הדם
הדם הוא רקמה נוזלית: בכל טיפת דם יש תאים שמובילים חמצן, תאים שמגנים על הגוף, טסיות שעוצרות דימום, ונוזל שמוביל את כל השאר.
במדויק: רקמת הדם בנויה מנוזל הדם (פלסמה) ומרכיבים שנמצאים בו: תאי דם אדומים, תאי דם לבנים וטסיות דם (לוחיות דם). הדם מוביל חמצן, , חומרים (חומרי מזון, הורמונים, פסולת) וחום בין מערכות הגוף, משתתף בהגנה על הגוף, ומונע איבוד דם בעזרת קרישה.
התפקוד של תאי הדם הלבנים בהגנה על הגוף - בנושא מערכת ההגנה. קבוצות הדם ועירויים - באותו נושא.
רכיבי הדם ותפקידם
הובלת חמצן בדם
•החמצן מובל קשור להמוגלובין שבתאי הדם האדומים.
- בסביבה עשירה בחמצן (בנימי הריאות) מידת הקישור של החמצן להמוגלובין גבוהה - ההמוגלובין נטען בחמצן.
- בסביבה דלה בחמצן (בנימי שריר פעיל, שבו גם ריכוז ה-, החומציות והטמפרטורה גבוהים יותר) מידת הקישור נמוכה - ההמוגלובין משחרר חמצן, והחמצן עובר בדיפוזיה לתאים.
•כך אותו המוגלובין קולט חמצן בריאות, מוביל אותו, ומוסר אותו ברקמה שזקוקה לו.
הובלת פחמן דו-חמצני בדם
בריאות התהליך הפוך: משתחרר מהדם ועובר בדיפוזיה אל הנאדיות.
קרישת הדם
קרישת הדם היא מנגנון למניעת איבוד דם:
1. כלי דם נפגע ← טסיות הדם נצמדות לאזור הפגוע ומשחררות חומר שמתחיל את התהליך.
2. בתהליך רב שלבי החלבון המסיס פיברינוגן, שבפלסמה, הופך לפיברין - חומר לא מסיס.
3. סיבי הפיברין יוצרים רשת שלוכדת תאי דם ← נוצר קריש שסוגר את הפצע.
הומאוסטזיס: הקרישה שומרת על נפח הדם ועל לחץ הדם אחרי פציעה.
תגובה לגבהים: ויסות ייצור תאי דם אדומים
בגובה רב לחץ האוויר נמוך ← פחות חמצן עובר מהנאדיות לדם ← ריכוז החמצן בדם יורד ← הכליות מפרישות יותר מההורמון אריתרופויטין ← ההורמון מגביר במח העצם את ייצור תאי הדם האדומים ← יותר המוגלובין בכל נפח דם ← הדם מוביל יותר חמצן לתאים, לנשימה התאית ולהפקת ATP.
בדיקת דם
בבדיקת דם מאבחנים חריגות מהמצב ההומאוסטטי. בודקים בין השאר ספירת דם (מספר התאים מכל סוג), המוגלובין, גלוקוז וכולסטרול.
אינו הופך ל- ואינו מעלה את ה- בדם. ההשפעה שלו היא על הובלת החמצן: הוא תופס את אתרי הקישור של החמצן בהמוגלובין, ולכן פחות חמצן נקשר ומובל לתאים.
טעות נפוצה: לכתוב שבשריר "ההמוגלובין לא קושר חמצן כלל". בשריר מידת הקישור נמוכה יותר - חלק מהחמצן משתחרר, וחלקו נשאר קשור להמוגלובין.
בתא דם אדום בוגר אין מיטוכונדריות. לכן הוא מפיק ATP רק בגליקוליזה, כמות ה-ATP בו זהה עם חמצן ובלעדיו, והיא נמוכה מברוב תאי הגוף. טעות נפוצה: לענות "גרעין" - גם הוא חסר, אבל היעדרו אינו מסביר את כמות ה-ATP.
בדם שבעורקים (מחזור הדם הגדול) ההמוגלובין רווי יותר בחמצן, אבל כמות ההמוגלובין אינה גדולה יותר מבוורידים. טעות נפוצה: לבלבל בין "יותר חמצן" ל"יותר המוגלובין".
בקרישת הדם מספיק: טסיות ← פיברינוגן ← פיברין ← קריש. אין צורך להכיר את שלבי הביניים של התהליך.
בהובלת החמצן מספיק לדעת שמידת הקישור להמוגלובין גבוהה בסביבה עשירה בחמצן ונמוכה בסביבה דלה בחמצן. אין צורך ללמוד עקומת דיסוציאציה.
דוגמה - חילוף גזים בריאה ובשריר, והשפעת CO
באזור מסוים בגוף - אזור A - החמצן יוצא מנימי הדם, ובאזור אחר - אזור B - החמצן נכנס אל נימי הדם.
(1) קבעו איזה אזור - A או B - הוא נאדית הריאה, ואיזה אזור הוא שריר.
(2) מידת הקשירה של החמצן להמוגלובין באזור A שונה ממידת הקשירה של החמצן להמוגלובין באזור B. כיצד שוני זה מאפשר את אספקת החמצן מן הריאות לרקמת השריר?
(3) הסבירו כיצד שאיפה של עשן סיגריה, המכיל בין היתר את הגז CO (פחמן חד-חמצני), משפיעה על ריכוז החמצן בוורידי הריאה של המעשן.
1. (1) לפי כיוון המעבר: בשריר התאים צורכים חמצן בנשימה התאית, וריכוזו בהם נמוך - החמצן יוצא מהנימים: אזור A. בנאדית ריכוז החמצן באוויר גבוה מבדם שמגיע אליה - החמצן נכנס לנימים: אזור B.
2. (2) בריאות (B): ריכוז החמצן גבוה, וההמוגלובין קושר חמצן במידה רבה - הדם נטען בחמצן.
3. בשריר (A): ריכוז החמצן נמוך (וריכוז ה-, החומציות והטמפרטורה גבוהים) - מידת הקישור נמוכה, ההמוגלובין משחרר את החמצן, והוא עובר בדיפוזיה לתאי השריר.
4. (3) CO: נקשר להמוגלובין באותו אתר שבו נקשר החמצן, בזיקה גבוהה בהרבה ← פחות המוגלובין פנוי לקשירת חמצן בנאדיות.
5. ורידי הריאה מובילים את הדם מהריאות אל הלב - זה הדם שאמור להיות עשיר בחמצן. אצל המעשן נקשר בריאות פחות חמצן, ולכן ריכוז החמצן בוורידי הריאה נמוך יותר.
(1) אזור A - שריר; אזור B - נאדית הריאה. (2) בריאות ההמוגלובין קושר חמצן במידה רבה ונטען בו; בשריר מידת הקשירה נמוכה, ההמוגלובין משחרר את החמצן, והוא עובר לתאי השריר. (3) CO נקשר להמוגלובין חזק בהרבה מחמצן ובאותו אתר, ולכן פחות המוגלובין פנוי לקשירת חמצן בריאות, וריכוז החמצן בדם בוורידי הריאה יורד.
5. ויסות טמפרטורת הגוף
ויסות טמפרטורת הגוף
ביום חם אתם מזיעים והעור מאדים, ביום קר אתם רועדים. אלה המנגנונים ששומרים על טמפרטורת גוף של כ-37 מעלות, שבה האנזימים בתאים פועלים כראוי.
במדויק: האדם הוא הומיאותרמי (אנדותרמי): טמפרטורת גופו נשמרת יציבה בתחום צר, בעזרת חום שמופק בגוף בתהליכי חילוף החומרים (בעיקר בנשימה התאית). הטמפרטורה נשמרת כשיש איזון בין ייצור החום לאיבוד החום לסביבה. הוויסות נעשה במשוב שלילי, במנגנונים פיזיולוגיים (הזעה, שינוי קוטר כלי הדם ההיקפיים בעור, רעידות, שינוי בקצב חילוף החומרים) ובמנגנונים התנהגותיים (ישיבה בצל, לבוש, פעילות בשעות קרירות).
הדם מעביר חום ממקום למקום בגוף (הסעת חום): החום שנוצר בשרירים הפעילים מגיע בדם אל העור, ונפלט משם לסביבה. לכן ויסות הטמפרטורה קשור לוויסות זרימת הדם לאיברים.
הומיאותרמי ופויקילותרמי
מנגנוני הוויסות בחום ובקור
ויסות הטמפרטורה במשוב שלילי
- בחום או במאמץ: הנשימה התאית בשרירים משחררת חום ← טמפרטורת הגוף עולה ← מרכז הוויסות במוח קולט את העלייה ← הזעה והרחבת כלי הדם בעור ← יותר חום נפלט לסביבה ← הטמפרטורה חוזרת לתחום התקין ← ההזעה פוחתת.
- בקור: טמפרטורת הגוף יורדת ← הצרת כלי הדם בעור, רעידות והגברת קצב חילוף החומרים ← פחות חום אובד ויותר חום מופק ← הטמפרטורה עולה חזרה.
- החשיבות: בטמפרטורה מתאימה האנזימים פועלים בקצב תקין. בטמפרטורה גבוהה מדי חלבונים ואנזימים עוברים דנטורציה; בטמפרטורה נמוכה פעילותם מואטת.
יחס שטח הפנים לנפח ואיבוד חום
חום מופק בכל נפח הגוף (בנשימה התאית) ואובד דרך שטח הפנים.
•כשהגוף גדול יותר, הנפח גדל מהר יותר משטח הפנים ← היחס בין שטח הפנים לנפח קטן.
- בעל חיים גדול: יחס קטן ← מאבד פחות חום ביחס לגודלו ← מותאם יותר לאזורים קרים.
- יונק קטן: יחס גדול ← מאבד חום רב ביחס למסת גופו ← קצב הנשימה התאית וצריכת החמצן ליחידת משקל גוף גבוהים יותר, והוא מותאם פחות לאזורים קרים.
בדיקת טמפרטורת הגוף
באדם בריא במנוחה הטמפרטורה נעה בתחום צר - בין כ-36.5 לכ-37.5 מעלות, סביב כ-37. טמפרטורה של כ-39 מעלות היא חום (קדחת), וירידה לכ-35.5 מעלות קרובה לתת-חום. מדידת טמפרטורת הגוף מאבחנת אפוא חריגה מהמצב ההומאוסטטי.
טעות נפוצה: לכתוב שבמאמץ הדם מוזרם לעור "כדי לספק לו חמצן". הזרימה המוגברת לעור במאמץ נועדה לויסות החום - פליטת החום שנוצר בשרירים.
טעות נפוצה: לבלבל בין צריכת החמצן הכוללת (הגבוהה ביותר אצל בעל החיים הגדול) לבין צריכת החמצן ליחידת משקל גוף (הגבוהה ביותר אצל הקטן). קוראים בשאלה מה בדיוק נמדד.
טעות נפוצה: לכתוב שבקור האנזימים עוברים דנטורציה. דנטורציה נגרמת בטמפרטורה גבוהה; בקור האנזים שומר על מבנהו, אבל פועל לאט.
כשמבקשים מנגנונים פיזיולוגיים, לבוש או מעבר למקום חם אינם תשובה - הם מנגנונים התנהגותיים. כותבים מנגנון שמתרחש בגוף: הצרת כלי דם בעור, רעידות, הגברת קצב חילוף החומרים.
דוגמה א - בעלי חיים גדולים באזורים קרים
בעלי חיים גדולים מותאמים יותר לאזורים קרים, בהשוואה לבעלי חיים קטנים. איזה היגד מבין ההיגדים שלפניכם הוא ההסבר לכך?
א. בעלי חיים גדולים צורכים כמויות גדולות יותר של מזון יחסית לגודלם.
ב. בעלי חיים גדולים זקוקים לפחות אנרגייה לתהליכי חיים.
ג. בבעלי חיים גדולים היחס בין שטח הפנים לנפח הגוף גדול יותר.
ד. בעלי חיים גדולים מאבדים פחות חום לסביבה יחסית לגודלם.
1. העיקרון: חום מופק בכל נפח הגוף ואובד דרך שטח הפנים. בגוף גדול הנפח גדל מהר יותר משטח הפנים, ולכן היחס בין שטח הפנים לנפח קטן.
2. פוסלים את ג: ההפך - בבעלי חיים גדולים היחס קטן יותר.
3. פוסלים את א: ההפך - הם צורכים פחות מזון יחסית לגודלם, כי הם מאבדים פחות חום יחסית.
4. פוסלים את ב: בסך הכול בעל חיים גדול צורך יותר אנרגיה, וההיגד אינו מסביר את ההתאמה לקור - שתלויה באיבוד החום.
5. נשארה ד: לכל יחידת נפח יש פחות שטח שדרכו אובד חום, ולכן שמירה על טמפרטורת גוף קבועה בקור קלה יותר.
ד - בעלי חיים גדולים מאבדים פחות חום לסביבה יחסית לגודלם.
דוגמה ב - למה מוזרם יותר דם לשרירים ולעור בריצה
בזמן ריצה מאומצת מוזרם יותר דם לשרירים ולעור.
הסבירו מהי החשיבות של הזרמת דם מוגברת לכל אחד מחלקי גוף אלה במאמץ.
1. שני חלקים, שתי תשובות: "כל אחד" - עונים על השרירים ועל העור בנפרד.
2. השרירים: בריצה השרירים מתכווצים הרבה וזקוקים לכמות גדולה של ATP ← יותר דם מביא יותר חמצן וגלוקוז ← יותר נשימה תאית ← יותר ATP להתכווצות.
3. השרירים - פינוי: הדם מסלק מהשרירים את ה- ואת החום שנוצרים בהם.
4. העור: בנשימה התאית בשרירים רק חלק מהאנרגיה נאגר ב-ATP, והשאר משתחרר כחום. הדם החם מוזרם לעור (כלי הדם בעור מתרחבים), קרוב לפני הגוף ← החום נפלט לסביבה. הדם גם מספק מים לזיעה, ואידוי הזיעה מקרר.
5. סוגרים: כך נשמרת טמפרטורת הגוף יציבה (הומאוסטזיס) - חשוב, כי פעילות האנזימים בתאים תלויה בטמפרטורה מתאימה.
לשרירים - יותר חמצן וגלוקוז לנשימה תאית, ולכן יותר ATP להתכווצות, ופינוי וחום. לעור - העברת עודף החום מהשרירים אל פני הגוף ופליטתו לסביבה (וגם מים לזיעה), כדי לשמור על טמפרטורת גוף קבועה.