מערכות התקשורת בגוף
כדי שהגוף יפעל כיחידה אחת, האיברים צריכים "לדבר" זה עם זה: הלב צריך "לדעת" שהשרירים עובדים, והלבלב צריך "לדעת" שאכלתם. את התקשורת הזאת מנהלות שתי מערכות.
במדויק: מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית (מערכת ההפרשה הפנימית) משתתפות בקליטת מידע, בעיבודו ובתגובה עליו, ומתאמות בין חלקי הגוף. שתיהן מעבירות מסר בעזרת מולקולות אות - נוירוטרנסמיטר או הורמון - שנקשרות לקולטנים ייחודיים בתאי המטרה, ושתיהן מאפשרות שמירה על הומאוסטזיס.
מערכת ההובלה משתתפת גם היא בתקשורת: הדם מוביל את ההורמונים מהבלוטה אל תאי המטרה בכל הגוף.
הומאוסטזיס ומשוב שלילי (תזכורת)
את הרעיון פגשתם בשיעור על גוף האדם כמערכת: הגוף שומר על סביבה פנימית יציבה, גם כשהסביבה החיצונית משתנה. בנושא הזה תראו מי מבצע את השמירה הזאת.
במדויק: הומאוסטזיס הוא שמירה על הסביבה הפנימית של הגוף יציבה בתחומים מסוימים (למשל ריכוז הגלוקוז בדם, כמות המים, הטמפרטורה), תוך השקעת אנרגיה ובעזרת מנגנוני בקרה ומשוב. במשוב שלילי השינוי מעורר תגובה בכיוון ההפוך לשינוי, והערך חוזר לתחום התקין: עלייה בריכוז הגלוקוז ← הפרשת אינסולין ← ירידה בריכוז הגלוקוז ← פחות הפרשת אינסולין.
קולטן ותא חישה
המילה "קולטן" חוזרת בכל השיעורים בנושא - בסינפסה, בהורמונים ובתאי החישה. כדאי להבין אותה פעם אחת עד הסוף.
במדויק: קולטן (רצפטור) הוא חלבון בתא, בדרך כלל בקרום התא, שהמבנה המרחבי שלו מתאים למולקולה מסוימת (נוירוטרנסמיטר או הורמון), והיא נקשרת רק אליו. הקישור מעביר אות לתוך התא ומשנה את פעילותו. תא שאין לו קולטן מתאים אינו מגיב לחומר, גם אם החומר מגיע אליו. תא חישה הוא תא שקולט גירוי מסוים (אור, חום, חומציות) בעזרת קולטנים ייחודיים, והופך אותו לאות עצבי.
בפתרונות קוראים לפעמים גם לתאי החישה "קולטנים" (למשל "קולטני חום בעור"). לפי ההקשר מבינים אם מדובר בתא שקולט גירוי או בחלבון שנקשר אליו חומר.
1. קליטת מידע ותאי עצב: מסלול העברת המידע ואות חשמלי
מסלול העברת המידע
נגעתם בסיר חם, ראיתם רמזור מתחלף, או שריכוז ה- בדם עלה בזמן ריצה. בכל המקרים הגוף קולט מידע, מעבד אותו ומגיב, ומערכת העצבים מעבירה את המידע במהירות ממקום למקום.
במדויק: המידע עובר במסלול קבוע: תאי חישה ← תאי עצב תחושתיים ← מערכת העצבים המרכזית ← תאי עצב תנועתיים ← תאי מטרה (שריר או בלוטה). תאי החישה קולטים גירויים (אותות) מהסביבה החיצונית, למשל קרינת אור, ומהסביבה הפנימית, למשל רמת החומציות בדם. לכל סוג של תא חישה יש קולטנים ייחודיים לגירוי מסוים.
קליטת אותות מהסביבה הפנימית היא הבסיס לוויסות ההומאוסטטי. למשל, עלייה בריכוז ה- בדם מעלה את החומציות שלו, השינוי נקלט ומרכז הנשימה במוח מגביר את קצב הנשימה (ראו ויסות קצב הנשימה).
המסלול: מי עושה מה
תא עצב (נוירון)
תא עצב הוא תא שתפקידו להעביר אותות מתא לתא, לפעמים למרחק גדול בגוף. הצורה שלו, עם שלוחות ארוכות ומסועפות, מתאימה בדיוק לתפקיד הזה.
במדויק: תא עצב (נוירון) בנוי מגוף התא (שבו הגרעין), מדנדריטים - שלוחות קצרות ומסועפות שקולטות אותות מתאים אחרים - ומאקסון - שלוחה ארוכה שמוליכה את הדחף העצבי מגוף התא אל קצותיה. לאורך תא העצב האות מועבר כאות חשמלי (דחף עצבי), מהדנדריטים וגוף התא לאורך האקסון. בקצות האקסון האות עובר לתא הבא בסינפסה.
חלקי תא העצב: מבנה ותפקוד
התאמה בין מבנה לתפקוד: האקסון הארוך מעביר את האות למרחק בתוך תא אחד; ההסתעפויות של הדנדריטים ושל קצות האקסון מאפשרות קשר עם תאים רבים.
אות חשמלי ואות כימי
מסלול העברת מידע: מתא החישה עד תא המטרה
1. הגירוי ותא החישה: מהו הגירוי (חום, אור, חומציות הדם) ואיפה הוא נקלט.
2. לאורך כל תא עצב - אות חשמלי: בתא העצב התחושתי האות עובר אל מערכת העצבים המרכזית.
3. בכל מעבר בין תאים - סינפסה: הפרשת נוירוטרנסמיטר ← קישור לקולטנים בתא הבא ← אות חדש בתא הבא.
4. העיבוד: במוח השדרה (רפלקס) או במוח (תגובה רצונית).
5. תא עצב תנועתי ← תא המטרה: מהי התגובה - שריר מתכווץ או בלוטה מפרישה.
6. סוגרים בתוצאה: איך התגובה מגינה על הגוף או מחזירה את הערך לתחום התקין (הומאוסטזיס).
שני המסיחים שחוזרים בכל שאלת ברירה על העברת אות עצבי: "נוירוטרנסמיטר עובר לאורך תא העצב" ו"אות חשמלי עובר בסינפסה". שניהם שגויים: לאורך התא עובר אות חשמלי, ובסינפסה עובר נוירוטרנסמיטר. אות חשמלי חדש נוצר רק בתא שאחרי הסינפסה.
בתא עצב תחושתי האות הוא תמיד חשמלי, גם כשהגירוי הוא קול או אור. תאי החישה הם שהופכים את הגירוי לדחף עצבי, ולא גל הקול עצמו עובר בתא העצב.
דוגמה - איך מועבר אות עצבי במערכת העצבים
כיצד מועבר אות עצבי במערכת העצבים?
א. נוירוטרנסמיטר עובר מסינפסה אחת לסינפסה שאחריה דרך תא עצב.
ב. אות חשמלי עובר לאורך תא עצב ומועבר ישירות לתא העצב הבא.
ג. אות חשמלי עובר בסינפסה בעקבות הפרשת נוירוטרנסמיטר על ידי תא עצב.
ד. אות חשמלי עובר דרך תא עצב וגורם להפרשת נוירוטרנסמיטר לסינפסה.
1. מה נשאל: איך האות עובר - גם לאורך תא העצב וגם בין התאים.
2. פוסלים את א: הנוירוטרנסמיטר פועל רק בסינפסה ואינו עובר לאורך תא העצב. לאורך התא עובר אות חשמלי.
3. פוסלים את ב: בין תא עצב לתא הבא יש מרווח סינפטי, והאות החשמלי אינו עובר אותו ישירות.
4. פוסלים את ג: בסינפסה לא עובר אות חשמלי אלא נוירוטרנסמיטר (אות כימי). גם הסדר הפוך: האות החשמלי בתא הוא שגורם להפרשת הנוירוטרנסמיטר.
5. נשארה ד: לאורך תא העצב האות חשמלי. כשהוא מגיע לקצות האקסון הוא גורם להפרשת נוירוטרנסמיטר לסינפסה, והנוירוטרנסמיטר נקשר לקולטנים בתא הבא.
ד - אות חשמלי עובר דרך תא עצב וגורם להפרשת נוירוטרנסמיטר לסינפסה.
2. הסינפסה: נוירוטרנסמיטר, קולטנים ותא מטרה
סינפסה
בין תא עצב לתא הבא אין מגע ישיר: יש ביניהם מרווח קטן. האות החשמלי אינו יכול לעבור אותו, ולכן התא משחרר חומר כימי שעובר את המרווח. זה גם המקום שבו קל לשבש את ההעברה, למשל בגז עצבים.
במדויק: סינפסה היא מקום המפגש בין קצה האקסון של תא עצב לבין התא הבא - תא עצב, תא שריר או תא בלוטה. בין שני התאים יש מרווח סינפטי. האות עובר בסינפסה (בדרך כלל) כאות כימי: קצה האקסון משחרר נוירוטרנסמיטר (מוליך עצבי), הוא עובר במרווח ונקשר לקולטנים ייחודיים בקרום התא שאחרי הסינפסה, וכך משנה את פעילותו.
התא שאחרי הסינפסה הוא תא המטרה של הנוירוטרנסמיטר: בתא עצב נוצר בעקבותיו אות חשמלי חדש, בתא שריר - התכווצות, ובתא בלוטה - הפרשה. בתא עצב שאחרי הסינפסה הקולטנים נמצאים בקרום הדנדריטים וגוף התא, ולא באקסון.
העברת אות בסינפסה: השלבים
1. הגעה: הדחף העצבי (אות חשמלי) מגיע לקצה האקסון של התא שלפני הסינפסה.
2. הפרשה: שלפוחיות בקצה האקסון משחררות נוירוטרנסמיטר אל המרווח הסינפטי.
3. העברה: הנוירוטרנסמיטר עובר במרווח בדיפוזיה אל התא הבא.
4. קישור: הנוירוטרנסמיטר נקשר לקולטנים ייחודיים בקרום התא שאחרי הסינפסה.
5. תגובה: הקישור משנה את פעילות התא - בתא עצב נוצר אות חשמלי חדש, תא שריר מתכווץ, תא בלוטה מפריש.
6. פינוי: הנוירוטרנסמיטר מפורק בידי אנזים או נספג חזרה לתא שלפני הסינפסה. הקולטנים מתפנים, והאות מסתיים.
דוגמה: אצטילכולין בסינפסה בין תא עצב לשריר
אצטילכולין הוא נוירוטרנסמיטר שגורם לתאי שריר להתכווץ. אנזים במרווח הסינפטי מפרק אותו מהר אחרי שהוא משתחרר.
למה בסינפסה האות עובר בכיוון אחד
- התא שלפני הסינפסה: רק בקצות האקסון שלו יש שלפוחיות עם נוירוטרנסמיטר, שמשתחרר אל המרווח הסינפטי.
- התא שאחרי הסינפסה: רק בקרום שלו (בדנדריטים או בגוף התא) יש קולטנים לנוירוטרנסמיטר.
לכן האות הכימי עובר רק מהתא שמשחרר את הנוירוטרנסמיטר אל התא שיש בו קולטנים.
טעות נפוצה בשאלה על גז עצבים: לכתוב שהגז "מגביר את שחרור האצטילכולין". הגז אינו פועל על השחרור - הוא מונע את פירוק האצטילכולין, ולכן האצטילכולין נשאר במרווח וממשיך לגרות את השריר. קוראים בשאלה על איזה שלב החומר פועל.
כשהשאלה עוסקת במעבר האות מתא עצב אחד לתא אחר, היא שואלת על הסינפסה. טעות נפוצה היא לתאר רק את מעבר האות לאורך האקסון.
השפעת אלכוהול, סמים ותרופות על הסינפסות אינה נבחנת (מיקוד). בשאלה על חומר אחר שמשבש סינפסה (למשל גז עצבים) עונים לפי שלבי ההעברה: על איזה שלב החומר פועל, ומה קורה בעקבות זה לתא שאחרי הסינפסה.
דוגמה - חומר משתק וחומר שגורם להתכווצויות
אצטילכולין הוא נוירוטרנסמיטר הגורם לתאי שריר להתכווץ. חומרים מסוימים המשפיעים על סינפסות עלולים לפגוע בתפקוד התקין של תאי השריר הקשורים לסינפסות האלה.
חומר א הוא מעכב של אנזים שמפרק אצטילכולין. חומר ב נקשר לקולטנים לאצטילכולין הנמצאים בקצה תא השריר שלאחר הסינפסה, אך אינו מפעיל את הקולטנים.
אחד מן החומרים האלה גורם לשיתוק השריר, והחומר האחר גורם להתכווצויות בלתי פוסקות.
קבעו איזה מן החומרים גורם לשיתוק השריר, ואיזה מן החומרים גורם להתכווצויות בלתי פוסקות. נמקו כל אחת מן הקביעות.
1. המצב התקין: דחף מגיע לקצה תא העצב ← אצטילכולין משתחרר למרווח הסינפטי ← נקשר לקולטנים בתא השריר ← השריר מתכווץ. אחר כך האנזים מפרק את האצטילכולין, הקולטנים מתפנים והשריר מרפה.
2. על איזה שלב פועל חומר א: על הפינוי. האנזים מעוכב ← האצטילכולין אינו מפורק ← נשאר במרווח ונקשר שוב ושוב לקולטנים ← תא השריר מגורה ברציפות, גם בלי דחפים חדשים ← התכווצויות בלתי פוסקות.
3. על איזה שלב פועל חומר ב: על הקישור. הוא תופס את הקולטנים ואינו מפעיל אותם ← האצטילכולין שמשתחרר אינו יכול להיקשר ← לא נוצר גירוי בתא השריר, גם כשתא העצב שולח דחפים ← שיתוק.
חומר ב גורם לשיתוק: הוא תופס את הקולטנים בלי להפעילם, ולכן אצטילכולין אינו נקשר ואין גירוי לתא השריר. חומר א גורם להתכווצויות בלתי פוסקות: האצטילכולין אינו מפורק ונשאר בסינפסה, וממשיך להיקשר לקולטנים ולגרות את השריר.
3. מערכת העצבים המרכזית וההיקפית, רפלקס ומערכת עצבים אוטונומית
מערכת העצבים המרכזית וההיקפית
מערכת העצבים בנויה משני חלקים: מרכז שמעבד את המידע ומפעיל תגובה, ותאי עצב שמחברים את המרכז לכל חלקי הגוף - בדרך אליו ובדרך ממנו.
במדויק: מערכת העצבים המרכזית - המוח ומוח השדרה - היא מערכת מתאמת ומווסתת: היא מקבלת מידע מתאי העצב התחושתיים, מעבדת אותו ומפעילה תגובה דרך תאי העצב התנועתיים. היא אחראית גם לפעולות רצוניות וגם לפעולות בלתי רצוניות. מערכת העצבים ההיקפית היא תאי העצב שמחוץ למוח ולמוח השדרה: תאי העצב התחושתיים, שמוליכים מידע מתאי החישה אל מערכת העצבים המרכזית, ותאי העצב התנועתיים, שמוליכים ממנה הוראות אל תאי המטרה.
מוח השדרה מעביר מידע בין הגוף לבין המוח, והוא גם מרכז עיבוד בעצמו: בו נסגרת קשת הרפלקס.
רפלקס
נגעתם בסיר לוהט, והיד נרתעת עוד לפני שהרגשתם כאב. זו תגובת רפלקס: מהירה, אוטומטית, בלי החלטה.
במדויק: רפלקס הוא תגובה בלתי רצונית ומהירה לגירוי. המסלול העצבי שלו - קשת רפלקס - קצר: תאי חישה ← תא עצב תחושתי ← מוח השדרה ← תא עצב תנועתי ← תאי מטרה (שריר). העיבוד נעשה במוח השדרה, בלי שהמידע צריך להגיע אל המוח ולעבור בו עיבוד והחלטה מודעת.
במקביל, המידע עולה ממוח השדרה אל המוח, ורק שם נוצרת תחושת הכאב. לכן היד מורחקת לפני שמרגישים כאב או צועקים. היתרון של התגובה המהירה: פחות נזק לרקמות.
קשת הרפלקס: הרחקת היד מסיר חם
רפלקס לעומת תגובה רצונית
למה פחות סינפסות פירושן תגובה מהירה יותר: המעבר בסינפסה (הפרשת נוירוטרנסמיטר, דיפוזיה וקישור לקולטנים) איטי יחסית למעבר לאורך תא העצב.
מערכת עצבים רצונית ומערכת עצבים אוטונומית
הומאוסטזיס: חלק גדול מהפעילויות ההומאוסטטיות מווסתות בצורה לא רצונית - למשל ויסות קצב הלב וויסות טמפרטורת הגוף.
טעות נפוצה: לכתוב שהרפלקס מהיר כי "הדחף העצבי עובר בו מהר יותר". מהירות ההולכה בתאי העצב דומה. ההבדל הוא באורך המסלול ובמספר הסינפסות.
אין צורך להבחין בין המערכת הסימפתטית למערכת הפרה-סימפתטית. מספיק לדעת שמערכת העצבים האוטונומית מווסתת את פעולת האיברים הפנימיים בלי שליטה רצונית.
המוח בפירוט אינו נבחן (מיקוד): ההמיספרות, קליפת המוח, גזע המוח, למידה וזיכרון. מה שכן צריך: המוח ומוח השדרה הם מערכת העצבים המרכזית, מוח השדרה הוא המרכז של הרפלקס, ובוויסות קצב הנשימה מציינים את מרכז הנשימה במוח.
דוגמה א - למה רפלקס מהיר יותר מתגובה רצונית
אדם נגע בידו בסיר לוהט, והיד נרתעה לאחור בתגובת רפלקס. במסלול של תגובת הרפלקס: תאי חישה בעור, תא עצב תחושתי, מוח השדרה, סינפסה, תא עצב תנועתי, סינפסה נוספת ותאי מטרה בשריר.
הסבירו מה מאפשר לתגובת רפלקס להיות מהירה יותר מתגובה רצונית.
1. מה צריך להסביר: למה הרפלקס מהיר יותר - כלומר מה שונה במסלול שלו.
2. מסלול הרפלקס: מתאי החישה בעור ← בתא העצב התחושתי אל מוח השדרה ← דרך סינפסה אחת ישירות אל תא העצב התנועתי ← אל השריר. העיבוד נעשה במוח השדרה.
3. מסלול התגובה הרצונית: המידע עולה אל המוח, עובר דרך תאי עצב רבים וסינפסות רבות, ורק אחרי עיבוד והחלטה מודעת נשלחת הוראה דרך מוח השדרה אל השריר.
4. החוליה המכרעת: המעבר בסינפסה (הפרשת נוירוטרנסמיטר, דיפוזיה וקישור לקולטנים) איטי יחסית. ככל שיש פחות סינפסות במסלול, התגובה מהירה יותר.
5. סוגרים: ברפלקס המסלול קצר ויש בו מעט סינפסות, ואין שלב של החלטה - ולכן התגובה מהירה, והנזק לרקמה קטן.
ברפלקס המסלול קצר: מעורבים מעט תאי עצב ומעט סינפסות (כאן שני תאי עצב וסינפסה אחת במוח השדרה), והעיבוד נעשה במוח השדרה בלי להגיע למוח ובלי שלב של החלטה מודעת. ההעברה בסינפסה (כימית) איטית יחסית, ולכן פחות סינפסות - תגובה מהירה יותר.
דוגמה ב - פעולה של מערכת העצבים האוטונומית
איזו מן הפעולות שלפניכם מתבצעת באמצעות מערכת העצבים האוטונומית?
א. הפרשת נוגדנים בתגובה על חדירת אנטיגנים.
ב. הגברה של הזרמת דם לעור בזמן פעילות גופנית.
ג. למידת שיר בעל פה באמצעות שינון.
ד. התכווצות של שריר היד בזמן תפיסת כדור.
1. מה נשאל: פעולה של מערכת העצבים האוטונומית - פעולה בלתי רצונית של איבר פנימי.
2. פוסלים את א: הפרשת נוגדנים היא תגובה של מערכת ההגנה, ולא פעולה של מערכת העצבים.
3. פוסלים את ג: למידה ושינון הם פעולות רצוניות של מערכת העצבים המרכזית.
4. פוסלים את ד: התכווצות שריר השלד בזמן תפיסת כדור היא פעולה רצונית.
5. נשארה ב: בפעילות גופנית מופק חום רב, כלי הדם בעור מתרחבים ויותר דם זורם לעור ומאבד חום לסביבה. זה חלק מוויסות טמפרטורת הגוף, ואיננו שולטים בו ברצוננו.
ב - הגברה של הזרמת דם לעור בזמן פעילות גופנית.
4. הורמונים וויסות רמת הסוכר בדם: אינסולין, גלוקגון, אדרנלין וסוכרת
הורמון
אחרי ארוחה עשירה בפחמימות ריכוז הסוכר בדם עולה, ותוך זמן קצר חוזר לתחום התקין. את זה לא עושה תא עצב, אלא חומר שהלבלב מפריש לדם: ההורמון אינסולין.
במדויק: הורמון הוא חומר שמופרש מבלוטת הפרשה פנימית (או מתאים מסוימים) אל הדם, מגיע בדם לכל הגוף, ומשפיע רק על תאי מטרה - תאים שיש להם קולטנים ייחודיים להורמון. קישור ההורמון לקולטן מעביר אות לתא ומשנה את פעילותו. כך המערכת ההורמונלית (מערכת ההפרשה הפנימית) מווסתת את הפעילות של מערכות שונות בגוף.
הורמונים פועלים בריכוזים נמוכים מאוד, וריכוזם בדם אינו קבוע: הוא משתנה לפי צורכי הגוף ומווסת (למשל במשוב שלילי). תא מטרה יכול להגיב לכמה הורמונים - למשל תאי הכבד מגיבים לאינסולין, לגלוקגון ולאדרנלין - כל עוד יש בו קולטן לכל אחד מהם.
הבלוטות וההורמונים
את ההיפופיזה לומדים בהקשר של ADH. ההורמונים LH ו-FSH והורמוני המין של השחלה והאשך (אסטרוגן, פרוגסטרון, טסטוסטרון) אינם נבחנים (מיקוד).
תקשורת עצבית ותקשורת הורמונלית
"מגיע לכל התאים" אינו "משפיע על כל התאים". ההורמון מגיע בדם לכל הגוף, אבל משפיע רק על תאים שיש להם קולטנים מתאימים. זה המסיח הנפוץ בשאלות ברירה על "מה משותף לכל ההורמונים".
טעות נפוצה: לחשוב ש"מערכת ההפרשה הפנימית" היא מערכת ההפרשה (הכליות ודרכי השתן). מערכת ההפרשה מוציאה פסולת מהגוף, ואילו מערכת ההפרשה הפנימית היא המערכת ההורמונלית.
ויסות רמת הסוכר בדם
תאי הגוף צריכים גלוקוז כל הזמן, לנשימה תאית, אבל אנחנו אוכלים רק כמה פעמים ביום. אחרי ארוחה גלוקוז רב נספג לדם, ובצום ובפעילות גופנית התאים צורכים אותו. הלבלב מאזן בין המצבים.
במדויק: ריכוז הגלוקוז בדם נשמר בתחום מסוים (הומאוסטזיס) בעזרת שני הורמונים של הלבלב שפועלים בכיוונים הפוכים, במשוב שלילי. כשריכוז הגלוקוז עולה - מופרש יותר אינסולין (ופחות גלוקגון), והגלוקוז נכנס מהדם לתאים ונאגר כגליקוגן. כשריכוז הגלוקוז יורד - מופרש יותר גלוקגון (ופחות אינסולין), ובכבד הגליקוגן מתפרק לגלוקוז שמשתחרר לדם.
גליקוגן הוא רב-סוכר, חומר התשמורת של בעלי חיים, שנאגר בכבד ובשרירים. אינסולין וגלוקגון מופרשים מתאים שונים בלבלב. בשני סוגי התאים יש גם הגן לאינסולין וגם הגן לגלוקגון, אבל בכל סוג תא מתבטא רק אחד מהם.
אינסולין וגלוקגון
ויסות הגלוקוז במצב נתון: מהשינוי ועד המשוב
1. מה המצב עושה לגלוקוז קודם: אכילה ← גלוקוז נספג לדם ← ריכוזו עולה. צום או פעילות גופנית ← התאים צורכים גלוקוז לנשימה תאית ← ריכוזו יורד.
2. איך הלבלב מגיב לשינוי: גלוקוז עולה ← אינסולין עולה וגלוקגון יורד. גלוקוז יורד ← גלוקגון עולה ואינסולין יורד.
3. מה ההורמון עושה בתאי המטרה: נקשר לקולטנים ← התא משנה את פעילותו (קולט גלוקוז ואוגר אותו, או מפרק גליקוגן).
4. המשוב השלילי: השינוי שההורמון גורם הפוך לשינוי שעורר את הפרשתו, וריכוז הגלוקוז חוזר לתחום התקין.
אדרנלין במאמץ
במעבר ממנוחה לפעילות מאומצת עולה הפרשת האדרנלין לדם:
- הסימפונות מתרחבים ← יותר אוויר מגיע לנאדיות ← יותר חמצן עובר לדם.
- קצב הלב עולה ← יותר דם מגיע לשרירים בכל דקה.
- פירוק גליקוגן בכבד ← יותר גלוקוז בדם.
בכל המקרים: יותר חמצן וגלוקוז מגיעים לתאי השריר ← יותר נשימה תאית ← יותר ATP לכיווץ השרירים.
סוכרת: גורמים ותוצאות
בסוכרת ריכוז הגלוקוז בדם גבוה מהתחום התקין. שני גורמים אפשריים:
התוצאות, בשני המקרים: הגלוקוז אינו נכנס לתאים ואינו נאגר כגליקוגן ← ריכוזו בדם גבוה ← בכליה מגיע לתסנין יותר גלוקוז ממה שאפשר לספוג חזרה ← גלוקוז בשתן ← הגלוקוז בתסנין מקטין את הספיגה החוזרת של מים באוסמוזה ← כמות גדולה של שתן.
אין צורך ללמוד את ההבדלים בין סוכרת מסוג 1 לסוכרת מסוג 2. מספיק להכיר את שני הגורמים - חוסר באינסולין, או תאי מטרה שאינם מגיבים לו - ולהסביר כל אחד מהם.
טעות נפוצה: לכתוב שאינסולין "מפרק את הגלוקוז" או ש"גלוקגון הופך לגלוקוז". ההורמונים אינם הופכים בעצמם לסוכר: הם מעבירים אות לתאי המטרה, ותאי המטרה משנים את פעילותם.
טעות נפוצה: לכתוב שאינסולין "מכניס" או "נושא" את הגלוקוז לתוך התא. האינסולין הוא שליח: הוא נקשר לקולטן בקרום התא, ובעקבות זה התא מגביר את כניסת הגלוקוז דרך חלבונים נשאים.
טעות נפוצה: לכתוב שבפעילות גופנית ריכוז הגלוקוז בדם "עולה" כי הגוף צריך אנרגיה. השרירים צורכים יותר גלוקוז, ולכן ריכוזו בדם יורד. הגלוקגון רק מפצה על הירידה.
טעות נפוצה: לחשוב שגלוקגון "מחליף" אינסולין חסר. שני ההורמונים פועלים בכיוונים הפוכים: גלוקגון מעלה את ריכוז הגלוקוז בדם, ולכן אינו יכול לפצות על מחסור באינסולין.
לא מבלבלים משוב שלילי עם בקרה שלילית. משוב שלילי הוא מנגנון ויסות שבו השינוי מעורר תגובה הפוכה לו (למשל גלוקוז ואינסולין). בקרה שלילית היא מונח מתחום הבקרה על ביטוי גנים: הקטנת התעתוק של גן.
דוגמה א - פעילות גופנית, ארוחה, גלוקוז והורמונים
בטבלה שלפניך מצוינים שני מצבים המשפיעים על ריכוז הגלוקוז ועל ריכוז ההורמונים אינסולין וגלוקגון בדם של אדם בריא. העתק למחברתך את הטבלה, וציין את ההשפעה של כל אחד מן המצבים על ריכוז החומרים, על פי האפשרויות שבסוגריים.
השפעת מצבים שונים על ריכוז חומרים בדם
1. פעילות גופנית - מה קורה לגלוקוז קודם: השרירים הפעילים מגבירים את הנשימה התאית כדי לייצר יותר ATP, ולכן קולטים יותר גלוקוז מהדם ← ריכוז הגלוקוז יורד.
2. הלבלב מגיב: הירידה בגלוקוז ← הפרשת האינסולין יורדת והפרשת הגלוקגון עולה.
3. המשוב השלילי: הגלוקגון גורם לכבד לפרק גליקוגן לגלוקוז ולשחרר אותו לדם, וכך הירידה בגלוקוז מוגבלת.
4. מזון עשיר בעמילן - מה קורה לגלוקוז קודם: העמילן מפורק במערכת העיכול עד גלוקוז, והגלוקוז נספג לדם ← ריכוז הגלוקוז עולה.
5. הלבלב מגיב: העלייה בגלוקוז ← הפרשת האינסולין עולה והפרשת הגלוקגון יורדת. האינסולין מגביר את כניסת הגלוקוז לתאים, והריכוז חוזר לתחום התקין.
מעבר לפעילות גופנית: גלוקוז - יורד, אינסולין - יורד, גלוקגון - עולה. אכילת מזון עשיר בעמילן: גלוקוז - עולה, אינסולין - עולה, גלוקגון - יורד.
דוגמה ב - איזה עקום מציג אינסולין ואיזה גלוקגון
חוקרים ערכו ניסוי: הם הכניסו לכמה מבחנות כמות זהה של תאי לבלב. לכל אחת מן המבחנות הכניסו תמיסת גלוקוז בריכוז שונה. כל שאר התנאים בניסוי היו זהים. לאחר 20 דקות מדדו החוקרים את ריכוז ההורמון אינסולין ואת ריכוז ההורמון גלוקגון שהופרשו מתאי הלבלב שבמבחנות.
בגרף התוצאות (ריכוז ההורמון כתלות בריכוז הגלוקוז, 0 עד 5 גרם/ליטר) שני עקומים:
- עקום א: ריכוז ההורמון הגבוה ביותר בריכוז גלוקוז 0. הוא יורד ככל שריכוז הגלוקוז עולה, ומ-3 גרם/ליטר ומעלה הוא נמוך וקבוע.
- עקום ב: ריכוז ההורמון נמוך וקבוע עד ריכוז גלוקוז של כ-0.7 גרם/ליטר. מעליו הוא עולה בחדות עד ריכוז גלוקוז של כ-3 גרם/ליטר, וממשיך לעלות במתינות עד 5 גרם/ליטר.
קבעו איזה עקום, א או ב, מציג את ריכוז האינסולין, ואיזה מציג את ריכוז הגלוקגון. נמקו את קביעתכם בנוגע לאחד מן ההורמונים.
1. הצירים: ציר x - ריכוז הגלוקוז (המשתנה הבלתי תלוי); ציר y - ריכוז ההורמון שהופרש (המשתנה התלוי).
2. מה צפוי לאינסולין: אינסולין מופרש כשריכוז הגלוקוז גבוה, ותפקידו להוריד אותו. לכן הפרשתו צפויה לגדול ככל שריכוז הגלוקוז עולה.
3. מה צפוי לגלוקגון: גלוקגון מופרש כשריכוז הגלוקוז נמוך, ותפקידו להעלות אותו. לכן הפרשתו צפויה לקטון ככל שריכוז הגלוקוז עולה.
4. התאמה לעקומים: עקום ב עולה עם ריכוז הגלוקוז - אינסולין. עקום א גבוה בריכוז גלוקוז 0 ויורד - גלוקגון.
5. הקשר לוויסות: זה ויסות במשוב שלילי - השינוי בריכוז הגלוקוז מעורר הפרשה של הורמון שמחזיר את הריכוז לתחום התקין.
עקום ב - אינסולין; עקום א - גלוקגון. אינסולין מופרש כשריכוז הגלוקוז גבוה (תפקידו להוריד אותו), ולכן ריכוזו עולה עם העלייה בריכוז הגלוקוז.