המידע התורשתי
למה צאצא דומה להוריו, ולמה כל תא בגוף יודע מה לייצר? כי בכל תא יש "הוראות" כתובות - המידע התורשתי. הנושא הזה עוקב אחרי ההוראות האלה: איך הן כתובות, איך הן מועתקות בכל חלוקת תא, איך הן עוברות לדור הבא, ואיך הן הופכות לחלבון ולתכונה.
במדויק: המידע הקובע את התכונות התורשתיות מוצפן בחומצות הגרעין, בדרך כלל ב-DNA. ה-DNA מקודד ליצירת חלבונים, והחלבונים (אנזימים, חלבוני מבנה, קולטנים, הורמונים חלבוניים) הם שבאים לידי ביטוי בתכונות. המידע מועבר בצורה מדויקת (בדרך כלל) מתא לתא בחלוקת התא, ומדור לדור ברבייה. מכלול התכונות של יצור מבטא את ההשפעה המשולבת של התורשה ושל הסביבה.
הנושא בנוי בשלוש רמות: המולקולה (מבנה ה-DNA, שכפולו וביטויו לחלבון), התא (מיטוזה, מיוזה ובקרה על ביטוי גנים) והדורות (הורשת תכונה אחת). שאלות רבות בבגרות עוברות בין הרמות - למשל מאלל בגן, דרך החלבון שהוא מקודד, ועד צבע הפרח.
תזכורת: חומצות גרעין וחלבונים
בנושא "התא: מבנה, הרכב ומעבר חומרים" למדתם על התרכובות האורגניות בתא. שתיים מהן הן הגיבורות כאן: חומצות הגרעין, שנושאות את המידע, והחלבונים, שמבצעים אותו.
במדויק: חומצות גרעין (DNA ו-RNA) הן שרשראות של נוקלאוטידים. חלבון הוא שרשרת של חומצות אמיניות; כל החלבונים בנויים מאותם 20 סוגים של חומצות אמיניות, והם נבדלים בסדר החומצות האמיניות ובמספרן. סדר החומצות האמיניות קובע את המבנה המרחבי של החלבון, ולכן את תפקודו (למשל האתר הפעיל של אנזים). בתא אאוקריוטי ה-DNA נמצא בגרעין התא, והחלבונים נבנים בריבוזומים שבציטופלסמה.
1. החומר התורשתי: מבנה ה-DNA, גן וכרומוזום
מבנה ה-DNA
דמיינו סולם ארוך מאוד שמפותל סביב עצמו. שני המעקות הם שני גדילים, והשלבים הם זוגות של בסיסים. ה"מילים" של המידע התורשתי כתובות בסדר של הבסיסים לאורך הסולם.
במדויק: DNA היא חומצת גרעין הבנויה משני גדילים הכרוכים זה סביב זה בסליל כפול. כל גדיל הוא רצף של נוקלאוטידים, וכל נוקלאוטיד בנוי מסוכר דאוקסי-ריבוז, קבוצת זרחה ובסיס חנקני - אדנין (A), גואנין (G), ציטוזין (C) או תימין (T). שני הגדילים משלימים: מול A נמצא תמיד T, ומול G נמצא תמיד C, ולכן רצף הבסיסים בגדיל אחד קובע את הרצף בגדיל המשלים. המידע התורשתי הוא רצף הבסיסים.
התאמה בין מבנה לתפקוד: בזכות זיווג הבסיסים המשלים כל גדיל יכול לשמש תבנית - לבניית גדיל DNA חדש בשכפול, ולבניית RNA בשעתוק. כך המידע מועתק בדיוק. בחלק מהנגיפים החומר התורשתי הוא RNA ולא DNA.
DNA ו-RNA
זיווג הבסיסים: רצף משלים ואחוזי בסיסים
- גדיל משלים: מחליפים כל בסיס בבן הזוג שלו - A ו-T, G ו-C. הגדיל המשלים ל-GTTAGC הוא CAATCG.
- אחוזי הבסיסים במולקולת DNA דו-גדילית: מספר ה-A שווה למספר ה-T, ומספר ה-G שווה למספר ה-C. לכן אם ידוע אחוז של בסיס אחד, אפשר לחשב את כל השאר: A = T, ו-G = C = (100% פחות A ו-T) חלקי 2.
מנוקלאוטיד לגנום
בתאים אאוקריוטים ה-DNA מאורגן בכרומוזומים, ומספרם קבוע ואופייני למין (באדם 46 בתאי הגוף). אחרי שכפול ה-DNA כל כרומוזום בנוי משתי כרומטידות זהות, המחוברות בצנטרומר.
מאפייני ה-DNA
גן הוא רצף של נוקלאוטידים - קטע של DNA. רצף של חומצות אמיניות הוא החלבון, התוצר של ביטוי הגן, ולא הגן עצמו.
ב-DNA אין אורציל (U). U נמצא רק ב-RNA. רצף משלים שיש בו U הוא רצף של RNA (שעתוק), לא של DNA (שכפול).
בתכנית מופיע מאפיין נוסף של ה-DNA: "יכול לעבור שינויים (מוטציות)". נושא המוטציות אינו במיקוד - לא לומדים את סוגי המוטציות ואת השפעתן.
דוגמה א - סדר מהקטן לגדול: נוקלאוטיד, קודון, גן, כרומוזום
באיזו מן האפשרויות א-ד שלפניך הסדר הוא מן הקטן לגדול?
א. נוקלאוטיד, קודון, כרומוזום, גן
ב. קודון, נוקלאוטיד, כרומוזום, גן
ג. קודון, נוקלאוטיד, גן, כרומוזום
ד. נוקלאוטיד, קודון, גן, כרומוזום
1. מה נשאל: הסדר של ארבעה מבנים לפי גודל - כלומר מה בנוי ממה.
2. נוקלאוטיד הוא יחידת הבניין הקטנה ביותר. קודון בנוי משלושה נוקלאוטידים, ולכן הוא גדול ממנו.
3. גן הוא קטע DNA של נוקלאוטידים רבים (קודונים רבים). כרומוזום הוא מולקולת DNA ארוכה שיש בה גנים רבים.
4. פוסלים את א ואת ב: הכרומוזום מכיל גנים רבים, ולכן הוא גדול מהגן ולא קטן ממנו.
5. פוסלים את ג: הקודון בנוי משלושה נוקלאוטידים, ולכן הנוקלאוטיד צריך לבוא לפניו.
6. נשארה ד.
ד - נוקלאוטיד, קודון, גן, כרומוזום.
דוגמה ב - אחוז הגואנין כשידוע אחוז האדנין
אחוז הנוקלאוטידים המכילים אדנין (A) ב-DNA בתאים של יצור מסוים הוא 20% מכלל הנוקלאוטידים.
מה אפשר לקבוע בנוגע להרכב הנוקלאוטידים ב-DNA שבתאים אלה?
א. אחוז האורציל (U) הוא 20%.
ב. אחוז התימין (T) הוא 30%.
ג. אחוז הציטוזין (C) הוא 20%.
ד. אחוז הגואנין (G) הוא 30%.
1. העיקרון: ב-DNA דו-גדילי מול כל A נמצא T, ומול כל G נמצא C. לכן A = T ו-G = C.
2. A ו-T: כל אחד 20%, ויחד 40%.
3. G ו-C: נשארים להם 100% פחות 40%, כלומר 60%, ולכל אחד מהם 30%.
4. פוסלים את א: ב-DNA אין אורציל. פוסלים את ב: אחוז ה-T שווה לאחוז ה-A - 20%. פוסלים את ג: אחוז ה-C הוא 30%.
5. נשארה ד: אחוז הגואנין 30%.
ד - אחוז הגואנין (G) הוא 30%: A = T = 20%, ולכן G = C = 30%.
2. מחזור התא: שכפול DNA ומיטוזה
מחזור התא
כל אחד מאיתנו התחיל כתא אחד - זיגוטה. כל תאי הגוף נוצרו ממנה בחלוקות חוזרות, וכל אחד מהם קיבל את אותו מידע תורשתי. כדי שזה יקרה, התא צריך להכפיל את ה-DNA לפני כל חלוקה ולחלק אותו בדיוק בין שני תאי הבת.
במדויק: כל תא נוצר מתא קודם. מחזור התא כולל גידול בנפח התא, שכפול ה-DNA וחלוקת מיטוזה. לפני חלוקת התא ה-DNA משוכפל ומועבר בצורה מדויקת (לרוב) לתאי הבת. מיטוזה מתרחשת בתאי גוף (תאים סומטיים), ועיקרון החלוקה הוא יצירת שני תאי בת זהים לתא האם - באותו מספר כרומוזומים ובאותו מידע תורשתי.
בתאים פרוקריוטים (חיידקים) אין מיטוזה: הרבייה שלהם מתבצעת על ידי הכפלת ה-DNA וחלוקת התא לשניים.
שכפול DNA
איפה ומתי: בגרעין התא, לפני החלוקה.
1. שני הגדילים של מולקולת ה-DNA נפרדים זה מזה (נשברים הקשרים בין הבסיסים המשלימים).
2. כל גדיל מקורי משמש תבנית.
3. אנזים משכפל DNA בונה מול כל גדיל תבנית גדיל חדש מנוקלאוטידים חופשיים, לפי זיווג הבסיסים: מול A - T, מול T - A, מול G - C, מול C - G. התהליך צורך אנרגיה.
4. התוצר: שתי מולקולות DNA זהות זו לזו ולמולקולה המקורית. בכל אחת מהן גדיל מקורי אחד וגדיל חדש אחד - שכפול משמר-למחצה.
אחרי השכפול כל כרומוזום בנוי משתי כרומטידות זהות המחוברות בצנטרומר. מספר הכרומוזומים לא משתנה - רק כמות ה-DNA מוכפלת.
מיטוזה: מה נכנס ומה יוצא
במיטוזה הכרומטידות האחיות של כל כרומוזום נפרדות ועוברות לשני הצדדים של התא (בעזרת סיבי הכישור), וכל תא בת מקבל עותק אחד מכל כרומוזום.
החשיבות: גדילה (יותר תאים), התמיינות (כל תאי הגוף נוצרו מהזיגוטה ונושאים אותו DNA) ורבייה אל-זוויגית (צאצאים זהים להורה).
אין צורך להכיר את שמות שלבי המיטוזה. מה שנדרש: גידול בנפח התא, שכפול ה-DNA, והעיקרון - שני תאי בת זהים לתא האם.
מספר הכרומוזומים נספר לפי מספר הצנטרומרים, לא לפי כמות ה-DNA. אחרי השכפול כמות ה-DNA כפולה, אבל מספר הכרומוזומים לא השתנה: כל כרומוזום בנוי עכשיו משתי כרומטידות.
תאים שמתחלקים מהר (למשל תאים סרטניים) משכפלים DNA לעיתים קרובות. לכן חומר שמעכב את יצירת ה-DNA פוגע בהם יותר מאשר בתאים שמתחלקים לאט: בלי שכפול DNA אין חלוקת תא.
דוגמה - שכפול DNA בנוכחות תימין מסומן
חוקרים ביקשו לבחון תהליך שכפול DNA. לשם כך הם הוסיפו DNA למבחנה שהכילה נוקלאוטידים שהבסיס החנקני תימין (T) שבהם היה מסומן בסימון רדיואקטיבי (T*).
מולקולת DNA דו-גדילית אחת שהתימין שבה לא היה מסומן עברה שני מחזורי שכפול. ה-DNA שנוצר לאחר השכפול הכיל תימין מסומן.
קבעו אם כל מולקולות ה-DNA הדו-גדיליות שהתקבלו לאחר שני מחזורי השכפול הכילו תימין מסומן. נמקו את הקביעה.
1. העיקרון: השכפול משמר-למחצה - שני הגדילים נפרדים, וכל אחד משמש תבנית לגדיל חדש. הגדיל החדש נבנה מהנוקלאוטידים שבמבחנה, ולכן התימין בו מסומן.
2. אחרי המחזור הראשון: 2 מולקולות, ובכל אחת גדיל מקורי (לא מסומן) וגדיל חדש (מסומן).
3. אחרי המחזור השני: כל אחד מארבעת הגדילים משמש תבנית, ונוצרות 4 מולקולות: 2 עם גדיל מקורי לא מסומן וגדיל חדש מסומן, ו-2 ששני הגדילים שלהן מסומנים.
4. הקביעה: בכל מולקולה יש לפחות גדיל חדש אחד, ולכן בכולן יש תימין מסומן. שני הגדילים המקוריים נשמרים, כל אחד במולקולה אחרת.
כן - כל 4 המולקולות הכילו תימין מסומן. השכפול משמר-למחצה, ולכן בכל מולקולה חדשה יש גדיל חדש שנבנה מנוקלאוטידים מסומנים: 2 מולקולות עם גדיל מקורי לא מסומן וגדיל מסומן, ו-2 ששני גדיליהן מסומנים.
3. מיוזה, הפריה ושגיאות בהיפרדות כרומוזומים
מיוזה: חלוקת הפחתה
אם תא ביצה ותא זרע היו מכילים 46 כרומוזומים כמו תאי הגוף, לזיגוטה היו 92, ובכל דור המספר היה מוכפל. המיוזה פותרת את זה: היא יוצרת תאי רבייה עם חצי ממספר הכרומוזומים, וההפריה מחזירה את המספר המלא.
במדויק: מיוזה היא חלוקת הפחתה: מתא דיפלואידי (2n) נוצרים תאי בת הפלואידיים (n), המכילים מחצית ממספר הכרומוזומים - כרומוזום אחד מכל זוג של כרומוזומים הומולוגיים. היא הבסיס התאי של הרבייה הזוויגית: נוצרים בה תאי רבייה (גמטות) - תא ביצה ותא זרע. במיוזה שתי חלוקות עוקבות אחרי שכפול DNA אחד. חשיבות התהליך: יצירת תאים הפלואידיים, והגדלת השונות הגנטית.
כרומוזומים הומולוגיים הם זוג כרומוזומים באותו גודל ובאותה צורה, שנושאים את אותם גנים (לפעמים באללים שונים): אחד הגיע מהאם ואחד מהאב. באדם יש בתאי הגוף 23 זוגות (46 כרומוזומים), ובתאי הרבייה 23 כרומוזומים.
מיטוזה ומיוזה
החלוקה הראשונה והשנייה של המיוזה
לפני החלוקה הראשונה ה-DNA משוכפל (מ-2 ל-4 יחידות). בין שתי החלוקות אין שכפול DNA.
מחזור החיים ברבייה זוויגית
מיוזה בהורים (מ-2n ל-n) ← תאי רבייה הפלואידיים (באדם 23 כרומוזומים) ← הפריה: איחוד תא זרע ותא ביצה ← זיגוטה דיפלואידית (באדם 46) ← מיטוזות ← יצור רב-תאי, שבכל תאיו אותו מידע תורשתי.
המיוזה היא שמאפשרת שמספר הכרומוזומים יישאר קבוע מדור לדור למרות ההפריה.
כרומוזומי המין
אחד מ-23 זוגות הכרומוזומים באדם הוא זוג כרומוזומי המין: בנקבה XX, בזכר XY. במיוזה כל תאי הביצה מקבלים X, ומתאי הזרע מחציתם מקבלים X ומחציתם Y. לכן הזוויג נקבע לפי תא הזרע שהפרה את תא הביצה: X - נקבה (XX), Y - זכר (XY).
המיוזה והשונות הגנטית
- הפרדה בלתי תלויה: בחלוקה הראשונה הכרומוזומים ההומולוגיים בכל זוג (אחד מהאב ואחד מהאם) נפרדים, וכל אחד עובר באקראי לאחד התאים - בלי תלות בזוגות האחרים. לכן כל תא רבייה נושא צירוף אחר של אללים.
- שחלוף: בתחילת המיוזה כרומוזומים הומולוגיים מחליפים ביניהם קטעים, ונוצרים כרומוזומים בצירופים חדשים של אללים.
- הפריה: מתאחדים תאי רבייה שונים, ונוצרים צאצאים בצירופי אללים חדשים.
שגיאות בהיפרדות כרומוזומים ותסמונת דאון
לפעמים המיוזה "מתבלבלת": זוג כרומוזומים לא נפרד, ושני העותקים נכנסים לאותו תא. התוצאה היא תא רבייה עם כרומוזום עודף, ואחרי ההפריה - כרומוזום עודף בכל תאי הגוף.
במדויק: באי-היפרדות כרומוזומים במיוזה, זוג כרומוזומים הומולוגיים (בחלוקה הראשונה) או שתי כרומטידות אחיות (בחלוקה השנייה) אינם נפרדים ועוברים לאותו תא. נוצר תא רבייה עם שני עותקים של הכרומוזום (ותא אחר בלי עותק). הפריה שלו עם תא רבייה תקין יוצרת זיגוטה עם שלושה עותקים, והמיטוזות מעבירות אותם לכל תאי הגוף. בתסמונת דאון יש שלושה עותקים של כרומוזום 21 (47 כרומוזומים במקום 46).
למה עותק נוסף משנה את הגוף? בכרומוזום 21 יש גנים רבים. שלושה עותקים של כל גן ← כל עותק משועתק ומתורגם ← יותר mRNA ויותר חלבון (בערך פי 1.5 מהרגיל). כך נוצר, למשל, עודף של החלבון SOD1, שהגן שלו נמצא בכרומוזום 21.
טעות נפוצה: לכתוב שבחלוקה הראשונה של המיוזה "נפרדות הכרומטידות". בחלוקה הראשונה נפרדים הכרומוזומים ההומולוגיים; הכרומטידות האחיות נפרדות רק בחלוקה השנייה.
טעות נפוצה: לחשוב שתאי הבת של החלוקה הראשונה דיפלואידיים כי יש בהם כמות DNA "כפולה". בכל אחד מהם קבוצה אחת של כרומוזומים (n), וכל כרומוזום בנוי משתי כרומטידות.
טעות נפוצה: לכתוב שהמיוזה "יוצרת אללים חדשים". המיוזה יוצרת צירופים חדשים של אללים קיימים.
הפריה אינה חלוקה: היא איחוד של שני תאים. בשאלה "מיוזה, מיטוזה או אף לא אחת מהן", ההפריה היא "אף לא אחת".
דוגמה א - מה יכול לגרום לתסמונת דאון
בתאים בגוף האדם יש בדרך כלל שני עותקים של כל כרומוזום. בתסמונת דאון יש בתאים שלושה עותקים של כרומוזום מסוים (כרומוזום 21). מה יכול לגרום לכך?
א. אי-הפרדה של שני כרומוזומים במיוזה.
ב. הפריה של תא ביצה על ידי שני תאי זרע.
ג. טעות בשכפול של ה-DNA.
ד. הפרדה בלתי תלויה בין כרומוזומים במיטוזה.
1. מה נשאל: מה יכול להוסיף עותק אחד של כרומוזום אחד בלבד.
2. פוסלים את ב: שני תאי זרע היו מוסיפים עותק של כל הכרומוזומים, לא רק של כרומוזום 21.
3. פוסלים את ג: טעות בשכפול DNA משנה את רצף הבסיסים, ולא את מספר הכרומוזומים.
4. פוסלים את ד: הפרדה בלתי תלויה מתרחשת במיוזה ולא במיטוזה, והיא תהליך תקין שאינו משנה את מספר הכרומוזומים.
5. נשארה א: אי-הפרדה של זוג כרומוזומי 21 במיוזה ← תא רבייה עם שני עותקים ← הפריה עם תא רבייה תקין ← זיגוטה עם שלושה עותקים.
א - אי-הפרדה של שני כרומוזומים במיוזה.
דוגמה ב - כמות ה-DNA בתא לפני המיוזה ובמהלכה
תא A עובר חלוקה. כמות ה-DNA בתא אחד נמדדה בנקודות זמן שונות, החל בזמן-מה לפני החלוקה () וכלה בסיום החלוקה ():
תארו את כל אחד מן השינויים בכמות ה-DNA בתא A, והסבירו אותם.
1. מה החלוקה: בסוף () יש יחידה אחת - מחצית מהכמות שלפני החלוקה, ויש שתי ירידות. זו מיוזה.
2. מ- ל- - עלייה מ-2 ל-4: שכפול ה-DNA לפני החלוקה. כל כרומוזום בנוי עכשיו משתי כרומטידות; מספר הכרומוזומים לא השתנה.
3. מ- ל- - ירידה מ-4 ל-2: בחלוקה הראשונה הכרומוזומים ההומולוגיים נפרדים לשני תאים. כל תא מקבל כרומוזום אחד מכל זוג - מחצית ממספר הכרומוזומים (הפלואידי), ולכן מחצית מכמות ה-DNA.
4. מ- ל- - ירידה מ-2 ל-1: בחלוקה השנייה (בלי שכפול לפניה) הכרומטידות האחיות נפרדות לשני תאים. מספר הכרומוזומים לא משתנה, אבל כל כרומוזום בנוי מכרומטידה אחת, ולכן הכמות יורדת שוב בחצי.
עד : עלייה מ-2 ל-4 - שכפול DNA, כל כרומוזום בנוי משתי כרומטידות. עד : ירידה מ-4 ל-2 - חלוקה ראשונה של המיוזה, הכרומוזומים ההומולוגיים נפרדים לשני תאים. עד : ירידה מ-2 ל-1 - חלוקה שנייה של המיוזה, הכרומטידות האחיות נפרדות לשני תאים.
4. מ-DNA לחלבון: שעתוק, תרגום והצופן הגנטי
מ-DNA לחלבון
הגן שמור בגרעין, כמו מתכון בספר שאסור להוציא מהספרייה. החלבון נבנה בריבוזומים שבציטופלסמה. לכן התא מכין "צילום" של המתכון - RNA שליח - ושולח אותו לריבוזומים, ושם בונים לפיו את החלבון.
במדויק: החומר התורשתי מקודד ליצירת חלבונים, הבאים לידי ביטוי בתכונות. הביטוי נעשה בדרך כלל במסלול מ-DNA ל-RNA ומ-RNA לחלבון:
•בשעתוק (תעתוק), בגרעין התא, אנזים מתעתק DNA בונה לפי רצף הבסיסים של גן מולקולת RNA שליח (mRNA).
•בתרגום, בריבוזומים שבציטופלסמה, ה-mRNA נקרא בשלשות - קודונים - ו-RNA מוביל (tRNA) מביא לכל קודון את החומצה האמינית המתאימה, עד שנבנית שרשרת של חומצות אמיניות.
כך רצף הבסיסים בגן קובע את סדר החומצות האמיניות בחלבון, ובעקבותיו את המבנה המרחבי שלו ואת תפקודו.
שעתוק ותרגום
הצופן הגנטי
כמו שבכתב מורס כל צירוף של נקודות וקווים הוא אות, בצופן הגנטי כל שלושה נוקלאוטידים הם "מילה" שמשמעה חומצה אמינית אחת.
במדויק: קודון הוא רצף של שלושה נוקלאוטידים ב-mRNA המקודד לחומצה אמינית אחת. הצופן הגנטי (קוד גנטי) הוא ההתאמה בין הקודונים לחומצות האמיניות; הוא פוענח, והוא אחיד בכל היצורים החיים. בכל tRNA יש אנטיקודון - שלושה נוקלאוטידים המשלימים לקודון מסוים - ובקצה השני הוא קושר את החומצה האמינית המתאימה. חלק מהחומצות האמיניות מקודדות ביותר מקודון אחד, ויש קודון סיום שמסיים את התרגום.
חשבון שחוזר בבגרות: לכל חומצה אמינית דרוש קודון של 3 נוקלאוטידים. לכן חלבון של 51 חומצות אמיניות (אינסולין) דורש לפחות 51 קודונים, כלומר לפחות 153 נוקלאוטידים בגן (בפועל יותר, כי יש גם קודון סיום ורצפים נוספים בגן).
mRNA ו-tRNA
שכפול DNA ושעתוק
הדמיון: בשניהם הגדילים נפרדים, הגדיל החדש נבנה מנוקלאוטידים לפי זיווג הבסיסים המשלים, פועלים אנזימים, נצרכת אנרגיה, ובתא אאוקריוטי שניהם בגרעין.
מרצף DNA לרצף חומצות אמיניות
1. שעתוק: כותבים מול כל בסיס בגדיל ה-DNA את הבסיס המשלים ב-RNA: מול A - U, מול T - A, מול G - C, מול C - G.
2. חלוקה לקודונים: מחלקים את ה-mRNA לשלשות מתחילתו, באותו כיוון, בלי לדלג ובלי חפיפה.
3. תרגום: מוצאים כל קודון בטבלת הצופן שבשאלה, וכותבים את החומצה האמינית שלו.
4. בדיקה: ב-mRNA אין T. מספר החומצות האמיניות = מספר הנוקלאוטידים חלקי 3.
טעות נפוצה: לרשום ב-RNA את הבסיס T במקום U (ב-RNA אין תימין: מול אדנין שב-DNA נכנס אורציל), או להעתיק את רצף ה-DNA עצמו במקום הרצף המשלים.
סדר החומצות האמיניות נקבע ברצף הבסיסים של ה-DNA. כמות ה-mRNA קובעת כמה חלבון ייווצר, לא את סדר החומצות. לכן כמות גדולה מאוד של mRNA בתא מעידה על יצירה מוגברת של חלבונים.
האנזים המתעתק DNA הוא חלבון: הוא נוצר בתרגום בריבוזומים שבציטופלסמה, ועובר לגרעין כדי לבצע את השעתוק. הוא מבצע את התהליך, אבל אינו נושא את המידע על סדר החומצות האמיניות.
דוגמה א - רצף ה-mRNA והחומצות האמיניות מקטע DNA
בטבלה שלפניכם מוצגים קודונים של RNA, והחומצות האמיניות שהם מקודדים להן.
לפניכם רצף נוקלאוטידים בקטע של DNA: T T A C G G T T C
רשמו משמאל לימין את רצף הנוקלאוטידים ב-RNA שליח (mRNA) שייבנה על פי קטע DNA זה. התבססו על הטבלה, ורשמו משמאל לימין את רצף החומצות האמיניות שיתורגמו מרצף הנוקלאוטידים שרשמתם.
1. שעתוק: מתחת לכל בסיס ב-DNA כותבים את הבסיס המשלים ב-RNA (מול T - A, מול A - U, מול C - G, מול G - C):
מתקבל ה-mRNA: AAUGCCAAG.
2. חלוקה לקודונים: AAU | GCC | AAG.
3. תרגום לפי הטבלה: AAU - אספרגין; GCC - אלנין; AAG - ליזין.
4. בדיקה: אין T ב-mRNA; 9 נוקלאוטידים ← 3 חומצות אמיניות.
RNA שליח: AAUGCCAAG. חומצות אמיניות: אספרגין - אלנין - ליזין.
דוגמה ב - הגן לאינסולין: איפה הוא ומה אורכו
ההורמון אינסולין הוא חלבון המורכב מ-51 חומצות אמיניות. מהו ההיגד הנכון בנוגע לגן המקודד לאינסולין?
א. הגן לאינסולין מצוי בכל תאי הגוף ומכיל 153 קודונים לפחות.
ב. הגן לאינסולין מצוי בכל תאי הגוף ומכיל 153 נוקלאוטידים לפחות.
ג. הגן לאינסולין מצוי רק בתאי הלבלב ומכיל 51 קודונים לפחות.
ד. הגן לאינסולין מצוי רק בתאי הלבלב ומכיל 51 נוקלאוטידים לפחות.
1. איפה הגן: כל תאי הגוף נוצרו מהזיגוטה בחלוקות מיטוזה, ולכן בכולם אותו DNA. הגן מתבטא רק בתאים מסוימים בלבלב, אבל הוא מצוי בכל התאים. לכן פוסלים את ג ואת ד.
2. האורך: כל חומצה אמינית מקודדת בקודון של 3 נוקלאוטידים. 51 חומצות אמיניות ← 51 קודונים לפחות ← 51 כפול 3 = 153 נוקלאוטידים לפחות.
3. פוסלים את א: 153 הוא מספר הנוקלאוטידים, לא מספר הקודונים.
4. נשארה ב.
ב - הגן לאינסולין מצוי בכל תאי הגוף ומכיל 153 נוקלאוטידים לפחות.
5. בקרה על ביטוי גנים, התמיינות ותאי גזע
בקרה על ביטוי גנים
תא עור ותא עצב של אותו אדם נראים ופועלים אחרת לגמרי, אבל יש בהם בדיוק אותו DNA. ההבדל הוא לא בספר המתכונים, אלא באילו מתכונים כל תא "פותח" ומבשל.
במדויק: כל הגנום נמצא בכל התאים בגוף, אך בכל תא באים לידי ביטוי רק חלק מן הגנים. קיימת בקרה על ביטוי הגן המתאים בעוצמה, במקום ובזמן, בהתאם לתנאי הסביבה. ביטוי גנים מבוקר על ידי אותות תוך-תאיים וחוץ-תאיים (למשל הורמון שנקשר לקולטן בתא המטרה). באאוקריוטים הבקרה יכולה להיות בכל אחד מהשלבים במסלול מ-DNA לחלבון.
בליבה נדרש רק הרעיון: יש בקרה בשלבים השונים, והיא חשובה. את המנגנונים עצמם לומדים בנושא ההעמקה "בקרה על ביטוי גנים והנדסה גנטית" (שם, למשל, אופרון הלקטוז ושיתוק כרומוזום X).
מה זהה ומה שונה בין תאי הגוף של אותו אדם
התמיינות
מתא אחד - הזיגוטה - מתפתחים תאי עצב, תאי שריר, תאי דם ותאי עור. התהליך שבו תא "בוחר מקצוע" הוא ההתמיינות.
במדויק: התמיינות (דיפרנציאציה) היא התהליך שבו תאים ביצור רב-תאי מקבלים מבנה ותפקוד מיוחדים. בעת ההתמיינות נקבעים תפקודים שונים של התא באמצעות תהליכי בקרה על פעילות הגנים: הפעלה והשתקה - גנים מסוימים מופעלים וגנים אחרים מושתקים. כך כל סוג תא מייצר את החלבונים שמתאימים לתפקודו (התאמה בין מבנה לתפקוד).
מהזיגוטה לתא ממוין
זיגוטה ← מיטוזות (בכל התאים אותו DNA) ← בקרה על ביטוי הגנים: הפעלה של גנים מסוימים והשתקה של אחרים ← mRNA שונה ← חלבונים שונים ← מבנה ותפקוד שונים.
למשל, בלבלב: בסוג תאים אחד מופעל הגן לאינסולין, ובסוג אחר מופעלים הגנים לאנזימי עיכול.
תא גזע
יש בגוף תאים שעדיין לא "בחרו מקצוע". הם יכולים להתחלק ולייצר עוד תאים כמותם, או להתמיין לסוגי תאים שונים - למשל תאי הגזע במח העצם, שמהם נוצרים תאי הדם.
במדויק: תא גזע הוא תא שלא עבר התמיינות סופית, בעל יכולת להתפתח לתאים מסוגים שונים, או להמשיך להתחלק כתא גזע.
תאים ממוינים רבים אינם מתחלקים (למשל תאי דם אדומים בוגרים), ולכן הגוף צריך תאי גזע כדי לחדש אותם כל הזמן.
אין צורך להתייחס לפרטי הבקרה ולשלבי ההתמיינות: מה שנדרש הוא הרעיון - בקרה קיימת בכל השלבים, ועל ידי הפעלה והשתקה של גנים נוצרים תאים שונים.
מבחינים בין גן שמצוי בתא לגן שמתבטא בו. "הגן לאינסולין מצוי רק בתאי הלבלב" שגוי: הגן מצוי בכל תאי הגוף, ומתבטא רק בתאים מסוימים בלבלב.
דוגמה א - במה נבדלים תא עור ותא עצב
חוקרים בדקו תא עור ותא עצב (נוירון) שנלקחו מאדם מסוים. במה נמצא הבדל בין שני התאים?
א. במולקולות ה-DNA.
ב. במספר הסוגים של החומצות האמיניות.
ג. במולקולות ה-RNA השליח (mRNA).
ד. בסוג הריבוזומים.
1. פוסלים את א: שני התאים נוצרו מאותה זיגוטה בחלוקות מיטוזה, ולכן ה-DNA שלהם זהה.
2. פוסלים את ב: בכל התאים החלבונים נבנים מאותם 20 סוגים של חומצות אמיניות.
3. פוסלים את ד: הריבוזומים זהים בכל התאים ומתרגמים כל mRNA שמגיע אליהם.
4. נשארה ג: בכל סוג תא משועתקים גנים אחרים (התמיינות), ולכן נוצרות בו מולקולות mRNA שונות, ובעקבותיהן חלבונים שונים.
ג - במולקולות ה-RNA השליח (mRNA).
דוגמה ב - השתלת מח עצם או עירוי דם
אנמיה חרמשית היא מחלה תורשתית שבה מולקולות ההמוגלובין של החולים מכילות חומצה אמינית אחת השונה מזו שבהמוגלובין תקין.
לפניכם שתי דרכים לטיפול באנמיה חרמשית:
I. השתלה של מח עצם המכיל תאי גזע שמהם נוצרים תאי דם.
II. מתן של עירוי דם.
הסבירו איזה מן הטיפולים I, II הוא פתרון לטווח קצר יותר, ואיזה מהם הוא פתרון לטווח ארוך יותר.
1. עירוי דם (II): החולה מקבל תאי דם אדומים תקינים, אבל תאי דם אדומים בוגרים אינם מתחלקים, ואורך חייהם מוגבל (כ-120 יום).
2. בינתיים: תאי הגזע במח העצם של החולה ממשיכים לייצר תאי דם אדומים עם המוגלובין פגום. לכן המצב חוזר, וצריך עירויים חוזרים - פתרון לטווח קצר.
3. השתלת מח עצם (I): במח העצם המושתל יש תאי גזע הנושאים את האלל התקין. תאי גזע ממשיכים להתחלק ולהתמיין לתאי דם.
4. לכן: הם מייצרים תאי דם אדומים תקינים לאורך זמן - פתרון לטווח ארוך.
II (עירוי דם) - לטווח קצר: תאי הדם האדומים שבעירוי אינם מתחלקים ומתים אחרי זמן מוגבל, ותאי הגזע של החולה ממשיכים לייצר תאים פגומים. I (השתלת מח עצם) - לטווח ארוך: תאי הגזע המושתלים מתחלקים ומתמיינים כל הזמן ויוצרים תאי דם אדומים תקינים.
6. תורשה מנדלית: הורשת תכונה אחת, יחסים מספריים והכלאת מבחן
תורשה מנדלית
שני הורים ירוקים, ופתאום צאצא לבקן - איך? התשובה במה שקורה לשני העותקים של כל גן במיוזה ובהפריה. מזה נובעים כללים פשוטים שמאפשרים לחשב את הסיכוי לכל תכונה.
במדויק: בתא דיפלואידי יש מכל גן שני עותקים, אחד בכל כרומוזום מזוג הומולוגי - אחד מכל הורה. הגרסאות של אותו גן הן אללים. גנוטיפ הוא צירוף האללים של הפרט; פנוטיפ הוא התכונה שבאה לידי ביטוי. אלל דומיננטי בא לידי ביטוי גם כשיש ממנו עותק אחד; אלל רצסיבי בא לידי ביטוי רק אצל הומוזיגוט (שני עותקים שלו). במיוזה שני האללים נפרדים, וכל תא רבייה מקבל אלל אחד; בהפריה נקבע צירוף חדש. לכן מעבר התכונות מדור לדור הוא הסתברותי.
מאלל לתכונה: אלל מקודד לחלבון. למשל בכלניות, האלל ללבן מקודד לחלבון A שמפרק את חומר הצבע האדום, והאלל לאדום אינו מקודד לחלבון A פעיל. בהטרוזיגוט עותק אחד של האלל ללבן מספיק כדי לייצר חלבון A, ולכן הפרח לבן - והאלל ללבן דומיננטי.
מונחי ההכלאה
פתרון בעיית הכלאה של תכונה אחת
1. סימון: אות גדולה לאלל הדומיננטי (A), אותה אות קטנה לרצסיבי (a). אם לא נאמר מי דומיננטי - קובעים מהנתונים: פנוטיפ שמופיע בצאצאים של שני הורים שאינם מבטאים אותו הוא הרצסיבי.
2. גנוטיפים ודאיים: כל פרט בעל הפנוטיפ הרצסיבי הוא aa. פרט בעל הפנוטיפ הדומיננטי הוא AA או Aa.
3. השלמת האלל השני: מהקרובים. אם לפרט בעל הפנוטיפ הדומיננטי יש צאצא aa, או שאחד מהוריו היה aa - הוא Aa.
4. תאי הרבייה: כל הורה מוסר לכל צאצא אלל אחד. הטרוזיגוט יוצר תאי רבייה עם A ועם a בסיכוי שווה.
5. טבלת הכלאה: תאי הרבייה של הורה אחד בשורה, של השני בעמודה, ובכל משבצת צירוף.
6. היחסים: סופרים גנוטיפים ופנוטיפים, ומשווים ליחס שנצפה. מספרים שנצפו קרובים ליחס הצפוי, ולא שווים לו בדיוק.
היחסים המספריים
הכלאת מבחן: איך קוראים את התוצאה
מכליאים פרט בעל הפנוטיפ הדומיננטי (AA או Aa) בפרט aa:
- לפחות צאצא אחד רצסיבי (aa) ← הצאצא קיבל a מכל הורה ← הפרט הנבדק בוודאות Aa.
- כל הצאצאים דומיננטיים ← כנראה AA. אבל כשיש מעט צאצאים זו לא הוכחה: גם מ-Aa ייתכן במקרה ששלושה צאצאים יהיו כולם דומיננטיים (סיכוי של 1/8).
טעות נפוצה: לקבוע שפרט הוא AA כי "אינו מבטא את התכונה הרצסיבית". אם אחד מהוריו (או מצאצאיו) הוא aa, הוא בהכרח נושא אלל a - כלומר Aa.
טעות נפוצה: להסביר תכונה שמופיעה מחדש בכל דור במילים "מדלגת דור" בלי לציין שהאלל רצסיבי ועובר דרך פרטים הטרוזיגוטים (נשאים) בעלי הפנוטיפ הדומיננטי.
לא במיקוד: גנים מרובי אללים, קודומיננטיות, הורשה בתאחיזה לזוויג, שושלות וגנטיקה במשפחת האדם (סוגי דם, דממת, עיוורון צבעים). שאלות ישנות בבגרות על הנושאים האלה לא רלוונטיות.
דוגמה א - גנוטיפים של בני זוג לא לבקנים והצאצאים
תכונת הלבקנות באדם נגרמת בגלל אי-היווצרות הצבען (פיגמנט) מלנין בגוף. התכונה נקבעת על ידי גן מסוים שיש לו שני אללים, המשפיעים על היווצרות מלנין:
האלל הדומיננטי A - היווצרות מלנין
האלל הרצסיבי a - אי-היווצרות מלנין
לכל אחד מבני זוג ששניהם אינם לבקנים יש הורה אחד לבקן. לבני זוג אלה נולדו כמה צאצאים.
ציינו את הגנוטיפים של בני הזוג, ואת הגנוטיפים והפנוטיפים של כל הצאצאים האפשריים שלהם.
1. הגנוטיפ של ההורה הלבקן: הפנוטיפ הרצסיבי, ולכן aa. הוא העביר לכל אחד מבני הזוג אלל a.
2. בני הזוג: אינם לבקנים, ולכן יש להם גם אלל A. כל אחד מהם Aa.
3. תאי הרבייה: כל אחד מבני הזוג יוצר תאי רבייה עם A או עם a, בסיכוי שווה.
4. טבלת ההכלאה:
5. הצאצאים: AA - לא לבקן; Aa - לא לבקן (נשא); aa - לבקן. היחס הצפוי: 3 לא לבקנים : 1 לבקן.
בני הזוג: Aa ו-Aa. צאצאים אפשריים: AA - לא לבקן (מייצר מלנין); Aa - לא לבקן; aa - לבקן.
דוגמה ב - איזו תוצאה קובעת את הגנוטיפ של עכבר אפור
במין מסוים של עכברים האלל לצבע אפור דומיננטי על האלל לצבע לבן. הכליאו עכבר אפור עם עכברה לבנה. העכברה המליטה שלושה צאצאים. איזו תוצאה של ההכלאה מאפשרת לקבוע מהו הגנוטיפ של העכבר?
א. בין הצאצאים יש צאצא אפור אחד לפחות.
ב. כל הצאצאים אפורים.
ג. בין הצאצאים יש צאצא לבן אחד לפחות.
ד. כדי לקבוע צריך ארבעה צאצאים לפחות.
1. סימון: G - אפור (דומיננטי), g - לבן. העכברה הלבנה gg, והעכבר האפור GG או Gg. זו הכלאת מבחן.
2. פוסלים את א: צאצא אפור יכול להיוולד גם מאב GG וגם מאב Gg.
3. פוסלים את ב: גם מאב Gg ייתכן ששלושה צאצאים יהיו אפורים במקרה (סיכוי של 1/8), ולכן אין ודאות.
4. פוסלים את ד: אין מספר צאצאים שמבטיח קביעה כשכולם אפורים, וצאצא לבן אחד מספיק גם בין שלושה.
5. נשארה ג: צאצא לבן הוא gg - קיבל g גם מהאב, ולכן האב בוודאות Gg.
ג - בין הצאצאים יש צאצא לבן אחד לפחות: הצאצא הלבן gg קיבל אלל לבן גם מהאב, ולכן האב הטרוזיגוט.