התא: יחידת המבנה והתפקוד
כל יצור חי - חיידק, עץ או אדם - בנוי מתאים. בתא קורים תהליכי היסוד של החיים: פירוק ובנייה של חומרים, הפקת אנרגיה, בניית חלבונים וחלוקה. לכן שאלות רבות בבגרות, גם על גוף האדם ועל אקולוגיה, מגיעות בסוף אל מה שקורה בתא.
במדויק: התא הוא יחידת המבנה והתפקוד ביצורים החיים, ויש לו כל מאפייני החיים של יצור שלם. בכל היצורים ניכרת אחידות רבה במבנה הבסיסי של התאים, בהרכב שלהם ובתהליכי היסוד המתקיימים בהם, לצד שונות בצורה ובתפקוד. התא מופרד מן הסביבה בקרום בררני, וכל תא נוצר מתא קודם.
בנושא הזה לומדים את המבנה וההרכב של התא ואת מעבר החומרים דרך הקרום. התהליכים שבתא - אנזימים, פוטוסינתזה ונשימה תאית - נלמדים בנושא חילוף חומרים ואנרגיה, והחומר התורשתי וחלוקת התא - בנושא החומר התורשתי.
רמות ארגון
שאלה נפוצה בבגרות מבקשת לסדר מושגים "מהקטן לגדול". כדי לענות צריך לדעת לאיזו רמה שייך כל מושג.
במדויק: הארגון ביצורים החיים ניכר ברמות ארגון: הרמה המולקולרית (למשל חלבון ההמוגלובין או ה-DNA), רמת האברון (למשל ריבוזום, הבנוי ממולקולות רבות), התא, הרקמה, האיבר, מערכת האיברים והיצור השלם - ומעליהם המין, האוכלוסייה, החברה והמערכת האקולוגית. כל רמה בנויה מיחידות של הרמה שמתחתיה.
דוגמה מהבגרות לסדר מהקטן לגדול: המוגלובין (מולקולה) ← ריבוזום (אברון) ← תא דם אדום (תא) ← נים דם (כלי דם שדופנו בנויה מתאים).
יחס שטח הפנים לנפח
כל החומרים שהתא צריך נכנסים דרך פני השטח שלו, וכל הפסולת יוצאת דרכם. לכן חשוב כמה "פנים" יש לתא ביחס לכמה "תוכן" יש בו.
במדויק: יחס שטח הפנים לנפח הוא שטח הפנים של התא (או של אברון) חלקי נפחו. בתא קטן היחס גדול, ולכן מעבר החומרים בין התא לסביבה מהיר ביחס לצורכי התא. כשהתא גדל, הנפח גדל מהר יותר משטח הפנים, והיחס קטן. התכנית מדגישה את היחס הזה בהקשר של גודל התא ושל מבנה חלק מהאברונים.
אותו עיקרון חוזר בגוף האדם (נאדיות הריאה, הנימים) ובנושא ההעמקה בפיזיולוגיה השוואתית: מבנה שמגדיל את שטח הפנים מאפשר מעבר חומרים מהיר יותר.
1. מאפייני החיים: תא פרוקריוטי, תא אאוקריוטי, נגיפים וחיידקים
מאפייני החיים
מה הופך משהו ל"חי"? לא מספיק שהוא זז או גדל - גם גביש גדל. ביולוגים מגדירים חיים לפי רשימה של מאפיינים, ובודקים אם כולם מתקיימים. כך גם מגיעים למסקנה שנגיף אינו יצור חי במובן הרגיל.
במדויק: מאפייני החיים הם: הפרדה מהסביבה החיצונית וסביבה פנימית יציבה, חילוף חומרים (מטבוליזם) - תהליכי פירוק, בנייה ושינוי של חומרים המלווים בשינויים אנרגטיים, התרבות, תגובה לגירוי, וגדילה והתפתחות. המאפיינים האלה מאפיינים כל תא, וגם אורגניזם שלם רב-תאי.
בכל התאים יש מאפיינים משותפים שנובעים מהמאפיינים האלה: כולם משתמשים באנרגיה כימית (בעיקר בצורת ATP), וכולם בונים חלבונים. בנגיפים לא מתרחשים תהליכים מטבוליים, ולכן לא מתקיימים בהם מאפייני החיים.
מה יש בכל תא חי
לא בכל תא: גרעין (אין בחיידקים), דופן (אין בתאי בעלי חיים), מיטוכונדריה (אין בחיידקים), כלורופלסטים (רק בתאי צמחים מסוימים), 46 כרומוזומים (רק בתאי גוף של האדם).
תא פרוקריוטי ותא אאוקריוטי
נגיף וחיידק
מסיח נפוץ: "קצב חילוף החומרים של נגיפים איטי". לנגיף אין חילוף חומרים בכלל - הוא מנצל את הריבוזומים, האנזימים וה-ATP של התא המאכסן. ומסיח הפוך: "חיידקים מתרבים רק בתוך תאים" - זה נכון לנגיפים, לא לחיידקים.
ההבדל העיקרי שהבגרות שואלת עליו בין נגיף לחיידק: לנגיף יש רק DNA או רק RNA, ולחיידק יש שניהם. גרימת מחלות, התרבות מהירה וחיסונים משותפים לשניהם, ולכן הם לא תשובה ל"מה נכון בנגיפים ואינו נכון בחיידקים".
דוגמה - זיהוי נגיף, תא פרוקריוטי ותא אאוקריוטי
בטבלה שלפניכם מוצגים כמה רכיבים שנמצאים במבנים ביולוגיים שונים: תא אאוקריוטי, תא פרוקריוטי ונגיף.
על פי הטבלה, איזה מבין הצירופים א–ד נכון?
א. 1 – תא פרוקריוטי, 2 – תא אאוקריוטי, 3 – נגיף.
ב. 1 – תא אאוקריוטי, 2 – תא פרוקריוטי, 3 – נגיף.
ג. 1 – נגיף, 2 – תא אאוקריוטי, 3 – תא פרוקריוטי.
ד. 1 – נגיף, 2 – תא פרוקריוטי, 3 – תא אאוקריוטי.
1. מה משותף לכל התאים: קרום תא, ציטופלסמה וחומר תורשתי. למבנה 1 יש רק חומר תורשתי, ולכן הוא אינו תא - הוא הנגיף (חומר תורשתי במעטפת חלבון). זה פוסל את א ו-ב.
2. מה מבדיל בין התאים: מיטוכונדריה היא אברון מוקף קרום, ויש כזה רק בתא אאוקריוטי. למבנה 2 יש מיטוכונדריה - הוא התא האאוקריוטי.
3. מבנה 3: יש לו קרום וציטופלסמה, אבל אין מיטוכונדריה - זה התא הפרוקריוטי (חיידק). זה פוסל את ד, שבה ההתאמה של 2 ו-3 הפוכה.
4. נשארה ג.
ג - 1 נגיף (רק חומר תורשתי), 2 תא אאוקריוטי (יש מיטוכונדריה), 3 תא פרוקריוטי (קרום וציטופלסמה בלי מיטוכונדריה).
2. אברוני התא ומידור
אברונים ומידור
תארו מפעל שבו מחלקת הצבע, מחלקת הריתוך והמחסן נמצאים באותו חדר בלי קירות. כך היה נראה תא בלי אברונים. האברונים הם "החדרים" של התא: בכל אחד מהם תנאים מתאימים לעבודה אחרת.
במדויק: אברון הוא מבנה בתוך התא שיש לו תפקוד מסוים. בתוך תא אאוקריוטי יש קרומים התוחמים אברונים - ומבנם הבסיסי כמבנה קרום התא - והם יוצרים מידור בתא: חלוקה למדורים שבכל אחד מהם הרכב אחר של חומרים ואנזימים ותנאים אחרים (למשל ). המידור מאפשר פעילות מגוונת וקיום סביבות שונות בתוך התא ובתוך האברונים, כך שתהליכים הדורשים תנאים שונים - לפעמים מנוגדים, כמו בנייה ופירוק - מתרחשים באותו זמן בלי להפריע זה לזה.
בתא פרוקריוטי אין אברונים מוקפי קרום, ולכן אין בו מידור כזה. הריבוזומים אינם מוקפי קרום, ולכן הם נמצאים בכל התאים - גם בחיידקים.
אברוני התא ותפקודם
סוגי תאים: התאמה בין מבנה לתפקוד
ביצור רב-תאי לכל התאים אותו מבנה בסיסי, אבל לכל סוג תאים גודל, צורה ואברונים שמתאימים לתפקודו.
מסיח נפוץ: "מידור מאפיין תאי צמחים ולא תאי בעלי חיים" או "מאפיין תאים פרוקריוטיים". מידור מאפיין את כל התאים האאוקריוטיים - צמחים, בעלי חיים ופטריות. בתאים פרוקריוטיים אין אברונים מוקפי קרום.
לא כותבים שבמיטוכונדריה "נוצרת אנרגיה". אנרגיה אינה נוצרת: בנשימה התאית האנרגיה האגורה בגלוקוז עוברת ל-ATP.
גם בתאי צמחים יש מיטוכונדריה: הצמח מבצע נשימה תאית כל הזמן, ביום ובלילה. מה שאין בתאי בעלי חיים הוא כלורופלסטים, דופן תא וחלולית מרכזית גדולה.
דוגמה א - מה מאפשר קיומם של אברונים בתא
מה נכון בנוגע לקיומם של אברונים שונים בתוך התא?
א. קיומם מאפיין תאים פרוקריוטים אך לא תאים אאוקריוטים.
ב. קיומם מאפיין תאי צמחים אך לא תאים של בעלי חיים.
ג. קיומם מאפשר התרחשות תהליכים בתנאים שונים באותו הזמן.
ד. קיומם מאפשר קיום תהליכים רק בתאים הגדולים באורגניזם.
1. מה נשאל: מה מאפשר קיום האברונים - כלומר מה התפקיד של המידור.
2. פוסלים את א: ההפך - אברונים מוקפי קרום מאפיינים תאים אאוקריוטיים; בפרוקריוטיים אין גרעין ואין אברונים מוקפי קרום.
3. פוסלים את ב: גם בתאי בעלי חיים יש אברונים רבים (גרעין, מיטוכונדריה, ליזוזומים). רק חלק מהאברונים, כמו כלורופלסטים, מאפיינים תאי צמחים.
4. פוסלים את ד: אברונים יש בכל התאים האאוקריוטיים, קטנים כגדולים.
5. נשארה ג: כל אברון הוא מדור עם הרכב ותנאים משלו (למשל חומצי בליזוזום), ולכן תהליכים שונים מתרחשים בו-זמנית, כל אחד בתנאים המתאימים לו.
ג - האברונים מחלקים את התא למדורים, וכך תהליכים שונים מתרחשים בו-זמנית, כל אחד בתנאים המתאימים לו.
דוגמה ב - חומר שנוצר באברון ורכיבי הקרום
לפניך שתי רשימות.
I – אברונים הנמצאים בתא צמח: כלורופלסטים, מיטוכונדריה, גרעין תא.
II – רכיבים בקרום תא הצמח: תעלות, נשאים, משאבות, פוספוליפידים.
בחר שני אברונים מרשימה I. עבור כל אחד מן האברונים שבחרת ציין חומר הנוצר בו.
הסבר כיצד כל אחד משני החומרים שציינת משפיע על מבנה או על פעילות של רכיב כלשהו מן הרכיבים ברשימה II.
1. בוחרים אברונים שהחומר שלהם קשור בבירור לרכיב בקרום: מיטוכונדריה וגרעין התא.
2. מיטוכונדריה - נוצר בה ATP בנשימה התאית.
3. ההשפעה: המשאבות בקרום מעבירות חומרים (למשל יונים) נגד מפל הריכוזים - העברה פעילה שדורשת אנרגיה. האנרגיה מגיעה מפירוק ATP ← בלי ATP המשאבות אינן פועלות.
4. גרעין התא - נוצר בו mRNA בשעתוק.
5. ההשפעה: התעלות, הנשאים והמשאבות הם חלבונים. ה-mRNA יוצא מהגרעין אל הריבוזומים ← שם נבנה לפיו רצף החומצות האמיניות של החלבון ← הרצף קובע את המבנה המרחבי של התעלה או של הנשא ואת החומר שהם מעבירים.
6. (אפשרות שלישית: בכלורופלסט נוצר גלוקוז - חומר מוצא לנשימה התאית שמספקת ATP למשאבות.)
מיטוכונדריה - ATP: האנרגיה שב-ATP מפעילה את המשאבות בקרום (העברה פעילה נגד מפל הריכוזים). גרעין התא - mRNA: לפיו נבנים בריבוזומים החלבונים שבונים את התעלות, הנשאים והמשאבות.
3. ההרכב הכימי של התא: פחמימות, ליפידים, חלבונים, חומצות גרעין, מים וחומרי תשמורת
ההרכב הכימי של התא
אם מפרקים תא לחומרים שלו, רובו מים. כל השאר הוא תערובת של אלפי חומרים שונים - אבל כמעט כולם שייכים לארבע קבוצות בלבד, ובנויים מקומץ יסודות.
במדויק: בתא מתקיימת סביבה מימית: המים הם המרכיב העיקרי בתא. רוב החומרים האחרים הבונים את התאים הם תרכובות פחמן אורגניות - פחמימות, ליפידים, חלבונים וחומצות גרעין - ובתאים מצויים גם חומרים אי-אורגניים (מים ומינרלים). היסודות העיקריים הבונים את התרכובות האורגניות הם מועטים (), ואף על פי כן מגוון התרכובות בכל תא גדול מאוד.
המגוון הגדול נובע מכך שהתרכובות הגדולות בנויות מיחידות קטנות שמתחברות בצירופים ובסדרים שונים: חלבון משרשרת של חומצות אמיניות, חומצת גרעין משרשרת של נוקלאוטידים, רב-סוכר מיחידות רבות של חד-סוכר.
ארבע קבוצות התרכובות האורגניות
חומרי תשמורת
חומרי תשמורת הם חומרים שהיצור אוגר ומפרק כשהוא זקוק לאנרגיה או לחומרי בנייה.
המאפיין החשוב: חומרי התשמורת הם מולקולות גדולות שאינן מסיסות במים. לכן אפשר לאגור מהם כמות גדולה בלי לשנות את ריכוז המומסים בתא - ובלי שמים ייכנסו לתא באוסמוזה. אילו התא היה אוגר את אותה כמות כגלוקוז (מולקולות קטנות ומסיסות), ריכוז המומסים היה עולה מאוד, ומים היו נכנסים ומשבשים את פעילותו.
כשצריך אותם, אנזימים מפרקים אותם ליחידות מסיסות (למשל עמילן לסוכרים) שאפשר להעביר ולנצל.
המים והמינרלים
- מים: המרכיב העיקרי בתא. הם ממס - בהם מומסים החומרים ובהם מתרחשים תהליכי חילוף החומרים - והם גם מגיב בתהליכים (ותוצר של הנשימה התאית).
- מינרלים: חומרים אי-אורגניים (יונים) שהיצור קולט מהסביבה - הצמח דרך השורשים. הם חומרי גלם לבניית חומרים אורגניים: חנקן לחלבונים ולחומצות גרעין; זרחן לחומצות גרעין, ל-ATP ולפוספוליפידים. מינרלים אינם מקור אנרגיה.
מה יכול לשמש מקור אנרגיה בתא
חומרי התשמורת (עמילן, גליקוגן) הם רב-סוכרים, לא דו-סוכרים. דו-סוכר כמו סוכרוז מסיס במים, ולכן דווקא היה גורם לכניסת מים לתא.
טעות נפוצה: לכתוב שהמינרלים "נותנים אנרגיה" לצמח או שהם "מזון" לצמח. מינרלים אינם מקור אנרגיה - הם חומרי גלם לבניית חומרים אורגניים.
דוגמה - היתרון של חומרי תשמורת שאינם מסיסים
חומרי תשמורת אינם מסיסים במים. תכונה זו מקנה יתרון ליצורים (אורגניזמים) שאוגרים חומרי תשמורת בתאים.
מה תכונה זו מאפשרת?
א. אגירה של חומרי תשמורת בלי לשנות את ריכוז המומסים בתא.
ב. העברה מהירה של חומרי תשמורת ממקום האגירה למקום הצריכה.
ג. פירוק מהיר של חומרי תשמורת.
ד. פיזור אחיד של חומרי תשמורת בתא כולו.
1. מה נשאל: מה אי-המסיסות מאפשרת.
2. העיקרון: רק חומר מומס משפיע על ריכוז המומסים בתא, וריכוז המומסים קובע את כיוון מעבר המים באוסמוזה.
3. פוסלים את ב: חומר שאינו מסיס אינו יכול לעבור בצורתו זו; כדי להעבירו מפרקים אותו קודם ליחידות מסיסות.
4. פוסלים את ג: אי-המסיסות אינה מזרזת את הפירוק - הפירוק נעשה בעזרת אנזימים.
5. פוסלים את ד: חומר שאינו מסיס אינו מתפזר בתא, אלא נאגר בגרגרים או בטיפות.
6. נשארה א: אפשר לאגור כמות גדולה בלי להעלות את ריכוז המומסים, ולכן בלי שמים ייכנסו לתא באוסמוזה.
א - חומר שאינו מסיס אינו מעלה את ריכוז המומסים בתא, ולכן אינו גורם לכניסת מים באוסמוזה.
4. קרום התא: מבנה ותפקוד, קולטנים
קרום התא
קרום התא הוא "שומר הסף" של התא: הוא מכניס חלק מהחומרים, מוציא אחרים, ומונע מעבר של חלק. בזכותו התא שומר על סביבה פנימית שונה מזו שבחוץ - למשל חומצי בתוך תאי שמרים שנמצאים בתמיסה בסיסית.
במדויק: קרום התא (ממברנה) מפריד בין הסביבה הפנימית לסביבה החיצונית של התא, ודרכו מתקיים מעבר דו-כיווני של חומרים. הוא מבנה דינמי, הבנוי משכבה כפולה של פוספוליפידים ובה חלבונים - תעלות, נשאים, משאבות וקולטנים. הקרום הוא קרום בררני: יש לו חדירות בררנית - הוא מאפשר מעבר של חומרים מסוימים ומונע או מגביל מעבר של אחרים - ולכן נשמרת בתוך התא סביבה פנימית יציבה השונה מן הסביבה החיצונית (הומאוסטזיס ברמת התא).
קרום בררני יש בתאים של כל היצורים החיים. גם האברונים בתא האאוקריוטי תחומים בקרומים, שמבנם הבסיסי כמבנה קרום התא. דרכי המעבר עצמן - דיפוזיה, אוסמוזה, העברה פעילה, אנדוציטוזה ואקסוציטוזה - בשיעור הבא.
רכיבי הקרום ותפקודם
מה קובע אם חומר עובר דרך הקרום
הבררנות נקבעת לפי תכונות החומר - גודל ומסיסות בשומן - ולפי נוכחות חלבון הובלה מתאים בקרום. הקרום אינו "יודע" מה התא צריך ומה מזיק לו.
קרום התא ודופן התא
קולטנים ייחודיים
- אותות מהסביבה החיצונית - למשל הורמון או מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) - נקלטים דרך קרום התא, בקולטנים: חלבונים בקרום שנקשרים באופן ייחודי לחומר האות. הקישור מעביר את המסר לתוך התא, והתא מגיב.
•רק תא שיש בקרומו קולטן מתאים מגיב לאות: זה תא המטרה שלו. ההורמון מגיע בדם לכל התאים, אבל פועל רק על תאי המטרה.
כשסוגי תאים מגיבים באופן שונה לאותו חומר אות, ההסבר הוא בדרך כלל בקולטנים: בניסוי עם דבק שהכיל את החומר HA נדבקו כ-91% מהתאים מסוג א אך רק כ-41% מהתאים מסוג ב - ייתכן שבקרום התאים מסוג א יש יותר קולטנים ל-HA.
גורמים שפוגעים בקרום
איך רואים בניסוי שהקרום נפגע
בתא חי הקרום שומר חומר מסוים בצד אחד שלו. כשהקרום נפגע - ההפרדה נעלמת. שלושה סימנים חוזרים בבחינות:
אתנול הוא גורם נוסף שפוגע בקרום: הוא ממס שומנים (הפוספוליפידים) ופוגע במבנה המרחבי של חלבוני הקרום, ולכן הקרום מאבד את החדירות הבררנית.
שמירת פנימי השונה מן הסביבה מחייבת תאים חיים עם קרום תקין. בתאים מתים, או אחרי פגיעה בקרום, הריכוזים בפנים ובחוץ משתווים.
טעות נפוצה: לכתוב שהדטרגנט עצמו בסיסי ולכן שינה את הצבע. השינוי נובע מהרס הקרום, שהפסיק להפריד בין הסביבה החומצית בתא לתמיסה הבסיסית בחוץ.
טעות נפוצה: לבלבל בין קרום התא (בררני, בכל התאים) לבין דופן התא (רק בצמחים, בפטריות ובחיידקים, ואינה בררנית).
נשא ואנזים הם שניהם חלבונים ייחודיים, ושניהם מושפעים מטמפרטורה. ההבדל: אנזים משנה את החומר שנקשר אליו (המגיב הופך לתוצר), ונשא מעביר את החומר דרך הקרום בלי לשנות אותו.
דוגמה א - למה חומר רעיל לא חדר לתא
תא של בעל חיים הוכנס לתמיסה שהכילה חומר רעיל. מולקולות החומר הרעיל לא חדרו לתא.
מה עשוי להיות ההסבר לכך?
א. ריכוז החומר הרעיל בתוך התא היה נמוך מריכוזו בתמיסה.
ב. בררנות הקרום מונעת חדירה של חומרים שהתא אינו זקוק להם.
ג. מולקולות החומר הרעיל גדולות מאוד ולא מסיסות בשומן.
ד. רק מולקולות שאינן גורמות נזק חודרות דרך הקרום.
1. מה קובע מעבר דרך הקרום: גודל החומר, מסיסותו בשומן, והאם יש בקרום תעלה או נשא מתאימים.
2. פוסלים את א: אם הריכוז בתא נמוך מבחוץ, החומר דווקא נוטה להיכנס בדיפוזיה - זה לא מסביר למה לא חדר.
3. פוסלים את ב ואת ד: הקרום אינו "יודע" מה התא צריך ומה מזיק לו. חומרים רעילים רבים חודרים לתאים, כי הם קטנים או מסיסים בשומן.
4. נשארה ג: מולקולות גדולות מאוד שאינן מסיסות בשומן אינן עוברות דרך שכבת הפוספוליפידים, ואין להן תעלות או נשאים מתאימים.
ג - מולקולות גדולות שאינן מסיסות בשומן אינן יכולות לעבור דרך שכבת הפוספוליפידים הכפולה של הקרום.
דוגמה ב - דטרגנט ואינדיקטור אדום ניטרלי בתאי שמרים
האינדיקטור (חומר בוחן) "אדום ניטרלי" הוא אדום בתמיסה חומצית, וצהוב בתמיסה בסיסית.
נתון כלי ובו תמיסה בסיסית בטמפרטורה של . הוסיפו לכלי שמרים ואת האינדיקטור "אדום ניטרלי". צבע תאי השמרים היה אדום.
הוסיפו דטרגנט לכלי, וצבע תאי השמרים השתנה לצהוב. הסבירו מדוע השתנה הצבע של תאי השמרים מאדום לצהוב.
1. מה צריך להסביר: את המעבר מאדום לצהוב בתוך התאים.
2. לפני הדטרגנט: התאים אדומים ← בתוכם הסביבה חומצית, אף שהתמיסה בחוץ בסיסית. ההבדל נשמר כי קרום התא השלם בררני ומפריד בין תוך התא לסביבה.
3. הדטרגנט: ממיס את הפוספוליפידים שבשכבה הכפולה של הקרום ← הקרום מתפרק ומאבד את הבררנות.
4. התוצאה: תוכן התא מתערבב עם התמיסה הבסיסית ← האינדיקטור שבתאים נמצא עכשיו בסביבה בסיסית ← הצבע משתנה לצהוב.
בתוך תאי השמרים הסביבה חומצית, והקרום השלם (בררני) שומר על הבדל בינה לבין התמיסה הבסיסית שבחוץ - לכן התאים אדומים. הדטרגנט ממיס את הפוספוליפידים של הקרום ← הקרום מתפרק ← תוכן התא מתערבב עם התמיסה הבסיסית ← האינדיקטור בתאים בסביבה בסיסית ← צהוב.
5. מעבר חומרים: דיפוזיה, אוסמוזה, העברה פעילה, אנדוציטוזה ואקסוציטוזה
מעבר חומרים דרך קרום התא
חמצן נכנס לתא ו- יוצא ממנו כל הזמן, בלי שהתא "משלם" על כך. אבל תא שצובר אשלגן בריכוז גבוה פי 50 מבחוץ חייב להשקיע אנרגיה. ההבדל בין שני המקרים הוא מפל הריכוזים.
במדויק: מפל ריכוזים הוא הבדל בריכוז של חומר בין שני מקומות. דיפוזיה היא מעבר של חומר מריכוז גבוה לריכוז נמוך - בכיוון מפל הריכוזים - בזכות התנועה האקראית של המולקולות, בלי השקעת אנרגיה של התא. אוסמוזה היא מעבר של מים דרך קרום בררני ממקום שבו ריכוז המומסים נמוך למקום שבו ריכוז המומסים גבוה. העברה פעילה היא מעבר של חומר בעזרת נשאים (משאבות) בקרום נגד מפל הריכוזים, בהשקעת אנרגיה (ATP). אנדוציטוזה (בלענות, בליעה) היא הכנסת חומר או חלקיק לתא כשהקרום עוטף אותו ויוצר שלפוחית בתוך התא; אקסוציטוזה היא הוצאת חומר מהתא כששלפוחית מתאחה עם קרום התא ומשחררת את תוכנה החוצה.
בבחינות מופיע גם המונח פוטנציאל מים: פוטנציאל המים גבוה במקום שבו ריכוז המומסים נמוך. לכן "מים עוברים מפוטנציאל מים גבוה לנמוך" ו"מים עוברים מריכוז מומסים נמוך לגבוה" הם אותו משפט.
דרכי המעבר: השוואה
תא בתמיסות: היפוטונית, איזוטונית, היפרטונית
התמיסה מוגדרת ביחס לתא: לפי ריכוז המומסים בה בהשוואה לריכוז המומסים בתא.
קביעת כיוון מעבר המים באוסמוזה
1. מה עובר את הקרום: המים עוברים; מומס שנאמר שאינו עובר (סוכרוז, עמילן) נשאר בצדו.
2. משווים ריכוזי מומסים: סופרים רק חומרים מומסים. חומר שאינו מסיס (עמילן, גליקוגן) כמעט אינו משפיע.
3. כיוון: המים עוברים אל הצד שבו ריכוז המומסים גבוה יותר.
4. כמות: ככל שהפרש הריכוזים גדול יותר, עוברים יותר מים. בכמה זוגות - מחפשים את ההפרש הגדול ביותר.
5. מה קורה לתא: יש דופן? (צמח, אצה, חיידק) - מתנפח מעט ואינו מתפוצץ. אין דופן? (בעל חיים) - מתנפח עד התפוצצות, או מתכווץ.
6. בשאלה הפוכה ("התא התכווץ - מה אפשר להסיק?"): מכיוון השינוי בנפח מסיקים לאן עברו המים, ומזה - איפה ריכוז המומסים גבוה יותר.
העברה פעילה והאנרגיה
- הסימן בנתונים: ריכוז שנשמר שונה מבחוץ לאורך זמן (נתרן נמוך בתא, אשלגן גבוה בתא). דיפוזיה רק משווה ריכוזים; שמירת הפרש ריכוזים מחייבת העברה פעילה.
- מקור האנרגיה: ATP, שנוצר בעיקר בנשימה תאית אווירנית. לכן כל מה שמוריד את הנשימה התאית מוריד את קצב ההעברה הפעילה: מחסור בחמצן, מחסור בגלוקוז, פגיעה במיטוכונדריות.
- טמפרטורה גבוהה (למשל ) גורמת לדנטורציה של המשאבות ושל אנזימי הנשימה התאית, וההעברה הפעילה נפסקת.
- בתאים מתים אין ATP ← ההעברה הפעילה נפסקת ← הריכוזים בפנים ובחוץ משתווים.
- ויסות מים: יצור חד-תאי בלי דופן שחי במים מתוקים (סביבה היפוטונית) מקבל מים באוסמוזה כל הזמן, ומוציא אותם בהשקעת אנרגיה (בועית מתכווצת).
ניסויים טיפוסיים באוסמוזה
מה נפגע כשהמיטוכונדריות פגועות ויש מעט ATP? העברה פעילה במשאבות, בליעה (אנדוציטוזה) והפרשה (אקסוציטוזה) - כולם צורכים ATP. אוסמוזה ודיפוזיה הן מעבר סביל, ואינן נפגעות.
טעות נפוצה: להסביר ב"דיפוזיה" או ב"אוסמוזה" בלבד – דיפוזיה פועלת להשוואת הריכוזים, ואילו שמירת הפרש ריכוזים מחייבת הובלה פעילה והשקעת אנרגיה.
טעות נפוצה: לכתוב ש"תעלה מכניסה חומרים ומשאבה מוציאה חומרים". ההבדל אינו בכיוון ביחס לתא (פנימה או החוצה) אלא בכיוון ביחס למפל הריכוזים ובשימוש באנרגיה.
טעות נפוצה: לכתוב שהחמצן עצמו "מכניס" את היונים או שהוא דרוש לחלבון הנשא. החמצן דרוש לנשימה התאית, ותפקידו בהקשר זה עקיף – אספקת ATP.
טעות נפוצה: לייחס את התייצבות הנפח של תא צמח לקרום התא או לחלולית. מה שמונע את התפוצצות תא הצמח הוא דופן התא.
כשנתון שכל התמיסות בניסוי היפוטוניות לתאים, בכולן מים נכנסים לתאים - ההבדל בין הריכוזים הוא רק בכמות המים שנכנסה. טעות נפוצה היא לכתוב שבתמיסות המלח מים יוצאים מהתאים.
דוגמה א - אשלגן בתאים בתמיסה דלה בחמצן
יצורים חד-תאיים ממין מסוים קולטים יוני אשלגן מן התמיסה החיצונית עד שריכוז יוני האשלגן בתוך התא גבוה פי 50 מריכוזם בתמיסה החיצונית. כאשר היצורים החד-תאיים נמצאים בתמיסה המכילה את אותו ריכוז של יוני אשלגן אך דלה בחמצן, ריכוז יוני האשלגן בתוך התא שווה לריכוז בתמיסה החיצונית.
הסבר מדוע ריכוז יוני האשלגן בתוך התאים האלה אינו עולה כאשר הם נמצאים בתמיסה דלה בחמצן.
1. מה צריך להסביר: למה בלי חמצן הריכוז בתא רק משתווה לריכוז שבחוץ, ואינו מגיע לפי 50.
2. איזו דרך מעבר: הצטברות פי 50 היא מעבר נגד מפל הריכוזים - העברה פעילה במשאבות שבקרום, שדורשת ATP.
3. החוליה שבתא: רוב ה-ATP נוצר בנשימה תאית אווירנית, שדורשת חמצן. תמיסה דלה בחמצן ← נשימה תאית אווירנית מועטה ← מעט ATP.
4. התוצאה: אין די אנרגיה למשאבות ← האשלגן אינו נשאב נגד מפל הריכוזים. היונים עדיין עוברים במעבר סביל, מהריכוז הגבוה לנמוך, עד שהריכוזים בפנים ובחוץ משתווים - ואז אין עוד מעבר נטו, והריכוז אינו עולה.
הצטברות אשלגן פי 50 היא מעבר נגד מפל הריכוזים - העברה פעילה, שדורשת ATP. ה-ATP מופק בעיקר בנשימה תאית אווירנית, שדורשת חמצן. בתמיסה דלה בחמצן נוצר מעט ATP ← משאבות האשלגן בקרום אינן פועלות ← היונים עוברים רק במעבר סביל עד השוואת הריכוזים.
דוגמה ב - תא קליפת פלפל ותא דם אדום בתמיסה
תא קליפה של פלפל ותא דם אדום הוכנסו לתמיסה בריכוז x. נפח התאים נמדד במהלך 10 דקות, כאחוז מהנפח ההתחלתי (100%). התוצאות:
- תא א: הנפח עלה עד כ-128% בתוך כ-6 דקות, ונשאר קבוע עד סוף המדידה (10 דקות).
- תא ב: הנפח עלה עד כ-150% אחרי כ-4 דקות, ואז ירד בחדות לאפס (בערך בדקה 6.5).
קבעו מי מן התאים, א או ב, הוא תא הקליפה של הפלפל. נמקו את הקביעה. בנימוק התבססו על הנתונים.
1. מה משותף: בשני התאים הנפח עלה מ-100% ← מים נכנסו ← תמיסה x היפוטונית לתאים, והמים נכנסו באוסמוזה.
2. תא א: הנפח עלה עד כ-128% ונשאר קבוע ← משהו עצר את ההתנפחות.
3. תא ב: הנפח עלה עד כ-150% ואז ירד לאפס ← התא התפוצץ.
4. ההבדל המבני: לתא הצמח יש דופן תא קשיחה. כשהתא מתנפח, הקרום נלחץ אל הדופן, והדופן מפעילה לחץ נגדי (לחץ טורגור) ← הנפח מתייצב. לתא דם אדום אין דופן ← המים ממשיכים להיכנס עד שהקרום נקרע (המוליזה).
5. הקביעה: תא א הוא תא הקליפה של הפלפל.
תא א. בשני התאים הנפח עלה - תמיסה x היפוטונית ומים נכנסו באוסמוזה. נפח תא א עלה עד כ-128% ונשאר קבוע, כי דופן התא בתא הצמח מגבילה את ההתנפחות; נפח תא ב עלה עד כ-150% ואז ירד בחדות לאפס - תא הדם, שאין לו דופן, התפוצץ.