מלחמת העצמאות: שני שלבים
מלחמת העצמאות נמשכה יותר משנה וחצי, והיא לא הייתה מלחמה אחת אחידה. כמעט כל שאלה בבגרות מתחילה בשאלה "באיזה שלב אנחנו?", כי בכל שלב לחמו כוחות אחרים, למטרות אחרות ובנשק אחר.
במדויק: ההיסטוריונים מחלקים את המלחמה לשני שלבים: השלב הראשון - מ-30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948: מלחמת אזרחים בין היישוב לערביי ארץ ישראל, כשהבריטים עדיין בארץ. השלב השני - מ-15 במאי 1948 עד 20 ביולי 1949: מלחמה בין מדינת ישראל לצבאות ערב שפלשו. בחלק מהשאלות כל שלב מחולק לשתי תקופות, ויש בסך הכול ארבע תקופות.
ארבע התקופות: הראשונה - מ-30 בנובמבר 1947 עד סוף מרץ 1948: יוזמה ערבית ומגננה יהודית. השנייה - מאפריל עד 14 במאי 1948: תוכנית ד' והמעבר ליוזמה. השלישית - מ-15 במאי עד ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני 1948: פלישת צבאות ערב ומגננה. הרביעית - מן ההפוגה הראשונה עד סוף המלחמה: מתקפות צה"ל.
הנושא ממשיך את המאבק בבריטים ואת החלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947), שאחריה פרצה המלחמה. בנושא סוגיות בתולדות ישראל תראו כיצד המלחמה וקווי שביתת הנשק השפיעו על העשורים הבאים.
מיישוב למדינה
בתוך חצי שנה עבר היישוב היהודי מ"מדינה שבדרך" - מוסדות לאומיים ושלוש מחתרות - למדינה ריבונית עם ממשלה וצבא אחד. הבגרות שואלת איך זה קרה בעיצומה של מלחמה, ומה היו המחלוקות בדרך.
במדויק: שלושה צעדים מבטאים את המעבר: ההכרזה על הקמת המדינה (ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, אחרי הדיון במנהלת העם ב-12 במאי); הקמת צה"ל (26 במאי 1948) כצבא אחד וממלכתי; פירוק המחתרות ומטה הפלמ"ח - האצ"ל, הלח"י והמטה הארצי של הפלמ"ח.
1. מאפייני המלחמה והשלב הראשון: ממגננה למתקפה
השלב הראשון: מלחמת אזרחים
המלחמה פרצה מיד אחרי החלטת החלוקה, כשהבריטים עדיין שלטו בארץ. בחודשים הראשונים היישוב נלחם על הדרכים ועל יישובים מבודדים, ובאפריל 1948 עבר ליוזמה. השאלה הגדולה: איך עבר היישוב ממגננה למתקפה עוד לפני הקמת המדינה?
במדויק: מאפייני המלחמה: מלחמה על עצם הקמתה וקיומה של המדינה; מקומה המרכזי בהתפתחות הסכסוך הערבי-ישראלי; חלוקה לשני שלבים; מטרות העל של הצדדים; היעדר הבחנה בין חזית לעורף; נתוני פתיחה קשים לצד היהודי; ניצחון ישראלי במחיר כבד. בשלב הראשון: הכוחות הלוחמים (ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י מול ערביי ארץ ישראל ומתנדבי צבא ההצלה), מטרות הצדדים, והמעבר ממגננה למתקפה (תוכנית ד'). האוכלוסיות המעורבות: האוכלוסייה האזרחית, הדרוזים והצ'רקסים.
לפני המלחמה: החלטת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) - היישוב קיבל אותה, והנהגת ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב דחו אותה. אחרי השלב הראשון: ההכרזה על המדינה ופלישת צבאות ערב, כלומר השלב השני.
מלחמת הדרכים: עורקי התחבורה עברו בשטחים ערביים, ולכן התנועה ליישובים מבודדים ולירושלים הייתה בשיירות. במרץ 1948 ("משבר מרץ") נפגעו שיירות רבות, וארצות הברית נסוגה מתמיכתה בחלוקה והציעה שלטון נאמנות.
מאפייני המלחמה
השלב הראשון: הכוחות והמטרות
קשיי היישוב בשלב הראשון
תוכנית ד': ממגננה למתקפה
נקודות חוזק וחולשה של היישוב
אל תבלבלו בין "השלב הראשון" (עד 14 במאי 1948) ובין "התקופה הראשונה" (עד סוף מרץ 1948). שאלה על "התקופה הראשונה" מבקשת את קשיי המגננה, ותוכנית ד' שייכת לתקופה השנייה. קראו את התאריכים שבשאלה.
"היעדר הבחנה בין חזית לעורף" פירושו שגם האוכלוסייה האזרחית נפגעה ונלחמה: היישובים עצמם היו קו החזית, והלחימה התנהלה בתוך הערים המעורבות. זה המאפיין שהאשנ"ב מכנה "האוכלוסייה האזרחית".
דוגמה - קשיי שלושת הצדדים במכתב הנציב קאנינגהם
קטע ממכתב אישי שכתב הנציב הבריטי בארץ ישראל, קאנינגהם, ב-26/4/1948 (מקוצר): "אצל הערבים אין עם מי לדבר. הם כפופים למנהיגים צבאיים מעירק ומסוריה, והללו אינם מתואמים לא עם הוועד הערבי העליון שרובו כולו כבר יצא את העיר [ירושלים]... גנבים שולטים עכשיו ברחוב הערבי... מעט אנשי הצבא והמשטרה שעוד יש לי מתוחים עד הקצה בשמירה על היהודים בעיר העתיקה, בליווי שיירות, באבטחת אספקת מים ודלק... ובהגנה על עצמם מירי של ערבים ויהודים. ליהודים, לעומת זאת, יש בירושלים כ-10,000 אנשי הגנה ופלמ"ח ועוד כ-1,600 פורשים... תיאור של מצב כוחותיי... בלתי מספיק."
– הסבירו כיצד הקשיים של שלושת הצדדים שהיו מעורבים במלחמה בשלב הראשון (ערבים, יהודים, בריטים) באים לידי ביטוי בקטע מן המכתב. בתשובתכם הציגו קושי אחד של כל אחד מן הצדדים.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את הקושי של אחד מן הצדדים.
1. מה מבקשים: קושי אחד בדיוק לכל צד, וכל קושי עם ציטוט מהקטע. ואחר כך מקור מספר הלימוד לקושי של צד אחד.
2. הערבים: היעדר הנהגה ופיקוד ארצי. ההנהגה עזבה ("הוועד הערבי העליון שרובו כולו כבר יצא את העיר"), והמפקדים באו מבחוץ ולא מתואמים ("כפופים למנהיגים צבאיים מעירק ומסוריה").
3. היהודים: ירושלים במצור. האספקה תלויה בשיירות מלוות: "בליווי שיירות, באבטחת אספקת מים ודלק"; והיהודים בעיר העתיקה מבודדים.
4. הבריטים: מחסור בכוח אדם ולכודים בין שני הצדדים: "מתוחים עד הקצה... בלתי מספיק", "בהגנה על עצמם מירי של ערבים ויהודים".
5. מקור מספר הלימוד: בוחרים מקור על מלחמת הדרכים או על יישוב נצור, למשל שיר לזכר הל"ה, ומסבירים שהוא מבטא את הקושי של היהודים: יישובים מבודדים וצירים חסומים.
ערבים: עזיבת ההנהגה והיעדר פיקוד מתואם ("הוועד הערבי העליון שרובו כולו כבר יצא את העיר"; "כפופים למנהיגים צבאיים מעירק ומסוריה"), או אנרכיה ("גנבים שולטים עכשיו ברחוב הערבי"). יהודים: ירושלים הנצורה ("בליווי שיירות, באבטחת אספקת מים ודלק") או הרובע היהודי ("בשמירה על היהודים בעיר העתיקה"). בריטים: מחסור בכוח אדם ("מתוחים עד הקצה... בלתי מספיק") או לכודים בין הצדדים ("מירי של ערבים ויהודים"). מקור מספר הלימוד: למשל השיר "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי לזכר הל"ה - קושי היהודים, יישובים נצורים וצירים חסומים.
2. השלב השני: פלישת צבאות ערב והניצחון
השלב השני: מלחמה בין מדינות
עם סיום המנדט פלשו לארץ צבאות סדירים של מדינות ערב, עם טנקים, תותחים ומטוסים. המדינה שזה עתה קמה הייתה בתחילה במגננה, ובסוף המלחמה שלטה בשטח גדול מזה שהוקצה לה. השאלה הגדולה: איך ניצחה ישראל כנגד הסיכויים?
במדויק: בשלב השני: הכוחות הלוחמים (צה"ל מול צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עירק ולבנון), מטרות הצדדים, והמעבר ממגננה למתקפה עם דוגמאות (בלימה עד ההפוגה הראשונה, ואחריה קרבות עשרת הימים ומבצעי יואב, חירם וחורב), והסיבות לניצחון ישראל: התעצמות צה"ל (צבא אחד, גיוס ועלייה, נשק מצ'כוסלובקיה, ניצול ההפוגה), פיצול ותחרות בין צבאות ערב בלי פיקוד עליון ותיאום, מוטיבציה נמוכה יותר וקשיי אספקה בצד הערבי.
לפני השלב השני: ההכרזה על המדינה ב-14 במאי 1948. אחריו: הסכמי שביתת הנשק (1949), "הקו הירוק" ובעיית הפליטים - בשיעור האחרון בנושא.
ההפוגה הראשונה (11 ביוני-8 ביולי 1948) היא נקודת המפנה: בזמנה צה"ל התארגן, התאמן וקלט נשק, ואחריה עבר ליוזמה.
מטרות הצדדים בשלב השני
ממגננה למתקפה בשלב השני
השינוי ביחסי הכוחות
הסיבות לניצחון ישראל
בשאלה "שתי עובדות לכל שלב" כל עובדה חייבת להיות מהשלב הנכון. מבצע נחשון, כיבוש חיפה ויפו והמצור על גוש עציון ונפילתו (13 במאי 1948) שייכים לשלב הראשון; קרב ניצנים, נפילת הרובע היהודי ומבצעי יואב, חירם וחורב שייכים לשלב השני.
שאלה על "השינוי ביחסי הכוחות" מבקשת שתי נקודות זמן לשני הצדדים: מה היה בתחילת השלב, ומה השתנה בהפוגה הראשונה ואחריה. תיאור של מהלכי המלחמה בלי השינוי לא מספיק.
דוגמה - השינוי ביחסי הכוחות והשפעתו על תוצאות המלחמה
הציגו את השינוי שחל ביחסי הכוחות בין הצדדים הלוחמים במהלך השלב השני של המלחמה (מ-15 במאי 1948 עד סוף המלחמה), והסבירו כיצד שינוי זה השפיע על המשך המלחמה ועל תוצאותיה.
1. בתחילת השלב: יתרון לצבאות ערב - צבאות סדירים ומאומנים עם טנקים, תותחים ומטוסים. לצד הישראלי נחיתות בנשק כבד, לוחמים מותשים, צבא בהתארגנות שמפוצל בין חזיתות.
2. השינוי: בהפוגה הראשונה (11 ביוני-8 ביולי 1948) ואחריה השיג צה"ל עליונות בנשק ובמספר הלוחמים: צה"ל המאוחד (26 במאי 1948), עלייה וגיוס חובה, ומשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה.
3. השפעה על המשך המלחמה: מעבר ממגננה למתקפה - קרבות עשרת הימים (יולי 1948), מבצעי יואב וחירם (אוקטובר 1948) וחורב (דצמבר 1948-ינואר 1949), שדחקו את צבאות ערב.
4. השפעה על התוצאות: ניצחון ושליטה ברוב שטח ארץ ישראל המנדטורית, גם מחוץ לגבולות החלוקה; והעמקת קריסת החברה הפלסטינית ובעיית הפליטים.
בתחילת השלב יתרון לכוח הערבי (צבאות סדירים, נשק כבד, טנקים ומטוסים), ולכוח הישראלי נחיתות בנשק כבד, לוחמים מותשים וצבא בהתארגנות. בהפוגה הראשונה ואחריה השיג צה"ל עליונות בנשק ובלוחמים (הקמת צה"ל, עלייה וגיוס, נשק מצ'כוסלובקיה). ההשפעה: מעבר ממגננה למתקפה (עשרת הימים, יואב, חירם, חורב) ודחיקת צבאות ערב; ובתוצאות - ניצחון ושליטה ברוב ארץ ישראל המנדטורית, כולל שטחים מחוץ לגבולות החלוקה, והעמקת בעיית הפליטים.
3. הוויכוח על הכרזת המדינה וההכרזה
ההכרזה על הקמת המדינה
ב-12 במאי 1948, יומיים לפני סיום המנדט, ישבה מנהלת העם והחליטה אם להכריז על מדינה, כשברור שצבאות ערב יפלשו מיד. זו אחת ההחלטות הגורליות בתולדות העם היהודי, והבגרות שואלת עליה שוב ושוב: למה היה ויכוח, מה טען כל צד ומה הוחלט.
במדויק: נסיבות ההכרזה - המצב בחזיתות: הישגי תוכנית ד', נפילת גוש עציון, המצור על העיר העתיקה ועזיבת הבריטים. הדיון במנהלת העם ב-12 במאי 1948 - מניעי התומכים בהכרזה עם עזיבת הבריטים (בראשם דוד בן גוריון), והשיקולים בעד דחיית ההכרזה. ההחלטה: ברוב של 6 מול 4 הוחלט להכריז, וההכרזה נעשתה ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.
מנהלת העם הייתה ההנהגה הזמנית של היישוב לקראת הקמת המדינה. הוויכוח לא היה על עצם הקמת המדינה אלא על המועד: להכריז מייד עם סיום המנדט, או לקבל את ההצעה האמריקנית להפסקת אש ולשלטון נאמנות ולדחות את ההכרזה.
אחרי ההכרזה פלשו צבאות ערב (השלב השני של המלחמה), ואירועי השלב השני משמשים בבגרות לבחינת שתי העמדות.
נסיבות ההכרזה
הוויכוח במנהלת העם, 12 במאי 1948
מדוע התקיים דיון על המועד
•ההכרעה הייתה גורלית ומורכבת, הושפעה מנסיבות צבאיות ובין-לאומיות, ומנהיגי היישוב היו חלוקים.
•סיום המנדט ב-15 במאי 1948, בעיצומה של מלחמה קשה, חייב להחליט: להכריז מייד או לדחות.
•ארצות הברית לחצה לדחות ולאמץ שלטון נאמנות, ואיימה באמברגו.
•היה צורך להעריך את הסיכון בפלישה של צבאות ערב, שנהנו מיתרון בציוד ובלוחמים.
•החשש שאם לא ינוצל חלון ההזדמנויות, האו"ם ייסוג מתמיכתו בתוכנית החלוקה.
אירוע מהשלב השני כבסיס לעמדה בוויכוח
1. בוחרים אירוע מהשלב השני (מ-15 במאי 1948) ומציגים אותו: מתי, איפה ומה קרה. נפילת גוש עציון (13 במאי 1948) ומבצע נחשון הם מהשלב הראשון, ולא מתאימים.
2. מחליטים איזו עמדה הוא מבסס. בלימת המצרים ליד גשר עד הלום (סוף מאי-תחילת יוני 1948) מבססת את התומכים בהכרזה: היישוב עמד בפלישה, והמדינה יכלה לקלוט נשק ולגייס. נפילת הרובע היהודי (28 במאי 1948) והקרבות בלטרון מבססים את התומכים בדחייה: הסיכון שתיאר ידין התממש.
3. מקשרים במפורש בין האירוע לנימוק של אותו צד.
הוויכוח במנהלת העם היה על מועד ההכרזה, לא על עצם הקמת המדינה. אל תבלבלו אותו עם הוויכוח ביישוב על תוכנית החלוקה (נובמבר 1947), שגם עליו יש שאלות עמדות.
דוגמה א - הוויכוח על מועד ההכרזה: שתי העמדות
במנהלת העם הייתה מחלוקת בנוגע למועד ההכרזה על הקמת המדינה.
הציגו את העמדות של שני הצדדים במחלוקת, והסבירו שני נימוקים של כל אחד מן הצדדים לביסוס עמדתו.
1. הצדדים והעמדות: בן גוריון והתומכים בו - להכריז ב-ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), עם סיום המנדט. מולם - לדחות את ההכרזה למועד אחר.
2. נימוקי התומכים בהכרזה: החלל השלטוני שייווצר עם סיום המנדט ב-15 במאי 1948; והחשש שברית המועצות תסוג מתמיכתה, ודחייה תהיה החמצה לדורות.
3. נימוקי התומכים בדחייה: הפלישה המשולבת הצפויה של צבאות ערב והחשש שהמדינה לא תעמוד בה; ולחץ מחלקת המדינה של ארצות הברית, עם איום באמברגו על נשק ועל כספים מיהודי ארצות הברית.
4. לכל נימוק כותבים "כי": הנימוק הוא סיבה, לא חזרה על העמדה.
להכריז ב-14 במאי 1948: למלא את החלל השלטוני עם סיום המנדט; חשש שברית המועצות תסוג מתמיכתה ודחייה תהיה החמצה לדורות (או: היישוב מוכן לעצמאות; פלישה למדינה ריבונית תקל על גיוס דעת הקהל; מדינה תוכל לגייס חובה, לפתוח את השערים לעלייה ולהטיל מסים). לדחות: צפויה פלישה משולבת של צבאות ערב והחשש שהמדינה לא תעמוד בה; לחץ מחלקת המדינה של ארצות הברית לנאמנות ואיום באמברגו על נשק וכספים (או: חשש מסנקציות של האו"ם; מידע על כוונת עבדאללה לסגת מהחלטתו לא להצטרף לפלישה).
דוגמה ב - דברי יגאל ידין: הסיכון בהכרזה
קטע מדיון במנהלת העם ב-12 במאי 1948, דברי יגאל ידין, קצין המבצעים של ההגנה (מקוצר): "הכוחות הסדירים של הארצות השכנות ברגע זה עם ציודם ונשקם - יש להם יתרון... כי אנחנו חסרים את הנשק הזה והמשוריינים הללו... כוחות האוויר שלנו, אם להשוות אותם אל כוחות האוויר של האויב - אז בכלל לא כדאי להשוות. כי כוחות האוויר שלנו אינם... הייתי אומר ברגע זה, שהשאנסים [הסיכויים] שקולים מאוד. אם להיות יותר כנה, הייתי אומר, שהיתרון שלהם גדול."
– על פי קטע המקור, הסבירו את הסיכון בהכרזה על הקמת המדינה במועד זה. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מקטע המקור.
– על אף סיכון זה הוחלט להכריז על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח. הציגו שני שיקולים שהובילו להחלטה זו.
1. הסיכון, מהמקור: ההכרזה תביא לפלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב, והמדינה עלולה לא לעמוד בה בגלל יתרונם בנשק, בציוד ובכוח אדם.
2. דוגמה ראשונה: יתרון בנשק ובשריון - "יש להם יתרון", "אנחנו חסרים את הנשק הזה והמשוריינים הללו".
3. דוגמה שנייה: יתרון אווירי מוחלט - "כוחות האוויר שלנו אינם".
4. שני שיקולים להכרזה, מהידע: הצורך למלא את החלל השלטוני עם סיום המנדט ב-15 במאי 1948 והחשש להחמיץ את ההזדמנות; ומדינה ריבונית תוכל לפתוח את השערים לעלייה ולהטיל גיוס חובה, וכך להגדיל את הכוח הלוחם.
הסיכון: פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שהמדינה עלולה לא לעמוד בה בגלל יתרונם בנשק, בציוד ובכוח אדם. דוגמאות: "אנחנו חסרים את הנשק הזה והמשוריינים הללו"; "כוחות האוויר שלנו אינם" (או: "היתרון שלהם גדול"). שיקולים להכרזה: מילוי החלל השלטוני עם סיום המנדט ב-15 במאי 1948 והחשש להחמיץ הזדמנות היסטורית; מדינה ריבונית תוכל לפתוח את השערים לעלייה ולגייס חובה (או: מוכנות היישוב; פלישה למדינה ריבונית תקל על גיוס דעת הקהל; גביית מסים ורכישת נשק).
4. הקמת צה"ל ופירוק המחתרות
הקמת צה"ל
עד מאי 1948 נלחמו ביישוב שלוש מחתרות, כל אחת עם פיקוד משלה ועם קשר למפלגה. מול צבאות סדירים צריך היה צבא אחד של המדינה. הקמת צה"ל היא הדוגמה הבולטת למעבר "מיישוב למדינה", והיא לוותה בעימותים קשים.
במדויק: הקמת צה"ל (26 במאי 1948) - היעדים ונוסח השבועה. המניעים של בן גוריון בפירוק האצ"ל והלח"י ובפיזור מטה הפלמ"ח: הגורם הצבאי, הגורם הפוליטי, ואי אמון במחתרות ובמטה הפלמ"ח. הקשיים בביצוע: פגיעה קשה ברמת צה"ל, והשלמת בניין צה"ל כצבא יחיד. פרשת אלטלנה (יוני 1948) כמקרה בוחן.
בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, דגל בעיקרון של ממלכתיות: צבא אחד, הכפוף לממשלה בלבד. ברוח זו פורקו המסגרות הנפרדות של האצ"ל והלח"י ולוחמיהן שולבו בצה"ל במהלך 1948, והמטה הארצי של הפלמ"ח פורק בנובמבר 1948.
הקשר לנושא הקודם: המחלוקת בין ההגנה לבין האצ"ל והלח"י (הפורשים) בתקופת המאבק בבריטים נמשכה גם אחרי הקמת המדינה.
החשיבות והיעדים של הקמת צה"ל
המניעים של בן גוריון בפירוק המחתרות ומטה הפלמ"ח
הוויכוח על פירוק מטה הפלמ"ח
הדרוזים והצ'רקסים במלחמה
טעות נפוצה: לכתוב שבן גוריון פירק את הפלמ"ח. הוא פירק את המטה הארצי של הפלמ"ח, וחטיבות הפלמ"ח שולבו במבנה הרגיל של צה"ל.
האשנ"ב מבקש להכיר את נוסח השבועה של חיילי צה"ל ואת הקשיים בביצוע: הפגיעה ברמת צה"ל בזמן הפירוק, והשלמת בניין צה"ל כצבא יחיד. סמנו בספר הלימוד את נוסח השבועה ואת המקורות על פרשת אלטלנה.
שאלת דיון באשנ"ב: "כיצד מבטאת הקמת צה"ל את המעבר מיישוב למדינה?" התשובה: מגיוס בהתנדבות לגיוס חובה, משלוש מחתרות לצבא אחד, ומגופים מפלגתיים לרשות ממלכתית הכפופה לממשלה.
דוגמה א - איגרת בן גוריון על פירוק מטה הפלמ"ח
איגרת ששלח דוד בן גוריון לחבר פלמ"ח ב-17 באוקטובר 1948 (מקוצר): "מה שסופר לך על דבר פירוק פלמ"ח - הוא בדותא [שקר]... הכוונה היא למַטֶה הארצי של פלמ"ח ולתפקידים שמילא לפני הקמת צבא הגנה לישראל... שני השינויים הגדולים: 1) הקמת מדינת ישראל; 2) הקמת צבא הגנה לישראל (במקום הגנה במחתרת) - שינויים ש... אינם מצריכים ואינם מרשים עוד לשמר [את] צורות הארגון והמשטר שנתקיימו בפלמ"ח... וכשיש מטה כללי, ומטה של חזית ומטה של החטיבה - אין צורך ואין אפשרות שמטה אחר, כגון הפלמ"ח, ייתן אף הוא הוראות בשעת מלחמה."
– על פי קטע המקור, הציגו את הטיעון (טענה ושני נימוקים) של דוד בן גוריון, בנוגע לפירוק הפלמ"ח.
– הציגו טיעון נגד (טענה ונימוק).
1. הטענה של בן גוריון: לא מפרקים את הפלמ"ח ("הוא בדותא") אלא את המטה הארצי שלו, וזה צעד הכרחי.
2. נימוק ראשון: הקמת המדינה והקמת צה"ל "אינם מצריכים ואינם מרשים עוד לשמר" את צורות הארגון של המחתרת.
3. נימוק שני: לצבא יש מבנה פיקוד אחד - מטה כללי, חזיתות וחטיבות - ולכן "אין צורך ואין אפשרות" במטה נוסף שייתן הוראות.
4. טיעון נגד - טענה: אין לפרק את המטה הארצי של הפלמ"ח, כי הפירוק עלול לפגוע בצבא ובמאמץ המלחמתי.
5. נימוק: חטיבות הפלמ"ח הוכיחו את עצמן במלחמה, ולפלמ"ח תרבות פיקוד ולחימה משלו; פירוק המטה עלול לפגוע בייחודן ולגרום לפרישת מפקדים בכירים.
טענת בן גוריון: אין כוונה לפרק את הפלמ"ח אלא את המטה הארצי שלו, וזה צעד הכרחי. נימוקים: הקמת המדינה וצה"ל מחייבות שינוי ארגוני ואי אפשר לשמר את צורות הארגון הקודמות; לצבא יש מטה כללי וחזיתות, ואין צורך ואפשרות במטה נוסף שייתן הוראות או יגייס (או: הפלמ"ח אינו יחידה פוליטית או אידאולוגית נפרדת). טיעון נגד: אין לפרק את מטה הפלמ"ח כי הפירוק עלול לפגוע בצבא ובמאמץ המלחמתי; נימוק: לפלמ"ח אופי ותרבות לחימה ייחודיים וחטיבותיו הוכיחו את עצמן (או: הפירוק נבע משיקולים פוליטיים - הזיהוי עם מפ"ם; מפקדים בכירים עלולים לפרוש).
דוגמה ב - חשיבות הקמת צה"ל והצטרפות הדרוזים
– הסבירו את החשיבות של הקמת צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.
– מדוע הצטרפו הדרוזים לצה"ל בזמן המלחמה? הביאו דוגמה אחת לסיוע של הדרוזים או של הצ'רקסים לכוחות היהודיים במלחמת העצמאות.
1. החשיבות - שלושה היבטים, כל אחד עם מה שהשתנה: גודל הכוח (גיוס חובה במקום התנדבות, מול צבאות ערב); ארגון (צבא אחד בפיקוד אחד במקום כמה מחתרות); ממלכתיות (הביטחון בידי רשות ממלכתית, בלי "צבאות פרטיים" של מפלגות).
2. למה הצטרפו הדרוזים: ההישגים של צה"ל וההערכה שהיהודים ינצחו; יחסי שכנות ושיתוף פעולה כבר בשנות ה-30; תמיכת נכבדי העדה; הרצון להגן על כפריהם.
3. דוגמה אחת בלבד: פלוגה דרוזית שסופחה לחטיבה 9 ("עודד") ולחמה במבצע חירם.
חשיבות: מעבר מהתנדבות לגיוס חובה והגדלת הכוח מול צבאות ערב; צבא אחד ומאוחד הפועל לפי קו מוסכם במקום כמה מחתרות; ריכוז הביטחון בידי רשות ממלכתית ולא בידי גופים מפלגתיים; מניעת "צבאות פרטיים". הדרוזים: הישגי צה"ל וההערכה שהיהודים ינצחו; שיתוף פעולה ויחסי שכנות בשנות ה-30; תמיכת נכבדי העדה; הרצון להגן על כפריהם (או: דרוזים שעברו מצבא ההצלה מסיבות אישיות). דוגמה: לוחמים דרוזים סופחו כפלוגה לחטיבה 9 (עודד) ולחמו במבצע חירם; או צ'רקסים מכפר כמא שיתפו פעולה עם ההגנה בגליל התחתון.
5. הסכמי שביתת הנשק ובעיית הפליטים
בעיית הפליטים הפלסטינים
בסוף המלחמה רבים מערביי ארץ ישראל היו פליטים מחוץ לבתיהם, והבעיה נשארה בלי פתרון. האשנ"ב מונה כמה גורמים, מהצד הערבי ומהצד היהודי, בשני שלבי המלחמה, והתשובות בבגרות מוסיפות גם את מה שקרה אחריה. תשובה שמביאה רק גורם אחד ("ברחו" או "גורשו") לא מלאה.
במדויק: בשלב הראשון (עד פלישת צבאות ערב) - קריסת החברה הפלסטינית: הגורמים הכלכליים לקריסה לקראת סיום השלטון הבריטי; התפוררות החברה - עזיבת האליטות והמעמד העירוני; השפעת המלחמה מול היישוב (הדיווחים הסותרים על פגיעות בערבים, כגון מקרה דיר יאסין, והשלכות יישום תוכנית ד'); מדיניות מהוססת ולא עקיבה של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים, שהתפרשה אצל חלק מהפלסטינים כעידוד לבריחה (ועם זאת, כאשר התבררו ממדי הבריחה, ניסו מדינות ערב והוועד הערבי העליון לבלום אותה). בשלב השני - עזיבה וגירוש: השפעת המלחמה, כולל החשש מנקמת היהודים; ובמקרים מסוימים גירוש (כגון לוד ורמלה, איקרית וברעם). אחרי המלחמה (מהתשובות בבגרות) - ישראל סירבה להחזיר את הפליטים; מדינות ערב (למעט ירדן) לא העניקו להם אזרחות ושיכנו אותם במחנות; ומדינות ערב דחו את החלטת האו"ם 194.
בסוף המלחמה עבר השטח שיועד למדינה הערבית לשליטת ישראל, ירדן ומצרים, ולא קמה מדינה ערבית. הוויכוח על הפליטים היה אחת הסיבות לכך שבסוף המלחמה נחתמו רק הסכמי שביתת נשק ולא הסכמי שלום.
הגורמים בשלב הראשון: קריסת החברה הפלסטינית
הגורמים בשלב השני ואחרי המלחמה
הסכמי שביתת הנשק, 1949
ההסכמים נחתמו בתיווך האו"ם (ראלף באנץ', באי רודוס). "הקו הירוק" הוא קו שביתת הנשק שנקבע בהם, לפי הקווים שבהם עמדו הכוחות בסיום הלחימה. הוא שימש בפועל קו הגבול בין ישראל לשכנותיה עד 1967.
מניעי החתימה ותפיסת ההסכמים
שביתת נשק מול הסכם שלום
למה לא נחתם שלום: מדינות ערב סירבו להכיר בישראל, והתבוסה נתפסה אצלן כהשפלה; ויכוח על הגבולות (מדינות ערב דרשו נסיגה לפחות לגבולות החלוקה); ויכוח על הפליטים (מדינות ערב דרשו את שיבתם, וישראל סירבה); מנהיגים ערבים חששו מדעת הקהל בארצם (רצח המלך עבדאללה, 1951). ועידת לוזאן (1949) נכשלה.
כשהשאלה מבקשת "התייחסו גם להתנהלות הצד הערבי וגם להתנהלות הצד היהודי", צריך גורם אחד לפחות מכל צד. כתבו את הגורמים כמו שהאשנ"ב מונה אותם, בלי שיפוט, גם כשהם סותרים זה את זה: עזיבה בעקבות קריסת ההנהגה, וגם גירוש במקרים מסוימים.
"הקו הירוק" אינו גבול תוכנית החלוקה ואינו גבול שלום. הוא קו שביתת נשק מ-1949, וישראל שלטה בתוכו בשטח גדול מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה (למשל הגליל המערבי והפרוזדור לירושלים).
דוגמה א - שלושה גורמים לבעיית הפליטים ומקור
הציגו שלושה מן הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטיניים. בחרו במקור מספר הלימוד והסבירו כיצד אחד מן הגורמים שהצגתם בא לידי ביטוי במקור זה.
1. שלושה גורמים שונים, לא גורם אחד בשלושה ניסוחים. כדאי לבחור משלבים שונים:
- שלב ראשון: עזיבת השכבה העשירה וההנהגה זעזעה את החברה הפלסטינית; שררה אנרכיה, החיים הכלכליים שותקו, ורבים עזבו זמנית מאזורי הקרבות.
- שלב שני: אחרי פלישת צבאות ערב היו מקרים של גירוש והרס כפרים, למשל בלוד וברמלה ביולי 1948.
- אחרי המלחמה: ישראל סירבה להחזיר את הפליטים; מדינות ערב (למעט ירדן) לא העניקו אזרחות ושיכנו אותם במחנות, ודחו את החלטה 194.
2. מקור מספר הלימוד: למשל החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם (11 בדצמבר 1948), סעיף 11. מסבירים: ההחזרה הותנתה ב"לחיות בשלום עם שכניהם" ובהסדר כולל, והצדדים לא קיבלו את ההחלטה - ולכן הבעיה לא נפתרה.
שלושה מתוך: זעזוע בחברה הפלסטינית בעקבות עזיבת השכבה העשירה וההנהגה; אנרכיה (תחרות בין כוחות, שיתוק כלכלי, החרמת רכוש); בריחה או עזיבה זמנית בגלל המלחמה; גירוש והרס כפרים בידי צה"ל אחרי פלישת צבאות ערב; השטח שיועד לפלסטינים עבר לשליטת ישראל, ירדן ומצרים; ישראל סירבה להחזיר פליטים; מדינות ערב (למעט ירדן) לא העניקו אזרחות ושיכנו במחנות; מדינות ערב דחו את החלטה 194. מקור מספר הלימוד: למשל החלטה 194 (11 בדצמבר 1948), סעיף 11 - הבעיה לא נפתרה כי ההחזרה הותנתה והצדדים לא קיבלו את ההחלטה.
דוגמה ב - הקו הירוק ומניעי החתימה על שביתת הנשק
מהו "הקו הירוק"? הסבירו מניע אחד של מדינת ישראל ומניע אחד של מדינות ערב לחתום על הסכמי שביתת הנשק בסיום מלחמת העצמאות.
1. הגדרה: קו שביתת הנשק של ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון לפי ההסכמים של 1949. הוא היה קו הגבול בפועל עד 1967, אבל לא גבול שלום.
2. מניע של ישראל - אחד בלבד: לתת תוקף להישגי המלחמה. בסיום המלחמה שלטה ישראל בשטח גדול מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, וההסכמים נתנו לכך תוקף בין-לאומי.
3. מניע של מדינות ערב - אחד בלבד: הן היו מותשות וחששו שהתפשטות נוספת של ישראל תביא לקריסת משטריהן. מצרים, למשל, חתמה ראשונה אחרי מבצע חורב.
הקו הירוק: קו שביתת הנשק של ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון לפי הסכמי 1949, שהיה קו הגבול בין ישראל לשכנותיה עד 1967. מניע של ישראל: לתת תוקף להישגים במלחמה (או: הקורבנות הרבים והמחיר הכלכלי; הצורך להתפנות לקליטת העלייה ולבעיות הכלכלה והתשתיות). מניע של מדינות ערב: תשישות וחשש שהתפשטות נוספת של ישראל תגרום לקריסת משטריהן (או: ירדן רצתה להבטיח את שליטתה בשטחים שהשיגה; ראו בהסכמים הסכמים זמניים בלבד).