חילוף חומרים (מטבוליזם)
כל רגע בתא מתפרקים חומרים ונבנים חומרים חדשים: עמילן מתפרק לגלוקוז, גלוקוז מתפרק כדי להפיק אנרגיה, חומצות אמינו מתחברות לחלבון. כל התהליכים האלה יחד הם חילוף החומרים, והוא אחד ממאפייני החיים.
במדויק: חילוף חומרים (מטבוליזם) הוא כלל תהליכי הפירוק, הבנייה והשינוי של חומרים בתא. התהליכים מלווים בשינויים אנרגטיים - יש תהליכים שמשחררים אנרגיה ויש תהליכים שצורכים אנרגיה - וכל אחד מהם מזורז על ידי אנזימים. החומרים לתהליכים מגיעים מהזנה אוטוטרופית (היצור בונה חומרים אורגניים בעצמו) או מהזנה הטרוטרופית (היצור מקבל חומרים אורגניים מהסביבה).
בנושא הזה ארבעה שיעורים: האנזימים, שמזרזים את כל התהליכים; הפוטוסינתזה, שבה נבנה חומר אורגני בעזרת אנרגיית אור; הנשימה התאית, שבה האנרגיה שבחומר האורגני עוברת ל-ATP; והתסיסה, שבה מופק ATP בלי חמצן.
אנרגיה בתא
תא צריך אנרגיה כדי לבנות חלבונים, להעביר חומרים נגד מפל הריכוזים ולהתכווץ. האנרגיה לא נוצרת יש מאין - היא עוברת מצורה לצורה.
במדויק: בתא מתרחשות המרות אנרגיה. בפוטוסינתזה אנרגיית אור הופכת לאנרגיה כימית שאגורה בחומר האורגני (גלוקוז). בנשימה התאית ובתסיסה האנרגיה הכימית שבחומר האורגני הופכת לאנרגיה כימית זמינה ב-ATP, וחלקה משתחרר כאנרגיית חום. ה-ATP משמש מקור אנרגיה ישיר לתהליכים צורכי אנרגיה.
את המושגים ATP, אנרגיה כימית זמינה ואנרגיית חום פגשתם כבר בגוף האדם, בלי פירוט התהליכים. כאן לומדים איך ה-ATP נוצר.
תזכורת: האנזים הוא חלבון
כדי להבין למה חום או חומצה פוגעים באנזים, צריך לזכור ממה הוא בנוי.
במדויק: חלבונים בנויים משרשראות של חומצות אמיניות. כל חלבון מתקפל למבנה מרחבי אופייני, והתפקוד שלו תלוי במבנה הזה. האנזימים הם חלבונים, ולכן כל גורם שמשנה את המבנה המרחבי של חלבון (טמפרטורה גבוהה, שינוי ב-) משנה גם את פעילות האנזים.
ההרכב והתכונות של החלבונים נלמדים בשיעור על ההרכב הכימי של התא.
תזכורת: מיטוכונדריה וכלורופלסטידות
שני אברונים הם "תחנות הכוח" של התא: באחד נבנה חומר אורגני מאנרגיית אור, ובשני מופק ממנו רוב ה-ATP.
במדויק: כלורופלסטידה (כלורופלסט) היא אברון שיש בו כלורופיל, ובו מתרחשת הפוטוסינתזה; היא נמצאת רק בתאים של צמחים ושל אצות, ורק בחלקים הירוקים. מיטוכונדריה היא אברון שבו מתרחש השלב האווירני של הנשימה התאית; היא נמצאת בתאים אאוקריוטיים - גם של בעלי חיים וגם של צמחים. כל אחד מהאברונים תחום בקרומים ויוצר מידור: סביבה נפרדת בתוך התא, עם האנזימים של התהליך שלו.
תא צמח ירוק מכיל גם כלורופלסטידות וגם מיטוכונדריה: הוא מבצע פוטוסינתזה באור, ונשימה תאית כל הזמן.
1. אנזימים: אתר פעיל, ספציפיות והגורמים המשפיעים על פעילותם
אנזים
בלי אנזימים, פירוק של עמילן לסוכר היה לוקח שנים. בעזרת האנזים עמילאז שברוק הוא קורה בתוך דקות. אנזימים הם מה שמאפשר לכל תהליכי החיים להתרחש בקצב שהתא צריך.
במדויק: אנזים (זרז ביולוגי) הוא חלבון שמזרז תגובה כימית מסוימת בתא. האנזים ספציפי: הוא קושר רק סובסטרט (מצע) מסוים, שמתאים למבנה המרחבי של האתר הפעיל שלו. בתגובה הסובסטרט הופך לתוצרים, ואילו האנזים אינו משתנה ואינו נצרך - הוא משתחרר בסוף התגובה וזמין לזרז שוב. קצב הפעילות של האנזים מושפע מטמפרטורה, מ-, מריכוז הסובסטרט, מריכוז האנזים וממעכבים.
אנזים יכול לזרז פירוק (קטלאז מפרק מי חמצן למים ולחמצן) או בנייה (יצירת עמילן מגלוקוז). גם בפוטוסינתזה, בנשימה התאית ובתסיסה כל שלב מזורז על ידי אנזים אחר - ולכן כל הגורמים שמשפיעים על אנזימים משפיעים גם על קצב התהליכים האלה.
מושגי היסוד
הגורמים המשפיעים על קצב הפעילות
ריכוז האנזים (בעודף סובסטרט):
טמפרטורה נמוכה אינה גורמת לדנטורציה. בקור המולקולות נעות לאט, יש פחות מפגשים בין הסובסטרט לאתר הפעיל, והקצב נמוך - אבל כשמחממים חזרה, הפעילות חוזרת. דנטורציה נגרמת בטמפרטורה גבוהה מהמיטב.
לא כותבים שהחום "הורג" את האנזים או "מפרק" אותו - אנזים אינו יצור חי. כותבים שהוא עבר דנטורציה: המבנה המרחבי והאתר הפעיל השתנו, והסובסטרט אינו נקשר.
הוספת סובסטרט לא תמיד מגבירה את הקצב. כשהגרף כבר במישור (רוויה), כל האתרים הפעילים תפוסים, ורק הוספת אנזים תגביר את הקצב.
מעכב
- מעכב הוא חומר שמקטין את קצב הפעילות של האנזים.
•יש מעכב שמבנהו דומה לסובסטרט, והוא נקשר לאתר הפעיל ו"מתחרה" בסובסטרט. בריכוז סובסטרט נמוך הוא תופס חלק ניכר מהאתרים הפעילים, והקצב יורד. בעודף רב של סובסטרט כמעט כל האתרים נקשרים לסובסטרט, והקצב מתקרב לקצב בלי המעכב.
בבחינת המעבדה: האנזים אוראז (מזרעי סויה) מזרז פירוק של אוראה, ואחד התוצרים הוא אמוניה, שיוצרת במים בסיס. את הפעילות מודדים לפי מספר טיפות החומצה שנדרשות עד שינוי הצבע של האינדיקטור: יותר אוראה מפורקת ← יותר בסיס ← יותר טיפות. יוני נחושת מעכבים את האוראז: ככל שריכוזם גבוה יותר, פחות מולקולות אנזים פעילות ← פחות בסיס ← פחות טיפות.
תמיסת בופר
- בופר הוא חומר (או תמיסה) שמונע שינוי ב- כשמוסיפים חומצה או בסיס. בתוך התא יש בופרים (למשל חלבונים ויוני פוספט) שקושרים יוני מימן.
- החשיבות: פעילות האנזימים תלויה ב-. הבופרים שומרים על קבוע בתא - זה הומאוסטזיס ברמת התא - וכך האנזימים שומרים על המבנה המרחבי שלהם ופועלים בקצב מתאים.
•בניסוי: כשמוסיפים חומצה למים, ה- יורד; כשמוסיפים אותה כמות חומצה למיצוי של תאים, ה- כמעט אינו משתנה.
את התגובה הכימית של הבופר אין צורך לדעת. מספיק להסביר מה הוא עושה (מונע שינוי ב-) ולמה זה חשוב (פעילות האנזימים).
הסבר ההשפעה של גורם על קצב פעילות אנזים
1. מהו הגורם ומה הוא עושה בניסוי (עולה, יורד, נוסף).
2. מה קורה ברמת המולקולות: מהירות התנועה ומספר המפגשים בין הסובסטרט לאתר הפעיל (טמפרטורה עד המיטב, ריכוז סובסטרט, ריכוז אנזים) - או שינוי במבנה המרחבי של האתר הפעיל (טמפרטורה מעל המיטב, ).
3. מה זה עושה לקומפלקסים: יותר או פחות קומפלקסים של אנזים-סובסטרט ביחידת זמן.
4. מה קורה לקצב: יותר או פחות תוצר ביחידת זמן - עם הערכים מהגרף.
5. ברוויה: כותבים מהו הגורם המגביל עכשיו (בדרך כלל כמות האנזים).
אנזים בבחינת המעבדה: אינברטאז
- אינברטאז נוצר בתאי שמרים, ומזרז פירוק של סוכרוז (דו-סוכר) לשני חד-סוכרים: סוכרוז ← גלוקוז + פרוקטוז.
- איך מודדים: תמיסת סמנר מגיבה בחימום עם הגלוקוז, ולא עם הסוכרוז. הצבע הצהוב שלה משתנה לכתום ועד אדום, לפי ריכוז הגלוקוז.
- ריכוז האנזים: יותר מולקולות אנזים ← יותר מולקולות סוכרוז נקשרות לאתרים הפעילים ומפורקות בזמן קבוע ← יותר גלוקוז.
- טיפולי הבקרה: מבחנה עם סוכרוז בלי אנזים - מראה שהסוכרוז אינו מתפרק בלי האנזים. מבחנה עם האנזים (תסנין השמרים) בלי סוכרוז - מראה שבתסנין עצמו אין גלוקוז, ולכן הגלוקוז שנמדד נוצר מפירוק הסוכרוז.
בבחינת המעבדה: עמילאז מזרז פירוק של עמילן (רב-סוכר) לדו-סוכרים ולחד-סוכרים. מודדים בעזרת תמיסת יוד: היא מגיבה עם עמילן (הצבע משתנה לכחול או לשחור), ואינה מגיבה עם חד-סוכרים ודו-סוכרים. צבע צהוב בהיר אחרי הוספת יוד = העמילן פורק.
קטלאז מפרק מי חמצן () למים ולחמצן, ולכן מודדים את פעילותו לפי כמות החמצן המשתחררת. מי חמצן נוצרים בתאים כתוצר לוואי של חילוף החומרים, והם רעילים. פעילות הקטלאז עולה כשחילוף החומרים מואץ - למשל בנביטה - וכך מי החמצן אינם מצטברים בתאים.
דוגמה א - מה יגביר את הקצב ברוויה
החומצה האמינית טירוזין נוצרת בתאים מהחומצה האמינית פניל אלנין. האנזים PAH מזרז את התהליך: פניל אלנין ← טירוזין.
הגרף מתאר את הקשר בין ריכוז הפניל אלנין לבין קצב פעילות האנזים. בריכוז C הגרף כבר במישור.
למבחנה שהכילה פניל אלנין בריכוז C הוסיפו חומר X, שגרם לעלייה בקצב פעילות האנזים PAH.
מבין החומרים האלה: פניל אלנין, טירוזין, האנזים PAH - קבעו חומר אחד שיכול להיות החומר X, וחומר אחד שלא יכול להיות החומר X. הסבירו את קביעותיכם.
1. מי הסובסטרט ומי התוצר: פניל אלנין הוא הסובסטרט (המצע), טירוזין הוא התוצר.
2. קריאת הגרף: בריכוזים נמוכים הקצב עולה עם ריכוז הסובסטרט - יש אתרים פעילים פנויים. בריכוז C הגרף במישור (רוויה): כל האתרים הפעילים תפוסים כל הזמן, והגורם המגביל הוא כמות האנזים.
3. יכול להיות X - האנזים PAH: תוספת אנזים מוסיפה אתרים פעילים פנויים. הסובסטרט בעודף, ולכן האתרים החדשים נתפסים מיד ← יותר מולקולות פניל אלנין הופכות לטירוזין ביחידת זמן ← הקצב עולה.
4. לא יכול להיות X - פניל אלנין: האנזים כבר רווי בסובסטרט. תוספת סובסטרט אינה מוסיפה אתרים פעילים, ולכן הקצב לא יעלה.
5. (גם טירוזין לא יכול): הוא התוצר - הוא אינו נקשר כסובסטרט לאתר הפעיל ואינו מוסיף אתרים פעילים.
יכול להיות X: האנזים PAH - בריכוז C כל האתרים הפעילים תפוסים, ותוספת אנזים מוסיפה אתרים פעילים פנויים. לא יכול להיות X: פניל אלנין - האנזים כבר רווי בסובסטרט, ותוספת סובסטרט אינה מעלה את הקצב (וגם טירוזין, התוצר, אינו מגביר את הקצב).
דוגמה ב - זיהוי הגורם לפי צורת הגרף
לפניך שני גרפים, המתארים פעילות אנזים כתלות בשני גורמים שונים, A ו-B.
מה מייצגים A ו-B בגרפים?
א. A - טמפרטורה; B -
ב. A - ; B - ריכוז סובסטרט (מצע)
ג. A - ריכוז סובסטרט; B - ריכוז אנזים
ד. A - ריכוז סובסטרט; B - טמפרטורה
1. גרף A: הפעילות עולה ואחר כך מתייצבת - רוויה. כך משפיע ריכוז הסובסטרט: כשכל האתרים הפעילים תפוסים, תוספת סובסטרט אינה מגבירה עוד את הפעילות.
2. גרף B: הפעילות עולה בהדרגה עד מיטב, ואחריו יורדת בחדות עד אפס - כך משפיעה הטמפרטורה (מעל המיטב - דנטורציה).
3. פוסלים את א ו-ב: A אינו טמפרטורה ואינו - לשניהם יש מיטב וירידה, ולא רוויה.
4. פוסלים את ג: הגדלת ריכוז האנזים (בעודף סובסטרט) מגבירה את הפעילות, ואינה גורמת לירידה חדה כמו בגרף B.
5. נשארה ד. (גם יוצר עקומה עם מיטב, אבל אין תשובה שבה A הוא ריכוז סובסטרט ו-B הוא .)
ד - A הוא ריכוז סובסטרט (עלייה עד רוויה), ו-B הוא טמפרטורה (עלייה עד מיטב וירידה חדה בגלל דנטורציה).
2. פוטוסינתזה: הזנה אוטוטרופית
פוטוסינתזה
כל החומר האורגני שאתם אוכלים - לחם, תפוח, אפילו בשר - התחיל בעלה ירוק. בעלה הצמח לוקח פחמן דו-חמצני מהאוויר ומים מהקרקע, ובעזרת אנרגיית האור בונה מהם סוכר. זו הסיבה שהצמח הוא יצרן.
במדויק: פוטוסינתזה היא תהליך של המרת אנרגיית אור לאנרגיה כימית: בכלורופלסטידות, הכלורופיל קולט אנרגיית אור, ובעזרתה נבנה גלוקוז (חומר אורגני) מ- וממים (חומרים אי-אורגניים), ומשתחרר חמצן. האנרגיה הכימית שבגלוקוז זמינה לצמח עצמו ולכל היצורים שניזונים ממנו. התהליך מזורז על ידי אנזימים.
התאמה בין מבנה לתפקוד: העלה רחב ושטוח (שטח פנים גדול לקליטת אור), יש בו פיוניות שדרכן נכנס , ובתאיו כלורופלסטידות רבות. באקולוגיה הפוטוסינתזה היא נקודת הכניסה של אנרגיה לשרשרת המזון.
הזנה אוטוטרופית והזנה הטרוטרופית
גם יצור אוטוטרופי נושם: הוא מפרק בנשימה תאית את החומר האורגני שבנה, ומפיק ממנו ATP.
תהליך הפוטוסינתזה
(בעזרת אנרגיית אור וכלורופיל)
מה קורה לגלוקוז: הוא משמש לנשימה התאית בכל תאי הצמח (הפקת ATP), לבניית חומרים אחרים, והעודף נאגר כעמילן - בעלים ובאיברי אגירה כמו פקעות.
את שלבי הפוטוסינתזה אין צורך לפרט. התכנית מבקשת מגיבים, המרות אנרגיה ותוצרים - "ללא פרוט השלבים". גם כשפתרון מזכיר שלבים, מספיק להסביר במונחים האלה.
גורמים מגבילים בפוטוסינתזה
גורם מגביל הוא הגורם שהגדלתו מעלה את קצב התהליך. כשהגורם כבר בשפע, הגדלתו אינה משנה את הקצב, וגורם אחר הוא המגביל.
איך זה נראה בגרף (קו רציף - ריכוז גבוה; קו מקווקו - ריכוז נמוך): הקצב עולה עם עוצמת האור ואז מתייצב (רוויה). ברוויה האור כבר אינו הגורם המגביל; הקצב מוגבל על ידי גורם אחר - למשל ריכוז או כמות הכלורופיל. לכן בריכוז גבוה יותר ערך הרוויה גבוה יותר.
גם מים יכולים להגביל את הפוטוסינתזה: במחסור במים פתחי הפיוניות קטנים ← פחות נכנס לעלה ← קצב הפוטוסינתזה יורד. אל תסבירו הבדל בקצב הפוטוסינתזה בין עונות רק ב"יותר אור" - בדקו אם הגורם המגביל הוא המים.
פוטוסינתזה ונשימה תאית
מדידה נטו: בצמח באור שני התהליכים מתרחשים יחד. מה שנמדד (פליטת , קליטת , שינוי בביומסה) הוא ההפרש בין הפוטוסינתזה לנשימה:
•בחושך - רק נשימה: הצמח קולט חמצן ופולט .
•כשקצב הפוטוסינתזה שווה לקצב הנשימה - אין שינוי נטו בכמות החמצן.
•כשקצב הפוטוסינתזה גבוה מקצב הנשימה - פליטה נטו של חמצן, והביומסה עולה.
צמחים נושמים כל הזמן, באור ובחושך, ובכל התאים - גם בשורש ובפקעת. הפוטוסינתזה מתרחשת רק בתאים ירוקים ורק באור. פקעת תת-קרקעית אינה מבצעת פוטוסינתזה.
כשהמדידה נטו היא אפס, אין זה אומר ש"אין פוטוסינתזה ואין נשימה": שני התהליכים מתרחשים, בקצב שווה.
בפוטוסינתזה נקלט וחמצן נפלט. אל תכתבו שהצמח "פולט בפוטוסינתזה" - נפלט בנשימה.
ניסוי בפוטוסינתזה: דסקיות עלים צפות
- המערך: דסקיות עלים בתמיסת ביקרבונט (מקור ה-), בכוסות במרחקים שונים ממנורה.
- איך מודדים: בפוטוסינתזה נוצר חמצן. הוא מצטבר בחללים הבין-תאיים, והדסקית צפה. ככל שקצב הפוטוסינתזה גבוה יותר, צפות יותר דסקיות בזמן קבוע.
- משתנה בלתי תלוי: המרחק מהמנורה - כלומר עוצמת האור שמגיעה לדסקיות.
- משתנה תלוי: קצב הפוטוסינתזה (קצב שחרור החמצן). דרך המדידה: מספר הדסקיות הצפות אחרי זמן קבוע - מדידה כמותית.
- גורמים קבועים: מספר הדסקיות וגודלן, ריכוז הביקרבונט וגובה התמיסה, אותה מנורה, זמני הספירה, טמפרטורת החדר.
- ביקורת (טיפול בקרה): כוס זהה, באותו מרחק מהמנורה, עטופה ברדיד אלומיניום שאינו מעביר אור. אם הדסקיות בה אינן צפות, הציפה נגרמת מתהליך שתלוי באור - פוטוסינתזה.
- ריבוי פריטים: יש שונות בין דסקיות, ולכן בכל כוס כמה דסקיות ולא אחת.
•בתמיסת ביקרבונט מהולה יש פחות ← הוא עלול להפוך לגורם מגביל ← פחות דסקיות צפות.
בדיקה נוספת לפוטוסינתזה: תמיסת יוד על העלה. צבע כחול-שחור מעיד על עמילן - שנוצר מעודף הגלוקוז. היוד מגיב עם העמילן, לא עם הכלורופיל: הצבע מעיד על תוצר הפוטוסינתזה, ולכן רק האזורים הירוקים של עלה מגוון נצבעים.
דוגמה א - באיזה טווח האור הוא הגורם המגביל
תלמידים בדקו את ההשפעה של עוצמת האור על קצב הפוטוסינתזה בצמחים הגדלים במים. הם הכניסו את הצמחים לשני כלים עם מים: בכלי א - מי ברז; בכלי ב - מי ברז מועשרים ב-. מהגרף של התוצאות:
בכלי א הקצב עולה מ-0 ועד כ-115 בין 0 לכ-350 נר-רגל, ומשם נשאר כמעט קבוע.
בכלי א, מהו הטווח של עוצמות האור שבו עוצמת האור היא הגורם המגביל את קצב הפוטוסינתזה? נמק.
1. מהו גורם מגביל: גורם שהגדלתו מעלה את קצב התהליך.
2. בין 0 לכ-350 נר-רגל: בכלי א הקצב עולה ככל שעוצמת האור עולה (מ-0 עד כ-115) - כלומר אין די אנרגיית אור, והאור מגביל.
3. מעל כ-350 נר-רגל: העקומה של כלי א מתיישרת - הקצב נשאר כ-115 גם כשעוצמת האור עולה עד 800. כאן האור כבר אינו מגביל.
4. מה מגביל מעל 350: ריכוז ה-, חומר המוצא לבניית הסוכר. ההוכחה: בכלי ב, שבו יותר , הקצב באותן עוצמות אור גבוה יותר (כ-185 ב-350 וכ-212 ב-500) וממשיך לעלות.
בטווח 0 עד כ-350 נר-רגל: בטווח זה הגדלת עוצמת האור מעלה את קצב הפוטוסינתזה. מעל כ-350 נר-רגל הקצב קבוע (כ-115) למרות העלייה באור - כלומר גורם אחר (ריכוז ) מגביל.
דוגמה ב - ירידה בביומסה של נבטים עם עלים ירוקים
במחקר שנעשה על התפתחות נבטים של צמח ממין מסוים, החוקרים הנביטו שתי קבוצות זרעים וגידלו אותם במשך 30 יום, האחת באור והאחרת בחושך. כל שאר תנאי הגידול היו זהים.
בכל יומיים נלקחו מכל אחת מן הקבוצות 10 נבטים, ונמדדה הביומסה שלהם.
נתונים מן הגרף: בנבטים שגדלו באור הביומסה הממוצעת ביום ה-8 הייתה כ-142 מיליגרם, וביום ה-18 כ-125 מיליגרם; רק אחרי היום ה-18 היא התחילה לעלות (עד כ-156 מיליגרם ביום ה-30).
ביום השמיני היו לנבטים שגדלו באור שני עלים ירוקים. מדוע למרות זאת התרחש השינוי בביומסה של נבטים אלה בין היום השמיני לבין היום ה-18?
1. מה צריך להסביר: ירידה בביומסה (מכ-142 לכ-125 מיליגרם) למרות שיש עלים ירוקים.
2. העיקרון: הביומסה משתנה לפי ההפרש בין החומר האורגני שנבנה בפוטוסינתזה לבין החומר האורגני שמתפרק בנשימה התאית.
3. הפוטוסינתזה: יש רק שני עלים קטנים ← מעט כלורופיל ושטח קטן לקליטת אור ← קצב הפוטוסינתזה של הנבט נמוך.
4. הנשימה: הנבט גדל מהר ונושם בכל תאיו (גם בשורש ובגבעול) ← מפרק הרבה חומר אורגני מחומרי התשמורת של הזרע ל- ולמים.
5. סוגרים: קצב הנשימה גדול מקצב הפוטוסינתזה ← מתפרק יותר חומר אורגני משנבנה ← הביומסה יורדת. רק כשהעלים גדלים מספיק (אחרי היום ה-18) הפוטוסינתזה עולה על הנשימה.
בין היום ה-8 ליום ה-18 קצב הנשימה התאית של כל הנבט היה גדול מקצב הפוטוסינתזה בשני העלים הקטנים: הנבט פירק יותר חומר אורגני משבנה, ולכן הביומסה ירדה (מכ-142 לכ-125 מיליגרם).
3. נשימה תאית: גליקוליזה, נשימה אווירנית ו-ATP
נשימה תאית
גלוקוז הוא כמו מטבע גדול שאי אפשר לשלם בו בקופה של התא. בנשימה התאית התא "פורט" אותו ל-ATP - מטבעות קטנים שכל תהליך בתא יכול להשתמש בהם מיד.
במדויק: נשימה תאית היא תהליך אנזימטי רב-שלבי שבו מפורקים חומרים אורגניים (בעיקר גלוקוז), והאנרגיה הכימית שבהם עוברת ל-ATP - אנרגיה כימית זמינה לכל תהליכי החיים בתא; חלק מהאנרגיה משתחרר כחום. בתכנית יש לה שני שלבים עיקריים: גליקוליזה בציטופלסמה, ונשימה תאית אווירנית (אירובית) במיטוכונדריה, שדורשת חמצן. היא מתרחשת בכל התאים החיים - של בעלי חיים ושל צמחים - כל הזמן.
נשימה תאית שונה מנשימה במובן של חילוף גזים בריאות: הריאות מביאות חמצן לדם ומוציאות , והנשימה התאית היא התהליך בתוך התאים שצורך את החמצן ויוצר את ה-.
ATP
- ATP הוא מולקולה שאוגרת אנרגיה כימית זמינה. הוא נוצר מ-ADP וזרחה (פוספט) בתהליכים משחררי אנרגיה (נשימה תאית, תסיסה), ומתפרק חזרה ל-ADP וזרחה בתהליכים צורכי אנרגיה, שמנצלים את האנרגיה שמשתחררת.
- תהליכים צורכי אנרגיה: העברה פעילה (משאבות בקרום), שינויים כימיים - בניית חומרים כמו חלבונים ו-DNA, התכווצות שרירים, חלוקת תאים.
- תהליכים סבילים - דיפוזיה ואוסמוזה - אינם צורכים ATP.
שני שלבי הנשימה התאית
התהליך כולו (בנוכחות חמצן):
+ ATP + חום
הרווח האנרגטי היחסי: בגליקוליזה הגלוקוז מתפרק רק חלקית, ומופק מעט ATP. בשלב האווירני הפירוק מושלם ל- ולמים, ולכן מגלוקוז שמתפרק במלואו מופק הרבה יותר ATP (עשרות מולקולות) מאשר בגליקוליזה לבדה.
את פרטי השלבים שבתוך המיטוכונדריה התכנית אינה מבקשת. נדרשים שני שלבים: גליקוליזה ונשימה אווירנית, ולכל אחד - מגיבים, תוצרים ורווח אנרגטי יחסי.
מקורות האנרגיה בתא
- מקור אנרגיה בתא הוא חומר שבקשרים הכימיים שלו אגורה אנרגיה שהתא יכול לשחרר ולנצל: פחמימות (כמו גלוקוז) ושומנים מפורקים בנשימה התאית, ו-ATP מעביר את האנרגיה ישירות לתהליכים צורכי אנרגיה.
- חמצן אינו מקור אנרגיה - הוא משתתף בשלב האווירני, אבל האנרגיה מגיעה מהתרכובות האורגניות. גם ויטמינים אינם מקור אנרגיה.
בכל יצור חי אנרגיה כימית הופכת לאנרגיה כימית אחרת (ב-ATP) ולאנרגיית חום. ההפך אינו קורה: ביצור חי אנרגיית חום אינה הופכת לאנרגיה כימית.
אנרגיה אינה נוצרת במיטוכונדריה. כותבים שהאנרגיה האגורה בגלוקוז עוברת ל-ATP.
כשהשאלה מקשרת חמצן להעברה פעילה, השרשרת היא: חמצן ← נשימה תאית אווירנית ← ATP ← העברה פעילה. אל תכתבו שהחמצן עצמו "מכניס" את החומר או שהוא דרוש לחלבון הנשא - תפקידו עקיף: אספקת ATP.
ניסוי בנשימה תאית: איך מודדים
- אינדיקטור: שהנבטים משחררים מתמוסס בתמיסה ויוצר חומצה פחמתית ← ה- יורד ← צבע הברומותימול כחול משתנה מכחול לירוק-צהוב. השיטה איכותית: היא מראה רק את כיוון השינוי.
- טיטרציה: סופרים כמה טיפות בסיס (NaOH) נדרשות כדי להחזיר את הצבע לצבע של מבחנת הביקורת. מספר הטיפות מבטא את כמות ה- - השיטה כמותית.
בניסוי הטיפוסי בנבטים:
- ביקורת (טיפול בקרה): מבחנה זהה בלי נבטים - מראה שהשינוי בצבע נגרם מה- שהנבטים שחררו. היא גם צבע ההשוואה בטיטרציה.
- גורמים קבועים: מספר הנבטים וגילם, הטמפרטורה (הנשימה מזורזת על ידי אנזימים), זמן השהייה, נפח התמיסה וכמות האינדיקטור.
- ריבוי פריטים: נבט אחד משחרר מעט מאוד , ויש שונות בין נבטים - לכן משתמשים בהרבה נבטים.
דוגמה א - ציאניד וייצור ATP
הרעל ציאניד נקשר לאחד האנזימים הפועל בשלב הנשימה התאית האווירנית (אירובית) והוא מונע הרכבת ATP.
מה נכון לומר על ציאניד?
א. אינו עובר דרך קרומי המיטוכונדריה בתאים.
ב. מונע את קיומם של תהליכים צורכי אנרגיה בתא.
ג. גורם להורדה מיידית של ריכוז החמצן בדם.
ד. פוגע ספציפית בפעילות האנזים המרכיב את החומצה הפירובית.
1. מה נשאל: מה נובע מכך שהשלב האווירני מעוכב.
2. פוסלים את א: השלב האווירני מתרחש בתוך המיטוכונדריה, ולכן הציאניד חייב לעבור את קרומיה כדי להגיע לאנזים.
3. פוסלים את ג: כשהשלב האווירני מעוכב, התאים אינם צורכים חמצן - ריכוז החמצן בדם אינו יורד.
4. פוסלים את ד: החומצה הפירובית נוצרת בגליקוליזה, בציטופלסמה. הציאניד פוגע באנזים של השלב האווירני.
5. נשארה ב: בשלב האווירני נוצר רוב ה-ATP, והגליקוליזה לבדה מספקת מעט מאוד. בלי ATP, תהליכים צורכי אנרגיה (העברה פעילה, בניית חלבונים, התכווצות) אינם יכולים להתקיים.
ב - ציאניד מונע יצירת ATP בנשימה האווירנית, ולכן תהליכים בתא הדורשים אנרגיה (ATP) אינם יכולים להתקיים.
דוגמה ב - למה אין הצטברות אשלגן בלי חמצן
יצורים חד-תאיים ממין מסוים קולטים יוני אשלגן מן התמיסה החיצונית עד שריכוז יוני האשלגן בתוך התא גבוה פי 50 מריכוזם בתמיסה החיצונית. כאשר היצורים החד-תאיים נמצאים בתמיסה המכילה את אותו ריכוז של יוני אשלגן אך דלה בחמצן, ריכוז יוני האשלגן בתוך התא שווה לריכוז בתמיסה החיצונית.
הסבר מדוע ריכוז יוני האשלגן בתוך התאים האלה אינו עולה כאשר הם נמצאים בתמיסה דלה בחמצן.
1. מה צריך להסביר: למה בלי חמצן הריכוז בתא רק משתווה לריכוז שבחוץ, ואינו מגיע לפי 50.
2. סוג המעבר: הצטברות של פי 50 היא מעבר נגד מפל הריכוזים - העברה פעילה: משאבות בקרום מעבירות את היונים, וצורכות ATP.
3. מקור ה-ATP: רוב ה-ATP מופק בנשימה תאית אווירנית, שדורשת חמצן. בלי חמצן מופק רק מעט ATP.
4. השרשרת: תמיסה דלה בחמצן ← מעט נשימה אווירנית ← מעט ATP ← המשאבות אינן פועלות ← היונים אינם נשאבים נגד מפל הריכוזים.
5. סוגרים: היונים עדיין עוברים במעבר סביל (דיפוזיה), מהריכוז הגבוה לנמוך, עד שהריכוזים משתווים - ולכן הריכוז בתא אינו עולה מעבר לזה.
הצטברות אשלגן פי 50 היא העברה פעילה, הדורשת ATP. ה-ATP מופק בעיקר בנשימה תאית אווירנית, הדורשת חמצן. בתמיסה דלה בחמצן מופק מעט ATP ← משאבות האשלגן בקרום אינן פועלות ← היונים עוברים רק במעבר סביל (דיפוזיה) עד השוואת הריכוזים.
4. תסיסה כוהלית ותסיסה לקטית
תסיסה
כשאתם רצים מהר מאוד, הדם לא מספיק להביא חמצן לשרירים - ובכל זאת הם ממשיכים לעבוד, לזמן קצר. הם מפיקים ATP בלי חמצן, בתסיסה. גם השמרים שבבצק מפיקים כך ATP, והגז שהם משחררים מתפיח את הבצק.
במדויק: תסיסה היא פירוק של גלוקוז בלי חמצן, בציטופלסמה. היא מתחילה בגליקוליזה (גלוקוז ← חומצה פירובית + 2 ATP), ואחר כך החומצה הפירובית הופכת לתוצר הסופי: בתסיסה כוהלית (בשמרים) - כוהל (אתנול) ו-; בתסיסה לקטית (בתאי שריר במאמץ) - חומצת חלב (חומצה לקטית). כל ה-ATP של התסיסה מגיע מהגליקוליזה: 2 מולקולות ATP לכל מולקולת גלוקוז - הרבה פחות מבנשימה אווירנית, כי הגלוקוז מתפרק רק חלקית ורוב האנרגיה נשארת בתוצר.
שמרים יכולים לבצע גם נשימה תאית אווירנית (כשיש חמצן) וגם תסיסה כוהלית (כשאין). בתסיסה לא משתתפת המיטוכונדריה.
נשימה אווירנית, תסיסה כוהלית ותסיסה לקטית
תסיסה כוהלית
+ 2 ATP
- מי: שמרים, בחוסר חמצן.
- מגיב: גלוקוז. תוצרים: כוהל (אתנול) ו-. אין חומצת חלב.
- רווח אנרגטי: 2 ATP לכל גלוקוז (מהגליקוליזה). רוב האנרגיה נשארת בכוהל.
תסיסה לקטית
גלוקוז ← 2 חומצת חלב (חומצה לקטית) + 2 ATP
- מי: תאי שריר, כשאספקת החמצן אינה מספיקה (מאמץ עז).
- מגיב: גלוקוז. תוצר: חומצת חלב. אין ואין כוהל.
- רווח אנרגטי: 2 ATP לכל גלוקוז.
- ההשפעה על : חומצת החלב משחררת יוני מימן. כשהיא נוצרת מהר יותר ממה שהבופרים בתא קושרים ומהקצב שבו היא מפונה לדם, ה- בתאי השריר יורד, ופעילות האנזימים נפגעת.
יתרונות וחסרונות
בחוסר חמצן: צריכת גלוקוז גבוהה
בתסיסה מופקים רק 2 ATP מכל מולקולת גלוקוז, ובנשימה אווירנית - הרבה יותר. הצורך של התא ב-ATP דומה בשני המצבים ← כדי לקבל אותה כמות ATP בתסיסה, התא חייב לפרק הרבה יותר גלוקוז.
לא כותבים ש"בתסיסה אין ATP" או ש"השמרים צריכים יותר אנרגיה בחוסר חמצן". הצורך באנרגיה דומה; ההבדל הוא בכמות ה-ATP שמופקת מכל מולקולת גלוקוז.
בתסיסה כוהלית אין חומצה לקטית, ויש שחרור . בתסיסה לקטית אין . מבלבלים ביניהן בקלות בטבלאות של מגיבים ותוצרים.
בכלי פתוח שמרים מתרבים מהר יותר מבכלי סגור: יש חמצן ← הם מבצעים בעיקר נשימה אווירנית ← יותר ATP מכל גלוקוז לבניית חומרים ולחלוקת תאים (וגם לא מצטבר כוהל שפוגע בהם). אל תכתבו שבכלי פתוח "קצב התסיסה גבוה יותר".
כשהתסיסה נעצרת, בודקים בגרף אם נשאר גלוקוז. אם נשאר - הסיבה אינה "גמר הגלוקוז", אלא למשל הצטברות כוהל שפוגע בשמרים.
ניסוי בתסיסה של שמרים
- איך מודדים: בתסיסה נפלט . בניסוי עם דסקיות של שמרים מקובעים באגר, בועות הגז נלכדות בדסקיות והן צפות; ככל שקצב התסיסה גבוה יותר, צפות יותר דסקיות בזמן קבוע ונוצר יותר קצף.
- משתנה תלוי: קצב התסיסה. דרך המדידה: מספר הדסקיות שצפו.
- ביקורת: מבחנה בלי סוכר - מראה שהציפה נובעת מתסיסת הסוכר. שמרים מורתחים - האנזימים עברו דנטורציה, ואין תסיסה.
- גורם קבוע חשוב: הטמפרטורה - התסיסה היא שרשרת תגובות שמזרזים אנזימים.
- בריכוז סוכר גבוה מאוד הקצב מגיע לרוויה: הסוכר כבר אינו הגורם המגביל.
דוגמה א - למה שמרים צורכים יותר גלוקוז בלי חמצן
שמרים צורכים גלוקוז בכמות רבה יותר במצב של חוסר חמצן לעומת מצב שבו יש להם חמצן, והתנאים האחרים זהים.
הסבר מדוע במצב של חוסר חמצן צריכת הגלוקוז בשמרים מוגברת.
1. מה צריך להסביר: למה בלי חמצן מפורק יותר גלוקוז.
2. כשיש חמצן: השמרים מבצעים נשימה תאית אווירנית - הגלוקוז מתפרק במלואו ל- ולמים, ומכל מולקולת גלוקוז מתקבלות כ-36-38 מולקולות ATP.
3. בחוסר חמצן: השמרים מבצעים תסיסה כוהלית - גלוקוז ← כוהל + . ATP נוצר רק בגליקוליזה: 2 מולקולות לכל גלוקוז; רוב האנרגיה נשארת בכוהל.
4. סוגרים: השמרים צריכים כמות דומה של ATP לתהליכי החיים. כדי לקבל אותה מתסיסה הם חייבים לפרק הרבה יותר גלוקוז (בערך פי 18) - ולכן צריכת הגלוקוז מוגברת.
בחוסר חמצן השמרים מקיימים תסיסה כוהלית, שמפיקה רק 2 ATP מכל מולקולת גלוקוז, לעומת כ-36-38 ATP בנשימה אירובית. כדי לייצר את כמות ה-ATP הדרושה להם הם חייבים לפרק הרבה יותר גלוקוז (פי 18 בערך).
דוגמה ב - מגיבים ותוצרים בנשימה ובתסיסה כוהלית
שמרים מסוגלים לבצע נשימה תאית אווירנית (אירובית) וגם תסיסה כוהלית.
השלימו את הטבלה: לכל אחד מהחומרים בחרו לכל תהליך - מגיב או תוצר או לא קשור לתהליך. לגבי האנרגיה המתקבלת בחרו לכל תהליך - מעטה או רבה.
1. נשימה תאית אווירנית: גלוקוז + חמצן ← + מים. החד-סוכר והחמצן - מגיבים; - תוצר. הגלוקוז מתפרק במלואו, ולכן האנרגיה רבה.
2. תסיסה כוהלית: גלוקוז ← כוהל + . החד-סוכר - מגיב; - תוצר; החמצן - לא קשור (התהליך מתרחש בלי חמצן). הגלוקוז מתפרק רק חלקית (2 ATP), ולכן האנרגיה מעטה.
3. חומצה לקטית: היא תוצר של תסיסה לקטית, ולכן לא קשורה לאף אחד משני התהליכים.
נשימה אווירנית: - תוצר; חמצן - מגיב; חד-סוכר - מגיב; חומצה לקטית - לא קשור; אנרגיה - רבה. תסיסה כוהלית: - תוצר; חמצן - לא קשור; חד-סוכר - מגיב; חומצה לקטית - לא קשור; אנרגיה - מעטה.