ביטוי גנים: מה כבר למדתם
כל תא בגוף מחזיק את אותו "ספר הוראות" - ה-DNA. אבל תא שריר ותא עצב נראים ופועלים אחרת לגמרי. ההבדל הוא לא בגנים, אלא באילו גנים נקראים בכל תא - ובאיזו כמות.
במדויק: ביטוי גן הוא יצירת התוצר של הגן - בדרך כלל חלבון - במסלול מ-DNA ל-RNA ולחלבון: שעתוק (תעתוק) של הגן ל-mRNA בעזרת האנזים המתעתק DNA, ותרגום של ה-mRNA לרצף חומצות אמיניות בריבוזומים לפי הצופן הגנטי. את מבנה ה-DNA, את השעתוק והתרגום ואת הרעיון הכללי של בקרה על ביטוי גנים, התמיינות ותאי גזע למדתם בליבה (התא: החומר התורשתי, חלוקת התא ותורשה); כאן מעמיקים במנגנונים.
בקרה על ביטוי גנים
חיידק שאין סביבו לקטוז לא מייצר אנזימים לפירוק לקטוז. כשמגיע לקטוז - תוך דקות הוא מתחיל לייצר אותם. זו בקרה על ביטוי גנים: הגן קיים כל הזמן, אבל מתבטא רק כשצריך.
במדויק: בקרה על ביטוי גנים היא מנגנון הקובע היכן, מתי ובאיזו רמה יתבטא כל גן. בכל תא באים לידי ביטוי רק חלק מן הגנים. הבקרה מופעלת על ידי אותות תוך תאיים וחוץ תאיים (למשל לקטוז בסביבה, טמפרטורה, הורמון), ובתאים אאוקריוטיים היא יכולה לפעול בכל אחד מהשלבים במסלול מ-DNA לחלבון. חלק ממנגנוני הבקרה משותפים לכלל האורגניזמים, וחלק ייחודיים לקבוצות מסוימות.
הנדסה גנטית
אפשר לגרום לחיידק להאיר כשיש במים רעלים, או לעגבנייה לייצר צבע של סלק. הכלים לכך הם אנזימים שחותכים ומדביקים DNA, ונשאים שמכניסים אותו לתא.
במדויק: הנדסה גנטית היא שינוי מכוון של ה-DNA של תא או של יצור: מזהים ומבודדים גן, מרבים אותו ומחדירים אותו לתא אחר כך שיבוא לידי ביטוי. היא אפשרית מפני שהקוד הגנטי ומנגנוני השעתוק והתרגום אוניברסליים - לכן אפשר להעביר גנים בין מינים שונים (שבירת מחסום המינים). עם זאת, יש מנגנוני בקרה וחלבוני בקרה ייחודיים ליצורים מסוימים, ולכן הגן המוחדר צריך אזור בקרה שמתאים לתא המאכסן.
1. רמות הבקרה על ביטוי גנים: מבנה ה-DNA, שעתוק (אופרון הלקטוז) ושחבור
רמות הבקרה על ביטוי גנים
בדרך מגן לחלבון יש כמה "ברזים". אפשר לסגור את הגן עצמו, לא לשעתק אותו, לחתוך את ה-RNA אחרת, או לעצור את התרגום. בכל ברז כזה התא קובע כמה חלבון ייווצר.
במדויק: בקרה על ביטוי גנים יכולה להתרחש בכל אחד מהשלבים: מבנה ה-DNA, שעתוק (תעתוק), שחבור ותרגום. ברמת השעתוק פועלים בקרה חיובית ובקרה שלילית (אופרון הלקטוז); ברמת מבנה ה-DNA - שיתוק כרומוזום X; בשלב השחבור, בתאים אאוקריוטיים בלבד - שחבור חלופי.
יש בקרה גם אחרי שהחלבון נוצר - על פעילות החלבון ועל קצב פירוק החלבון. בבגרות שואלים בעיקר על ארבע הרמות שבמסלול מ-DNA לחלבון.
ארבע הרמות
בתשובה סוגרים את השרשרת: הקישור ← שינוי בכמות ה-mRNA או בתרגום שלו ← שינוי בכמות החלבון ← התופעה שבשאלה.
מיקרו-RNA נקשר ל-mRNA, לא ל-DNA - ולכן הבקרה שהוא מפעיל היא בתרגום, ולא בשעתוק. טעות נפוצה היא לקבוע שגם זו בקרה בשעתוק.
שיתוק כרומוזום X
•בתאי נקבות יש שני כרומוזומי X, אבל בכל תא גוף פעיל רק אחד מהם.
•בשלב מוקדם בהתפתחות העוברית, בכל תא מושתק באקראי אחד משני כרומוזומי X: הוא נדחס, והגנים שבו אינם משועתקים.
•כל התאים שנוצרים מאותו תא בחלוקות מיטוזה מקבלים אותו כרומוזום X מושתק.
- התוצאה: אצל נקבה שבשני כרומוזומי X שלה אללים שונים לגן מסוים, הרקמה היא פסיפס - באזור אחד מתבטא אלל אחד, ובאזור אחר האלל השני.
אופרון הלקטוז: הרכיבים
אופרון הוא קבוצה של גנים מבניים בחיידק שמבוקרים יחד על ידי אזור בקרה אחד, ומשועתקים יחד ל-mRNA אחד.
אופרון הלקטוז: מה קורה בכל מצע
למה זה כדאי לחיידק: שעתוק ותרגום דורשים ATP וחומרי בניין (נוקלאוטידים וחומצות אמיניות). כשאין לקטוז, אין לאנזימים על מה לפעול, והחיידק חוסך אנרגיה וחומרים לגדילה ולהתרבות. כשיש גלוקוז, החיידק מנצל קודם אותו.
בקרה שלילית ובקרה חיובית
בקרה שלילית אינה משוב שלילי. בקרה שלילית היא מנגנון ברמת ה-DNA: חלבון מווסת שמקטין שעתוק. משוב שלילי הוא מעגל ויסות: שינוי בגורם מפעיל תגובה שמחזירה אותו לתחום התקין (למשל: חוסר ברזל בתא ← יותר קולטנים לטרנספרין ← יותר ברזל נכנס לתא). הדכאן של אופרון הלקטוז הוא בקרה שלילית, ולא משוב שלילי.
את הדכאן מנתק מהאתר המפעיל הלקטוז. היעדר הגלוקוז פועל בדרך אחרת: דרך החלבון המפעיל, שמחזק את הקשר בין האנזים המתעתק לאתר המקדם. טעות נפוצה היא לייחס את השפעת היעדר הגלוקוז לניתוק הדכאן.
עקום ה-mRNA ועקום האנזים
בניסוי הטיפוסי מוסיפים לקטוז למצע, ואחר כך מסלקים אותו, ומודדים בחיידקים את כמות ה-mRNA של הגן ואת כמות האנזים.
(צורה כללית בלבד. העקום הרציף - mRNA; העקום המקווקו שעולה באיחור - האנזים. הקו האנכי המקווקו השמאלי - הוספת הלקטוז; הקו האנכי המקווקו הימני - סילוק הלקטוז.)
העקום שיורד אחרי סילוק הלקטוז הוא ה-mRNA, ולא האנזים. טעות נפוצה היא לכתוב שהאנזים יורד "כי אין לו עוד מצע" - היעדר המצע אינו מפרק את האנזים; מה שנפסק הוא השעתוק.
בבגרות מופיעים גם אופרונים אחרים, כמו אופרון הטריפטופן, והמידע עליהם נתון בשאלה. מנתחים אותם באותם רכיבים: מתי הדכאן נקשר לאתר המפעיל? באופרון הטריפטופן הדכאן נקשר רק כשיש טריפטופן - כלומר הטריפטופן מאפשר את קישור הדכאן ועוצר את השעתוק, הפוך מהלקטוז, שמנתק את הדכאן.
שחבור ושחבור חלופי
•בגן אאוקריוטי יש אקסונים (רצפים שמקודדים לחלבון) ואינטרונים (רצפים שאינם מקודדים לחלבון).
•הגן משועתק ל-RNA ראשוני. בשחבור, בגרעין, מסולקים האינטרונים והאקסונים מחוברים זה לזה ← mRNA בשל, שיוצא לציטופלסמה ומתורגם.
•בשחבור חלופי מאותו RNA ראשוני מחברים צירופים שונים של אקסונים ← כמה mRNA בשלים שונים ← כמה חלבונים שונים מגן אחד. לכן מספר סוגי החלבונים בתא אאוקריוטי גדול בהרבה ממספר הגנים המבניים.
- שחבור קיים בתאים אאוקריוטיים ולא בתאים פרוקריוטיים (בגנים של חיידקים אין אינטרונים).
בקרה בשלב התרגום
למה בקרה בתרגום מהירה יותר: ה-mRNA כבר נמצא בציטופלסמה, ודי להסיר את העיכוב כדי שהריבוזומים יתחילו לתרגם. בבקרה בשעתוק צריך קודם לשעתק, לעבד את ה-RNA ולהוציא אותו מהגרעין.
כשכתוב בשאלה ששני הגנים שועתקו ושה-mRNA שלהם נצמד זה לזה, הבקרה היא בתרגום. טעות נפוצה היא לכתוב שהגן המוחדר מונע את השעתוק של הגן האחר.
דוגמה א - שעתוק אופרון הלקטוז בשלושה מצעי סוכר
חוקרים גידלו חיידקים ממין מסוים על שלושה מצעי מזון שונים. כל מצעי המזון הכילו כמות זהה של סוכרים, אבל הרכב הסוכרים בכל מצע היה שונה:
(1) בחיידקים שגדלו בכל אחד מן המצעים I–III, מידת התעתוק של הגנים המבניים של אופרון הלקטוז הייתה שונה. קבעו באיזה מבין מצעי המזון - I, II או III - מידת התעתוק של הגנים המבניים של אופרון הלקטוז הייתה הגבוהה ביותר, ובאיזה מהם מידת התעתוק הייתה הנמוכה ביותר.
(2) במצע I אין גלוקוז. הסבירו את ההשפעה של היעדר הגלוקוז על מידת התעתוק של הגנים המבניים של אופרון הלקטוז. בהסברכם התייחסו לחוזק הקשר בין האנזים המתעתק לבין האתר המקדם (Promoter).
1. שני מנגנונים: הלקטוז קובע אם הדכאן קשור לאתר המפעיל (בקרה שלילית); הגלוקוז קובע אם החלבון המפעיל מחזק את קישור האנזים המתעתק (בקרה חיובית).
2. מצע I: יש לקטוז ← הדכאן מנותק מהאתר המפעיל; אין גלוקוז ← החלבון המפעיל מחזק את קישור האנזים המתעתק ← התעתוק הגבוה ביותר.
3. מצע II: אין לקטוז ← הדכאן קשור לאתר המפעיל וחוסם את התעתוק ← התעתוק הנמוך ביותר (כמעט אין).
4. מצע III: הלקטוז מנתק את הדכאן, ולכן יש תעתוק, אבל הגלוקוז מחליש אותו ← תעתוק בינוני.
5. (2) היעדר הגלוקוז: חלבון מפעיל נקשר לאזור הבקרה סמוך לאתר המקדם ← הקשר בין האנזים המתעתק לאתר המקדם חזק יותר ← השעתוק מתחיל פעמים רבות יותר ← יותר mRNA ויותר אנזימים לקליטת לקטוז ולפירוקו.
(1) הגבוהה ביותר - מצע I (לקטוז בלבד); הנמוכה ביותר - מצע II (גלוקוז בלבד). (2) בהיעדר גלוקוז חלבון מפעיל נקשר לאזור הבקרה סמוך לאתר המקדם ומחזק את הקשר של האנזים המתעתק לאתר המקדם, ולכן התעתוק של הגנים המבניים מוגבר.
דוגמה ב - בקרה על ייצור חלבון HSP ושחבור חלופי
בתאים של יצורים ממינים רבים מצוי הגן H המקודד לחלבון HSP. חלבון זה יכול למנוע דנטורציה של חלבונים בתא. חוקרים מצאו תהליכי בקרה שונים בשני מקרים הקשורים בייצור החלבון HSP:
I. כשהטמפרטורה עולה מאוד - חלבון בקרה נקשר לאתר מסוים ב-DNA, ובעקבות זאת כמות ה-HSP בתא עולה.
II. כשהטמפרטורה יורדת - רצף קצר של RNA (מיקרו-RNA) נקשר ל-RNA שליח המקודד ל-HSP, ובעקבות זאת כמות ה-HSP בתא לא עולה.
(1) בכל אחד מן המקרים I, II - קבעו באיזה שלב במסלול מ-DNA לחלבון מתבצעת הבקרה על ייצור החלבון HSP. הסבירו את שתי הקביעות.
(2) מספר סוגי החלבונים שנוצרים בתא אאוקריוטי גדול בהרבה ממספר הגנים המבניים בתא. ציינו מהו התהליך המאפשר זאת, והסבירו בקצרה כיצד תהליך זה גורם לייצור מגוון של חלבונים על פי אותו גן.
1. מקרה I - מה נקשר ולמה: חלבון בקרה נקשר לDNA (לאזור הבקרה של הגן H) ← מגביר את קישור האנזים המתעתק ואת שעתוק הגן ל-mRNA ← יותר HSP. זו בקרה בשעתוק.
2. מקרה II - מה נקשר ולמה: המיקרו-RNA נקשר לmRNA שכבר נוצר, בזיווג בסיסים משלימים ← מונע את תרגומו (או גורם לפירוקו) ← כמות ה-HSP אינה עולה. זו בקרה בתרגום.
3. (2) התהליך: שחבור חלופי. הגן משועתק ל-RNA ראשוני עם אקסונים ואינטרונים. בשחבור מסולקים האינטרונים, ובשחבור חלופי מחברים צירופים שונים של אקסונים.
4. התוצאה: מאותו גן נוצרים כמה mRNA בשלים שונים ← כל אחד מתורגם לרצף חומצות אמיניות אחר ← חלבונים שונים.
(1) מקרה I - בקרה בשלב השעתוק (חלבון הבקרה נקשר ל-DNA ומגביר את שעתוק הגן). מקרה II - בקרה בשלב התרגום (המיקרו-RNA נקשר ל-mRNA ומונע את תרגומו). (2) שחבור חלופי: מאותו RNA ראשוני מסולקים האינטרונים ומחוברים צירופים שונים של אקסונים, וכך נוצרים mRNA בשלים שונים שמתורגמים לחלבונים שונים.
2. ביטוי גנים מבדל והתמיינות
התמיינות
כל תאי הגוף שלכם נוצרו מתא אחד - הביצית המופרית. איך ממנה יוצאים תאי דם, תאי עור ותאי עצב? כל תא "בוחר" אילו גנים להפעיל.
במדויק: התמיינות (דיפרנציאציה) היא התהליך שבו תא מקבל מבנה ותפקוד מסוימים. במהלך ההתמיינות מושתקים גנים מסוימים ומופעלים גנים אחרים: כל התאים נוצרו מהזיגוטה בחלוקות מיטוזה ולכן יש בכולם אותו DNA ואותם גנים, אבל בכל סוג תא מתבטאים גנים אחרים (ביטוי גנים מבדל). ביצורים רב תאיים בקרת ביטוי הגנים היא הבסיס להתמיינות.
ביטוי מבדל קורה גם בזמן, לא רק בין רקמות: אותו גן יכול להתבטא בעובר ולהיות מושתק במבוגר.
מה זהה ומה שונה בין תאים ממוינים
הגן קיים בכל התאים - גם בתאים שבהם הוא אינו מתבטא. טעות נפוצה היא לכתוב שבתא העלה "אין גן" לחלבון של השורש, או שבמבוגר "הגן נעלם". מה שחסר הוא ה-mRNA והחלבון, לא הגן.
גנים של תחזוקה שוטפת וגנים ייחודיים לרקמה
ביטוי מבדל לפי שלב ההתפתחות
ההמוגלובין בנוי מארבע תת-יחידות, ושלושה סוגי תת-יחידות - אלפא, בטא וגמא - מקודדים על ידי שלושה גנים שונים:
שלושת הגנים נמצאים ב-DNA בכל השלבים. הגן לאלפא מתבטא תמיד; הגן לגמא מתבטא בעובר ומושתק אחרי הלידה; הגן לבטא מושתק בעובר ומופעל אחרי הלידה - כלומר הבקרה קובעת מתי יתבטא כל גן.
תא גזע
- תא גזע (stem cell) הוא תא שלא עבר התמיינות סופית, בעל יכולת להתפתח לתאים מסוגים שונים, או להמשיך להתחלק כתא גזע.
•תא ממוין סופית (למשל תא דם אדום) אינו מתחלק עוד.
•לכן השתלת תאי גזע (למשל במח עצם) היא פתרון לטווח ארוך: התאים המושתלים ממשיכים להתחלק ולהתמיין ולייצר תאים תקינים. עירוי של תאים ממוינים (עירוי דם) הוא פתרון לטווח קצר: התאים אינם מתחלקים ואורך חייהם מוגבל.
בהתמיינות התכנית דורשת את העיקרון בלבד: מושתקים גנים ומופעלים גנים, בעזרת חלבוני בקרה. לא צריך לפרט את שלבי ההתמיינות של רקמה מסוימת.
דוגמה א - גנים ו-mRNA בתאי שורש ועלה
בתאי השורש של צמחים מסוימים נוצר החלבון T הקשור לקליטת חנקן מן הקרקע, ולא נוצר כלורופיל, ואילו בתאי העלה של צמחים אלה נוצר כלורופיל ולא נוצר החלבון T.
העתיקו את הטבלה והשלימו בה את המידע החסר (יש / אין).
1. הגנים (שורות 1 ו-3): כל תאי הצמח נוצרו מאותה זיגוטה בחלוקות מיטוזה, ולכן בשורש ובעלה יש אותו DNA: יש את שני הגנים בשני סוגי התאים.
2. ה-mRNA (שורות 2 ו-4): חלבון נוצר רק מגן ששועתק ל-mRNA שתורגם. ההבדל בין התאים נובע מביטוי גנים מבדל.
3. תא שורש: נוצר בו T ← יש mRNA של T. לא נוצר בו כלורופיל ← הגן לאנזים לא שועתק ← אין mRNA של האנזים.
4. תא עלה: נוצר בו כלורופיל ← יש mRNA של האנזים. T אינו נוצר ← אין mRNA של T.
שורה 1: שורש - יש, עלה - יש. שורה 2: שורש - יש, עלה - אין. שורה 3: שורש - יש, עלה - יש. שורה 4: שורש - אין, עלה - יש.
דוגמה ב - למה אנמיה חרמשית פוגעת רק בתאי הדם האדומים
אנמיה חרמשית היא מחלה תורשתית שבה מולקולות ההמוגלובין של החולים מכילות חומצה אמינית אחת השונה מזו שבהמוגלובין תקין. אצל החולים באנמיה חרמשית האלל ליצירת המוגלובין פגום נמצא בכל תאי הגוף.
מדוע אצל החולים במחלה זו נפגעים רק תאי הדם האדומים? הסבירו את התהליך הגורם לכך.
1. מה זהה בכל התאים: כל תאי הגוף נוצרו מהביצית המופרית בחלוקות מיטוזה ← בכולם אותו DNA, כולל האלל הפגום.
2. מה שונה: בהתמיינות מתרחש ביטוי גנים מבדל - בכל סוג תא מתבטאים רק חלק מהגנים.
3. הגן להמוגלובין: רק בתאים שמתמיינים לתאי דם אדומים חלבוני בקרה מפעילים את שעתוק הגן ל-mRNA, וה-mRNA מתורגם להמוגלובין.
4. בשאר התאים: הגן אינו משועתק ← לא נוצר בהם המוגלובין כלל, גם לא פגום ← הם אינם נפגעים.
5. סוגרים: רק בתאי הדם האדומים יש המוגלובין פגום, ולכן רק הם נפגעים.
בגלל ביטוי גנים מבדל (התמיינות): הגן להמוגלובין מתבטא (משועתק ומתורגם) רק בתאים המתמיינים לתאי דם אדומים; בשאר התאים הוא אינו מתבטא, ולכן אין בהם המוגלובין פגום.
3. אבחון גנטי וזיהוי גנטי: PCR וג'ל אלקטרופורזה
אבחון גנטי וזיהוי גנטי
מבדיקת DNA אפשר לגלות אם עובר נושא מחלה תורשתית, למי שייכת טיפת דם מזירת פשע, ואם שני אנשים קרובי משפחה. אלה שתי מטרות שונות, והן בודקות אזורים שונים ב-DNA.
במדויק: זיהוי רצף הנוקלאוטידים של האדם מאפשר אבחון גנטי וזיהוי גנטי. אבחון גנטי של מחלות ופגמים תורשתיים נעשה בעיקר על ידי זיהוי שינוי בקריוטיפ, או זיהוי שינוי ברצף הנוקלאוטידים בגן למחלה או באזור הבקרה שלו. זיהוי גנטי מבוסס על הבדלים ברצף הנוקלאוטידים באזורים שאינם מקודדים לייצור חלבון, ומשמש לבדיקת קרבת משפחה ולזיהוי פלילי.
אבחון גנטי מול זיהוי גנטי
מה מגלה כל בדיקה באבחון גנטי
שינוי של נוקלאוטיד אחד או של כמה נוקלאוטידים אינו משנה את מראה הכרומוזום, ולכן קריוטיפ תקין אינו שולל מחלה תורשתית.
אזור הבקרה אינו מתורגם, ולכן שינוי בו משנה את כמות החלבון ולא את הרכבו. טעות נפוצה היא לקבוע ששינוי באזור הבקרה משנה את מבנה החלבון.
למה זיהוי גנטי נעשה באזורים לא מקודדים
•שינויים אקראיים ברצף הנוקלאוטידים (מוטציות) קורים בכל ה-DNA.
•באזור שמקודד לחלבון חיוני, מוטציה עלולה לפגוע בתפקוד החלבון ← הפרט אינו שורד או מתרבה פחות ← הברירה הטבעית מסלקת את המוטציה ← הרצף כמעט זהה אצל כל האנשים.
•באזורים שאינם מקודדים לחלבונים חיוניים מוטציות אינן פוגעות בהישרדות ← הן מצטברות ועוברות לצאצאים ← שונות גדולה בין אנשים, שמאפשרת להבחין ביניהם.
PCR (תגובת שרשרת פולימרזית)
המטרה: לשכפל במבחנה מקטע DNA מסוים למספר עצום של עותקים, כשבדגימה יש כמות קטנה מדי לבדיקה (טיפת דם, נגיף בדגימה מחולה).
מה בתערובת: ה-DNA מהדגימה (תבנית), תחלים (רצפים קצרים שמתאימים לשני קצות המקטע הרצוי), נוקלאוטידים של DNA, ואנזים DNA פולימראז עמיד לחום (מחיידקים שחיים במעיינות חמים).
מחזור אחד:
1. חימום לכ-95 מעלות ← קשרי המימן בין הבסיסים המשלימים נשברים, ושני הגדילים נפרדים.
2. קירור ← התחלים נצמדים לגדילים.
3. כ-72 מעלות ← ה-DNA פולימראז בונה גדיל משלים לכל גדיל.
בכל מחזור מספר העותקים מוכפל. אחרי כמה עשרות מחזורים יש מיליוני עותקים של המקטע. האנזים עמיד לחום, ולכן אינו עובר דנטורציה בחימום וממשיך לפעול בכל המחזורים.
PCR מול שכפול DNA בתא
המשותף: כל גדיל משמש תבנית; זיווג בסיסים משלימים; DNA פולימראז; נוקלאוטידים של DNA; תחל; מתקבלים עותקים זהים.
החום ב-PCR נדרש כדי להפריד את גדילי ה-DNA, לא כדי להפעיל את האנזים. לכן בוחרים באנזים עמיד לחום: אנזים שמאבד את פעילותו מעל כ-70 מעלות היה עובר דנטורציה כבר במחזור הראשון. טעות נפוצה היא לבחור באנזים שהטמפרטורה המיטבית שלו נמוכה, "כי הוא פעיל יותר".
ג'ל אלקטרופורזה
- מה זה: הפרדה של מקטעי DNA לפי אורכם בג'ל, בשדה חשמלי.
- למה הם זזים: ל-DNA מטען שלילי, ולכן המקטעים נעים מהבארות לכיוון הקוטב החיובי.
- מי מגיע רחוק: מקטעים קצרים נעים מהר יותר בין נקבוביות הג'ל ומגיעים רחוק; מקטעים ארוכים נשארים קרוב לבארות.
- פס = כל המקטעים באותו אורך. מקטעים שווים באורכם יוצרים פס אחד.
- אנזים הגבלה חותך את ה-DNA בכל מקום שבו יש רצף ההכרה שלו. במקטע DNA קווי, אתרי חיתוך ← מקטעים.
פענוח תוצאות בג'ל
1. כמה מקטעים צפויים בכל דגימה: סופרים את אתרי החיתוך של אנזים ההגבלה ומוסיפים 1. מקטעים שווים באורכם - פס אחד.
2. איפה כל פס: מקטע ארוך - קרוב לבאר; קצר - רחוק ממנה.
3. משווים לדגימה הידועה: זיהוי פלילי - דגם פסים זהה לגמרי (אותו מספר פסים, ובאותם מרחקים). קרבת משפחה - כל פס אצל הצאצא מופיע אצל אחד ההורים (הצאצא קיבל אלל אחד מכל הורה).
4. הטרוזיגוט: אם אנזים ההגבלה חותך רק אלל אחד, אצל הטרוזיגוט מופיעים הפסים של שני האללים.
5. מנמקים מהמבנה: "שני אתרי חיתוך ← שלושה מקטעים ← שלושה פסים".
אנזים שחותך אלל לשני חלקים שווים נותן פס אחד (קצר, רחוק מהבאר), לא שניים - שני החלקים שווים באורכם ונעים יחד. טעות נפוצה היא לצפות לשני פסים.
סופרים מקטעים, לא אתרי חיתוך: חמישה אתרי חיתוך במקטע DNA קווי נותנים שישה מקטעים ושישה פסים. טעות נפוצה היא לענות חמישה.
התכנית קובעת: אין צורך ללמוד שיטות לזיהוי רצף הבסיסים ב-DNA. מספיק לדעת מה PCR ואלקטרופורזה עושים ואיך מפענחים את התוצאות.
דוגמה א - כמה פסים יתקבלו מה-DNA של החשוד
כדי לבדוק אם DNA בדגימה שנלקחה מזירת פשע שייך לחשוד מסוים, משתמשים ב-PCR ובאלקטרופורזה בג'ל. ה-DNA של החשוד מכיל חמישה אתרי קישור לאנזים הגבלה מסוים.
(1) הוסיפו את האנזים הזה ל-DNA של החשוד. כמה פסים יתקבלו באלקטרופורזה בג'ל של ה-DNA של החשוד?
(2) אם יוסיפו את אותו האנזים ל-DNA שהופק מן הדגימה שנלקחה מזירת הפשע, כמה פסים צריכים להתקבל באלקטרופורזה בג'ל של ה-DNA שהופק, כדי שיהיה אפשר לקבוע כי אכן הוא שייך לחשוד? נמק את תשובתך.
1. (1) מקטעים: האנזים חותך בכל אחד מחמשת האתרים. מקטע DNA קווי שנחתך בחמישה אתרים מתפרק ל-5+1 = 6 מקטעים.
2. פסים: המקטעים נעים בג'ל לפי אורכם, וכל מקטע באורך שונה יוצר פס נפרד ← 6 פסים.
3. (2) אם ה-DNA שייך לחשוד: רצף הבסיסים זהה ← אותם חמישה אתרי הכרה באותם מיקומים ← 6 מקטעים באותם אורכים.
4. מה צריך לראות: 6 פסים, שכל אחד מהם באותו מרחק מהבאר כמו הפס המקביל של החשוד. מספר הפסים לבדו אינו מספיק: DNA של אדם אחר יכול להיחתך ל-6 מקטעים באורכים אחרים.
(1) 6 פסים. (2) 6 פסים, וכל פס צריך להיות באותו מיקום (אותו אורך מקטע) כמו הפסים של החשוד.
דוגמה ב - שינוי באזור הבקרה או ברצף הגן
דרך נוספת לערוך אבחון גנטי היא בדיקת רצף הנוקלאוטידים. ערכו בדיקה של רצף נוקלאוטידים בשני חולים:
חולה א - בתאי גופו נוצר עודף של חלבון A.
חולה ב - בתאי גופו נוצר חלבון A בעל מבנה לא תקין.
עבור כל אחד משני החולים, קבע אם בבדיקה שלו נמצא שינוי ברצף הנוקלאוטידים בגן המקודד לחלבון A או שינוי באזור הבקרה של הגן המקודד לחלבון A. נמק את קביעתך בנוגע לכל אחד משני החולים.
1. מה קובע כל אזור: אזור הבקרה אינו מקודד לחלבון - הוא קובע מתי ובאיזו מידה הגן משועתק. הרצף המקודד קובע את רצף הקודונים ב-mRNA, ולכן את רצף החומצות האמיניות.
2. חולה א - עודף חלבון: הבעיה בכמות, לא במבנה ← שינוי באזור הבקרה: קישור חזק יותר של האנזים המתעתק או של חלבוני בקרה מעודדים ← יותר שעתוק ← יותר mRNA ← עודף חלבון A תקין.
3. חולה ב - מבנה לא תקין: הבעיה ברכב החלבון ← שינוי ברצף המקודד: רצף החומצות האמיניות משתנה ← המבנה המרחבי של החלבון משתנה.
חולה א - שינוי באזור הבקרה (משפיע על כמות השעתוק, לא על מבנה החלבון). חולה ב - שינוי ברצף המקודד של הגן (משנה את רצף החומצות האמיניות ולכן את מבנה החלבון).
4. כלי ההנדסה הגנטית: אנזימי הגבלה, ליגאז, וקטורים ו-DNA משלים
גן מהונדס: גן מבני ואזור בקרה
כדי שחיידק ייצר חלבון של יצור אחר, לא מספיק להכניס אליו את הגן. החיידק צריך גם "מתג" שהוא מזהה - אחרת הגן לא ייקרא.
במדויק: ביטוי גן בתא מהונדס מתאפשר בעזרת חיבור בין הגן המבני לאתר בקרה האחראי לביטוי שלו. אזור הבקרה של גן מהונדס צריך להתאים לחלבוני הבקרה של התא המאכסן (לאנזים המתעתק ולחלבוני הבקרה שלו). יצור שהוחדר אליו גן של יצור אחר נקרא יצור טרנסגני.
אפשר לחבר גן מבני של יצור אחד לאזור בקרה של יצור אחר. כך בונים חיידק שמאיר רק בנוכחות רעלים: הגנים להארה מחוברים לאזור בקרה שמופעל כשיש נזק ב-DNA.
כלי ההנדסה הגנטית
יצירת חיידק מהונדס
1. בידוד: מבודדים את הגן המבני (ואת אזור הבקרה המתאים) ואת הפלסמיד.
2. חיתוך: חותכים את ה-DNA ואת הפלסמיד באותו אנזים הגבלה ← קצוות דביקים מתאימים.
3. חיבור: מערבבים, הקצוות נצמדים, והליגאז יוצר ביניהם קשרים ← פלסמיד מהונדס, שבו אזור הבקרה לפני הגן המבני.
4. החדרה: מחדירים את הפלסמידים לחיידקים. רק חלק קטן מהחיידקים קולט פלסמיד.
5. מיון: מגדלים במצע עם חומר אנטיביוטי - שורדים רק חיידקים שקלטו את הפלסמיד (עם הגן הממיין), והם מתרבים לשבט של חיידקים מהונדסים זהים.
6. בדיקה: מוודאים שהגן מתבטא (למשל בעזרת הגן המדווח).
האנזים המתעתק DNA והאנזים המשכפל DNA אינם כלים של החיתוך וההדבקה: הם פועלים בתוך התא המהונדס, שמשעתק את הגן ומשכפל גם את הפלסמיד.
אתר בקרה הוא הרצף שאליו נקשרים האנזים המתעתק וחלבוני בקרה, והוא קובע אם הגן ישועתק - בלעדיו הגן המוחדר לא יתבטא. טעות נפוצה היא לכתוב שאתר הבקרה הוא "האתר שבו אנזים ההגבלה חותך". גן לאנזים משכפל DNA אינו הכרחי בפלסמיד: האנזימים של החיידק משכפלים גם את הפלסמיד.
בחיידק המאיר בנוכחות רעלים, החומר המזיק אינו מפעיל את הגנים להארה ישירות: הוא גורם לנזק ב-DNA, הנזק מפעיל את אזור הבקרה, ורק בעקבות זאת משועתק הגן המבני שאחריו. טעות נפוצה היא לדלג על אזור הבקרה.
DNA משלים (cDNA)
- למה: בגן אאוקריוטי יש אינטרונים. לחיידקים אין מנגנון שחבור, ולכן מגן אאוקריוטי שלם (עם האינטרונים) היה נוצר בחיידק חלבון שגוי. בהעברת גנים מתא אאוקריוטי לתא פרוקריוטי מועברים רק האקסונים.
- איך: מפיקים mRNA בשל (אחרי שחבור) מתאים שמבטאים את הגן, ובונים לפיו DNA (תעתוק במהופך, בעזרת אנזים מתעתק הפוך), עם נוקלאוטידים של DNA.
- התוצאה: cDNA - רצף מקודד רציף, בלי אינטרונים, שהחיידק יכול לתרגם לחלבון התקין.
גן ממיין וגן מדווח
הגן הממיין קובע מי שורד: רק חיידקים שקלטו את הפלסמיד עמידים לאנטיביוטיקה. הגן המדווח מראה מי מבטא: הסימן הגלוי מעיד שהפלסמיד בתא ושאזור הבקרה פעיל.
וקטורים ויצורים טרנסגניים
- פלסמיד: טבעת DNA קטנה בחיידק, שמשתכפלת בתוכו. משמש להחדרת גנים לחיידקים (ולצמחים).
- נגיף: מחדיר את החומר התורשתי שלו לתא המאכסן, ולכן יכול לשאת גן אל תוך תאים.
- החדרה לזיגוטה: כל תאי היצור נוצרים מהזיגוטה בחלוקות מיטוזה ← הגן נמצא בכל התאים, גם בתאים שמהם נוצרות הגמטות ← הגן עובר לצאצאים. גן שהוחדר רק לתאי גוף של יצור בוגר אינו עובר לצאצאים.
- למה לא הכלאה: הכלאה אפשרית רק בתוך המין (או בין מינים קרובים מאוד). הנדסה גנטית מעבירה גן בודד בין מינים רחוקים, כי הצופן הגנטי אוניברסלי.
גן שהוחדר לזיגוטה כן עובר לצאצאים. טעות נפוצה היא לענות שלא, "כי הוא הוחדר לתא גוף" - הזיגוטה אינה תא גוף רגיל: ממנה מתפתחים כל תאי היצור, גם תאי הרבייה.
דוגמה א - האנזימים בהכנת עגבנייה סגולה
חוקרים רצו ליצור עגבניות סגולות. לשם כך הם החדירו לצמחי עגבנייה גן של צמח הסלק, החיוני לייצור חומר שצבעו סגול.
להלן שלושה מן השלבים של התהליך:
I. חיתוך של פלסמיד.
II. חיבור הגן של הסלק לפלסמיד.
III. החדרת הפלסמיד המהונדס לצמחי עגבנייה.
נתונים ארבעה אנזימים: ליגאז, אנזים מתעתק DNA, אנזים הגבלה, אנזים משכפל DNA.
קבעו באילו מן האנזימים השתמשו החוקרים. בנוגע לכל אנזים שקבעתם, ציינו באיזה שלב הוא פועל.
1. שלב I - חיתוך: אנזים ההגבלה מזהה רצף מסוים וחותך בו. בו פותחים את הפלסמיד, ובאותו אנזים חותכים את ה-DNA של הסלק משני צדי הגן ← קצוות מתאימים.
2. שלב II - חיבור: הליגאז יוצר קשרים בין קצות הגן לקצות הפלסמיד הפתוח ← פלסמיד מהונדס.
3. שלב III - החדרה: אינה נעשית באף אחד מהאנזימים ברשימה.
4. פוסלים את השניים האחרים: האנזים המתעתק DNA והאנזים המשכפל DNA פועלים בתוך התאים עצמם (שעתוק הגן ושכפול ה-DNA), ואינם חלק מהחיתוך, מהחיבור ומההחדרה.
אנזים הגבלה - בשלב I (חיתוך הפלסמיד, וגם חיתוך הגן מן ה-DNA של הסלק); ליגאז - בשלב II (חיבור הגן לפלסמיד). באנזים מתעתק DNA ובאנזים משכפל DNA החוקרים לא השתמשו בשלבים אלה.
דוגמה ב - גן מדווח וגן ממיין בחיידק המאיר
חוקרים ייצרו באמצעות הנדסה גנטית חיידק המסוגל להאיר כשיש בסביבתו חומר הפוגע ב-DNA.
לחוקרים היו חיידקים משני סוגים: סוג A - חיידק מאיר, וסוג B - חיידק המייצר אנזימים לתיקון נזקים ב-DNA.
הם ייצרו פלסמיד מהונדס מקטעי DNA שנלקחו משני החיידקים. הפלסמיד הוחדר לחיידק מסוג C.
(האיור אינו מובא כאן. לפי התשובה לסעיף א של השאלה, הפלסמיד המהונדס מכיל שני רכיבים: רכיב 1 - אזור הבקרה של הגנים לתיקון נזקים ב-DNA (מחיידק B), ואחריו רכיב 2 - הגנים המבניים הגורמים להארה (מחיידק A).)
(1) הפלסמיד המהונדס מכיל גן מדווח. קבעו איזה רכיב מרכיבי הפלסמיד שקבעתם בסעיף א הוא הגן המדווח.
(2) פלסמידים מהונדסים יכולים להכיל גן ממיין. הביאו דוגמה אחת לגן ממיין, והסבירו כיצד גן זה מאפשר גדילה רק של החיידקים המכילים פלסמידים אלה.
1. (1) מהו גן מדווח: גן שהתוצר שלו קל לזיהוי (אור, צבע), ו"מדווח" אם אזור הבקרה שלפניו פעיל.
2. בודקים את שני הרכיבים: רכיב 1 הוא אזור בקרה - אינו מקודד לחלבון, ואין לו תוצר גלוי. רכיב 2 - הגנים להארה: התוצר שלהם (אור) נראה בקלות.
3. סוגרים: ההארה מעידה שאזור הבקרה (רכיב 1) הופעל, כלומר שיש בסביבה חומר הפוגע ב-DNA ← רכיב 2 הוא הגן המדווח.
4. (2) דוגמה לגן ממיין: גן לעמידות לחומר אנטיביוטי, שנמצא על אותו פלסמיד.
5. איך הוא ממיין: רק חלק קטן מהחיידקים קולט את הפלסמיד. מגדלים את כל החיידקים במצע עם החומר האנטיביוטי ← חיידקים שקלטו את הפלסמיד מבטאים את גן העמידות, שורדים ומתרבים ← חיידקים שלא קלטו אותו מתים (או אינם מתרבים) ← במצע גדלים רק חיידקים שמכילים את הפלסמיד.
(1) רכיב 2 - הגנים המבניים הגורמים להארה. (2) גן לעמידות לחומר אנטיביוטי: במצע עם החומר האנטיביוטי רק חיידקים שקלטו את הפלסמיד מבטאים את גן העמידות, שורדים ומתרבים; חיידקים ללא הפלסמיד מתים.